שתי חברות והרעלה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שתי חברות והרעלה
מכר
מאות
עותקים
שתי חברות והרעלה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שתי חברות והרעלה

1.2 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

מה צריך לקרות כדי לגרום לאישה להרעיל את בעלה? אלי ולינק הם זוג צעיר הנשוי שנה. כשאלי מתחברת עם גרטה ומתוודה באוזניה על ההתעללות שהיא סופגת מידי בעלה, השתיים רוקחות עבור אלי תוכנית מילוט. אך משמאמציהן עולים בתוהו, הן מתחילות לשקול פתרון קבע לבעייתה של אלי: שימוש ברעל.

שתי חברות והרעלה מבוסס על משפט רצח אמיתי שכבש את הכותרות בברלין ב-1923. אלפרד דבלין, אמן המודרניזם הגרמני, בוחן ברומן את הפסיכולוגיה של הפשע ושאלות בנוגע לאשמה מוסרית ולציפיות חברתיות, הרלוונטיות היום כמו בשנות העשרים של המאה הקודמת. לספר מצורף פתח דבר מאת המתרגמת ד"ר ניצה בן ארי. 
אלפרד דבלין (1957-1878) היה סופר גרמני, רופא ופסיכיאטר, שטיפל בבני מעמד הפועלים בברלין, שבהם עוסקת עלילת שתי חברות והרעלה, כמו גם עלילת ספרו המפורסם ביותר, ברלין אלכסנדרפלאץ, שראה אור בגרמניה בשנת 1929. ב-1933 נאלץ דבלין לברוח מגרמניה בשל מוצאו היהודי, והוא חי בצרפת ובארצות הברית עד תום המלחמה. 

פרופ' ניצה ארי היא חוקרת ספרות ותרגום ומתרגמת לעברית מאנגלית, מגרמנית, מצרפתית ומאיטלקית. בין השאר תרגמה את פאוסט של גתה, יצירות של נטליה גינצבורג, טוני מוריסון, שטפן צווייג ואלבר כהן, וכן את ברלין אלכסנדרפלאץ של דבלין. 

פרק ראשון

שתי חברות והרעלה

הבלונדינית החמודה אלי לינק הגיעה ב-1918 לברלין. היא היתה בת תשע־עשרה. לפני זה היא התחילה לעבוד כספרית בבּראוּנשווייג, שם עסקו הוריה בנגרות. קרתה לה תקלת נעורים קלה: היא לקחה חמישה מארק מארנק של לקוחה. היא עברה אז לכמה שבועות לבית חרושת לתחמושת, סיימה את ההשתלמות בווריצֶן. היתה קלת מזג ומלאת חיים; מה שאומר שבווריצן היא לא חיה חיי התנזרות ופיתחה חיבה למסבאות.

היא הגיעה לרובע ברלין־פרידריכספֶלדֶה. הספּר שאצלו עבדה ראה בה בחורה חרוצה, ישרה, בעלת אופי טוב בהחלט. הוא העסיק אותה עד לנישואיה, במשך שנה ורבע. גם העובדה שהיא מלאת חיים לא נעלמה מעיניו. בתשעה־עשר בנובמבר, באחד הבילויים עם לקוחה שלה, היא פגשה את הנגר הצעיר לינק.

לאלי היתה תכונה מיוחדת, גם אם לא נדירה. היתה בה רעננות תמימה, עליצות של ציפור קנרית, שמחת חיים של ילדה. פיתוי גברים גרם לה הנאה. אולי היא התמסרה לגבר זה או אחר: מתוך סקרנות, הנאה לבחון את המין הגברי, וגם מתוך התגוששות חברית חביבה. היא התפלאה, ונראה לה מצחיק ואפילו קצת מגוחך, כמה שהגברים לקחו את זה ברצינות, כמה שהם התרגשו מזה. הם באו בריצה, סוחררו קצת, ונשלחו לדרכם. ואז בא הנגר הצעיר הזה, לינק.

הוא היה רציני ועיקש. הוא דיבר על עניינים פוליטיים שהיא לא הבינה, היה קומוניסט שרוף. הוא נתלה בה. היו לה ראש תלתלים בלונדיני, לחיים בריאות ומלאות, והיא הביטה בעולם במין שביעות רצון. לפעמים היא יכלה להיות כזאת שובבה, שלבו יצא אליה. הוא רצה שהיא תהיה אשתו. אותה הוא רצה לצדו.

זה בכלל לא הצחיק אותה. לינק חרג מסוג הגברים שהיא הכירה בדרך כלל. היה לו אותו מקצוע כמו לאביה; ענייני העבודה שהוא סיפר לה עליהם היו מוכרים לה. זה קצת הגביל אותה באופן ההתמסרות שלה. היא לא יכלה לשחק איתו כמו עם הגברים האחרים. היא ראתה כבוד והצלחה בכך שהגבר הזה מחזר אחריה; עכשיו היא ברמה של המשפחה שלה. אבל גם היא היתה חייבת להשתנות; הוא שם עליה יד.

היא שלחה דיווחים מגששים הביתה: יש לה עבודה טובה ומבוססת, והנגר לינק, עובד חרוץ עם הכנסה טובה, מחזר אחריה. מהבית נשלחו שבחים. אבא ואמא שמחו. ואלי, לאחר שהקדישה לכך מחשבה, הרגישה גם בעצמה נעימות מסוימת. בעצם היא בסדר גמור בשבילו. הוא מתכוון לדאוג לצרכיה; יהיה לה משק בית משלה. עלה בדעתה: נישואים זה משהו מטורלל לגמרי, אבל נחמד. הוא רוצה לדאוג לצרכי וזה גורם לו שמחה. בעצם היא ממש טובה בשבילו. מפזילות מזדמנות הצדה היא לא הרפתה גם עכשיו.

לינק היה ממש הרוס עליה. היא הבחינה בכך ככל שהם בילו יותר זמן ביחד. בהתחלה זה לא הפריע לה. הגברים תמיד כאלה. אבל אחר כך זה התחיל לעצבן. זה היה ממש חזק אצלו ולא השתנה עם הזמן. ובשקט־בשקט צף ועלה משהו בתוכה: בשקט־בשקט היצור הזה עורר את חשדה. לינק מנע ממנה להמשיך לטוות את החוט שהיא תפסה: שהוא גבר רציני, מהסוג של אביה, שהם יקימו יחד משפחה. עכשיו הוא צנח לדרגת המאהבים הקודמים שלה. לא, נמוך יותר, כי הוא היה כל כך תלוי בה, נאחז בה בדחיפות נוראה כזאת. למרבה הדאגה, למרבה הכאב, היא הבחינה: באיש הזה אפשר לנהוג בגסות. הוא ממש דורש את זה.

היא נשארה איתו. המהלך כבר יצא לדרך. אבל ככל שהזמן עבר, כן גברה אצלה המרירות. כמו תולעת היא כרסמה בה. הלינק הזה, משהו מזויף אצלו. היא כבר ראתה את עצמה מתקדמת בעולם. עכשיו התביישה. אפילו בעצמה. זאת היתה אכזבה תת־קרקעית.

זה התפרץ מדי פעם בהתקפי זעם. הרבה פעמים קרה שהיא לא היתה נחמדה אליו. התנפלה עליו בצורה נוראה, שאגה עליו כמו על כלב. הוא חשב בתדהמה: היא רוצה להיפטר ממני.

היא חזרה בה. הוא רוצה להתחתן איתי, למה לא. משק בית משלה זה לא משהו לזלזל בו. וחוץ מזה הוא כל כך עלוב, מעורר רחמים. היא כבר תסתדר איתו. במשך שעות רבות היא רקמה לה בנחת פנטזיות, היא תהיה נשואה, תהיה לה משפחה, כמו המשפחה שם בבראונשווייג, הבעל שלה מסודר, הוא אוהב אותה, הוא גבר רציני. בנובמבר 1920, היא היתה בת עשרים ואחת, הוא בן עשרים ושמונה, הם התחתנו.

הם עברו לגור אצל אמא של לינק. לא היה לה שם שום משק בית משלה. האמא רצתה לעבור דירה, אבל לא עברה. האישה לא היתה חביבה במיוחד לבנה, גם הבן לא סבל את אמו. האישה לא נתנה לכלתה הצעירה להתבטא. בחיכוכים, לינק עמד לצד אשתו, נתן לה מקום. הוא גער באמו ברשעות. אלי הצעירה הקשיבה. היא נמלאה פחד שפעם הוא עוד עלול לנהוג גם בה בגסות כזאת. כשהיא אמרה לו את זה, הוא שאג: מה את מקשקשת? היא יכלה להתמודד ביתר קלות עם חמותה כשההכנסה של הבעל הצטמצמה, והוא הרשה לה להביא לקוחות הביתה לתסרוקת. היא טיפלה עכשיו בבית במשך השבוע, משק הבית היה בידיה. בימי שבת וראשון, כשאלי היתה צריכה לעזור בעסק, הזקנה הורשתה לתפוס את מקומה.

ואז לינק התחיל לצאת בערב לעתים קרובות, ועד מהרה ערב אחרי ערב. יצא לבד, השאיר את האישה הצעירה בבית, והיא התלוננה שהוא מזניח אותה, שהיא לא יכולה לספק אותו. הוא גרר אותה לנישואים האלה. מה קרה?

הוא גדל עם אמא באווירה של עבודה קשה ועצבנות בבית. הוא רצה להתקדם. האישה, ראש התלתלים העליז, לא גילתה בו שום עניין, נשארה כמות שהיא, נכנעה למצבי הרוח שלה, היתה פעם ככה ופעם ככה. לפעמים היא נתלתה בו, ולפעמים הוא היה אוויר. היא חשבה: מי הוא בעצם? הוא איש גס, נהנה לקרוא לעצמו קוּלי. ועכשיו, כדי להשיג אותה בשלמותה, הוא התחיל להתקרב אליה — גופנית.

מקודם היא התמסרה מדי פעם לגברים. עכשיו אחד מהם לוחץ עליה, והיא לא יכולה לנער אותו מעליה, לא בצחוק ולא בקוצר רוח, כשזה נעשה מוגזם. הגבר הזה בא אליה בדרישות. זכות הבעל עומדת לצדו — והמגע הגופני לא מושך אותה. היא סבלה את זה, אבל נשארה אילמת. זה עורר אותה בדרך לא נעימה בכלל. היא הכריחה את עצמה לסבול את האיש, כי היא ידעה שככה זה בנישואים, אבל מבחינתה: שלא יהיו דברים כאלה. היא היתה מרוצה כשהיא שוב שכבה לבדה.

לינק התחתן עם אישה צעירה וחמודה. הוא היה בר־מזל שתפס אותה. עכשיו הוא קילל את עצמו. מה זה? היא מגזימה עם השטויות הילדותיות שלה, היא לא נחמדה אליו. אפשר להיות חביב אליה במשך היום, וגם אז היא הרבה פעמים רעה, אבל ברגע שהוא מחבק אותה, היא מתה. הוא התעצבן עליה. היא לא השתנתה, עכשיו כבר אין לו בית. הוא יכול להיות רך איתה כמו עם בובה, אבל כשהוא רוצה להתחבר אליה כדי שתהיה לגמרי שלו, היא נשארת זרה, לא מקבלת אותו.

היא הרגישה בחוסר הנחת שלו. זה גרם לה שמחה. שמחה לאיד. שיעזוב אותה במנוחה. רגע אחרי כן היתה שוב אשתו, השתדלה להרגיש אחרת, אבל בכל זאת לא הצליחה. בחרדה מסוימת היא הרגישה שהיא לא בדרך הנכונה. המחשבה חלפה בה, דחפה אותה לפעמים להיכנע לו. אבל ההרגשה רק החריפה: אני לא רוצה את זה. ואז התחושה הכבדה של הגועל.

בערבים הוא ברח לאסיפות שלו, כמה שיותר אקטיביסטיות ורדיקליות. מחשבות קדחו במוחו — צץ רגש נחיתות נושן ונורא: אני לא מספיק טוב בשבילה, היא עושה את עצמה חשובה. אבל אז הוא היה נרעד: אני אכריע אותה. מה שהכי הרס אותו היה הדחייה המינית שלה.

במצב היחסים הנוכחי שלהם, העמדות שלהם השתנו מאוד. הוא היה מאוכזב מזה שמה שהוא מחפש בנישואים נגזל ממנו: אלי לא העניקה שמחה ולא דחף חדש ורענן לגבר האלים והשסוע הזה. היא לא נתנה לו אפשרות לאהבה חמה ודואגת, שהוא מצא אצלה בתקופה הראשונה ושבזכותה הוא חיזר אחריה. האכזבה היתה דומה לזו שלה, כי היא הרגישה — הוא לא הגבר הרציני שאני רוצה ללכת אחריו. הוא ניסה לנער מעליו את האכזבה בגערות, בסצנות סוערות. ואז הוא פתח במלחמה. בשבילו זאת היתה שאלת חיים. הוא לא ויתר על אלי. בהתחלה הוא ניצל את המצב בשביל לסגור חשבונות ישנים: התיר כל רסן, השתולל על שטויות. הנקמנות עשתה לו טוב, כמעט השלימה ביניהם. זה היה במחצית הראשונה של 1921. הם היו נשואים רק חודשים ספורים. הוא רצה להחזיק ביצור החמוד והעליז שהיא היתה. היא עוד שמרה על התכונה שמצאה חן בעיניו והזכירה לו את הזמנים הטובים. הוא רצה להיאחז בזה. הוא רצה להיאחז בה. הוא רצה לאהוב אותה. הוא עלה על דרך גרועה.

בלי שהוא ידע למה ואיך, ותוך רתיעה פנימית די ברורה, הוא התחיל להיות פרוע מינית איתה. לדרוש ממנה דברים אלימים, פראיים, יוצאי דופן. זאת היתה טלטלה רצינית לזוג; שינוי התחולל בו. הוא לא הצליח להתגבר על הדחף הפרוע הזה. רק מאוחר יותר הוא שם לב: זאת היתה הדרך שבה הוא נהג פעם בבחורות מזדמנות, רק בלהט רב יותר, בתאווה גדולה יותר. הוא רצה לקבור את הבעיה שלו בפראות הזאת. הוא רצה להעניש את אלי, להשפיל אותה דווקא במקום שבו היא מתחמקת ממנו. היא לא רוצה את זה, עוד יותר טוב. דווקא ההתנגדות שלה ריגשה אותו, הגבירה את חשקו. הוא רצה זעם. עמוק מתחת לפני השטח התלווה לזה רגש נוסף: בכך שהוא בא אליה עכשיו עם כל המנהגים הפסולים שלו מן העבר, הוא שוב נכנע בפניה. הוא חושף את עצמו בפניה. כדי שתכיר אותו. כדי שתכיר בו. כדי שתשפר אותו. אם לא ככה, אז ככה.

היא הבינה את זה. קלטה מהר מאוד את הסימנים. היא כבר נטתה לציית בדברים מסוימים, כדי להעניש את עצמה על המחדל המיני שלה. לא תמיד היא יכלה לתרץ אותו בתחושת הגועל שכבשה אותה ושגרמה לבעלה להיראות מלוכלך, כאילו הוא מסריח. עכשיו, למרות הבחילה, למרות האימה אפילו, היא הבחינה בחוש שהוא משתנה, ושלמרות הכול הוא לא ירצה להיפטר ממנה. כן, שהוא אותו מאהב קבצני מקודם, שמתמסר לה עכשיו בדרך חדשה. היא הבחינה: בתוך כל הכעסים, הגערות, המכות, הוא נכנע לה מחדש. וגם אם היא לא מסוגלת להתמסר לו בחום, גוף ונפש — הרי שהדבר הזה מתאים לה יותר. כמו שהוא בא אליה עכשיו, היא הרגישה התעוררות מבוהלת אבל לא נטולת חשק. היא שמחה שהוא בא ושהוא סובל כי היא חסרה לו. ובעצם זה היה המשך המריבה שלהם, הכרעת הקרב בדרך מיוחדת. התאבקות יותר מאשר חיבוק. קץ לאופן המטופש, המתבכיין, המתוק של פעם, למלמול המתפנק והלא גברי ההוא. עכשיו הוא פתח בה חלקת נפש חדשה.

וברוח זאת אכן נחתם ביניהם שלום רוטט. הוא הובל הביתה בדרך חדשה, וכמו שרצה, כבול אליה. הוא סירב לוותר עליה. והיא נסחפה. לא ניתן היה להכחיש: היא התקרבה אליו. אבל זו היתה דרך מסוכנת.

זה לא נגמר באלימות החיבוקים. השינויים המשיכו להתקדם גם אצלה וגם אצלו. הפראות הבהבה גם אל תוך שעות היום. שניהם לא היו מאוזנים וחיפשו באופן נואש איזון. הם נהיו זועפים יותר או מגורים יותר, מתוחים. היא פקחה עליו עין אורבת ותהתה איך הוא ימשיך להתפתח.

הוא היה חדור צורך קדחתני להתפרק. הוא השתולל בפניה, קרע בגדים, ניער סלי כביסה. תוך כך הבחין בעצמו שזה גורם לו הנאה. יותר טוב שהיא תראה אותו כמות שהוא. הוא חשף את עצמו יותר ויותר, ומצא חיזוק בהאשמה העצמית: היא חייבת להיענש, והוא הגבר בבית. האיש המאוכזב רצה לפתוח בחיים חדשים עם אלי, ובינתיים הבחין איך הוא מתדרדר ולא ידע איך לצאת מזה. לפעמים תקפה אותו חלחלה. הוא נמלא עוגמת נפש, על עצמו, על אלי, על הנישואים שלו. דאגה, איך כל זה קרה. היה טוב כשהוא לא היה בבית. בחודשים אלה, בערך באמצע שנת הנישואים הראשונה, הוא נקלע כמעט כל ערב למסבאות, מילא את הראש ברעיונות פוליטיים רדיקליים. והתחיל לשתות. בשכרות הוא מצא מחדש את החופש והשלווה הנושנים שלו. בשכרות לא היו געגועים. וכשהוא חזר שיכור הביתה, האישה היתה שם. היא חייבת להיכנע לדרישותיו. עם מכות או בלי מכות. והכול היה טוב.

כאשר חלו בו השינויים האלה, אלי נעשתה שקטה יותר. היא הרגישה שידה על התחתונה. האם היא לא מובסת כבר למעשה? שנאה התעוררה בה. הוא הִכה אותה לעתים תכופות יותר. לפעמים הם רבו עד שלוש בלילה. המריבות האלה כבר לא היו חיבוקים בהסוואה. ההתפרעויות כבר איבדו כמעט לגמרי את גורם הפיתוי הקודם. הן היו אלימוּת במערומיה. וכשהוא התנפל עליה, ניטל כבר כל רגש גם מהמיניות; מה שנותר בה היה רק גועל מחריד, תיעוב מתגבר ושנאה. אלי, שנכנסה לנישואים בחיוך מלגלג, מצאה את עצמה נתונה למרותו של אדון אלים.

בעניין ובהנאה עקבה אמו, שבדירתה הם עוד התגוררו, אחר ההתפתחויות. בנה כבר לא ניצב לצד אלי; האם הסיתה נגד האישה הצעירה.

באלי בער זעם אחד ויחיד. היא חייבת לעזוב את לינק. כאשר היא דיברה על כך באחת הקטטות היומיות שלהם, הוא השליך בבוז את תיק הנסיעות שלה לרגליה. יותר משזעמה על לינק, היא זעמה על האם המסיתה. אלי איימה שעוד יקרה משהו, אם לא יתחולל שינוי בקרוב. לאם היה מצפון לא נקי, היא פחדה מכלתה. פעם שתתה ספל קפה שאלי הגישה לה. נדמה היה לה שהקפה מדיף ריח חריף ונשכני. וכשטעמה אותו בזהירות בקצה הלשון, הוא צרב בצורה לא נעימה. היא התפרצה על כלתה: את רוצה להרעיל אותי! אלי טעמה בעצמה את הקפה, משכה בכתפיה: מצדי את יכולה לחיות עד גיל מאה. הזקנה סיפרה על כך לשכנים, גם לבן, שפניו קדרו מאוד.

אבל אלי עשתה תפנית. זמן לא רב אחרי המקרה, ביוני 1921, היא עזבה את הבית, נסעה להוריה בבראונשווייג. בפרץ של תאוות נקם, היא לקחה איתה את כל הכסף שיכלה להניח עליו יד, גם את זה מהאופניים שבעלה מכר, אפילו מטבעות מאוטומט הגז.

ארבעה־עשר ימים היא היתה בבראונשווייג. היא סיפרה, עד כמה שיכלה לדבר, על מצב חיי הנישואים. ההורים, אנשים פשוטים, שמעו ונענעו בראשם. לא הרבו לדון בזה. להורים היה נדמה שאלי מגזימה בכול, יש לה ראש ילדותי, היא צריכה להירגע. אלי עצמה השתדלה להשאיר את הדברים המחרידים מאחוריה. היא ניסתה כמעט בכוח להשתלב שוב בסביבתה הישנה. הוריה לא מצדיקים אותה, אבל היא רגילה להיכנע לדעתם הרגועה של ההורים.

האיש הזועף ישב בינתיים לבדו בדירה בפרידריכספֶלדֶה, ושמע את אמו מטיחה תלי תלים של גערות באישה הרעה שברחה לו, ושאג עליה. הוא כעס על אמו, כעס על אלי, התעצבן על עצמו. ושום גערות לא סילקו את התחושה שהוא הוכה מכה קשה. הוא התפכח. מכתבים שלו הגיעו לבראונשווייג. מאחד מהם שמעה אלי את קולה של חמותה: בגלל ספל הקפה ההוא פרצה ביניהם מריבה עזה בברלין, ועכשיו הוא שוב מתחיל עם זה: "את חייבת להבטיח לי שלא תעשי את זה לאמא, ואז הכול ישתנה." הוא כתב בנימה מבוישת, מפייסת במעומעם. ההורים לחצו שהיא בכל זאת תחזור, הרי הוא מחכה לה. לה הוקל קצת בינתיים. האב שמח כשהיא נסעה משם, בהיסוס בולט; היא ביקשה לרצות את ההורים. האֵם לא הצליחה להתחבר להבעה החוששת ולפרצוף המתוח של בתה העליזה תמיד.

וברגע שנמצאו יחד בברלין, התחיל שוב הגיהינום. היה נדמה שהם ממשיכים את השיחה מהמקום שבו היא הופסקה. ברגע שהתראו, הם החליקו לתוכה בלי שום שינוי, חמומי מוח. ללינק נוסף עכשיו הרוגז על בריחתה, על ההשפלה שסבל בנוסף לבושה על הבושה שהוא הסכים לקבל אותה בחזרה. את זה הוא היה חייב להסתיר ולתקן. אלי התייצבה מולו, אבל מהר מאוד היא התחילה להתנדנד, לסבול. ההורים שלה לא רצו לקבל אותה. הוא מכה אותה והוא חזק ממנה. היא לא רוצה במלחמה המייסרת והאינסופית הזאת. היא הרגישה שהיא נעשית זרה לעצמה. היא חשבה על פעם, איך הלך לה ואיך היה לה בבית. מי היא היתה בבית ובווריצֶן, ומי היא היתה אחרי כן. היא שקעה לתוך עצמה בחוסר אונים, מואסת בעצמה, אחר כך יָשנה, ושוב היתה מסוגלת לכול.

משהו מהאיבה שלה חדר אליו. זה גרם לו הלם. הוא היה הרוס. חזר לעצמו. הוא גער בה. מה היא מייללת? היא בעצמה אשמה. הוא הסתובב בתערובת של טינה ואשמה, ולפעמים ממש נאבק בחיבתו הישנה. משהו חייב לקרות. משהו חייב להשתנות. הוא החליט להוציא לפועל את ההחלטה שקיבל עוד בהיעדרה של אלי, ודאג לכך שיעברו דירה, שייפרדו מאמו. הוא חשב: אנחנו עוברים לגור רחוק מהאמא, זה יעזור.

הם עברו לדירה מרוהטת ברחוב ו', אצל גברת א' אחת. זה היה בתחילת אוגוסט 1921. באותם ימים הם יצאו לפעמים יחד בערב. בארבעה־עשר באוגוסט לינק לקח אותה לפונדק של א', "בקתת הצייד", שם הוא התכוון לפגוש איש אחד שהוא הכיר לא מזמן. זה היה סדרן הרכבת בֶּנדֶה. גם הוא הביא את אשתו, מרגַרֶטֶה, גרֶטשֶן.

עוד על הספר

שתי חברות והרעלה אלפרד דבלין

שתי חברות והרעלה

הבלונדינית החמודה אלי לינק הגיעה ב-1918 לברלין. היא היתה בת תשע־עשרה. לפני זה היא התחילה לעבוד כספרית בבּראוּנשווייג, שם עסקו הוריה בנגרות. קרתה לה תקלת נעורים קלה: היא לקחה חמישה מארק מארנק של לקוחה. היא עברה אז לכמה שבועות לבית חרושת לתחמושת, סיימה את ההשתלמות בווריצֶן. היתה קלת מזג ומלאת חיים; מה שאומר שבווריצן היא לא חיה חיי התנזרות ופיתחה חיבה למסבאות.

היא הגיעה לרובע ברלין־פרידריכספֶלדֶה. הספּר שאצלו עבדה ראה בה בחורה חרוצה, ישרה, בעלת אופי טוב בהחלט. הוא העסיק אותה עד לנישואיה, במשך שנה ורבע. גם העובדה שהיא מלאת חיים לא נעלמה מעיניו. בתשעה־עשר בנובמבר, באחד הבילויים עם לקוחה שלה, היא פגשה את הנגר הצעיר לינק.

לאלי היתה תכונה מיוחדת, גם אם לא נדירה. היתה בה רעננות תמימה, עליצות של ציפור קנרית, שמחת חיים של ילדה. פיתוי גברים גרם לה הנאה. אולי היא התמסרה לגבר זה או אחר: מתוך סקרנות, הנאה לבחון את המין הגברי, וגם מתוך התגוששות חברית חביבה. היא התפלאה, ונראה לה מצחיק ואפילו קצת מגוחך, כמה שהגברים לקחו את זה ברצינות, כמה שהם התרגשו מזה. הם באו בריצה, סוחררו קצת, ונשלחו לדרכם. ואז בא הנגר הצעיר הזה, לינק.

הוא היה רציני ועיקש. הוא דיבר על עניינים פוליטיים שהיא לא הבינה, היה קומוניסט שרוף. הוא נתלה בה. היו לה ראש תלתלים בלונדיני, לחיים בריאות ומלאות, והיא הביטה בעולם במין שביעות רצון. לפעמים היא יכלה להיות כזאת שובבה, שלבו יצא אליה. הוא רצה שהיא תהיה אשתו. אותה הוא רצה לצדו.

זה בכלל לא הצחיק אותה. לינק חרג מסוג הגברים שהיא הכירה בדרך כלל. היה לו אותו מקצוע כמו לאביה; ענייני העבודה שהוא סיפר לה עליהם היו מוכרים לה. זה קצת הגביל אותה באופן ההתמסרות שלה. היא לא יכלה לשחק איתו כמו עם הגברים האחרים. היא ראתה כבוד והצלחה בכך שהגבר הזה מחזר אחריה; עכשיו היא ברמה של המשפחה שלה. אבל גם היא היתה חייבת להשתנות; הוא שם עליה יד.

היא שלחה דיווחים מגששים הביתה: יש לה עבודה טובה ומבוססת, והנגר לינק, עובד חרוץ עם הכנסה טובה, מחזר אחריה. מהבית נשלחו שבחים. אבא ואמא שמחו. ואלי, לאחר שהקדישה לכך מחשבה, הרגישה גם בעצמה נעימות מסוימת. בעצם היא בסדר גמור בשבילו. הוא מתכוון לדאוג לצרכיה; יהיה לה משק בית משלה. עלה בדעתה: נישואים זה משהו מטורלל לגמרי, אבל נחמד. הוא רוצה לדאוג לצרכי וזה גורם לו שמחה. בעצם היא ממש טובה בשבילו. מפזילות מזדמנות הצדה היא לא הרפתה גם עכשיו.

לינק היה ממש הרוס עליה. היא הבחינה בכך ככל שהם בילו יותר זמן ביחד. בהתחלה זה לא הפריע לה. הגברים תמיד כאלה. אבל אחר כך זה התחיל לעצבן. זה היה ממש חזק אצלו ולא השתנה עם הזמן. ובשקט־בשקט צף ועלה משהו בתוכה: בשקט־בשקט היצור הזה עורר את חשדה. לינק מנע ממנה להמשיך לטוות את החוט שהיא תפסה: שהוא גבר רציני, מהסוג של אביה, שהם יקימו יחד משפחה. עכשיו הוא צנח לדרגת המאהבים הקודמים שלה. לא, נמוך יותר, כי הוא היה כל כך תלוי בה, נאחז בה בדחיפות נוראה כזאת. למרבה הדאגה, למרבה הכאב, היא הבחינה: באיש הזה אפשר לנהוג בגסות. הוא ממש דורש את זה.

היא נשארה איתו. המהלך כבר יצא לדרך. אבל ככל שהזמן עבר, כן גברה אצלה המרירות. כמו תולעת היא כרסמה בה. הלינק הזה, משהו מזויף אצלו. היא כבר ראתה את עצמה מתקדמת בעולם. עכשיו התביישה. אפילו בעצמה. זאת היתה אכזבה תת־קרקעית.

זה התפרץ מדי פעם בהתקפי זעם. הרבה פעמים קרה שהיא לא היתה נחמדה אליו. התנפלה עליו בצורה נוראה, שאגה עליו כמו על כלב. הוא חשב בתדהמה: היא רוצה להיפטר ממני.

היא חזרה בה. הוא רוצה להתחתן איתי, למה לא. משק בית משלה זה לא משהו לזלזל בו. וחוץ מזה הוא כל כך עלוב, מעורר רחמים. היא כבר תסתדר איתו. במשך שעות רבות היא רקמה לה בנחת פנטזיות, היא תהיה נשואה, תהיה לה משפחה, כמו המשפחה שם בבראונשווייג, הבעל שלה מסודר, הוא אוהב אותה, הוא גבר רציני. בנובמבר 1920, היא היתה בת עשרים ואחת, הוא בן עשרים ושמונה, הם התחתנו.

הם עברו לגור אצל אמא של לינק. לא היה לה שם שום משק בית משלה. האמא רצתה לעבור דירה, אבל לא עברה. האישה לא היתה חביבה במיוחד לבנה, גם הבן לא סבל את אמו. האישה לא נתנה לכלתה הצעירה להתבטא. בחיכוכים, לינק עמד לצד אשתו, נתן לה מקום. הוא גער באמו ברשעות. אלי הצעירה הקשיבה. היא נמלאה פחד שפעם הוא עוד עלול לנהוג גם בה בגסות כזאת. כשהיא אמרה לו את זה, הוא שאג: מה את מקשקשת? היא יכלה להתמודד ביתר קלות עם חמותה כשההכנסה של הבעל הצטמצמה, והוא הרשה לה להביא לקוחות הביתה לתסרוקת. היא טיפלה עכשיו בבית במשך השבוע, משק הבית היה בידיה. בימי שבת וראשון, כשאלי היתה צריכה לעזור בעסק, הזקנה הורשתה לתפוס את מקומה.

ואז לינק התחיל לצאת בערב לעתים קרובות, ועד מהרה ערב אחרי ערב. יצא לבד, השאיר את האישה הצעירה בבית, והיא התלוננה שהוא מזניח אותה, שהיא לא יכולה לספק אותו. הוא גרר אותה לנישואים האלה. מה קרה?

הוא גדל עם אמא באווירה של עבודה קשה ועצבנות בבית. הוא רצה להתקדם. האישה, ראש התלתלים העליז, לא גילתה בו שום עניין, נשארה כמות שהיא, נכנעה למצבי הרוח שלה, היתה פעם ככה ופעם ככה. לפעמים היא נתלתה בו, ולפעמים הוא היה אוויר. היא חשבה: מי הוא בעצם? הוא איש גס, נהנה לקרוא לעצמו קוּלי. ועכשיו, כדי להשיג אותה בשלמותה, הוא התחיל להתקרב אליה — גופנית.

מקודם היא התמסרה מדי פעם לגברים. עכשיו אחד מהם לוחץ עליה, והיא לא יכולה לנער אותו מעליה, לא בצחוק ולא בקוצר רוח, כשזה נעשה מוגזם. הגבר הזה בא אליה בדרישות. זכות הבעל עומדת לצדו — והמגע הגופני לא מושך אותה. היא סבלה את זה, אבל נשארה אילמת. זה עורר אותה בדרך לא נעימה בכלל. היא הכריחה את עצמה לסבול את האיש, כי היא ידעה שככה זה בנישואים, אבל מבחינתה: שלא יהיו דברים כאלה. היא היתה מרוצה כשהיא שוב שכבה לבדה.

לינק התחתן עם אישה צעירה וחמודה. הוא היה בר־מזל שתפס אותה. עכשיו הוא קילל את עצמו. מה זה? היא מגזימה עם השטויות הילדותיות שלה, היא לא נחמדה אליו. אפשר להיות חביב אליה במשך היום, וגם אז היא הרבה פעמים רעה, אבל ברגע שהוא מחבק אותה, היא מתה. הוא התעצבן עליה. היא לא השתנתה, עכשיו כבר אין לו בית. הוא יכול להיות רך איתה כמו עם בובה, אבל כשהוא רוצה להתחבר אליה כדי שתהיה לגמרי שלו, היא נשארת זרה, לא מקבלת אותו.

היא הרגישה בחוסר הנחת שלו. זה גרם לה שמחה. שמחה לאיד. שיעזוב אותה במנוחה. רגע אחרי כן היתה שוב אשתו, השתדלה להרגיש אחרת, אבל בכל זאת לא הצליחה. בחרדה מסוימת היא הרגישה שהיא לא בדרך הנכונה. המחשבה חלפה בה, דחפה אותה לפעמים להיכנע לו. אבל ההרגשה רק החריפה: אני לא רוצה את זה. ואז התחושה הכבדה של הגועל.

בערבים הוא ברח לאסיפות שלו, כמה שיותר אקטיביסטיות ורדיקליות. מחשבות קדחו במוחו — צץ רגש נחיתות נושן ונורא: אני לא מספיק טוב בשבילה, היא עושה את עצמה חשובה. אבל אז הוא היה נרעד: אני אכריע אותה. מה שהכי הרס אותו היה הדחייה המינית שלה.

במצב היחסים הנוכחי שלהם, העמדות שלהם השתנו מאוד. הוא היה מאוכזב מזה שמה שהוא מחפש בנישואים נגזל ממנו: אלי לא העניקה שמחה ולא דחף חדש ורענן לגבר האלים והשסוע הזה. היא לא נתנה לו אפשרות לאהבה חמה ודואגת, שהוא מצא אצלה בתקופה הראשונה ושבזכותה הוא חיזר אחריה. האכזבה היתה דומה לזו שלה, כי היא הרגישה — הוא לא הגבר הרציני שאני רוצה ללכת אחריו. הוא ניסה לנער מעליו את האכזבה בגערות, בסצנות סוערות. ואז הוא פתח במלחמה. בשבילו זאת היתה שאלת חיים. הוא לא ויתר על אלי. בהתחלה הוא ניצל את המצב בשביל לסגור חשבונות ישנים: התיר כל רסן, השתולל על שטויות. הנקמנות עשתה לו טוב, כמעט השלימה ביניהם. זה היה במחצית הראשונה של 1921. הם היו נשואים רק חודשים ספורים. הוא רצה להחזיק ביצור החמוד והעליז שהיא היתה. היא עוד שמרה על התכונה שמצאה חן בעיניו והזכירה לו את הזמנים הטובים. הוא רצה להיאחז בזה. הוא רצה להיאחז בה. הוא רצה לאהוב אותה. הוא עלה על דרך גרועה.

בלי שהוא ידע למה ואיך, ותוך רתיעה פנימית די ברורה, הוא התחיל להיות פרוע מינית איתה. לדרוש ממנה דברים אלימים, פראיים, יוצאי דופן. זאת היתה טלטלה רצינית לזוג; שינוי התחולל בו. הוא לא הצליח להתגבר על הדחף הפרוע הזה. רק מאוחר יותר הוא שם לב: זאת היתה הדרך שבה הוא נהג פעם בבחורות מזדמנות, רק בלהט רב יותר, בתאווה גדולה יותר. הוא רצה לקבור את הבעיה שלו בפראות הזאת. הוא רצה להעניש את אלי, להשפיל אותה דווקא במקום שבו היא מתחמקת ממנו. היא לא רוצה את זה, עוד יותר טוב. דווקא ההתנגדות שלה ריגשה אותו, הגבירה את חשקו. הוא רצה זעם. עמוק מתחת לפני השטח התלווה לזה רגש נוסף: בכך שהוא בא אליה עכשיו עם כל המנהגים הפסולים שלו מן העבר, הוא שוב נכנע בפניה. הוא חושף את עצמו בפניה. כדי שתכיר אותו. כדי שתכיר בו. כדי שתשפר אותו. אם לא ככה, אז ככה.

היא הבינה את זה. קלטה מהר מאוד את הסימנים. היא כבר נטתה לציית בדברים מסוימים, כדי להעניש את עצמה על המחדל המיני שלה. לא תמיד היא יכלה לתרץ אותו בתחושת הגועל שכבשה אותה ושגרמה לבעלה להיראות מלוכלך, כאילו הוא מסריח. עכשיו, למרות הבחילה, למרות האימה אפילו, היא הבחינה בחוש שהוא משתנה, ושלמרות הכול הוא לא ירצה להיפטר ממנה. כן, שהוא אותו מאהב קבצני מקודם, שמתמסר לה עכשיו בדרך חדשה. היא הבחינה: בתוך כל הכעסים, הגערות, המכות, הוא נכנע לה מחדש. וגם אם היא לא מסוגלת להתמסר לו בחום, גוף ונפש — הרי שהדבר הזה מתאים לה יותר. כמו שהוא בא אליה עכשיו, היא הרגישה התעוררות מבוהלת אבל לא נטולת חשק. היא שמחה שהוא בא ושהוא סובל כי היא חסרה לו. ובעצם זה היה המשך המריבה שלהם, הכרעת הקרב בדרך מיוחדת. התאבקות יותר מאשר חיבוק. קץ לאופן המטופש, המתבכיין, המתוק של פעם, למלמול המתפנק והלא גברי ההוא. עכשיו הוא פתח בה חלקת נפש חדשה.

וברוח זאת אכן נחתם ביניהם שלום רוטט. הוא הובל הביתה בדרך חדשה, וכמו שרצה, כבול אליה. הוא סירב לוותר עליה. והיא נסחפה. לא ניתן היה להכחיש: היא התקרבה אליו. אבל זו היתה דרך מסוכנת.

זה לא נגמר באלימות החיבוקים. השינויים המשיכו להתקדם גם אצלה וגם אצלו. הפראות הבהבה גם אל תוך שעות היום. שניהם לא היו מאוזנים וחיפשו באופן נואש איזון. הם נהיו זועפים יותר או מגורים יותר, מתוחים. היא פקחה עליו עין אורבת ותהתה איך הוא ימשיך להתפתח.

הוא היה חדור צורך קדחתני להתפרק. הוא השתולל בפניה, קרע בגדים, ניער סלי כביסה. תוך כך הבחין בעצמו שזה גורם לו הנאה. יותר טוב שהיא תראה אותו כמות שהוא. הוא חשף את עצמו יותר ויותר, ומצא חיזוק בהאשמה העצמית: היא חייבת להיענש, והוא הגבר בבית. האיש המאוכזב רצה לפתוח בחיים חדשים עם אלי, ובינתיים הבחין איך הוא מתדרדר ולא ידע איך לצאת מזה. לפעמים תקפה אותו חלחלה. הוא נמלא עוגמת נפש, על עצמו, על אלי, על הנישואים שלו. דאגה, איך כל זה קרה. היה טוב כשהוא לא היה בבית. בחודשים אלה, בערך באמצע שנת הנישואים הראשונה, הוא נקלע כמעט כל ערב למסבאות, מילא את הראש ברעיונות פוליטיים רדיקליים. והתחיל לשתות. בשכרות הוא מצא מחדש את החופש והשלווה הנושנים שלו. בשכרות לא היו געגועים. וכשהוא חזר שיכור הביתה, האישה היתה שם. היא חייבת להיכנע לדרישותיו. עם מכות או בלי מכות. והכול היה טוב.

כאשר חלו בו השינויים האלה, אלי נעשתה שקטה יותר. היא הרגישה שידה על התחתונה. האם היא לא מובסת כבר למעשה? שנאה התעוררה בה. הוא הִכה אותה לעתים תכופות יותר. לפעמים הם רבו עד שלוש בלילה. המריבות האלה כבר לא היו חיבוקים בהסוואה. ההתפרעויות כבר איבדו כמעט לגמרי את גורם הפיתוי הקודם. הן היו אלימוּת במערומיה. וכשהוא התנפל עליה, ניטל כבר כל רגש גם מהמיניות; מה שנותר בה היה רק גועל מחריד, תיעוב מתגבר ושנאה. אלי, שנכנסה לנישואים בחיוך מלגלג, מצאה את עצמה נתונה למרותו של אדון אלים.

בעניין ובהנאה עקבה אמו, שבדירתה הם עוד התגוררו, אחר ההתפתחויות. בנה כבר לא ניצב לצד אלי; האם הסיתה נגד האישה הצעירה.

באלי בער זעם אחד ויחיד. היא חייבת לעזוב את לינק. כאשר היא דיברה על כך באחת הקטטות היומיות שלהם, הוא השליך בבוז את תיק הנסיעות שלה לרגליה. יותר משזעמה על לינק, היא זעמה על האם המסיתה. אלי איימה שעוד יקרה משהו, אם לא יתחולל שינוי בקרוב. לאם היה מצפון לא נקי, היא פחדה מכלתה. פעם שתתה ספל קפה שאלי הגישה לה. נדמה היה לה שהקפה מדיף ריח חריף ונשכני. וכשטעמה אותו בזהירות בקצה הלשון, הוא צרב בצורה לא נעימה. היא התפרצה על כלתה: את רוצה להרעיל אותי! אלי טעמה בעצמה את הקפה, משכה בכתפיה: מצדי את יכולה לחיות עד גיל מאה. הזקנה סיפרה על כך לשכנים, גם לבן, שפניו קדרו מאוד.

אבל אלי עשתה תפנית. זמן לא רב אחרי המקרה, ביוני 1921, היא עזבה את הבית, נסעה להוריה בבראונשווייג. בפרץ של תאוות נקם, היא לקחה איתה את כל הכסף שיכלה להניח עליו יד, גם את זה מהאופניים שבעלה מכר, אפילו מטבעות מאוטומט הגז.

ארבעה־עשר ימים היא היתה בבראונשווייג. היא סיפרה, עד כמה שיכלה לדבר, על מצב חיי הנישואים. ההורים, אנשים פשוטים, שמעו ונענעו בראשם. לא הרבו לדון בזה. להורים היה נדמה שאלי מגזימה בכול, יש לה ראש ילדותי, היא צריכה להירגע. אלי עצמה השתדלה להשאיר את הדברים המחרידים מאחוריה. היא ניסתה כמעט בכוח להשתלב שוב בסביבתה הישנה. הוריה לא מצדיקים אותה, אבל היא רגילה להיכנע לדעתם הרגועה של ההורים.

האיש הזועף ישב בינתיים לבדו בדירה בפרידריכספֶלדֶה, ושמע את אמו מטיחה תלי תלים של גערות באישה הרעה שברחה לו, ושאג עליה. הוא כעס על אמו, כעס על אלי, התעצבן על עצמו. ושום גערות לא סילקו את התחושה שהוא הוכה מכה קשה. הוא התפכח. מכתבים שלו הגיעו לבראונשווייג. מאחד מהם שמעה אלי את קולה של חמותה: בגלל ספל הקפה ההוא פרצה ביניהם מריבה עזה בברלין, ועכשיו הוא שוב מתחיל עם זה: "את חייבת להבטיח לי שלא תעשי את זה לאמא, ואז הכול ישתנה." הוא כתב בנימה מבוישת, מפייסת במעומעם. ההורים לחצו שהיא בכל זאת תחזור, הרי הוא מחכה לה. לה הוקל קצת בינתיים. האב שמח כשהיא נסעה משם, בהיסוס בולט; היא ביקשה לרצות את ההורים. האֵם לא הצליחה להתחבר להבעה החוששת ולפרצוף המתוח של בתה העליזה תמיד.

וברגע שנמצאו יחד בברלין, התחיל שוב הגיהינום. היה נדמה שהם ממשיכים את השיחה מהמקום שבו היא הופסקה. ברגע שהתראו, הם החליקו לתוכה בלי שום שינוי, חמומי מוח. ללינק נוסף עכשיו הרוגז על בריחתה, על ההשפלה שסבל בנוסף לבושה על הבושה שהוא הסכים לקבל אותה בחזרה. את זה הוא היה חייב להסתיר ולתקן. אלי התייצבה מולו, אבל מהר מאוד היא התחילה להתנדנד, לסבול. ההורים שלה לא רצו לקבל אותה. הוא מכה אותה והוא חזק ממנה. היא לא רוצה במלחמה המייסרת והאינסופית הזאת. היא הרגישה שהיא נעשית זרה לעצמה. היא חשבה על פעם, איך הלך לה ואיך היה לה בבית. מי היא היתה בבית ובווריצֶן, ומי היא היתה אחרי כן. היא שקעה לתוך עצמה בחוסר אונים, מואסת בעצמה, אחר כך יָשנה, ושוב היתה מסוגלת לכול.

משהו מהאיבה שלה חדר אליו. זה גרם לו הלם. הוא היה הרוס. חזר לעצמו. הוא גער בה. מה היא מייללת? היא בעצמה אשמה. הוא הסתובב בתערובת של טינה ואשמה, ולפעמים ממש נאבק בחיבתו הישנה. משהו חייב לקרות. משהו חייב להשתנות. הוא החליט להוציא לפועל את ההחלטה שקיבל עוד בהיעדרה של אלי, ודאג לכך שיעברו דירה, שייפרדו מאמו. הוא חשב: אנחנו עוברים לגור רחוק מהאמא, זה יעזור.

הם עברו לדירה מרוהטת ברחוב ו', אצל גברת א' אחת. זה היה בתחילת אוגוסט 1921. באותם ימים הם יצאו לפעמים יחד בערב. בארבעה־עשר באוגוסט לינק לקח אותה לפונדק של א', "בקתת הצייד", שם הוא התכוון לפגוש איש אחד שהוא הכיר לא מזמן. זה היה סדרן הרכבת בֶּנדֶה. גם הוא הביא את אשתו, מרגַרֶטֶה, גרֶטשֶן.