אורי דן (6 במאי 1935 - 24 בדצמבר 2006) היה עיתונאי ופרשן צבאי ופוליטי ישראלי, ומחברם של ספרים רבים על פרשות צבאיות וביטחוניות במדינת ישראל.
אורי דן נולד בארץ ישראל בשם שלמה אורי לאב יליד יוון ולאם ילידת פולין.
הוא סיים את גימנסיה הרצליה בתל אביב במגמה הריאלית ולאחר מכן החל ללמוד במסגרת העתודה האקדמית הנדסת מכונות בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון בחיפה.
תוך כדי לימודיו פרץ מרד הימאים בחיפה בהנהגתו של הימאי ואיש הפלי"ם נמרוד אשל.
הימאים שרצו כיסוי עיתונאי אוהד פנו לעורך השבועון "העולם הזה", אורי אבנרי.
לפגישה עמו בא הימאי מוסה דהן שהביא עמו את שלמה אורי והציג אותו כאחיו, וביקש שהוא יסקר את מרד הימאים עבור "העולם הזה".
אבנרי, שסבר ששמו של שלמה אורי הוא אורי דהן, הציע לו "לעברת" את שמו והעניק לו את השם אורי דן.
הוא כתב שורת כתבות על מרד הימאים ב"העולם הזה" ובעקבות הצלחתו העיתונאית החליט לנטוש את לימודיו בטכניון בשנת לימודיו השנייה ולהפוך לעיתונאי.
את המשך שירותו הצבאי עשה אורי דן ככתב צבאי בשבועון צה"ל "במחנה". הוא סיקר את פעולות התגמול, אליהן נלווה. ככתב צבאי צנח יחד עם כוח הצנחנים בפתח מעבר המיתלה, בפתיחת מלחמת סיני.
לאחר מכן החל לעבוד בעיתון "מעריב", בתחילה היה כתב צבאי ולאחר מכן כפרשן צבאי ופוליטי. כן שימש בסוף שנות השישים ובראשית שנות השבעים ככתב העיתון בפריז ובמערב אירופה, שם פעל גם בשירות המוסד.
כתיבתו במעריב הופסקה לאחר שפרסם בטורו ב-1981 כי יצחק חופי הדליף את כוונת הממשלה לתקוף את הכור בעיראק במטרה לסכלה. החל מאמצע שנות השמונים שימש כתב ה"ניו יורק פוסט" בישראל.
לזכותו של אורי דן נרשמו מספר סקופים, בהם: ראיון עם אידי אמין שעות ספורות לאחר חילוץ בני הערובה מאנטבה; ידיעה בלעדית על שריפת גופתו של אדולף אייכמן; הסיפור המלא של אלי כהן; חשיפה כי המחבלים שניסו להפיל את מגדלי התאומים בשנת 1993 הם שרצחו את הרב מאיר כהנא.
דן היה זריז מאוד בפרסום ספרים. ספרו "90 דקות באנטבה" על מבצע החילוץ, שנכתב יחד עם עיתונאי אמריקאי, הגיע לחנויות הספרים שלושה שבועות לאחר המבצע. ספר זה תורגם לעשרים שפות. ספר אחר שזכה להצלחה רבה ותורגם לכתריסר שפות היה על אלי כהן, המרגל הישראלי בדמשק (הספר נכתב יחד עם ישעיהו בן פורת). דן כתב בעצמו ובהשתתפות אחרים ספרים רבים בנושאי ביטחון וטרור.
במלחמת יום הכיפורים נספח דן, ככתב צבאי, לאוגדתו של אריאל שרון ותיעד את המערכה בכתבותיו ובצילומים שצילם בשדה הקרב. כתבותיו אלו קובצו לאחר מכן בספרו "ראש גשר". דן היה אחד מקבוצת עיתונאים (שכללה מלבדו את ישעיהו בן פורת, יהונתן גפן, איתן הבר, חזי כרמל, אלי לנדאו ואלי תבור), שפירסמו בשנת 1973 את הספר "המחדל", שהיה הספר הראשון שנתפרסם מיד לאחר המלחמה ובו ביקורת על מחדליה ותאור עז משדות הקרב, על החללים, על הנפגעים ועל אובדן הציוד, שהיו בהם. הספר עורר בזמנו הד רב בדעת הקהל.
מאז מלחמת יום הכיפורים ואילך הפך אורי דן לנאמנו של אריאל שרון, אותו הכיר לראשונה עוד בשנת 1954 כמפקד גדוד 890 של חטיבת הצנחנים. במרוצת השנים תמך דן בכל מהלכיו הפוליטיים והמדיניים של שרון. בעת מלחמת לבנון הראשונה שימש כיועץ התקשורת של שר הביטחון שרון. אמרתו, לאחר הדחתו של שרון בעקבות דוח ועדת כהן, על שרון כי "מי שלא רצה אותו כרמטכ"ל קיבל אותו כשר הביטחון, ומי שלא רצה אותו כשר הביטחון יקבל אותו כראש הממשלה", הפכה למטבע לשון.
אורי דן היה איש ימין מובהק. מעבר לנאמנותו לאריאל שרון שיקפו מאמריו את דעת הימין בכל נושא. כך, למשל, כתב יום לאחר חתימת הסכם אוסלו על מדשאות הבית הלבן, במאמר שפורסם בעמוד הראשון של הניו יורק פוסט, את הדברים הבאים: "היום השתתפתי בלוויה השמחה ביותר - הלוויה של המדינה שלי". במהלך ההתנתקות ניכר היה בכתבותיו קונפליקט פנימי בין נאמנותו לשרון לבין הסתייגותו מתהליך ההתנתקות. במהלך ההתנתקות ולאחריה נראה היה כי השלים עם המהלך.
דן היה משתתף קבוע בתוכניות האקטואליה של רשת ב' של קול ישראל, וב"יומן", מגזין החדשות ביום שישי של הערוץ הראשון לצד אמנון זכרוני, כן שימש ככתב של העיתון "ניו-יורק פוסט" והשבועונים "פרי מאטש" ו"שטרן" ותחנת "רדיו לוקסמבורג".
תרומה נוספת של דן לתרבות הפופולרית בישראל הייתה השתתפותו יחד עם אלי תבור בכתיבת התסריט לסרט "חגיגה בסנוקר" בשנת 1975.
נפטר בגיל 71 ממחלת סרטן הריאה. זמן קצר לפני מותו, הצליח להשלים את ספרו על אריאל שרון.
