בחורים מקועקעים 1 - רול

1 
רוּל

בהתחלה חשבתי שהדפיקות ההולמות בראשי מגיעות מהמוח שלי שמנסה לפלס דרך ולזנק אל מחוץ לגולגולת שלי בעקבות משהו כמו עשרה שוטים של ויסקי 'קראון רויאל' שהורדתי אתמול בערב, אבל אז הבנתי שהרעש בעצם מתרוצץ לי ברחבי הדירה. זו הייתה היא, ובבהלה נוראה נזכרתי שיום ראשון היום. לא משנה כמה פעמים אמרתי לה, או באיזו מידה של גסות העברתי את המסר, או באיזה מצב מביש או מביך היא מצאה אותי, היא עדיין המשיכה להופיע בדירה שלי מדי יום ראשון כדי לגרור אותי הביתה לבראנץ'.
אנקה חלושה מהצד השני של המיטה הזכירה לי שלא חזרתי לבד מהבר אתמול. לא שזכרתי את שמה של הבחורה, איך היא נראתה, או אם היה שווה לה בכלל להיכנס איתי בצעד כושל לדירתי. העברתי יד על פניי והורדתי רגליים מהמיטה בדיוק כשדלת החדר נפתחה בתנופה. לא הייתי צריך לתת לנודניקית הקטנה הזאת מפתח מלכתחילה. לא טרחתי להתכסות. היא כבר הייתה רגילה להיכנס ולמצוא אותי עירום וחשוף, ולא ראיתי סיבה לשנות את המצב דווקא היום. הבחורה בצד השני של המיטה התגלגלה וצמצמה עיניים למראה התוספת החדשה למסיבה הקטנה והמשונה שלנו.
"לא אמרת שאתה רווק?" הטון המאשים שלה גרם לשיער שעל עורפי לסמור. לבחורה שמסכימה ללכת עם אדם זר לגמרי לדירתו כדי לבלות איתו לילה של סקס ללא מחויבות אין את הזכות לשפוט אחרים, במיוחד לא כשהיא עדיין עירומה ומכורבלת במיטה של אותו זר.
העברתי יד בשערי הסתור והפניתי את מבטי אל הבלונדינית בדלת. "תני לי עשרים דקות."
היא הרימה גבה. "יש לך עשר."
הייתי מרים גבה בחזרה לנוכח טון הדיבור והגישה השלילית הכללית שלה, אלא שהראש הרג אותי וממילא המחווה הייתה מתבזבזת עליה. היא כבר מזמן הייתה מחוסנת מפני השטויות שלי.
"אני אכין קפה. כבר הזמנתי את נאש, אבל הוא אמר שיש לו פגישה עם לקוח. אחכה לך במכונית." היא הסתובבה על עקביה ונעלמה תוך שנייה. נאבקתי לקום על רגליי, מגשש אחר זוג מכנסיים כלשהו שאולי זרקתי על הרצפה אמש.
"מה הולך?"
שכחתי לרגע מקיומה של הבחורה במיטה. קיללתי בשקט ביני לבין עצמי ומשכתי מעל ראשי חולצת טריקו שחורה שנראתה במצב סביר. "אני חייב ללכת."
"מה?"
הזעפתי אליה פנים כשהיא התרוממה במיטה, מושכת את הסדין מעל החזה שלה. היו לה פנים יפות וגם גוף טוב, ממה שהצלחתי לראות. תהיתי אילו סיפורים מכרתי לה כדי לגרור אותה איתי הביתה. היא הייתה בחורה כזו שלא היה לי אכפת להתעורר לצידה הבוקר.
"אני חייב להגיע לאנשהו. זה אומר שאת צריכה לקום וללכת. אם השותף שלי היה כאן היית יכולה להישאר עוד קצת, אבל הוא נאלץ ללכת לעבודה, אז את צריכה לארגן את התחת החמוד שלך ולעוף."
"אתה רציני?" היא התיזה לעברי.
הבטתי בה מעבר לכתפי תוך שאני שולה את הנעליים שלי מתוך ערימת כביסה ודוחק את רגליי לתוכן. "לגמרי."
"איזה מניאק מתנהג ככה? בלי 'תודה על הלילה, היית נהדרת, אולי נפגש לצהריים?' רק 'תעופי מפה'?" היא העיפה את הסדין הצידה ואני הבחנתי בקעקוע היפה שעיטר את צלעותיה. סביר להניח שזה מה שגרם לי להימשך אליה מלכתחילה במצב השכרות שבו הייתי.
"אתה חתיכת חרא, אתה יודע?"
הייתי הרבה יותר גרוע מחתיכת חרא, אבל הבחורה הזאת, שהייתה רק אחת מיני רבות, לא הייתה צריכה לדעת את זה. ביני לביני קיללתי את נאש. השותף שלי לדירה שהיה החרא האמיתי בסיפור. היינו החברים הכי טובים מאז בית הספר היסודי ובדרך כלל יכולתי לסמוך עליו שיעזור לי בבקרים של ימי ראשון שבהם הייתי חייב לצאת מהבית במהירות, אבל שכחתי מהקעקוע שהוא היה אמור לסיים היום. וזה השאיר אותי להתמודד לבד עם הזנב שהדבקתי לעצמי אמש ולמצוא דרך לעוף מכאן לפני שהנודניקית תיסע בלעדיי. מה שיגרום לכאב ראש גדול יותר שלא היה נחוץ לי במצבי הנוכחי.
"היי, איך קוראים לך בכלל?" אם היא הייתה מעוצבנת קודם, עכשיו היא כבר יצאה מגדרה מרוב כעס. היא השתחלה לתוך חצאית שחורה קצרצרה וגופייה שבקושי אפשר היה לראות מרוב שהייתה זעירה. היא ניפחה את ערמת השיער הבלונדיני הצבוע שלה והביטה בי בכעס בעיניים שהיו מרוחות במסקרה של אתמול.
"לוסי, אתה לא זוכר?" מרחתי ג'ל על השיער שלי כדי לגרום לו להזדקר לכל מיני כיוונים והתזתי על עצמי מי קולון כדי לטשטש את ריח הסקס והאלכוהול שהייתי בטוח שדבק בעורי. משכתי בכתפי לעברה וחיכיתי שהיא תחלוף על פניי, מקפצת על רגל אחת כדי לנעול את נעלי העקב שנראו כמו פרסומת לסקס מטונף.
"אני רוּל1." הייתי מושיט לה יד ללחיצה, אבל זה נראה לי מטופש אז רק הצבעתי על דלת הדירה ונכנסתי למקלחת כדי לצחצח את הטעם העבש של הוויסקי מפי. "יש קפה במטבח, ואם את רוצה תכתבי לי את המספר שלך כדי שאוכל להתקשר אלייך מתישהו. ימי ראשון הם לא ימים טובים עבורי." היא לעולם לא תדע עד כמה האמירה הזאת הייתה מדויקת.
היא הסתכלה עליי שוב בכעס וטופפה על הרצפה בעקב של אחת הנעליים הסקסיות שלה. "אין לך מושג מי אני, הא?"
הפעם, בניגוד לרצונותיו של מוחי ההולם בכאב, הגבות שלי התרוממו והסתכלתי עליה בפה מלא משחת שיניים מקציפה. נעצתי בה מבט עד שהיא חרקה שיניים והצביעה על צד גופה. "אתה זוכר את זה לפחות?!"
לא פלא שאהבתי את הקעקוע שלה כל־כך. זאת הייתה עבודה שלי. ירקתי את משחת השיניים לכיור והעפתי מבט לעבר הבבואה שלי. נראיתי זוועה. העיניים שלי היו אדומות וכבויות, העור שלי נראה אפור והיה לי 'הִיקִי' עצום על הצוואר. אימא שלי תמות על זה, בדיוק כמו שהיא לא תירגע מהמצב של השיער שלי. בדרך כלל הוא שחור וסמיך, אבל גילחתי אותו בצדדים וצבעתי את החלק הקדמי שלו בסגול בוהק ויפה, כך שעכשיו הוא הזדקר ישר למעלה ונראה כאילו גזמו אותו במזמרה. להוריי כבר היו ממילא שפע של טענות כלפי הקעקועים המתפתלים סביב שתי זרועותיי ובמעלה צידי הצוואר שלי, כך שהשיער הולך להיות רק עוד תוספת מרנינה. כיוון שלא יכולתי לעשות דבר כדי לתקן את המחזה העגום שנשקף אליי מהמראה, יצאתי מחדר האמבטיה, אחזתי ללא גינוני טקס במרפקה של הבחורה והובלתי אותה אל דלת הדירה. כדאי שאלמד סוף־סוף ללכת לבית שלהן במקום לתת להן לבוא אליי הביתה. זה יכול להיות כל־כך הרבה יותר קל.
"תקשיבי, אני חייב ללכת לאנשהו, ואני לא אוהב את זה שאני צריך ללכת, אבל זה שתתחרפני ותעשי לי כאן סצנות לא יעזור. זה סתם יעצבן אותי. אני מקווה שהיה לך כיף אתמול בערב, ואת יכולה להשאיר לי את המספר שלך, אבל שנינו יודעים שהסיכויים שאצלצל אלייך קלושים עד בלתי קיימים. אם את לא רוצה שיתייחסו אלייך כמו לזבל, אולי כדאי שתפסיקי ללכת הביתה עם בחורים שיכורים שאת לא מכירה. תאמיני לי, אנחנו רוצים רק דבר אחד, ובבוקר למחרת כל מה שאנחנו רוצים זה שתלכו הביתה בשקט. יש לי כאב ראש ואני חושב שאני הולך להקיא, וחוץ מזה אני צריך לבלות את השעה הקרובה בשתיקה רועמת במכונית עם בחורה ששונאת אותי ותשמח לתכנן את מותי, אז ברצינות, אפשר לוותר על ההיסטריה וההצגות ופשוט לעוף מכאן?"
בשלב הזה כבר הצלחתי להוביל את לוסי אל פתח הבניין וראיתי את המענה הפרטית שלי יושבת בב־מ־וו עם מנוע פועל, במקום החנייה הסמוך לטנדר שלי. היא הייתה חסרת סבלנות והייתה בוודאי נוסעת משם לו המשכתי להתעכב. חייכתי אל לוסי חצי חיוך ומשכתי בכתפי. אחרי הכול, זו לא הייתה אשמתה שאני מניאק ואפילו אני ידעתי שמגיע לה משהו טוב יותר מנפנוף גס רוח כזה.
"תקשיבי. אל תרגישי רע. אני יכול להיות בנזונה מקסים כשאני רוצה. את ממש לא הראשונה, ובטח גם לא האחרונה, שנאלצת לצפות במחזה האימים הקטן הזה. אני שמח שהקעקועים שלך אש, והייתי מעדיף שתזכרי אותי בזכותם, ולא בגלל הלילה הזה."
רצתי במורד המדרגות הקדמיות מבלי להביט לאחור ופתחתי בכוח את דלת הב־מ־וו השחורה והמפוארת. שנאתי את המכונית הזו ושנאתי את זה שהיא התאימה כל־כך לבחורה שנהגה בה. קלאסית, אלגנטית ויקרה היו המילים המדויקות לתאר גם את שותפתי לנסיעה. כשיצאנו מהחנייה, לוסי צעקה משהו לעברי וזקרה מולי אצבע אמצעית. הנהגת שלי גלגלה עיניים ומלמלה לעצמה, "כמה אופייני." היא כבר הייתה רגילה לסצנות הקטנות של הבחורות שברחתי מהן בבוקר שאחרי. פעם אפילו נאלצתי לתקן לה את השמשה הקדמית כשאחת מהבחורות האלה זרקה עליי אבן ופספסה.
סידרתי את המושב כדי לעשות מקום לרגליים הארוכות שלי והשענתי את ראשי על החלון. זו תמיד הייתה נסיעה ארוכה ודוממת להכאיב. לפעמים, כמו היום, הייתי אסיר תודה על כך, פעמים אחרות, לעומת זאת, זה עלה לי על העצבים. נכחנו זה בחייו של זה מאז חטיבת הביניים. היא הכירה כל חולשה וחוזקה שלי. הוריי אהבו אותה כאילו הייתה בתם ולא טרחו להסתיר את העובדה שלרוב הם מעדיפים את חברתה על פני חברתי. אפשר היה לצפות שעם ההיסטוריה שלנו, על חלקיה הטובים והפחות טובים, נדע איך לקיים שיחת חולין פשוטה במשך כמה שעות מבלי שזה יהיה קשה מדי.
"אתה תמרח ככה את החרא מהשיער שלך על החלון שלי." הקול שלה לא תאם לשום דבר אחר בה. קול של סיגריות וויסקי עם מראה של שמפניה ומשי. תמיד אהבתי את הקול שלה, כשהמצב בינינו היה טוב יכולתי להקשיב לה מדברת במשך שעות.
"אני אקח את המכונית לניקוי יסודי."
היא השמיעה נחרת בוז. עצמתי עיניים ושילבתי את זרועותיי על החזה. התכוננתי לנסיעה דוממת, אבל נראה היה שדווקא היום היה לה מה להגיד כי ברגע שהיא עלתה על הכביש המהיר היא הנמיכה את עוצמת הרדיו ואמרה את שמי.
"רוּל."
סובבתי את ראשי מעט הצידה ופקחתי עין. "מה יש, שוֹ?" השם שלה היה מתוחכם כמוה. היא הייתה חיוורת, עם שיער בלונדיני בהיר ועיניים ירוקות וגדולות שנראו כמו תפוחי 'גרנד סמית' היא הייתה קטנטונת, נמוכה בשלושים סנטימטרים לפחות מהמטר תשעים שלי, אבל היו לה קימורים אינסופיים. היא הייתה מסוג הבחורות שבחורים מסובבים אחריהן את הראש, פשוט כי אי אפשר להתאפק, אבל ברגע שהיא הפנתה את עיני הקרח הירוקות שלה לכיוונם הם מייד ידעו שאין להם שום סיכוי. היא הקרינה סביבה את היותה בלתי מושגת, כמו שבנות אחרות משדרות 'בוא וקח אותי'.
היא נשפה בקול ואני הסתכלתי על קווצת השיער שהתנופפה על מצחה. היא הביטה בי מזווית עינה ואני נדרכתי כולי כשראיתי כמה חזק כפות ידיה אוחזות בהגה.
"מה קרה, שוֹ?"
היא נשכה את השפה התחתונה שלה, סימן מובהק ללחץ אצלה. "אני מתארת לעצמי שלא ענית לטלפונים של אימא שלך השבוע?"
לא הייתי בקשר הדוק במיוחד עם הוריי. למעשה, הקשר שלנו היה איפשהו סביב האזור של איפוק הדדי, וזו גם הייתה הסיבה שאימא שלי שלחה את שוֹ לגרור אותי הביתה בכל סוף שבוע. שנינו היינו מעיירה קטנה בשם ברוקסייד, באזור אמיד של קולורדו. אני עברתי לדנוור ברגע שסיימתי את הלימודים ושוֹ הגיעה אליה כמה שנים אחריי כי הייתה צעירה ממני וכי לא היה דבר שהיא רצתה יותר מאשר להתקבל לאוניברסיטה של דנוור. לא זו בלבד שהבחורה הזו נראתה כמו נסיכה מהאגדות, היא גם הייתה על המסלול המהיר להיות רופאה. אימא שלי ידעה שאין מצב שאנהג שעתיים הלוך ושוב כדי לפגוש אותם בסופי שבוע, אבל אם שו נהגה, ובאה לקחת אותי, לא זו בלבד שארגיש אשמה על כך שהיא נאלצת להקדיש מזמנה היקר כדי לבוא אליי, אלא שלא יישארו לי תירוצים שלא לבוא איתה. שו שילמה על הדלק, חיכתה שאצא בצעדים כושלים מהמיטה שלי ואגרור את התחת העלוב שלי הביתה בכל יום ראשון, ובמשך שנתיים שלמות היא לא התלוננה על כך ולו פעם אחת.
"לא, הייתי עסוק כל השבוע." באמת הייתי עסוק, אבל גם לא התחשק לי לדבר עם אימא שלי אז התעלמתי בכל שלוש הפעמים שהיא צלצלה השבוע.
שו נאנחה וידיה התפתלו והתהדקו סביב ההגה. "היא צלצלה כדי לספר לך שרוֹם נפצע והצבא שלח אותו הביתה לשישה שבועות הבראה. אבא שלך נסע לבסיס בספרינגס אתמול כדי להביא אותו."
קפצתי בכיסא שלי כל־כך מהר שחבטתי את ראשי בתקרת המכונית. קיללתי ועיסיתי את הפגיעה שהעצימה עוד יותר את הפעימות שהלמו בראשי עוד קודם. "מה? מה זאת אומרת נפצע?" רום הוא אחי הגדול. הוא גדול ממני בשלוש שנים ובמהלך שש השנים האחרונות היה מוצב בבסיסים מחוץ למדינה. היינו קרובים מאוד וגם אם הריחוק שלי מהוריי בשנים האחרונות לא נשא חן בעיניו, אם הוא נפצע ברור לי שהייתי שומע על כך ממנו.
"אני לא יודעת בדיוק. מרגו אמרה שמשהו קרה לשיירה שלו בסיור. אני חושבת שהוא היה מעורב בתאונה קשה. היא אמרה שנשברה לו היד ויש לו כמה צלעות סדוקות. היא הייתה די נסערת כשצלצלה והיה לי ממש קשה להבין אותה."
"רום היה מתקשר אליי."
"בימים הראשונים רום היה מסומם לגמרי, וביומיים האחרונים הוא עבר המון תדרוכים מתישים, לכן הוא ביקש מאימא שלכם לצלצל אליך. אם יש משהו שמאפיין אתכם, בני ארצ'ר, זו העיקשות שלכם. מרגו אמרה לו שאתה לא תענה, אבל הוא התעקש שהיא תמשיך לנסות."
אח שלי נפצע, והיה בבית ואני לא ידעתי מזה. עצמתי עיניים שוב והנחתי לראשי להישמט לאחור אל המשענת. "אוקיי, אלה חדשות טובות, נראה לי. את מתכננת ללכת לבקר את אימא שלך?" שאלתי אותה. לא הייתי צריך להסתכל עליה כדי לדעת שגופה הפך נוקשה בתגובה. יכולתי להרגיש את המתח נובע ממנה בגלים קפואים.
"לא." היא לא הוסיפה כלום, אבל גם לא ציפיתי שהיא תאמר משהו. משפחת ארצ'ר היא אולי לא המשפחה הכי חמה וקרובה שיש, אבל אנחנו במצב נפלא לעומת משפחת לנדון.
המשפחה של שו חרבנה זהב ונשמה כסף. הם גם רימו ושיקרו, התגרשו ונישאו מחדש. ממה שראיתי במהלך השנים, לא היה להם שום צורך או עניין בבתם הביולוגית, שנולדה מזיווג שמומש על טופס מס במקום בחדר המיטות.
ידעתי ששו אוהבת את הבית שלנו ואת הוריי כי זה היה הדבר הכי דומה לנורמליות שהיא חוותה בחייה. לא נטרתי לה טינה על כך. למעשה, הערכתי את העובדה שהיא הסיטה ממני את רוב האש. כל עוד שו הצליחה בלימודים, יצאה עם סטודנט ממשפחה אמידה וחיה את החיים שהוריי תמיד ייחלו לילדיהם אבל לא זכו להם, ההורים שלי לא ישבו לי על הווריד. כיוון שרום היה בדרך כלל במרחק של יבשת מאיתנו, הייתי היחיד שאליו הם יכלו להיטפל, לפיכך לא בחלתי בשימוש בשו כמגן אנושי.
"לא דיברתי עם רום כבר שלושה חודשים. יהיה נהדר לראות אותו. מעניין אם אצליח לשכנע אותו לבוא קצת לדנוור ולצאת איתי ועם נאש. הוא בטח כבר מת לבלות קצת."
היא נאנחה שוב והגבירה מעט את עוצמת הרדיו. "אתה בן עשרים ושתיים רול, מתי אתה מתכוון להפסיק להתנהג כמו מתבגר מפונק וחסר אחריות? שאלת את הבחורה הזאת איך קוראים לה בכלל? ורק למקרה שתהית, אתה מסריח כמו שילוב של מזקקה ומועדון חשפנות."
נחרתי בבוז והנחתי לעיניי להיעצם. "את בת תשע־עשרה, שו. מתי את מתכוונת להפסיק לחיות את החיים שלך לפי תכתיבים של אנשים אחרים? סבתא שלי בת שמונים ושתיים ויש לה חיי חברה פעילים יותר משלך, ונדמה לי שהיא גם פחות שמרנית." לא הייתה לי שום כוונה לדווח לה על הריח שלה כי הוא היה דווקא מתוק ונעים ולא היה בי שום רצון להיות נחמד אליה באותו רגע.
יכולתי להרגיש את מבטה המצמית והסתרתי את החיוך שלי. "אני אוהבת את את'ל," היא אמרה בטון עוקצני.
"כולם אוהבים את את'ל. היא דעתנית ולוחמנית ולא מוכנה לספוג שטויות מאף אחד. כדאי לך ללמוד ממנה דבר או שניים."
"או שאולי אני צריכה לצבוע את השיער שלי בוורוד, לקעקע כל שטח נראה לעין בגוף שלי, לנעוץ מתכות מכל מיני סוגים בפרצוף שלי ולשכב עם כל מה שזז. כי זה מה שנחשב בעיניך לחיים מעשירים ומלאי עניין?"
זה גרם לי לפקוח עיניים ותזמורת כלי ההקשה בראשי החליטה לצאת לעוד סיבוב הופעות.
"לפחות אני עושה מה שאני רוצה. אני יודע מי אני ומה אני, שו, ואני לא מתכוון להתנצל על זה. אני שומע את מרגו ארצ'ר יוצאת מהפה היפה שלך כרגע."
הפה היפה שלה התפתל בזעף. "מה שתגיד, אולי עדיף שנחזור להתעלם זה מזה. סתם חשבתי שכדאי שתדע על רום. בני ארצ'ר לא מתמודדים טוב עם הפתעות."
היא צדקה. בחוויה שלי הפתעות אף־פעם לא היו טובות. הן בדרך כלל נגמרו בזה שאני עצבני ונקלע לאיזו מריבה או קטטה. אני אוהב את אח שלי, אבל הייתי חייב להודות שקצת כעסתי. ראשית כי הוא לא טרח להודיע לי שהוא נפצע, ושנית, שהוא עדיין ניסה לכפות עליי להסתדר עם ההורים. התוכנית של שו שנתעלם זה מזה בהמשך הנסיעה הייתה רעיון מצוין בעיניי, אז השתרעתי על המושב, עד כמה שמכונית הספורט הקטנה איפשרה לי, ונמנמתי. הספקתי לישון משהו כמו עשרים דקות בערך כשהטלפון שלה התחיל לצלצל והעיר אותי בבהלה בצלילי שיר של Civil Wars. מצמצתי בעיניים צורבות ושפשפתי את פניי המכוסות בזיפים. אם השיער לא יוציא את אימא מדעתה, אין ספק שהעובדה שהייתי עסוק מכדי להתגלח לכבוד הבראנץ' היקר שלה תעורר אצלה התקף היסטריה.
"לא. אמרתי לך שאני נוסעת לברוקסייד ואחזור מאוחר." הסתכלתי עליה והיא כנראה חשה במבטי כי היא הפנתה אליי מבט במהירות. ראיתי שסומק קל מטפס אל עצמות לחייה. "לא, גייב, אמרתי לך שלא יהיה לי זמן ושיש לי דוח מעבדה להגיש." לא הצלחתי לשמוע את המילים שנאמרו, אבל מי שהיה בצידו השני של הקו נשמע כעוס על הנפנוף שלה. ראיתי את האצבעות שלה מתהדקות סביב הטלפון. "זה לא עניינך. אני חייבת לסיים עכשיו. נדבר מאוחר יותר." היא החליקה אצבע על המסך וזרקה את הטלפון היוקרתי שלה לתוך מחזיק הכוסות שליד הברך שלי.
"צרות בגן עדן?" לא באמת התעניינתי בשו ובחבר שלה, העשיר יותר מאלוהים, שָליטה העתידי של האנושות, אבל נראה לי מנומס לשאול כי ניכר היה שהיא נסערת. אף־פעם לא פגשתי את גייב, אבל ממה ששמעתי מאימא שלי, כשטרחתי להקשיב לה, הוא היה תפור במיוחד למידותיה של שו עם תדמית הדוקטור העתידית שלה. המשפחה שלו הייתה "טחונה" ממש כמו שלה — אבא שלו היה שופט או עורך דין או איזשהו פונקציונר פוליטי אחר שאין לי שום עניין בו. הייתי בטוח מעל כל צל של ספק שהבחור לובש מכנסיים עם קפל מגוהץ וחולצות פולו ורודות עם מוקסינים לבנים. לרגע אחד ארוך נדמה היה שהיא לא מתכוונת לענות, אבל אז היא כחכחה בגרונה והתחילה לתופף על ההגה בקצב המוזיקה באצבעותיה מטופחות הציפורניים.
"לא בדיוק. נפרדנו. אבל נראה לי שגייב לא מצליח להפנים את זה."
"ברצינות?"
"כן, לפני שבועיים. רציתי לעשות את זה כבר די הרבה זמן. אני פשוט עסוקה מדי עם הלימודים והעבודה. אין לי זמן לחבר."
"אם הוא היה הבחור הנכון לא היית מרגישה ככה. היית מפנה את הזמן כי היה לך חשוב להיות איתו."
היא הסתכלה עליי עם שתי גבות בלונדיניות מורמות עד קו השיער. "ברצינות? אתה, זונה ממין זכר שכמוך, מנסה לייעץ לי בנושא מערכות יחסים?"
גלגלתי עיניים, מה שגרם לראש שלי לצרוח במחאה. "זה שעד עכשיו עוד לא הייתה בחורה אחת שרציתי להיות איתה באופן בלעדי לא אומר שאני לא יודע מה ההבדל בין איכות לכמות."
"עליי הצלחת לעבוד. גייב פשוט רצה יותר ממה שהייתי מוכנה לתת לו. זה הולך להיות קשה כי אימא ואבא שלי ממש אוהבים אותו."
"בהחלט, ממה ששמעתי הוא היה תפור בול לטעמם של ההורים שלך. למה את מתכוונת שהוא רצה יותר ממה שהיית מוכנה לתת? הוא ניסה לענוד לך טבעת אחרי שישה חודשים?"
היא הפנתה אליי מבט ועיקלה את שפתיה בלעג. "לא בכיוון בכלל. הוא פשוט רצה שהקשר יהיה רציני יותר משאני רציתי."
צחקתי קצת וצבטתי את גשר אפי. כאב הראש שלי הפך לפעימה עמומה, אבל נהיה איכשהו מעט נסבל יותר. הייתי צריך לבקש ממנה לעבור ב'סטארבקס' או משהו אם הייתה לי כוונה לצלוח את הארוחה הזאת בשלום.
"זאת הדרך הצדקנית שלך לספר לי שהוא ניסה להיכנס לך לתחתונים ואת לא הסכמת?"
היא צמצמה עיניים לעברי וירדה מהכביש המהיר ביציאה שלקחה אותנו אל ברוקסייד.
"אני צריך שתעצרי ב'סטארבקס' לפני שאת מגיעה להורים שלי, ואל תחשבי שלא שמתי לב שלא ענית לי על השאלה."
"אם נעצור נאחר, ולא כל בחור חושב עם מה שיש לו בתוך המכנסיים."
"השמיים לא יפלו אם נחרוג בחמש דקות מלוח הזמנים של מרגו. את רצינית? משכת את הלוזר הזה באף שישה חודשים בלי לתת לו? איזו בדיחה."
זה גרם לי לצחוק חסר מעצורים. צחקתי כל־כך חזק שהייתי צריך להחזיק את הראש בשתי ידיים כי המוח רווי הוויסקי שלי התחיל לצרוח עליי שוב. השתנקתי קצת והסתכלתי עליה בעיניים מלאות דמעות. "אני מתחיל לחשוד שאת לא חכמה כמו שתמיד חשבתי שאת. כל בחור מתחת לגיל תשעים מנסה להיכנס לך לתחתונים, שו, במיוחד אם הוא חושב שהוא הבחור שלך. אני בחור אז אני מבין בחרא הזה."
היא נשכה את השפה שלה שוב, הודתה שכפי הנראה יש משהו בדבריי, ופנתה לעבר החנייה של בית הקפה. זינקתי במהירות מהמכונית, להוט לחלץ איברים ולהתרחק קצת מהגישה המתנשאת שלה. כשנכנסתי פנימה ראיתי שיש תור והבטתי סביבי לראות אם יש שם מישהו שאני מכיר. ברוקסייד היא עיירה קטנה למדי ולרוב כשאני מגיע לשם בסופי שבוע אני מוצא את עצמי נתקל באנשים שלמדו איתי בבית הספר. לא טרחתי לשאול את שו אם היא רוצה שאביא לה משהו לנוכח ההתנגדות הנחרצת שלה לעצירה הזו מלכתחילה. כבר כמעט הגיע תורי להזמין כשהטלפון הרעיד לי את הכיס בשיר של Social Order. הוצאתי אותו אחרי שהזמנתי קפה שחור גדול ואימתני והתיישבתי ליד הדלפק לצד ברונטית חמודה שעשתה כל שביכולתה כדי לבחון אותי מבלי להיתפס.
"מה קורה?"
ברקע מאחורי נאש יכולתי לשמוע את המוזיקה הרועמת במכון. "איך הלך הבוקר?"
נאש הכיר את המגרעות וההרגלים הרעים שלי טוב יותר מכל אדם אחר והסיבה שהחברוּת שלנו החזיקה מעמד זמן ארוך כל־כך הייתה שהוא אף־פעם לא שפט אותי.
"היה נורא. יש לי הנגאובר, אני עצבני ואני עומד לשבת בעוד אירוע משפחתי מאולץ. וחוץ מזה, שו במצב רוח מחורבן במיוחד היום."
"איך הייתה הבחורה הלילה?"
"אין לי מושג. אני אפילו לא זוכר שיצאתי איתה מהבר. מתברר שעשיתי לה קעקוע ענקי על צד הגוף אז היא קצת כעסה שלא זכרתי מי היא, אז באופן כללי, באסה."
הוא גיחך בצד השני של הקו. "היא אמרה לך את זה איזה שש פעמים. היא אפילו ניסתה להוריד את החולצה כדי להראות לך. ואני הסעתי את התחת השיכור שלכם הביתה אתמול, טמבל. ניסיתי לגרום לך ללכת הביתה כבר בחצות, אבל לא הסכמת בשום פנים ואופן. כמו תמיד. נאלצתי לנהוג במכונית שלך ואז לקחת מונית בחזרה לבר לאסוף את המכונית שלי."
נהמתי בביטול והושטתי יד לקפה שלי כשהבחור מאחורי הדלפק קרא בשמי. ראיתי את עיניה של הברונטית עוקבות אחרי היד שאחזה בכוס הקרטון. זו הייתה כף היד שעליה קעקוע של ראש מנופח של קוברה מלכותית. שאר גופו של הנחש התפתל במעלה זרועי וסביב המרפק שלי, ולשון הקלשון שלו יצרה את האות "L" על האצבע המורה שלי, כחלק משמי המקועקע על ארבעת מפרקי אצבעותיי. הפה של הבחורה התעגל בהפתעה אז שלחתי אליה קריצה וחזרתי אל הב־מ־וו.
"סליחה אחי. אני איתך. איך הייתה הפגישה עם הלקוח שלך?"
הדוד של נאש, פיל, פתח את מכון הקעקועים בשכונת קפיטול היל לפני שנים, כשרוב לקוחותיו היו חברי כנופיות ואופנוענים. אבל עכשיו, עם הזרם האינסופי של חבר'ה עירוניים, צעירים והיפסטרים שמאכלסים את האזור, הפך 'מקועקעים' לאחד ממכוני הקעקועים המבוקשים בעיר. נאש ואני נפגשנו בשיעור אומנות בכיתה ה' ומאז לא נפרדו דרכינו. למעשה, מאז שהיינו בני שתים־עשרה התוכנית שלנו הייתה לעבור לגור יחד בעיר ולעבוד במכון של פיל. לשנינו היו האישיות והכישורים הנדרשים כדי למשוך שפע של לקוחות, ולדוד פיל לא הייתה שום התנגדות להפוך אותנו לשוליות ולהעסיק אותנו כבר כשהיינו בשנות העשרים שלנו. לא היה דבר יותר מדהים מהעובדה שהחבר הכי טוב שלי עבד באותו תחום כמוני. העור שלי היה מכוסה במגוון קעקועים שנעו מנפלאים לפחות נפלאים ותיעדו את ההתקדמות וההתפתחות המקצועית של נאש, והוא יכול היה לומר את אותו הדבר עליי.
"גמרתי את קעקוע הגב שהתחלתי ביולי. זה יצא יותר טוב ממה שחשבתי שיצא, והבחור כבר מתכנן להמשיך גם מקדימה. אני לגמרי אקח את העבודה כי הטיפים שלו מצוינים."
"נחמד." ניסיתי ללהטט בין הטלפון, לקפה, לניסיון לפתוח את דלת המכונית כשקול נשי גרם לי לעצור במקום.
"היי," הסתכלתי מעבר לכתפי והברונטית עמדה במרחק מכונית ממני וחיוך על פניה. "אני ממש אוהבת את הקעקועים שלך."
חייכתי בחזרה וקפצתי אחורה כשכמעט שפכתי קפה רותח על כל המפשעה שלי כי שו פתחה לי את הדלת מבפנים.
"תודה." אם היינו קרובים יותר הביתה ולולא שו כבר הכניסה להילוך אחורי סביר להניח שהייתי מתעכב עוד רגע ומבקש מהבחורה את מספר הטלפון שלה. שו ירתה לעברי מבט שכולו גינוי. מיהרתי להתעלם ממנה וחזרתי לשיחה שלי עם נאש. "רום בבית, הוא נקלע לתאונה ושו אומרת שהוא חזר לכמה שבועות של הבראה. זו כנראה הסיבה שאימא שלי לא הפסיקה לנסות לצלצל אליי השבוע."
"מגניב. תשאל אם הוא רוצה לבלות איתנו כמה ימים. אני מתגעגע לדביל הממורמר הזה."
לגמתי מהקפה שלי וכאב הראש שלי התחיל להירגע סוף־סוף. "זו התוכנית. אני אצלצל כשאהיה בדרך חזרה הביתה ואדווח לך מה הסיפור."
החלקתי אגודל על המסך כדי לסיים את השיחה ונשענתי לאחור במושב. שו הסתכלה עליי בכעס ואני מוכן להישבע שהעיניים שלה זהרו. בחיי. בחיים שלי לא ראיתי משהו ירוק כל־כך, בשום מקום בטבע, וכשהיא מתרגזת הן פשוט נראות לא מהעולם הזה.
"אימא שלך צלצלה בדיוק כשהיית עסוק בפלירטוט. היא כועסת שאנחנו מאחרים."
גמעתי עוד מנקטר האלים השחור והתחלתי לתופף מקצב על הברך שלי בידי הפנויה. תמיד הייתי בחור קצת לחוץ וככל שהתקרבנו לבית הוריי גילויי העצבנות שלי הלכו וגברו. ארוחות הבראנץ' בבית היו תמיד מאולצות, מתוחות ומעיקות. לא הצלחתי להבין למה הם מתעקשים לערוך אותן מדי שבוע ולא הצלחתי להבין למה שו אפשרה לבדיחה הזאת להמשיך להתקיים, אבל נסעתי מדי שבוע, על אף שידעתי שדבר לא הולך להשתנות.
"היא כועסת שאת מאחרת. שנינו יודעים שלא מזיז לה אם אני שם או לא." האצבעות שלי זזו מהר יותר ויותר כשהיא פנתה עם המכונית לתוך השכונה הסגורה וחלפה על פני שורות שורות של מיני־אחוזות זהות זו לזו שנבנו בינות להרים.
"זה לא נכון ואתה יודע את זה, רול. זה לא שאני סובלת את הנסיעות במכונית מדי סוף שבוע וחושפת את עצמי לזוועות הבוקר שאחרי אצלך בדירה רק כי הוריך רוצים שאוכל ביצים ופנקייק כל יום ראשון. אני עושה את זה כי הם רוצים לראות אותך, הם רוצים לנסות ולקיים איתך קשר למרות כל הפעמים שבהן פגעת בהם או ניסית להרחיק אותם ממך. אני חייבת להוריך את הדבר הזה, וחשוב יותר, אני חייבת את זה לרֵמִי. אני חייבת לנסות לגרום לך לעשות את הדבר הנכון. ואלוהים יודע שזו משימה שהיא כמעט משרה מלאה."
שאפתי אוויר בכוח כשהכאב החד שהופיע בכל פעם שמישהו הזכיר את השם רמי פילח לי את החזה. אצבעותיי נפתחו ונסגרו סביב כוס הקפה בניגוד לרצוני והראש שלי הסתובב במהירות לכיוונה.
"רמי לא היה נכנס לי לוורידים ומכריח אותי להיות מישהו שאני לא, רק בשבילם. אף־פעם לא הייתי מספיק טוב בשבילם, ולעולם לא אהיה. הוא הבין את זה טוב יותר מכל אדם אחר וקרע את התחת כדי לנסות ולהיות עבורם כל מה שאני לעולם לא אוכל להיות."
היא נאנחה והחנתה את המכונית בשביל הגישה מאחורי רכב השטח של אבא שלי. "ההבדל היחיד בינך לבין רמי זה שהוא אִפְשֵר לאנשים לאהוב אותו, אבל אתה," היא פתחה את הדלת שלה בתנופה ושלחה אליי מבט מצמית מעבר לחלל שהפריד בינינו. "אתה תמיד היית נחוש לגרום לכל מי שאוהב אותך להוכיח את זה שוב ושוב ומעבר לכל ספק. אתה אף־פעם לא רצית להקל על האנשים שאוהבים אותך, רול, ואתה מקפיד שאיש לא ישכח את זה." היא טרקה את הדלת בכזה כוח שהשיניים האחוריות שלי נקשו וגרמו לראש שלי להתחיל לפעום בכאב שוב.
עברו שלוש שנים. שלוש שנים של בדידות, של ריקנות ושל צער נורא, מאז שהאחים ארצ'ר הפכו משלישייה לצמד. הייתי קרוב לרום, הוא היה נהדר ותמיד שימש לי דמות מופת בכל הנוגע לקשיחות ומגניבות, אבל רמי היה החצי השני שלי, גם מטאפורית וגם מעשית. הוא היה התאום הזהה שלי, האור לחושך שבתוכי, הקלילות לנוקשות שבי, השמחה לחרדה שלי, המושלם לדפוק המוחלט שאני, ובלעדיו הייתי רק חצי מהאדם שהייתי יכול להיות. חלפו שלוש שנים מאז שצלצלתי אליו באמצע הלילה כדי שיבוא לאסוף אותי מאיזו מסיבה מטופשת כי הייתי שיכור מכדי לנהוג. חלפו שלוש שנים מאז שהוא עזב את הדירה שחלקנו כדי לבוא לקחת אותי, בלי לשאול אף שאלה, פשוט כי זה מה שהוא היה עושה.
חלפו שלוש שנים מאז שהוא איבד את השליטה בהגה בכביש המהיר שהיה מוצף וחלקלק מגשם, והתנגש באחוריה של משאית במהירות של יותר ממאה ועשרים קמ"ש. חלפו שלוש שנים מאז שטמנו את אחי התאום באדמה, ומאז שאימא שלי הסתכלה עליי בדמעות ואמרה, "זה היית צריך להיות אתה," כשהורידו אותו לתוך הבור. חלפו שלוש שנים ודי באזכור שמו כדי לשבור את רוחי, במיוחד כשהוא יוצא מהפה של האדם היחיד בעולם שרמי אהב באותה מידה שהוא אהב אותי.
רמי היה כל מה שאני לא — מטופח, לבוש היטב, ומעוניין בהשכלה ובבניית עתיד בטוח ומסודר לעצמו. האדם היחיד ביקום שהיה טוב וראוי מספיק כדי להשתוות אליו הייתה שו לנדון. השניים היו בלתי נפרדים, מאז הפעם הראשונה שהוא הביא אותה איתו הביתה כשהייתה בת ארבע־עשרה, וניסתה לברוח מהמבצר של משפחת לנדון. הוא התעקש שהם רק חברים, שהוא אוהב את שו כמו אחות, שהוא רק רוצה להגן עליה מפני המשפחה הנוראה והשמרנית שלה, אבל הוא נהג בה במלוא הכבוד והדאגה. היה לי ברור שהוא אוהב אותה כי רמי לא היה מסוגל לפגוע באיש, ועד מהרה הפכה שו לחברה של כבוד במשפחה שלנו. על אף המרירות שזה עורר בי, היא הייתה האדם היחיד בעולם שבאמת הבין את עומק הכאב שהסב לי האובדן שלו.
הייתי חייב כמה דקות כדי שאצליח לחזור ולעמוד ביציבות על שתי רגליי, אז בלעתי את שארית הקפה שלי ופתחתי את הדלת. לא הופתעתי לראות דמות גבוהה מגיחה מאחורי רכב השטח כשיצאתי בצעד כושל ממכונית הספורט. אח שלי היה גבוה ממני אולי בשני סנטימטרים, אבל רחב וחסון ממני, בהתאם לתפקידו כלוחם. השיער החום הכהה שלו היה מסופר בסגנון צבאי אופייני ועיניו הכחולות הבהירות, בעלות גוון זהה לשלי, נראו עייפות כשהוא הפנה אליי חיוך מאומץ. פלטתי שריקה כי זרוע שמאל שלו הייתה נתונה בגבס ומתלה, רגל אחת שלו הייתה נתונה בסד והיה לו פס מבהיל של תפרים שחורים שהשתרע מאחת הגבות ועד לחלק העליון של המצח. נראה שהמזמרה שתקפה את השיער שלי תפסה גם את אחי הגדול.
"אתה נראה טוב, חייל."
הוא משך אותי לחיבוק ביד אחת והתכווצתי מבפנים כשהרגשתי את צד גופו החבוש באופן שהעיד בבירור על צלעות חבולות או פגועות. "אני נראה טוב בערך כמו שאני מרגיש. ואתה נראה כמו ליצן כשאתה יוצא מהמכונית הזאת."
"ליד הבחורה הזאת, אני בכל מקרה נראה כמו ליצן."
הוא נבח צחוק קצר ופרע ביד מחוספסת את קוצי שערי. "אתה ושו עדיין מתנהגים כמו אויבים מושבעים?"
"יותר כמו מכרים שמעיקים זה על זה. היא פשוט שיפוטית וצדקנית כמו שהיא תמיד הייתה. למה לא צלצלת או שלחת לי מייל כדי להודיע שנפצעת? נאלצתי לשמוע את זה ממנה בדרך לפה."
הוא קילל בינו לבינו כשהתחלנו ללכת באיטיות לעבר הבית. כאב לי לראות כמה ריכוז הוא השקיע בהליכה, ותהיתי אם נגרם לו נזק חמור יותר ממה שנראה לעין.
"אחרי שהג'יפ התהפך הייתי מחוסר הכרה. עלינו על מטען צד וזה היה גרוע. הייתי מטושטש לגמרי במשך שבוע בבית החולים, וכשהתעוררתי היו צריכים לנתח לי את הכתף, אז סיממו אותי. צלצלתי לאימא וחשבתי שהיא בטח תיידע אותך, אבל שמעתי שכמו תמיד, לא ענית כשהיא צלצלה."
משכתי בכתפי והושטתי יד כדי לעזור לו להתייצב כשהוא התנודד מעט על מדרגות הכניסה. "הייתי עסוק."
"אתה עקשן."
"לא עקשן מדי. אני כאן, לא? ועד לפני רבע שעה אפילו לא ידעתי שאתה בבית."
"הסיבה היחידה שאתה כאן היא הקטנטונת הזאת שם, שנחושה לא לתת למשפחה הזו להתפרק, אפילו שזו בכלל לא המשפחה שלה. אז עכשיו תיכנס ותתנהג כמו בן־אדם. אחרת אני מכסח אותך, עם היד השבורה שלי והכול."
מלמלתי כמה קללות מובחרות ונכנסתי הביתה בעקבות אחי הפצוע. יום ראשון הוא באמת היום הכי פחות חביב עליי בשבוע.