אריזונה ונג'נס 4 - דקס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אריזונה ונג'נס 4 - דקס
מכר
אלפי
עותקים
אריזונה ונג'נס 4 - דקס
מכר
אלפי
עותקים

אריזונה ונג'נס 4 - דקס

4.4 כוכבים (36 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

"הכימיה בין דקס וריגן אדירה! נהניתי מהסערה הרגשית שדקס עבר כשחש דברים שהוא לא היה אמור להרגיש כלפיה. אני לא רוצה להסגיר שום דבר, אבל תדעו שיש רגעים לוהטים וסקסיים ברמות וגם כמה רגעים שבהם טישו הוא חובה."
– Nadine is Obsessed with Books

***

"נהניתי בטירוף מהסיפור הזה שכולו 'מידידים לאוהבים' ו'רומן עם החבר הכי טוב של האח הגדול'. הדמויות ממש קפצו מן הדף והרגשתי שאני עם כולם במשחקים ובמסיבות הקבוצה. אהבתי גם שהסופרת נוגעת בנושאים רציניים ועמוקים ופורטת על נימי הלב בצורה יפהפייה."
– Iscream Books 

***

קוראים לי דקס מונהאן והוקי הוא התשוקה שלי. 
כדי להצליח בספורט הזה צריך לקרוע את התחת 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. מעולם לא היה לי קשה להתמקד בקריירה, אבל כשהעבר שלי דופק בדלת, אף אימון לא יכול להכין אותי למה שמחכה בצידה השני.
ריגן מיילס הייתה כמו אחות קטנה בשבילי. כשאסון משותף מפגיש בינינו אחרי כמה שנים, אני נדהם לגלות עד כמה היא השתנתה. הילדה הקטנה והמגושמת שנהגה לרדוף אחריי ואחרי אחיה נעלמה. במקומה עומדת מולי בחורה יפהפייה, שמקשה עליי להתרכז בכל דבר אחר.
מתברר שהיא בצרות והמוצא היחיד שאני יכול להציע לה הוא להתחתן.
היא אפילו לא מהססת לפני שהיא מסכימה.
לכאורה, הכול סגור. אנחנו מתחתנים, היא עוברת לגור איתי באריזונה והקשר בינינו הוא אפלטוני, כמובן – למראית עין בלבד.
אבל המלכוד?
בחיים לא חשבתי שאתאהב ככה באחותו של החבר הכי טוב שלי.

***

דקס הוא הספר הרביעי בסדרת שחקני ההוקי הלוהטים אריזונה ונג'נס. זהו רומן סקסי, נועז וסוחף, שבו הגיבורים דקס וריגן מתאהבים כנגד כל הסיכויים. קדמו לו הספרים בישופ, אריק ולג'נד, שהפכו במהרה לרבי־מכר וקצרו ביקורות נלהבות. 

פרק ראשון

הקדמה והקדשה

קוראים יקרים,
תחילת הספר על דקס מתרחשת במקביל לסוף הספר על לג'נד, ולכן תפגשו שוב אירועים מסוימים אבל מזווית אחרת. אני מקווה שתיהנו מסיפור אהבתם של דקס וריגן. אם לא קראתם את לג'נד, אל תדאגו. תוכלו להבין מה קורה בספר הזה בלי שום בעיה.
אני רוצה להקדיש את הספר הזה לשני חברים מיוחדים מאוד. ראשית, לקריסטן קרסון — אישה מגניבה, אם מסורה, אחות על ואישה אמיצה שנלחמת בהמוגלובינוריה לילית התקפית (PNH). קריסטן הקדישה זמן רב כדי ללמד אותי על המחלה הקטלנית והנדירה הזאת, כדי שאוכל למשוך את תשומת הלב אליה בין דפי ספר זה. כל סטייה מהעובדות לגבי המחלה היא חירות אומנותית בלבד, אם כי ניסיתי לדייק ככל האפשר. עם זאת, שיניתי את שם התרופה מצילת החיים שהיא לוקחת כרגע. בחיים האמיתיים היא נקראת סוליריס. למרבה הפלא, היא באמת עולה יותר מארבע מאות אלף דולר בשנה. תודה לך, קריסטן, על שחלקת איתי את חייך כדי שאוכל להפוך את ריגן, הגיבורה שלי, לאדם נפלא כמוך.
שנית, לחברי ד״ר מארק יופה. זה לא הספר הראשון שנעזרתי בך וגם לא האחרון. תודה רבה על כל מה שאתה עושה למעני. התמזל מזלי שאתה חלק מחיי.
נשיקות,
סוייר


 דקס

אני מצלצל בפעמון הדלת לדירה של לאנס ומחכה שאחותו תענה.
ריגן מילס צעירה ממני בשש שנים — וזה אומר שהיא בת עשרים ושתיים. אני מכיר אותה כל חיי. אחיה לאנס היה חברי הטוב מאז ומתמיד. גרנו באותה שכונה וההורים שלנו רשמו אותנו לאותו חוג הוקי. גדלנו בתוך הספורט הזה ועשינו את הדרך יחד לליגת הנוער. כשהיינו בני שש־עשרה, שנינו התקבלנו לדטרויט ברס, אחת הקבוצות האמריקאיות היחידות שמשחקות בליגת ההוקי הקנדית.
היינו יחד כל הזמן, עד שהצטרפנו לליגת ההוקי הלאומית של ארצות הברית. לאנס שיחק בווייפרס כל הקריירה שלו. אני הצטרפתי לטורונטו בלייזרס ואז עברתי לווייפרס, שם שיחקתי שלוש שנים לפני שעברתי לאריזונה ונג'נס, הקבוצה הנוכחית שלי.
החברות שלנו נשארה חזקה למרות המרחק. דיברנו, התכתבנו בהודעות סמס, וביקרנו זה את זה ככל האפשר. בחופשות הקיץ בילינו יחד, ובקיץ שעבר לאנס ואני נסענו לריו למשך חודש כדי ליהנות מהחופים המרהיבים ומהנשים היפהפיות של ברזיל.
אני מביט באישה שריגן הפכה להיות עם השנים. לאנס לא השתנה בכלל, אך את אחותו בקושי זיהיתי כשטסתי לניו יורק לאחר מותו.
קרקוש שרשרת המנעול מעבר לדלת גורם לי להידרך. כשהיא פותחת אותה בחיוך נינוח, אני כמעט צריך למצמץ מול יופייה. במהלך השנים האחרונות היא למדה בקליפורניה והתבגרה מאוד.
השתנתה לחלוטין.
הפצצה שעומדת מולי לא דומה בכלל למתבגרת פעורת העיניים שלאנס גידל בכוחות עצמו לאחר שהוריהם נהרגו בתאונת דרכים, כשריגן הייתה בת ארבע־עשרה.
בזיכרון הצלול האחרון שלי מריגן, יש לה גשר בשיניים, פצעונים וכמה קילוגרמים עודפים. היא הייתה ביישנית ומתוקה, והעריצה את אחיה על כל מה שהוא הקריב כדי שהיא תישאר איתו בעודו מנווט בעולם ההוקי המקצועי.
האישה שלפניי אינה ריגן מיילס שזכרתי.
בסולם מאחת עד עשר האישה הזאת היא עשרים. שערה בצבע קרמל ובהיר בקצוות, מסודר בגלים שגולשים על כתפיה ועל גבה. היא גבהה בכמה סנטימטרים והתפתחה בכל המקומות הנכונים. שומן התינוקות בפניה התחלף בעצמות לחיים מסותתות ובגבות מסודרות שתוחמות את העיניים הירוקות היפות ביותר שראיתי מימיי.
היא נראית כמו זרה, אבל יש אמת נסתרת שלפיה תמיד הרגשתי שהיא כמו אחותי.
היא החיבור היחיד שלי ללאנס.
לכן אני כאן עכשיו. לאנס איננו — הוא נשדד ונורה למוות — ומשהו לא בסדר עם ריגן. אני כאן כדי לברר במה מדובר ולכן הזמנתי אותה לשתות. שיחקנו הערב נגד הניו יורק פנטומס וניצחנו, והמטוס לא ימריא לפני שעות הבוקר המוקדמות. רציתי לבדוק מה שלומה כי בפעמים הספורות שבהן דיברנו מאז הלוויה, הרגשתי שקשה לה. ניסיתי לחלץ את זה ממנה, אבל היא לא הסכימה לדבר ואמרה שהכול תקין.
״אני כמעט מוכנה,״ היא אומרת, מפנה את גבה אליי ונכנסת לסלון. אני מרגיש כאילו חטפתי אגרוף בבטן כשאני רואה שהוא שומם, למעט כמה ארגזים ארוזים שכנראה מכילים את חייו של לאנס ועברו לרשותה של אחותו. היא מתגוררת בניו יורק בשבועות האחרונים כדי לטפל בענייני העיזבון.
״מכרת את כל הרהיטים?״ אני שואל כשהיא עוצרת בדלפק המטבח ומרימה זוג עגילים.
היא מטה את ראשה כדי לענוד אחד מהם ומשיבה, ״את רובם. את השאר ואת הבגדים שלו תרמתי למקלט לחסרי בית.״
אני מתכווץ. ״אני יודע שזה היה קשה.״
היא מהנהנת וכובשת את הדמעות בעודה עונדת את העגיל השני. ״אני מבינה בהיגיון שזה יהיה טיפשי לשמור את הדברים האלה. זאת אומרת, מה אני אעשה עם התחתונים או עם חולצות הטריקו של אחי?״
״אבל בפנים את מרגישה שאלה קשרים לאחיך שאת לא רוצה לוותר עליהם,״ אני מסיק. היא מהנהנת ושוב מחייכת בעדינות.
״זה מסכם בערך את השבועות האחרונים. הרגשתי כאילו אני מאבדת אותו שוב ושוב כשקרצפתי את החיים שלו ומחקתי אותם מכאן.״
אנחנו מחליפים מבטים ואני מנסה לבלוע את הגוש שתקוע בגרוני. האבל שלי על מותו של לאנס עדיין כואב ומדמם, לכן אני לא מסוגל לדמיין מה עובר עליה.
השפה התחתונה של ריגן רוטטת. היא נושמת עמוק ופולטת צחוק מתוח. ״בוא נדבר על משהו אחר. אני לא רוצה שהאיפור שלי ייהרס.״
אני לא צוחק.
במקום זאת, אני ממהר לחצות את הסלון הריק ומאמץ אותה אליי לחיבוק. היא נענית לי ותוחבת את פניה בשקע צווארי כשאני מהדק את אחיזתי בה ביד אחת על שיפולי גבה והשנייה על עורפה.
זה מעל ומעבר לכוחותיה והיא מתייפחת לפני שהיא מרפה ממני. היא בכתה בלוויה, אבל בכל שאר הפעמים היא שמרה על קור רוח כשדיברה עם כל האנשים שבאו לחלוק כבוד ללאנס. היא מעולם לא איבדה עשתונות והרגשתי שמשהו לא תקין.
לא שהיא עשתה משהו לא בסדר, אבל אני לא חושב שהיא אי פעם קיבלה הזדמנות לפרוק את רגשותיה. היא הייתה צריכה להתמודד עם סידורי הלוויה, לקבור את אחיה, ואז לסדר את כל הקצוות הפרומים שנשארים כשמישהו מת.
ריגן מכופפת את ראשה ופניה עכשיו צמודות לחזי. אני מרגיש את להט דמעותיה נספג בבד החולצה שלי, מהדק את האחיזה ומתחיל לנענע אותה מצד לצד. אני לא אומר מילה כדי לא להפריע לה לפרוק את צערה.
כשהיא מתחילה להירגע, אני מתנתק מעט כדי להסתכל עליה. הפסים השחורים של המסקרה תחת עיניה יורדים אל לחייה ומשווים לה מראה שברירי ופגיע יותר.
אני מחייך אליה, מקווה לזכות בחיוך בתגובה, רוצה שהיא תבין שזה היה טוב ומשחרר במידה מסוימת. רוצה שהיא תרגיש ביטחון להתפרק בבכי רגשני ומנחם.
במקום זאת, היא נושכת את השפה התחתונה שלה ומנסה לנגב את המסקרה השחורה שמתחת לעיניה. אני רואה בחטף שהיא מוטרדת מאוד ממשהו, אך זה נעלם במהירות כשהיא שולחת אליי חיוך קורן שנראה מאולץ וכואב.
״מה קרה, ריגן?״ אני שואל ואצבעותיי מונחות תחת סנטרה כדי שהיא תביט אליי. ״קרה משהו ואני רוצה לדעת —״
״זה שום דבר,״ היא קוטעת אותי בנימה אוטומטית ומתוכננת, עד שברור לי שהאמת הפוכה לחלוטין.
״ריגן... זה אני. את מכירה אותי כל החיים. את יודעת כמה לאנס היה חשוב לי. אני נשבע שלא משנה מה קרה, אני אעזור לך. מותר לבקש עזרה.״
״באמת,״ היא עונה ומנסה להרחיב את החיוך שלה כדי להרגיע אותי, ״הכול בסדר. אני סתם עייפה ורוצה ללכת הביתה.״
הבית של ריגן בדרום קליפורניה, שם היא גרה מאז סיום לימודי הסיעוד. לאנס לא אהב את העובדה שהיא בקצה השני של ארצות הברית. היה לו קשה לבקר אותה במהלך החופשות הקצרות שהוא קיבל במהלך העונה. אבל ריגן כנראה הפכה מנערה ביישנית לבחורה עצמאית לאורך השנים, ולפי מה שלאנס סיפר, היא אוהבת את החיים שם.
״את לא צריכה להיות חזקה כל הזמן,״ אני אומר ומקווה שזה יעזור לפרוץ את סירובה העיקש לשתף אותי במה שמדאיג אותה.
שפתה התחתונה רועדת קלות, אבל היא ממשיכה לחייך. ״אני בסדר, דקס.״
״את לא,״ אני משיב ובטוח שהיא משקרת.
שפתיה של ריגן נמתחות לפס צר ועיניה מתאבנות. היא נאטמה והקימה חומה, ואני שוקל איזו טקטיקה חדשה עליי לנקוט כדי להגיע אליה.
מחשבה לא הגיונית בטירוף פורצת למוחי בכל כוחה. אני רוצה לאחוז בכתפיה, למשוך אותה אליי ולנשק אותה.
אני מנענע את ראשי, ממצמץ ומתמקד. אנחנו עורכים קרב מבטים ובהתחשב בעובדה שאני עקשן יותר מריגן, הנחישות שלי מתחזקת.
כנראה לעולם לא אדע אם היא מרגישה בזה אבל להפתעתי המדהימה, פניה נופלות והיא כמעט מייללת, ״אוי, אלוהים, דקס. הכול משובש. לאנס צבר המון חובות, ונושים מכל הכיוונים דופקים בדלת בדרישה לתשלום. החשבונות שלו ריקים, ולא היה לו ביטוח חיים. אין לי מושג —״
״מה זאת אומרת לא היה לו ביטוח חיים?״ אני קוטע אותה.
״בדקתי,״ היא אומרת, ואז דמעה זולגת וגולשת על לחייה, ״הביטוח בוטל.״
אני ממלמל ומחפש בחוסר אונים פתרון לכל הבעיות שלה. הוא לא בתוך הארגזים, וזה כל מה שנשאר מלאנס. כשאני מביט בה שוב אני אומר, ״אבל זה לא תלוי בך, ריגן. את לא אחראית לחובות שלו.״
״אני יודעת,״ היא אומרת בנחרצות. ״פשוט... ברור שאני יודעת את זה.״
אני מתבונן בה בעין ביקורתית ושוקל את מילותיה האחרונות. היא יודעת שהבעיות של לאנס אינן שלה עכשיו ובכל זאת, משהו מכביד עליה. אני ממש מרגיש את זה קורן ממנה.
״מה עוד לא בסדר?״ אני שואל ומשלב את ידיי על חזי. המטרה היא להראות לה שאני לא זז מכאן עד שהיא תספר הכול. היא פותחת את פיה, ואני מרגיש שהכחשה בדרך. ״אל תנסי לשקר לי. דברי.״
ריגן מביטה בי לרגע במבט אטום לפני שכתפיה צונחות. היא נושפת בתסכול ומסיטה את שערה מפניה.
״אחת הסיבות שהוא היה בחובות היא בגללי,״ היא מודה בשקט שלא ממש מביע בושה, אלא דווקא כניעה.
״בגללך?״ הגבות שלי מתכווצות בבלבול.
היא מהנהנת ומחייכת בעצב. ״אני חולה, והוא עזר לי לשלם את ההוצאות.״
״חולה?״ איזו מחלה מכניסה אדם לחובות? במיוחד מישהו שמרוויח הון עתק כמו לאנס. ואם כבר, ״אין לך ביטוח בריאות?״
״הייתי כלולה בביטוח של לאנס,״ היא עונה. ״בגלל הגיל שלי נחשבתי לבת חסותו, במיוחד מאז שהתחלתי את הלימודים לתואר השני. אבל עכשיו שהוא מת...״
אני ממצמץ בהפתעה. לא ידעתי שהיא חזרה ללימודים, וגם לא ידעתי שהיא חולה.
איך לא ידעתי את זה, לעזאזל?
״לאנס לא אמר מילה,״ אני ממלמל.
היא מחייכת אליי בהבנה. ״אני ביקשתי ממנו. לא רציתי שאף אחד ידע.״
״ידע מה?״ אני שואל ומרגיש אסון מתקרב. ״מאיזו מחלה את סובלת?״ מבטה חולף סביב הדירה הריקה לפני שהיא מסתכלת עליי. ״לפני כמה שנים לא הרגשתי טוב. עייפות, קוצר נשימה. שום דבר רציני. אבל זה נמשך זמן רב והלכתי לרופא. אחרי הרבה בדיקות, אובחנתי במחלה שנקראת המוגלובינוריה לילית התקפית.״
״מה?״ אני שואל, לא רק כי אני מרגיש אבוד לשמע המילים המשונות, אלא גם מתוך שותפות לחוסר האונים שלה.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

אריזונה ונג'נס 4 - דקס סוייר בנט

הקדמה והקדשה

קוראים יקרים,
תחילת הספר על דקס מתרחשת במקביל לסוף הספר על לג'נד, ולכן תפגשו שוב אירועים מסוימים אבל מזווית אחרת. אני מקווה שתיהנו מסיפור אהבתם של דקס וריגן. אם לא קראתם את לג'נד, אל תדאגו. תוכלו להבין מה קורה בספר הזה בלי שום בעיה.
אני רוצה להקדיש את הספר הזה לשני חברים מיוחדים מאוד. ראשית, לקריסטן קרסון — אישה מגניבה, אם מסורה, אחות על ואישה אמיצה שנלחמת בהמוגלובינוריה לילית התקפית (PNH). קריסטן הקדישה זמן רב כדי ללמד אותי על המחלה הקטלנית והנדירה הזאת, כדי שאוכל למשוך את תשומת הלב אליה בין דפי ספר זה. כל סטייה מהעובדות לגבי המחלה היא חירות אומנותית בלבד, אם כי ניסיתי לדייק ככל האפשר. עם זאת, שיניתי את שם התרופה מצילת החיים שהיא לוקחת כרגע. בחיים האמיתיים היא נקראת סוליריס. למרבה הפלא, היא באמת עולה יותר מארבע מאות אלף דולר בשנה. תודה לך, קריסטן, על שחלקת איתי את חייך כדי שאוכל להפוך את ריגן, הגיבורה שלי, לאדם נפלא כמוך.
שנית, לחברי ד״ר מארק יופה. זה לא הספר הראשון שנעזרתי בך וגם לא האחרון. תודה רבה על כל מה שאתה עושה למעני. התמזל מזלי שאתה חלק מחיי.
נשיקות,
סוייר


 דקס

אני מצלצל בפעמון הדלת לדירה של לאנס ומחכה שאחותו תענה.
ריגן מילס צעירה ממני בשש שנים — וזה אומר שהיא בת עשרים ושתיים. אני מכיר אותה כל חיי. אחיה לאנס היה חברי הטוב מאז ומתמיד. גרנו באותה שכונה וההורים שלנו רשמו אותנו לאותו חוג הוקי. גדלנו בתוך הספורט הזה ועשינו את הדרך יחד לליגת הנוער. כשהיינו בני שש־עשרה, שנינו התקבלנו לדטרויט ברס, אחת הקבוצות האמריקאיות היחידות שמשחקות בליגת ההוקי הקנדית.
היינו יחד כל הזמן, עד שהצטרפנו לליגת ההוקי הלאומית של ארצות הברית. לאנס שיחק בווייפרס כל הקריירה שלו. אני הצטרפתי לטורונטו בלייזרס ואז עברתי לווייפרס, שם שיחקתי שלוש שנים לפני שעברתי לאריזונה ונג'נס, הקבוצה הנוכחית שלי.
החברות שלנו נשארה חזקה למרות המרחק. דיברנו, התכתבנו בהודעות סמס, וביקרנו זה את זה ככל האפשר. בחופשות הקיץ בילינו יחד, ובקיץ שעבר לאנס ואני נסענו לריו למשך חודש כדי ליהנות מהחופים המרהיבים ומהנשים היפהפיות של ברזיל.
אני מביט באישה שריגן הפכה להיות עם השנים. לאנס לא השתנה בכלל, אך את אחותו בקושי זיהיתי כשטסתי לניו יורק לאחר מותו.
קרקוש שרשרת המנעול מעבר לדלת גורם לי להידרך. כשהיא פותחת אותה בחיוך נינוח, אני כמעט צריך למצמץ מול יופייה. במהלך השנים האחרונות היא למדה בקליפורניה והתבגרה מאוד.
השתנתה לחלוטין.
הפצצה שעומדת מולי לא דומה בכלל למתבגרת פעורת העיניים שלאנס גידל בכוחות עצמו לאחר שהוריהם נהרגו בתאונת דרכים, כשריגן הייתה בת ארבע־עשרה.
בזיכרון הצלול האחרון שלי מריגן, יש לה גשר בשיניים, פצעונים וכמה קילוגרמים עודפים. היא הייתה ביישנית ומתוקה, והעריצה את אחיה על כל מה שהוא הקריב כדי שהיא תישאר איתו בעודו מנווט בעולם ההוקי המקצועי.
האישה שלפניי אינה ריגן מיילס שזכרתי.
בסולם מאחת עד עשר האישה הזאת היא עשרים. שערה בצבע קרמל ובהיר בקצוות, מסודר בגלים שגולשים על כתפיה ועל גבה. היא גבהה בכמה סנטימטרים והתפתחה בכל המקומות הנכונים. שומן התינוקות בפניה התחלף בעצמות לחיים מסותתות ובגבות מסודרות שתוחמות את העיניים הירוקות היפות ביותר שראיתי מימיי.
היא נראית כמו זרה, אבל יש אמת נסתרת שלפיה תמיד הרגשתי שהיא כמו אחותי.
היא החיבור היחיד שלי ללאנס.
לכן אני כאן עכשיו. לאנס איננו — הוא נשדד ונורה למוות — ומשהו לא בסדר עם ריגן. אני כאן כדי לברר במה מדובר ולכן הזמנתי אותה לשתות. שיחקנו הערב נגד הניו יורק פנטומס וניצחנו, והמטוס לא ימריא לפני שעות הבוקר המוקדמות. רציתי לבדוק מה שלומה כי בפעמים הספורות שבהן דיברנו מאז הלוויה, הרגשתי שקשה לה. ניסיתי לחלץ את זה ממנה, אבל היא לא הסכימה לדבר ואמרה שהכול תקין.
״אני כמעט מוכנה,״ היא אומרת, מפנה את גבה אליי ונכנסת לסלון. אני מרגיש כאילו חטפתי אגרוף בבטן כשאני רואה שהוא שומם, למעט כמה ארגזים ארוזים שכנראה מכילים את חייו של לאנס ועברו לרשותה של אחותו. היא מתגוררת בניו יורק בשבועות האחרונים כדי לטפל בענייני העיזבון.
״מכרת את כל הרהיטים?״ אני שואל כשהיא עוצרת בדלפק המטבח ומרימה זוג עגילים.
היא מטה את ראשה כדי לענוד אחד מהם ומשיבה, ״את רובם. את השאר ואת הבגדים שלו תרמתי למקלט לחסרי בית.״
אני מתכווץ. ״אני יודע שזה היה קשה.״
היא מהנהנת וכובשת את הדמעות בעודה עונדת את העגיל השני. ״אני מבינה בהיגיון שזה יהיה טיפשי לשמור את הדברים האלה. זאת אומרת, מה אני אעשה עם התחתונים או עם חולצות הטריקו של אחי?״
״אבל בפנים את מרגישה שאלה קשרים לאחיך שאת לא רוצה לוותר עליהם,״ אני מסיק. היא מהנהנת ושוב מחייכת בעדינות.
״זה מסכם בערך את השבועות האחרונים. הרגשתי כאילו אני מאבדת אותו שוב ושוב כשקרצפתי את החיים שלו ומחקתי אותם מכאן.״
אנחנו מחליפים מבטים ואני מנסה לבלוע את הגוש שתקוע בגרוני. האבל שלי על מותו של לאנס עדיין כואב ומדמם, לכן אני לא מסוגל לדמיין מה עובר עליה.
השפה התחתונה של ריגן רוטטת. היא נושמת עמוק ופולטת צחוק מתוח. ״בוא נדבר על משהו אחר. אני לא רוצה שהאיפור שלי ייהרס.״
אני לא צוחק.
במקום זאת, אני ממהר לחצות את הסלון הריק ומאמץ אותה אליי לחיבוק. היא נענית לי ותוחבת את פניה בשקע צווארי כשאני מהדק את אחיזתי בה ביד אחת על שיפולי גבה והשנייה על עורפה.
זה מעל ומעבר לכוחותיה והיא מתייפחת לפני שהיא מרפה ממני. היא בכתה בלוויה, אבל בכל שאר הפעמים היא שמרה על קור רוח כשדיברה עם כל האנשים שבאו לחלוק כבוד ללאנס. היא מעולם לא איבדה עשתונות והרגשתי שמשהו לא תקין.
לא שהיא עשתה משהו לא בסדר, אבל אני לא חושב שהיא אי פעם קיבלה הזדמנות לפרוק את רגשותיה. היא הייתה צריכה להתמודד עם סידורי הלוויה, לקבור את אחיה, ואז לסדר את כל הקצוות הפרומים שנשארים כשמישהו מת.
ריגן מכופפת את ראשה ופניה עכשיו צמודות לחזי. אני מרגיש את להט דמעותיה נספג בבד החולצה שלי, מהדק את האחיזה ומתחיל לנענע אותה מצד לצד. אני לא אומר מילה כדי לא להפריע לה לפרוק את צערה.
כשהיא מתחילה להירגע, אני מתנתק מעט כדי להסתכל עליה. הפסים השחורים של המסקרה תחת עיניה יורדים אל לחייה ומשווים לה מראה שברירי ופגיע יותר.
אני מחייך אליה, מקווה לזכות בחיוך בתגובה, רוצה שהיא תבין שזה היה טוב ומשחרר במידה מסוימת. רוצה שהיא תרגיש ביטחון להתפרק בבכי רגשני ומנחם.
במקום זאת, היא נושכת את השפה התחתונה שלה ומנסה לנגב את המסקרה השחורה שמתחת לעיניה. אני רואה בחטף שהיא מוטרדת מאוד ממשהו, אך זה נעלם במהירות כשהיא שולחת אליי חיוך קורן שנראה מאולץ וכואב.
״מה קרה, ריגן?״ אני שואל ואצבעותיי מונחות תחת סנטרה כדי שהיא תביט אליי. ״קרה משהו ואני רוצה לדעת —״
״זה שום דבר,״ היא קוטעת אותי בנימה אוטומטית ומתוכננת, עד שברור לי שהאמת הפוכה לחלוטין.
״ריגן... זה אני. את מכירה אותי כל החיים. את יודעת כמה לאנס היה חשוב לי. אני נשבע שלא משנה מה קרה, אני אעזור לך. מותר לבקש עזרה.״
״באמת,״ היא עונה ומנסה להרחיב את החיוך שלה כדי להרגיע אותי, ״הכול בסדר. אני סתם עייפה ורוצה ללכת הביתה.״
הבית של ריגן בדרום קליפורניה, שם היא גרה מאז סיום לימודי הסיעוד. לאנס לא אהב את העובדה שהיא בקצה השני של ארצות הברית. היה לו קשה לבקר אותה במהלך החופשות הקצרות שהוא קיבל במהלך העונה. אבל ריגן כנראה הפכה מנערה ביישנית לבחורה עצמאית לאורך השנים, ולפי מה שלאנס סיפר, היא אוהבת את החיים שם.
״את לא צריכה להיות חזקה כל הזמן,״ אני אומר ומקווה שזה יעזור לפרוץ את סירובה העיקש לשתף אותי במה שמדאיג אותה.
שפתה התחתונה רועדת קלות, אבל היא ממשיכה לחייך. ״אני בסדר, דקס.״
״את לא,״ אני משיב ובטוח שהיא משקרת.
שפתיה של ריגן נמתחות לפס צר ועיניה מתאבנות. היא נאטמה והקימה חומה, ואני שוקל איזו טקטיקה חדשה עליי לנקוט כדי להגיע אליה.
מחשבה לא הגיונית בטירוף פורצת למוחי בכל כוחה. אני רוצה לאחוז בכתפיה, למשוך אותה אליי ולנשק אותה.
אני מנענע את ראשי, ממצמץ ומתמקד. אנחנו עורכים קרב מבטים ובהתחשב בעובדה שאני עקשן יותר מריגן, הנחישות שלי מתחזקת.
כנראה לעולם לא אדע אם היא מרגישה בזה אבל להפתעתי המדהימה, פניה נופלות והיא כמעט מייללת, ״אוי, אלוהים, דקס. הכול משובש. לאנס צבר המון חובות, ונושים מכל הכיוונים דופקים בדלת בדרישה לתשלום. החשבונות שלו ריקים, ולא היה לו ביטוח חיים. אין לי מושג —״
״מה זאת אומרת לא היה לו ביטוח חיים?״ אני קוטע אותה.
״בדקתי,״ היא אומרת, ואז דמעה זולגת וגולשת על לחייה, ״הביטוח בוטל.״
אני ממלמל ומחפש בחוסר אונים פתרון לכל הבעיות שלה. הוא לא בתוך הארגזים, וזה כל מה שנשאר מלאנס. כשאני מביט בה שוב אני אומר, ״אבל זה לא תלוי בך, ריגן. את לא אחראית לחובות שלו.״
״אני יודעת,״ היא אומרת בנחרצות. ״פשוט... ברור שאני יודעת את זה.״
אני מתבונן בה בעין ביקורתית ושוקל את מילותיה האחרונות. היא יודעת שהבעיות של לאנס אינן שלה עכשיו ובכל זאת, משהו מכביד עליה. אני ממש מרגיש את זה קורן ממנה.
״מה עוד לא בסדר?״ אני שואל ומשלב את ידיי על חזי. המטרה היא להראות לה שאני לא זז מכאן עד שהיא תספר הכול. היא פותחת את פיה, ואני מרגיש שהכחשה בדרך. ״אל תנסי לשקר לי. דברי.״
ריגן מביטה בי לרגע במבט אטום לפני שכתפיה צונחות. היא נושפת בתסכול ומסיטה את שערה מפניה.
״אחת הסיבות שהוא היה בחובות היא בגללי,״ היא מודה בשקט שלא ממש מביע בושה, אלא דווקא כניעה.
״בגללך?״ הגבות שלי מתכווצות בבלבול.
היא מהנהנת ומחייכת בעצב. ״אני חולה, והוא עזר לי לשלם את ההוצאות.״
״חולה?״ איזו מחלה מכניסה אדם לחובות? במיוחד מישהו שמרוויח הון עתק כמו לאנס. ואם כבר, ״אין לך ביטוח בריאות?״
״הייתי כלולה בביטוח של לאנס,״ היא עונה. ״בגלל הגיל שלי נחשבתי לבת חסותו, במיוחד מאז שהתחלתי את הלימודים לתואר השני. אבל עכשיו שהוא מת...״
אני ממצמץ בהפתעה. לא ידעתי שהיא חזרה ללימודים, וגם לא ידעתי שהיא חולה.
איך לא ידעתי את זה, לעזאזל?
״לאנס לא אמר מילה,״ אני ממלמל.
היא מחייכת אליי בהבנה. ״אני ביקשתי ממנו. לא רציתי שאף אחד ידע.״
״ידע מה?״ אני שואל ומרגיש אסון מתקרב. ״מאיזו מחלה את סובלת?״ מבטה חולף סביב הדירה הריקה לפני שהיא מסתכלת עליי. ״לפני כמה שנים לא הרגשתי טוב. עייפות, קוצר נשימה. שום דבר רציני. אבל זה נמשך זמן רב והלכתי לרופא. אחרי הרבה בדיקות, אובחנתי במחלה שנקראת המוגלובינוריה לילית התקפית.״
״מה?״ אני שואל, לא רק כי אני מרגיש אבוד לשמע המילים המשונות, אלא גם מתוך שותפות לחוסר האונים שלה.