נשמות קשורות

פתח דבר
דרום פלורידה 2007

"עשרה ימים זה הרבה זמן, מימי," לחש לוקאס באוזני כשהצלחנו סוף־סוף להפסיק להתנשק.

לוקאס ואני עמדנו במגרש החנייה של מעונות הסטודנטים. אני עמדתי להעביר את חופשת האביב במחנה מנותק בהרים ואילו הוא התכונן לנסוע לבקר את הוריו בצ'רלסטון. הבטתי בעיניו הכהות וחייכתי. "זה יעבור מהר, אני מבטיחה." עשיתי כמיטב יכולתי להישמע משכנעת.

"אולי לך," הוא ענה במהירות, "אני אבלה את חופשת האביב בעבודת פרך."

"אני לא מחשיבה את העבודה באחת החנויות של אביך כעבודת פרך, לוקאס."

הוא משך אותי אליו והביט בי בעיני כלבלב עגמומיות. "כל יום בלעדייך הוא כמו יום של עבודת פרך, מימי." הוא נשק לקצה אפי ונאנח כמשלים עם גורלו. הוא הרים את התיק שהנחתי על הקרקע, לקח את ידי והוביל אותי אל המכונית שלי. הוא זקר את סנטרו לעבר לוחית הרישוי של מונטנה שעל מכוניתי. "מתי אזכה לפגוש את המשפחה שלך?"

כפי שעשיתי בכל החודשים האחרונים, גם הפעם התעלמתי באלגנטיות מהשאלה. הפעם ניצלתי לשם כך את השלט הרחוק ופתחתי את תא המטען של הרכב. הסתכלתי על לוקאס כשהניח את התיק שלי לצד שני מארזים של בקבוקי מים, כבלי התנעה, סל כביסה מלא בבגדים נקיים, תיק ספורט וערמת ספרים. לא התכוונתי להיות חמקמקה כל־כך עם לוקאס. הייתי בטוחה שהוא ילך בדרכם של כל הבחורים שאיתם יצאתי עד היום ויעשה את מה שעשו כולם ברגע שהודעתי להם שסקס לא עומד על הפרק - הם מצאו את הדרך המהירה ביותר להיעלם. ההחלטה שלי לשמור על בתוליי לא נבעה מעקרונות מוסר. היא התקבלה כמעט ללא הסכמתי ומה שחיזק אותה הייתה ההחלטה שלי להיאחז בדבר האחד והיחיד שהיה שלי ורק שלי. היו מי שראו בבתוליי המבוצרים אתגר, אבל משהבינו שאני רצינית, לא נדרש להם זמן רב מדי להתרחק ממני ומאיברי הנשיים ה'סגורים לציבור'.

הצורך להביא חבר להכיר את המשפחה שלי לא התעורר עד כה. ממילא אף בחור לא נשאר איתי מספיק זמן כדי לרצות לפגוש אותם. לוקאס לא דחק בי לקיים יחסי מין וזה הפחיד וריגש אותי בו זמנית. זה לא שהוא לא ניסה. התמזמזנו לא מעט והוא ניסה להתקדם, אבל זה לא קרה וגם כשהגענו לנקודה שבה סירבתי להמשיך, הוא עדיין נשאר. לעיתים קרובות נאבקתי בשאלה אם ייתכן שהוא היה 'האחד'. שאלתי את עצמי את השאלה הזאת כמה וכמה פעמים. ליבי רצה להאמין שהתשובה היא 'כן' ובסתר תהיתי אם אני מתאהבת בלוקאס פיין.

לוקאס נעץ מבט בסל הכביסה. "אני יודע שהורייך והאחים שלך נמצאים במונטנה, אבל סבא שלך גר רק כמה שעות מכאן. אף פעם לא שאלת אם הייתי רוצה לנסוע איתך לפגוש אותו."

הוא צדק. לא הזמנתי אותו, וגם במכוון סיפרתי לו חצאי אמיתות כדי לגרום לו, ולכולם בעצם, לחשוב שסבא שלי היה הקרוב היחיד שנמצא בקרבה גיאוגרפית אליי. זו הייתה דרך נוחה להסביר איך ייתכן שבסופי שבוע מסוימים אני יוצאת מהקולג' עם סל מלא כביסה וחוזרת עם ערמה נקייה.

חבטת תא המטען הנסגר קטעה את מחשבותיי. "מעניין שהזכרת את סבא שלי. הוא אמר שתהיה לו איזו פגישה במקום קרוב לקולג' בעוד כמה שבועות ושאל אם אוכל לצאת איתו לארוחה. תרצה להצטרף אלינו?"

הוא הסתכל עליי במבט שרמז שהוא יודע שהמצאתי את הארוחה הזאת ממש עכשיו. "נו, באמת, מימי. את פגשת את המשפחה שלי. את מתביישת בי?" הכנות שבקולו עוררה בי שביב של אשמה.

הנדתי בראשי, חמקתי ממבטו והלכתי אל דלת הנהג. פתחתי אותה והסתובבתי לאחור כדי להביט בו. "ברור שלא. אתה מושלם, לוקאס." והוא באמת היה. למעט פרט אחד.

"אז מה העניין, מימי?" הייתה תחינה בקולו.

"זו לא שיחה שאפשר לנהל עכשיו." הבטתי בשעון והוספתי במהירות, "אין לנו זמן לזה עכשיו. בבקשה, תאמין לי שזה ממש לא קשור אליך."

הוא העביר יד בשערו הקצר בגוון בלונד־כהה, חייך אליי חיוך מעוקם ומשך אותי אליו לחיבוק. קידמתי בברכה את החיבוק ואת ריחו הרענן. חייכתי והסברתי, "זה לא קשור אליך, בחיי. זו המשפחה שלי. הם..." השתתקתי וניסיתי לחשוב על תיאור שלא יבהיל אותו. "הם שונים."

לוקאס חפן את פניי בכפות ידיו והעניק לי נשיקה ארוכה ואיטית. הוא צעד לאחור והניח לי להיכנס למכונית. התנעתי ופתחתי את החלון. הוא הניח את אמות ידיו על הגג ורכן קדימה. "אם לא הייתי מכיר אותך טוב, הייתי חושד שאתם מסתירים עבריינים נמלטים או משהו, עם כל הסודיות הזאת שלך לגביהם."

"ברור שהסטודנט למשפט פלילי שבך ממהר להסיק מסקנות," הקנטתי אותו בעודו מתרחק מהמכונית. סגרתי את החלון, העברתי להילוך אחורי ונשפתי בהקלה על כך שהחקירה נעצרה באיבּהּ.

לו רק היית יודע, לוקאס, חשבתי לעצמי.

*

יידרשו לי קצת יותר משעתיים וחצי כדי להגיע לקאמפ קאווי, המחנה לנוער נוצרי שבו התנדבתי כמדריכה בשלוש השנים האחרונות. ציפיתי בשמחה לנסיעה הארוכה, זמן לאסוף את המחשבות ולנסות להבין איך להכניס את לוקאס אל המסתורין שהיו חיי בחמש השנים האחרונות.

לוקאס הניח, כמו כולם בעצם, שאני ממונטנה. בסופו של דבר, זה מה שהיה כתוב על לוחית הרישוי של המכונית שלי וגם בתעודת הסטודנטית, ברישיון הנהיגה ובכל טופס רשמי אחר. מבחינת כולם שמי היה מרים ד' האנטר. למעשה, עזבתי את פלורידה לפני שנים כמרים רות' דילון והתחלתי חיים חדשים בצפון קרוליינה בחסות שמי החדש. זה לא היה שם בדוי מופרך או רחוק מאוד משמי המקורי, אבל עדיין היה יעיל שכן מעטים היו האנשים שהכירו אותי כמרים, ואף אחד מהם לא ידע את שם המשפחה של אבי הביולוגי - האנטר. בנוסף לשינוי הזה, גם שמרתי מרחק מכל הרשתות החברתיות ועל אף שלא תמיד הצלחתי, עשיתי כמיטב יכולתי שלא להצטלם כדי להימנע מהאפשרות שהתמונה תפורסם במקום כלשהו. לא רציתי להימצא.

זה לא היה לגמרי נכון. היה אדם אחד שקיוויתי שיהיה לו אכפת מספיק כדי לחפש אותי. נאנחתי ופתחתי חלון בתקווה שאוויר ההרים יסיח את דעתי. כבר הרבה זמן שלא הרשיתי לעצמי לחשוב עליו, אז למה אפשרתי את זה דווקא היום?

טלטלתי את ראשי בניסיון להתנער מהמחשבות על שיברון הלב שחוויתי בנעוריי וניסיתי להתמקד בבעיה שעמדה על הפרק כרגע. איך אוכל לערוך היכרות בין החבר שלי לבין בני משפחתי? המשפחה שלמעשה לא התגוררה במונטנה אלא במרחק שעות ספורות בלבד מהקולג' שלי, ממש מעבר לגבול של צפון קרוליינה?

גדלתי על השירים של שנות השישים והשבעים של המאה העשרים, ועכשיו תחבתי לנגן המוזיקה תקליטור של אוסף שהכנתי בעצמי. זה היה תמהיל משונה של שירים קלילים ושמחים שאימא שלי אהבה ושל ההעדפות הרוקיסטיות הכבדות יותר של אבא שלי. I Disappear של 'מטאליקה' הפציץ מהרמקולים כשהמשכתי להרהר במצבה יוצא הדופן של משפחתי.

הוריי הסתירו סוד ענקי ואני הייתי נחושה להגן עליו. לוקאס היה סטודנט למשפט פלילי, מה שהפך את הסיטואציה לסבוכה אף יותר. זה היה הפגם היחיד שמצאתי בקשר בינינו. אם ארצה שלוקאס יהפוך לחלק בלתי נפרד מחיי, אהיה חייבת לפתור את זה. אבל לא היום. היום אחשוב רק על כמה אני מחכה לימים הקרובים במחנה. נשארתי בקשר עם כמה מהחברים שפגשתי במחנה בשלוש השנים האחרונות. מכיוון שחופשות האביב שלנו לא תמיד חפפו, אף פעם לא יכולתי לדעת מי יגיע הפעם.

זו גם הייתה הפעם הראשונה שמבחני הסמסטר השני נערכו בדיוק ביום הולדתם של אחי ואחותי התאומים. לרותי ולדילון מלאו ארבע והחמצתי את מסיבת יום ההולדת שלהם. מכיוון שנסעתי ישירות אל המחנה, הנחתי למשפחה שלי לחשוב שאביא להם מתנות בביקורי הבא. האמת שהתכוונתי לעזוב את המחנה יום אחד לפני המתוכנן ולעצור לביקור מפתיע בבית כדי להביא משלוח מיוחד.

לפני שהבחנתי בכך, כבר הייתי בעצירה האחרונה לפני מחנה קאווי. פאמפקין רסט הייתה בקושי נקודה מזערית על המפה והמקום האחרון שבו יהיה לי שמץ של סיכוי להשיג מעט קליטה סלולרית. העיירה הזעירה כללה חנות מכולת קטנה, תחנת דלק, בית מרקחת ודיינר, כולם ממוקמים באותו בניין שניצב בפינה הצפון־מערבית של הצומת היחיד בעיירה שהיה חשוב מספיק כדי להיקרא בשם. למעשה, המקום היה קטן עד כדי כך שהמקומיים קראו לו 'הצומת'.

מילאתי דלק ונכנסתי כדי לקנות לעצמי תענוג מושחת שממש ציפיתי לו - לחמניית דבש חמה, תוצרת בית. אחרי ששילמתי עבור הלחמנייה והדלק, הוצאתי את הטלפון ופסעתי לעבר המכונית. לחמנייה דביקה ביד אחת וטלפון בשנייה, לחצתי על החיוג המהיר וחייכתי כשאימא ענתה ושמעתי את הדאגה בקולה.

ממש כפי שעשיתי בשלוש השנים האחרונות, עמדתי לבלות את עשרת הימים הקרובים במחנה מבודד, ללא תקשורת עם העולם שבחוץ. לא זו בלבד שהייתה זו מדיניות המחנה, ממילא גם לא הייתה כמעט כל אפשרות לקליטה סלולרית במחנה, כיוון שהיה ממוקם בין ההרים. הצלחתי להתקשר משם רק לעיתים רחוקות, אבל באורח מוזר הודעות טקסט דווקא עברו מדי פעם. הבטחתי לשלוח לאימא הודעה ברגע שאגיע והזכרתי לה שלא אהיה זמינה במהלך השהות במחנה. במקרה חירום היא תמיד יכלה לצלצל לטלפון הקווי של המחנה.

תוך כדי שיחה, בעודי מנסה להרגיע את אימא שהכול בסדר, ראיתי לפתע חברה ותיקה.

"שאני אמות!" צעקתי לתוך האוזן של אימא והתקרבתי למכונית. זיהיתי את המיאטה הצהובה והבוהקת שחנתה מאחורי רכב השטח הירוק שלי, וכמובן את הראסטות הכחולות והארוכות של הנערה שגבה היה מופנה אליי בזמן שמילאה את מכל הדלק במכוניתה. שלושת הקמעות שידעתי שהיא תמיד ענדה לשערה, צלב, יונה ולב, קרצו לי ונצנצו באור השמש.

ההתפרצות שלי הבהילה את אימי ועשיתי כמיטב יכולתי כדי להרגיע אותה על אף הקליטה החלשה והקו הגרוע. הצלחתי לשמוע רק כל מילה שנייה שלה ואז התנתקנו. השתדלתי לא להפיל את מה שנותר מהלחמנייה שלי ובאצבעות דביקות שלחתי הודעת טקסט קצרה. 'מצטערת. קליטה גרועה. אשלח לך הודעה בהמשך. אני אוהבת אותך'.

חייכתי כשהתשובה שלה מיהרה לבוא. 'גם אני אוהבת אותך'.

"בטינה!" צעקתי והתקרבתי אליה. היא הזדקפה והסתובבה במהירות. חיוך רחב עלה על פניה היפות. היא מיהרה להתקרב אליי והתנגשנו בחיבוק חברי שארך קצת יותר מהמקובל. שאפתי לתוכי את ריחה המוכר. לבטינה היה ריח של משהו נקי, רענן ותמים. היה לי דה־ז'ה־וו מיידי מלפני כמעט ארבע שנים, כשמרחנו קרם על גופיהם של התאומים לאחר האמבט. זה הריח של בטינה, חשבתי לעצמי.

רק אחרי שהתנתקנו מהחיבוק ראיתי שהיא בוכה. "בטינה?" שאלתי בדאגה, "מה קרה?"

"לא שמעת?" שאלה ברעד, "לא קיבלת הודעה או שיחת טלפון מגברת מקי?"

"שמעתי מה?" כל תשומת ליבי התמקדה בבטינה. תהיתי מה היה כל־כך חשוב שגברת מקי, מנהלת המחנה, הייתה צריכה לכתוב לי. בהיסח הדעת זרקתי את מה שנותר מהלחמנייה לפח וצעדנו יחד בחזרה למכונית שלה.

"כבר הגעתי למחנה כשקיבלתי את ההודעה," הסבירה בטינה בעיניים רטובות מדמעות, "יש הסגר במחנה. אף אחד לא נכנס והם מנסים לשלוח הודעות לכולם כמה שיותר מהר."

היא בקושי סיימה את המשפט כשהטלפון שלי זמזם. הודעה מהמחנה התקבלה. בלי לקרוא אותה שאלתי, "למה?"

היא נשמה נשימה מאומצת והתקשתה לענות. "זה ג'וש."

ג'וש היה אחד המדריכים במחנה קאווי. הוא התנדב מדי שנה והיה אחד המדריכים הכי מוערכים ואהובים במחנה. הוא היה מבוגר ממני רק במעט ורצה להיות כומר. בטינה לא נתנה לי הזדמנות להגיב. "חשבו שיש לו שפעת, אבל זה לא זה. זה הרבה יותר חמור." היא השתתקה ועצמה עיניים. ראיתי שהיא מתקשה לבלוע. נקישת משאבת הדלק שסיימה לעבוד הבהילה אותה ועיניה נפערו לרווחה. "זו דלקת קרום המוח ומצבו קריטי." היא הוציאה את הצינור מהמכל בתנועות מכניות והסתובבה אליי. "הוא עלול למות מזה, מימי, וזה גם נורא מדבק. המחנה חייב להישאר סגור עד שיחטאו את המקום ועד שמשרד הבריאות יאשר לפתוח אותו מחדש."

עיניי נפערו. צפצוף מכונית משך את תשומת ליבנו. שתינו הסתובבנו וראינו איש זקן שנעצר מאחורי המכונית של בטינה. הוא הסתכל עלינו במבט חביב וסימן לנו שהוא רוצה שנזוז כדי שיוכל למלא דלק. נכנסנו למכוניות ונסענו מרחק קצר אל החנייה שמול הכניסה לחנות. יצאנו מהמכוניות ונעמדנו בצד כדי להמשיך את השיחה. אחרי עשר דקות נרגענו מספיק כדי להתחבק שוב ולהיפרד.

בדיוק עמדתי לשלוח לאימא הודעה על השינוי בתוכניות ולספר שאני בדרך הביתה כשבטינה לחשה לי "התראת חתיכים." היא זקרה סנטר לעבר הכניסה לחנות. "הוא יצא מהטנדר שלו ונשען עליו ומאז לא הפסיק להסתכל עלינו," היא אמרה. לא הרגשתי צורך להתעניין באיזה נועץ מבטים אקראי והחזרתי את תשומת ליבי לטלפון, אבל מה שהיא אמרה אחר כך גרם לי לקפוא על מקומי. "אנחנו כנראה קרובות יותר לשמורה האינדיאנית של הצ'רוקי בצפון קרוליינה מששיערתי."

ידעתי שזה הוא. אני לא יודעת איך ידעתי או איך זה בכלל היה אפשרי, אבל יכולתי להרגיש את חום עיניו חודר לגבי. כאילו הייתי שרויה בחלום, הסתובבתי לאט. הפניתי מבט לכניסה לחנות וראיתי את כריסטיאן בֶּר.

הדקות הבאות עברו עליי בערפול חושים. נפרדתי מבטינה בחיבוק ותחבתי את הטלפון לכיס, שוכחת לגמרי שעמדתי להתקשר לאימא או לשלוח לה הודעה. אחרי שנופפתי למכוניתה המתרחקת של בטינה פניתי שוב אל הכניסה לחנות, משכנעת את עצמי שמה שראיתי לא יכול היה להיות אמיתי - אבל טעיתי. כשיצרתי קשר עין עם כריסטיאן הוא ניגש אליי, מבטו הנוקב מהפנט. הוא נראה בדיוק כפי שזכרתי אותו מלפני חמש שנים, רק הרבה יותר גבוה ורחב. עיניו הכחולות ומלאות המבע בלטו על רקע שערו השחור, שעדיין היה ארוך, וכשהוא התקרב הבחנתי בהרבה מאוד קעקועים. לא זכרתי שהיו לו רבים כל־כך כשהיה נער.

זה לא קורה, אמרתי לעצמי שוב ושוב. זה לא אמיתי. זה היה כמעט כאילו המחשבות שהיו לי על אודותיו בזמן הנהיגה העלו אותו מהאוב ויצרו את הקיום שלו משום מקום. ו'שום מקום' זה בדיוק המקום שבו עמדנו עכשיו.

"מימי?" הוא חייך בהיסוס, "זו באמת את?" לפני שהספקתי לענות, הוא שאל, "זו את, נכון? מימי דילון?"

"כ־כריסטיאן?" גמגמתי, "מה, לעזאזל, אתה עושה כאן?" שבויה במבטו העז, נאלצתי להתרכז בברכיי כדי למנוע מהן לקרוס תחתיי.

"זו את!" חיוכו המהוסס בהק יותר מהשמש. הוא התקרב אליי לחיבוק ולפני שהבנתי מה קורה פניי היו צמודות לחזה שלו. היה לו ריח טוב כל־כך. עצמתי עיניים ונשמתי עמוק. זיכרון הדחייה שחוויתי מצידו של כריסטיאן הציל אותי מללכת לאיבוד ברגע ואילץ אותי להתרחק ממנו ולהרים אליו מבט. לא נטרתי טינה, אבל ידעתי שאסור לי להניח לעצמי להישאב לתוך זה שוב. קלטתי את הרגע שבו הוא זיהה את השינוי בהלך רוחי. שיחקתי בעצבנות בעגיל ומבטי תעה לכל הכיוונים.

"אז," אמרתי ונשענתי לאחור על עקביי תוך שאני תוחבת ידיים לכיסים, "איזה קטע שאנחנו נפגשים כאן." הייתי חייבת להזכיר לעצמי ששנינו מבוגרים עכשיו ושהוא בטח שכח את מה שקרה בינינו. גם אני הצלחתי להתגבר על זה, אבל הייתי חייבת להודות שהפגישה איתו עכשיו עוררה זיכרונות ששכבו רדומים בפינה נידחת בליבי במשך שנים. בניגוד להרהוריי קודם לכן בנסיעה, המראה שלו, חי וקיים מולי, הוסיף לזיכרונות ממד שלא צפיתי. הרגשתי כאילו מאות עצבים דרוכים נחשפו, ואיתם נחשפה גם ההשפלה שלי. סומק עלה בצווארי וקיוויתי שלא יגיע עד לפניי.

"אני כאן בחופשה עם המשפחה שלי." הוא גלגל עיניים כאילו היה מדובר בווידוי מביך. "אנחנו שוהים בבית ליד האגם." הוא הנהן לעבר טנדר אפור שחנה במרחק כמה מכוניות מאיתנו. ראיתי שבתא המטען הפתוח היו אופניים, קיאק קטן וחכות דיג. "לא רציתי לבוא איתם, אבל עכשיו אני שמח שהסכמתי. אימא שלחה אותי להביא קרח. שיט. חבל שהיא לא באה איתי. אני בטוח שהיא הייתה שמחה לפגוש אותך. מה את עושה בדרום קרוליינה?" קולו היה עמוק משזכרתי. "חשבתי שאמרת שהמשפחה שלך עברה למונטנה."

זיכרונות חמים מהמשפחה של כריסטיאן החליפו את חוסר הנוחות שחשתי. לא יכולתי להתאפק וחייכתי. "אני לומדת בקולג'. בחופשת האביב אני מתנדבת במחנה שנמצא בהרים." הנהנתי לעבר הצומת ולעבר אחד מהכבישים שהוביל ליציאה מפאמפקין רסט. "אני תמיד נוהגת לעצור כאן כדי למלא דלק לפני שאני עולה לשם." הייתי כל־כך בהלם מהופעתו הפתאומית, ששכחתי להזכיר שהמחנה נמצא עכשיו בהסגר.

"בואי איתי לבית לפני שאת ממשיכה למחנה." עיניו היו עזות מבע וכנות. "בבקשה, מימי," הוא הפציר, "זה ייקח עשר דקות. רק תפגשי את המשפחה שלי ותגידי להם שלום. את יכולה לנסוע בעקבותיי. רק תפגשי אותם ותמשיכי בדרכך."

הסבתי מבט בעצבנות. ההורים של כריסטיאן ידעו את הסוד המשפחתי שלנו. פגישה זריזה איתם לא תחשוף דבר שאינו ידוע להם. חוץ מהעובדה שהם חשבו שעברנו למונטנה, כמובן. לא הייתה סיבה לספר להם משהו אחר עכשיו. הסיפור שאני נוסעת ממונטנה ללמוד בקולג' בדרום קרוליינה היה אמין לגמרי.

קיבלתי החלטה מהירה להיענות להזמנה של כריסטיאן ושכנעתי את עצמי שזה רק כי רציתי לראות את המשפחה שלו. הייתי כל־כך שקועה בשערו הארוך שהתנופף על כתפיו הרחבות כשצעד בביטחון אל הטנדר שלו, שהחמצתי לגמרי את העווית שהידקה את הלסתות שלו כשנפנה ממני. החמצתי גם את העובדה שהוא לא עצר לקחת קרח מהמכונה, שהייתה במרחק צעדים ספורים מאיתנו.

פרק 1
פורט לודרדייל, פלורידה, 2007
שבועיים קודם לכן

כריסטיאן בר השתרע לאחור על הספה המרופטת ועצם את עיניו, מניח לקצב תנועותיה ולגירוי של לשונה לסחוף אותו הרחק משם. הוא הריח את אדי הדלק והשמן שהסתננו מבעד לדלת הפתוחה שהפרידה בין המוסך למשרד.

הוא היה צריך להיות אסיר תודה לאקסל, על שנתן לו את העבודה הזאת. אחרי שהשתחרר מהכלא הייתה לו אפשרות לעבוד בחברת הגינון של אבא שלו או להתחנף לאקסל שייתן לו הזדמנות נוספת לעסוק בתיקון מכוניות ואופנועים. הוא היה צריך לשמור על פרופיל נמוך מול רשויות החוק ונראה היה שהשתלבות מחדש בחברה כמכונאי רכב תקנה לו התחלה טובה. הוא ישן בחדר האורחים בבית של אחיו הגדול, סלייד, עד שיחליט מה הוא רוצה לעשות עם החיים שלו.

הוא השפיל מבט אל הנערה שניסתה בכל כוחה לחולל קסם בין רגליו. זה עבד עד שהיא הרגישה במבטו והפסיקה. "אפילו לא שאלת אותי איך קוראים לי," אמרה בביישנות, עדיין מחזיקה את הזקפה שלו בידה. היא עפעפה וניסתה לחמוק ממבטו.

כריסטיאן גלגל עיניים והרחיק אותה ממנו בתנועה גסה. מספיק. לא עוד אחת. עוד אחת שלא הבינה שמציצה היא רק מציצה ולא הצעת נישואין מחורבנת. זה עתה מלאו לו עשרים ושלוש, אבל הוא כבר הכיר את הטיפוס. לא היה לו מושג למה הוא מסתבך עם הנשים האלה פעם אחר פעם. היא תרצה לדבר ולהתחבר. היא תגיד לו שהיא מבינה את העומקים שאליו הגיע הכאב שלו ושהיא תרפא אותו. רבות כל־כך רצו לנסות. רבות כל־כך נבעטו החוצה ברגע שהוא הבין שהן קיוו ליותר מסתם זיון. הייתה רק אחת שהיה לה סיכוי להיות יותר מזה. רק אחת שעוררה בו רגש של ממש.

כמה פעמים גינה את עצמו במהלך השנים על כך שלא ביטא את עצמו כראוי כשמימי הייתה בסביבה? הוא בקושי הצליח לתקשר אז, והחמיץ כמה וכמה הזדמנויות. עד שהצליח סוף־סוף לומר לה איך הוא מרגיש, כבר היה מאוחר מדי. אימא שלה עברה דירה כדי להתחיל בחיים חדשים במדינה אחרת.

הוא זכר איך בשנת 2002, כשהיה בן שבע עשרה, אימא שלו ערכה סעודה גדולה והזמינה את בני המשפחה של מימי כדי להיפרד מהם בפעם האחרונה. אלא שהוא לא הבין שזו תהיה הפעם האחרונה. הוא חשב שזו סתם ארוחה. התברר שאימא של מימי, ג'יני, מכרה את הבית וכבר שלחה את כל חפציהם לביתם החדש. הם העבירו את הלילה במלון ובבוקר המחרת יצאו לדרכם למונטנה.

הוא כמעט שמט את המזלג שלו באמצע הנגיסה כשהבין שהם מדברים על עזיבה כבר למחרת בבוקר. הכול כבר החל לקרות.

איך כל זה חמק ממנו? איך הוא לא ידע? איך ייתכן שהוא לא שמע את הוריו מדברים על המעבר הזה, של מישהי שנמנתה על החברים הקרובים ביותר שלהם?

היה לו ברור שהוריו ידעו על כך. הם שמרו על סודיות במכוון והוא רצה לדעת למה. לא היה שיעור לכעסו. האירועים תפסו אותו בהפתעה. כשכולם נעמדו במבואה בבית הוריו ושקעו בטקס חיבוקי הפרידה, הוא חמק לחדרו בזעם.

הוא עמד בגבו לדלת החדר וזרק חיצים למטרה כששמע נקישה חלשה. הוא חשק שיניים. אם אימא שלו חשבה לנסות ליישב את העניינים, זה לא יעזור לה. הוריו היו אשמים והוא תכנן לגלם מולם את תפקיד השופט, חבר המושבעים והמוציא להורג. הדלת מאחוריו נפתחה והוא הופתע לשמוע את קולה של מימי.

"כריסטיאן?" זרועו נעצרה באמצע התנועה והחץ נשמט לרצפה. הוא נפנה אליה באיטיות. היא הוציאה משהו מתיק הגב שלה. "לא הייתה לי הזדמנות להחזיר לך את זה." היא חייכה אליו חיוך קטן.

בהיסח הדעת הוא הושיט יד ולקח ממנה את הז'קט שהשאיל לה כמה חודשים קודם לכן. מימי הסתכלה עליו בעיניה החומות והגדולות. שניהם אחזו בז'קט ואף אחד מהם לא הצליח לשחרר. הוא משך לאט והיא המשיכה לאחוז בז'קט ואפשרה לו לקרב אותה אליו. הוא ראה משהו בעיניה. הוא ראה הבנה. נראה שבאותו הרגע היא הבינה איך הוא מרגיש, איך הרגיש כלפיה תמיד, גם אם אף פעם לא הצליח להיפתח ולחשוף את רגשותיו.

"את חייבת לעזוב?" שמע את עצמו שואל.

היא הנהנה. "אני רוצה לעזוב," אמרה בשקט ומצחה התקמט. "זאת אומרת, אני חושבת שאני רוצה."

שתיקה. היא הסתכלה עליו בחוסר ודאות מהול בבלבול. באותו הרגע תחב ג'ייסון, אחיה הקטן, את ראשו לתוך החדר. "מימי, אימא קוראת לך." ואז הם שמעו את צעדיו מתרחקים.

"הבחור שג'ייסון הזכיר בארוחה, ג'יימס, הוא הסיבה לכך שאתם עוזבים? אימא שלך יוצאת איתו?"

"הוא חלק מהסיבה. אני שמחה שאימא שלי התאהבה שוב. אני רוצה שהיא תהיה מאושרת ואני חושבת שהיא לא יכולה להישאר כאן."

"ג'יימס מה?" לא שזה שינה לו. הוא רק ניסה לחשוב על דרך להמשיך את השיחה ולו לעוד כמה דקות, רק שמימי לא תעזוב.

"סתם ג'יימס." היא הסבה מבטה.

כריסטיאן הנהן. הוא באמת שמח בשביל אימא של מימי וכיבד את הפרטיות שלה. היא הייתה אישה טובה וכריסטיאן חשב שמגיע לה להיות מאושרת. אבל האושר של ג'יני גזל ממנו את סיבת האושר שלו, לקח אותה למדינה אחרת ואל מחוץ לחייו.

"מימי, חיכיתי יותר מדי זמן, ועכשיו מאוחר מדי," אמר בשקט.

היא סוף־סוף שחררה את הז'קט והוא החזיק אותו עכשיו, מקופל לכדי כדור.

מימי הניחה יד על זרועו. "לא. לא מאוחר מדי, כריסטיאן. תקשיב, אנחנו עוזבים כדי להתחיל בחיים חדשים. אימא לא רוצה שיהיה לנו קשר עם שום דבר מהחיים הישנים שלה. אני לא מאשימה אותה. אנחנו פחות או יותר יורדים למחתרת." היא הדגישה את הביטוי בסימון מירכאות באצבעותיה. "אבל זה לא לתמיד. אני יודעת איך ליצור איתך קשר ואעשה את זה. אתה תשמע ממני, או־קיי?"

"מתי?"

"אני באמת לא יודעת, אבל אמצא דרך ואעשה את זה ברגע שאוכל. אני חייבת לזוז עכשיו. מחכים לי. זה לא ייקח הרבה זמן. תסמוך עליי."

היא נעמדה על קצות בהונותיה ונשקה ללחיו. "מימי," הוא קרא אחריה. היא נעמדה וסובבה אליו את עיניה, ידה אוחזת בידית. "התאכזבת שסלייד לא היה כאן הערב? את יודעת, כדי להיפרד?"

"לא." היא הרכינה את סנטרה והביטה בו מבעד לריסיה. "לא התאכזבתי בכלל."

ואז היא הלכה. זה היה לפני חמש שנים. הוא חיכה שהיא תיצור איתו קשר. זה לא קרה.

הימים הפכו לשבועות, השבועות לחודשים, ולבסוף התפרשו לכדי שנים, ומימי לא השמיעה קול. היא עזבה והוא מעולם לא הפסיק לאהוב אותה. הוא אף פעם לא שכח שהוא ראה משהו בעיניה באותו ערב. משהו שאולי אפילו היא לא הייתה מודעת לקיומו. משהו שהוא היה רוצה להעמיק לחקור - אם לא הייתה נוסעת ונעלמת מחייו בבוקר המחרת.

הוא כבר לא היה נער ביישן שלא ידע איך לבקש ממימי לצאת איתו. הוא היה גבר עכשיו. גבר שידע מה הוא רוצה. גבר שיכול היה סוף־סוף להודות שהוא היה מאוהב במימי תמיד.

הוא התנער מהזיכרון הלא נעים ובקושי הבחין כאשר הבחורה שאת שמה לא ידע שרבבה את שפתיה בעלבון, יצאה מהמשרד של אקסל וחמקה החוצה מבעד לדלת האחורית של המוסך. היה זה יום ראשון והמקום היה ריק.

בהיסח הדעת הוא הסתכל סביבו על החדר הקטן ותהה אם אקסל החביא אלכוהול איפשהו. הוא חיטט במגירות ובארונות התיוק עד שהגיע לאחרון שבהם. היה זה ארון מתכת ישן שראה ימים יפים יותר והמגירות חרקו כשפתח וסגר אותן.

המגירה האחרונה לא הכילה תיקיות. שקית נייר חומה הייתה מונחת על גבי משהו שחור. אולי הוא ימצא שם בקבוק מוסתר. הוא לקח את שקית הנייר, אבל מייד הרגיש על פי משקלה שיש בה רק ניירות. זה לא עניין אותו והוא זרק אותה הצידה. עכשיו ראה שם מעיל עור שחור. כריסטיאן הרים את המעיל בזהירות, אבל גם בכיסיו לא מצא את מבוקשו.

הוא עמד להחזיר את המעיל למקום כשהבחין בטלאי התפור למעיל. האם היה זה ז'קט הספורט הישן של אקסל? כריסטיאן הזדקף והרים את המעיל מול עיניו, יישר אותו והביט בו, בוחן את הטלאי. זו הייתה גולגולת בעלת קרניים של שטן. אישה עירומה הייתה כרוכה סביב הגולגולת. שערה היה כהה ועיניה כהות. הוא ידע שזו דמות אימה של מימי כשהייתה נערה, אבל הוא ראה בה את מימי.

הרגשות שהדחיק החלו לצוף אל פני השטח. היא אמרה לו לסמוך עליה. הוא חיכה. האמין. היא לא חזרה אליו.

הוא עייף מלחכות. הוא ידע שהוא יכול היה לבקש ממישהו שימצא אותה. כן, הוא יפנה למישהו שיאתר אותה בשבילו. החיים לא היו הוגנים והיו בהם הרבה יותר מדי חוקים וכללים.

הוא לא נהג לציית לכללים.

כולם ידעו שגריז, אביה הביולוגי של מימי, חטף את ג'יני, אימא שלה, ב־1975. כולם ידעו שאנתוני, אביו של כריסטיאן, חטף את כריסטי, אימא שלו. לכריסטיאן נמאס לחכות. הגיע הזמן שגם הוא ייקח את מה שהוא רוצה.

והוא תמיד רצה את מימי.