החיים הסמויים מהעין של אאורידיסי גוזמאו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החיים הסמויים מהעין של אאורידיסי גוזמאו
מכר
מאות
עותקים
החיים הסמויים מהעין של אאורידיסי גוזמאו
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

החיים הסמויים מהעין של אאורידיסי גוזמאו

4.2 כוכבים (13 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"שכן אאורידיסי, זאת יש לדעת, הייתה אישה מבריקה. אילו קיבלה את הנוסחאות המתאימות, הייתה מתכננת גשרים. אילו ניתנה לה מעבדה הייתה מפתחת חיסונים. אילו הונחו בידיה דפים ריקים הייתה ממלאת אותם ביצירות קלאסיות. אבל הדבר היחיד ששמו בידיה של אאורידיסי היו תחתונים מלוכלכים, שאותם כיבסה לא רק מהר מאוד כי אם גם טוב מאוד, ולאחר מכן הייתה מתיישבת על הספה, מתבוננת בציפורניה וחושבת על מה היא צריכה לחשוב."

אאורידיסי גוזמאו ואחותה גידה מתגוררות בריו דה ז'ניירו באמצע המאה ה-20. המשפחה, השכונה והחברה, שבועוני האופנה והתסכיתים הרומנטיים ברדיו, כולם מבהירים להן שעליהן להינשא ולהיות עקרות בית צייתניות, מטופחות וחייכניות. אאורידיסי לא מוצאת סיפוק בקיצוץ הבצל דק-דק כמו שבעלה אוהב, גידה נשבית בקסמיו של צעיר עשיר ומפונק, ושתיהן מתמרדות – מי בזהירות ומי בסערה - במוסכמות ובציפיות מהן, ומנשים בכלל.

החיים הסמויים מהעין של אאורידיסי גוזמאו הוא סאטירה חברתית שנונה, רוויה הומור ואירוניה דקה, הפורשת בפנינו גלריה רחבה של דמויות - נשים ששאיפותיהן וחלומותיהן סמויים מהעין הגברית, וגברים השבויים בציוויים חברתיים, אמיתיים ומדומיינים – ומבקשת להאיר את אותן פינות חבויות של צביעות ודיכוי. 

מרתה בטאליה נולדה בשנת 1973 בברזיל.  היא למדה עיתונות וספרות באוניברסיטה הקתולית של ריו, והקימה הוצאת ספרים. החיים הסמויים מהעין של אאורידיסי גוזמאו הוא ספרה הראשון. הוא תורגם לשפות רבות וב-2019 נעשה על פיו סרט באותו שם. מרתה בטאליה מתגוררת עם בעלה ושני ילדיה בקליפוורניה. 

"ספר יוצא מן הכלל. אי אפשר להניח אותו מהיד לרגע." ווג ברזיל
"ספר מקסים ומיוחד במינו." אל צרפת

פרק ראשון

1.

כשאֵאוּרידיסי גוּזמאוּ התחתנה עם אַנטֵנוֹר קַמפֵּלוֹ, געגועיה אל אחותה כבר הספיקו להתפוגג. היא כבר הייתה מסוגלת להעלות חיוך על שפתיה כששמעה משהו מצחיק וכבר הצליחה לקרוא שני עמודים ברצף בלי שתרים את ראשה מהספר ותשאל את עצמה היכן עשויה גידה להיות באותו רגע. למען האמת, היא לא חדלה לחפש אותה, היא עדיין בחנה בדקדקנות כל פרצוף נשי שעבר ברחוב, ופעם אחת אפילו הייתה משוכנעת בוודאות שראתה את גידה יושבת בתוך חשמלית שנסעה לכיוון וילה איזבֵּל. אולם מאוחר יותר גם הוודאות הזו התערערה ונמוגה, כמו כל הוודאויות האחרות שקדמו לה.

איש אינו יודע אל נכון מדוע אאורידיסי ואנטנור התחתנו. יש כאלה הסבורים שטקס הכלולות הזה יצא אל הפועל מאחר שז'וּזֶה סאלביאנוּ ומנואל דַה קוֹשטָה כבר היו מאורסים. אחרים מצביעים על המחלה ממנה סבלה דודתו של אנטנור כסיבה העיקרית לאיחוד בין השניים, מחלה שבגינה נבצר מהדודה להוסיף ולכבס את בגדיו של אחיינה בסבון הלבנדר המיוחד שלה, או לבשל לו את מרק העוף האהוב עליו עם פיסות הבצל השקופות וקצוצות דק; נוֹנוֹ אמנם אהב את טעמו של הבצל אך תיעב את מרקמו, עד כדי כך שאפילו פיסה קטנטונת של בצל, גם אם מוסתרת היטב בתוך נזיד סמיך של שעועית שחורה, עלולה הייתה להביא עליו ערב ארוך של בחילות, גיהוקים ושיהוקים, שנאלץ להטביע באינספור כוסות של אלקה־זלצר סותר חומצה. יש אף כאלה שמאמינים כי אאורידיסי ואנטנור התאהבו באמת, והאהבה הזאת החזיקה מעמד לאורך כל שלוש הדקות שנמשך הריקוד שלהם בנשף המסכות של מועדון הצי.

כך או כך, הם אמנם התחתנו, בטקס שנערך בכנסייה דחוסה באורחים וקבלת פנים חגיגית בבית הכלה. מאתיים כדורוני בקלה מטוגנים, שני ארגזי בירה ובקבוק אחד של שמפנייה עם עוגת החתונה. אחד השכנים, מורה לכינור, התנדב לנגן בחגיגה. כיסאות נדחפו אל הקירות כדי לפנות לזוג מקום לרקוד ואלס.

לא הרבה נשים צעירות נכחו בחגיגה, שכן לאאורידיסי לא היו חברות. היו שם שתי דודות לא זקנות במיוחד, שכנה אחת לא מרשימה במיוחד, ועוד אחת לא חביבה במיוחד. הנערה היפה ביותר במקום הייתה זו שניבטה מתוך מסגרת התמונה היחידה שעמדה בחדר האורחים.

"מי האישה שבתמונה?" שאל אחד מחבריו של החתן.

אנטנור תקע את מרפקו בחבר ואמר שכך לא מתנהגים. הצעיר הנבוך הביט לצדדים והשפיל את עיניו לכוס שבידו. אחר־כך הניח את הבירה שלו על השולחן ועבר לקצה המרוחק של החדר.

זה היה טקס פשוט, שאחריו התקיימה חגיגה פשוטה, ואחריה ירח דבש מסובך. אאורידיסי לא הכתימה את הסדין בדם, ואנטנור התמלא בכעס וחשדנות.

"איפה לכל הרוחות הסתובבת?"

"לא הסתובבתי בשום מקום."

"הסתובבת ועוד איך הסתובבת, אישה."

"לא נכון, לא הסתובבתי."

"אל תספרי לי סיפורים, את יודעת טוב מאוד מה היינו צריכים לראות פה."

"כן, אני יודעת, אחותי הסבירה לי."

"מופקרת. התחתנתי עם מופקרת."

"אל תדבר ככה, אנטנור."

"לא רק שאדבר ככה, אני גם אחזור על זה. מופקרת, מופקרת, מופקרת."

לבדה במיטה, כשגופה העירום נחבא מתחת לשמיכה, אאורידיסי בכתה בלי קול על כל מופקרת ששמעה, על כל מופקרת שהרחוב כולו שמע. וגם מפני שכאב לה, קודם בין הרגליים ואחר־כך בלב.

במהלך השבועות הבאים העניינים נרגעו ואנטנור הגיע למסקנה שאין צורך להחזיר את אשתו להוריה. היא ידעה להיעלם כמו פיסות הבצל, היטיבה לכבס ולגהץ, מיעטה בדיבור, והיו לה אחוריים יפים. יתר על כן, התקרית בליל הכלולות הגביהה אותו כל־כך עד שנאלץ להרכין את ראשו כשפנה אליה. ממקומה שם למטה אאורידיסי קיבלה זאת בהכנעה. היא אף פעם לא חשבה שהיא שווה משהו. מי שאומרת לאיש הצעיר ממפקד האוכלוסין לרשום "עקרת בית" במשבצת המקצוע לא יכולה להיות שווה משהו.

ססיליה באה לעולם תשעה חודשים ויומיים אחרי טקס הכלולות. היא הייתה תינוקת חייכנית ושמנמנה, שבני המשפחה קיבלו בשמחה ובששון ולא חדלו להתפעל: כמה שהיא יפה!

אָפוֹנסוּ בא לעולם שנה אחר־כך. הוא היה תינוק חייכן ושמנמן, שבני המשפחה קיבלו בשמחה ובששון ולא חדלו להתפעל: איזה גבר!

כמי שהייתה האחראית להגדלת הגרעין המשפחתי במאה אחוזים תוך פחות משנתיים, אאורידיסי החליטה שהגיעה השעה לפרוש מההיבט הגופני של חובות חיי הנישואים. היא ניסתה להבהיר לאנטנור את החלטתה באמצעות מיחושים שונים שתכפו עליה בשעות הפנאי של שבת בבוקר וברגעי החשיכה שהשתררה אחרי השעה תשע בערב. אולם אנטנור לא היה מוכן לקבל שום אל־תיגע־בי. הוא היה אדם של הרגלים ומנהגים קבועים, שאחד מהם, למשל, היה להיצמד לכותונת הלילה של אשתו ולהטביע את אפו בצווארה הלבן והרך. מכיוון שכך, אאורידיסי החליטה לנקוט בשיטות אחרות. היא העלתה במשקלה קילוגרמים רבים, קילוגרמים שדיברו בעד עצמם וזעקו לעברו של אנטנור שישמור מרחק.

את ארוחת הבוקר שלה היא חיברה לארוחת הביניים של השעה עשר, את ארוחת הצהריים לארוחה של ארבע אחר־הצהריים, ואת ארוחת הערב לארוחה של תשע בערב. את הזמנים שבין הארוחות מילאה באכילה של שיירי דייסות ובטעימה של מאכלים שונים שהכינה, כביכול על מנת לבדוק אם הוסיפה להם מעט מדי או יותר מדי מלח, מעט מדי או יותר מדי סוכר, מעט מדי או יותר מדי תיבול. שלושה סנטרים היא הצמיחה, האאורידיסי הזאת. עיניה כמו התכווצו, ושׂערה, כך נראה, כבר לא הצליח למסגר את פניה שהתרחבו עד בלי די. כשראתה שהגיעה למידה הרצויה, היינו המידה שתגרום לבעלה לא להתקרב אליה יותר לעולם, אימצה הרגלי תזונה בריאים יותר: היא החלה לשמור על דיאטה בימי שני בבוקר ובשעות שבין הארוחות.

משקל גופה של אאורידיסי התייצב וכך גם שגרת חייה של משפחת גוזמאו קמפלו. אנטנור היה יוצא אל עבודתו, הילדים היו יוצאים אל בית הספר ואאורידיסי הייתה נשארת בבית, טוחנת בשר וטוחנת חזור וטחון את אותן מחשבות עקרות שאמללו את חייה. לא הייתה לה עבודה, הלימודים כבר היו מאחוריה ואיך תמלא את שעות היום אחרי שהציעה את המיטות, השקתה את הצמחים, טאטאה את חדר האורחים, כיבסה את הבגדים, תיבלה את השעועית השחורה, בישלה את האורז, התקינה את הסוּפלֶה וטיגנה את אומצות הבשר?

שכן אאורידיסי, זאת יש לדעת, הייתה אישה מבריקה. אילו קיבלה את הנוסחאות המתאימות, הייתה מתכננת גשרים. אילו ניתנה לה מעבדה הייתה מפתחת חיסונים. אילו הונחו בידיה דפים ריקים הייתה ממלאת אותם ביצירות קלאסיות. אבל הדבר היחיד ששׂמו בידיה של אאורידיסי היו תחתונים מלוכלכים, שאותם כיבסה לא רק מהר מאוד כי אם גם טוב מאוד, ולאחר מכן הייתה מתיישבת על הספה, מתבוננת בציפורניה וחושבת על מה היא צריכה לחשוב.

וכך הגיעה אאורידיסי למסקנה שהיא צריכה לא לחשוב בכלל. וכדי לא לחשוב בכלל עליה להיות עסוקה בכל שעה משעות היום, והפעילות הביתית היחידה שעומדת בתנאי הזה היא זו שמאופיינת בתובענות היומיומית הכמעט אינסופית שלה: מלאכת הבישול. אאורידיסי לעולם לא הייתה יכולה להיות מהנדסת, כף רגלה לעולם לא הייתה יכולה לדרוך במעבדה כלשהי, ולעולם לא הייתה מעיזה לכתוב שירה, אך האישה הזו החליטה להקדיש את עצמה לפעילות המותרת האחת והיחידה שהיה בה קצת מן ההנדסה, קצת מן המדע וקצת מן השירה.

מדי בוקר, אחרי שקמה, ארגנה, האכילה והשתחררה מבעלה ומהילדים, הייתה אאורידיסי פותחת את "ספר המתכונים של דודה פלמירה". ברווז בתפוזים נראה לה מתכון אידיאלי לארוחת הערב, שכן צריך לקנות ברווז ובבית אין תפוזים. היא לבשה את שמלתה הטובה ויצאה לחנות העופות, לבחור לה שם ברווז נאה. בהזדמנות זו קנתה שם גם עוף שלם, כי את הברווז צריך היה להשרות במשך לילה שלם במִשרה של יין ותבלינים, אילוץ שהפך את ארוחת הערב של אותו יום עצמו לאתגר שעדיין דרש פתרון, ורק אלוהים יודע עד כמה אאורידיסי כמהה לאתגרים. הברווז היה צריך להיות צעיר ושמן, התרנגול היה חייב להיות אדום כרבולת ובשרני. אחר־כך, בשוק, אאורידיסי קנתה את התפוזים ליום המחרת, את הקוקוס הגרוס לאפיית לחם תירס, את השזיפים למילוי צלי הבשר ואת תריסר הבננות שבהן תאכיל את אפונסו וססיליה אחרי שהם ירחיקו מעליהם את הצלחות וירטנו "לא טעים לי".

עם שובה הביתה קשרה את רגליהם של התרנגול ושל הברווז, שיספה את גרונם, ובזמן שדמם של העופות ניגר לתוך קערה פנתה למטלות ביתיות אחרות. אחר־כך חלטה אותם במשך שתי דקות, מרטה את נוצותיהם כשחום גופם עדיין פושר והעבירה על עורם פיסת נייר מבוערת כדי לשרוף את שאריות הפלומה. המעיים והזפק, הכבד והלב נשלפו באמצעות חתך קטן בבטן כשהעוף נועד להיצלות בשלמותו, או באמצעות חתך אורך גדול במרכז הגוף כשהמנה נועדה להיות מוגשת נתחים־נתחים.

והיו גם התוספות. תפוחי האדמה לא טוגנו עוד סתם. אאורידיסי הייתה מטגנת אותם בשלמותם ואחר־כך ממלאת אותם בגבינה ובקותלי חזיר. או מבשלת אותם ואחר־כך מקרימה עם שמנת מתוקה, פורסת לפרוסות ומכריזה על המנה כשווייצרית. האורז לא היה עוד סתם אורז לבן. עכשיו נוספו לו צימוקים, אפונה ירוקה וגזר, רוטב עגבניות, חלב קוקוס או כל דבר אחר שדודה פלמירה הציעה במתכונים שלה. אם נשארה לה טיפת זמן, הייתה משקיעה אותו בקינוחים. רפרפת בסירופ שזיפים, מפלים של מקצפת חלבונים מושלגת, כדורוני קוקוס בקרם גבינה, אאורידיסי בישלה עד שלא נותר אף כלי ריק ועל משטח העבודה לא נותרה ולוּ פינה זעירה אחת פנויה.

כישורי הבישול של האישה הצעירה לא זכו להערכה מצד בני משפחתה. אפונסו וססיליה היו פוצחים בקינות געגוע לפסטה ואנטנור לא היה מהגברים שמתלהבים מדג ברוטב צלפים. תני לנו מקרוני, אמרו הילדים, תני לי סטייק טוב, אמר אנטנור, ואאורידיסי הייתה חוזרת למטבח כדי להרתיח מים לפסטה ומבטיחה לאנטנור שתכין לו סטייק פילה בלי רוטב פטריות. אחרי ערב אחד או שניים של אוכל פשוט הייתה חוזרת אל ספר המתכונים וכולם היו צריכים להעמיד פנים שהם באמת טועמים מנזיד הבשר בנוסח סָרָפּאטֶל, מהסרטנים בדלעת, או מהאורז בפירות ים.

אחרי שסיימה להתנסות בכל המתכונים שבספר, אאורידיסי חשבה שהגיע הזמן לנסות ליצור מנות משלה. הדודה פלמירה אולי ידעה לא מעט אבל בכל־זאת לא ידעה הכל, ולליבה של אאורידיסי התגנב החשד ששורש מאניוֹק מוקרם בחלב עשוי להתאים מאוד כתוספת לבשר מיובש, שמחית גויאבה עשויה להשתלב היטב עם חזה עוף מטוגן בפירורי לחם, שאת תערובת הפַארוֹפָה המלווה את הפייז'ואדה ניתן להעשיר באמצעות קמצוץ מתבלין הקארי הזה שאיש עדיין לא מכיר. בשעות הבוקר של אחד מימי חמישי אאורידיסי לבשה את שמלתה הטובה ויצאה לחנות למכשירי כתיבה שבפינת הרחוב.

"בוקר טוב, דונה אאורידיסי."

"בוקר טוב, סֵאוּ אנטוניוּ."

"את מחפשת משהו מיוחד?"

"מחברת גדולה עם שורות."

סֵאוּ אנטוניו הצביע לעבר כוננית שעל אחד ממדפיה עמדה ערימה של מחברות בכריכה שחורה קשיחה. אאורידיסי בחנה בהנאה את המחברות וסאו אנטוניו בחן בהנאה את אאורידיסי. אפשר ששעות השינה הרבות שבילה בילדותו בין קפלי בשרה השופע של שיקָה די זֵ'זוּז, המטפלת השחורה שגידלה את אנטוניו ואת אחיו בזמן שאימם בילתה בסלונים הנוצצים ביותר של ריו, הן שגרמו לו לאהוב כל־כך את מראהּ הדשן של אאורידיסי. גם עיניה מצאו חן בעיניו, וגם האף הסולד, הידיים הקטנטנות, התליון הקטן על חזהּ, הקרסוליים השמנמנים וכל חלק אחר בגופה שמבטו נפל עליו.

אאורידיסי התמהמהה מול ערימת המחברות. המחברת נועדה להיות מחברת המתכונים שלה, ולפיכך היה עליה להקפיד ולבחור את הטובה ביותר מבין כל המחברות בעלות הכריכה הקשה. היא דפדפה במחברת אחת, מצאה בה דף אחד מעוך והחזירה אותה לערימה, לקחה בידה עוד אחת, הבחינה בכתם קטן על הכריכה וּויתרה גם עליה. אחר־כך בחנה מחברת שלישית ולא מצאה בה כל פגם. היא עמדה להושיט את זו שבחרה בה לטִינוֹקוּ, המולאטי שעבד מאז ומתמיד בחנות, אולם סאו אנטוניו הזדרז לטפל בלקוחה הזו בעצמו. בשעה שאאורידיסי המתינה לעודף החליפו השניים כמה מילים על מזג האוויר. היא עזבה את המקום מבלי שתעלה כלל בדעתה כי הדברים שאמרה על הגשם יהיו הרגעים הטובים ביותר בשבוע של האיש הזה.

בדרכה חזרה הביתה אאורידיסי פיזמה לעצמה בשמחה. הפיזום העליז פסק כאשר הגיעו לאוזניה המילים "בוקר טוב, שכנה יקרה!"

זו הייתה זֵליָה, השכנה מהבית הסמוך. זליה הייתה אישה עתירת תסכולים. המר ביותר ביניהם נבע מהעובדה שהיא איננה רוח הקודש ואין ביכולתה לראות הכל ולדעת הכל. למען האמת, זליה הזכירה יותר את הזאב הרע מאשר את רוח הקודש, כי היו לה עיניים גדולות כדי שתוכל לראות יותר טוב, אוזניים גדולות כדי שתוכל לשמוע יותר טוב, ופה גדול מאוד מאוד, שהפיץ בין השכנים את החדשות החשובות של השכונה. לזליה היה גם צוואר של צב, שנראה כאילו השתרבב ונמתח מתוך צווארונה בכל פעם שאדם שעורר את סקרנותה עבר מול ביתה. האישה הזו הייתה מוזרה יותר מברווזן, ואם מישהי כמוה לא עוררה השתאות מיוחדת, הרי זה רק מפני שזליה לא הייתה אלא אחת מבין אינספור נשים דומות שחיו באותם ימים במקום הזה.

"משלימה ציוד בית־ספר לילדים?"

בתנועה לא לגמרי מובנת אפילו לה עצמה, אאורידיסי מיהרה להצמיד את החבילה אל חזהּ. היא לא ידעה אם היא מגינה על החזה שלה או על החבילה.

"בוקר טוב, שכנה. מה, זה? זה ... זאת פשוט מחברת לרשום את ההוצאות של משק הבית."

למחרת היום כל נשות הרחוב הצטערו צער רב על הקשיים הכלכליים של אאורידיסי ואנטנור. מה הפלא? אמרה זליה. הקניות של אאורידיסי במכולת הרי לא ידעו כל גבול, ומי בכלל יכול ללכת כל־כך הרבה פעמים "לקָזאס פֶּדרוּ" לקנות תבלינים? שלא לדבר על הריחות שעלו מהמטבח הזה! ריחות אקזוטיים, שאין דבר ביניהם לבין האורז בשעועית שחורה של הבתים האחרים. החגיגה הזאת הייתה חייבת להסתיים מתישהו.

מכיוון שלא יכלה להפוך לרוח הקודש, הסתפקה זליה בתפקיד זוטר ומשחה את עצמה לנביאה. התצפיות האמפיריות שערכה הניבו תחזיות מדויקות, שהמשותף להן היה אופיין הקודר, שכן זליה ידעה להטיל אימה עוד יותר מהאלוהים של התנ"ך. "זאת עוד תוביל את בעלה לפשיטת רגל," חרצה בסנטר זקור.

זליה לא הפכה כך סתם לייצוג של ברווזן — כולם יודעים ששינויים אבולוציוניים כאלה אורכים זמן רב. השינוי החל עוד בילדותה, כאשר מה שאמור היה להיות ברכה הפך לנטל. מאביה היא ירשה את החיבה לחדשות, ומאימה את החיים המצומצמים לדלת אמות הבית. מהעולם זכתה לעוגמת נפש, והגורל מנע ממנה כל אפשרות בחירה. כך התגבשה לה מהותה הרכלנית.

כל מי שייתקל במבטה החמור של האישה הצעירה הזו יתקשה להאמין שפעם יכלו העיניים האלה להתבונן בלי שום רשעות. כל מי שייתקל בחיוך הלגלגני המרוח על שפתיה יתקשה לדמיין שפעם עמד שם פשוט חיוך ותו לא. אולם כזאת הייתה זליה בילדותה: כולה רק חיוכים ומבטים שוחרי טוב. בשנים המעטות שבהן הייתה מאושרת, החיים נראו לה מדהימים עד כדי כך שהתנגדה בתוקף לכל מנוחה וסירבה ללכת לישון. אני יכולה להקשיב לזמרת הצרצרים, לנחש מאיפה מגיע כל רחש בבית, לתכנן מה אעשה בבוקר, ובאילו משחקים אשחק אחר הצהריים, הייתה אומרת לעצמה בעיניים פקוחות לרווחה בחשיכה. לבסוף ניצחה העייפות תמיד את הילדה הקטנה, וברגע מסוים לפנות בוקר הייתה נרדמת. אך בחלוף זמן לא רב הייתה מגלה שנפלה בפח וממהרת להשכים לפני שאר בני הבית.

זליה התעוררה עם שיר על השפתיים, אכלה בחיוך ודילגה במקום ללכת. היא המציאה ריקודים, פיזרה נשיקות לכל עבר והתגלגלה מצחוק סתם כך, רק כדי לצחוק. הכל נראה לה משעשע — לגלות את האבנים הקטנות שהסתתרו בין פולי השעועית, לקפל את הכביסה שהתייבשה על החבל, להתחקות אחר קורי עכביש בתקרה ולטאטא את האבק מהפינות בחדר האורחים.

הנשים בשכונה הסתייגו מהתנהגותה הפרועה של הילדה: קצת מכות לא היו מזיקות לה. אבל אימה לא שעתה לשום עצה. "עוד יבוא היום שהיא תגלה בעצמה שהחיים לא כאלה שמחים, אבל היום הזה לא חייב להיות היום," הייתה אומרת במבט מתרפק על הדילוגים והניתורים של בתה שהזכירו לה את ילדותה שלה שנים כה רבות לפני־כן.

שבת היה הנפלא מכל הימים הנפלאים של זליה. זה היה היום הראשון בשבוע שבו זכתה לראות את אביה. אַלווארוֹ סטאפָה היה עיתונאי ביום ובליין בלילה. בשעות ששב לביתו ילדיו כבר היו שקועים בשינה, ובשעות שהתעורר הם כבר יצאו לבית הספר. את חובותיו האבהיות הוא מילא בסופי השבוע, כאשר נאלץ לשעשע את ילדיו כשאשתו התקינה את ארוחת הצהריים. האיטלקי היה מגרד בפדחתו, בוהה במבוכה בילדיו ומתכונן לעשות את הדבר היחיד שידע לעשות חוץ מלכתוב ולשתות, היינו לדבר על מה שכתב ועל מה שהוא עתיד אולי לכתוב. הוא הניח את זליה על רגלו האחת, את אַרמַנדיניוּ על האחרת, הושיב את פרנסישקה מצידו האחד, את זִֵזיניוּ מצידו האחר, הורה לקֵרליניוּס, לז'ולייטה ולאָליסי לשבת על הרצפה ברגליים משוכלות, סגר את הדלת כדי לא להעיר את התינוקת וסיפר לילדים על הרפתקאותיו ככתב בעיתון. יום אחד היה בקוֹפּקבּאנה פּאלאס בחברתן של המתמודדות בתחרות מיס ברזיל; ביום אחר ביקר בניטֵרוֹי כדי לצפות בנזקים שגרמה תאונה של זיקוקי דינור. והיו גם הסיפורים על ארוחת הצהריים שנערכה לכבוד הנשיא בקונדיטוריית פַּסקוּאַל, על המחלוקת בנוגע לסילוק עגלות הרוכלים מהרחובות של מרכז העיר, על לוחית הזהב שידידיו של חלוץ התעופה סַנטוּש דוּמוֹנט קבעו לכבודו, על חגיגות בּוֹם זֵ'זוּז דוּ מוֹנטִי, על הגזרות החדשות של רשות התחבורה, על השריפה שכילתה בקתה בשדרות דוּ מאנגי, ועל המעצר של המוזיקאי העיוור שניגן תמיד ברוּאָ דִירֵייטָה, זה שהיו לו שני תאומים קטנים להאכיל. מעצר שהיה פשוט בושה וחרפה, שרק מעיד על האכזריות של השוטרים שלנו!

זו הייתה השעה היחידה בשבוע שבה שרר שקט בבית שבשכונת ריו קוּמפּרידוּ. הצליל היחיד שנשמע באותה שעה מלבד קולו הצרוד של אלווארו היה רחש האדים שנפלטו מסיר הלחץ במטבח.

עד שנבואתה של אימהּ של זליה התגשמה. שני אסונות טלטלו את חייה של הילדה וגרמו לה להפסיק לדלג ולקפץ בחדווה. הראשון היה מותו של אביה. השני היה הרגע בו גילתה שהיא מכוערת.

*השך הפרק בספר המלא*

עוד על הספר

החיים הסמויים מהעין של אאורידיסי גוזמאו מרתה בטאליה

1.

כשאֵאוּרידיסי גוּזמאוּ התחתנה עם אַנטֵנוֹר קַמפֵּלוֹ, געגועיה אל אחותה כבר הספיקו להתפוגג. היא כבר הייתה מסוגלת להעלות חיוך על שפתיה כששמעה משהו מצחיק וכבר הצליחה לקרוא שני עמודים ברצף בלי שתרים את ראשה מהספר ותשאל את עצמה היכן עשויה גידה להיות באותו רגע. למען האמת, היא לא חדלה לחפש אותה, היא עדיין בחנה בדקדקנות כל פרצוף נשי שעבר ברחוב, ופעם אחת אפילו הייתה משוכנעת בוודאות שראתה את גידה יושבת בתוך חשמלית שנסעה לכיוון וילה איזבֵּל. אולם מאוחר יותר גם הוודאות הזו התערערה ונמוגה, כמו כל הוודאויות האחרות שקדמו לה.

איש אינו יודע אל נכון מדוע אאורידיסי ואנטנור התחתנו. יש כאלה הסבורים שטקס הכלולות הזה יצא אל הפועל מאחר שז'וּזֶה סאלביאנוּ ומנואל דַה קוֹשטָה כבר היו מאורסים. אחרים מצביעים על המחלה ממנה סבלה דודתו של אנטנור כסיבה העיקרית לאיחוד בין השניים, מחלה שבגינה נבצר מהדודה להוסיף ולכבס את בגדיו של אחיינה בסבון הלבנדר המיוחד שלה, או לבשל לו את מרק העוף האהוב עליו עם פיסות הבצל השקופות וקצוצות דק; נוֹנוֹ אמנם אהב את טעמו של הבצל אך תיעב את מרקמו, עד כדי כך שאפילו פיסה קטנטונת של בצל, גם אם מוסתרת היטב בתוך נזיד סמיך של שעועית שחורה, עלולה הייתה להביא עליו ערב ארוך של בחילות, גיהוקים ושיהוקים, שנאלץ להטביע באינספור כוסות של אלקה־זלצר סותר חומצה. יש אף כאלה שמאמינים כי אאורידיסי ואנטנור התאהבו באמת, והאהבה הזאת החזיקה מעמד לאורך כל שלוש הדקות שנמשך הריקוד שלהם בנשף המסכות של מועדון הצי.

כך או כך, הם אמנם התחתנו, בטקס שנערך בכנסייה דחוסה באורחים וקבלת פנים חגיגית בבית הכלה. מאתיים כדורוני בקלה מטוגנים, שני ארגזי בירה ובקבוק אחד של שמפנייה עם עוגת החתונה. אחד השכנים, מורה לכינור, התנדב לנגן בחגיגה. כיסאות נדחפו אל הקירות כדי לפנות לזוג מקום לרקוד ואלס.

לא הרבה נשים צעירות נכחו בחגיגה, שכן לאאורידיסי לא היו חברות. היו שם שתי דודות לא זקנות במיוחד, שכנה אחת לא מרשימה במיוחד, ועוד אחת לא חביבה במיוחד. הנערה היפה ביותר במקום הייתה זו שניבטה מתוך מסגרת התמונה היחידה שעמדה בחדר האורחים.

"מי האישה שבתמונה?" שאל אחד מחבריו של החתן.

אנטנור תקע את מרפקו בחבר ואמר שכך לא מתנהגים. הצעיר הנבוך הביט לצדדים והשפיל את עיניו לכוס שבידו. אחר־כך הניח את הבירה שלו על השולחן ועבר לקצה המרוחק של החדר.

זה היה טקס פשוט, שאחריו התקיימה חגיגה פשוטה, ואחריה ירח דבש מסובך. אאורידיסי לא הכתימה את הסדין בדם, ואנטנור התמלא בכעס וחשדנות.

"איפה לכל הרוחות הסתובבת?"

"לא הסתובבתי בשום מקום."

"הסתובבת ועוד איך הסתובבת, אישה."

"לא נכון, לא הסתובבתי."

"אל תספרי לי סיפורים, את יודעת טוב מאוד מה היינו צריכים לראות פה."

"כן, אני יודעת, אחותי הסבירה לי."

"מופקרת. התחתנתי עם מופקרת."

"אל תדבר ככה, אנטנור."

"לא רק שאדבר ככה, אני גם אחזור על זה. מופקרת, מופקרת, מופקרת."

לבדה במיטה, כשגופה העירום נחבא מתחת לשמיכה, אאורידיסי בכתה בלי קול על כל מופקרת ששמעה, על כל מופקרת שהרחוב כולו שמע. וגם מפני שכאב לה, קודם בין הרגליים ואחר־כך בלב.

במהלך השבועות הבאים העניינים נרגעו ואנטנור הגיע למסקנה שאין צורך להחזיר את אשתו להוריה. היא ידעה להיעלם כמו פיסות הבצל, היטיבה לכבס ולגהץ, מיעטה בדיבור, והיו לה אחוריים יפים. יתר על כן, התקרית בליל הכלולות הגביהה אותו כל־כך עד שנאלץ להרכין את ראשו כשפנה אליה. ממקומה שם למטה אאורידיסי קיבלה זאת בהכנעה. היא אף פעם לא חשבה שהיא שווה משהו. מי שאומרת לאיש הצעיר ממפקד האוכלוסין לרשום "עקרת בית" במשבצת המקצוע לא יכולה להיות שווה משהו.

ססיליה באה לעולם תשעה חודשים ויומיים אחרי טקס הכלולות. היא הייתה תינוקת חייכנית ושמנמנה, שבני המשפחה קיבלו בשמחה ובששון ולא חדלו להתפעל: כמה שהיא יפה!

אָפוֹנסוּ בא לעולם שנה אחר־כך. הוא היה תינוק חייכן ושמנמן, שבני המשפחה קיבלו בשמחה ובששון ולא חדלו להתפעל: איזה גבר!

כמי שהייתה האחראית להגדלת הגרעין המשפחתי במאה אחוזים תוך פחות משנתיים, אאורידיסי החליטה שהגיעה השעה לפרוש מההיבט הגופני של חובות חיי הנישואים. היא ניסתה להבהיר לאנטנור את החלטתה באמצעות מיחושים שונים שתכפו עליה בשעות הפנאי של שבת בבוקר וברגעי החשיכה שהשתררה אחרי השעה תשע בערב. אולם אנטנור לא היה מוכן לקבל שום אל־תיגע־בי. הוא היה אדם של הרגלים ומנהגים קבועים, שאחד מהם, למשל, היה להיצמד לכותונת הלילה של אשתו ולהטביע את אפו בצווארה הלבן והרך. מכיוון שכך, אאורידיסי החליטה לנקוט בשיטות אחרות. היא העלתה במשקלה קילוגרמים רבים, קילוגרמים שדיברו בעד עצמם וזעקו לעברו של אנטנור שישמור מרחק.

את ארוחת הבוקר שלה היא חיברה לארוחת הביניים של השעה עשר, את ארוחת הצהריים לארוחה של ארבע אחר־הצהריים, ואת ארוחת הערב לארוחה של תשע בערב. את הזמנים שבין הארוחות מילאה באכילה של שיירי דייסות ובטעימה של מאכלים שונים שהכינה, כביכול על מנת לבדוק אם הוסיפה להם מעט מדי או יותר מדי מלח, מעט מדי או יותר מדי סוכר, מעט מדי או יותר מדי תיבול. שלושה סנטרים היא הצמיחה, האאורידיסי הזאת. עיניה כמו התכווצו, ושׂערה, כך נראה, כבר לא הצליח למסגר את פניה שהתרחבו עד בלי די. כשראתה שהגיעה למידה הרצויה, היינו המידה שתגרום לבעלה לא להתקרב אליה יותר לעולם, אימצה הרגלי תזונה בריאים יותר: היא החלה לשמור על דיאטה בימי שני בבוקר ובשעות שבין הארוחות.

משקל גופה של אאורידיסי התייצב וכך גם שגרת חייה של משפחת גוזמאו קמפלו. אנטנור היה יוצא אל עבודתו, הילדים היו יוצאים אל בית הספר ואאורידיסי הייתה נשארת בבית, טוחנת בשר וטוחנת חזור וטחון את אותן מחשבות עקרות שאמללו את חייה. לא הייתה לה עבודה, הלימודים כבר היו מאחוריה ואיך תמלא את שעות היום אחרי שהציעה את המיטות, השקתה את הצמחים, טאטאה את חדר האורחים, כיבסה את הבגדים, תיבלה את השעועית השחורה, בישלה את האורז, התקינה את הסוּפלֶה וטיגנה את אומצות הבשר?

שכן אאורידיסי, זאת יש לדעת, הייתה אישה מבריקה. אילו קיבלה את הנוסחאות המתאימות, הייתה מתכננת גשרים. אילו ניתנה לה מעבדה הייתה מפתחת חיסונים. אילו הונחו בידיה דפים ריקים הייתה ממלאת אותם ביצירות קלאסיות. אבל הדבר היחיד ששׂמו בידיה של אאורידיסי היו תחתונים מלוכלכים, שאותם כיבסה לא רק מהר מאוד כי אם גם טוב מאוד, ולאחר מכן הייתה מתיישבת על הספה, מתבוננת בציפורניה וחושבת על מה היא צריכה לחשוב.

וכך הגיעה אאורידיסי למסקנה שהיא צריכה לא לחשוב בכלל. וכדי לא לחשוב בכלל עליה להיות עסוקה בכל שעה משעות היום, והפעילות הביתית היחידה שעומדת בתנאי הזה היא זו שמאופיינת בתובענות היומיומית הכמעט אינסופית שלה: מלאכת הבישול. אאורידיסי לעולם לא הייתה יכולה להיות מהנדסת, כף רגלה לעולם לא הייתה יכולה לדרוך במעבדה כלשהי, ולעולם לא הייתה מעיזה לכתוב שירה, אך האישה הזו החליטה להקדיש את עצמה לפעילות המותרת האחת והיחידה שהיה בה קצת מן ההנדסה, קצת מן המדע וקצת מן השירה.

מדי בוקר, אחרי שקמה, ארגנה, האכילה והשתחררה מבעלה ומהילדים, הייתה אאורידיסי פותחת את "ספר המתכונים של דודה פלמירה". ברווז בתפוזים נראה לה מתכון אידיאלי לארוחת הערב, שכן צריך לקנות ברווז ובבית אין תפוזים. היא לבשה את שמלתה הטובה ויצאה לחנות העופות, לבחור לה שם ברווז נאה. בהזדמנות זו קנתה שם גם עוף שלם, כי את הברווז צריך היה להשרות במשך לילה שלם במִשרה של יין ותבלינים, אילוץ שהפך את ארוחת הערב של אותו יום עצמו לאתגר שעדיין דרש פתרון, ורק אלוהים יודע עד כמה אאורידיסי כמהה לאתגרים. הברווז היה צריך להיות צעיר ושמן, התרנגול היה חייב להיות אדום כרבולת ובשרני. אחר־כך, בשוק, אאורידיסי קנתה את התפוזים ליום המחרת, את הקוקוס הגרוס לאפיית לחם תירס, את השזיפים למילוי צלי הבשר ואת תריסר הבננות שבהן תאכיל את אפונסו וססיליה אחרי שהם ירחיקו מעליהם את הצלחות וירטנו "לא טעים לי".

עם שובה הביתה קשרה את רגליהם של התרנגול ושל הברווז, שיספה את גרונם, ובזמן שדמם של העופות ניגר לתוך קערה פנתה למטלות ביתיות אחרות. אחר־כך חלטה אותם במשך שתי דקות, מרטה את נוצותיהם כשחום גופם עדיין פושר והעבירה על עורם פיסת נייר מבוערת כדי לשרוף את שאריות הפלומה. המעיים והזפק, הכבד והלב נשלפו באמצעות חתך קטן בבטן כשהעוף נועד להיצלות בשלמותו, או באמצעות חתך אורך גדול במרכז הגוף כשהמנה נועדה להיות מוגשת נתחים־נתחים.

והיו גם התוספות. תפוחי האדמה לא טוגנו עוד סתם. אאורידיסי הייתה מטגנת אותם בשלמותם ואחר־כך ממלאת אותם בגבינה ובקותלי חזיר. או מבשלת אותם ואחר־כך מקרימה עם שמנת מתוקה, פורסת לפרוסות ומכריזה על המנה כשווייצרית. האורז לא היה עוד סתם אורז לבן. עכשיו נוספו לו צימוקים, אפונה ירוקה וגזר, רוטב עגבניות, חלב קוקוס או כל דבר אחר שדודה פלמירה הציעה במתכונים שלה. אם נשארה לה טיפת זמן, הייתה משקיעה אותו בקינוחים. רפרפת בסירופ שזיפים, מפלים של מקצפת חלבונים מושלגת, כדורוני קוקוס בקרם גבינה, אאורידיסי בישלה עד שלא נותר אף כלי ריק ועל משטח העבודה לא נותרה ולוּ פינה זעירה אחת פנויה.

כישורי הבישול של האישה הצעירה לא זכו להערכה מצד בני משפחתה. אפונסו וססיליה היו פוצחים בקינות געגוע לפסטה ואנטנור לא היה מהגברים שמתלהבים מדג ברוטב צלפים. תני לנו מקרוני, אמרו הילדים, תני לי סטייק טוב, אמר אנטנור, ואאורידיסי הייתה חוזרת למטבח כדי להרתיח מים לפסטה ומבטיחה לאנטנור שתכין לו סטייק פילה בלי רוטב פטריות. אחרי ערב אחד או שניים של אוכל פשוט הייתה חוזרת אל ספר המתכונים וכולם היו צריכים להעמיד פנים שהם באמת טועמים מנזיד הבשר בנוסח סָרָפּאטֶל, מהסרטנים בדלעת, או מהאורז בפירות ים.

אחרי שסיימה להתנסות בכל המתכונים שבספר, אאורידיסי חשבה שהגיע הזמן לנסות ליצור מנות משלה. הדודה פלמירה אולי ידעה לא מעט אבל בכל־זאת לא ידעה הכל, ולליבה של אאורידיסי התגנב החשד ששורש מאניוֹק מוקרם בחלב עשוי להתאים מאוד כתוספת לבשר מיובש, שמחית גויאבה עשויה להשתלב היטב עם חזה עוף מטוגן בפירורי לחם, שאת תערובת הפַארוֹפָה המלווה את הפייז'ואדה ניתן להעשיר באמצעות קמצוץ מתבלין הקארי הזה שאיש עדיין לא מכיר. בשעות הבוקר של אחד מימי חמישי אאורידיסי לבשה את שמלתה הטובה ויצאה לחנות למכשירי כתיבה שבפינת הרחוב.

"בוקר טוב, דונה אאורידיסי."

"בוקר טוב, סֵאוּ אנטוניוּ."

"את מחפשת משהו מיוחד?"

"מחברת גדולה עם שורות."

סֵאוּ אנטוניו הצביע לעבר כוננית שעל אחד ממדפיה עמדה ערימה של מחברות בכריכה שחורה קשיחה. אאורידיסי בחנה בהנאה את המחברות וסאו אנטוניו בחן בהנאה את אאורידיסי. אפשר ששעות השינה הרבות שבילה בילדותו בין קפלי בשרה השופע של שיקָה די זֵ'זוּז, המטפלת השחורה שגידלה את אנטוניו ואת אחיו בזמן שאימם בילתה בסלונים הנוצצים ביותר של ריו, הן שגרמו לו לאהוב כל־כך את מראהּ הדשן של אאורידיסי. גם עיניה מצאו חן בעיניו, וגם האף הסולד, הידיים הקטנטנות, התליון הקטן על חזהּ, הקרסוליים השמנמנים וכל חלק אחר בגופה שמבטו נפל עליו.

אאורידיסי התמהמהה מול ערימת המחברות. המחברת נועדה להיות מחברת המתכונים שלה, ולפיכך היה עליה להקפיד ולבחור את הטובה ביותר מבין כל המחברות בעלות הכריכה הקשה. היא דפדפה במחברת אחת, מצאה בה דף אחד מעוך והחזירה אותה לערימה, לקחה בידה עוד אחת, הבחינה בכתם קטן על הכריכה וּויתרה גם עליה. אחר־כך בחנה מחברת שלישית ולא מצאה בה כל פגם. היא עמדה להושיט את זו שבחרה בה לטִינוֹקוּ, המולאטי שעבד מאז ומתמיד בחנות, אולם סאו אנטוניו הזדרז לטפל בלקוחה הזו בעצמו. בשעה שאאורידיסי המתינה לעודף החליפו השניים כמה מילים על מזג האוויר. היא עזבה את המקום מבלי שתעלה כלל בדעתה כי הדברים שאמרה על הגשם יהיו הרגעים הטובים ביותר בשבוע של האיש הזה.

בדרכה חזרה הביתה אאורידיסי פיזמה לעצמה בשמחה. הפיזום העליז פסק כאשר הגיעו לאוזניה המילים "בוקר טוב, שכנה יקרה!"

זו הייתה זֵליָה, השכנה מהבית הסמוך. זליה הייתה אישה עתירת תסכולים. המר ביותר ביניהם נבע מהעובדה שהיא איננה רוח הקודש ואין ביכולתה לראות הכל ולדעת הכל. למען האמת, זליה הזכירה יותר את הזאב הרע מאשר את רוח הקודש, כי היו לה עיניים גדולות כדי שתוכל לראות יותר טוב, אוזניים גדולות כדי שתוכל לשמוע יותר טוב, ופה גדול מאוד מאוד, שהפיץ בין השכנים את החדשות החשובות של השכונה. לזליה היה גם צוואר של צב, שנראה כאילו השתרבב ונמתח מתוך צווארונה בכל פעם שאדם שעורר את סקרנותה עבר מול ביתה. האישה הזו הייתה מוזרה יותר מברווזן, ואם מישהי כמוה לא עוררה השתאות מיוחדת, הרי זה רק מפני שזליה לא הייתה אלא אחת מבין אינספור נשים דומות שחיו באותם ימים במקום הזה.

"משלימה ציוד בית־ספר לילדים?"

בתנועה לא לגמרי מובנת אפילו לה עצמה, אאורידיסי מיהרה להצמיד את החבילה אל חזהּ. היא לא ידעה אם היא מגינה על החזה שלה או על החבילה.

"בוקר טוב, שכנה. מה, זה? זה ... זאת פשוט מחברת לרשום את ההוצאות של משק הבית."

למחרת היום כל נשות הרחוב הצטערו צער רב על הקשיים הכלכליים של אאורידיסי ואנטנור. מה הפלא? אמרה זליה. הקניות של אאורידיסי במכולת הרי לא ידעו כל גבול, ומי בכלל יכול ללכת כל־כך הרבה פעמים "לקָזאס פֶּדרוּ" לקנות תבלינים? שלא לדבר על הריחות שעלו מהמטבח הזה! ריחות אקזוטיים, שאין דבר ביניהם לבין האורז בשעועית שחורה של הבתים האחרים. החגיגה הזאת הייתה חייבת להסתיים מתישהו.

מכיוון שלא יכלה להפוך לרוח הקודש, הסתפקה זליה בתפקיד זוטר ומשחה את עצמה לנביאה. התצפיות האמפיריות שערכה הניבו תחזיות מדויקות, שהמשותף להן היה אופיין הקודר, שכן זליה ידעה להטיל אימה עוד יותר מהאלוהים של התנ"ך. "זאת עוד תוביל את בעלה לפשיטת רגל," חרצה בסנטר זקור.

זליה לא הפכה כך סתם לייצוג של ברווזן — כולם יודעים ששינויים אבולוציוניים כאלה אורכים זמן רב. השינוי החל עוד בילדותה, כאשר מה שאמור היה להיות ברכה הפך לנטל. מאביה היא ירשה את החיבה לחדשות, ומאימה את החיים המצומצמים לדלת אמות הבית. מהעולם זכתה לעוגמת נפש, והגורל מנע ממנה כל אפשרות בחירה. כך התגבשה לה מהותה הרכלנית.

כל מי שייתקל במבטה החמור של האישה הצעירה הזו יתקשה להאמין שפעם יכלו העיניים האלה להתבונן בלי שום רשעות. כל מי שייתקל בחיוך הלגלגני המרוח על שפתיה יתקשה לדמיין שפעם עמד שם פשוט חיוך ותו לא. אולם כזאת הייתה זליה בילדותה: כולה רק חיוכים ומבטים שוחרי טוב. בשנים המעטות שבהן הייתה מאושרת, החיים נראו לה מדהימים עד כדי כך שהתנגדה בתוקף לכל מנוחה וסירבה ללכת לישון. אני יכולה להקשיב לזמרת הצרצרים, לנחש מאיפה מגיע כל רחש בבית, לתכנן מה אעשה בבוקר, ובאילו משחקים אשחק אחר הצהריים, הייתה אומרת לעצמה בעיניים פקוחות לרווחה בחשיכה. לבסוף ניצחה העייפות תמיד את הילדה הקטנה, וברגע מסוים לפנות בוקר הייתה נרדמת. אך בחלוף זמן לא רב הייתה מגלה שנפלה בפח וממהרת להשכים לפני שאר בני הבית.

זליה התעוררה עם שיר על השפתיים, אכלה בחיוך ודילגה במקום ללכת. היא המציאה ריקודים, פיזרה נשיקות לכל עבר והתגלגלה מצחוק סתם כך, רק כדי לצחוק. הכל נראה לה משעשע — לגלות את האבנים הקטנות שהסתתרו בין פולי השעועית, לקפל את הכביסה שהתייבשה על החבל, להתחקות אחר קורי עכביש בתקרה ולטאטא את האבק מהפינות בחדר האורחים.

הנשים בשכונה הסתייגו מהתנהגותה הפרועה של הילדה: קצת מכות לא היו מזיקות לה. אבל אימה לא שעתה לשום עצה. "עוד יבוא היום שהיא תגלה בעצמה שהחיים לא כאלה שמחים, אבל היום הזה לא חייב להיות היום," הייתה אומרת במבט מתרפק על הדילוגים והניתורים של בתה שהזכירו לה את ילדותה שלה שנים כה רבות לפני־כן.

שבת היה הנפלא מכל הימים הנפלאים של זליה. זה היה היום הראשון בשבוע שבו זכתה לראות את אביה. אַלווארוֹ סטאפָה היה עיתונאי ביום ובליין בלילה. בשעות ששב לביתו ילדיו כבר היו שקועים בשינה, ובשעות שהתעורר הם כבר יצאו לבית הספר. את חובותיו האבהיות הוא מילא בסופי השבוע, כאשר נאלץ לשעשע את ילדיו כשאשתו התקינה את ארוחת הצהריים. האיטלקי היה מגרד בפדחתו, בוהה במבוכה בילדיו ומתכונן לעשות את הדבר היחיד שידע לעשות חוץ מלכתוב ולשתות, היינו לדבר על מה שכתב ועל מה שהוא עתיד אולי לכתוב. הוא הניח את זליה על רגלו האחת, את אַרמַנדיניוּ על האחרת, הושיב את פרנסישקה מצידו האחד, את זִֵזיניוּ מצידו האחר, הורה לקֵרליניוּס, לז'ולייטה ולאָליסי לשבת על הרצפה ברגליים משוכלות, סגר את הדלת כדי לא להעיר את התינוקת וסיפר לילדים על הרפתקאותיו ככתב בעיתון. יום אחד היה בקוֹפּקבּאנה פּאלאס בחברתן של המתמודדות בתחרות מיס ברזיל; ביום אחר ביקר בניטֵרוֹי כדי לצפות בנזקים שגרמה תאונה של זיקוקי דינור. והיו גם הסיפורים על ארוחת הצהריים שנערכה לכבוד הנשיא בקונדיטוריית פַּסקוּאַל, על המחלוקת בנוגע לסילוק עגלות הרוכלים מהרחובות של מרכז העיר, על לוחית הזהב שידידיו של חלוץ התעופה סַנטוּש דוּמוֹנט קבעו לכבודו, על חגיגות בּוֹם זֵ'זוּז דוּ מוֹנטִי, על הגזרות החדשות של רשות התחבורה, על השריפה שכילתה בקתה בשדרות דוּ מאנגי, ועל המעצר של המוזיקאי העיוור שניגן תמיד ברוּאָ דִירֵייטָה, זה שהיו לו שני תאומים קטנים להאכיל. מעצר שהיה פשוט בושה וחרפה, שרק מעיד על האכזריות של השוטרים שלנו!

זו הייתה השעה היחידה בשבוע שבה שרר שקט בבית שבשכונת ריו קוּמפּרידוּ. הצליל היחיד שנשמע באותה שעה מלבד קולו הצרוד של אלווארו היה רחש האדים שנפלטו מסיר הלחץ במטבח.

עד שנבואתה של אימהּ של זליה התגשמה. שני אסונות טלטלו את חייה של הילדה וגרמו לה להפסיק לדלג ולקפץ בחדווה. הראשון היה מותו של אביה. השני היה הרגע בו גילתה שהיא מכוערת.

*השך הפרק בספר המלא*