יהודי צפון אפריקה בעת החדשה: שנות ההכרעה

פרק 1: הנחות היסוד של הציונות בצפון אפריקה
הקדמה: הפעילות הציונית בצפון אפריקה – גורמים מקומיים וגורמים עולמיים

בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 החל תהליך של פוליטיזציה של החיים הציבוריים בצפון אפריקה בקרב כל המגזרים – המוסלמים, הצרפתים והיהודים – ובתוניסיה – גם האיטלקים. תהליך זה התבטא הן בפעילותן הפנימית של הקבוצות השונות, והן בפעילות במסגרתן של מפלגות ותנועות בינלאומיות, כדוגמת התנועות הקומוניסטית והסוציאליסטית וארגון הבונים החופשיים.³ הפעילות הציונית בצפון אפריקה הייתה אחד מן הביטויים לפוליטיזציה המואצת הזו. היא הייתה בו־בזמן תנועה לאומית־יהודית מודרנית שהושפעה מהתנועה הציונית העולמית, וגם תנועה שהשתלבה בפעילות הציבורית והפוליטית היהודית והכללית בת הזמן באזור. למעשה, עד מלחמת העולם השנייה היה כוחה של הפעילות הציונית בצפון אפריקה קטן ביחס לכוחם של ביטויים ציבוריים אחרים בחברה היהודית, בדומה לכוחה בתפוצות יהודיות אחרות בתקופה זו. לפיכך, יהיה עלינו לבחון את המידה שבה משכו הרעיון והפעילות הציוניים את היהודים המקומיים, ואת המידה שבה יכלה התנועה להקים מערכת ארגונית מוסדית בכל מקום. חשוב להדגיש כי הפעילות הציונית בצפון אפריקה נבדלה מן הפעילות הציונית בתפוצות היהודיות בכך שהתפתחה תחת שלטון קולוניאלי שהשפיע, במישרין או בעקיפין, על אופי הפעילות ועל דרכיה.

המסגרת המודרנית שבה פעלה התנועה הציונית בתפוצות היהודיות בכלל ובאלה שבצפון אפריקה בפרט התבטאה במספר היבטים. ראשית, הזיקה והכמיהה הדתיות לציון היו רק רכיב אחד במכלול האידיאולוגי המודרני שעמד בבסיס הרעיון הציוני. שנית, המודרניות התבטאה גם בדרכי הפעולה הציוניות, וגם בפלח האוכלוסייה שהיווה את מוקד הפעילות – הנוער היהודי. בדומה לתנועות אחרות בתקופה זו, כדוגמת אלה שציינו לעיל, פעלה התנועה הציונית בשני מישורים מקבילים. היא הייתה חלק מן ההסתדרות הציונית העולמית ואימצה את האידיאולוגיה שלה ואת דפוסי פעולתה, כדוגמת הרעיון הדמוקרטי ומימושו בבחירות הדמוקרטיות של נציגי התנועה. היא גם הייתה שותפה למאבקים שניהלה התנועה העולמית, קיבלה הנחיות פעולה מן המרכז ועמדה עימו בקשר שוטף, והתארגנה בהתאם לדפוסי הארגון המקובלים בכל הפדרציות. המישור השני היה המישור המקומי. בכל אחת מן הארצות שבהן פעלה הציונות הושפעה הפעילות מגורמים מקומיים ייחודיים. גורמים אלה השפיעו, למשל, על מידת חוקיותה של הציונות, על יחסיה עם החברה הסובבת ועל יכולתם של היהודים להמשיך ולקיים את חייהם כרגיל.

בשנת 2010 פורסמו שלושת הכרכים של הספר הציונות לאזוריה: היבטים גאו־תרבותיים שערך אלון גל, שיאו של מפעל היסטוריוגרפי רב חשיבות. לראשונה לא הופנה המבט המחקרי אל הפעילות הציונית המדינית-הבינלאומית או אל התיישבות הציונית בארץ ישראל אלא אל הפעילות הציונית בקהילות יהודיות במרכז אירופה, במערב אירופה, צפון אמריקה, אוסטרליה, בארצות הבלקן, המזרח התיכון, צפון אפריקה ואסיה התיכונה. העורך השתמש בהגדרה "העדה הספרדית" כדי לתאר את תפוצות יהודי המרחב הבלקני והאסלאמי. זוהי הגדרה תרבותית־אתנית המצביעה לכאורה על מכנה משותף ליהודים שחיו באזורים השונים אלה מאלה באופן מהותי, ואף־על־פי שאין בכוונתנו לדון בהגדרה זו יש לציין שהיא אינה מובנת־מאליה ואינה פשוטה כלל וכלל.

גל טוען שבמרוצת התפתחותה של הציונות התהוו בה "טיפוסים" שונים כתוצאה של מספר גורמים:

אופי הקהילה (Jewry) ויהדותה (Judaism); טיבה של הסביבה הלא יהודית מבחינת המשטר ואופי הלאומיות בה; אופי המפגש בין היהדות לסביבה הלא יהודית. שלושה מכלולי הגורמים הללו פעלו כמובן בתוככי היסטוריה כללית מתפתחת תדיר, והתקופה הרלבנטית לענייננו היא המאה השמונה־עשרה ואילך. פרק זמן זה נבחר גם משום שבמהלך המאה השמונה־עשרה הלכה הלאומיות וגאתה, ומתקופה זו ואילך נעשתה גורם ראשי בהיערכות החברה האנושית.⁴

בטרם נדון בשלושת מכלולי הגורמים הללו נדגיש, כבר בשלב זה, כי את דיוננו ביחידה זו מלווה השאלה, האם התהווה טיפוס מיוחד של ציונות בצפון אפריקה, ואם כן באיזו מידה הוא משקף את הפעילות הציונית בעדת הספרדים בכללה? במלים אחרות, האם קיימים מאפיינים של מה שמכונה "ציונות מזרחית"? כאמור, שאלה זו תרחף מעל דיוננו לכל אורכה של היחידה, ונשוב אליה לדיון מעמיק לקראת סופה.

מכלול הגורמים הראשון שציין גל הנו פנימי – אופיין של הקהילה ושל יהדותה, והוא מתייחס ליכולתה של קהילה להתמודד עם הרעיונות הציוניים החדשים או במלים אחרות ליכולתה לראות בציונות פתרון לבעיות שהעסיקו את הקהילה במקומה ובזמנה. מכלול הגורמים השני מתייחס לתנאים חיצוניים כגון אופיו של המשטר במדינה מסוימת, ומכלול הגורמים השלישי מתייחס לאינטראקציה שבין היהודים לבין סביבתם הלא־יהודית. דומה כי לשלושת המכלולים הללו יש להוסיף מכלול רביעי, והוא יחסה של התנועה הציונית העולמית לפעילות הציונית באזור מסוים. האם, למשל, עודדה התנועה הציונית העולמית במידה שווה את הפעילות הציונית בכל הארצות? טענת הקיפוח המזרחי וההדרה של יהדות המזרח מהסיפור הציוני התבססה על מכלול גורמים זה. איננו מקבלים טענה זו ואת משמעויותיה, אך נבחן את התפתחות הציונות בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה גם כתוצר של יחסה של התנועה הציונית העולמית.

להלן נבחן את ארבעת המכלולים הללו, אם כי נציגם באופן מעט שונה מזה שהציע אלון גל, כדי להתאימם לחקר הציונות בצפון אפריקה. תחילה עלינו להתאים את המודל לקבוצות שנחקור. מאז כינון המשטרים הקולוניאליים בצפון אפריקה התגבשו שם שלוש קבוצות מובחנות זו מזו – החברה הקולוניאלית, חברת הרוב המוסלמית והיהודים. מרכיבי כל קבוצה עצמה היו מגוונים למדי, וניכרו בקרבם הבדלים פוליטיים וכלכליים, תרבותיים וחברתיים, אך ככלל היו אלה קבוצות נפרדות ומובחנות זו מזו. החברה הקולוניאלית, חברת המתיישבים האירופית, הייתה צרפתית בעיקרה, ונהנתה מפריבילגיות מרחיקות לכת בתחומי הכלכלה, המִנהל והתרבות. חברה זו הלכה וגדלה עם השנים והפכה לכוח פוליטי משמעותי, גם משום הקמתן של מפלגות מקומיות, שחלקן פעלו כסניפים של מפלגות־אם בצרפת (למשל המפלגה הקומוניסטית והמפלגה הסוציאליסטית או מפלגות ימניות שונות), וחלקן היו פרי יוזמות מקומיות.

קבוצה מובחנת נוספת שהתהוותה בתקופה הקולוניאלית הייתה חברת הרוב המוסלמית המקומית. חברה זו הייתה מגוונת מבחינה פוליטית, חברתית ודתית, אך לצורך עניינו כאן נתייחס אליה כאל קבוצה אחת. זו הייתה הקבוצה הגדולה ביותר מן הבחינה המספרית, והיא נאבקה על עצמאותה כנגד השליט הזר, הצרפתים.

הקבוצה השלישית היו היהודים. היהודים חיו בתווך, בין המתיישבים הצרפתים שאליהם שאפו להידמות מבחינת המעמד האישי, המצב הכלכלי ודפוסי הפעילות התרבותית, לבין חברת הרוב המוסלמית שממנה הלכו והתנתקו לאחר מאות שנים של קיום משותף, על כל קשייו. מערכת היחסים הדו־קוטבית של מוסלמים ויהודים לפני הכיבוש הקולוניאלי הפכה למערכת תלת־קוטבית לאחר הכיבוש הקולוניאלי והשתנו גם מערכות השליטה והכוח.

הצרפתים באלג'יריה מנו כעשרה אחוז מכלל האוכלוסייה. בתוניסיה ובמרוקו היה שיעורה של קבוצה זו קטן בהרבה והגיע עד 3%-2.5%. היהודים באלג'יריה בתקופת השיא לא מנו יותר מ־2.5% מכלל תושבי המדינה אך היו יותר מ־12% מקרב האוכלוסייה הצרפתית. בתקופת השיא הגיע שיעור האוכלוסייה היהודית לכ־3% בתוניסיה ולכ־2.5% במרוקו. בתוניסיה נמנו עם האזרחים הזרים גם אזרחים איטלקים ששיעורם באוכלוסייה הכללית היה דומה לזה של הצרפתים. בקרב האיטלקים נמנו גם כ־5% יהודים איטלקים ובקרב האזרחים הצרפתים נמנו כ־10% יהודים.

נפנה כעת לתיאור יחסו של המכלול החיצוני, הוא השלטון הקולוניאלי, אל הפעילות הציונית, ונמשיך בדיון באופייה של חברת הרוב המוסלמית וביחסה אל ההתארגנות הציונית. לאחר מכן נדון במכלול הפנימי, הוא אופייה של הקהילה היהודית המקומית ויחסה לציונות, ונסיים בבחינת יחסה של התנועה הציונית העולמית לפעילות הציונית בצפון אפריקה. יש לציין מראש שחשיבותם של הגורמים השונים, עצמת פעילותם ופעילותם כמכלול או כגורמים בודדים, השתנו ממקום למקום ומתקופה לתקופה, כפי שנראה להלן. בסעיפי פרק זה לא נשמור על סדר קבוע של הצגת המדינות, אלא נתחיל את הדיון במדינה שבה בלט ביותר הגורם הנדון.

השלטון הקולוניאלי הצרפתי והפעילות הציונית
ביחידת המבוא עמדנו בהרחבה על ההבדלים בין דפוסי השליטה הקולוניאלית השונים ולצורך הדיון ביחידה זו נציין את עיקרי הדברים. אלג'יריה, תוניסיה ומרוקו היו נתונות תחת שלטון קולוניאלי צרפתי שהשפיע השפעה רבה על תהליכי המודרניזציה באזור ועל התפתחותן של הקהילות היהודיות המקומיות. אופיו של השלטון הקולוניאלי היה שונה מארץ לארץ והיה תוצאה של מועד הכיבוש של המדינה, משך הכיבוש, אופי השליטה וגודלה של האוכלוסייה הקולוניאלית הצרפתית. אלג'יריה נכבשה בשנת 1830 וסופחה לצרפת במרוצת השנים. משמעות הדבר הייתה כי הצרפתים לא הותירו את השלטון האלג'ירי על כנו ומשנה זו ואילך הם שניהלו את המדינה באופן ישיר. בתוניסיה (1881) ובמרוקו (1912) כונן שלטון חסות (פרוטקטוראט) והשלטון היה דואלי. בשתיהן נשאר השלטון הערבי המקומי על כנו והמדינה התנהלה במקביל על־ידי השלטון הצרפתי, שהיה החזק, המשמעותי והדומיננטי, ועל־ידי השלטון התוניסאי או המרוקני המוסלמי. הנה כי כן, הגורם השלטוני שהיה אמור להחליט על המדיניות ביחס לציונות היה הצרפתי, אך הוא היה מוגבל במידה מסוימת ורגיש לעמדות השלטון המקומי. יחסו של השלטון הקולוניאלי אל הפעילות הציונית הושפע גם מיחסו אל היהודים ככלל, אך יש לציין שהפעילות הציונית תפסה מקום שולי במכלול הנושאים שעמד על סדר יומו.

יחסו של השלטון הקולוניאלי אל הפעילות הציונית בכל ארץ היה פועל יוצא של מספר גורמים, שפעלו לבדם או כמכלול והשתנו ממקום למקום ומתקופה לתקופה. מדוע, למשל, הייתה הפעילות הציונית חוקית באלג'יריה ובתוניסיה ואסורה במרוקו? הניסיון לענות על שאלה בסיסית זו מלמד שבאשר לתוניסיה ולאלג'יריה מעטים מאוד הם המסמכים הזורים אור על כוונות הרשויות, ושומה על ההיסטוריון לנסות ולהבין את המדיניות ביחס לציונות בדיעבד, לאור ביטוייה במציאות. לעומת זאת קיים שפע של מסמכים ומחקרים ביחס לשיקולים הקולוניאליים במרוקו ביחס לציונות, ובמיוחד בנוגע ליחסו של הנציב, המרשל הובר ליוטה (Louis Hubert Gonzalve Lyautey), כפי שנראה להלן.

באלג'יריה
באלג'יריה, כבצרפת עצמה, הותרה פעילות ציונית. למיטב ידיעתנו אגודות ציוניות שנוסדו באלג'יריה פנו אל הרשויות הצרפתיות בבקשה לאשר את פעילותן, ויש להניח שבקשותיהן התקבלו⁵ ולו בשל העובדה שבצרפת לא הוטל איסור על פעילות ציונית.

בתוניסיה
בתוניסיה, שהייתה נתונה תחת שלטון חסות צרפתי, הותרה פעילות ציונית. השלטונות בתוניסיה ראו בה פעילות תרבותית שאינה מאיימת עליהם מן הבחינה הפוליטית, וב־19 בינואר 1911 העניקו אישור רשמי לאגודה הציונית אגודת ציון. מכתב הפנייה אל שלטון החסות אינו ברשותנו אך ברור כי הייתה פנייה כזו משום שעל נייר המכתבים של האגודה התנוסס האישור הצרפתי.

יש לשער שהסכמתם של הצרפתים קשורה בחוק מסימי, שבו דנו כזכור ביחידות קודמות. החוק התקבל ב־1910 והתיר למספר קטן של יהודים שעמדו בדרישות מיוחדות מאוד לקבל אזרחות צרפתית; נראה שהשאיפה לרצות את העילית היהודית הפרנקופילית התבטאה גם בהתרת הפעילות הציונית. הפעילות הזו, שכאמור נתפסה כפעילות תרבותית, עשויה הייתה לאפשר ביטוי חברתי בעבור יהודים שלא קיבלו אזרחות צרפתית. סיבה נוספת להסכמה הצרפתית הייתה חולשתה הפוליטית של הציונות בתוניסיה, בצרפת ואף בעולם בכלל בתקופה זו. סיבה שלישית הייתה סיבה תקדימית, שהרי הצרפתים כבר אישרו את הקמתן של אגודות לאומיות־ערביות מקומיות כדוגמת מפלגת התוניסאים הצעירים, שהקימו משכילים תוניסאים בשנת 1908 בדרישה לעצמאות תוניסיה. סיבה נוספת הייתה הסיבה האישית. לעומת עמדתו הברורה של המרשל ליוטה ביחס לפעילות הציונית, המושל הצרפתי הכללי של תוניסיה לא התנגד לפעילות זו. כאמור לעיל, השלטון הקולוניאלי בכל מקום עיצב את מדיניותו בהתאם לאינטרסים המקומיים.

החשיבות הרבה שנודעה ללגליזציה של הפעילות הציונית הייתה ביצירת בסיס חוקי רשמי לפעילות הציונית העתידית, הן בפני הרשויות הצרפתיות, הן בפני חברת הרוב הסובבת, והן בפני הציבור היהודי. הלגליזציה הייתה חלק משינוי פני המרחב הציבורי הפוליטי וחלק מכללי המשחק החדשים. במצב הקולוניאלי היה נכון ונוח יותר לפעול במסגרת החוק וההוראות, ולכן פנו הפעילים הציונים בתוניסיה לרשויות הצרפתיות בבקשה לקבל אישורים לפעילותם. עד מלחמת העולם השנייה לא סירבו שלטונות החסות בתוניסיה לתת אישורים שכאלה ואכן, כל אגודה ציינה ליד שמה גם את התאריך שקיבלה את אישור הפעילות הרשמי. באוקטובר 1920 אישר המִנהל הצרפתי אפילו את איחודן של האגודות הציוניות בתוניסיה תחת הפדרציה הציונית בתוניסיה, ונשיא הפדרציה הוזמן גם לאירועים רשמיים שערך המִנהל, לצד יהודים אחרים.

לאחר מלחמת העולם השנייה חל שינוי לרעה במדיניות הצרפתית בתוניסיה ביחס לציונות. הצרפתים הפסיקו לאשר התארגנויות ציוניות חדשות באופן רשמי, ולמעשה הפכו אותן ללא־חוקיות. מצב זה היה בעייתי במיוחד משום שלאחר המלחמה ניכר ריבוי של אגודות ציוניות חדשות במדינה, ולכך נמצא פתרון יצירתי מאוד. האגודות החדשות נסמכו על האישורים שניתנו לאגודות קיימות שלא היו פעילות. כך למשל פעלו צעירי ציון על בסיס האישור שקיבלה אגודת ציון לפני המלחמה, וצעירי אוהבי ציון נסמכו על האישור הרשמי שקיבלו אוהבי ציון בשנת 1913. יש לציין שלמרות העמדה הרשמית כנגד פעילות ציונית השלטונות הצרפתיים לא מנעו את הפעילות ולא פגעו בפעילים ציוניים, בדומה ליחסם של השלטונות הצרפתיים במרוקו בתקופה זו.

במרוקו
את תולדות הפעילות הציונית במרוקו עד תום מלחמת העולם הראשונה נהוג לחלק לשתי תקופות משנה – מגילויים ראשונים של התארגנות ציונית בשלהי המאה ה־19 ועד כיבוש מרוקו בידי צרפת בשנת 1912, ומהכיבוש הצרפתי ועד תום מלחמת העולם הראשונה. בתקופה הראשונה התירו הרשויות המוסלמיות את הפעילות הציונית (ספק רב אם הוגשו בקשות לאישור הפעילות ואם הרשויות המוסלמיות ידעו על הפעילות), שהייתה מצומצמת בהיקפה. בשנים אלה הוקמו אגודות ציוניות במספר ערים, נקשר קשר עם התנועה הציונית העולמית, נגבה מס השקל בכמה מקומות ובעיר הנמל הדרומית מוגאדור אף התקיימו בחירות לאגודה הציונית המקומית. אולם הפעילות הזו כמעט ולא הורגשה ברחוב היהודי, וספק אם השלטונות המוסלמיים של מרוקו היו מודעים לה. קשה גם לשער שהפעילות השולית הזו הייתה מעניינת אותם במיוחד נוכח חוסר היציבות השלטונית שאפיין את מרוקו בתקופה זו.

בתקופה השנייה, שהחלה כאמור בשנת 1912, החלו הצרפתים, ובראשם המרשל ליוטה, הנציב העליון הצרפתי במדינה, לגבש מדיניות בנושא היהודי ובכלל זה גם בנושא הפעילות הציונית. דוד כהן התחקה אחר מרכיבי היחס של ליוטה אל הפעילות הציונית, ועשר שנים לאחר שפרסם את מאמרו פרסמו יוסף שיטרית ודניאל שרויטר את מחקרם על המדיניות היהודית־הכללית של הנציב.⁶ שני המחקרים מלמדים שהמִנהל הצרפתי במרוקו החל לאסוף מידע רב על הציונות בכלל ועל הציונות במרוקו בפרט. תהליך איסוף המידע היה יסודי ומגובש, אף־על־פי שמוסדות השלטון הצרפתי במרוקו, ובכללם שירות הביטחון, היו רק בראשית התארגנותם.

ליוטה החליט לבסוף לאסור על פעילות ציונית במרוקו, בהמלצת רשויות הביטחון. הנימוקים לאיסור היו אופייה הבינלאומי של התנועה הציונית, והמצב הפנימי במרוקו. ראשית, כיבושה של מרוקו בידי צרפת התרחש על רקע מאבק בין גרמניה לבין צרפת שהוחרף בתקופת מלחמת העולם הראשונה. כיוון שאחד ממרכזי התנועה הציונית בתקופת המלחמה היה בגרמניה ורוב חומר התעמולה שפורסם בתקופה זו היה בגרמנית, חששו השלטונות הצרפתיים במרוקו כי במסווה של פעילות ציונית תחדור למרוקו תעמולה גרמנית עוינת לצרפתים. שנית, כיבושה הצבאי של מרוקו טרם הושלם. השלטון הצרפתי רק החל לגבש את דפוסי שלטונו במדינה שהייתה קשה לשליטה מבחינת הטופוגרפיה שלה והרכבה האתני. כמו כן חששו שירותי הביטחון הצרפתיים כי התרת הפעילות הציונית תגרום לכך שגם המוסלמים יבקשו לקיים פעילות לאומית דומה, שתאיים על השלטון הצרפתי במדינה.

ליוטה קיבל את כל הנימוקים שהוצגו בפניו ושהיה בהם, לדעתו, להבטיח את השליטה הצרפתית במרוקו ואת הסדר הציבורי במדינה, והנה דוגמה שמאששת את שיקוליו:

באמצע שנת 1915 הגיע לידי הקהילה היהודית במוגאדור חיבור כתוב גרמנית. מטרת החיבור הייתה להוכיח, בעזרת ציטטות מספרי הקודש, שארץ ישראל מובטחת לצאצאי אברהם, יצחק וישמעאל, אשר נועדו לשלוט יחד על חבל ארץ זה (מפלסטינה עד לנהר הפרת). החיבור מתאר פגישות שנערכו בסוף שנת 1914 בירושלים ובערים אחרות של ארץ ישראל. בפגישות אלה נכחו כל חכמי העם היהודי והמפורסמים מבין השייח'ים הערביים... המפגשים מוכיחים מעל לכל ספק, כפי שכתוב בברית בין אברהם לאלוהיו, שצאצאי אברהם נועדו לשלוט לא רק על פלסטינה, אלא על כל האזור, עד הפרת. חיבור זה הגיע לידי שירותי המודיעין של שלטונות הפרוטקטורט, אשר תרגמו אותו לצרפתית לפני שנמסר לנציב העליון. מטרת החיבור ברורה לחלוטין להטיף ליהודים ולמוסלמים להתאחד, כפי שעשו בארץ ישראל ולצאת בכוחות משותפים נגד הנוכחות הצרפתית במרוקו. יש לזכור, שחיבור זה הופיע ב־1915 בעיצומה של המלחמה בין צרפת לגרמניה. הצרפתים יכלו להבין מפרסום זה, שהגרמנים, אויביהם בשדה הקרב, לא ויתרו לגמרי על כוונותיהם וניסו בכל הדרכים לחתור תחת שלטון הצרפתים במרוקו.⁷

החשדנות של ליוטה כלפי הציונות הייתה גדולה. ב־1914 הוא מינה את נחום סלושץ (Slouschz), בלשן שעסק בחקר לשונות היהודים ותולדותיהם בארצות המזרח, כשליח מיוחד לבדיקת מצבם של יהודי מרוקו. סלושץ הציע לליוטה שורה של רפורמות בקהילה היהודית ואת הקמתה של קתדרה מיוחדת ללשון ולתרבות היהודית, אולם ליוטה חשש כי הקתדרה תהפוך למקור להפצת תעמולה ציונית במרוקו, ובעקבות מאמר שפרסם סלושץ בארצות הברית, דחה את כל הצעותיו של סלושץ. מסבירים שרויטר ושיטרית: "דומה שמאמר זה היה בין הגורמים החשובים שהניעו את ליוטה לסיים את שליחותו של סלושץ ולהכניס שינויים חדשים בהצעת הרפורמה שלו, שכן המחבר הביע בו בצורה שלא השתמעה לשתי פנים את תמיכתו בציונות או בערכיה הלאומיים ואת ישימותה למצבם של יהודי מרוקו, ואילו הנציב הצרפתי חשד במניעיה של התנועה הציונית, חשש מן התעמולה שלה והתנגד בתוקף להפצת רעיונותיה ולעידוד הפצתם בקרב יהודי מרוקו".⁸

עם זאת, גם לאחר שדחה את הצעותיו של סלושץ המשיך ליוטה וחיפש מידע על הציונות כדי לגבש את החלטתו הסופית. הוא פנה אל אחד האישים המרכזיים בקהילה היהודית וביקש את חוות דעתו על הציונות בכלל ועל אפשרות קיומה של פעילות ציונית במרוקו בפרט. יחיא זאגורי (Zagury) היה האישיות הבכירה בקהילה היהודית בקזבלנקה והמפקח הארצי מטעם השלטון הצרפתי על מוסדות החינוך היהודיים. בשנת 1917 היה זאגורי אחד משני האישים היחידים במרוקו שמהם ביקש ליוטה להעריך את המלצותיו של נחום סלושץ לרפורמות בקהילה היהודית במרוקו בשנת 1917; השני היה הרב הראשי של קהילת סאלה (Salé), עיר נמל בצפון־מערב מרוקו שבה התפתחה אחת מן הקהילות היהודיות המרכזיות במרוקו לאחר הגיעם של יהודים ממגורשי ספרד. יחיא זאגורי סבר, אולי בצדק מנקודת ראותו, כי אין טעם להתיר בשלב זה את הפעילות הציונית. יהודי מרוקו היו אז בפתחה של תקופה חדשה, שהייתה עשויה להביאם להשתלבות בחברה הצרפתית בדומה להשתלבות יהודי אלג'יריה ותוניסיה. הוא חשש כי משום כך קיים בשלב זה ניגוד מהותי בין הזדהות עם הציונות לבין הזדהות עם צרפת. עמדתו של זאגורי לא הייתה בהכרח התנגדות עקרונית לציונות, אלא עמדה שנבעה משיקולים של סדרי עדיפויות בשלב מסוים בהתפתחותה של הקהילה היהודית במרוקו.

מצויד בחוות הדעת של שירותי הביטחון ובחוות הדעת של יחיא זאגורי, החליט המרשל ליוטה לאסור את ההתארגנות הציונית במרוקו. איסור זה היה בניגוד לעמדת משרד החוץ הצרפתי, שתמך בציונות ואף הביע תמיכה גלויה בהצהרת בלפור. משרד החוץ של צרפת סבר כי במכלול היחסים הבינלאומיים עדיפה תמיכה בציונות, אפילו מסויגת, מהתעלמות מוחלטת ממנה. ליוטה סבר כי האסלאם הוא כוח עולה וכי על משרד החוץ הצרפתי לטפח את קשריו עם העולם המוסלמי. מכאן מובנת גם התנגדותו של ליוטה לציונות, בניגוד לעמדת המשרד שלו היה כפוף. ליוטה, יש להדגיש, לא היה אנטי־יהודי ועמדתו כלפי הציונות נקבעה על סמך הבנתו את יעדיה של מדיניות החוץ של ארצו ואת צרכיה בני הזמן.

מהדיון עד כה עולה כי ארבעה גורמים עיצבו את עמדת רשויות השלטון הצרפתי במרוקו – התנאים הפנימיים במרוקו בראשית תקופת השלטון הצרפתי במדינה ובשנות מלחמת העולם הראשונה; יחסם לציונות של בכירים בקהילה היהודית כדוגמת יחיא זאגורי; יחסם של הערבים אל הפעילות הציונית בארצם וחשש הצרפתים פן יאמצו דפוסי פעולה לאומיים דומים שיערערו את השלטון הצרפתי; והגורם האישי הייחודי, קרי: עמדותיו המדיניות של ליוטה עצמו.

נפנה כעת לדיון באופנים שליוטה מימש את מדיניותו. בדרום מרוקו החל הרב פנחס כליפא בן ימין כהן אזוג' לנהל פעילות ציונית שכללה איסוף כספים לקרנות הלאומיים, קניית אדמות בארץ ישראל בעבור יהודים ממרוקו, וגיוס חברים לתנועה הציונית. מאמציו נשאו פרי, וערב הבחירות לקונגרס הציוני שהתקיים בשנת 1921 נראה היה שהפעילים הציונים באזור יוכלו לשלוח לקונגרס נציג מטעמם. אך האפשרות לא מומשה. מסביר צבי יהודה: "כבר בסוף שנת 1920 עמד הרב כהן במכתביו אל מוסדות ההסתדרות הציונית על יחסם הבלתי־אוהד של שלטונות הפרוטקטורט הצרפתי לפעילות הציונית והייתה המשך פעולתו בהשגת הרשאה משלטונות הפרוטקטורט והשלטונות השריפיים". בהמשך צמצם הרב כליפא את פעילותו משום ששמע "איזה עניין מצד הממשלה" וחשש לנפשו.⁹ דבריו מלמדים כי השלטונות הצרפתיים אכפו את מדיניותם בעניין הציוני ברחבי המדינה, וכי היהודים הקפידו לקיים את הנחיות הצרפתים בנדון במלוא הרצינות. ניסיון של ציוני מרוקו להציג את פעילותם כחלק מהפעילות הציונית בצרפת נדחה על־ידי לויטה.

המדיניות שהתווה ליוטה נותרה על כנה גם לאחר שהוא עצמו סיים את תפקידו בשנת 1925. בראשית שנת 1930 הגיע למרוקו השליח יהושע יהודה כהן במטרה לאסוף כספים עבור הקרן הקיימת. ב־27 בפברואר הוא התקבל לשיחה אצל המושל הצרפתי של מרוקו לוסיין סן (Lucien Saint), ותיאר בפניו את מטרותיה של הקרן ואת דרכי עבודתו. הנציב התנה את הפעילות בארבע הגבלות: "אסור לפרסם את קיום ההרצאות באמצעות כרזות או בעיתונות; חובה להרצות בפני קהל יהודי בלבד, ואך ורק בבתי כנסיות של המלאח (הרובע היהודי); הכסף הנתרם יימסר לידי מר יחיא זאגורי, והוא יעביר אותו באמצעות משרד החוץ לקונסול הצרפתי בירושלים, והלה בתורו יעביר אותו למשרדי הקק"ל שם; חובה להתייצב מיד עם הגיעו לכל עיר אצל השלטונות הממונים על הסדר והביטחון".¹⁰ עצם הפגישה עם המושל הצרפתי הכללי במרוקו בנושא שולי לכאורה, הציונות, וההגבלות שהשיתו הצרפתים על הפעילות הציונית שלא היו קיימות בתוניסיה או באלג'יריה, אכן העידו על חששם של הצרפתים מפני השלכותיה של פעילות זו על היחסים בין היהודים, המוסלמים והצרפתים במרוקו.