הצוואה של לידיה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הצוואה של לידיה
מכר
מאות
עותקים
הצוואה של לידיה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הצוואה של לידיה

4.8 כוכבים (23 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דנה רדא (קדם)

דנה רדא (קדם), מהנדסת תעשייה וניהול במקצועה, מתגוררת בשוהם, נשואה לאורי, ואמא לשני, כפיר ועדן. היא תולעת ספרים ועוסקת בכתיבה משנות נעוריה. מחברת הספרים "הצוואה של לידיה" (הוצאת מטאור) ו"בעיניים כלות" (הוצאת יהלומים). דנה כותבת גם בבלוג המצליח "הסיפור של דנה", פרסמה בעבר טור בYNET וזכתה בתחרויות הסיפור הקצר. מוזמנים לחפש אותה בפייסבוק ובבלוג שלה!  

תקציר

"אני אספר לך מה שאת רוצה לדעת," הוא זעף, כמעט התריס. "אבל תזכרי דבר אחד. את ביקשת את זה."

1933. בילדותה נהגה לידיה לדמיין כיצד תעביר את ימיה בחזרות מפרכות, ובערב תעמוד על במות ותשתחווה בפני קהל לקול תשואות סוערות. בפועל, המציאות הייתה זוהרת פחות. היא לא זכתה בתפקידים הראשיים והנדודים בין ערי פולין היו קשים ואף מסוכנים. ערב אחד התפרץ לחדרה גבר מרשים, ובמהלך ששינה את חייה לעד היא כרכה את זרועה בזרועו ויצאה איתו מחדר ההלבשה. 

1959. חייה של עולה צעירה ממרוקו, משכילה ונחושה, לא יכולים להיות אפורים יותר כשהיא חיה עם אביה השתלטן באילת הרחוקה והבתולית, ועובדת כטבחית במכרות הנחושת בתמנע עבור בוס שמתעמר בה. היא מתגעגעת לעיר הולדתה, קזבלנקה, ולא מצליחה להסתגל לחיים במדבר, בלב השממה, ולדעות הקדומות של הסובבים אותה. 
 
הכול משתנה כאשר יום אחד יוצא להגנתה כורה צעיר וגאה. היא לא יודעת עליו דבר, פרט לכך שהוא מאלה ששרדו במלחמה האיומה. לאחר התעניינות מצידה, ובצעד חסר תקדים עבורו, הוא מתחיל לספר לה על הצוואה של לידיה.

הצוואה של לידיה מאת הסופרת דנה רדא קדם, הוא רומן היסטורי מרגש ומפתיע על אהבה שחוצה מוסכמות ועל נשים חזקות שלא היו מוכנות להיכנע למגבלות התקופה. 
ספרה הראשון, בעיניים כלות, יצא לאור בהוצאת יהלומים וזכה להצלחה. דנה עוסקת בכתיבה משנות נעוריה ובעלת בלוג 'הסיפור של דנה'.

פרק ראשון

פרק 1
מכרות תמנע

יולי, 1959

ז'ורז'ט ניסתה להסתתר מפני השמש הקופחת שחדרה מבעד לחלון הטנדר. מובן שזה היה חסר תועלת. חסר תועלת כמעט כמו כל דבר בחייה מאז הגיעה למקום הנידח הזה. היא היטיבה את הכובע שלראשה, היחיד שנשאר לה. כל השאר התלכלכו, נמעכו או אבדו. מתברר שהחום כאן לא מתאים לכובעים צרפתיים.
הטנדר היטלטל מצד לצד, צמיגיו העבים עברו בנחישות את המכשולים הרבים בדרך החצץ המדברית. השעה הייתה חצות היום. עוד רגע אלחנן, מנהל העבודה במכרות, יעצור ליד התחנה הראשונה. היא תקפוץ מהטנדר, תרוץ לתא הפתוח שמאחור ותגיש מים ומנות אוכל לפועלים. ז'ורז'ט הייתה אמונה על הכנת האוכל וחלוקתו, והייתה צריכה להתלוות אל מנהל העבודה לסיבוב בין המכרות, שחלקם היו פתוחים וחלקם תת־קרקעיים.
היא אף פעם לא חשבה שהיא, ז'ורז'ט אוחנונה מקזבלנקה, שידעה לדבר, לכתוב ולקרוא בחמש שפות, שהייתה תלמידה מצטיינת בתיכון שלה, תמצא עצמה באמצע המדבר הזה בגיל עשרים ואחת. הרי הייתה אמורה ללמוד ולעשות משהו עם החיים שלה – ובמקום זאת היא מגישה אוכל לפועלים במכרה נחושת במדבר.
"את מוכנה?" שאל אלחנן.
ז'ורז'ט הביטה בו מזווית העין והנהנה קצרות. אלחנן היה גבר גבוה ורחב בשנות השלושים המאוחרות לחייו. שערו הדליל היה צהבהב ועיניו האפורות הזכירו לה תמיד עיני דג. היא עבדה איתו כבר חודש, אבל לא העזה לפתח עימו שיחה. לא שהוא לא ניסה. ועוד איך ניסה. נדמה היה שעורה השחום, עיני השקד השחורות והכהות שלה וגינוניה המנומסים סקרנו אותו. אבל היא אטמה את אוזניה ואת ליבה. הדבר האחרון שהיא צריכה זה עניינים פה בעבודה. ובכלל, אין כל טעם בקשרי ידידות או אהבה עם איש מבני המקום הזה. הרי בהזדמנות הראשונה היא תצא מכאן. היא תגור בתל אביב או אולי בחיפה. אלה ערים המתאימות לה. ערי חוף גדולות ותוססות. זה לא יהיה דומה כלל לעיר הולדתה קזבלנקה, אבל זה עדיף מכלום.
הטנדר עצר בחריקה וז'ורז'ט הוטחה קדימה. אלחנן אפילו לא טרח למלמל דבר התנצלות. היא כבר הבינה מזמן שדברי התנצלות או נימוסים אינם שגורים בפיהם של הגברים הצברים. נראה היה לה שחוסר הנימוס שלו הקצין מיום שהבין שהיא לא מעוניינת בתשומת ליבו. היא יצאה מהטנדר, רצה בזריזות אל התא והורידה ממנו מגש.
בדרך כלל מי שחיכה לקבל את המגש היה אדון שולמן, כורה מבוגר כבן חמישים, משורדי המלחמה האיומה. ז'ורז'ט קיוותה שיום אחד הוא יסכים לספר לה את סיפורו. אבל היום חיכה שם מישהו אחר. בחור צעיר, נאה וגבוה בעל שיער שחור ועיניים ירוקות.
כשהתקרבה אליו, המגש בידה, הוא נראה זועף.
"בבקשה," אמרה במבטאה המיוחד. מבטא שיש בו קצת מכל מה שיש בה. ערבית מרוקאית של קזבלנקה ורובע מלאח העתיק. צרפתית מבית הספר 'אליאנס' ומהכיבוש. ספרדית, שהייתה בעצם גלגול של לדינו, וחכיתיה, שהייתה שילוב בין ספרדית עתיקה, עברית וערבית שדיברו מגורשי ספרד. וכמובן, עברית. עברית מבית הכנסת ומבית הספר. עברית של געגוע לארץ ישראל. כן. כל זה היה במבטאה ועוד.
הבחור עקב בדממה במבטו אחר תנועותיה של ז'ורז'ט ולא זז ממקומו. הוא לא זז גם כשהיא חזרה אל הטנדר כדי להביא מגש נוסף. וגם לא כאשר חזרה בפעם השלישית לטנדר כדי לסחוב את גלון המים עד אליו. היא לא הצליחה להתאפק והטיחה את הגלון באדמה בכוח חזק מעט מהדרוש, ומקצת מתכולתו נשפך ארצה.
זה הזיז אותו ממקומו.
"מה את עושה?" הוא תהה בקול רם. הוא לא היה צריך לומר לה שבמדבר הזה כל טיפת מים היא אוצר. היא לא הצליחה לזהות את המבטא שלו. אולי צבר שיש לו שורשים באירופה, אולי עולה ותיק מארצות אירופה. כך או כך קשה היה לזהות צלילים זרים במבטאו המושלם.
"אני עובדת," היא הביטה בו בתמימות מעושה. "ואתה?" עיניו של הבחור התעגלו בהפתעה והשפה התחתונה שלו נשמטה כאילו רצה לענות לה, אבל שום קול לא בקע מפיו. "איפה אדון שולמן?" היא שאלה בעל כורחה. היא הייתה מעדיפה לא לנהל שיחה עם הבחור החצוף הזה, שלא יודע כיצד לכבד אישה. אבל דאגה כרסמה בשלוותה. אולי קרה משהו לאדון שולמן? אלוהים יודע מה עבר עליו במלחמה ועכשיו הוא נאלץ לעבוד כאן במכרה.
"זה לא עניינך."
ז'ורז'ט ידעה שיהיה זה חכם יותר להתאפק, אבל בכל זאת פלטה בשקט קללה נמרצת בצרפתית. זאת הייתה הנחמה הקטנה שלה, לבטא מדי פעם את תסכולה בשפות שהכירה. נראה שזה לא הרשים את הבחור. להפך. הוא פרץ בצחוק.
"אני מצחיקה אותך?" היא שאלה בזעף.
למרבה הרוגז, הבחור לא טרח אפילו להשיב, ורק המשיך לצחוק בפרצופה. מאחוריו נשמעו גיחוכים של כורים נוספים, ותחושת ההשפלה שלה הלכה והתעצמה. היא הזיעה קשות, כעסה, ובעיקר מאסה ביחסם המזלזל של הגברים במקום כלפיה.
לפני שתהיה לה הזדמנות להתחרט, הרימה ז'ורז'ט את הגלון בכוח שלא ידעה שיש בה, ושפכה כמחצית מתכולתו על הבחור היהיר.
מי שתייה יקרים במדבר הלוהט של ארץ ישראל.
מי שתייה שנועדו לכורים שעמלים במכרות.
והיא בזבזה אותם על כעסה ועל בחור אלמוני שלא ראוי אף למבט שני.
לחרדתה נוכחה לדעת שבמקום מתאספים עוד ועוד כורים סקרניים. דלת הטנדר נפתחה ונטרקה בעוצמה. וכעת אלחנן עומד לידם זועם.
"מה עשית?" הוא צעק על ז'ורז'ט. "השתגעת?!" לשם שינוי היא שתקה. מה כבר אפשר לומר? היא החלה להשלים עם כך שתאבד את עבודתה. היא תצטרך לחזור הביתה ולבשר לאביה שפוטרה. היא תצטרך להתמודד עם צערו. היא הביאה זאת על עצמה במו ידיה. ידיה המטופשות ומשולחות הרסן. למה היא לא מסוגלת לשתוק? למה? "מה כבר אפשר לצפות מאחת כמוך? ברברית! את חושבת שפה זה ואדי סאליב?!"
ראשה של ז'ורז'ט הזדקף בבת אחת וזעם מריר חנק אותה. היא ידעה שזה רק עניין של זמן עד שמישהו יטיח בה את מה שקרה בחיפה לפני יומיים. כל הארץ דיברה על העולים הזועמים מצפון אפריקה שהחליטו למחות על ירי של שוטרים בסבל עקיבא יעקב אלקריף, שנורה ברגליו בשעת תגרה. כמה שעות לאחר המאורע פשטו שמועות שווא על מותו של הפצוע, וכתוצאה מכך יצאו המוני עולי צפון אפריקה הזועמים להפגין ברחובות. ההפגנות הידרדרו למהומות אלימות. ז'ורז'ט התנגדה לאלימות, אבל הבינה בכל ליבה את תחושת הקיפוח של העולים. המשפט שאמר לה כרגע אלחנן זרה מלח בדיוק על אותם פצעים כואבים.
תכונה התעוררה בקרב הכורים, שלפחות מחציתם היו עולים ממרוקו, כמוה. מתח שקט נבנה באוויר, וז'ורז'ט ידעה שהיא תענה לו, ועוד איך תענה. מה זה כבר משנה? הרי גם כך היא תפוטר. לפחות יהיה לה התענוג להעמיד במקום את ה –
"זו אשמתי," קולו של הבחור הגיע אליה כמו ממרחקים, ושם קץ לתקוותה להטיח את זעמה באלחנן.
"על מה אתה מדבר?" שאל אלחנן בחוסר סבלנות.
"רציתי לעזור לה עם הגלון, אבל המים נשפכו."
ז'ורז'ט לא העזה לדבר. היא העבירה את מבטה בין שני הגברים. כמוה, גם אלחנן הבין שדבריו של הבחור אינם אמינים. הוא אולי יהיר וחסר בושה, אבל קומתו גבוהה וזרועותיו חסונות מהעבודה במכרות. מזרועות כאלה לא ייפול גלון מים, ולא שום דבר אחר. בפעם הראשונה בירכה ז'ורז'ט על עורה הכהה שהשתזף עוד יותר מאז הגיעה למקום הזה. על אף רצונה, חום פשט בלחייה.
"שניכם מפוטרים," אמר אלחנן קצרות והחל לפסוע לכיוון הטנדר שלו.
"עצור." קולו של הבחור היה הרבה יותר בטוח מכפי שאמור להיות קולו של פועל שמתגרה במנהל שלו. "היא לא עשתה כלום." אלחנן נעצר. הבחור הפנה את ראשו לאחור אל הפועלים שהציצו אליהם. "נכון, חברים?"
ז'ורז'ט לא החמיצה את השעשוע שבעיניו. היא לא ידעה מיהו, אבל אין ספק שיש לו השפעה במקום הזה.
קולות הסכמה נשמעו מקרב הפועלים. ביטחונו של אלחנן התערער.
"אם היא לא עשתה את זה, אז אתה מפוטר."
"אותי אתה לא יכול לפטר."
ז'ורז'ט ציפתה שאלחנן יפרוץ בצחוק, אבל זה לא קרה.
"חתיכת ממזר מנוול."
לתדהמתה הרבה של ז'ורז'ט אלחנן חזר לטנדר כאילו לא קרה דבר. הכורים לקחו את מגשי האוכל והתרחקו. נותרו רק היא והבחור זה מול זה. היא שמעה את הטנדר מתניע ואת אלחנן צועק לה לבוא.
"למה עשית את זה?" עיניה השחורות חקרו את עיניו הירוקות והיא זקרה את סנטרה בניסיון לשוות לעצמה מראה מכובד.
"למה?" צל ירד על עיניו. "כי אני לא אוהב שדורכים על חלשים, זה הכול." כעסה של ז'ורז'ט התלקח שוב. חלשה? היא? היא פתחה את פיה כדי למחות, אך הוא הרים את ידו. "עשית מספיק צרות ליום אחד, את לא חושבת?"
הטנדר התרחק מהמקום בחריקה רועשת. היא ידעה שזה עונשה. כעת תיאלץ להמתין כאן בשמש הקופחת עד שאלחנן יואיל בטובו לחזור. היא התבוננה בבחור שאת שמו לא ידעה. שערו ועורו נצצו בשמש בשל המים ששפכה עליו. היא הייתה חייבת להודות בינה ובין עצמה שזה היה שווה. כן, בהחלט.
"תאמר לי בבקשה איפה אדון שולמן."
הבחור פלט גיחוך. "לא מתייאשת, מה?" ז'ורז'ט זקרה את סנטרה אפילו יותר ושילבה את זרועותיה, מבהירה לו שלא תזוז עד שתקבל את מבוקשה. הוא נעץ בה מבט בוחן לפני שדיבר. "אדון שולמן ביום חופשי."
"זה לא יכול להיות."
"למה לא?"
"כי לאדון שולמן אין משפחה. הוא אומר שהעבודה היא המשפחה שלו ושהוא שונא חופשות." היא זכרה במדויק את מילותיו. בחופשה הוא חושב, ולחשוב זה רע.
"אבל היום הוא בחופשה."
הם התבוננו זה בזה לרגע. היא הרגישה שכמוה, גם הוא יודע שהחופשה של אדון שולמן היא לא באמת חופשה.
"איפה אני יכולה למצוא אותו?"
"מה?"
"שמעת אותי."
"את לא יכולה למצוא אותו. זה לא מקום בשביל בחורה כמוך."
"סליחה?"
"שמעת אותי. אין לך מה לחפש שם."
הבחור הזה הצליח להרגיז את ז'ורז'ט מבלי שהתכוון לכך אפילו. היא שאפה עמוקות ועצמה את עיניה. היא ללא ספק כבר הסתבכה מעל ומעבר היום, היא חייבת להשתלט על עצמה. אבל היא לא יכלה פשוט לא לענות. היא נשפה החוצה את האוויר ואז פלטה מפיה רצף של כמה משפטים נמרצים בצרפתית, שהבהירו היטב, לפחות לה, מה דעתה על הבחור.
"אני לא מבין צרפתית," הוא אמר בחיוך. גם היא חייכה, והמשיכה בעוד כמה כינויי חיבה נפוצים, שאילו אביה היה שומע אותה משתמשת בהם היה מראה לה את נחת זרועו ללא ספק. "אבל אני כן מבין כמה מילים," הבחור המשיך וחיוכו ניכר גם בעיניו. "בייחוד מילים מהסוג שעכשיו השתמשת בהן."
בתגובה היא אמרה לו מה היא חושבת עליו בשפת המוגרבים. היא מוכנה להתערב שאת השפה הזאת הוא בוודאי לא מכיר.
"יש עוד?"
ז'ורז'ט אמרה בספרדית מה דעתה על המקום הצחיח הזה, על הגברים הנוקשים שעבדו בו ועל חוסר הנימוס שלהם.
"זה כל מה שיש לך?" הבחור כבר ממש צחק.
היא אמרה מה דעתה עליו בערבית המרוקאית, והתענגה על כל רגע. רגעים נדירים שבהם היא רשאית לדבר בשפות האהובות עליה במקום להסתיר אותן כל הזמן.
"ומה עם עברית? לא תגידי לי מה את חושבת בעברית?"
ז'ורז'ט נשמה עמוקות וחייכה. "בשפת הקודש לא. תצטרך לנחש לבד."
הוא שוב צחק וזיק של שעשוע חלף בעיניו, ואולי גם של משהו אחר, היא לא הייתה בטוחה. היא הסתובבה ופנתה ללכת, לא שהיה לה לאן, אבל לפחות היא תמצא לעצמה סלע לשבת עליו עד שיחזור אלחנן לקחת אותה.
"כל כך הרבה שפות את יודעת ונותנים לך להגיש אוכל במפעל שעיקר התוצרת שלו מיוצאת לחו"ל. זה חבל." היא קפאה במקומה. אף גבר מעולם לא עמד באופן כזה על כישוריה, בטח לא בארץ הזאת. כאן כולם הניחו שאישה צעירה ממרוקו התחנכה בדרך הפרימיטיבית ביותר. בשביל האנשים כאן היא הייתה ברברית, כמו שאלחנן אמר. והנה הבחור החצוף הזה מכיר בערכה ברגע אחד. היא לא העזה להסתובב. אם תסתובב, יראה את פניה ואת רגשותיה החשופים. "תמצאי את אדון שולמן ב'סוף העולם'."
 
היא לא הלכה ל'סוף העולם' מייד. כשירדה מהמשאית של הפועלים בעיר ידעה שלא תוכל ללכת לשום מקום לפני שתבדוק תחילה מה שלום אביה.
אביה של ז'ורז'ט היה אדם עשיר ומכובד בקזבלנקה. הם חיו בנוחות ובאושר. מובן שאז הם לא הבינו עד כמה נוחים ומאושרים חייהם באמת. הם התחילו להבין זאת רק כאשר ניחתו עליהם הצרות בזו אחר זו. לאחר שהוקמה מדינת ישראל הלך והתדרדר מצב היהודים במרוקו. לצד ההתרגשות הרבה מהקמת מדינת היהודים גבר הטרור נגד היהודים. צרפת עדיין שלטה במרוקו, והמוסלמים היו בעיצומו של מאבק לאומי משלהם. כמו תמיד במהלך ההיסטוריה, היהודים נפגעו.
נדמה היה שככל שמחמיר המצב במרוקו, מחמיר גם מצב בריאותה של אִימה. מאז ומתמיד הייתה חלשה וחולנית, ומצבה התדרדר ככל שחלפו השנים. אימה המתוקה והעדינה. לא חולף יום מבלי שתתגעגע אליה. ימיה ולילותיה של אימה הוקדשו לדבר אחד – דאגה לאחיה הבכור של ז'ורז'ט, יעקב. הם לא ידעו מה בדיוק הוא עושה, אבל ידעו מספיק כדי לדאוג. ז'ורז'ט חשדה שהוא נמצא בקשרים עם אנשי המוסד מישראל. היו שמועות בקרב היהודים שבקרוב תחל לפעול במרוקו תנועה להגנה עצמית ולעלייה, ויעקב תמיד היה פעיל ציוני. ז'ורז'ט התכוונה לדרוש ממנו לצרף אותה לפעילות שלו, אבל לא הספיקה.
יעקב נרצח בקטטה עם כנופיית מוסלמים כשנה לפני הכרזת העצמאות של מרוקו, בשנת 1955. ז'ורז'ט לא תשכח לעולם את השנה הגרועה בחייה. השבר שריסק את משפחתם לא יתאחה לעולם. בתוך חודשיים בלבד לאחר מותו של יעקב הלכה גם אימם לעולמה. אחותה הבוגרת של ז'ורז'ט, שהיו לה בעל ושתי בנות, הודיעה להם שהיא עוברת לגור במרסיי. נותרו רק אביה של ז'ורז'ט והיא.
כעבור זמן לא רב הודיע לה אביה שגם הם עוזבים. הוא החליט לעלות לארץ ישראל. זה רק עניין של זמן עד שמרוקו תקבל עצמאות, כך אמר. ומי יודע מה יעלה אז בגורל היהודים. הוא מכר את כל הרכוש שלהם בתוך שבועות ספורים. ז'ורז'ט שמחה על העזיבה אבל התקשתה להשלים עם המחשבה שהם ישאירו מאחור את הקברים של יעקב ושל אימא. היא ידעה שזה חור בנשמתה שלא יתמלא לעולם.
ואביה, הוא היה רק חצי אדם. איש שאיבד אישה ובן, וננטש על ידי בת אחרת. ז'ורז'ט הייתה כל עולמו. ועולמו הפך צר. הוא הפסיק להתעניין במסחר, בחדשות, וברכילות הקבועה של יום שישי בבית הכנסת ברובע. הדבר היחיד שנתן לו תקווה זו הגשמת משאלתו האחרונה של בנו. אם יעקב רצה שהיהודים במרוקו יעלו לארץ ישראל, זה מה שהם יעשו.
הם עזבו את קזבלנקה. ז'ורז'ט לא תשכח איך עמדה על האונייה המתרחקת מהנמל והתבוננה בדמעות בנופי עיר הולדתה שהלכו ונעשו קטנים עד שנעלמו. הם הגיעו למרסיי שבצרפת, ושם שוכנו במחנה המעבר לעולים, גרנד ארנאס, הסמוך לעיר. ז'ורז'ט נדהמה ממספר האנשים שהיו סביבה במחנה, מבליל השפות והתרבויות. עולים מכל רחבי אירופה וצפון אפריקה הצטופפו במחנה והמתינו למועד עלייתם המיוחל לארץ.
הם היו יכולים להמתין ולהגיע לעיר כמו תל אביב או חיפה. ז'ורז'ט אפילו הייתה מוכנה להתפשר ולגור בעיר ללא חוף. היא שמעה שרחובות וראשון לציון מרשימות לא פחות. אבל כל תקוותיה ירדו לטמיון כאשר הגיע למחנה חנוך ננר. זו הייתה תחילתה של שנה חדשה והיא קיוותה שהשנה הזאת תביא עימה תקווה. לא פעם תהתה מה היה קורה אלמלא הגיע למחנה.
חנוך הציג את עצמו כראש המועצה הראשון של אילת. יישוב עלום ונידח בקצה הדרומי ביותר של מדינת ישראל החדשה. הוא הכריז שהוא מחפש בעלי מקצוע שיהיו מוכנים להגיע ולהתיישב באילת. הוא דיבר על הפרחת השממה, הגשמת חזון בן־גוריון, הגשמת החלום הציוני. לא היה דרוש יותר מכך כדי להבעיר את הזיק בעיניו של אביה. כל דבר שיקרב אותו להגשמת משאלתו של בנו הוא בגדר פקודה עבורו.
כשראתה ז'ורז'ט כיצד מפעיל אביה את קסמו האישי על ראש המועצה באותה שיחה גורלית ביניהם, היא נזכרה לרגע באביה הישן. זה שהיה צוחק, מקסים את כולם ויודע תמיד מה לעשות ומה לומר. הוא טשטש את היותו סוחר והציג את עצמו כנגר מומחה. הוא לא ציין שזה רק תחביב עבורו, תחביב שכבר שנים לא עסק בו.
ראש המועצה התלהב. חסרים להם בעלי מלאכה בעיר אילת, ונגרים בפרט.
הם היו משפחה אחת משבעים המשפחות שנבחרו לעלות. בפברואר בשנת 1956 הם כבר היו במטוס בדרך ארצה.
לפני שהיא הבינה מה קורה, מצאה ז'ורז'ט את עצמה ביישוב קטנטן, אומנם עם חוף, אבל שום דבר אחר פרט לכך. טוב, כמעט שום דבר. היו שם בכל זאת כמה מבנים ומעט אנשים. מאז הגיעו צמח היישוב מעט, והוכרז כעיר מוקדם יותר באותה שנה. אביה היה מאושר וזה פיצה על הכול.
ז'ורז'ט נכנסה לביתם הקטן. היה עליה להודות שיחסית לעולים רבים אחרים שהגיעו לארץ באותו זמן גורלם שפר עליהם, לפחות מהבחינה הזאת. ביתם לא היה צריף פח, בַּדון או כל המצאה אחרת שבה שוכנו העולים במעברות. להם המתינו בתים של ממש. היא ידעה שאם תתעמק בזה תגלה שגם הבית הזה אינו אלא סוג של צריף, אבל היא בחרה לראות את הטוב. הם שוכנו במבנים טוריים, שבכל אחד מהם ארבעה בתים. הבתים היו בנויים מבלוקים, ומכוסים בגגות רעפים. הרעפים השתפלו עד מעבר לקירות הבניין כדי לספק יותר שטח מוצל. במדבר הזה כל שטח מוצל הוא נכס. כשהייתה ז'ורז'ט יוצאת מפתח הבית היא תמיד הוכתה באלם ובתדהמה, בכל פעם מחדש. כפות רגליה היו דורכות על החול החם, ולנגד עיניה נשקף הנוף השקט של מקבץ הבתים האחדים בעיר, כמו כתם זעיר של קוביות על החול. ומנגד הים התכול וההרים הנישאים משני צדדיו של המפרץ. על אף התנגדותה העזה לחיים במקום הזה, קשה היה לה להישאר אדישה לנוף שכזה.
כאשר רק הגיעו אל הבית הוא היה דל ואפרורי. ז'ורז'ט פתחה אז במלחמה פרטית ועיקשת שתכליתה להפריח הלאה את הצבע החום מחייה. במרוקו היו להם שטיחים ססגוניים בבית, בדים עשירים, כריות נוי וחפצי אומנות רבים. כאן הקירות החשופים, הספה החומה הדהויה, הרצפה בצבע הבז' ובעיקר המרחבים האין־סופיים של חול ואבק מכל עבר דיכאו את נפשה. היא סירבה להיכנע לצבע החום. לכן בכל הזדמנות שהייתה לה הוסיפה משהו קטן כדי להוסיף צבע לביתם. היא לקחה שאריות בדים וחוטים מחברתה חיה שעבדה כתופרת, ותפרה במו ידיה כריות, שמילאה בתוכנו של מזרון הרוס שמצאה במורד הרחוב. היא טיפחה באהבה עציץ קטן שקיבלה כשתיל ממקום עבודתה הקודם. היא כיסתה את הספה באחת השמיכות היפות שהצליחה להביא עימה ממרוקו. זה לא דמה במאום לביתם הקודם, אבל עם הזמן היא הרגישה יותר ויותר שייכת לחלל הזה.
היא החלה להכין בזריזות את ארוחת הערב הצנועה שלהם. פת לחם, שמן זית וזעתר עם מעט גבינה וירקות. כיצד תאמר לאביה שעליה לצאת בשעת ערב מאוחרת? באיזה תירוץ תשתמש? כעבור זמן לא רב הוא נכנס. הוא היה גבר מרשים. היא ירשה ממנו את קומתו הגבוהה, את עיניו הכהות היוקדות ואת חיוכו. כמוהו, גם לה הייתה גומת חן בסנטרה. נראה היה שמאז הגיעו לאילת, גוו הזדקף שוב, שפמו האפור היה מטופח כמו במרוקו והצבע חזר לפניו.
"בינתי," עיניו אורו למראה בתו. כמו תמיד, ליבה של ז'ורז'ט התרכך למראה אביה. הם אכלו את ארוחתם, ואביה סיפר על הרהיטים שנבנו בימים האחרונים בנגרייה שבה הוא מצא עבודה. הוא היה גאה בכך שהוא בונה רהיטים לעולים חדשים. ז'ורז'ט ביקרה פעם אחת בנגרייה. הרהיטים לא היו יפים במיוחד, אבל שימושיים ועמידים מאוד. "בינתי, את שקטה," ציין אביה בשקט. עיניו הכהות כמו עיניה ידעו תמיד לאבחן במדויק את מצב רוחה.
"אני רק עייפה, בבי שלי." היא השתמשה בכינוי החיבה החביב עליה, שהדביקה לו מאז ילדותה. אביה שתק, היא לא הייתה בטוחה שהאמין לדבריה. "בבי."
"כן, יפתי."
"אני... אני צריכה לצאת."
גבותיו התרוממו בשאלה. אביה היה הרבה דברים, אבל טיפש הוא בוודאי לא אחד מהם.
"אני..." היא בלעה את רוקה במאמץ. "אני הכרתי חברה חדשה בעבודה. היא הזמינה אותי לבקר בבית שלה ולשמוע תקליטים."
בבי צמצם את מבטו. ז'ורז'ט לא השפילה את עיניה. היא ידעה שהסיכוי שהוא מאמין לה קלוש, והמתינה בדריכות לתשובתו.
"לכי, בינתי," אמר לבסוף, והיא נשמה לרווחה והתאמצה להסתיר את ההקלה שפשטה בגופה. "את בחורה צעירה, את לא צריכה להיות סגורה כל יום בבית עם זקן עצוב כמוני." היא כמעט בכתה לשמע דבריו, אבל הצליחה להתאפק. היא קמה מהשולחן וחיבקה אותו ברגש. ליבה ייסר אותה על השקר. מה היה אומר בבי שלה לו ידע שהיא הולכת ל'סוף העולם'?
 
'סוף העולם' היה מלא כשהיא הגיעה לשם. כל אחד בעיר ידע מהו 'סוף העולם', אפילו היא. זה היה בר בבעלותו של רפי נלסון, דמות ידועה בחיי הלילה בעיר. הבר היה ממוקם במבנה תת־קרקעי בשכונה א', והיא אף פעם לא העזה להתקרב אליו. גם עכשיו היא קפאה על מקומה וכמעט ברחה. היא נשמה עמוקות והחליקה את שמלתה הפרחונית בניסיון להירגע. היא ידעה היטב מדוע היא מתוחה. היא מתוחה כי זה הביקור הראשון שלה בבר אפוף העשן הזה. היא מתוחה כי היא לא יודעת באיזה מצב תמצא את אדון שולמן ואיך יגיב להופעתה במקום. ובעיקר, היא מתוחה כי היא בטוחה שהבחור בעל העיניים הירוקות יהיה כאן אף הוא.
המקום הקטן היה מלא וצפוף. באוויר עמד ריח חזק של סיגריות, שאליו התלווה ריח מתקתק. היא נתקפה בדחף להשתעל. היא סרקה במבטה את החלל הזעיר ועד מהרה ראתה את אדון שולמן יושב ליד הבר. לפניו היה בקבוק כמעט ריק של משקה אלכוהולי. מר עיניים ירוקות לא היה שם. היא חשה רגש מוזר שנע בין הקלה לאכזבה, זקפה את כתפיה והתקדמה לעבר אדון שולמן.
ז'ורז'ט נגעה בכתפו בהיסוס, מתעלמת מעיניו הסקרניות של הברמן. אדון שולמן מלמל משהו בשפה שהיא לא הכירה, היא ניחשה שאולי זו פולנית. דבריו נשמעו כמו זמזום שחוזר על עצמו. דמעות זלגו מעיניו ונטפו על דלפק הבר החום. ליבה התכווץ.
"אדון שולמן," היא דיברה בקול הרך ביותר שלה. "אדון שולמן."
אדון שולמן הפנה אליה את מבטו. ניד קצר בראשו היה הסימן היחיד שזיהה את נוכחותה.
"כמה זמן הוא כבר כאן?" שאלה ז'ורז'ט את הברמן, גבר בעל זקן עבות בשנות השלושים לחייו.
"מהצהריים בערך."
"מהצהריים?" היא הזדעזעה. "נתת לו לשתות ככה מהצהריים?!"
"זה עסק כאן, לא שירות רווחה," אמר הברמן באדישות בעודו מוזג משקה ללקוח אחר.
ז'ורז'ט פערה את עיניה בתדהמה ואת פיה כדי לענות לו, אבל תחושת יד מוצקה וחמימה על גב כף ידה עצרה בעדה.
"זה בסדר, אלכס," אמר קול מוכר. "אני אטפל בזה." ז'ורז'ט הסתובבה לאחור בלב כבד. מר עיניים ירוקות עמד ממש בסמוך אליה, מביט בה בשעשוע ניכר. אדון שולמן היה אדיש למתרחש והמשיך לשתות מהכוס שלו. "לא הספיק לך מה שהיה היום במכרות, אני מבין. את מחפשת צרות בכוח?" לשם שינוי שתקה. היא החליטה שלא תיתן לו עוד תחמושת כנגדה. "מה את עושה כאן?"
"באתי לבדוק מה שלום אדון שולמן. בדיוק כמו שאמרתי לך."
מר עיניים ירוקות הביט בה בריכוז, והיה ברור שהוא מתקשה להבין אותה. היא הבינה שהוא לא באמת האמין שהיא תגיע לשם.
יפחה עמוקה שיצאה מגרונו של אדון שולמן משכה את תשומת ליבם והם ניתקו את קשר המבטים שערער את ז'ורז'ט. היא הביטה במר עיניים ירוקות בשאלה. היא נאלצה להודות בפני עצמה שאין לה מושג מה לעשות במצב הזה ובמקום הזה.
מר עיניים ירוקות פנה אל אדון שולמן ברוך מפתיע ודיבר אליו בשפתו. ז'ורז'ט לא הבינה את חילופי הדברים ביניהם. אדון שולמן משך בכתפיו בייאוש מכמיר לב. הבחור דיבר אליו בשקט, הניח יד על כתפו ושידל אותו לקום. אדון שולמן התרצה לבסוף, התרומם ומעד בין הכיסאות. ז'ורז'ט והבחור אחזו כל אחד בזרוע אחרת שלו, וכך הם יצאו מן המקום. דמעות לא הפסיקו לזלוג על פניו של אדון שולמן. כשיצאו, ופנס הרחוב האיר עליהם, הזדעזעה ז'ורז'ט לגלות שחזית חולצתו של אדון שולמן רטובה. זה היה אחד הדברים העצובים ביותר שראתה אי פעם.
הם פסעו בדממה כמה דקות. נראה היה שהבחור יודע לאן הוא הולך. אילת הייתה קטנטנה. המבנים השונים היו במרחק הליכה זה מזה. הם נעצרו ליד אחד הצריפים בשיכון הפועלים.
"חכי כאן," פקד הבחור ונעלם עם אדון שולמן בתוך הצריף. ז'ורז'ט שיערה שהוא יכניס אותו למיטתו וקיוותה שהוא לא יתעכב זמן רב. הרחוב היה חשוך ותחושת הביטחון שלה לא הייתה גבוהה במיוחד.
כעבור כמה דקות יצא מר עיניים ירוקות.
"הוא בסדר?" שאלה ז'ורז'ט.
"לא," עיניו של הבחור היו עצובות מעט, אם כי הבעת פניו הקשוחה נותרה כשהייתה. "אבל מחר יום חדש."
"למה דווקא היום לקח אדון שולמן חופשה?" היא שאלה בשקט. מבטו התמקד בצריף הדל. כאשר השיב את מבטו אל עיניה היא הצטמררה, על אף החום והמחנק באוויר.
"ביום הזה בשנה רצחו הנאצים בפולין את אשתו ושני ילדיהם לנגד עיניו."
ז'ורז'ט הרימה את ידה אל פיה. גרונה התכווץ. היא לא אמרה דבר, לא היה דבר שאפשר לומר. דמעות סימאו את עיניה. היא הסתובבה ופנתה ללכת, מתאפקת לא לבכות מולו. אדון שולמן שב בשלום לביתו, והיא גילתה מדוע נעדר היום. לא היה עוד דבר שביכולתה לעשות כאן ואביה בוודאי דואג לה.
ידו של הבחור אחזה בזרועה בכוח ועצרה בעדה. היא ניסתה להשתחרר. הכוח שידעה שאצור בזרועותיו הופעל כעת עליה. היא הרימה את מבטה הכועס אל עיניו. הן הביטו בה בפליאה, כאילו הוא רואה אותה בפעם הראשונה.
"מי את? למה דאגת ככה לשולמן?"
"זה לא עניינך," היא לא התכוונה לפספס הזדמנות להשיב לבחור המתנשא הזה כגמולו. היא ניערה את זרועה בכוח רב יותר, השתחררה ממנו והחלה לפסוע במרץ על החול. היא כבר הסתבכה היום מעל ומעבר. תם הזמן שלה כאן. עד מהרה הדביק אותה הבחור בצעדיו הארוכים והלך לצידה בדממה. "למה אתה עוקב אחריי?!" היא נעצרה בכעס.
"עוקב אחרייך?" הוא פרץ בצחוק. "אני רק מלווה אותך לבית שלך."
"לא, תודה," היא מלמלה והמשיכה ללכת מהר יותר. רק זה חסר לה. שאבא שלה או מישהו משכניהם יראה אותה עכשיו עם בחור זר. היא כבר הייתה קרובה מאוד לבית. הוא שוב אחז בזרועה, והיא הסתובבה אליו בפראות, ממלמלת שטף של מילים כעוסות בצרפתית, כמו תמיד כשהיא מתרגזת. החיוך של הבחור התפשט מעיניו אל פיו, או הפוך, היא לא הייתה בטוחה. מה שכן היה בטוח זה שהחיוך הזה מקשה עליה להתמיד בכעסה. היא פלטה אנחה וטלטלה את ראשה. ללא ספק הבחור עקשן. "אני לא זקוקה למלווה, תודה."
"בסדר," הוא שחרר את זרועה. "רציתי ללוות אותך, אבל לא אעשה משהו שאת לא רוצה." היא שילבה את זרועותיה על חזה והנהנה קצרות." אני אדם," סוף סוף הציג את עצמו. אדם בעל העיניים הירוקות. ז'ורז'ט ידעה שעל אף רצונה היא תהגה בו כל הלילה.
"ז'ורז'ט," אמרה בקול דרוך. היא נוכחה לדעת עם הזמן שחלק מהישראלים מגחכים למשמע שמה הגלותי כל כך. אבל היא לא התכוונה להתבייש בו אי פעם.
"ז'ורז'ט," הוא גלגל את שמה על לשונו. היא הופתעה לגלות עד כמה המחווה הזאת יכולה להיות אינטימית. "אני אוהב את השם הזה. הוא מתאים לך."
"מה אתה אומר? אדוני אוהב את השם?" היא הרימה אליו את מבטה, וחייכה בפעם הראשונה הערב. "תודה רבה. אני אמסור זאת לאבי שנתן לי אותו."
אדם חייך.
היא הרגישה פרפור של התרגשות נובט בתוכה. לרגע אחד קצר היא כמעט התפתתה להסיר את המגננות הטבעיות שלה ולהתמכר לתחושה הזאת, לאשליה הזאת.
כחכוח גרון מוכר נשמע מאחוריה לפתע, וז'ורז'ט קפאה במקומה. האשליה התנפצה מהר יותר משחשבה.
"אין צורך למסור לי, בינתי," אמר אביה. בקולו לא היה כל זכר לחמימות שהפגין כלפיה מוקדם יותר. "אני פה." בבי שלה שלח אליה את ידו החזקה ואחז בזרועה בעוצמה כזו עד שהידקה את לסתותיה בכאב. מבטו החד של אדם לא החמיץ זאת. היא ראתה כיצד נדלק בעיניו זיק מסוכן. בבי משך אותה אליו בכוח ולא טרח לזכות את אדם במבט נוסף. "אנחנו סיימנו פה," הוא לחש באוזנה של ז'ורז'ט בערבית מרוקאית. "חסרת בושה!" ז'ורז'ט התכווצה ולא העזה לפגוש במבטו של בבי. אם לא די בכך שהיא שיקרה, שהוא מצא אותה ברחוב עם גבר זר, היא גם סיפרה בדיחה על חשבונו. היא ידעה היטב שמבחינתו זה בלתי נסלח.
"רק רגע," קולו של אדם עצר אותם. ליבה של ז'ורז'ט רטט באימה. היא לא הכירה את אדם, אבל בתבונתה הבינה שהוא לא מסוג הגברים שרגילים לשתוק. ועכשיו מה שצריך לעשות זה לשתוק.
רק לשתוק.
היא התפללה לבורא העולם שאדם ישתוק.
ז'ורז'ט כבר ידעה שדבר לא יהיה עוד כפי שהיה בינה ובין בבי שלה. יש דברים שאפשר לשקם. אמון שנפגע אינו אחד מהם. בייחוד האמון של בבי למוד האכזבות והצער. אבל אם אדם ישתוק, אולי תצליח לחשוב על תירוץ כלשהו שלא יסתור לחלוטין את השקר שלה. אולי היא אפילו תאמר את האמת, שהיא מכירה אותו מהעבודה במכרות. היא תסביר לבבי שהם נפגשו כאן במקרה. אולי עוד אפשר יהיה להציל את המצב.
ז'ורז'ט הרימה את עיניה אל אדם, מבטה הנואש ניסה לשדר לו בכל דרך אפשרית שלא ידבר. כל מה שיאמר רק יסבך אותה יותר.
"רצית לומר משהו, בחור?" האיום נשמע בבירור בקולו הכבוש מכעס של בבי. ז'ורז'ט ידעה שבבי לא יבזבז ולו מילה אחת על הבחור הזר. את כל מה שיש לו לומר הוא יאמר לז'ורז'ט כשיהיו לבדם. הוא יראה לה בדיוק מה דעתו על כל זה. מבחינתו אדם הוא גרגיר חול. בבי שלה חושב שז'ורז'ט שלו תסור למרותו כמו תמיד. ואם לא, הוא ייאלץ אותה לעשות זאת. כי בבי ציפה ממנה לדבר אחד בלבד. לנאמנות. והיא כשלה.
אדם ניתק את מבטו מז'ורז'ט ונעץ אותו בבבי.
"לא, אדוני."
בבי שלה נד קצרות בראשו וגרר אותה משם.
היא קרעה את מבטה מעיניו של אדם. כל זכר לאדישות שראתה בהן היום בצהריים נמחה מהן. הן היו מלאות באש.
ז'ורז'ט ידעה שזה לא נגמר שם.
זה רק התחיל.

דנה רדא (קדם)

דנה רדא (קדם), מהנדסת תעשייה וניהול במקצועה, מתגוררת בשוהם, נשואה לאורי, ואמא לשני, כפיר ועדן. היא תולעת ספרים ועוסקת בכתיבה משנות נעוריה. מחברת הספרים "הצוואה של לידיה" (הוצאת מטאור) ו"בעיניים כלות" (הוצאת יהלומים). דנה כותבת גם בבלוג המצליח "הסיפור של דנה", פרסמה בעבר טור בYNET וזכתה בתחרויות הסיפור הקצר. מוזמנים לחפש אותה בפייסבוק ובבלוג שלה!  

עוד על הספר

הצוואה של לידיה דנה רדא (קדם)

פרק 1
מכרות תמנע

יולי, 1959

ז'ורז'ט ניסתה להסתתר מפני השמש הקופחת שחדרה מבעד לחלון הטנדר. מובן שזה היה חסר תועלת. חסר תועלת כמעט כמו כל דבר בחייה מאז הגיעה למקום הנידח הזה. היא היטיבה את הכובע שלראשה, היחיד שנשאר לה. כל השאר התלכלכו, נמעכו או אבדו. מתברר שהחום כאן לא מתאים לכובעים צרפתיים.
הטנדר היטלטל מצד לצד, צמיגיו העבים עברו בנחישות את המכשולים הרבים בדרך החצץ המדברית. השעה הייתה חצות היום. עוד רגע אלחנן, מנהל העבודה במכרות, יעצור ליד התחנה הראשונה. היא תקפוץ מהטנדר, תרוץ לתא הפתוח שמאחור ותגיש מים ומנות אוכל לפועלים. ז'ורז'ט הייתה אמונה על הכנת האוכל וחלוקתו, והייתה צריכה להתלוות אל מנהל העבודה לסיבוב בין המכרות, שחלקם היו פתוחים וחלקם תת־קרקעיים.
היא אף פעם לא חשבה שהיא, ז'ורז'ט אוחנונה מקזבלנקה, שידעה לדבר, לכתוב ולקרוא בחמש שפות, שהייתה תלמידה מצטיינת בתיכון שלה, תמצא עצמה באמצע המדבר הזה בגיל עשרים ואחת. הרי הייתה אמורה ללמוד ולעשות משהו עם החיים שלה – ובמקום זאת היא מגישה אוכל לפועלים במכרה נחושת במדבר.
"את מוכנה?" שאל אלחנן.
ז'ורז'ט הביטה בו מזווית העין והנהנה קצרות. אלחנן היה גבר גבוה ורחב בשנות השלושים המאוחרות לחייו. שערו הדליל היה צהבהב ועיניו האפורות הזכירו לה תמיד עיני דג. היא עבדה איתו כבר חודש, אבל לא העזה לפתח עימו שיחה. לא שהוא לא ניסה. ועוד איך ניסה. נדמה היה שעורה השחום, עיני השקד השחורות והכהות שלה וגינוניה המנומסים סקרנו אותו. אבל היא אטמה את אוזניה ואת ליבה. הדבר האחרון שהיא צריכה זה עניינים פה בעבודה. ובכלל, אין כל טעם בקשרי ידידות או אהבה עם איש מבני המקום הזה. הרי בהזדמנות הראשונה היא תצא מכאן. היא תגור בתל אביב או אולי בחיפה. אלה ערים המתאימות לה. ערי חוף גדולות ותוססות. זה לא יהיה דומה כלל לעיר הולדתה קזבלנקה, אבל זה עדיף מכלום.
הטנדר עצר בחריקה וז'ורז'ט הוטחה קדימה. אלחנן אפילו לא טרח למלמל דבר התנצלות. היא כבר הבינה מזמן שדברי התנצלות או נימוסים אינם שגורים בפיהם של הגברים הצברים. נראה היה לה שחוסר הנימוס שלו הקצין מיום שהבין שהיא לא מעוניינת בתשומת ליבו. היא יצאה מהטנדר, רצה בזריזות אל התא והורידה ממנו מגש.
בדרך כלל מי שחיכה לקבל את המגש היה אדון שולמן, כורה מבוגר כבן חמישים, משורדי המלחמה האיומה. ז'ורז'ט קיוותה שיום אחד הוא יסכים לספר לה את סיפורו. אבל היום חיכה שם מישהו אחר. בחור צעיר, נאה וגבוה בעל שיער שחור ועיניים ירוקות.
כשהתקרבה אליו, המגש בידה, הוא נראה זועף.
"בבקשה," אמרה במבטאה המיוחד. מבטא שיש בו קצת מכל מה שיש בה. ערבית מרוקאית של קזבלנקה ורובע מלאח העתיק. צרפתית מבית הספר 'אליאנס' ומהכיבוש. ספרדית, שהייתה בעצם גלגול של לדינו, וחכיתיה, שהייתה שילוב בין ספרדית עתיקה, עברית וערבית שדיברו מגורשי ספרד. וכמובן, עברית. עברית מבית הכנסת ומבית הספר. עברית של געגוע לארץ ישראל. כן. כל זה היה במבטאה ועוד.
הבחור עקב בדממה במבטו אחר תנועותיה של ז'ורז'ט ולא זז ממקומו. הוא לא זז גם כשהיא חזרה אל הטנדר כדי להביא מגש נוסף. וגם לא כאשר חזרה בפעם השלישית לטנדר כדי לסחוב את גלון המים עד אליו. היא לא הצליחה להתאפק והטיחה את הגלון באדמה בכוח חזק מעט מהדרוש, ומקצת מתכולתו נשפך ארצה.
זה הזיז אותו ממקומו.
"מה את עושה?" הוא תהה בקול רם. הוא לא היה צריך לומר לה שבמדבר הזה כל טיפת מים היא אוצר. היא לא הצליחה לזהות את המבטא שלו. אולי צבר שיש לו שורשים באירופה, אולי עולה ותיק מארצות אירופה. כך או כך קשה היה לזהות צלילים זרים במבטאו המושלם.
"אני עובדת," היא הביטה בו בתמימות מעושה. "ואתה?" עיניו של הבחור התעגלו בהפתעה והשפה התחתונה שלו נשמטה כאילו רצה לענות לה, אבל שום קול לא בקע מפיו. "איפה אדון שולמן?" היא שאלה בעל כורחה. היא הייתה מעדיפה לא לנהל שיחה עם הבחור החצוף הזה, שלא יודע כיצד לכבד אישה. אבל דאגה כרסמה בשלוותה. אולי קרה משהו לאדון שולמן? אלוהים יודע מה עבר עליו במלחמה ועכשיו הוא נאלץ לעבוד כאן במכרה.
"זה לא עניינך."
ז'ורז'ט ידעה שיהיה זה חכם יותר להתאפק, אבל בכל זאת פלטה בשקט קללה נמרצת בצרפתית. זאת הייתה הנחמה הקטנה שלה, לבטא מדי פעם את תסכולה בשפות שהכירה. נראה שזה לא הרשים את הבחור. להפך. הוא פרץ בצחוק.
"אני מצחיקה אותך?" היא שאלה בזעף.
למרבה הרוגז, הבחור לא טרח אפילו להשיב, ורק המשיך לצחוק בפרצופה. מאחוריו נשמעו גיחוכים של כורים נוספים, ותחושת ההשפלה שלה הלכה והתעצמה. היא הזיעה קשות, כעסה, ובעיקר מאסה ביחסם המזלזל של הגברים במקום כלפיה.
לפני שתהיה לה הזדמנות להתחרט, הרימה ז'ורז'ט את הגלון בכוח שלא ידעה שיש בה, ושפכה כמחצית מתכולתו על הבחור היהיר.
מי שתייה יקרים במדבר הלוהט של ארץ ישראל.
מי שתייה שנועדו לכורים שעמלים במכרות.
והיא בזבזה אותם על כעסה ועל בחור אלמוני שלא ראוי אף למבט שני.
לחרדתה נוכחה לדעת שבמקום מתאספים עוד ועוד כורים סקרניים. דלת הטנדר נפתחה ונטרקה בעוצמה. וכעת אלחנן עומד לידם זועם.
"מה עשית?" הוא צעק על ז'ורז'ט. "השתגעת?!" לשם שינוי היא שתקה. מה כבר אפשר לומר? היא החלה להשלים עם כך שתאבד את עבודתה. היא תצטרך לחזור הביתה ולבשר לאביה שפוטרה. היא תצטרך להתמודד עם צערו. היא הביאה זאת על עצמה במו ידיה. ידיה המטופשות ומשולחות הרסן. למה היא לא מסוגלת לשתוק? למה? "מה כבר אפשר לצפות מאחת כמוך? ברברית! את חושבת שפה זה ואדי סאליב?!"
ראשה של ז'ורז'ט הזדקף בבת אחת וזעם מריר חנק אותה. היא ידעה שזה רק עניין של זמן עד שמישהו יטיח בה את מה שקרה בחיפה לפני יומיים. כל הארץ דיברה על העולים הזועמים מצפון אפריקה שהחליטו למחות על ירי של שוטרים בסבל עקיבא יעקב אלקריף, שנורה ברגליו בשעת תגרה. כמה שעות לאחר המאורע פשטו שמועות שווא על מותו של הפצוע, וכתוצאה מכך יצאו המוני עולי צפון אפריקה הזועמים להפגין ברחובות. ההפגנות הידרדרו למהומות אלימות. ז'ורז'ט התנגדה לאלימות, אבל הבינה בכל ליבה את תחושת הקיפוח של העולים. המשפט שאמר לה כרגע אלחנן זרה מלח בדיוק על אותם פצעים כואבים.
תכונה התעוררה בקרב הכורים, שלפחות מחציתם היו עולים ממרוקו, כמוה. מתח שקט נבנה באוויר, וז'ורז'ט ידעה שהיא תענה לו, ועוד איך תענה. מה זה כבר משנה? הרי גם כך היא תפוטר. לפחות יהיה לה התענוג להעמיד במקום את ה –
"זו אשמתי," קולו של הבחור הגיע אליה כמו ממרחקים, ושם קץ לתקוותה להטיח את זעמה באלחנן.
"על מה אתה מדבר?" שאל אלחנן בחוסר סבלנות.
"רציתי לעזור לה עם הגלון, אבל המים נשפכו."
ז'ורז'ט לא העזה לדבר. היא העבירה את מבטה בין שני הגברים. כמוה, גם אלחנן הבין שדבריו של הבחור אינם אמינים. הוא אולי יהיר וחסר בושה, אבל קומתו גבוהה וזרועותיו חסונות מהעבודה במכרות. מזרועות כאלה לא ייפול גלון מים, ולא שום דבר אחר. בפעם הראשונה בירכה ז'ורז'ט על עורה הכהה שהשתזף עוד יותר מאז הגיעה למקום הזה. על אף רצונה, חום פשט בלחייה.
"שניכם מפוטרים," אמר אלחנן קצרות והחל לפסוע לכיוון הטנדר שלו.
"עצור." קולו של הבחור היה הרבה יותר בטוח מכפי שאמור להיות קולו של פועל שמתגרה במנהל שלו. "היא לא עשתה כלום." אלחנן נעצר. הבחור הפנה את ראשו לאחור אל הפועלים שהציצו אליהם. "נכון, חברים?"
ז'ורז'ט לא החמיצה את השעשוע שבעיניו. היא לא ידעה מיהו, אבל אין ספק שיש לו השפעה במקום הזה.
קולות הסכמה נשמעו מקרב הפועלים. ביטחונו של אלחנן התערער.
"אם היא לא עשתה את זה, אז אתה מפוטר."
"אותי אתה לא יכול לפטר."
ז'ורז'ט ציפתה שאלחנן יפרוץ בצחוק, אבל זה לא קרה.
"חתיכת ממזר מנוול."
לתדהמתה הרבה של ז'ורז'ט אלחנן חזר לטנדר כאילו לא קרה דבר. הכורים לקחו את מגשי האוכל והתרחקו. נותרו רק היא והבחור זה מול זה. היא שמעה את הטנדר מתניע ואת אלחנן צועק לה לבוא.
"למה עשית את זה?" עיניה השחורות חקרו את עיניו הירוקות והיא זקרה את סנטרה בניסיון לשוות לעצמה מראה מכובד.
"למה?" צל ירד על עיניו. "כי אני לא אוהב שדורכים על חלשים, זה הכול." כעסה של ז'ורז'ט התלקח שוב. חלשה? היא? היא פתחה את פיה כדי למחות, אך הוא הרים את ידו. "עשית מספיק צרות ליום אחד, את לא חושבת?"
הטנדר התרחק מהמקום בחריקה רועשת. היא ידעה שזה עונשה. כעת תיאלץ להמתין כאן בשמש הקופחת עד שאלחנן יואיל בטובו לחזור. היא התבוננה בבחור שאת שמו לא ידעה. שערו ועורו נצצו בשמש בשל המים ששפכה עליו. היא הייתה חייבת להודות בינה ובין עצמה שזה היה שווה. כן, בהחלט.
"תאמר לי בבקשה איפה אדון שולמן."
הבחור פלט גיחוך. "לא מתייאשת, מה?" ז'ורז'ט זקרה את סנטרה אפילו יותר ושילבה את זרועותיה, מבהירה לו שלא תזוז עד שתקבל את מבוקשה. הוא נעץ בה מבט בוחן לפני שדיבר. "אדון שולמן ביום חופשי."
"זה לא יכול להיות."
"למה לא?"
"כי לאדון שולמן אין משפחה. הוא אומר שהעבודה היא המשפחה שלו ושהוא שונא חופשות." היא זכרה במדויק את מילותיו. בחופשה הוא חושב, ולחשוב זה רע.
"אבל היום הוא בחופשה."
הם התבוננו זה בזה לרגע. היא הרגישה שכמוה, גם הוא יודע שהחופשה של אדון שולמן היא לא באמת חופשה.
"איפה אני יכולה למצוא אותו?"
"מה?"
"שמעת אותי."
"את לא יכולה למצוא אותו. זה לא מקום בשביל בחורה כמוך."
"סליחה?"
"שמעת אותי. אין לך מה לחפש שם."
הבחור הזה הצליח להרגיז את ז'ורז'ט מבלי שהתכוון לכך אפילו. היא שאפה עמוקות ועצמה את עיניה. היא ללא ספק כבר הסתבכה מעל ומעבר היום, היא חייבת להשתלט על עצמה. אבל היא לא יכלה פשוט לא לענות. היא נשפה החוצה את האוויר ואז פלטה מפיה רצף של כמה משפטים נמרצים בצרפתית, שהבהירו היטב, לפחות לה, מה דעתה על הבחור.
"אני לא מבין צרפתית," הוא אמר בחיוך. גם היא חייכה, והמשיכה בעוד כמה כינויי חיבה נפוצים, שאילו אביה היה שומע אותה משתמשת בהם היה מראה לה את נחת זרועו ללא ספק. "אבל אני כן מבין כמה מילים," הבחור המשיך וחיוכו ניכר גם בעיניו. "בייחוד מילים מהסוג שעכשיו השתמשת בהן."
בתגובה היא אמרה לו מה היא חושבת עליו בשפת המוגרבים. היא מוכנה להתערב שאת השפה הזאת הוא בוודאי לא מכיר.
"יש עוד?"
ז'ורז'ט אמרה בספרדית מה דעתה על המקום הצחיח הזה, על הגברים הנוקשים שעבדו בו ועל חוסר הנימוס שלהם.
"זה כל מה שיש לך?" הבחור כבר ממש צחק.
היא אמרה מה דעתה עליו בערבית המרוקאית, והתענגה על כל רגע. רגעים נדירים שבהם היא רשאית לדבר בשפות האהובות עליה במקום להסתיר אותן כל הזמן.
"ומה עם עברית? לא תגידי לי מה את חושבת בעברית?"
ז'ורז'ט נשמה עמוקות וחייכה. "בשפת הקודש לא. תצטרך לנחש לבד."
הוא שוב צחק וזיק של שעשוע חלף בעיניו, ואולי גם של משהו אחר, היא לא הייתה בטוחה. היא הסתובבה ופנתה ללכת, לא שהיה לה לאן, אבל לפחות היא תמצא לעצמה סלע לשבת עליו עד שיחזור אלחנן לקחת אותה.
"כל כך הרבה שפות את יודעת ונותנים לך להגיש אוכל במפעל שעיקר התוצרת שלו מיוצאת לחו"ל. זה חבל." היא קפאה במקומה. אף גבר מעולם לא עמד באופן כזה על כישוריה, בטח לא בארץ הזאת. כאן כולם הניחו שאישה צעירה ממרוקו התחנכה בדרך הפרימיטיבית ביותר. בשביל האנשים כאן היא הייתה ברברית, כמו שאלחנן אמר. והנה הבחור החצוף הזה מכיר בערכה ברגע אחד. היא לא העזה להסתובב. אם תסתובב, יראה את פניה ואת רגשותיה החשופים. "תמצאי את אדון שולמן ב'סוף העולם'."
 
היא לא הלכה ל'סוף העולם' מייד. כשירדה מהמשאית של הפועלים בעיר ידעה שלא תוכל ללכת לשום מקום לפני שתבדוק תחילה מה שלום אביה.
אביה של ז'ורז'ט היה אדם עשיר ומכובד בקזבלנקה. הם חיו בנוחות ובאושר. מובן שאז הם לא הבינו עד כמה נוחים ומאושרים חייהם באמת. הם התחילו להבין זאת רק כאשר ניחתו עליהם הצרות בזו אחר זו. לאחר שהוקמה מדינת ישראל הלך והתדרדר מצב היהודים במרוקו. לצד ההתרגשות הרבה מהקמת מדינת היהודים גבר הטרור נגד היהודים. צרפת עדיין שלטה במרוקו, והמוסלמים היו בעיצומו של מאבק לאומי משלהם. כמו תמיד במהלך ההיסטוריה, היהודים נפגעו.
נדמה היה שככל שמחמיר המצב במרוקו, מחמיר גם מצב בריאותה של אִימה. מאז ומתמיד הייתה חלשה וחולנית, ומצבה התדרדר ככל שחלפו השנים. אימה המתוקה והעדינה. לא חולף יום מבלי שתתגעגע אליה. ימיה ולילותיה של אימה הוקדשו לדבר אחד – דאגה לאחיה הבכור של ז'ורז'ט, יעקב. הם לא ידעו מה בדיוק הוא עושה, אבל ידעו מספיק כדי לדאוג. ז'ורז'ט חשדה שהוא נמצא בקשרים עם אנשי המוסד מישראל. היו שמועות בקרב היהודים שבקרוב תחל לפעול במרוקו תנועה להגנה עצמית ולעלייה, ויעקב תמיד היה פעיל ציוני. ז'ורז'ט התכוונה לדרוש ממנו לצרף אותה לפעילות שלו, אבל לא הספיקה.
יעקב נרצח בקטטה עם כנופיית מוסלמים כשנה לפני הכרזת העצמאות של מרוקו, בשנת 1955. ז'ורז'ט לא תשכח לעולם את השנה הגרועה בחייה. השבר שריסק את משפחתם לא יתאחה לעולם. בתוך חודשיים בלבד לאחר מותו של יעקב הלכה גם אימם לעולמה. אחותה הבוגרת של ז'ורז'ט, שהיו לה בעל ושתי בנות, הודיעה להם שהיא עוברת לגור במרסיי. נותרו רק אביה של ז'ורז'ט והיא.
כעבור זמן לא רב הודיע לה אביה שגם הם עוזבים. הוא החליט לעלות לארץ ישראל. זה רק עניין של זמן עד שמרוקו תקבל עצמאות, כך אמר. ומי יודע מה יעלה אז בגורל היהודים. הוא מכר את כל הרכוש שלהם בתוך שבועות ספורים. ז'ורז'ט שמחה על העזיבה אבל התקשתה להשלים עם המחשבה שהם ישאירו מאחור את הקברים של יעקב ושל אימא. היא ידעה שזה חור בנשמתה שלא יתמלא לעולם.
ואביה, הוא היה רק חצי אדם. איש שאיבד אישה ובן, וננטש על ידי בת אחרת. ז'ורז'ט הייתה כל עולמו. ועולמו הפך צר. הוא הפסיק להתעניין במסחר, בחדשות, וברכילות הקבועה של יום שישי בבית הכנסת ברובע. הדבר היחיד שנתן לו תקווה זו הגשמת משאלתו האחרונה של בנו. אם יעקב רצה שהיהודים במרוקו יעלו לארץ ישראל, זה מה שהם יעשו.
הם עזבו את קזבלנקה. ז'ורז'ט לא תשכח איך עמדה על האונייה המתרחקת מהנמל והתבוננה בדמעות בנופי עיר הולדתה שהלכו ונעשו קטנים עד שנעלמו. הם הגיעו למרסיי שבצרפת, ושם שוכנו במחנה המעבר לעולים, גרנד ארנאס, הסמוך לעיר. ז'ורז'ט נדהמה ממספר האנשים שהיו סביבה במחנה, מבליל השפות והתרבויות. עולים מכל רחבי אירופה וצפון אפריקה הצטופפו במחנה והמתינו למועד עלייתם המיוחל לארץ.
הם היו יכולים להמתין ולהגיע לעיר כמו תל אביב או חיפה. ז'ורז'ט אפילו הייתה מוכנה להתפשר ולגור בעיר ללא חוף. היא שמעה שרחובות וראשון לציון מרשימות לא פחות. אבל כל תקוותיה ירדו לטמיון כאשר הגיע למחנה חנוך ננר. זו הייתה תחילתה של שנה חדשה והיא קיוותה שהשנה הזאת תביא עימה תקווה. לא פעם תהתה מה היה קורה אלמלא הגיע למחנה.
חנוך הציג את עצמו כראש המועצה הראשון של אילת. יישוב עלום ונידח בקצה הדרומי ביותר של מדינת ישראל החדשה. הוא הכריז שהוא מחפש בעלי מקצוע שיהיו מוכנים להגיע ולהתיישב באילת. הוא דיבר על הפרחת השממה, הגשמת חזון בן־גוריון, הגשמת החלום הציוני. לא היה דרוש יותר מכך כדי להבעיר את הזיק בעיניו של אביה. כל דבר שיקרב אותו להגשמת משאלתו של בנו הוא בגדר פקודה עבורו.
כשראתה ז'ורז'ט כיצד מפעיל אביה את קסמו האישי על ראש המועצה באותה שיחה גורלית ביניהם, היא נזכרה לרגע באביה הישן. זה שהיה צוחק, מקסים את כולם ויודע תמיד מה לעשות ומה לומר. הוא טשטש את היותו סוחר והציג את עצמו כנגר מומחה. הוא לא ציין שזה רק תחביב עבורו, תחביב שכבר שנים לא עסק בו.
ראש המועצה התלהב. חסרים להם בעלי מלאכה בעיר אילת, ונגרים בפרט.
הם היו משפחה אחת משבעים המשפחות שנבחרו לעלות. בפברואר בשנת 1956 הם כבר היו במטוס בדרך ארצה.
לפני שהיא הבינה מה קורה, מצאה ז'ורז'ט את עצמה ביישוב קטנטן, אומנם עם חוף, אבל שום דבר אחר פרט לכך. טוב, כמעט שום דבר. היו שם בכל זאת כמה מבנים ומעט אנשים. מאז הגיעו צמח היישוב מעט, והוכרז כעיר מוקדם יותר באותה שנה. אביה היה מאושר וזה פיצה על הכול.
ז'ורז'ט נכנסה לביתם הקטן. היה עליה להודות שיחסית לעולים רבים אחרים שהגיעו לארץ באותו זמן גורלם שפר עליהם, לפחות מהבחינה הזאת. ביתם לא היה צריף פח, בַּדון או כל המצאה אחרת שבה שוכנו העולים במעברות. להם המתינו בתים של ממש. היא ידעה שאם תתעמק בזה תגלה שגם הבית הזה אינו אלא סוג של צריף, אבל היא בחרה לראות את הטוב. הם שוכנו במבנים טוריים, שבכל אחד מהם ארבעה בתים. הבתים היו בנויים מבלוקים, ומכוסים בגגות רעפים. הרעפים השתפלו עד מעבר לקירות הבניין כדי לספק יותר שטח מוצל. במדבר הזה כל שטח מוצל הוא נכס. כשהייתה ז'ורז'ט יוצאת מפתח הבית היא תמיד הוכתה באלם ובתדהמה, בכל פעם מחדש. כפות רגליה היו דורכות על החול החם, ולנגד עיניה נשקף הנוף השקט של מקבץ הבתים האחדים בעיר, כמו כתם זעיר של קוביות על החול. ומנגד הים התכול וההרים הנישאים משני צדדיו של המפרץ. על אף התנגדותה העזה לחיים במקום הזה, קשה היה לה להישאר אדישה לנוף שכזה.
כאשר רק הגיעו אל הבית הוא היה דל ואפרורי. ז'ורז'ט פתחה אז במלחמה פרטית ועיקשת שתכליתה להפריח הלאה את הצבע החום מחייה. במרוקו היו להם שטיחים ססגוניים בבית, בדים עשירים, כריות נוי וחפצי אומנות רבים. כאן הקירות החשופים, הספה החומה הדהויה, הרצפה בצבע הבז' ובעיקר המרחבים האין־סופיים של חול ואבק מכל עבר דיכאו את נפשה. היא סירבה להיכנע לצבע החום. לכן בכל הזדמנות שהייתה לה הוסיפה משהו קטן כדי להוסיף צבע לביתם. היא לקחה שאריות בדים וחוטים מחברתה חיה שעבדה כתופרת, ותפרה במו ידיה כריות, שמילאה בתוכנו של מזרון הרוס שמצאה במורד הרחוב. היא טיפחה באהבה עציץ קטן שקיבלה כשתיל ממקום עבודתה הקודם. היא כיסתה את הספה באחת השמיכות היפות שהצליחה להביא עימה ממרוקו. זה לא דמה במאום לביתם הקודם, אבל עם הזמן היא הרגישה יותר ויותר שייכת לחלל הזה.
היא החלה להכין בזריזות את ארוחת הערב הצנועה שלהם. פת לחם, שמן זית וזעתר עם מעט גבינה וירקות. כיצד תאמר לאביה שעליה לצאת בשעת ערב מאוחרת? באיזה תירוץ תשתמש? כעבור זמן לא רב הוא נכנס. הוא היה גבר מרשים. היא ירשה ממנו את קומתו הגבוהה, את עיניו הכהות היוקדות ואת חיוכו. כמוהו, גם לה הייתה גומת חן בסנטרה. נראה היה שמאז הגיעו לאילת, גוו הזדקף שוב, שפמו האפור היה מטופח כמו במרוקו והצבע חזר לפניו.
"בינתי," עיניו אורו למראה בתו. כמו תמיד, ליבה של ז'ורז'ט התרכך למראה אביה. הם אכלו את ארוחתם, ואביה סיפר על הרהיטים שנבנו בימים האחרונים בנגרייה שבה הוא מצא עבודה. הוא היה גאה בכך שהוא בונה רהיטים לעולים חדשים. ז'ורז'ט ביקרה פעם אחת בנגרייה. הרהיטים לא היו יפים במיוחד, אבל שימושיים ועמידים מאוד. "בינתי, את שקטה," ציין אביה בשקט. עיניו הכהות כמו עיניה ידעו תמיד לאבחן במדויק את מצב רוחה.
"אני רק עייפה, בבי שלי." היא השתמשה בכינוי החיבה החביב עליה, שהדביקה לו מאז ילדותה. אביה שתק, היא לא הייתה בטוחה שהאמין לדבריה. "בבי."
"כן, יפתי."
"אני... אני צריכה לצאת."
גבותיו התרוממו בשאלה. אביה היה הרבה דברים, אבל טיפש הוא בוודאי לא אחד מהם.
"אני..." היא בלעה את רוקה במאמץ. "אני הכרתי חברה חדשה בעבודה. היא הזמינה אותי לבקר בבית שלה ולשמוע תקליטים."
בבי צמצם את מבטו. ז'ורז'ט לא השפילה את עיניה. היא ידעה שהסיכוי שהוא מאמין לה קלוש, והמתינה בדריכות לתשובתו.
"לכי, בינתי," אמר לבסוף, והיא נשמה לרווחה והתאמצה להסתיר את ההקלה שפשטה בגופה. "את בחורה צעירה, את לא צריכה להיות סגורה כל יום בבית עם זקן עצוב כמוני." היא כמעט בכתה לשמע דבריו, אבל הצליחה להתאפק. היא קמה מהשולחן וחיבקה אותו ברגש. ליבה ייסר אותה על השקר. מה היה אומר בבי שלה לו ידע שהיא הולכת ל'סוף העולם'?
 
'סוף העולם' היה מלא כשהיא הגיעה לשם. כל אחד בעיר ידע מהו 'סוף העולם', אפילו היא. זה היה בר בבעלותו של רפי נלסון, דמות ידועה בחיי הלילה בעיר. הבר היה ממוקם במבנה תת־קרקעי בשכונה א', והיא אף פעם לא העזה להתקרב אליו. גם עכשיו היא קפאה על מקומה וכמעט ברחה. היא נשמה עמוקות והחליקה את שמלתה הפרחונית בניסיון להירגע. היא ידעה היטב מדוע היא מתוחה. היא מתוחה כי זה הביקור הראשון שלה בבר אפוף העשן הזה. היא מתוחה כי היא לא יודעת באיזה מצב תמצא את אדון שולמן ואיך יגיב להופעתה במקום. ובעיקר, היא מתוחה כי היא בטוחה שהבחור בעל העיניים הירוקות יהיה כאן אף הוא.
המקום הקטן היה מלא וצפוף. באוויר עמד ריח חזק של סיגריות, שאליו התלווה ריח מתקתק. היא נתקפה בדחף להשתעל. היא סרקה במבטה את החלל הזעיר ועד מהרה ראתה את אדון שולמן יושב ליד הבר. לפניו היה בקבוק כמעט ריק של משקה אלכוהולי. מר עיניים ירוקות לא היה שם. היא חשה רגש מוזר שנע בין הקלה לאכזבה, זקפה את כתפיה והתקדמה לעבר אדון שולמן.
ז'ורז'ט נגעה בכתפו בהיסוס, מתעלמת מעיניו הסקרניות של הברמן. אדון שולמן מלמל משהו בשפה שהיא לא הכירה, היא ניחשה שאולי זו פולנית. דבריו נשמעו כמו זמזום שחוזר על עצמו. דמעות זלגו מעיניו ונטפו על דלפק הבר החום. ליבה התכווץ.
"אדון שולמן," היא דיברה בקול הרך ביותר שלה. "אדון שולמן."
אדון שולמן הפנה אליה את מבטו. ניד קצר בראשו היה הסימן היחיד שזיהה את נוכחותה.
"כמה זמן הוא כבר כאן?" שאלה ז'ורז'ט את הברמן, גבר בעל זקן עבות בשנות השלושים לחייו.
"מהצהריים בערך."
"מהצהריים?" היא הזדעזעה. "נתת לו לשתות ככה מהצהריים?!"
"זה עסק כאן, לא שירות רווחה," אמר הברמן באדישות בעודו מוזג משקה ללקוח אחר.
ז'ורז'ט פערה את עיניה בתדהמה ואת פיה כדי לענות לו, אבל תחושת יד מוצקה וחמימה על גב כף ידה עצרה בעדה.
"זה בסדר, אלכס," אמר קול מוכר. "אני אטפל בזה." ז'ורז'ט הסתובבה לאחור בלב כבד. מר עיניים ירוקות עמד ממש בסמוך אליה, מביט בה בשעשוע ניכר. אדון שולמן היה אדיש למתרחש והמשיך לשתות מהכוס שלו. "לא הספיק לך מה שהיה היום במכרות, אני מבין. את מחפשת צרות בכוח?" לשם שינוי שתקה. היא החליטה שלא תיתן לו עוד תחמושת כנגדה. "מה את עושה כאן?"
"באתי לבדוק מה שלום אדון שולמן. בדיוק כמו שאמרתי לך."
מר עיניים ירוקות הביט בה בריכוז, והיה ברור שהוא מתקשה להבין אותה. היא הבינה שהוא לא באמת האמין שהיא תגיע לשם.
יפחה עמוקה שיצאה מגרונו של אדון שולמן משכה את תשומת ליבם והם ניתקו את קשר המבטים שערער את ז'ורז'ט. היא הביטה במר עיניים ירוקות בשאלה. היא נאלצה להודות בפני עצמה שאין לה מושג מה לעשות במצב הזה ובמקום הזה.
מר עיניים ירוקות פנה אל אדון שולמן ברוך מפתיע ודיבר אליו בשפתו. ז'ורז'ט לא הבינה את חילופי הדברים ביניהם. אדון שולמן משך בכתפיו בייאוש מכמיר לב. הבחור דיבר אליו בשקט, הניח יד על כתפו ושידל אותו לקום. אדון שולמן התרצה לבסוף, התרומם ומעד בין הכיסאות. ז'ורז'ט והבחור אחזו כל אחד בזרוע אחרת שלו, וכך הם יצאו מן המקום. דמעות לא הפסיקו לזלוג על פניו של אדון שולמן. כשיצאו, ופנס הרחוב האיר עליהם, הזדעזעה ז'ורז'ט לגלות שחזית חולצתו של אדון שולמן רטובה. זה היה אחד הדברים העצובים ביותר שראתה אי פעם.
הם פסעו בדממה כמה דקות. נראה היה שהבחור יודע לאן הוא הולך. אילת הייתה קטנטנה. המבנים השונים היו במרחק הליכה זה מזה. הם נעצרו ליד אחד הצריפים בשיכון הפועלים.
"חכי כאן," פקד הבחור ונעלם עם אדון שולמן בתוך הצריף. ז'ורז'ט שיערה שהוא יכניס אותו למיטתו וקיוותה שהוא לא יתעכב זמן רב. הרחוב היה חשוך ותחושת הביטחון שלה לא הייתה גבוהה במיוחד.
כעבור כמה דקות יצא מר עיניים ירוקות.
"הוא בסדר?" שאלה ז'ורז'ט.
"לא," עיניו של הבחור היו עצובות מעט, אם כי הבעת פניו הקשוחה נותרה כשהייתה. "אבל מחר יום חדש."
"למה דווקא היום לקח אדון שולמן חופשה?" היא שאלה בשקט. מבטו התמקד בצריף הדל. כאשר השיב את מבטו אל עיניה היא הצטמררה, על אף החום והמחנק באוויר.
"ביום הזה בשנה רצחו הנאצים בפולין את אשתו ושני ילדיהם לנגד עיניו."
ז'ורז'ט הרימה את ידה אל פיה. גרונה התכווץ. היא לא אמרה דבר, לא היה דבר שאפשר לומר. דמעות סימאו את עיניה. היא הסתובבה ופנתה ללכת, מתאפקת לא לבכות מולו. אדון שולמן שב בשלום לביתו, והיא גילתה מדוע נעדר היום. לא היה עוד דבר שביכולתה לעשות כאן ואביה בוודאי דואג לה.
ידו של הבחור אחזה בזרועה בכוח ועצרה בעדה. היא ניסתה להשתחרר. הכוח שידעה שאצור בזרועותיו הופעל כעת עליה. היא הרימה את מבטה הכועס אל עיניו. הן הביטו בה בפליאה, כאילו הוא רואה אותה בפעם הראשונה.
"מי את? למה דאגת ככה לשולמן?"
"זה לא עניינך," היא לא התכוונה לפספס הזדמנות להשיב לבחור המתנשא הזה כגמולו. היא ניערה את זרועה בכוח רב יותר, השתחררה ממנו והחלה לפסוע במרץ על החול. היא כבר הסתבכה היום מעל ומעבר. תם הזמן שלה כאן. עד מהרה הדביק אותה הבחור בצעדיו הארוכים והלך לצידה בדממה. "למה אתה עוקב אחריי?!" היא נעצרה בכעס.
"עוקב אחרייך?" הוא פרץ בצחוק. "אני רק מלווה אותך לבית שלך."
"לא, תודה," היא מלמלה והמשיכה ללכת מהר יותר. רק זה חסר לה. שאבא שלה או מישהו משכניהם יראה אותה עכשיו עם בחור זר. היא כבר הייתה קרובה מאוד לבית. הוא שוב אחז בזרועה, והיא הסתובבה אליו בפראות, ממלמלת שטף של מילים כעוסות בצרפתית, כמו תמיד כשהיא מתרגזת. החיוך של הבחור התפשט מעיניו אל פיו, או הפוך, היא לא הייתה בטוחה. מה שכן היה בטוח זה שהחיוך הזה מקשה עליה להתמיד בכעסה. היא פלטה אנחה וטלטלה את ראשה. ללא ספק הבחור עקשן. "אני לא זקוקה למלווה, תודה."
"בסדר," הוא שחרר את זרועה. "רציתי ללוות אותך, אבל לא אעשה משהו שאת לא רוצה." היא שילבה את זרועותיה על חזה והנהנה קצרות." אני אדם," סוף סוף הציג את עצמו. אדם בעל העיניים הירוקות. ז'ורז'ט ידעה שעל אף רצונה היא תהגה בו כל הלילה.
"ז'ורז'ט," אמרה בקול דרוך. היא נוכחה לדעת עם הזמן שחלק מהישראלים מגחכים למשמע שמה הגלותי כל כך. אבל היא לא התכוונה להתבייש בו אי פעם.
"ז'ורז'ט," הוא גלגל את שמה על לשונו. היא הופתעה לגלות עד כמה המחווה הזאת יכולה להיות אינטימית. "אני אוהב את השם הזה. הוא מתאים לך."
"מה אתה אומר? אדוני אוהב את השם?" היא הרימה אליו את מבטה, וחייכה בפעם הראשונה הערב. "תודה רבה. אני אמסור זאת לאבי שנתן לי אותו."
אדם חייך.
היא הרגישה פרפור של התרגשות נובט בתוכה. לרגע אחד קצר היא כמעט התפתתה להסיר את המגננות הטבעיות שלה ולהתמכר לתחושה הזאת, לאשליה הזאת.
כחכוח גרון מוכר נשמע מאחוריה לפתע, וז'ורז'ט קפאה במקומה. האשליה התנפצה מהר יותר משחשבה.
"אין צורך למסור לי, בינתי," אמר אביה. בקולו לא היה כל זכר לחמימות שהפגין כלפיה מוקדם יותר. "אני פה." בבי שלה שלח אליה את ידו החזקה ואחז בזרועה בעוצמה כזו עד שהידקה את לסתותיה בכאב. מבטו החד של אדם לא החמיץ זאת. היא ראתה כיצד נדלק בעיניו זיק מסוכן. בבי משך אותה אליו בכוח ולא טרח לזכות את אדם במבט נוסף. "אנחנו סיימנו פה," הוא לחש באוזנה של ז'ורז'ט בערבית מרוקאית. "חסרת בושה!" ז'ורז'ט התכווצה ולא העזה לפגוש במבטו של בבי. אם לא די בכך שהיא שיקרה, שהוא מצא אותה ברחוב עם גבר זר, היא גם סיפרה בדיחה על חשבונו. היא ידעה היטב שמבחינתו זה בלתי נסלח.
"רק רגע," קולו של אדם עצר אותם. ליבה של ז'ורז'ט רטט באימה. היא לא הכירה את אדם, אבל בתבונתה הבינה שהוא לא מסוג הגברים שרגילים לשתוק. ועכשיו מה שצריך לעשות זה לשתוק.
רק לשתוק.
היא התפללה לבורא העולם שאדם ישתוק.
ז'ורז'ט כבר ידעה שדבר לא יהיה עוד כפי שהיה בינה ובין בבי שלה. יש דברים שאפשר לשקם. אמון שנפגע אינו אחד מהם. בייחוד האמון של בבי למוד האכזבות והצער. אבל אם אדם ישתוק, אולי תצליח לחשוב על תירוץ כלשהו שלא יסתור לחלוטין את השקר שלה. אולי היא אפילו תאמר את האמת, שהיא מכירה אותו מהעבודה במכרות. היא תסביר לבבי שהם נפגשו כאן במקרה. אולי עוד אפשר יהיה להציל את המצב.
ז'ורז'ט הרימה את עיניה אל אדם, מבטה הנואש ניסה לשדר לו בכל דרך אפשרית שלא ידבר. כל מה שיאמר רק יסבך אותה יותר.
"רצית לומר משהו, בחור?" האיום נשמע בבירור בקולו הכבוש מכעס של בבי. ז'ורז'ט ידעה שבבי לא יבזבז ולו מילה אחת על הבחור הזר. את כל מה שיש לו לומר הוא יאמר לז'ורז'ט כשיהיו לבדם. הוא יראה לה בדיוק מה דעתו על כל זה. מבחינתו אדם הוא גרגיר חול. בבי שלה חושב שז'ורז'ט שלו תסור למרותו כמו תמיד. ואם לא, הוא ייאלץ אותה לעשות זאת. כי בבי ציפה ממנה לדבר אחד בלבד. לנאמנות. והיא כשלה.
אדם ניתק את מבטו מז'ורז'ט ונעץ אותו בבבי.
"לא, אדוני."
בבי שלה נד קצרות בראשו וגרר אותה משם.
היא קרעה את מבטה מעיניו של אדם. כל זכר לאדישות שראתה בהן היום בצהריים נמחה מהן. הן היו מלאות באש.
ז'ורז'ט ידעה שזה לא נגמר שם.
זה רק התחיל.