ליידי אליזבת

פרק 1
1536

בבוקר חם בחודש יולי, כשהאוויר עמד מלכת, הגיעה ליידי מרי, בתו של המלך הנרי השמיני, אל הארמון הגדול בעיירה האטפילד. היא נכנסה בטפיפה אל חצר הארמון כשהיא רכובה על הסוס הקטן הלבן שלה ואחריה רכבו ארבעה גברים, שתי בנות לוויה וליצנית חצר אחת.

מיד כשירדה מסוסהּ היא התכופפה לנשק את הילדה הקטנה שהמתינה לברך אותה. רגע לפני כן הזכירה המטפלת לילדה לקוד קידה לאחותה הגדולה, שאותה לא ראתה זה חודשים רבים, והילדה עשתה זאת ברגליים מתנודדות. היא נראתה רצינית. היו לה פנים בהירות ומנומשות ותלתלי בקבוק ארוכים, אדמוניים ומבריקים שהציצו מהשביס הלבן הרקום שנקשר תחת סנטרה.

"כמה גדלת, ילדה מתוקה שכמוך!" קראה מרי בקולה הצרוד, בעודה מלטפת את שערה של אליזבת ומיישרת את תליון הכסף שלה. "את כמעט בת שלוש עכשיו, נכון?" אליזבת השיבה לה מבט, בלי לדעת מה לחשוב על הגברת הזאת הלבושה בגדי פאר, שפניה עגומות וגופה צנום. מרי לא הייתה יפה כמו אמה של אליזבת. למרי היה אף חד וזוויות פיה השתפלו כלפי מטה, ואף ששערה היה אדום כמו זה של אליזבת ושל אביהן, הוא היה דליל ומקורזל. חוץ מזה מרי הייתה מבוגרת מאוד, כבר בת עשרים, כך סיפרו לה.

"הבאתי לך מתנות, אחותי", חייכה מרי. היא סימנה בידה לבת לוויה שהביאה לה קופסת עץ. בתוכה, עטופה בקטיפה, היו מחרוזת תפילה עשויה מחרוזי ענבר וצלב מעוטר באבני חן. "קחי אותו איתך כשתלכי לכנסייה", אמרה מרי והצביעה על הצלב.

"יפה", אמרה אליזבת כשהיא מעבירה בעדינות את החרוזים בין אצבעותיה.

"מה שלום אחותי, ליידי בריאן?" מרי קמה על רגליה ובירכה את האומנת בנשיקה. "ומה שלומך את? טוב לראותך שוב, אבל אני מצטערת שזה לא קרה בנסיבות משמחות יותר".

"גם אני, מיליידי מרי. אנחנו בסדר, שתינו, תודה לך", השיבה האישה.

אליזבת, שהביטה בהן, הייתה מבולבלת מעט מדבריהן וסקרנית למראה הבעת הכאב שחלפה כצל מהיר על פניה פשוטות המראה של מרי.

"אדבר איתה מיד", אמרה אחותה. ליידי בריאן נדה בראשה.

"אני אסירת תודה, הוד מעלתך", היא אמרה. "אני מבקשת שקודם כול תאכלי, השעה קרובה לאחת עשרה והארוחה כמעט מוכנה". אליזבת כבר חדלה להקשיב; תשומת לבה הייתה נתונה עכשיו למחרוזת החדשה שלה.

"הבאתי עמי את ליצנית החצר שלי כדי שנוכל ליהנות אחר כך מבילוי מסיח דעת, אם יהיה צורך", אמרה מרי, ואליזבת הטתה אוזן ברוב קשב. היא אהבה ליצני חצר. הם היו מצחיקים.

שעה שהוגשו למרי האווז הצלוי והסלט החם ברוב טקס והדר באולם הגדול, נשלחה אליזבת לחדר הילדים לאכול שם את ארוחתה.

"אני מקווה שהוד מעלתך תסלח לנו", אמרה המטפלת לליידי מרי. "הוד מעלתה, ליידי אליזבת, צעירה מכדי לשבת לשולחן עם המבוגרים". לאחר שאולצה הילדה לקוד קידה נוספת, המטפלת אחזה בידה ולקחה אותה משם.

מיד לאחר שהלכה, הניחה מרי את הסכין שלה והנידה את ראשה בעצב.

"אני כמעט שלא יודעת איך לספר לה, מרגרט", אמרה באומללות, כשהיא מבקשת את תמיכתה של מי שהייתה פעם האומנת שלה.

ליידי בריאן הניחה יד מנחמת על זו שלה.

"אילו הייתי במקומך, לא הייתי אומרת את הדברים ישירות, מדאם".

"הו, ברור שלא", הסכימה מרי בלהט. "האם היא מדברת על אמה לעתים קרובות? את חושבת שתיגרם לה אי נעימות רבה? אחרי ככלות הכול, היא ודאי הרבתה לראות אותה".

"אני חוששת שכן. הוד מעלתה — כלומר, אמה הגבירה — השאירה את הילדה לצדה יותר מהמקובל אצל מלכה. אם את זוכרת, היא אפילו סירבה למינקת", העלתה ליידי בריאן זיכרונות, ועיקמה מעט את אפה בהפגנת אי-שביעות רצון.

מרי הביטה בה בחרדה גוברת והולכת. היא פחדה מהעימות הקרב ובא.

"את חושבת שהיא תבין?" היא שאלה.

"היא מבינה הרבה מאוד", השיבה ליידי בריאן. "מיליידי מפותחת מכפי גילה. היא חדה כתער, הילדה הזאת, וחכמה לאין שיעור".

"אבל היא בכל זאת ילדה", אמרה מרי. "ולכן אספר לה את הדברים בעדינות המרבית, ואני מתפללת שאמנו הקדושה וכל הקדושים יסייעו לי".

ליידי בריאן הבחינה במצוקתה הרבה וביקשה להסיט את נושא השיחה. אלא שבזמן שהיא וסר ג'ון פטפטו על ענייני משק הבית ועל מזג האוויר וכולם שיחקו עם האוכל שלהם, משום שלאיש מהם לא היה תיאבון רב, מרי, שלבה נמלא אהבה וחמלה כלפי אחותה הקטנה, לא הצליחה לחשוב על שום דבר חוץ מהמשימה הכבדה שעומדת לפניה.

היא שאלה את עצמה מדוע היא מרגישה כך? מדוע הסכימה לבוא לכאן ולמלא את השליחות האיומה הזאת? הרי עצם קיומה של אליזבת הסב לה כאב וסבל בל ישוער, ובגלל אמה של אליזבת, הזונה הגדולה הזאת אן בולין, איבדה מרי את כל מה שהיה יקר ללבה: את אמה שלה, המלכה קתרין המנוחה הקדושה, את מעמדה, את סיכוייה למלוכה ולנישואים ואת אהבתו של אביה המלך. ובכל זאת לא מצאה מרי שום סיבה לחוש עוינות כלפי ילדה תמימה ולמעשה הרעיפה את כל האהבה שהצליחה למצוא בתוכה על היצור הקטן שובה הלב. וכעת, כשנפתוליו המסוכנים של הגורל האכזר הפכו על-פיו גם את מזלה הטוב של אליזבת, היא יכלה רק להתעצב עבור הילדה הקטנה.

מיד לאחר שהסתיימה הארוחה הובאה אליזבת שוב אל אחותה. הן צעדו יחד בפארק שטוף השמש הרחק מהארמון, כשמשרתיהן הולכים מאחור במרחק מה מהן. החמה הכתה במלוא עוצמתה וכמעט לא היה אפשר לחוש במשב רוח כלשהו. האחיות הזיעו בשמלות המשי ארוכות השרוול שלהן. אליזבת שמחה על כובע הקש רחב השוליים שהגן על פניה מפני קרני השמש והאור המסנוור, שעה שמרי, בברדס הצרפתי המהודר שלה עם הרצועה מתחת לסנטר, סבלה בגבורה. אליזבת הבחינה ששפתיה היו קפוצות והיא נראתה אומללה.

"אני חושבת עלייך הרבה מאוד, אחותי", אמרה מרי. "הייתי חייבת לבוא לראותך, כדי לוודא שהכול בסדר איתך, ו..." קולה הלך וגווע.

"תודה, אחותי", השיבה אליזבת. מרי הושיטה שוב את ידה וליטפה את תלתלי השיער האדמוני שהתנופפו מתחת לכובע השמש. שוב ניכר בה עצב נטול מילים. למרות גילה הצעיר, חשה הילדה באומללותה.

"מה קרה?" שאלה אליזבת. "מדוע את עצובה?"

"הו, אחותי היקרה", קראה מרי. היא ירדה על ברכיה וחיבקה את אליזבת בחוזקה. אליזבת ניסתה להשתחרר. היא לא אהבה להימחץ כך; היא הייתה ילדה עצמאית. אבל מרי לא שמה לב לכך משום שמיררה בבכי. אליזבת הבחינה בליידי בריאן שצפתה בהן בתשומת לב ממרחק מה יחד עם גבירותיה של מרי ועם המטפלות, ותהתה מדוע האומנת שלה אינה נחפזת להצילה.

"בואי, אחותי", אמרה מרי, כשהיא מושכת באפה ומנגבת בטפיחות את עיניה במטפחת לבנה. "בואי נשב כאן". היא משכה את אליזבת אל ספסל אבן שהוצב בצל עץ אלון כדי להעניק למי שנח עליו תצפית רחבה על ארמון הלבנים האדומות, שהשתרע מאחורי הגנים המעוצבים להפליא, מרי הרימה אותה והושיבה אותה עליו.

"אבינו הטיל עליי לומר לך משהו שיגרום לך עצב רב", אמרה מרי. "עלייך להיות ילדה אמיצה... כפי שהיה עליי להיות פעם".

"אני אמיצה", הבטיחה לה אליזבת, אלא שמילותיה לא נאמרו בביטחון רב והיא תהתה בחשש על מה כל העניין.

כלפי חוץ היה נדמה שכלום לא השתנה — שגרת יומה נותרה כפי שהייתה והאנשים במשק הבית עדיין קדו לה והתייחסו אליה בכבוד. אלמלא שמעה משהו שאמר אחד מאנשי החצר שלה, לא היה עולה בדעתה שקרה משהו שאינו כשורה. אבל היא הייתה ילדה חריפה, והשינוי בתואר שבו פנו אליה לא נעלם מעיניה.

"אמור לי ", פנתה קודם לכן בשאלה אל סר ג'ון שֶלטון, הממונה הראשי על משק הבית, בקולה הצלול והמוטעם היטב, "מדוע אתמול קראת לי גברתי הנסיכה והיום רק ליידי אליזבת?"

סר ג'ון שלטון נתפס בלתי מוכן, הוא משך בזקנו הערמוני והמהודר וקימט את מצחו בהיסוס שעה שאליזבת נעצה בו את מבט הפלדה שלה ודרשה בתקיפות תשובה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה הופתע מהאופי המלכותי שלה, שלדעתו לא התאים למין הנשי, אך הוא ראוי להערכה אם היה אצל נסיך, נסיך שאנגליה זקוקה לו נואשות.

"אביך המלך ציווה על כך", הוא אמר בזהירות.

"מדוע?" שאלה הילדה ועיניה הכהות הצטמצמו.

"חייבים תמיד לציית לפקודות המלך", הוא הכריז.

הפנים הקטנות כוסו עננה, זוויות הפה נמשכו מטה והגבות התכווצו. סר ג'ון התחמק מהשאלה, אבל אליזבת הייתה נחושה בדעתה לא לתת לו לחמוק בקלות רבה כל-כך. למזלו הרב נכנסה באותו הרגע ליידי בריאן לחדר. הופעתה הייתה תמיד ללא רבב בשמלות הקטיפה השחורות שלה. אף שערה משערות ראשה ואף חוט בשמלתה לא זזו ממקומם. היא שלטה בצבא המטפלות, המשרתים ובעלי התפקידים במשק הבית בסמכותיות שקטה, מאז ניתן לבת חסותה המלכותית בית משלה בגיל שלושה חודשים.

ליידי בריאן נשאה ערמת מצעים שכובסו זה עתה ועליהם פוזרו עשבים ריחניים, ופנתה אל השידה המגולפת לרגלי מיטתה של אליזבת. בראותה את סר ג'ון, היא ירדה לקידה קלילה בלי להקריב כהוא זה מכבודה, ואחר כך רכנה למלא את משימתה. אבל אליזבת נצמדה אל חצאיתה. אין ספק שהאומנת שלה, שידעה כל דבר, תגלה לה את התשובה לשאלתה.

"מיליידי", היא הפצירה בה. "שאלתי את סר ג'ון מדוע הוא קרא לי אתמול גברתי הנסיכה והיום ליידי אליזבת. מדוע זה כך?"

אליזבת נדהמה כשראתה דמעות נקוות בעיניה של האומנת. ליידי בריאן הייתה תמיד כה שלווה, כה רגועה, כה מאופקת. האם היא באמת עומדת לבכות? היא, שתמיד לימדה את אליזבת שגבירה לעולם אינה מסגירה את רגשותיה, לעולם אינה צוחקת בקול רם מדי או נכנעת לדמעות. דבר זה לא ניתן להעלותו על הדעת ולכן עורר בה זעזוע שכזה. אבל אולי היא דמיינה זאת, משום שכאשר הביטה שוב, ליידי בריאן שלטה בעצמה היטב.

"יש לך תואר חדש, מיליידי אליזבת", היא אמרה, בטון שנועד בבירור להרגיע אותה. "הוד מעלתו המלך ציווה על כך".

"אבל למה?" התעקשה הילדה. היא חשה שמסתירים ממנה דבר-מה...

"אני בטוחה שלמלך יש סיבות טובות מאוד", השיבה ליידי בריאן בנימה ששמה קץ להמשך הדיון. "ועכשיו אמרי לי, היכן הבובות ששיחקת איתן קודם?"

"השכבתי אותן לישון", השיבה אליזבת וניכר שהדבר אינו מעניין אותה.

"בבוקר? איזה מין רעיון!" קראה האומנת שלה. "תראי, הבאתי כמה בדי משי יפים בסל שלי וכמה שאריות של בד הולנדי. לכי והביאי את הבובה היפה ביותר שלך ואני אעזור לך להכין לה כובע".

אליזבת דידתה באי רצון לעבר העריסה המיניאטורית שליד מיטתה. היה ברור לה שהיא אינה עומדת לקבל שום תשובות לשאלותיה.

אליזבת ישבה תכופות עם האומנת שלה, ולמדה את הדברים שכל ילדה קטנה מבית טוב צריכה לדעת. הן היו מביטות בתמונות הצבעוניות באחד הספרים המעוטרים והמאוירים שהמלך העניק להן או מחפשות חוטי רקמה, כשליידי בריאן מניחה לילדה לבחור בעצמה את הצבעים. אחר כך היא הייתה מלמדת את אליזבת לתפור שורה של תפרים. אליזבת למדה זאת תוך זמן קצר, כפי שלמדה כל דבר. היא כבר ידעה את האלף-בית וידעה לספור עד מאה, ובכנסייה היא כבר ניסתה להבין את קטעי המיסה שנאמרו בלטינית.

"מה אומר האב מתיו?" הייתה מצייצת, סקרנית כדרכה, וליידי בריאן הייתה מניחה אצבע על שפתיה ומפרשת עבורה את הנאמר ברוב סבלנות במלמול חרישי. לאחר מכן הייתה אליזבת מציקה לכומר ודוחקת בו ללמד אותה את המילים ואת המשפטים שעוררו בה סקרנות כה רבה.

"אני חייב לומר שלמיליידי הנסיכה יש כישרון לשפות", הוא אמר לסר ג'ון שלטון ולליידי בריאן, ונראה שאכן צדק, משום שדי היה לאליזבת לשמוע מילה פעם אחת, וכבר זכרה אותה בעל-פה.

כשהשתעממה ממלאכת הרקמה — אחרי ככלות הכול אליזבת הייתה בשנת חייה השלישית בלבד ומוחה המהיר והחד כבר אץ לדבר הבא — דאגה ליידי בריאן שיומה יהיה מלא הסחות דעת: צעידה בפארק הגדול והמפואר של האטפילד, ביקור באורוות לראות את סוס הפוני שלה המנוקד בכתמים או בילוי קצר במטבח לצפות בטבחית מכינה מרציפן. היא הרשתה לה לטעום ממנו מעט לאחר שהתקרר; לילדה הייתה חיבה בלתי רגילה לממתקים. אחר כך הגיע תורו של הסיפור — לא סיפור נוגה מדי — אולי הסיפור הישן של האדון צ'וסר על צַ'נטקליר התרנגול שתמיד גרם לאליזבת לפרוץ בצחוק רם; לאחר מכן ארוחת ערב קלה שהיו בה מרק סמיך ולחם, ולבסוף תפילות וכניסה למיטה.

כשאליזבת הייתה שוכבת לה במיטתה הנוחה על מזרן הנוצות, עם המצעים הכבדים והרעננים, כיסוי המיטה והווילונות סביב העשויים מבד קטיפה עשיר, שסמל המלוכה של אנגליה רקום על חופתה, נהגה ליידי בריאן לסמן צלב על מצחה ואחר כך ללכת משם ולהניח לה לישון. היא הייתה מתיישבת כשספר בידה על כיסא בעל מסעד גבוה ליד האח ולצדה נר מהבהב. החדר היה חמים ועד מהרה היא עצמה הייתה שוקעת בתנומה כשהספר נטוש בחיקה.

אליזבת לעומתה הייתה שוכבת ערה לגמרי, כשמוחה הפורה ערני ותוהה על התעלומות והפלאים הממלאים את חייה.

הזיכרונות המוקדמים ביותר שלה היו מאביה, אביה הגדול והנהדר, המלך הנרי השמיני, היצור הנפלא עלי אדמות. אליזבת הצטערה צער רב על שאינה רואה אותו לעתים קרובות יותר. הימים שבהם ביקר אותה בהאטפילד היו המאושרים בחייה, והם היו נדירים מאוד. הוא נראה כמו אל בבגדי הקטיפה והפרוות שלו, בתכשיטיו ובשרשראותיו. הוא נהג לצבוט אותה בחיבה מתחת לסנטרה ואחר כך להניף אותה אל על ולסובב אותה כשהיא צווחת מעונג, כשכובעה המעוטר בסרטים נוטה הצדה ותלתליה הארוכים והאדמוניים מתעופפים.

"מה שלום בסי הקטנה שלי?" הוא היה חוקר. "משגיחים עלייך היטב שתקראי את ספרייך ותתפללי כראוי או שמניחים לך לצאת לשחק לעתים קרובות כפי שהם אמורים לעשות?" הוא היה שולח קריצה של קשירת קשר, כדי שאליזבת תבין שזה בסדר גמור לומר כן, שהיא אכן מבלה זמן רב במשחקים ושהיא אוהבת את הבובה או את הצעצוע האחרון שהוא שלח לה.

"אבל אני לומדת את האותיות, אדוני, ואת המקראה הדתית שלי", הייתה אומרת לו.

"טוב ויפה, טוב ויפה", הוא היה אומר, מושך אותה אל חיקו הרחב ומושיב אותה על ירכיו החזקות והשריריות, כשלחייה מתחככת בבד המחוספס והמבריק של העליונית שלו שהייתה משובצת אבני חן ותכשיטים מעשה ידי אומן. היא נהגה לשאוף לתוכה את הריח הנעים שלו, ריח של עשבי מרפא, בושם מושק וריח מרחבים, ולהתערסל בין זרועותיו כשהיא נהנית מתחושת הזקן הזיפי האדום שלו שדגדג במרומי מצחה.

"אספר לך משהו, בסי", אמר פעם. "כשהייתי מלך צעיר, לא רציתי להתפלל את תפילותיי או להשתתף באירועים חגיגיים; רציתי ליהנות מהחיים. את יכולה לנחש מה עשיתי? הייתי חומק מהארמון במדרגות האחוריות ויוצא לצוד, והיועצים שלי מעולם לא ידעו שהלכתי".

"האם לא הסתבכת בצרות?" שאלה אליזבת בעיניים פקוחות לרווחה.

"הא!" שאג אביה. "אני המלך. הם לעולם לא היו מעזים!"

"אתה יכול לעשות כרצונך אם אתה מלך?" היא שאלה, כשבמוחה נגלה עולם חדש לחלוטין של חופש.

"ודאי שאני יכול", השיב אביה. "אנשים צריכים לקיים את רצוני". בקולו נשמעה חדות שנעלמה ממנה בשל גילה הצעיר.

"אם כך", היא אמרה לו, "אני אהיה מלך כשאגדל".

היא לא הבינה אז מדוע דבריה עוררו בו כעס. לפתע הוא כבר לא היה אביה האוהב, אלא גבר קשה כפלדה שפניו קרות והוא כועס בלי שום סיבה נראית לעין. בלי לומר מילה הוא הוריד אותה מעליו והניח אותה על הרצפה, לא בעדינות מרובה מדי, וקם על רגליו, מתנשא מלוא קומתו, גבר חסון וגדול, רב עוצמה ומטיל מורא.

"לעולם לא תוכלי להיות מלך", אמר לה בקול שקט ומאיים כאחד. "עד שיהיה לך אח, את היורשת שלי, אבל זה בניגוד לטבע ולחוק האל שאישה תשלוט, לכן מספיק עם השטויות האלו, מפני שויהיה לי בן שיירש אותי!" ואז הוא הלך ודמותו הרחבה נעלמה מבעד לדלת עץ האלון של חדר הילדים. אבל מאז הוא שב לבקר אותה, עליז וקולני כרגיל כאילו דבר לא הרגיז אותו. מכך הבינה שהתקפי הזעם שלו הם לא יותר מסערות חולפות.

כל אימת שאביה הגיע, עולמה השקט והמאורגן היה מתמלא עד להתפקע בצבע, בעליזות וברעש. אביה היה מוקף תמיד אדונים וגבירות שנהגו להתייחס אליה בכבוד רב והיו לבושים בפאר והדר. כרכרו סביבו ערב רב של שרים, פקידים ומשרתים, רבים מהם היו אנשים חשובים מאוד, כך נאמר לה. היא הביטה כיצד הכול מתחנפים לאביה ומתרפסים בפניו והתרשמה מאוד כשראתה כיצד הם עושים תמיד בדיוק את מה שהוא מורה להם. היה נפלא להיות בתו של מלך כזה.

היא הייתה גבירה רמת מעלה; אביה אמר זאת לעתים קרובות. הכול חייבים לקוד בפניה, ואיש לא המעיט בהפגנת כבוד כלפיה, משום שגם היא הייתה חשובה. לכן היא התגוררה הרחק מהארמון במשק בית משלה, עם משרתים משלה. היא הייתה נסיכת אנגליה, וליידי בריאן גילתה לה שיום אחד, אם האל לא ימצא לנכון לשלוח לה אח, היא תהיה מלכת אנגליה, למרות מה שאמר לה אביה בזמנו. משהו שנקרא פרלמנט קבע כך, ואיש אינו יכול לערער על כך.

אלה היו זיכרונות מהתקופה האחרונה. הזיכרון הראשון שלה היה אירוע שבו אביה נושא אותה בזרועותיו סביב הארמון, באותו עולם זוהר שבו התגורר, ומראה אותה לכל הלורדים והגבירות. שניהם היו לבושים בצהוב, והיא הבינה שמדובר באירוע מיוחד, אף שלא ידעה לבטח מהו. אביה אמר שוב ושוב כמה הוא מרוצה שאיזו מרשעת זקנה מתה, אבל לאליזבת לא היה מושג על מי הוא דיבר, והיה לה מושג קלוש בלבד מה פירוש המילה מתה.

אמה, שהייתה גם היא לבושה בצהוב, הייתה שם באותו הלילה — גם את זה היא זכרה. אמה היפה והדקיקה, ששערה שחור כעורב, ועיניה חיוניות ומזמינות וחיוכה פיקח. אבל היא שוחחה עם אנשים אחרים בזמן שהמלך הצעיד את אליזבת ברחבי החדר, מצווה על אנשי החצר שלו להעריץ אותה. מוזר, אבל לאליזבת היו זיכרונות מעטים מאוד מאביה ומאמה יחד. בדרך כלל הם היו באים בנפרד לראותה בהאטפילד, והיא הבינה שעל-פי-רוב היה אביה עסוק מאוד בשליטה בממלכה ורק לעתים רחוקות התאפשר לו לחמוק לענייניו. אמה, המלכה אן, ביקרה לעתים קרובות יותר והביאה עמה את כלביה האהובים וגם מתנות לאליזבת, שרובן היו בגדים משובחים — שמלה מבד סטן כתום, חצאית קטיפה חומה-אדמדמה, זוג שרוולי טַפְטָה בגוון ארגמן, כיסוי ראש רקום יהלומים או מושכות עור ארוכות ומעוטרות. אמה לא שיחקה איתה בקולניות כמו אביה, אלא הייתה יושבת עמה בגן התחום בחומה ומביטה עמה בתמונות הצבעוניות בספר הקודש המרהיב של המלכה, או שהן פרטו על קתרוס — אפילו בגיל צעיר כל-כך אליזבת הפגינה יכולת מוזיקאלית, כישרון שירשה משני הוריה. אן הייתה סבלנית איתה יותר מאשר הנרי, ולא השתעממה אף פעם מחברתה של בתה. בעיני אליזבת אמה הייתה המלכה האידיאלית — יפה, יציבה וטובת לב, ואהבתה אליה הייתה מהולה בהערצה וביראת כבוד.

בשכבה במיטתה, כשאור האש מרצד על הקיר, חלפה בראשה של אליזבת המחשבה שעבר זמן רב מאז ביקרה אמה בהאטפילד. בפעם האחרונה ראתה אותה שבועות מספר קודם לכן כשחצר המלוכה הייתה בגריניץ'; האירוע הזה הותיר את אליזבת מוטרדת ומודאגת. לראשונה בחייה הקצרים היא חשה עצב וסכנה, משום שאמה ואביה כעסו, כעסו מאוד זה על זה. אמה הזילה דמעות והייתה מוטרדת ביותר, וזה עורר פחד בילדה. היא לא הצליחה להבין מדוע הם רבו ואחר כך לא הצליחה לתפוס מדוע אמה הרימה אותה בבהילות ונחפזה לחפש שוב את המלך. כשהיא ניגשה אליו הוא עמד ליד חלון פתוח והשקיף מטה אל החצר שמתחת. הכעס שלו, שהיה מוחשי מאוד, הותיר את בתו מכווצת בזרועות אמה. הוחלפו מילים קשות, מילים שאליזבת לא רצתה לזכור. היא שנאה לשמוע את אביה קורא לאמה מכשפה, בין יתר שמות הגנאי האכזריים. מכשפות עשו דברים רעים, דברים שלא הצליחה בשום אופן לקשור בינם לבין אמה. היא תהתה מהי זונה, ומדוע הייתה אמה נרגזת כל-כך רק משום שמצאה את המלך כשפרוצה בשם סימור יושבת על ברכיו. הרי לא היה בכך שום דבר רע, הלא כן? אליזבת עצמה ישבה על ברכיו פעמים רבות.

היא לא זכרה כיצד כל זה הסתיים. הדבר האחרון שזכרה מהמפגש היה הרגע שבו הרימה אותה אמה מעלה וביקשה מאביה לקחת אותה בזרועותיו.

"היא בתך האמיתית!" בכתה אן. "קבעת שהיא היורשת שלך והפרלמנט אישר זאת. היא שלך — עליך רק להביט בה". אביה הזעיף את פניו שהיו קודרות וסמוקות מכעס. הוא לא הסכים לקחת אותה. אליזבת התפתלה וקברה את פניה בכתף אמה המכוסה במשי, כשהיא מפוחדת מאוד. אחר כך המלכה כמעט רצה כשהיא נושאת אותה בידיה, חולפת בחיפזון על פני סדרה של חדרים מפוארים זה אחר זה, עד שהגיעה לתא שקירותיו מעץ ועליו היה תלוי בד כחול מבהיק. היה שם גבר צעיר, כומר על-פי לבושו, ולאחר שאמה של אליזבת הניחה אותה על הרצפה וכרעה על ברכיה על דרגש התפילה מול המזבח הקטן, הוא הניח יד מנחמת על כתפה.

"ספרי לי, בתי", הוא אמר.

"ייתכן שאין לי זמן רב", לחשה אמה בנימה מסתורית ומבהילה. "אני רוצה שתבטיח לי משהו, הכומר פרקר. הישבע לי שתעשה כדבריי".

"אעשה כמיטב יכולתי, מדאם", הוא השיב. תווי פניו הפשוטים הביעו טוב לב רב. ואז קמה המלכה אן על רגליה והחלה למלמל דבר-מה באוזנו כשהיא נטולת נשימה. המילים נשמעו עמומות, לכן אליזבת לא הצליחה להבין אותן. פניו של הכומר פרקר נעשו קודרות מרגע לרגע.

"אם יקרה לי דבר-מה", סיימה המלכה בקול ברור יותר, "אני חייבת לצוות עליך לדאוג לרווחת ילדתי האומללה הנמצאת כאן. הבטח לי שתדאג לענייניה".

הגבר הנדיב לא היסס לתת את הבטחתו, זה הפיח תקווה באליזבת שהוא ישוחח עם אביה המלך ויאמר לו לחדול מהתנהגותו המחפירה כלפי אמה. היא נחרדה לראות את האב שהעריצה מתנהג באכזריות כל-כך אל אמה וזועזעה למראה המצוקה של אמה. כל זה היה הרבה מעל ליכולת ההבנה התינוקית שלה, וכל שרצתה היה לסגת לעולם הקטן והבטוח שבו גרה קודם לכן, עולם שבו חיו הוריה בהרמוניה זה עם זה והיא הייתה שמחה ומוגנת באהבתם.

זמן קצר לאחר מכן, נשלחה אליזבת בחזרה להאטפילד כשבזרועותיה בובה חדשה — מתנת פרדה מאמה. כשהלכה להיפרד לשלום מאביה, אוחזת בחוזקה בידה של ליידי בריאן, הוא היה לבבי כהרגלו, ליטף את ראשה והדביק נשיקה על לחייה. היא שוב הייתה בסי שלו והיא חשה רגועה הרבה יותר. אט אט, ככל שהשתלטה עליה שיגרת יומה, היא החלה לשכוח את הרשעות שראתה בגריניץ' והאמינה שהכול שוב חזר לתקנו בעולמה הקטן.

עד לרגע ששמעה את סר ג'ון שלטון קורא לה ליידי אליזבת.

כשהביטה מטה אל אחותה הקטנה, שהייתה צעירה מכדי להבין את הדברים שעמדה לומר לה לעומקם, נמלאה מרי רגשות ישנים וסותרים. היא אהבה את הילדה אהבה גדולה וידעה שהיא תמימה ושאין זה הוגן להאשימה בעוולות שעשתה אמה למרי ולאמה, המלכה קתרין. עם זאת, מעולם לא הצליחה לשכוח שאליזבת היא בתה של אן בולין, ומרי שנאה את אן בולין יותר מכל בן תמותה אחר עלי אדמות.

עליה לסלוח, אמרה לעצמה; אמונתה דורשת שכך תעשה. אבל זה היה קשה, ואפילו בלתי אפשרי, משום שהפגיעה חלחלה עמוק מדי. אלמלא אן בולין, אביה לא היה מנתק באכזריות את הקשרים עם האפיפיור ברומא, אמה לא הייתה מתה כשהיא נטושה ובודדה, והיא עצמה לעולם לא הייתה מוכרזת ממזרה — היא, שהייתה היורשת האמיתית של המלך ויורשת העצר — וגם לא היה עליה לשמש משרתת לאחותה התינוקת אליזבת. אבל אביה — וכאן שוב צץ הקונפליקט של רגשותיה ונאמנויותיה, מפני שהיא אהבה גם אותו, למרות הפחד שלה ממנו — התאהב בזונה הזאת, אן בולין, לאחר שכישפה אותו בעיניה השחורות ובקסמיה הערמומיים; ובעקבות זאת עשרים שנים של חיי נישואים טהורים ואוהבים למלכה קתרין נחשבו בעיניו כקליפת השום, ועולמה של מרי התמוטט וקרס סביבה.

אמה הקדושה הייתה צריכה לשאת דחייה, הטרדה, גלות ומחלה סופנית בסבלנות רבה ובאומץ לב רב. לאורך כל הדרך היא התעקשה שהיא רעייתו האמיתית של המלך, וכל השנים המרירות והמתישות האמינה שיום אחד הוא יתעשת — אפילו לאחר שזנח אותה ונשא לאישה את אן, אפילו מול איומיה של אן שתוציא להורג את קתרין ואת מרי בשל סירובן להכיר בנישואים האלה, שכפי שידעה מרי, לא היו נישואים אמיתיים.

מרי כרעה על ברכיה והתפללה שגם היא תהיה סבלנית ואמיצת לב כמוה. אבל היא הייתה צעירה וחשה אומללות מרירה וטינה עמוקה. היא התגעגעה נואשות לאמה והערגה לנחמה שרק קתרין יכלה להציע לא עזבה אותה. אפילו חמש שנים של פרידה כפויה לא הצליחו לעמעם אותה. גם המוות, כך גילתה, אינו יכול לעשות זאת, משום שחלפו כבר שישה חודשים מאז קתרין מתה. מרי הייתה משוכנעת שהיא הורעלה בפקודת האישה ההיא. היא הייתה חולה זה זמן מה, וכאשר חתכו את גופה ופתחו אותו בנתיחה שלאחר המוות גילו שלבה שחור ורקוב. מה עוד היה יכול לגרום לכך מלבד רעל? ואז אביה והזונה, שלבשו צהוב לאות אבל לדבריהם, צעדו עם אליזבת ברחבי הארמון, עולזים בניצחונם.

אן לא זכתה לעלוז זמן רב. ממש ביום הלווייתה של קתרין היא הפילה את הבן שהמלך רצה נואשות, וכך אכזבה אותו באותה הדרך שבה קתרין אכזבה אותו. הוא היה מלך אנגליה עשרים ושבע שנים, וטרם היה לו בן שיירש אותו. רק שתי בנות, שכעת שתיהן הוכרזו ממזרות.

המחשבה הזאת החזירה את מרי אל העניין שלשמו באה, למשימה המפחידה שגרמה לה להתכווץ. פניה הקטנות והמחודדות של אליזבת הופנו מעלה אליה ועיניה השחורות הביטו בה בשאלה. למעט צבעיה, היא הייתה בתה של אן בולין לחלוטין — אפילו כפות ידיה ארוכות האצבעות היו כמו אלה של אן. מרי נזכרה שהייתה לאן אצבע שישית — סימן מובהק של השטן, היו מי שאמרו, לאחר שידעו שכעת מותר לנאץ אותה בפרהסיה. אבל כעת כבר לא היו לה משמיצים רבים משום שלמרבה הפלא, עקב מה שקרה בזמן האחרון, מספר הולך וגדל של אנשים הביעו אהדה כלפיה...

כן, אליזבת הייתה הבת של אמה, במראה שלה ובשנינותה החריפה, במזגה ההפכפך וביהירותה. היא כבר נשאה את עצמה ביציבות, התענגה על שמלות משובחות והציצה במראות כדי להעריץ את עצמה. אבל האם היא בתו של המלך הארי1? מחשבה זו עינתה את מרי מאז שמעה את ההאשמה נגד נגן הקתרוס, מארק סמיתון. מרי מעולם לא ראתה אותו במו עיניה, מכיוון שלא ביקרה בארמון שנים רבות, אבל כמה מחבריה שם סברו שאליזבת דומה לו, אף שלא יכלו להיות בטוחים כמובן, משום שמעולם לא חשבו להקדיש לו תשומת לב כה רבה לפני שיצא שמו לשמצה. אולם הדבר עורר דאגה במרי, מפני שמתברר שאין לאף אחד אחר, אפילו לא למלך, צל של חשד שמארק הוא אביה של אליזבת, והדבר המשיך להטריד אותה. כל אימת שראתה את אליזבת, במודע או שלא במודע היא בחנה בדקדקנות את הילדה, בתקווה לראות דמיון כלשהו למלך.

היא הדפה בנחישות את המחשבה הצדה. אין זה משנה מיהו אביה ואין זה משנה מה הייתה אן בולין, אליזבת היא ילדה קטנה וחסרת ישע שיש לספר לה שאמה הלכה לעולמה. מרי החליטה להיות עדינה וטוב לבה הטבעי הנחה את התנהגותה.

אליזבת נדנדה את רגליה בחוסר מנוחה, תוהה מתי מתכוונת מרי לומר דבר-מה. משהו בדרך שהביטה בה אחותה, במבט מלא עצב ובוחן כאחד, גרם לה לאי-נוחות. ואז הניחה מרי את ידה על ידה שלה.

"אליזבת, מתוקה, את יודעת מהי בגידה?" מרי התייסרה ימים רבים והתחבטה כיצד להעלות את הנושא הכאוב הזה. היא אפילו חשבה לפתוח ולומר שאן הלכה לגור עם אלוהים בגן עדן, אבל מרי לא האמינה בכך בעצמה — המכשפה בוודאי בגיהינום — ובגלל הכנות הטבועה בה היא אמרה את האמת.

"לא", אמרה אליזבת בהיסוס, כשעיניה התמימות פקוחות לרווחה במבוכה.

"בגידה היא כשמישהו עושה משהו רע נגד המלך. פוגע בו בדרך כלשהי, או רוקם נגדו מזימות מרושעות. את מבינה?"

אליזבת הנהנה. בסיפורים שסיפרה לה ליידי בריאן היו שפע של מזימות מרושעות, כמו זו של הזאב השובב בסיפור "התרנגול". הדברים האלה היו מוכרים לה מעולמה שלה.

"אנשים שבגדו נענשים. מוציאים אותם להורג", הוסיפה מרי.

מוות. עכשיו הבינה אליזבת מה זה. הכומר הסביר לה. מוות פירושו שהגוף שלך הולך לישון לנצח נצחים, והנפש שלך — אף שעדיין לא הייתה בטוחה מהי בדיוק נפש — הולכת לגן העדן לחיות עם אלוהים ועם כל הקדושים והמלאכים — אם היית טוב. אבל אם היית רע, תלך למקום איום ונורא שנקרא גיהינום, שם מתייחסים אלייך השדים בצורה איומה כל הזמן ומכאיבים לך עם הקלשונים החדים שלהם.

אליזבת ראתה פעם ציור של גיהינום בכנסייה ונאלצה לכסות את עיניה משום שזה היה מפחיד כל-כך. מאז השתדלה להיות טובה — אבל זה היה קשה לעין ערוך, משום שהיו מלכודות רבות כל-כך שלתוכן יכלה למעוד ילדה קטנה ועקשנית כמותה.

"את מבינה, אליזבת?" אמרה מרי. "אנשים שבגדו מוצאים להורג. בגידה היא הפשע הנתעב ביותר, גרוע מרצח או מגניבה, משום שהוא נעשה נגד הוד מעלתו המלך שאותו החליט האל למשוח על העולם".

אליזבת הנהנה.

"מתוקה, אין דרך קלה לומר זאת" — מילותיה של מרי נפלטו בשטף — "אמך בגדה באבינו המלך, ונענשה. היא הוצאה להורג".

היה נדמה שאליזבת לא שמעה את הדברים. היא בהתה אל המרחקים כשעיניה פונות אל הארמון שהתחמם באור השמש ופניה היו אטומות מבע.

"האם את מבינה?" שאלה מרי שוב, כשהיא לוחצת את היד הקטנה הנתונה בשלה. אליזבת משכה את ידה. נענשה... הוצאה להורג... נענשה... הוצאה להורג... מילותיה של מרי הדהדו שוב ושוב בראשה; היא ניסתה לתפוס מה משמעותן. למה התכוונה מרי? הוצאה להורג... הוצאה להורג...

ליידי בריאן התקדמה לעברן.

"מיליידי, האם סיפרת לה?" היא שאלה בעדינות. לפתע קמה אליזבת מהספסל, רצה אל האומנת שלה, קברה את פניה בחצאיותיה ופרצה בבכי פראי.

"אימא! אימא שלי! אימא! איפה היא? אני רוצה אותה!" היא מיררה בבכי מעורר רחמים וגופה הקטן רעד מפחד. "אני רוצה אותה! הביאו אותה!"

ליידי בריאן וליידי מרי כרעו על ברכיהן וניסו להרגיע כמיטב יכולתן את הילדה ההמומה, אבל לא היה ניתן לנחמה.

"היכן אמי", ייבבה.

"היא מתה, שֵיה שלי", התייפחה ליידי בריאן. "היא עם אלוהים".

למשמע הדברים הללו החלה אליזבת לצרוח. "אני רוצה אותה! אני רוצה אותה!"

"את צריכה להתפלל למענה", גמגמה מרי.

אבל אליזבת לא הייתה מסוגלת לדבר, היא הוציאה את נשמתה מרוב בכי.

בימים שבאו אחר כך התייחסו אליה כולם בחביבות רבה. ליידי בריאן מצאה עבורה משימות מיוחדות בבית, הטבחית הגישה לה את המאכלים האהובים עליה, ליצנית החצר של אחותה ישבה מולה בעת הארוחות וסיפרה הלצות עליזות כשהיא מנופפת בכדורים המצלצלים שלה. אבל היא רצתה את מרי, מרי שהייתה החביבה מכולם, ששיחקה איתה שעות והצילה אותה מהשיעמום שבסיפוריו של סר ג'ון דול בעל הכוונות הטובות.

"באיזה סיפור נבחר הלילה, מיליידי? גריזֵלדה הסבלנית או תֶזֵאוס והמינוטאור?" הוא שאל.

"אתמול קראנו את תזאוס, שוב", הכריזה אליזבת באנחה. "תקרא את גריזלדה הסבלנית".

"הטי אוזן", הוא אמר ופתח את הספר. "זהו סיפור המתאים היטב לילדה קטנה כמוך, העשויה להפיק משהו מהדוגמה של האישה הצייתנית".

"ליידי מרי קוראת ספרים הרבה יותר טוב ממך", הצהירה המאזינה שלו כשהיא מתנועעת בעצבנות, בטרם השלים את קריאת העמוד הראשון.

"הרשה לי", חייכה מרי ולקחה את הספר. סר ג'ון נסוג בתודה, אף שניכר כי הוא מאוכזב לא מעט מהביקורת.

מאוחר יותר באותו הערב הצטרפה מרי אליו ואל ליידי בריאן לכוסית יין לפני השינה.

"ליידי אליזבת נהנתה מהסיפור שלה?" הוא שאל.

"לא", אמרה מרי. "היא הייתה החלטית מאוד באיזה אופן היא הייתה מתייחסת לבעל של גריזלדה".

"אוי ואבוי", קימט סר ג'ון את מצחו בעצב. הוא הכיר היטב את בת חסותו. "אני מקווה שזה לפחות הסיח את דעתה".

"אני חושבת שכן", אמרה מרי. "זה השכיח ממנה את המצב לזמן מה".

לא היו עוד התפרצויות בכי. ביכולת ההסתגלות השמורה לילדים הרשתה אליזבת לעצמה להסיח את דעתה עוד ועוד, ואף שהייתה מפוחדת התמסרה לנחמה שהציעו לה הסובבים. השבח לאל, אמרה לעצמה ליידי בריאן, אין ספק שהרגע הקשה ביותר מאחורינו.

"עליי לומר לך משהו", אמרה מרי כשהיא מנופפת על עצמה במטפחת הראש שלה במקום ישיבתן המוצל בגינת הפרחים. עדיין היה חם וניחוח סמיך של ורדים ויערה עדיין עמד באוויר.

אליזבת הביטה בה בחשדנות.

"זה לא משהו רע. בעצם אלו חדשות טובות. יש לנו אם חורגת חדשה".

"אני לא רוצה אם חורגת", אמרה אליזבת מבעד לשפתיה הקפוצות. "אני רוצה אותך!"

מרי חייכה. המילים נגעו ללבה והיא ליטפה את לחייה של הילדה.

"אחותי, את צריכה לשמוח על כך. היא גבירה טובת לב. היא הייתה כה טובה אליי והיא מוכנה להיות גם לך לאם".

אליזבת הרהרה בדבריה.

"מה שמה?" היא שאלה.

"המלכה ג'יין", השיבה מרי. "קראו לה לפנים ג'יין סימור".

סימור. היכן שמעה אליזבת את השם הזה בעבר?

"המלכה קיבלה אותי יפה מאוד בארמון, והיא רוצה שגם את תבקרי אותה שם", המשיכה מרי, ואחר כך השתהתה. היא התקשתה לשאת את המחשבה על המחיר של שיבתה לארמון והזכייה מחדש בחסדי אביה.

"חתמי!" עודד אותה קרומוול, ראש השרים. "קבלי את מרותו של אביך, כפי שחובה עלייך לעשות. הודי שנישואיה של אמך היו פרי גילוי עריות ובלתי חוקיים, וששגית כשהמרית את פיו של הוד מלכותו. כך הכול יבוא על מקומו בשלום מבחינתך".

אם תחתום, כפי שדחקו בה לעשות, שום דבר לעולם לא יבוא על מקומו בשלום: זה היה ברור לה מעל לכל ספק. כיצד תוכל להתנהג בפחדנות ולהיכנע לאחר שאמה החזיקה מעמד והתעקשה על עניינים אלה שנים רבות כל-כך ועוד בהיותה נתונה במצוקה כה קשה?

אבל מרי גם ידעה שכניעתה תשיב לה את אהבתו של אביה. לכן כתבה והתחננה לאישור לבוא אליו ואף הציעה שתבוא ותשתטח לרגליו ותבקש את סליחתו על כל חטא שחטאה נגדו; אבל הוא לא השיב לה. כל מה שעניין אותו היה לקבל בכתב את כניעתה לדרישותיו: עליו לראות במו עיניו את הודאתה החד משמעית בכך שצדק כשהחליט לסלק את אמה.

היא לא יכלה להביא את עצמה לעשות זאת. היא הייתה חולה והיו לה מיגרנות וכאבי מחזור שמהם סבלה שנים רבות. היא לא יכלה לשאת עוד כאב.

"חתמי!" התעקש שאפווי, שגריר הקיסר, שנשלח על-ידי אדונו לפעול למען המלכה קתרין המנוחה ולמען בתה. הקיסר היה אחיינה של קתרין ובן דודה של מרי, ושאפווי הבטיח למרי שהוא דואג לענייניה בכל לבו.

"חתמי", הוא אמר שוב. "הוד קדושתו האפיפיור יפטור אותך מכל אחריות מוסרית, משום ששבועה שניתנה בלחץ אינה תקפה".

מרי חתמה אפוא. לא זו בלבד שהסכימה שנישואיה של אמה היו גילוי עריות ובלתי חוקיים, ולכן היא עצמה ממזרה, היא גם הכירה בכך שאביה המלך הוא השליט העליון של כנסיית אנגליה תחת ישו. בהינף קולמוס היא הודתה בהיותה ממזרה, התכחשה לסמכות האפיפיור וזנחה את כל העקרונות והנאמנויות שהיא ואמה שמרו עליהם מכל משמר, ואף שהמחילה המובטחת עמדה להתגשם בקרוב, היא ידעה שלעולם, לעולם לא תסלח לעצמה.

אליזבת הביטה באחותה. מרי נסוגה לאחד מהחלומות בהקיץ שלה ונדמה שהיא שכחה לגמרי מנוכחותה.

"המלכה ג'יין הזאת", אמרה, והקפיצה את מרי, "היא יפה?"

"לא ממש", השיבה מרי, "אף-על-פי שיש כאלו שאומרים שהיא נאווה ובהירה, והיא אכן בהירה — היא כה חיוורת שעורה נראה ממש לבן".

"אמי הייתה יפה", אמרה אליזבת בקול שקט.

מרי לא השיבה. היא לא חשבה שהזונה הייתה יפה בשערה השחור והגס ועורה הצהבהב, אבל היא לא יכלה לומר זאת לאליזבת, לא בנסיבות הנוכחיות. ומכל מקום, היא עצרה את נשימתה, משום שזו הייתה הפעם הראשונה שבה הזכירה אליזבת את אן בולין לאחר אותו יום נורא בפארק.

הילדה הרימה אליה את מבטה ובחנה אותה בעיניים שנראו מבוגרות מדי לפרצוף הילדותי הזה.

"מה עשתה אמי שהיה רע?" היא שאלה, מעניקה סוף סוף קול לשאלה שקיננה בראשה זמן רב כל-כך. לילה אחר לילה היא תהתה על כך, השתוקקה לדעת את האמת. מרי, כך החליטה, היא האדם היחיד שאולי יגלה לה.

"היא לא הייתה נאמנה למלך", אמרה מרי, שבחרה את מילותיה בקפידה. "והיא קשרה קשר להרגו". היא הביטה בחשש באחותה, מצפה שתפרוץ הסערה. היא לא פרצה. אליזבת שלטה בעצמה הפעם. היא למדה, לאחר שיעור מר אחד, שדמעות אינן משנות את פני הדברים, ומכל מקום זה תינוקי לבכות. אבל בתוכה היא געשה. כיצד יכלה אמה המקסימה וטובת הלב לקשור קשר להרוג את אביה? היא לא יכלה להאמין לזה. מובן שאם מרי אומרת זאת, זה חייב להיות נכון, אבל זה היה קשה לעיכול, והיא חשה בחילה קלה. היא נאבקה להשתלט עליה.

"כיצד הוצאה להורג?" היא שאלה, כשעיניה נעוצות בכפות רגליה הנתונות בנעלי הילדים הרכות מרובעות-הקצה.

"בחרב", השיבה מגי בתקיפות, כאילו בכך בא קץ לעניין. אין ספק שילדה קטנה לא צריכה לשמוע יותר מזה. הפרטים היו מזוויעים מדי. אפילו לאדם בגילה של מרי היה קשה לשאת זאת. לכן היא לא יכלה לעלוץ במות האויבת שלה, הרי אן שילמה על חטאיה מחיר גבוה ביותר. זה לא היה מתפקידה של מרי לשפוט אותה כעת. אן זומנה לפני בית הדין הגבוה.

"חרב?" עיניה של אליזבת נפקחו לרווחה.

מרי בלעה את רוקה.

"זה היה מהיר מאוד והיא לא סבלה. אומרים שהיא הייתה אמיצה ביותר". ייאמר לזכותה של המכשפה שעוז רוח היה לה. "עלייך להתפלל למענה, אחותי, התפללי שנשמתה תזכה למרגוע".

מרי קמה על רגליה והושיטה את ידה לאליזבת. הילדה אחזה בה בפנים חיוורות. היא דמיינה לעצמה את החרב נוחתת ומפלחת כמו סכין החותכת תפוח.

"בואי נלך לראות אם אנחנו יכולות לדאוג שימלאו מחדש את קנקני המים", אמרה מרי והובילה אותה לעבר המטבח. "היום שוב חם כל-כך".

זמן קצר לאחר מכן הן ישבו בחדר הלימוד הקריר ונהנו מהרוח שנשבה בעד החלונות הפתוחים.

"תרצי לבוא לארמון ולפגוש את אבינו ואת אמנו החורגת?" העזה מרי לשאול לאחר שראתה שאליזבת שקטה מאוד וקיוותה להסיח את דעתה.

"אני רוצה את אימא שלי", אמרה אליזבת בפשטות וקולה נשבר. "אסור היה להם להרוג אותה בחרב". השליטה העצמית שלה התפוגגה והדמעות זלגו על פניה. אבל היא נשאה את יגונה בשתיקה. מרי אספה אותה אל בין זרועותיה וחיבקה אותה.

"אני מצטערת כל-כך, מתוקה שלי", היא אמרה. "מצטערת כל-כך... האמיני לי, אני מבינה. גם אני איבדתי את אמי, לכן שתינו באותה סירה. ועכשיו שתינו ממזרות, שכן כך רצה אבינו".

אליזבת הפסיקה לבכות.

"מה זה ממזר?" היא שאלה. היא שמעה את המילה בעבר, סר ג'ון שלטון בדיוק הוציא אותה מפיו כשהפתיעה אותו לפני זמן מה באמצע שיחה סודית עם ליידי בריאן. כשראו אותה נכנסת פתאום בפתח הדלת, הרימו שניהם את מבטם, הפסיקו את שיחתם בבהלה וגמגמו את ברכותיהם. אבל מובן שאז למילה הזאת לא הייתה כל משמעות בעיניה.

מרי נראתה כמי שעומדת לפרוץ בבכי בעצמה.

"ממזר הוא אדם חסר מזל שנולד לתוך מסגרת נישואים שאינה אמיתית", היא הסבירה. "כשגבר ואישה נישאים, כל ילד שייוולד להם הוא ילד חוקי. אבל אם הם אינם נשואים על-פי חוק, ילדיהם יהיו ממזרים. אינני מצפה ממך להבין זאת, אחותי — את צעירה מכדי להטריד את עצמך בעניינים שכאלה — די אם אומר שאבינו המלך סבור שלא נישא כחוק לשתי האימהות שלנו, ולכן סילק את שתיהן זו אחר זו והכריז עלייך ועליי ממזרות, כל אחת בתורה. פירוש הדבר שאיננו יכולות לרשת את הכתר ולשלוט באנגליה אחריו".

"את מתכוונת שבאמת אינני נסיכה יותר?" שאלה אליזבת באומללות.

"לא אחותי, את לא. וגם אני לא", השיבה מרי בנימה מרירה. "כל האנשים אמורים לחלוק לנו כבוד כבנותיו של המלך, אבל על-פי החוק אנחנו ממזרות. ומאחר שאנו בנות, איש אינו מייחס לכך חשיבות רבה, שהרי נשים אינן אמורות לשלוט בממלכות. מה שאבינו צריך עכשיו, בדחיפות רבה מאוד, הוא בן שימלוך אחריו. עלינו להתפלל שהמלכה ג'יין תוכל להעניק לו בן. תעשי זאת, אליזבת?"

"כן", השיבה אליזבת והספק נשמע בקולה. "אבל הלוואי שיכולתי להמשיך להיות נסיכה".

"להתראות, אחות מתוקה", אמרה ליידי מרי, התכופפה ונישקה את אליזבת בטרם עלתה על סוסה. "אומר לאבינו שבריאותך טובה ושהישגייך טובים במידה כזו שיוכל להתגאות בך בעתיד. בפעם הבאה אראה אותך בארמון, כשתוזמני לברך את אמנו החורגת החדשה".

אליזבת לא הייתה צריכה להמתין זמן רב, ההזמנה הזאת הגיעה להאטפילד שבוע לאחר מכן בתיק האוכף של שליח לבוש במדי טיודור ירוקים-לבנים.

"אליזבת, הוד רוממותו המלך ציווה עלייך להגיע לארמון האמפטון", אמרה לה ליידי בריאן שנראתה שבעת רצון. "עלינו להתחיל לארוז מהר". מיד לאחר הדברים האלה החלה פעילות תזזיתית שבמהלכה הוצאו מהשידה או הורדו מהווים שעל הקיר פריטי לבוש קטנים — תחתוניות, שמלות, חצאיות, שרוולונים, ברדסים וגרביים — ונארזו במזוודה גדולה. מעל לערמה הונח הקתרוס של אליזבת וספר הלימוד למתחילים שממנו למדה את האותיות. את הבובה שלה עמדה לקחת איתה במרכבה.

זה היה מסע ארוך בדרך הראשית הצפונית מלאת המהמורות המובילה ללונדון. זו לא הייתה דרך נוחה, ולמרות הכריות הרכות שריפדו את הכרכרה הרתומה לסוסים שנסעה בה אליזבת עם ליידי בריאן, ספגה הכרכרה את זעזועי הדרך. היא התנודדה וקיפצה על הדרכים מלאות המהמורות. זה גרם לאליזבת בחילה קלה, אבל היא שמחה להישען לאחור, להתכרבל על הכריות ולהתעלם מאי הנוחות, משום שידעה שהיא הולכת לארמון לפגוש את האם החורגת החדשה שלה! בקרבת ארמון ווייטהול נעשתה הנסיעה קלה יותר משום שהשיירה הורשתה לעלות על דרך המלך הפרטית שנבנתה לא מכבר על-ידי המלך ועברה דרך צ'לסי ואחר כך המשיכה לארמון האמפטון.

אליזבת הביטה בעד החלון וראתה את הבקתות הרעועות של האנשים העניים מקובצות סביב מנזר ווסטמינסטר, את בתי העץ היציבים של הסוחרים העשירים, את הכנסיות ופעמוניהן המדנדנים, ופה ושם ראתה את אנשי העיר הממהרים לענייניהם. היא נשענה לאחור, כשהיא מעווה את אפה לאחר שהכה בה סירחון הביוב, ריח המזון הרקוב וצחנתם של בני אדם שאינם מתרחצים, או לאחר שראתה קבצן לבוש בלויים ואת הגדם שלו שהיה מחוספס מרוב פצעים. אבל היא הציצה שוב החוצה, מתעודדת מחיוכה הרחב של אישה נאה ורודת לחיים שהציעה לה באומץ תפוח מהסל שלה. לפתע נשמעה חבטה קלה שעה שביצה שכוונה היטב התנפצה על הצד הצבוע של האפריון, וליידי בריאן הנזעמת נופפה באגרופה אל הנער השוליה עז המצח שהפנה אליה ברוב חוצפתו אצבע משולשת לפני שנעלם לתוך הסמטה.

לכל אורך צדי הדרך נאספו אנשים ובהו ביראת כבוד בכרכרה המפוארת של אליזבת שעליה מתנוסס סמל המלוכה ונופפו לילדה הקטנה שבתוכה. היא הרגישה טוב כשראתה עד כמה היא חשובה, וכשהביטה בבגדים הגסים שפשוטי העם ארגו במו ידם, חשה סיפוק מסוים על שהיא אינה צריכה לחיות כמותם בבקתות הצנועות שלהם, אלא מתגוררת בארמון מפואר ולבושה בבדים עשירים.

עד אז סברה אליזבת שהאטפילד הוא ארמון מפואר, אבל היא הוכתה בסנוורים כשראתה את הארמון האדיר אדום הלבנים השוכן על גדות נהר התמזה בהאמפטון. הוא השתרע שם במלוא גודלו ועוצמתו כשעל אינספור חלונותיו משתקפות קרני השמש המרצדות וארובותיו הגבוהות מצטיירות מול השמים. הוא נראה, כך חשבה אליזבת, כמו ארמון קסום מהאגדות. כשחיילי המשמר המלכותי שבשער הרימו את כידוניהם והניחו לכרכרה לעבור, עיניה היו פקוחות לרווחה והיא גמעה לתוכה את מראה המתחם המרווח של מגורי אנשי החצר שהקיף את בסיס הארמון, את האנשים שמיהרו אל הארמון וממנו, רובם משרתים או אנשי משק בית שמבצעים את שליחויותיהם. פה ושם ראתה לורד או ליידי לבושים יפה או כומר שחור גלימה. את תשומת לבה משך יותר מכול ההיכל הגדול שהתנשא מעליה, וכמעט נגע בשמים. היא לא זכרה שהייתה כאן בעבר, ואין ספק שהייתה זוכרת את המקום הזה שהפאר שלו היה עוצר נשימה. והיא טרם ראתה אותו מבפנים אפילו.

ליידי בריאן, מלווה בַלורד צ'מברליין2, שהגיע לקדם את פניהן, אחזה בידה של אליזבת והובילה אותה דרך השער הפנימי ובמעלה גרם המדרגות המרשים שהוביל אל האולם הגדול. אליזבת השתנקה כשנכנסה פנימה. עיניה גמעו את שטיחי הקיר הססגוניים שכיסו את הקירות, את זגוגיות החלונות הגבוהים שהיו משובצות אבני חן ואת הגג המעוגל המפואר הבנוי מקורות עץ הרחק מעליהם. שולחנות העץ המתקפלים נערכו לקראת ארוחת הערב, והיא הייתה מרותקת כשראתה כיצד מניחים מאות צלחות עץ וספלים על המפות. אחר כך טופפה בעקבות ליידי בריאן על הרצפה המכוסה באריחים ירוקים ולבנים לעבר דלת משמאל לבימה. כאן, במסדרון צר, קיפלו משרתים מפות והבריקו קנקנים. מנהל משק הבית הוביל את מבקריו לחדר קטן סמוך, שם הונחו על השולחן אביזרי התרעננות.

"את יכולה להתארגן כאן, ליידי בריאן", אמר בחביבות. האומנת לקחה את אחת המברשות שהונחו על השולחן והחלה להסיר את אבק הדרכים מבגדיה שלה ומבגדיה של אליזבת וסידרה את שערן ואת ברדסיהן. היא סובבה את אליזבת אליה. הילדה נראתה יפה להפליא בשמלת הסטן הכתומה שלה. הלסוטה ההדוקה בעלת פתח הצוואר המרובע וחצאיותיה הנפוחות העניקו לה גזרה קטנה ורזה. זה היה אחד המלבושים האחרונים שהמלכה אן קנתה לבתה.

"הניחי לי רק לסרק את שערך, ואחר כך נוכל ללכת", אמרה האומנת בקול נמרץ. אליזבת התפתלה בחוסר סבלנות.

הן הגיעו לדלת נוספת, עוד כידונים הורמו, והן נכנסו לחדר עצום ממדים שבו עמדו דום, לאורך כל ארבעת הקירות, חיילי המשמר המלכותי וצפו בכל מי שנכנס או יצא. החדר היה מלא קהל רב, רובו אנשי חצר על-פי מראם, ועיני הכול היו נעוצות בציפייה בדלת העצומה שבפינה המרוחקת, הדלת שדרכה הכניסו כעת את אליזבת ואת ליידי בריאן.

"פנו דרך להוד מעלתה ליידי אליזבת!" קרא הלורד מנהל משק הבית, ושורות של אנשים נלהבים ומלאי קנאה התרחקו זו מזו בצייתנות והניחו להן לעבור. ככל שהתקרבו למקום, נפתחה לרווחה הדלת הגדולה ומנהל משק הבית קרא, "הוד מעלתה מיליידי אליזבת מגיעה!"

למשמע דבריו, קדו או השתחוו הגברות והאדונים לבושי המחלצות שעמדו בחדר הפנימי כשנכנסה אליזבת אל החדר. זה היה נפלא לראות את המבוגרים רבי החשיבות האלה עושים זאת לכבודה!

"השתחווי עכשיו!" לחשה ליידי בריאן. אליזבת קדה בחן ואחר כך העזה להרים את עיניה למקום שבו בלטה חופת הבד המלכותי בקצה המרוחק של החדר. מתחתיה, על במה מכוסה בשטיח, ישב אביה המלך, מלכותי ומרשים על כס מלכות מקטיפה, ולצדו על כיסא קטן יותר ישבה אישה בשמלה מוזהבת, בעלת שיער בלונדיני ארוך. אליזבת הבינה מיד שזו המלכה ג'יין. היא זיהתה אותה בשל עורה דמוי השיש שהיה לבן בדיוק כפי שמרי תיארה בפניה.

שלושה צעדים קדימה וקידה נוספת; עוד שלושה צעדים, ואז נפלו היא וליידי בריאן על ברכיהן בראשים מורכנים. המלך קם על רגליו, מודע לעיניים הנשואות אליו. הכול המתינו לראות איזו קבלת פנים יעניק לבתה של אן בולין.

"קומי, ליידי בריאן", הוא ציווה בקולו הגבוה והמלכותי, ובעודו מדבר, ירד מהבימה והרים את אליזבת בידיו.

"ברוכה הבאה, ליידי בסי הקטנה שלי". הוא חייך ושתל נשיקה מצלצלת על לחייה.

"יום טוב, אדוני", צייצה, מעט המומה מכל המתרחש והביטה סביבה בפנים הסקרניות והתוהות, שכמה מהן חייכו עכשיו.

"אני מקווה שהמסע שלכן לא היה קשה מדי", אמר המלך.

"הו לא, אדוני, אבל הוא היה ארוך מאוד!" השיבה אליזבת. "והייתי משועממת מאוד".

המלך לא הצליח להסתיר את חיוכו.

"בואי והכירי את אמך החורגת החדשה, בסי. הניחי לי להציג בפנייך את המלכה ג'יין". הוא הניח את הילדה על הרצפה.

הגבירה שישבה על הבימה הייתה מלאה מעט, חשבה אליזבת לעצמה; אפה היה ארוך, עיניה הכחולות עייפות מעט ופיה הקטן קפוץ בחוזקה. אבל כשחייכה — וכעת היא חייכה — השתנו פניה מאוד. אליזבת החלה לקוד, אבל כשהמלכה הושיטה אליה את זרועותיה, היא לא טרחה להמשיך בפעולה ורצה אליה. היא מצאה את עצמה עטופה בבד ברוקד זהוב ובהרבה בשר רך כיוון שמחשוף שמלתה של אמה החורגת היה נמוך מאוד.

"ברוכה הבאה לארמון, מיליידי אליזבת", היא אמרה וחמלה נשמעה בקולה. כמה מאנשי החצר העזו להריע למראה המחווה המרגשת הזאת; אחרים המשיכו לצפות בחיוך או בסקרנות. אליזבת שמחה להיות שוב עם אביה. היא רק הצטערה שאמה לא לצדו; אמה הייתה הרבה יותר יפה מהמלכה ג'יין. הו, כמה התגעגעה אליה.

הארוחה התעכבה כדי שהמלך יקבל את פני בתו, אבל השעה כעת הייתה אחרי אחת עשרה, השמש הייתה ברום השמים, וכולם היו רעבים; היום החליט הנרי לסעוד בציבור, כדי שהכול יוכלו לחזות באיחוד המשפחתי השמח הזה. על הבימה נערך כעת שולחן ועליו נפרשה בדייקנות מופלאה מפה מבד דמשק רקום פרחים. אליזבת הייתה מרותקת לטקסיות שבעריכת השולחן המלכותי, טקסיות מדוקדקת יותר מזו הנהוגה בהאטפילד. מפיות הונחו על המפה שעליה היו פזורים עשבי תבלין שהדיפו ריח מתקתק. אחר כך הונחו צלחות וסכו"ם מזהב, גביעים מזכוכית ונציאנית, קערות לשטיפת ידיים, כיכרות לחם חיטה לבן וקנקני יין ממתכת מרוקעת.

שולחנות נוספים נערכו במאונך לבימה ואט אט תפסו הלורדים והגבירות את מקומותיהם ונשארו עומדים על רגליהם עד שהמלך והמלכה היו מוכנים לאכול. אליזבת וליידי בריאן ישבו בראש השולחן, במקום הקרוב ביותר למלך. עבור הילדה הקטנה זו הייתה זכות גדולה השמורה למבוגרים לשבת לסעוד ברשמיות עם הלורדים ועם הגבירות בנוכחותו המלכותית של אביה, והיא השתדלה בכל מאודה לזכור את נימוסי השולחן שלה. עליה להניח את המפית שלה על כתפה השמאלית — ליידי בריאן סייעה לה לעשות זאת — ולשטוף את ידיה בקערה שניתנה לה לשם כך. בשום אופן היה אסור לה להניח את מרפקיה או את אגרופיה על השולחן, והיה עליה להחזיק בסכין שלה ביד אחת ולהשתמש בידה השנייה כדי לשאת את האוכל אל פיה. ג'נטלמן שישב מולה חתך ברוב נדיבותו את הבשר שלה בסכינו החדה, מפני שלא היה לה אחד משלה. יין הוגש, יין נקי — לא מהול במים כפי שהיה נהוג לשתות בהאטפילד — והוא עלה מיד לראשה וגרם לה להיות ישנונית ועליזה מעט. ברגע שהסתיימה הארוחה ולאחר שהמלך הנהן אל ליידי בריאן, היא נשאה את אליזבת בזרועותיה אל המגורים שהוכנו עבורה והתירה לה לבלות את שעות אחר הצהריים בנמנום.

כך חלפו להם שלושה ימים שהיו ברובם מלאי חגיגות ואירועים. המלך הוסיף לשבח את אליזבת, והמלכה ג'יין הנעימה יצאה מגדרה כדי להפגין חיבה כלפי הילדה הזאת שאת אמה החליפה. ואז הגיעה מרי אל הארמון, והשמחה גאתה בה. היה נדמה לאליזבת שהיא כעת חלק ממשפחה חמימה ומאוחדת. אילו רק יכלה אמה להיות חלק מזה...

מהר מדי היא שוב הייתה בדרכה הביתה, עם ליידי בריאן, משום שהמלך והמלכה עמדו לצאת לביקור בקנט. אליזבת התאכזבה על שהיה עליה להיפרד מאביה, אבל הייתה אסירת תודה על הפרידה החמימה. כשהובאה לפניו בחדר ההסבה, שהיה מלא בקבוצת אנשי החצר הרגילה, הרים אותה הנרי, דגדג אותה מתחת לסנטרה ונשק לה באהבה.

"ילדה מקסימה, הוד רוממותך", ציין שגריר צרפת בהתרפסות. המלך קרן מאושר.

"כן, מצער אותנו להיפרד ממנה", הוא אמר, לאושרה של אליזבת. "היא בת טיודור אמיתית, אי אפשר לטעות בכך, הא? חדה כתער ושנונה כל-כך!"

הוא הניח אותה על הרצפה.

"לכי בתי, שהאל יהיה איתך. בואי לבקר אותנו בקרוב".

כשישבה בכרכרה הקופצנית, עצובה לעזוב את ההתרגשות ואת ההנאה שבארמון ולשוב לשגרה המשמימה של חדר הילדים בהאטפילד ומדוכדכת עוד יותר מהפרידה מאביה ומאחותה היקרה מרי, הרהרה אליזבת באמה החורגת החדשה. למרות חביבותה הרבה של ג'יין, אליזבת ידעה שהיא לא תתגעגע אליה במיוחד. זיכרון אמה עדיין היה חי מדי ולמלכה החדשה אין סיכוי להשתוות אליה.

חלפו כמה חודשים ותמיד מסיבה כלשהי לא יכלה אליזבת לבקר בארמון ואביה לא היה יכול לבקר אותה.

"הוד מעלתו יצא לציד", אמר סר ג'ון שלטון.

"המלך עסוק מאוד בתוכניות להכתרת המלכה".

"יש מגפה מעבר לים. ההכתרה נדחתה ואסור לאיש לבקר בארמון מחשש הדבקה".

אחר כך היו בפיו של ג'ון חדשות מדאיגות עוד יותר, אף שאליזבת לא הבינה לגמרי על מה הוא מדבר.

"מתחולל מרד גדול בצפון. מכנים אותו ‘מסע צלב של חסד'. הקתולים נחושים לעצור את הרפורמות הדתיות של המלך".

ליידי בריאן נראתה קודרת, אבל אליזבת התעניינה יותר בסוס הצעצוע שהמלכה שלחה לה לכבוד יום הולדתה השלישי שחל בספטמבר. היא רכבה במעלה ובמורד הגלריה כשהיא עוברת מצעידה לטיפוף לדהירה ואחר כך לדילוגים. היא הייתה עסוקה בכל אלה ולכן שמעה מעט מאוד מהשיחה שהתנהלה בין המבוגרים, וכך מעולם לא גילתה שאביה היה קרוב עד כדי סכנה לאיבוד הכתר. למעשה, לא הייתה למרד כל משמעות בעיניה עד שבדצמבר הרשו לה להשתתף בחגיגות שציינו את דיכוי המרד.

"אנחנו אמורים לנסוע לווייטהול ואחר כך לגריניץ' לחג המולד!" קרנה ליידי בריאן מאושר, כשהיא אוחזת בידה של אליזבת בעת שהביטו במדורה שהודלקה לכבוד המאורע. אנשי הכפר האטפילד דילגו סביבה כשהם אוחזים ידיים והשיכר זרם בחופשיות. עיני הילדה זרחו והיא קפצה מרוב שמחה והתרגשות. זוועת מות אמה החלה לדעוך עכשיו, וליידי בריאן הייתה אחוזת התפעלות, ולא בפעם הראשונה, מיכולתם של ילדים קטנים מאוד ליהנות מהרגע.

שוב נסעה השיירה שלהם דרומה בדרך המלך הצפונית ללונדון. הקור היה עז והאומנת דאגה שבזמן הנסיעה תהיה אליזבת עטופה בפרוות. השלג עורר את התפעלותה של הילדה, וליידי בריאן עמדה רועדת כשבת חסותה העסיקה את עצמה בזריקת כדורי שלג, אף שהייתה אמורה לנוח קמעה בפרטיות בפונדק שעצרו בו לזמן קצר, בדרך.

בלונדון נתגלו עוד פלאים — נהר התמזה קפא לחלוטין. השיחות בארמון ווייטהול, שהשקיף אל הנהר, לא נסובו כמעט על שום דבר אחר, משום שכבר זמן רב לא נראה כדבר הזה. אליזבת לא ידעה מה מרגש אותה יותר: הפלא של הקרח על פני הנהר, או האושר שבאיחוד המחודש עם אביה. גם אחותה מרי הייתה שם ועמדה ליד כס המלכות של אביה. לאחר שהמלך קידם את פניה בחיבה, רצה אליזבת המאושרת לחבק אותה.

"אבל אחותי, את שוכחת את חובתך כלפי המלכה!" קראה מרי, אבל ג'יין סימור צחקה.

"ברוכה הבאה, מיליידי אליזבת!" היא אמרה. "אנחנו שמחים בחברתך. אף שאני חוששת שלא נצליח להגיע לגריניץ' בגלל הקרח שעל הנהר".

"אל תחששי, יקירתי", אמר המלך. "אנחנו נרכב לשם. חכי ותראי!"

בבוקר המחרת העירה ליידי בריאן את אליזבת מוקדם והלבישה אותה בשמלה חמה, בשכמייה מרופדת בפרוות צובל ובמצנפת מפרווה.

"מהר, אמרי את תפילותיך ושברי את רעבונך בזה", ציוותה והניחה על השולחן כיכר לחם חמה, כמה פרוסות בשר בקר על מגש וקנקן שיכר.

"מדוע?" חקרה אליזבת הסקרנית.

"אלו הן פקודות מהמלך!" השיבה האומנת במסתוריות.

אליזבת מעולם לא שכחה את אותו היום. המלך והמלכה, מלווים בקבוצה קטנה של אנשי חצר שהנרי כינה בשם משק הבית הרוכב שלו, הובילו את מרי ואת אליזבת אל שער המגורים המלכותיים של ווייטהול, שם המתינו להם סוסים משובחים ומאוכפים. כולם עלו על הסוסים ואת אליזבת הניפו אל על והושיבו לפני המלך. זה היה צפוף למדי משום שהוא היה גבר גדול מידות ושניהם היו עטופים בפרוות. אבל היא אהבה את זה. כאן, ממרומי גבו של הסוס, היא יכלה להשקיף על העולם שסביבה מנקודת תצפית גבוהה במיוחד, והיא התרגשה עוד יותר בגלל הקרבה הרבה לאביה. היא נלחצה מול בטנו הגדולה והדבר נסך בה תחושת ביטחון. זה היה מרגש ומוזר בעת ובעונה אחת והיא חשה שהיא בגן עדן בעת שטופפו ויצאו מהארמון ועשו את דרכם דרך הרובעים של צ'רינג קרוס והחוף. אליזבת מעולם לא הייתה בלונדון קודם לכן והיא הייתה אחוזת התפעלות משורות הבתים המפוארים שניצבו בצדי הרחובות, מהכנסיות היפות עם פעמוניהן המדנדנים ומשאגות האנשים שרצו ונעמדו בטור בדרך הראשית כדי לראות את שליטם.

"ינצור האל את המלך הארי!" הם קראו. "ינצור האל את הוד מעלתך!"

אביה הסיר את מצנפתו ונד בראשו שמאלה וימינה בחיוך רחב. כמה נפלא הוא היה! המגע עם פשוטי העם בא לו בלי שום מאמץ; הוא אהב את ההערצה הזאת. גם אליזבת אהבה זאת, והחלה מנופפת אליהם בעצמה למרבה ההנאה של כולם. באותו יום נולדה בתוכה תאווה להיות נערצת כך, להיות אדם כמו אביה, להתחמם באור אהבתם ושביעות רצונם של האנשים. אמנם היו כמה קולות צורמים בקהל שהעזו לצעוק דברי נאצה אל המלך, אבל זה לא שינה כלל. הם היו המיעוט ולכן לא נחשבו, בעיני אליזבת לפחות. הנרי התעלם מהם, וכך גם היא, משום שהיו דברים רבים אחרים שעודדו והרשימו אותה. מעודה לא חשה סערת נפש כזאת!

מצדם האחד רכבה בשלווה המלכה, כששתי רגליה בצד אחד של הסוס והיא מנידה בראשה בנוקשות אל ההמונים. מאחר שלא הייתה אלא בתו של אביר, היא תמיד השתדלה השתדלות יתרה להיראות מכובדת כבת זוגו של המלך, וצניעותה הטבעית התגלתה כחיסרון באירועים הפומביים הללו. אבל אפילו היא הושפעה עד מהרה ממצב הרוח העליז והעזה לחייך מפעם לפעם בביישנות לקהל.

מצדו השני של המלך רכבה ליידי מרי, פרשית מוכשרת, כשרגליה משני צדי הסוס. היה נראה שהיא שמחה באושרה של אחותה, מתפעלת מהאופן שבו הגיבה אליזבת באינסטינקטיביות לקהל ומלאת תודה על שהיא עצמה עדה לקריאות השמחה של האנשים לאחר שהייתה בגלות מהארמון זמן כה רב. ככל שמצפונה ייסר אותה, היה עליה להודות שכניעתה הביאה עמה אינספור יתרונות. ואז, בשל היותה מי שהיא, חלחלה לראשה המחשבה הבוגדנית והמזעזעת שאילו אמה לא הייתה מתריסה בעקשנות נגד אביה, החיים שלה עצמה היו יכולים להיות שמחים הרבה יותר. אבל ברגע שהמחשבה הזו עלתה בראשה, היא דחתה אותה באימה. אמה הקדושה צדקה, צדקה לחלוטין, כשעמדה על עקרונותיה.

אליזבת, נופפה בפראות אל האנשים שנדחקו משני צדי הדרך וכמעט רקדה מעלה ומטה באוכפו של המלך. היא ראתה בחטף שפניה של אחותה התכרכמו, אבל מיד איבדה בכך עניין בעת שרכבו דרך מחסום טמפל3 ונכנסו לעיר לונדון עצמה. כאן המתין להם הלורד ראש העיר. הוא הרכין את ראשו מטה מול שליטו והגיש לו את חרב העיר ואת מפתח העיר. המלך נגע בהם בידו עטוית הכפפה ונד בראשו באדיבות אל הלורד ראש העיר ואל חברי קהילתו, והתהלוכה הקטנה המשיכה לרכוב דרך רחוב פליט במעלה גבעת לודגייט שבראשה, ממש מולם, התנוסס המבנה הגותי המפואר של קתדרלת סנט פול. היה נדמה שהמגדל המחודד הגבוה שלה מגיע היישר לגן העדן. מרוב יראת כבוד שחשה למראה הכנסייה העצומה שמולה, הפסיקה אליזבת לקפץ והייתה שקטה ומנומסת כשצעדה אחרי המלך והמלכה בתהלוכה המלכותית דרך שערי הכנסייה כשמרי אוחזת בידה.

בתוך הכנסייה שררו אפלה וקור, למרות הנרות הרבים שהודלקו כדי להשרות אווירה עליזה; בחשכה היה ניתן להבחין בקימורי האבן ובקברים המרשימים. בזמן מיסת ערב חג המולד רעדה אליזבת, הן בגלל הקור, אבל בעיקר בגלל אי-הנעימות שעוררה בה השהייה במקום האפלולי הזה. היא שמחה כשהטקס תם ובני החבורה המלכותית יצאו אל האור הקלוש של שעות הצהריים, נופפו לאנשים ושבו ועלו על סוסיהם.

ואז החלו השעשועים. במקום לחזור לווייטהול, המשיך המלך וחלף על פני ארמון בריידוול לעבר נהר התמזה שהיה למשטח קרח מוצק. אליזבת צווחה כשהבינה שהם בעצם מטופפים על הנהר הקפוא ובהתחלה חששה מאוד שמא הקרח יתבקע, אבל אביה, אחותה והמלכה צחקו והיו כה מלאי עליצות מהמצב החדש הזה, שהיא נרגעה במהרה.

"אמרתי לכם שנרכב במורד הנהר לגריניץ'", צעק המלך, "ואפילו מזג האוויר לא מעז להמרות את פי!"

השלג על גדות הנהר נצנץ בקרני השמש החורפית; האוויר היה צלול ובהיר. קצות אצבעותיהם וקצות אפיהם כאבו מרוב קור כשרכבו לאורך נהר התמזה הקפוא — אבל איש לא התלונן. פעם או פעמיים גלשו הסוסים או החליקו על הקרח, אך לאחר שתפסו אותם בחוזקה במושכות הם הצליחו להשיב לעצמם את שיווי המשקל. אליזבת צווחה כשזה קרה, אבל אביה הידק עוד יותר את אחיזתו בה, וזה היה נפלא.

"שבי זקופה, בסי!" פקד עליה. "אף פעם אל תשבי כפופה על סוס. זקפי את סנטרך, כל הכבוד, ילדה טובה!"

אליזבת יישרה את גבה והטתה את ראשה בגאווה.

"הבט בי, אדוני!" היא קראה. המלך צחקק בהנאה כשהבחין בהתרוממות הרוח שלה.

פה ושם הם חלפו על פני ביתנים שהוקמו על נהר התמזה הקפוא, שם יכלו אלה שהיו מצוידים במגלשיים והעזו לבחון את יכולותיהם, לקנות ערמונים חמים או שיכר חם כדי לחמם את עצמם. המלך נופף בלבביות אל המחליקים שלא האמינו למראה עיניהם כשראו את מלוויו עוטי המדים והבינו מי הוא. אחד הגברים ניסה להשתחוות, אבל נפל קדימה על פניו, מה שעורר באליזבת גיחוך וגרם לשפתיו של הנרי להתעקל בעליזות.

"הליצן הפרטי שלי לא היה עושה זאת טוב יותר!" מלמל באוזנה.

הרכיבה המופלאה הזאת הסתיימה מהר מדי והם הגיעו לגריניץ', שם, על גדת הנהר, ניצב הארמון האהוב ביותר על המלך, המקום שבו נולד. המולה ותכונה מילאו את הארמון בעת שנערכו ההכנות המפוארות לשנים-עשר ימי חג המולד. באולם הגדול כבר התפצפץ בעליזות באח גזע חג המולד4, והארמון כולו קושט בענפי קיסוס ודפנה. עיניה של אליזבת נפערו כשהובילה אותה ליידי בריאן אל מערכת חדרי הילדים כדי להכין אותה לקראת מופעי הבידור של הערב. היא פקפקה אם תוכל להשכיב הלילה את הילדה לישון כשהיא נרגשת כל-כך.

"הו! זה היה יום נהדר!" קראה אליזבת, מחאה כפיים וריקדה סביב החדר. "אני לא יכולה לחכות שהחגיגות יתחילו".

ליידי בריאן חייכה, והנידה בראשה בייאוש מבודח בעודה מניחה על השולחן צלחת ועליה דג, חתיכת לחם ותפוח.

"את מתרגשת יתר על המידה, ילדה. הירגעי ואכלי את ארוחת הערב שלך. הלילה יש ארוחה פשוטה, משום שבערב חג המולד אוכלים אך מעט לפני הסעודה החגיגית של מחר".

אבל החגיגות עצמן עמדו להתחיל באותו הלילה, וסוף סוף, כשהיא עטופה שוב בבגדים חמים, נלקחה אליזבת מטה אל החצר הפנימית של הארמון, שם נאספו המלך, המלכה ואנשי חצרם עם אנשים ממשק ביתם. לאור לפידים צפו הכול בחבורת שחקנים שהעלתה מחזה על ג'ורג' הקדוש, הקדוש הפטרון של אנגליה, המביס את הדרקון. ג'ורג' הקדוש היה גבוה, אופנתי ונאה על סוס המלחמה הלבן שלו, והדרקון נראה אמיתי למדי כשגחלים מהמַחְתָּה זוהרות בפיו. הוא נהם נהמות מפחידות ואליזבת הסתירה את פניה בחצאיותיה של האומנת שלה, משוכנעת שהוא בא לתקוף אותה, אבל אז שמעה את הקהל צוחק צחוק מרגיע וכשהביטה שוב במחזה ראתה את ג'ורג' הקדוש הודף את חניתו אל החזה של המפלצת שמיד התגלגלה, בעטה בארבע רגליה באוויר, ייללה בהיתוליות ונפחה את נשמתה במלודרמטיות מרובה. החלק הטוב ביותר בעיני אליזבת התרחש כשהקדוש הציל את הנסיכה וכרע ברך לנשק את ידה. הנסיכה — הילדה לא הבינה שזו נערה שממלאת את התפקיד הזה — נראתה יפה מאוד, שפתיה היו אדומות ושערה זהוב. השמלה שלבשה הייתה מכוסה בפייטים מוזהבים. מחיאות כפיים סוערות נשמעו בסוף המחזה ואחר כך החלה נהירה לכיוון פתחי המטבח כדי ליהנות מהכיבוד. אליזבת הורשתה להצטרף לזמן קצר מאוד למלך ולחבורתו בחדר הפרטי שם הגישו לה, למרבה שמחתה, פֵּרות מסוכרים ויין מתובל. לאחר שפוטמה ברקיחות המסוכרות הללו היא שקעה בשינה כשליידי בריאן השכיבה אותה סוף סוף במיטתה.

שנים-עשר ימי חג המולד חלפו להם בסחרור של פולחן, סעודות וחגיגות. על אף גילה הצעיר התרגשה אליזבת למשמע השירה ההרמונית שהשמיעה הצ'פל רויאל, המקהלה המלכותית, השתנקה למראה הטווס הצלוי הנישא בכל תפארת נוצותיו אל השולחן המלכותי, צווחה מרוב צחוק למראה דילוגיו השובבים של הממונה על ההילולה והשתוקקה להצטרף ללורדים ולגבירות עוטי המחלצות שרקדו בשמחה לצלילי המזמורים העתיקים. בלילה השנים-עשר התרגשותה עלתה על גדותיה כשחולקו מתנותיו של המלך ואלה של המלכה. אליזבת קיבלה ספל כסף קטן ומעודן עם מכסה ושרשרת פנינים קשורה בסרט משי אדום. הפנינים היו כה יפות, כה מושלמות, שאף על-פי שהיה מאוחר מאוד כשפרשה למיטה, מכיוון שהרשו לה להישאר ערה ולצפות בתחפושות בחדר ההסבה, התעקשה שליידי בריאן תענוד לה את השרשרת והסתובבה לה בשמחה מול המראה, מעריצה את מה שראו עיניה. "למיטה, ילדה שחצנית שכמוך!" נזפה בה האומנת, ואליזבת התרוצצה סביב בצחקוק. לאמיתו של דבר היא לא זכרה שהייתה כה מאושרת אי-פעם וייחלה שהדבר יימשך נצח נצחים, שתוכל להישאר כאן בארמון הזוהר והקסום הזה, ולעולם לא לשוב לשקט של האטפילד. אילו יכלו החיים להיראות כך תמיד, היא הייתה עשויה אף להתחיל לשכוח את אמה ואת הטרגדיה שפקדה אותה.

 

1 בימי הביניים, וגם היום, השם הארי היה השם ה"עממי" שניתן למלכים שנקראו הנרי. (כל ההערות הן של המתרגמת).

2 לורד צ'מברליין — התפקיד הבכיר ביותר במשק הבית המלכותי באנגליה — מנהל משק הבית.

3 מחסום טמפל, ה-Temple Bar, מסמל את הגבול בין ווסטמינסטר לסיטי של לונדון.

4 מנהג פגאני עתיק הוא להכניס גזע גדול וקשה במיוחד שיבער כל ימות החג.