חולה 096
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חולה 096
מכר
מאות
עותקים
חולה 096
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

חולה 096

4.3 כוכבים (34 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

תקציר

״היא שאלה אם אני צריך משהו, ורציתי לומר שאני רוצה הביתה, קחי אותי הביתה, יעלי, הכול כואב לי, והחולשה בלתי נסבלת, אבל לא דיברתי ברור. או שלא דיברתי בכלל.״

חולה קורונה מספר 096 של מדינת ישראל נעלם.
איש לא יודע היכן הוא באמת.

רגע לפני — הוא חגג יום הולדת 50 בברצלונה, חש שחייו הם פספוס אחד גדול — ואז התברר שגם נדבק בנגיף המסתורי. אבל דווקא כשהוא מתאשפז בבית חולים, קורה דבר מפתיע. הוא מציל ראש ממשלה, מתערבב בין שירותי ביון, מעורב בהתנקשות מסתורית, עוצר אירוע היסטורי, וכל זאת בלי שירד, ולו לרגע, ממיטת האשפוז. איך הוא עשה את זה, והאם יצליח להציל גם את חייו האישיים?

עמוס שביט הוא איש תקשורת, דובר בשירות המדינה ומנכ״ל ״עמותת ידידי המרכז הרפואי קפלן״. את חולה 096 כתב בהיותו דובר ״המרכז הרפואי ברזילי״, בעודו יושב במחלקות הקורונה של בית החולים.

״הנה הספר שנזקקנו לו כדי לפרוק קצת מכל מה שעברנו בשנות המגיפה. ספר ביכורים מסחרר, מפתיע, ישראלי, עכשווי וסוחף מאוד.״
- רענן שקד

״חולה 096 עושה היסטוריה. זה הספר הראשון שנכתב בעברית על הקורונה, הספר שייקרא במאה הבאה, ובראש ובראשונה, ספר מרתק שנבלע בנשימה אחת.״
- סמדר שיר

״עמוס שביט מתמרן באלגנטיות אל מאחורי הקלעים המוטרפים של משבר הקורונה. זהו מסע משעשע, רווי בהומור עצמי ועשוי באצבעות שמחזיקות היטב את המתח הנפרש על פני הספר כולו.״
- מרב בטיטו

פרק ראשון

יום ד', 18 במארס, 2020

אני חי.
פוקח עיניים, החזה מתרומם במתינות מעצמו, בקצב איטי של צפצוף מכונות. חמצן מוזרק לחזה בשריקה פנימית, שנשמעת לי כמו מתוך הגוף פנימה, מתוך האיברים הפנימיים, וזה מרגיש כאילו אני שומע את איבריי חיים, מבפנים.
מוניטור ירוק מאמת את קיומי, זבוב עומד על חלון עמדת האחיות, לא ברור אם הוא בפנים או בחוץ, ואטב כביסה מתכתי בודק לי את רמת החמצון בדם. אני מרגיש לא טוב, שוקע לתוך מסדרונות אפלים של הזיות, לתוך מרחב מואר נטול זמן ומקום ואוויר, יונק את קיומי כמו מתוך קשית, כמו מתוך פילטר עכור, לא מצליח לזהות את האיש ששוכב בתוך חלוק בית החולים, במחלקת הקורונה, מדולל מסת שריר, ופניו כפניי.
אבל אני עוד חי.
שמונה ימים הייתי מונשם ומורדם, עם "הצללה דו צדדית בריאות", כפי שנכתב בניירת הצהובה, ומתברר שנרשמה היסטריה די גדולה סביבי בזמן שהייתי עמוק בחשיכה הגדולה. אמא ויעלי והילדים והחברים ואולי גם כל המדינה.
כעת כבר יצאתי מטיפול נמרץ קורונה, לא יודע לומר מתי. הגוף שלי מצומק ורזה, השיעול הנבחני קצת נרגע אבל הקול שלי עדיין נשמע כמו מיקרוגל בפעולה. יבש, מעוך, עמום, אבל מחובר עדיין לחשמל.
התחלתי לעשות, פה ושם, פיזיותרפיה נשימתית, ובקרוב אלמד כמו תינוק לבצע פעולות חיים בסיסיות. בהונות הרגליים מרצדות מקצה הגוף, אצבעות הידיים מגרדות את הראש הבוער, כמו בגוף אחר, ואיכשהו אני כבר מצליח לאכול בכוחות עצמי.
ארבעה ימים לאחר שחזרתי לארץ — מברצלונה, נפלה עליי עייפות. הרגשתי נורא, ונראה היה שהעולם חג סביבי כמו קרקס מעופף מול העיניים. הגוף פשוט קרס במהירות, ואמבולנס שהזמינה יעלי, אשתי, פינה אותי ברעש גדול לבית החולים ברזילי באשקלון.
זה כמעט הדבר האחרון שאני זוכר — אני באמבולנס, רוצה להחליף כמה מילים עם פרמדיקית צעירה בלבן, עם פנים מתקתקות של בריאות, אבל רק מחרחר כמו מכשיר חשמלי מקולקל.
כשהתעוררתי, הכול היה מוצף אורות לבנים ורעש מכונות מונוטוני. לא הייתי בטוח אם האנשים סביבי הם מציאות או חלום. הם לבשו חלוקים לבנים, רכוסים ואטומים עד צוואר כחייזרים, על פניהם מסכות בד ירוקות ומין מסך פנים שקוף, על ראשם קפוצ'ון רפואי לבן, ידיהם עטויות כפפות גומי כחולות, ולא יכולתי לזהות פרצופים או הבעות פנים.
גם לא ממש ידעתי איפה אני.
אחר כך שקעתי שוב, לא ברור לכמה זמן.
בשלב מסוים, כשפקחתי עיניים, מנסה להבין איפה אני ומה בעצם קרה, חשבתי שאני רואה אותה, בין כל האנשים שהתרוצצו כאן במחלקה. שהיא כאן, ממש מולי. קרן?!
יעלי צלצלה לנייד שלי. למרות ניסיונותיה להסתיר זאת, יכולתי לשמוע את הבהלה שבקולה. הקשבתי לה בעיניים עצומות, מתענג על הרכות הבלתי מוכרת שנשזרה בלשונה, נהנה מהדאגה שכבר נשכחה בינינו, בשנותינו הארוכות, המשותפות, החבוטות.
"אני חי, יעלי", לחשתי מתכתית, בוהה בבטן שלי, שעולה ויורדת במתינות, "לא צריך לדאוג".
תראי, יעלי, ניצחתי את המוות. הנה, הוא מתנשף שם מאחור, בקושי מסוגל לזוז.
היא נשמה עמוק וסיפרה בקול רך שהמדינה בהיסטריה מהנגיף הסיני שחדר לארץ. אמרה שהתפרסם בעיתונות המקומית של אשקלון שאני חולה קורונה 096 של מדינת ישראל, שנדבקתי בטיול בברצלונה, ושהם לקחו תמונה שלי מהפייסבוק. היא הסבירה שאני מאושפז במחלקת קורונה א' בבית החולים ברזילי, ושהייתי לא יציב, ושאיש לא ידע לומר מה קורה איתי, ושאפילו היה חשש ממשי לחיי.
"זה היה מפחיד", נסדק לה הקול.
יעלי אמרה שהילדים מודאגים ושאמא שלי מתקשרת כל חצי שעה ולא מפסיקה לבכות ולהתפלל ולקרוא תהילים.
היא שאלה אם אני צריך משהו, ורציתי לומר שאני רוצה הביתה; קחי אותי הביתה, יעלי, הכול כואב לי, והחולשה בלתי נסבלת, אבל לא דיברתי ברור.
או שלא דיברתי בכלל.
"מחשב, מחשב נייד", קירבתי את הטלפון לפה, מגייס כל חלקיק אוויר אפשרי, "יכולה להעביר לכאן את המחשב הנייד שלי?"
שמעתי את נשימתה המודאגת, "את המחשב הנייד שלך? למה אתה צריך אותו?"
"בבקשה, יעלי, את המחשב. אני צריך אותו".
אני חייב לכתוב, יעלי, המהם המיקרוגל ממחלקה א' שבאשקלון.
חייב להבין מה השתבש לי בדרך.

עוד על הספר

חולה 096 עמוס שביט

יום ד', 18 במארס, 2020

אני חי.
פוקח עיניים, החזה מתרומם במתינות מעצמו, בקצב איטי של צפצוף מכונות. חמצן מוזרק לחזה בשריקה פנימית, שנשמעת לי כמו מתוך הגוף פנימה, מתוך האיברים הפנימיים, וזה מרגיש כאילו אני שומע את איבריי חיים, מבפנים.
מוניטור ירוק מאמת את קיומי, זבוב עומד על חלון עמדת האחיות, לא ברור אם הוא בפנים או בחוץ, ואטב כביסה מתכתי בודק לי את רמת החמצון בדם. אני מרגיש לא טוב, שוקע לתוך מסדרונות אפלים של הזיות, לתוך מרחב מואר נטול זמן ומקום ואוויר, יונק את קיומי כמו מתוך קשית, כמו מתוך פילטר עכור, לא מצליח לזהות את האיש ששוכב בתוך חלוק בית החולים, במחלקת הקורונה, מדולל מסת שריר, ופניו כפניי.
אבל אני עוד חי.
שמונה ימים הייתי מונשם ומורדם, עם "הצללה דו צדדית בריאות", כפי שנכתב בניירת הצהובה, ומתברר שנרשמה היסטריה די גדולה סביבי בזמן שהייתי עמוק בחשיכה הגדולה. אמא ויעלי והילדים והחברים ואולי גם כל המדינה.
כעת כבר יצאתי מטיפול נמרץ קורונה, לא יודע לומר מתי. הגוף שלי מצומק ורזה, השיעול הנבחני קצת נרגע אבל הקול שלי עדיין נשמע כמו מיקרוגל בפעולה. יבש, מעוך, עמום, אבל מחובר עדיין לחשמל.
התחלתי לעשות, פה ושם, פיזיותרפיה נשימתית, ובקרוב אלמד כמו תינוק לבצע פעולות חיים בסיסיות. בהונות הרגליים מרצדות מקצה הגוף, אצבעות הידיים מגרדות את הראש הבוער, כמו בגוף אחר, ואיכשהו אני כבר מצליח לאכול בכוחות עצמי.
ארבעה ימים לאחר שחזרתי לארץ — מברצלונה, נפלה עליי עייפות. הרגשתי נורא, ונראה היה שהעולם חג סביבי כמו קרקס מעופף מול העיניים. הגוף פשוט קרס במהירות, ואמבולנס שהזמינה יעלי, אשתי, פינה אותי ברעש גדול לבית החולים ברזילי באשקלון.
זה כמעט הדבר האחרון שאני זוכר — אני באמבולנס, רוצה להחליף כמה מילים עם פרמדיקית צעירה בלבן, עם פנים מתקתקות של בריאות, אבל רק מחרחר כמו מכשיר חשמלי מקולקל.
כשהתעוררתי, הכול היה מוצף אורות לבנים ורעש מכונות מונוטוני. לא הייתי בטוח אם האנשים סביבי הם מציאות או חלום. הם לבשו חלוקים לבנים, רכוסים ואטומים עד צוואר כחייזרים, על פניהם מסכות בד ירוקות ומין מסך פנים שקוף, על ראשם קפוצ'ון רפואי לבן, ידיהם עטויות כפפות גומי כחולות, ולא יכולתי לזהות פרצופים או הבעות פנים.
גם לא ממש ידעתי איפה אני.
אחר כך שקעתי שוב, לא ברור לכמה זמן.
בשלב מסוים, כשפקחתי עיניים, מנסה להבין איפה אני ומה בעצם קרה, חשבתי שאני רואה אותה, בין כל האנשים שהתרוצצו כאן במחלקה. שהיא כאן, ממש מולי. קרן?!
יעלי צלצלה לנייד שלי. למרות ניסיונותיה להסתיר זאת, יכולתי לשמוע את הבהלה שבקולה. הקשבתי לה בעיניים עצומות, מתענג על הרכות הבלתי מוכרת שנשזרה בלשונה, נהנה מהדאגה שכבר נשכחה בינינו, בשנותינו הארוכות, המשותפות, החבוטות.
"אני חי, יעלי", לחשתי מתכתית, בוהה בבטן שלי, שעולה ויורדת במתינות, "לא צריך לדאוג".
תראי, יעלי, ניצחתי את המוות. הנה, הוא מתנשף שם מאחור, בקושי מסוגל לזוז.
היא נשמה עמוק וסיפרה בקול רך שהמדינה בהיסטריה מהנגיף הסיני שחדר לארץ. אמרה שהתפרסם בעיתונות המקומית של אשקלון שאני חולה קורונה 096 של מדינת ישראל, שנדבקתי בטיול בברצלונה, ושהם לקחו תמונה שלי מהפייסבוק. היא הסבירה שאני מאושפז במחלקת קורונה א' בבית החולים ברזילי, ושהייתי לא יציב, ושאיש לא ידע לומר מה קורה איתי, ושאפילו היה חשש ממשי לחיי.
"זה היה מפחיד", נסדק לה הקול.
יעלי אמרה שהילדים מודאגים ושאמא שלי מתקשרת כל חצי שעה ולא מפסיקה לבכות ולהתפלל ולקרוא תהילים.
היא שאלה אם אני צריך משהו, ורציתי לומר שאני רוצה הביתה; קחי אותי הביתה, יעלי, הכול כואב לי, והחולשה בלתי נסבלת, אבל לא דיברתי ברור.
או שלא דיברתי בכלל.
"מחשב, מחשב נייד", קירבתי את הטלפון לפה, מגייס כל חלקיק אוויר אפשרי, "יכולה להעביר לכאן את המחשב הנייד שלי?"
שמעתי את נשימתה המודאגת, "את המחשב הנייד שלך? למה אתה צריך אותו?"
"בבקשה, יעלי, את המחשב. אני צריך אותו".
אני חייב לכתוב, יעלי, המהם המיקרוגל ממחלקה א' שבאשקלון.
חייב להבין מה השתבש לי בדרך.