האחים פרסטון 1 - לוקאס

פרולוג
לוקאס

הדם שעל בגדיי עדיין לח, אבל הדם שעל ידיי כבר לא. מתישהו בין בית החולים לתא ההמתנה בתחנת המשטרה שבו אני נמצא הוא נעשה כתמים אדומים על כפות ידיי ועל האצבעות. אני מרגיש אותו גם על פניי, מתערבב בדמעות שמכתימות את עורי. אני תוהה מה האחרים בתא חושבים עליי – בקושי גבר, מכונס בפינת החדר, לובש טוקסידו מוכתם בדם ונועל נעל אחת. אני מדמיין לרגע את המחשבות ואת הסיפורים שרצים להם בראשים.
אולי הוא היה מעורב בתאונה כי הוא שיכור.
אולי הוא הלך מכות כי הוא שיכור.
אולי הוא ניסה להרוג מישהו.
אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי כי השלכות מעשיי כבדות מדי בשבילי כרגע, אז אני בוהה ברצפה; טביעת הנעל היחידה שלי מובילה אל המקום שבו אני יושב כאילו הייתה מפת דרכים למותי. אני חושב על הדבר ההגיוני היחיד.
אני חושב עליה.
אני תוהה אם אי פעם אצליח להוציא מהראש את התמונה ואת התחושה של גופה הרפוי בין זרועותיי.
שישה־עשר קליקים.
שמונה שניות.
זה הזמן שנדרש לי להבין שהייתי מאוהב בה ארבע שנים.
שמונה שניות משנות חיים.
זה גם בדיוק הזמן שנדרש לי לאבד אותה. 

לויס

עבר

"נחמד שהבוס שלך רצה להזמין אותנו," מלמלתי לאבא שישב לידי. שתי ידיו היו על ההגה בזמן שנסענו ברחובות העיר החדשה שלה היינו אמורים לקרוא 'בית'. לאחר הגירושין הוא רצה התחלה חדשה, וזה אמר להתרחק עד כמה שאפשר מאימא. אם הוא היה מאוכזב ממשהו, זה מכך שהצליח למצוא עבודה במרחק של רק ארבע שעות נסיעה משם. לא שהוא אמר משהו על זה אי פעם, אבל הוא הבטיח שזו עבודה טובה עם משכורת טובה יחסית למנהל אתר בניה, ואף שהעיר הייתה קטנה בהרבה מהעיר שבה ביליתי את שנותיי הראשונות, הוא אמר שזו עיר טובה לבלות בה את הילדות שלי עד שאעזוב אותו לרעות בשדות ירוקים יותר – אוניברסיטה וכאלה.
אלה היו המילים שלו, לא שלי. חוץ מזה, הייתי רק בת אחת־עשרה, גדולה מספיק כדי שתהיה לי דעה, אבל עדיין קטנה מדי מכדי שיהיה לי אכפת. "אז איך הבוס שלך? קוראים לו טום, נכון?"
אבא הנהן והסתכל במראה הצדדית לפני שעבר לנתיב השני. "הוא נראה נחמד. הוא גבוה ואשתו קטנה מאוד. שמה קת'רין, אבל כולם קוראים לה קייטי."
אבא מהאנשים שנראה שלעולם לא מזדקנים, רק שהוא אף פעם לא נראה צעיר במיוחד. הזקן שלו תמיד היה מעוטר בשערות אפורות והיו לו עיגולים שחורים מתחת לעיניים כאילו תמיד היה עייף. מה שהכי בלט זה שהוא תמיד נראה מודאג, כאילו העולם מגיע אל קיצו והוא היחיד שנושא בעול הסוד הנורא.
כשהמצב עם אימא החמיר, הדאגה הפכה למתח שהתחלף בפחד ולאט־לאט להשלמה. אני חושבת שבשבילו ההשלמה הייתה החלק הגרוע ביותר, הידיעה והאמונה שרק הוא ואני ניצבים נגד העולם.
ואז הוא קיבל את התפקיד הזה. אני חושבת שלא ראיתי אותו מחייך מאז התקופה שלפני נקודת השבירה, שהתרחשה כשאימא זרקה לו כיסא על הראש.
הוא נתן לי דחיפה קלה עם המרפק וחייך אליי. "נחשי כמה ילדים יש להם?"
שמטתי את הכתפיים והדפתי הצידה את המחשבות. "כמה?"
"נחשי, לוֹ," הוא אמר בקול מלא ציפייה.
"אני לא יודעת. ארבעה?"
"יותר."
"חמישה?" הוא הניד בראשו. ישבתי שם בעיניים רחבות. "שישה?" הוא הנהן, תודה לאל. עוד ילדים ועיניי היו קופצות מראשי.
"כן. חמישה בנים ובת. הבת היא הבכורה וכל השמות שלהם מתחילים באות ל'. רואה, לויס? את תשתלבי בלי בעיה."
השפלתי מבט אל עבר הכפכפים, מכנסי הג'ינס הקצרים וחולצת הטי עם תמונת החתול והמילים 'מיאו נשמע' שלבשתי. "אולי הייתי צריכה ללבוש שמלה יפה או משהו כדי לנסות להרשים אותם."
נדרש לו זמן מה לענות וכשהוא ענה המילים הדהדו חזק כל־כך שגם היום, שש שנים מאוחר יותר, אני שומעת אותן בבירור. "את מרשימה אנשים עם הראש שלך, עם הלב הרחב ועם הענווה שלך, ואף שאת בהחלט ילדה יפה, המראה שלך או הבגדים שאת לובשת לא צריכים להיות הסיבה לכך שאנשים יתרשמו ממך לטובה. כשתהיי גדולה יותר ובנים יתחילו לשים אלייך לב, ארצה שתזכרי את זה. מי שיימשך אך ורק למראה שלך לא יהיה האדם הנכון בשבילך, לוֹ. הוא לא יהיה שווה את זה. תמצאי מישהו טוב יותר."
הנאום הזה לבדו היה סיבה טובה מספיק לבחור לגור איתו במקום להישאר עם אימא. "אלא אם כן הוא ג'סטין טימברלייק," צחקתי, מנסה להסתיר את התגובה האמיתית שלי לדבריו, "כי ג'סטין כן יכול לקבל אותי רק בגלל המראה שלי, נכון?"
אבא צחק. "את לגמרי יכולה למצוא מישהו טוב יותר מג'סטין טימברלייק."
"לא נראה לי!" אמרתי ברצינות. זו כבר לא הייתה בדיחה.
הוא צחק, צליל טהור כל־כך שבאותו הרגע כמעט שנאתי את אימא על כך שניסתה לקחת את זה ממני. הייתי צעירה, אבל לא עיוורת או חירשת, ואף שאני בטוחה שלא ידעתי בדיוק מה קרה ביניהם, ידעתי מספיק.
חזרתי לחשוב על טום ועל קייטי ועל צבא הילדים שלהם. "אבא..." פזלתי לעברו. "אתה בטוח שאתה רוצה את העבודה הזאת? אולי האנשים האלה הם כת משפחתית מוזרה? אי אפשר לדעת. יום אחד אתה עובד בבנייה וביום למחרת אתה מוצא את עצמך מציית לחוקים של איזה גורו."
הוא גלגל את עיניו. "אני חייב להשגיח יותר על התוכניות שבהן את צופה בטלוויזיה. די עם תוכניות הדוקו־פשע." הוא האט את הרכב עד לעצירה. "נראה לי שהגענו." הוא רכן קדימה כדי להביט על המספר שעל תיבת הדואר. זה פחות או יותר היה הדבר היחיד שאפשר היה לראות מהרחוב. זה ודרך עפר ארוכה מוקפת עצים. "כן, זה המקום," הוא אמר לעצמו ונסע לאט בין השערים הפתוחים משני צידי הדרך. "וואו..." הוא לחש.
ואכן זה היה 'וואו'. הרגשתי כאילו הזמן הואט כשבית פרסטון נגלה לעינינו, בית דו־קומתי יפהפה עם תריסים כהים ומרפסת עץ שעטפה את הבית כולו. הייתה גם חניה מקורה ומעליה דירה נפרדת. הגינה הייתה מטופחת.
זה היה מסוג הבתים שרואים במגזינים. אני מניחה שלא הייתי צריכה להתפלא בהתחשב בעובדה שטום פרסטון היה בעליה של חברת הבניה הגדולה ביותר בחלק הזה של צפון קרוליינה, ובכל זאת מעולם לא ראיתי בית כזה. לא במציאות, לפחות.
גדר לבנה סבבה את הבית, ככל הנראה כדי לשמור שהילדים יישארו בטווח הראייה בשטח הענק שהשתרע על פני דונמים רבים, לא כולל האגם שבבעלותם.
ככל שהתקרבנו, נראה כאילו אנשים התחילו להגיח מכל פינה. אחד. שניים. שלושה...
הפסקתי לספור בארבעה כי כבר התחלתי להרגיש חרדה וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה על כך שהייתי צריכה ללבוש שמלה יפה.
אבא לא צחק כשאמר שהבוס שלו גבוה. הוא גם היה רחב. לא שמן, פשוט גדול, ומאיים מאוד, אף שהייתי בספק שהוא התכוון להיראות כזה. פשוט היה לו קול עמוק שהדהד סביבו.
בזמן שעמדנו בגינה הקדמית שלהם טום הציג את אבי לבני משפחתו בתור בריאן, מנהל העבודה החדש שלו, וכמובן הציג גם אותי. נשמעו הרבה שמות וראשים רבים הנהנו בין השמות האלה. למען האמת, השמות היחידים שהצלחתי לקלוט היו קייטי אשתו, לוסי הבת ולוקאס, שהיה הרביעי שראיתי כשהגעתי. אותו הציגו אחרון.
"לוק בגילך, לויס," אמרה אימו. השמש הזורחת הבליטה את שמלתה הלבנה ושערה השחור הבהיק. קייטי נראתה כמו מלאכית והחזה שלי התהדק בזמן שניסיתי לא להתגעגע לאימא. "כשייגמר הקיץ תלמדו באותה כיתה בבית הספר," הוסיפה.
"נכון שזה נהדר?" אבא שאל והנהן לכיווני.
"נהדר." דחפתי את משקפיי במעלה האף.
לוקאס עשה את אותו הדבר עם המשקפיים בעלי המסגרת הכהה והעבה שנחו על האף שלו. המסגרת התאימה לשערו הכהה ולעיניו הכחולות. כשהוא חייך נחשף רווח בין שתי שיניו הקדמיות והוא היה כזה חמוד.
הייתי בת אחת־עשרה והוא היה חמוד.
הוא היה חמוד, והסתכל עליי.
"אכיר לך את החברים שלי כדי שיהיה לך עם מי לבלות," הוא אמר והסיר את כפפת הבייסבול שעטה. הבטתי בכפפה נופלת על הדשא הירוק והמושלם בין כפות הרגליים שלנו ואז הרמתי את מבטי אליו. הוא עדיין חייך. עדיין היה חמוד.
"תודה רבה." אני נשבעת שמעולם לא הרגשתי חנונית יותר מאשר באותו הרגע.
"הבאתי עוגיות," אבא אמר והרים קופסה שקנינו בחנות. לפתע קרה משהו. לוסי אמרה, "אני הולכת לקרוא," וטסה במעלה מדרגות המרפסת הקדמית, אחד מאחיה בעקבותיה. התאומים הלכו בכיוון השני והתחילו להתמסר בכדור. עוד אחד מהאחים מלמל משהו ונעלם. הטלפון צלצל בתוך הבית. "אני ארים," קייטי אמרה והלכה.
טום החווה בידו אל עבר הבית. "אני אדליק את האש בגריל בגינה האחורית."
"נשמע מעולה." אבא לחץ על כתפי והלך אחריו.
התחלתי ללכת איתו, אבל יד נחתה על זרועי. הסתובבתי וראיתי את לוקאס, מחייך אליי חיוך עוד יותר רחב ונראה עוד יותר חמוד. "רוצה לראות משהו מגניב?"
הוא לקח אותי אל מקום המחבוא הסודי שלו, מקום רחוק מהגדר הלבנה, אבל לא רחוק מדי, וכך עדיין יכולנו לראות את הבית. למה הוא הראה לי מקום שאמור היה להיות סוד, את זה לא ידעתי, אבל לא היה לי אכפת. זה היה חלל בין שני עצים. שמיכה ישנה נתלתה בין הגזעים והסתתרה מתחת לענפים עשירים בעלים. "זה מגניב," אמרתי.
"חכי."
הוא הסיט את הענפים והצביע על קופסת מתכת בפינה. "מה זה?"
"מחבוא סודי," הוא לחש והביט סביבו. עשיתי את אותו הדבר. לא ידעתי מה אני עושה. כבר הזכרתי שהוא היה חמוד? הוא ירד על ברכיו והרים ענן של אבק כשעשה זאת. "בואי." הוא נופף אליי בזמן שהרים את הקופסה בידו השנייה. ירדתי על ברכיי לידו. הזרועות שלנו נגעו זו בזו כשהוא הרים את המכסה. "לעזאזל!" הוא פלט.
"מה קרה?"
"לוגן," הוא אמר בפשטות.
"מי?"
הוא נאנח. "אחי." מצמצתי. "או־קיי. אז לוסי היא הבכורה ואני השני," הוא הצביע על עצמו, "ואת כבר יודעת שקוראים לי לוקאס. אחריי יש את ליאו, את לוגן, ואת התאומים לינקולן וליאם."
"אה." הנהנתי בניסיון לזכור לא את השמות אלא את הסדר. באותה התקופה לוקלין עדיין לא נולד. "אז מה בקשר ללוגן?"
הוא הניד בראשו והוציא חטיף 'סניקרס' אחד. "הוא בוודאי גנב את האחרים. נשאר רק אחד." הוא הושיט אותו לי. "קחי אותו."
הנדתי בראש. "לא, זה שלך."
"אבל את האורחת שלי. החברה שלי."
לקחתי את השוקולד וניסיתי להסתיר את החיוך. פתחתי את העטיפה וחציתי את החטיף. הושטתי לו חצי. "חברים חולקים." אכלנו בשקט.
"אחי כזה טיפש," לוקאס אמר כעבור זמן מה, "היו בקופסה רק 'סניקרס' והוא אלרגי לאגוזים."
צחקוק פרץ מתוכי. "אז למה שייקח אותם?"
לוקאס גלגל את עיניו. "כי הוא לוגן."
בשלב מאוחר יותר למדתי שהמילה הפשוטה 'לוגן' בטון שבו השתמש הייתה תמיד הסבר מספק בבית פרסטון.
אימא שלו קראה לנו כעבור דקה. לוקאס נעמד מהר וניגב על חולצת ה'סופרמן' שלו את ידיו המלוכלכות בשוקולד ובעפר. לאחר מכן הוא הושיט לי את ידו. "מוכנה?"
לקחתי את ידו. הוא היה הבן הראשון שאיתו הרגשתי מתוחה כשאחזתי בידו. הוא שחרר את ידי ברגע שעמדתי. "נתחרה עד לגדר?" הוא שאל.
השפלתי מבט אל בגדיי ושמטתי כתפיים. "או־קיי."
"מוכנה?" אפילו אז, בתור ילד, הוא התכופף לתנוחה של אצן.
חיקיתי את התנוחה שלו והתעלמתי מהעובדה שהוא נעל נעלי ספורט ואני נעלתי כפכפים. "מוכנה."
"צא!"
אני ניצחתי.
לוקאס השתעל ולקח את צלחת הנייר מאימו.
"היא השאירה לך שובל של אבק, בני," קייטי הקניטה.
צחקקתי. לוקאס אמר, "זו תהיה הפעם האחרונה."
וכך היה.
אימא שלו צחקה ובלגנה את שערו לפני שהעבירה לי צלחת. היא הביטה בשנינו במשך דקה לפני שצעקה, "טום! בריאן! בואו תראו משהו!"
לוקאס ואני המשכנו לעמוד זה לצד זה והתנשפנו בזמן שחיכינו שהאבות שלנו יצטרפו אלינו. כולם בהו בשנינו והחיוך של קייטי הלך וגדל. היא הצביעה על החולצה של לוקאס. "אתה קלארק קנט," היא אמרה, ואז הסיטה את מבטה אליי. "ואת לויס ליין."

פרק 1
לוקאס

"לייני!" נקישה בדלת. "לייני, פתחי את הדלת!" כבר אחת בלילה, חושך מוחלט. "נו, לייני!" אני דופק שוב, חזק יותר הפעם.
אור מסתנן מתחת לדלת. אני דוחף את הידיים לכיס ומחכה. לבסוף הדלת נפתחת ולייני מופיעה, לבושה בפיג'מת פלנל ושערה השחור מבולגן. היא ממצמצת כאילו היא מנסה להבין מי זה עומד בדלת שלה. כאילו זה יכול להיות מישהו אחר. "את מתכוונת לתת לי להיכנס? אני מחכה כבר הרבה זמן."
היא מסתובבת לאט לאחור וממלמלת משהו, כפות רגליה מחליקות על מרצפות חדר השינה שלה במרתף.
אני שומט את הז'קט וזורק אותו אל הספה שבצד השני של החדר. כשאני מחזיר את המבט אליה היא כבר ישובה על המיטה ומשפשפת את העיניים. היא נאנחת בתסכול לפני שהיא נכנסת מתחת לשמיכה ושואלת, "איך הייתה מסיבת סוף הקיץ?"
אני מסיר את הג'ינס ונשאר עומד בחולצת טי ובתחתוני בוקסר. "רגילה," אני אומר, מוציא שמיכה וכרית נוספות מהארגז שלמרגלות המיטה. אני מסדר לעצמי את המיטה הרגילה שלי על הספה בזמן שהיא מחכה שאתמקם. היא לא מסתכלת עליי אף שלפעמים הייתי רוצה שכן. זה האגו שלי שמרים את ראשו.
"גרייס הייתה שם?"
"כן."
"ולא יכולת לחזור אליה? או אפילו טוב יותר, ליחידת הדיור המהממת שיש לך בבית?"
"את עצבנית." אני ממתין לתגובה וכשזו לא מגיעה, אני מוסיף, "ואת יודעת שאני לא יכול להביא בנות הביתה."
"אני בטוחה שתוכל להגניב מישהי לשם בהתחשב בעובדה שיחידת הדיור שלך אפילו לא מחוברת לבית עצמו."
היא מסמנת לי בידה שאמהר. אני חובט בכרית כמה פעמים, מתכסה בשמיכה ומצביע על המנורה. כשהחדר מתמלא באפלה ויש רק אור חלש מהמנורה שליד המיטה אני אומר, "אני לא מביא בנות הביתה כי לאבא יש חוקים ואני מכבד אותם." אני מביט בה, אבל הדבר היחיד שאני מזהה זה את קווי המתאר של הגוף שלה. "אולי אני פשוט מתגעגע לבלות איתך." אני מתהפך על הצד ומנסה למצוא תנוחה נוחה יותר, אבל קר בחדר והספה כבר לא מה שהייתה פעם. "לייני?"
"מה?" היא אומרת בכעס. היא חמודה כשהיא כועסת.
"קר לי."
"תתמודד, נסיכה."
"את רעה." היא נאנחת בקול רם ומתהפכת במיטה, ולפני שהיא מציעה אני כבר פוסע לעברה עם הכרית ביד.
"אני ההיפך הגמור מרעה, בעיקר כשמדובר בך."
אני מרשה לעצמי לחייך כי אני יודע שהיא לא יכולה לראות אותי. אני זורק את הכרית על המיטה ונכנס מתחת לשמיכה איתה. זה משחק שאנחנו משחקים שוב ושוב, משחק שבו אני תמיד מנצח. אני נשכב על הצד בפניי אל גבה. "לייני?"
"מה?"
"עדיין קר לי, אפשר חיבוקי?" רק עם לייני אני יכול להשתמש בדיבור תינוקי. לא כי זה דבילי אלא כי היא היחידה שמבינה אותי.
היא נושפת ברוגז, אבל בכל זאת זזה אחורה ומצמידה את גופה אל גופי. אני מניח יד מתחת לכרית שלה ואת השנייה על מותניה.
"אתה קפוא," היא מתלוננת.
"החדר שלך קפוא כמו פריזר."
"אתה הבן־אדם עם הדם הכי קר שאני מכירה."
אני צוחק ומושך אותה אליי כדי להתחמם. "זה לא הדבר הכי יפה לומר עליי. תגידי, לכמה בחורים נתת לחבק אותך ככה?"
היא לא מגיבה ואני מתחיל לפקפק במילים שלי. אמרתי את זה מתוך רוע? אולי. גם אם זה נכון, זה עדיין היה מרושע. "סליחה," אני אומר. הייתי עם מספיק בחורות כדי לדעת שמילה אחת יכולה להציל את המצב.
"זה בסדר. אני צריכה לישון ואתה צריך לסתום."
"קיבלתי." אני מתקרב עוד קצת.
"שתית הערב?"
"כן. שלוש בירות לייט. ארבע מאות שלושים וחמש קלוריות. אצליח לשרוף אותן מחר בבוקר. אוסיף חמש־עשרה דקות ריצה על זמן הריצה הקבוע שלי."
היא נאנחת. "נהגת לפה?"
"אם הייתי נוהג היו לי מפתחות, ואם היו לי מפתחות הייתי נכנס לבד ולא עומד בחו – "
"מצטערת ששאלתי," היא קוטעת אותי.
"את ממש עצבנית הלילה. מה קורה לך?"
היא פונה אליי, עיניה עדיין עצומות. "אני עייפה."
אני מושיט יד לאחור כדי לכבות את האור, אבל מפיל בטעות את המשקפיים שלה מהשולחן שבצד המיטה. אני מחזיר אותם למקומם ופונה אליה שוב. אני מנסה לקרוא אותה, באותו האופן שבו ראיתי את החבר של אחותי מנסה לקרוא אותה. "אם היה קורה משהו היית מספרת לי, נכון?"
עיניה נפקחות. זווית שפתיה מתרוממת ואני יודע שאמרתי את הדבר הנכון. המצח שלה פוגש את החזה שלי ואצבעות רגליה מדגדגות את רגליי. ריח השמפו שלה מגיע לנחיריי. קוקוס, ליים ולייני.
אני לא יודע כמה זמן אנחנו שוכבים ככה כשהמנורה עדיין דלוקה, היד שלי על מותניה וראשה על החזה שלי לפני שהבטן שלי מתחילה לקרקר והקול גובר על צליל הנשימות שלנו. היא צוחקת והנשיפה שלה מחממת אותי. "אתה רעב?" היא מסיטה את הראש מעט לאחור כדי להביט בי.
אני לא בטוח כמה היא רואה בלי המשקפיים, אבל אני עדיין מרכיב את העדשות שלי וזה מאפשר לי לראות את הנמשים שעל אפה, את הצלקת מתחת לגבה הימנית, את השפתיים המלאות שלה.
כבר טעמתי את השפתיים האלה. זה קרה בטעות, אבל זה עדיין נחשב. זה היה בחג המולד כשהיינו בני חמש־עשרה. התכוונתי לתת לה נשיקה על הלחי והיא התקרבה כדי לנשק את הלחי שלי ואז השפתיים שלנו נגעו. היה לה טעם של תותים ועד היום אני לא מסוגל לראות או להריח תותים בלי לחשוב על שפתיה המלאות.
"לוק?"
"הא?"
"אתה רוצה שאכין לך משהו לאכול?"
אני בולע בקול רם ומשתדל לא להביט בה. "זה בסדר?"
לייני מסירה מאיתנו את השמיכה ואז נמתחת מעליי כדי לקחת את המשקפיים שלה. "גם ככה אני כבר ערה."
"אתה צריך להכין לעצמך את הסנדוויצ'ים," היא ממלמלת וחותכת את הלחם למשולשים כאילו אני תינוק. הגבות שלה צמודות. היא עצבנית. היא חמודה כשהיא עצבנית. היא תמיד חמודה.
אני מנדנד את הרגליים בזמן שאני יושב על השיש במטבח ומביט בה. "בפעם האחרונה שעשיתי את זה כמעט הקאת כשראית מה הכנסתי לשם."
היא מגישה לי את הצלחת והולכת למקרר. "חמוצים וחמאת בוטנים... זה מגעיל, לוק." היא פותחת את דלת המקרר. "מים או קולה?"
"מים."
אני תופס את הבקבוק שהיא זורקת לכיוון הראש שלי ואז קופא כשאני שומע את דלת הבית נפתחת. "זה אבא שלך?"
היא שומטת כתפיים. "סביר להניח."
אני מביט בשעון של המיקרוגל ובפה מלא באוכל שואל, "אחת וחצי בלילה. איפה הוא היה?"
לייני נשענת לידי על השיש, זרועותיה שלובות. "בדייט."
"לויס, זאת את?" בריאן קורא מהמסדרון. היא לא מגיבה. "חשבתי ששמעתי קולות." הוא מציץ לתוך המטבח וחיוך עולה על פניו כשהוא רואה אותי. "לוקאס!"
לפני שאני מספיק להגיב לייני אומרת, "בחור צעיר, יש לך מושג מה השעה?" בריאן צוחק ואני מגחך ואז לייני אומרת, "חיכיתי לך! דאגתי לך!" עכשיו אני כבר לא יודע אם היא מתבדחת או לא.
בריאן מגלגל עיניים. "מצטער, אימא."
"יכולת לצלצל."
אבא שלה נכנס אל המטבח. "אמרתי שאני מצטער," הוא מתבכיין בדרמטיות.
לייני מצחקקת. אה, אז היא כן התבדחה. אני ממש גרוע בלקרוא אותה. בריאן מביט בשנינו ואומר, "תנו לי לנחש איך עבר הערב. את," הוא מצביע על לייני, "נשארת בבית, צפית בטלוויזיה או סרגת צעיף, ואתה..." האצבע שלו זזה אליי, "יצאת למסיבה וחזרת לכאן."
אני לוגם מהמים וקופץ מהשיש. "ואתה," אני מצביע עליו, "יצאת לדייט."
"זה נכון," הוא אומר, מרים את הסנטר.
"נו?" אני בוחן אותו בהתגרות. "איך קוראים לה? מה היא עושה בחיים?"
"קוראים לה מיסטי."
"ברצינות?" אני צוחק. "היא חשפנית?"
לייני סוטרת על עורפי. "לוק!"
בריאן צוחק. "יש לה גוף של חשפנית, זה בטוח."
"אבא!"
"מה?!" בריאן ואני אומרים באותו הזמן. הוא מרים את הגבות. "היא שוטרת. יש לה אזיקים והכול."
"אבא!" לייני צועקת.
"יפה!" אני נותן לו כיף. בריאן ואני התקרבנו במהלך השנים. מעבר למפגשים המשפחתיים ולמשחקי הבייסבול, נראה שהיה לו חשוב להכיר את הילד שתמיד דפק על הדלת שלהם וביקש לראות את הבת שלו.
זה לא דבר רע. בכלל לא. אני אוהב את בריאן ואני מקווה שהוא אוהב אותי. הוא חייב, לא? זאת אומרת, בכל מצב אחר הוא לא היה מרשה לי להתדפק על דלת ביתם לא משנה באיזו שעה ביום או בלילה ולהיכנס למיטה שלה. טוב, הוא בטח לא יודע על העובדה שאנחנו ישנים יחד. אנחנו תמיד מקפידים לוודא שהספה תיראה כאילו ישנתי עליה.
"מתוקה שלי, למה את אף פעם לא הולכת עם לוק למסיבות?"
לייני משפילה מבט אל הרצפה. "מסיבות הן לא הקטע שלי."
"כן, אבל אם לוק שם אז – "
"הוא אף פעם לא מזמין אותי," היא מתפרצת לדבריו.
"היית באה?" אני שואל בקול חזק. חזק מדי.
עיניה מזנקות אל עיניי. גם עיניו של אבא שלה. יופי. המבט של בני משפחת סנדרס. יש רק כמה דברים ספורים בעולם הזה שמפחידים אותי יותר מהמבטים של בני משפחת סנדרס. "זה פשוט..." אני מגמגם, "זאת אומרת, זה לא בדיוק... את לא ממש..."
"לא, לא הייתי באה," לייני עונה, מצילה אותי.
"למה לא?" בריאן שואל, "את כמעט בת שמונה־עשרה, לוֹ, ואת בקושי יוצאת מהבית."
"זה שיצרת לעצמך חיי חברה בשנה האחרונה סוף־סוף לא אומר שגם אני חייבת לעשות את זה."
בריאן מרים את ידיו באוויר. "את צריכה לצאת, לעשות טעויות, להידלק על בנים. לא להתאהב, עדיין לא, אבל לפחות לצאת לדייטים."
אני משתנק באמצע לעיסה.
"יצאתי לדייטים," לייני אומרת. היא לא אומרת את זה בגאווה או כהתחכמות, היא אומרת את זה כעובדה ובדרך אגב, וכך אני יודע שהיא דוברת אמת. המחשבה על זה לא מאפשרת לי לבלוע את האוכל. אני מכה בחזי כדי לשחרר אותו.
"עם מי?" בריאן מצר את עיניו.
"זה בכלל לא חשוב."
בריאן מתקרב אליה. "ספרי לי."
אני בולע. שותה. נושם עמוק. לייני מצמידה את שפתיה זו לזו ומסרבת לענות. אני מביט בשניהם. בכל זאת יש משהו מפחיד יותר מהמבטים של בני משפחת סנדרס, וזה קרב מבטים ביניהם.
"אני מצטער," בריאן נכנע, "אני פשוט דואג שאולי את מפספסת דברים."
לייני מצביעה עליי. "כי אני לא רוצה להיות כמוהו?"
"היי!" אני מתערב, "מה לא בסדר בי?"
בריאן מצביע על שנינו. "למה שניכם לא..."
"אבא, זה מגעיל! זה לוק."
אאוץ'. "היי, אני פה לידכם!" שניהם צוחקים. אני לא יודע למה, מפני שזה לא מצחיק אותי.
"לילה טוב, ילדים," בריאן אומר ופונה אל דלת המטבח, מנופף באוויר.
"רגע!" אני זוקף את כתפיי. "מה לא בסדר בי?"