לא ראיתי חיילים שמחים

1

בגלל מלחמת יום כיפור מרמלשטיין הפסיד זיון.

כשלושה חודשים ברוטו, או ארבעים־ושש שעות נטו, לקח למֶרְמֶלְשטיין עד שהחבֵרה שלו הסכימה, אבל זה היה בערב יום כיפור, היא לא רצתה שירבץ לה על המצפון, והעניין נדחה למוצאי החג.

כמה שעות קודם לכן קראו לו, כמו לכולם, והיא הבטיחה לחכות, כמו כולן. כשחזר, באמת מצא אותה מחכה, ואחרי נשיקות אחדות היא משכה אותו אליה ופשקה רגליים שְפַּגַט שלם, אבל, למרמלשטיין נגמר בינתיים מבחורות ומעוד כל מיני דברים טובים. הוא היה רומני שדיבר במבטא מרוקאי, וישן בחדר הראשון במיטה הראשונה. הוא אהב לשטוף את החדר במים רבים ולהכין קפה עם קצף, בּחוּש במומחיות. כולנו סיכמנו שהוא בחור טוב.

במיטה השנייה היה זלמן, הגבר־של־הבסיס בלי־מתחרים, דבר שווּדא ואוּשרר בכל מקלחת מחדש. הוא היה קַשָר ותיק ונעל משום־מה נעליים אדומות.

במיטה השלישית היה דוביק, ועליו קשה לדבר בסגנון כזה. הוא היה בחור דוּבִּי עם חזה עצום אבל כַּפּוֹת ידיים קטנות. בדרך־כלל היה שותק ולא היו לו עסקים עם בנות, אם כי לדעתי הוא היה דבר מונומנטאלי, ואם הייתי בחורה, וכוּלֵי. הוא הגיע לָהָר בגלל אַסְטמָה.

במיטה הרביעית היה דני הקטן, בחור צנום, ונחמד, וְשֵם חברתו ציפי. לדני היו שני מאפיינים עיקריים: הוא אהב אוזניים של בחורות, וכשהיה משׁתכּר היה קופץ מן החלון. פעם גם שבר רגל. שיגעון־האוזניים שלו היה ידוע היטב בבסיס וציפי הייתה משגיחה בשבע עיניים לבל יבצבץ לו איזה נתח אוזן נשית בשטח. היא הייתה פונה לכל חיילת חדשה ומציעה חינם סיכות ראש להידוק השיער. היה לה ניסיון מר עם זה, כי פעמיים כבר פיתו את דני חיילות מיוחמות על ידי חשיפת אוזניהן. אני מוכרח לציין שכשנודע לי הדבר גיליתי שיש באמת אלמנט סקסי לא־רגיל באוזן קטנה וחמודה, חבויה למחצה מאחורי שער ראשה של גברת.

בחדר השני דרתי אני, מיכה. מטר־שישים־ותשע, מוצק, פנים נחמדות באופן כללי, ואני מה שנקרא טיפוס מלנכולי ואולי גם קצת רומנטי. יש לי צל"ש, אבל אני לא זוכר מה בדיוק קרה, ועוד נגיע לזה. בזמן האחרון ההובי שלי הוא לכתוב, וזו גם התרופה שלי, לפי פקודתו של הפסיכיאטר הצבאי המחוזי. היו לי בשביל זה שעתיים בכל יום בפקודה, על חשבון משמרת, ובפיקוח. מדי פעם אצטט משם.

בתיכון היינו בסמינר זהות יהודית או ציונית, ועשו לנו שם "תעודת זהות" חדשה, ובה כתוב, במקרה שלי: "ערך חשוב - אושר; פוחד מ - מוות; התרופה - אהבה; מאמין ב - לצערי לא; בני האדם הם - אומללים; התרופה - שלא יֵדעו. (בסוגריים - אהבה.) תכונה עיקרית - שקט. (מחוּק - ביישן, חסר מוטיבציה.) בעיני אחרים - רציני, טוב. רוצה ש - יאהבו אותי;" ועוד. המדריכה אמרה שתעודת הזהות הרשמית היא פונקציונאלית לצרכים ביורוקראטיים, וזו, החדשה, שיצרנו לנו, משקפת טוב יותר מי אנחנו. העניין הוא, שמאז השתניתי קצת, ולמשל, במקום את בן־גוריון הייתי רושם כַּדְמוּת החשובה לי את הורי ואחיותי.

על ידי ישן רָסְנֶר, שהוא סובל עם סגנון ובכוונה עצומה, אבל יש לו גם נתונים טבעיים לזה. הוא חיוור, רזה, בקושי צומח לו זקן, ובבית הספר הוא היה גאון. בטירונות, לעומת זאת, הוא היה המסכן של הפלוגה, ובלי להשוויץ, הוא לא היה גומר בלעדי. אחרי קורס־קשר עשו אותו איכשהו מש"ק, היו לו כל מיני בעיות עם נגמ"ש־הקשר, והוא נשלח לַמִמְסָר שבהר. גם לזה אולי נחזור.

במיטה השלישית ישן אלכס, והוא גם יהיה אחד הגיבורים המרכזיים שלי, אני מקווה. אלכס, לדעתי, ראוי לרומן שלם, אבל כמו שדברים מתגלגלים בחיים, הוא נאלץ להסתפק בהרבה פחות. ואולי אשאיר אותו לפתיחה אחרת.

במיטה הרביעית ישן מוטי, ואין לי שום דבר מיוחד להגיד עליו.

היו עוד שני חדרים באזבסטון שלנו, אבל רק אחד מיושביהם היה חבר שלי, אריה הצייר, שגויס בעל־כורחו ומשרת בעל־כורחו. לא אהבתי את ההתנהגות הבוהמית שלו, וגם לא המפקד, בעיקר אחרי שאריה הזמין אותו למכות וישב במעצר שבוע. לעומת זאת הוקסמתי מהדעות שלו, שהיו מדהימות ומדויקות. למשל, הוא טען שהוא נגד דמוקרטיה, כי מה פתאום "הרוב קובע". אֵין כָּזֶה דָבָר, "רוב", יש רק הרבה יחידים, וכל יחיד שווה כמו כל יחיד אחר, אז מה פתאום שדעתו של יחיד ממחנה הרוב תחייב מישהו מהמיעוט. ואי אפשר גם להקריב יחיד למען הכלל, כי הכלל אינו אלא יחיד ועוד יחיד ועוד יחיד, אז למה שיחיד יוקרב למען יחיד אחר. זו גם הייתה הסיבה לכך שהוא לא רצה לשרת בצבא: הנזק שנגרם לו עולה על הנזק שאי־שירותו עלול לגרום לכל אדם אחר במדינה. בכל אופן, שכנענו אותו להישאר, בעיקר מפני שהנזק של כלא גדול מהנזק של שירות סתם.