אין מה לראות פה

אחת

בשלהי האביב של שנת 1995, רק כמה שבועות אחרי שמלאו לי עשרים ושמונה, קיבלתי מכתב מחברתי מדיסון רוברטס. עדיין חשבתי עליה בתור מדיסון בילינגס. שמעתי ממדיסון ארבע או חמש פעמים בשנה, והעדכונים מחייה היו זרים לי כמו חדשות מהירח. הקיום שלה היה מהסוג שנתקלים בו רק במגזינים. היא הייתה נשואה לגבר מבוגר ממנה, סנטור. היה לה ילד קטן שנראה כמו דובון צעצוע יקר שלבש צורה אנושית, והיא נהגה להלביש אותו בחליפות מלחים. אני עבדתי בתור קופאית בשני מרכולים מתחרים ועישנתי גראס בעליית הגג של הבית של אימא שלי, כי היא הפכה את החדר שגדלתי בו לחדר כושר ברגע שהגעתי לגיל שמונה עשרה. הליכון ענקי תפס את המקום שביליתי בו את ילדותי הבלתי מאושרת. פה ושם יצאתי עם אנשים שלא היו ברמה שלי אבל חשבו שהם כן. אתם יכולים לתאר לעצמכם שהמכתבים של מדיסון היו פי מאה יותר מעניינים משלי, אבל שמרנו על קשר.
המכתב ההוא חרג מהמרווחים הצפויים שבין המכתבים שלה, שהיו קבועים ומדויקים. אבל זה לא עורר בי חשד. מדיסון ואני לא תקשרנו אלא על גבי נייר. אפילו לא היה לי מספר הטלפון שלה.
ההזדמנות הראשונה שהייתה לי לקרוא את המכתב הגיעה בהפסקה מהעבודה בסופרמרקט ״הראשון בחיסכון". פתחתי אותו וגיליתי שמדיסון רוצה שאגיע לאחוזה של בעלה בפרנקלין, טנסי, כי יש לה הצעת עבודה מעניינת בשבילי. במעטפה היה שטר של חמישים דולר לנסיעה באוטובוס, כי היא ידעה שהמכונית שלי לא משהו בנסיעות של יותר משמונים קילומטר. היא לא אמרה מה העבודה, אבל אין עבודה גרועה יותר מלבדוק תלושי מזון ולנסות לאזן מאזניים מזדיינים כדי לשקול תפוחים דפוקים. ניצלתי את חמש הדקות האחרונות של ההפסקה כדי לשאול את דרק, הבוס שלי, אם אוכל להיעדר מהעבודה לכמה ימים. ידעתי שהוא יגיד לא, ולא נטרתי לו טינה על הסירוב. מעולם לא הייתי עובדת אחראית במיוחד. זו הבעיה עם שתי עבודות: את נאלצת לאכזב מעבידים שונים בזמנים שונים, ולפעמים את כבר לא מצליחה לעקוב אחרי את מי את דופקת יותר. חשבתי על מדיסון, אולי האישה הכי יפה שפגשתי בחיים האמיתיים, וגם חכמה באופן מוזר. היא תמיד שוקלת את הסיכויים לכל תרחיש. ידעתי שאם יש לה עבודה להציע לי, אני אקח אותה. ידעתי שאעזוב את עליית הגג של אימא שלי וארוקן את כל החיים שלי, כי אני מספיק כנה עם עצמי בשביל לדעת שלא יהיה לי למה להתגעגע ברגע שהכול ייעלם.
שבוע אחרי שכתבתי למדיסון תשובה וציינתי תאריך הגעה, חיכה לי איש בחולצת פולו ומשקפי שמש בתחנת האוטובוס בנאשוויל. הוא נראה כמו מישהו שממש אוהב שעונים. ״ליליאן ברֵייקר?" הוא שאל, ואני הנהנתי. ״מיסיז רוברטס ביקשה ממני ללוות אותך לאחוזת רוברטס. שמי קארל".
״אתה הנהג שלהם?" שאלתי. הפרטים הקטנים של חיי העושר סקרנו אותי, ידעתי שלאנשים עשירים בטלוויזיה יש נהגים, אבל זה נראה כמו שטות הוליוודית מגוחכת שאין לה קשר לעולם האמיתי.
״לא, לא בדיוק. אני מעין כולבויניק. אני עוזר לסנטור רוברטס, ולמיסיז רוברטס כשלוחה שלו, כשמשהו צץ".
״אתה יודע מה אני עושה פה?" שאלתי. ידעתי איך נשמעים שוטרים, וקארל נשמע כמו שוטר. לא התלהבתי ממנגנוני אכיפה, אז ניסיתי להבין עם מי יש לי עסק.
״נדמה לי שכן, אבל אני אתן למיסיז רוברטס לדבר איתך. אני חושב שכך היא תעדיף".
״באיזה אוטו אתה נוהג?" שאלתי אותו. ״האוטו הזה שלך?" ישבתי שעות באוטובוס עם אנשים שתקשרו רק בשיעולים יבשים ומשיכות באף, ורציתי לשמוע את הקול שלי באוויר הפתוח.
״מאזדה מיאטה. זה הרכב שלי. את מוכנה לנסיעה, גברתי? אני יכול לקחת את המטען שלך?" שאל קארל, שבבירור היה נכון להשלים את חלקו במשימה בהצלחה. הייתה לו עווית כזו של שוטרים כשהם מנסים להסתיר קוצר רוח מאחורי רשמיות נוקשה.
״לא הבאתי כלום", אמרתי.
״מצוין. אם תוכלי לבוא איתי, אקח אותך למיסיז רוברטס בהקדם".
כשהגענו למיאטה, חתיכה אדומה לוהטת שנראתה קטנה מכדי לעלות על הכביש, שאלתי אם נוכל לנסוע עם גג פתוח, אבל הוא אמר שזה לא רעיון כל כך טוב. נראה שמכאיב לו לסרב. ואולי הכאיבה לו הבקשה. לא הצלחתי לפענח את קארל, אז התמקמתי במכונית והנחתי להכול לחלוף על פניי.
״מיסיז רוברטס מספרת שאת החברה הכי ותיקה שלה", אמר קארל בניסיון לפתח שיחה.
״אולי, כן", אמרתי. ״אנחנו מכירות כבר הרבה זמן". לא אמרתי לו שלמדיסון כנראה אין חברים אמיתיים. לא זקפתי את זה לחובתה, גם לי אין חברים אמיתיים. ולא אמרתי שאני אפילו לא בטוחה שאנחנו חברות. מה שהיינו היה הרבה יותר מוזר, אבל קארל לא רצה לשמוע דבר מזה, אז פשוט המשכנו לנסוע בדממה. הרדיו ניגן מוזיקת איזי ליסנינג, ואני רציתי להיכנס לאמבטיה חמה ולחלום שאני הורגת את כל מי שאני מכירה.
הכרתי את מדיסון בבית ספר יוקרתי לבנות שהיה חבוי על הר באמצע שומקום. לפני מאה שנים בערך, אולי אפילו יותר, החליטו כל הגברים שהצליחו להרוויח מספיק כסף בשיממון כזה שהם צריכים בית ספר שיכין את הבנות שלהם לחתונה עם איזה גבר עשיר אחר, כדי שהן יתקדמו בחיים עד שאיש לא יזכור מתי הן היו משהו אחר מלבד רעיות למופת. הם הביאו איזה בריטי אחד לטנסי, והוא ניהל את המקום כמו בית ספר לנסיכות. עד מהרה שלחו עוד גברים עשירים מעוד נופים שוממים את הבנות שלהם ללמוד שם. ואחרי שזה קרה מספיק פעמים, שמעו על בית הספר אנשים עשירים בערים אמיתיות כמו ניו יורק ושיקגו והם שלחו לשם את הבנות שלהם. מי שמתמזל מזלו עד כדי כך יכול להחזיק ככה מאות שנים.
אני גדלתי בעמק למרגלות ההר, והייתי ענייה בדיוק במידה הנכונה בשביל לדמיין דרך מילוט. גרתי עם אימא שלי ואנסמבל בני הזוג שלה, שהחליפו זה את זה בתפקיד. או שאבא שלי מת או שהוא פשוט ויתר מראש. אימא שלי שמרה על עמימות בעניין ולא הראתה לי אפילו תמונה אחת. אולי איזה אל יווני לבש צורה של סוס הרבעה ועיבר אותה לפני שחזר אל ביתו שבפסגת האולימפוס, אבל סביר יותר שאבא שלי היה סתם סוטה מאחד הבתים המפוארים שאימא שלי ניקתה. אולי הוא היה חבר מועצת העיר, מישהו שראיתי כל חיי בלי לדעת, אבל אני העדפתי לחשוב שהוא מת ושאין לו שום יכולת לגאול אותי מהאומללות שלי.
בית הספר, מכינת איירון מאונטיין לבנות, הציע מלגה אחת או שתיים בכל שנה לבנות מהעמק שהיה להן פוטנציאל. וגם אם עכשיו קשה להאמין, לי היה הרבה פאקינג פוטנציאל. כל הילדות שלי חשקתי שיניים וניפצתי הכול לרסיסים בשם המצוינות. לימדתי את עצמי לקרוא בגיל שלוש, התאמתי את המילים בספרי הילדים שהגיעו עם תקליטים למילים של המסַפּר שבקעו מהרמקול הקטן. כשהייתי בת שמונה החליטה אימא שלי שאני אחראית על הכספים, על התקציב השבועי שנמצא במעטפות המזומן שהייתה מביאה הביתה בלילות. במבחנים קיבלתי רק מאיות. בהתחלה פעלתי מתוך תשוקה אינסטינקטיבית טהורה להתעלות על כולם, כאילו חשדתי שאני גיבורת־על ואני רק בוחנת את המגבלות של הכוחות שלי. אבל ברגע שמורים סיפרו לי על איירון מאונטיין ועל המלגה, מידע שלא עניין את אימא שלי כהוא זה, הפניתי את מאמציי בכיוון חדש. לא ידעתי שבית הספר הזה הוא סתם עיטור סמלי שבנות עשירות משיגות בדרכן לעתיד קבוע מראש. חשבתי שמדובר בבסיס אימונים לאמזונות. גרמתי לתלמידים אחרים לבכות בתחרות האיות. גנבתי מחקרים מדעיים ופישטתי אותם בדיוק במידה בשביל לזכות בירידי המדע המחוזיים. שיננתי שירה על הארלם והצגתי אותה בדקלום מביך בפני בני הזוג של אימא שלי, שחשבו שאני שד מוזר ואחוז דיבוק. שיחקתי בעמדת הרכז בקבוצת הכדורסל של הבנים כי לא הייתה קבוצה לבנות. האנשים בעיירה שלי, עניים וממעמד הביניים ובייחוד ממעמד ביניים גבוה, הרגישו טוב בזכותי, כאילו הייתי דבר שהם יכולים להסכים עליו, נציגה סוג א' של המחוז המרוחק והקטן שלהם. ידעתי שלא נועדתי לגדולה; אבל ניסיתי לברר איך לגזול אותה ממישהו שהיה טיפש מספיק בשביל להרפות ממנה את האחיזה.
קיבלתי את המלגה, וכמה מהמורים שלי אפילו גייסו כסף לכיסוי ההוצאות על הספרים והאוכל, כי אימא שלי אמרה לי חד וחלק שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לשלם על שום דבר. כשהתחילו הלימודים לבשתי סווטשרט מכוער רצח, הבגד היפה היחיד שהיה לי, ואימא שלי הסיעה אותי לשם עם תיק־שק מלא בחפצים שלי. התיק כלל שלושה סטים של מדי בית הספר: שלוש חצאיות שחורות ושלוש חולצות לבנות מכופתרות. הורים אחרים הגיעו בב־מ־וו ובמכוניות כל כך מפוארות שלא ידעתי איך קוראים להן. ״אלוהים, תראי את המקום הזה", אמרה אימא שלי. ברדיו התנגן הבי מטאל, והיא מוללה סיגריה לא דלוקה כי ביקשתי ממנה לא לעשן כדי שהריח לא יידבק לי לשיער. ״ליליאן, זה הולך להישמע כל כך מרושע, אבל את לא שייכת לכאן. אני לא מתכוונת שהם יותר טובים ממך. אני פשוט אומרת שיהיה לך קשה".
״זאת הזדמנות טובה", אמרתי לה.
״את באה מחרא של מקום, אני מבינה", היא אמרה, סבלנית כפי שמעולם לא הייתה איתי, אפילו שהמנוע עדיין פעל. ״את באה מחרא של מקום ואני יודעת שאת רוצה יותר מחרא. אבל את עוברת מחרא ישר לזהב, ויהיה לך מאוד קשה להתמודד. אני מקווה שתצליחי".
לא התרגזתי עליה. ידעתי שאימא שלי אוהבת אותי, גם אם לא בדרכים ברורות שאנשים אחרים יכולים להבין. היא רצתה שאהיה בסדר, לפחות. אבל גם ידעתי שאימא שלי לא בדיוק מחבבת אותי, שהיא חושבת שיש בי משהו מוזר, שאני הורסת לה את הסטייל. מצידי הכול היה בסדר, לא שנאתי אותה בגלל זה. או אולי כן שנאתי אותה, אבל הייתי טינאייג'רית. שנאתי את כולם.
היא לחצה על המצית ונתנה לי נשיקה עדינה וחיבוק בזמן שחיכתה שהרכב יתניע. ״את יכולה לחזור הביתה מתי שתרצי, חמודה", אמרה, אבל הנחתי שאתאבד אם איאלץ לעשות דבר כזה. אני יצאתי מהאוטו, והיא נסעה משם. כשהלכתי למעונות שלי הבנתי ששאר הבנות אפילו לא מביטות בי, ולא מתוך כוונה רעה. אני לא חושבת שהן בכלל ראו אותי; העיניים שלהן אומנו מלידה לזהות מי חשוב. אני לא הייתי חשובה.
ואז פגשתי את מדיסון בחדר שלי, בחדר שעמדנו לחלוק. כל המידע שהיה לי עליה סופק במכתב קצר שקיבלתי בקיץ, ובו צוין שהשותפה שלי לחדר תהיה מדיסון בילינגס ושהיא מאטלנטה, ג'ורג'יה. צֵ'ט, אקס של אימא שלי שעדיין הסתובב אצלנו בבית כשהיא לא יצאה עם מישהו אחר, ראה את המכתב ואמר, ״אני מתערב שהיא מכול־בו בילינגס. שם באטלנטה. יש להם מלא כסף".
״מאיפה לך, צ'ט?" שאלתי. צ'ט לא הפריע לי כל כך. הוא היה דבילי, ודבילי עדיף על דברים אחרים. היה לו קעקוע של בטי בוּפּ על האמה.
״את צריכה לקלוט את הרמזים הקטנים", אמר לי. הוא היה מלגזן. ״ידע זה כוח".
למדיסון היה שיער בלונדיני שהגיע עד הכתפיים, והיא לבשה שמלה קיצית בצבע צהוב עם הדפס של כמה מאות דגי זהב כתומים. אפילו בכפכפים היא הייתה גבוהה כמו דוגמנית, ותיארתי לי שסוליות כף הרגל שלה רכות בטירוף. היו לה עיניים כחולות, אף מושלם ומספיק נמשים בשביל להיראות בריאה אבל לא כאילו אלוהים דפק אותה עם עור גרוע. החדר הריח כולו כמו יסמין. היא כבר סידרה את המקום ובחרה את המיטה הרחוקה מהדלת. כשראתה אותי, היא חייכה כאילו אנחנו חברות. ״את ליליאן?" שאלה, ויכולתי רק להנהן. הרגשתי כמו ילדה בתוכנית של בוֹזוֹ הליצן, בסווטשרט המחורבן שלי.
״אני מדיסון", אמרה, ״נעים להכיר". היא הושיטה את ידה. הציפורניים שלה היו צבועות בוורוד חיוור, כמו אף של ארנב.
״אני ליליאן", אמרתי ולחצתי את ידה. מעולם לא לחצתי את ידו של מישהו בגילי.
״אמרו לי שאת על מלגה", היא יידעה אותי, אפילו שלא היה שמץ של שיפוטיות בקולה. היא רק רצתה להבהיר שהיא יודעת.
״למה?" שאלתי אותה, ופניי האדימו.
״אני לא יודעת. אבל הם אמרו לי. אולי הם רצו לוודא שאני אהיה מנומסת".
״כן, אני מניחה", אמרתי. הרגשתי כאילו מדיסון הקדימה אותי בארבעים או חמישים צעדים, ובית הספר רק מקשה עליי להדביק את הפער.
״לי לא אכפת", היא אמרה. ״אני מעדיפה ככה. בנות עשירות הן הכי גרועות".
״את לא עשירה?" שאלתי, כולי תקווה.
״אני עשירה", אמרה מדיסון. ״אבל אני לא כמו רוב הבנות העשירות. אני חושבת שלכן שמו אותי איתך".
״אה, יופי", אמרתי. הזעתי נורא.
״למה את פה?" היא שאלה. ״למה רצית לבוא לכאן?"
״לא יודעת. זה בית ספר טוב, לא?" אמרתי. מדיסון הייתה ישירה באופן שלא חוויתי לפני כן, היא אמרה דברים שהיו יכולים להרוג אותה בגללם, אבל נשמעו בסדר איכשהו כי העיניים שלה היו כל כך כחולות ונראה שהיא לא מתבדחת.
״כן, אני מניחה. אבל, כאילו, מה את רוצה להשיג?" היא שאלה.
״אני יכולה להניח את התיק שלי?" שאלתי. נגעתי בפניי, זיעה התחילה להיקוות לטיפות ולזלוג במורד הצוואר שלי. היא לקחה ממני את התיק בעדינות, הניחה אותו על הרצפה והחוותה לעבר מיטה בלי מצעים — המיטה שלי — ואני התיישבתי עליה. היא התיישבה לידי, קרוב מדי לטעמי.
״מה את רוצה להיות?" היא שאלה אותי.
״לא יודעת. אלוהים, לא יודעת", אמרתי. חשבתי שמדיסון עומדת לנשק אותי.
״ההורים שלי רוצים שאקבל ציונים מדהימים ואלמד בוואנדרבילט ואז אתחתן עם איזה נשיא אוניברסיטה ואלד ילדים יפים. אבא שלי היה נורא ספציפי. אנחנו נשמח אם תתחתני עם נשיא אוניברסיטה. אבל אני לא הולכת לעשות כזה דבר".
״למה לא?" אמרתי. אם נשיא האוניברסיטה היה סקסי, מיד הייתי קופצת אל תוך החיים שההורים של מדיסון רצו עבורה.
״אני רוצה שיהיה לי כוח. אני רוצה להיות זו שגורמת לדברים גדולים לקרות, שאנשים יהיו חייבים לי הרבה טובות שהם לעולם לא יוכלו להחזיר. אני רוצה להיות כל כך חשובה שאם אני אפשל, בחיים לא יענישו אותי".
היא נראתה פסיכוטית כשהיא אמרה את זה; רציתי להתמזמז איתה. היא העיפה את השיער מצד לצד באופן שיכול לנבוע רק מאינסטינקט, מאבולוציה. ״אני מרגישה שאני יכולה לספר לך דברים כאלה".
״למה?" שאלתי.
״כי את ענייה, נכון? אבל את פה. גם את רוצה כוח".
״אני רק רוצה ללכת לקולג', כדי לעוף מפה", אמרתי, אבל הרגשתי שאולי היא צודקת. אני יכולה ללמוד לרצות את כל הדברים שהיא אמרה. אני יכולה לרצות כוח.
״אני חושבת שנהיה חברות", היא אמרה. ״לפחות אני מקווה".
״אלוהים" אמרתי, ניסיתי למנוע מהגוף שלי לפרכס, ״גם אני מקווה".
ובאמת נהיינו חברות, אפשר לומר. היא נאלצה למתן את המוזרות שלה בפומבי כי אנשים נבהלים כשאנשים יפים לא מתנהגים כמו שצריך, כשהם מתכערים. ואני נאלצתי למתן את המוזרות שלי כי אנשים כבר חשדו שאני מוזרה להפליא, הילדה על המלגה. כמה ימים אחרי שהגעתי לשם ניגשה אליי עוד מלגאית, מישהי מעיירה שגובלת בשלי, ואמרה בלי נבזות, ״בבקשה אל תדברי איתי כל עוד אנחנו פה". הסכמתי מיד, היה עדיף כך.
הנקודה היא שהיינו מוכרחות להיות אסופות בפומבי, לכן היה נעים להגיע לחלל המשותף שלנו ולגזור תמונות של בו ולוק מ"הדיוקס קורעים את האזרד" ולשפשף אותן על כל הגוף. היה נעים לשמוע את מדיסון מדברת על להיות עורכת דין ששולחת את האיש הרשע בעולם לכיסא החשמלי. אמרתי לה שכשאהיה גדולה אני רוצה לאכול חטיף מילקי וֵיי כל יום לארוחת בוקר, והיא אמרה שזה עדיף מלרצות להיות נשיאת ארצות הברית, כמו שהיא רצתה להיות.
גם שיחקנו בקבוצת הכדורסל. היינו הטי"תניקיות היחידות שנכנסו לחמישייה הפותחת זה שנים. הקבוצה הייתה רצינית מאוד, וזכתה כמה פעמים באליפות מדינת טנסי. כדורסל וריצה היו חשובים במיוחד לזהות הבית־ספרית באיירון מאונטיין; חשדתי שרוב הבנות ראו בהם דרך נהדרת להוסיף עניין לטופסי המועמדות לקולג', אבל היו בנות כמוני שפשוט אהבו להרגיש קשוחות ליד אנשים חלשים מהן. אני שיחקתי בעמדת הרכזת, ומדיסון, שהייתה כל כך פאקינג גבוהה, שיחקה בעמדת הפאוור פורוורד. בילינו הרבה זמן במכון הכושר, רק שתינו. רצנו ספרינטים על פני מגרש שלם, קלענו ביד החלשה. תמיד הייתי טובה, אבל השתפרתי כשמדיסון הייתה בקבוצה שלי. היא העניקה לי מעין ראיית משחק על־חושית; היא הייתה כל כך יפה שיכולתי למצוא אותה בלי להסתכל. היינו כמו מג'יק ג'ונסון וכרים עבדול־ג'באר. אמרנו למאמן שאנחנו רוצות לנעול נעליים גבוהות שחורות, אבל הוא סירב. ״נו באמת, בנות, אתן מתנהגות כמו כוכבי כדורסל מניו יורק", הוא אמר. ״פשוט אל תעשו יותר מדי עבירות ואל תאבדו את הכדור".
לפעמים מדיסון יצאה בלעדיי, אבל לא לקחתי את זה אישית. אני חושבת שאם הייתי בן אדם מסוג אחר — ואני לא מתכוונת מסוג עשיר — יכולתי להצטרף, אבל לא היה לי עניין בדברים האלה. היא ושאר הבנות היפות היו יושבות יחד בארוחת הצהריים. לפעמים הן היו מתגנבות אל מחוץ לקמפוס, מבלות בבר ליד קולג' לאמנות אקספרימנטלית ובנים היו מתחילים איתן. לפעמים הן קנו קוקאין מאיזה בחור מפוקפק בטירוף בשם פנדה. מדיסון הייתה מצליחה לחמוק מעיניהם של מפקחי המעונות וצצה בחדר שלנו בשלוש בבוקר, מתיישבת על הרצפה ושותה בקבוק מים ענקי. ״אלוהים, אני שונאת את עצמי, אני כל כך צפויה", הייתה אומרת.
״נראה לי כיף", שיקרתי.
והיא אמרה, ״יכול להיות". האישונים שלה היו ענקיים בטירוף. ״אבל זה רק שלב בחיים".
הלימודים בבית הספר היו מסובכים מהלימודים בעמק, אבל השיעורים לא היו קשים. אני קיבלתי רק מאיות, וגם מדיסון. זכיתי בתחרות שירה כשכתבתי על כך שגדלתי ענייה; מדיסון אמרה לי לעשות את זה אחרי שהראיתי לה את השיר הראשון שכתבתי, שהיה על איזה פרח, על איזה צבעוני מזדיין. ״תשתמשי בזה ברגע הנכון", היא אמרה לי, נדמה לי שהיא התכוונה להתבגרות בצל עוני, ״את תשיגי הרבה ככה". אני חושבת שהבנתי. זאת אומרת, פתאום הייתי באיירון מאונטיין, פתאום שגשגתי. הגעתי למקום הזה. לפעמים מדיסון ישנה במיטה הקטנה שלי, ושתינו היינו כרוכות זו סביב זו. היו לי דברים טובים, ולא היה כל כך קשה להודות איפה הייתי לפני שהגעתי בדיוק למקום שאני שייכת אליו.
ואז אחת החברות היפות של מדיסון — החברה הכי פחות יפה מתוך השש, אם רוצים להיות אכזריים — נפגעה מבדיחה שלה, ברגע אחד שבו המוזרות של מדיסון התפרצה מחוץ לכותלי החדר שלנו. היא סיפרה לאחד ממפקחי המעונות שמדיסון שומרת שקית עם קוקאין במגירה של שולחן הכתיבה. המפקח בדק, והשקית הייתה שם. איירון מאונטיין היה מקום לעשירים שתלוי בעשירים, אמרה מדיסון כשדיברנו לילה אחד במיטה, היא קיוותה שבית הספר ייתן לה עונש קל. אבל אני לא הייתי עשירה וידעתי שלפעמים מקומות כמו איירון מאונטיין מענישים עשיר אחד למען יראו וייראו, כדי לזכות באמונם של כל מיני עשירים אחרים. שנת הלימודים כבר כמעט נגמרה, נשארו רק כמה שבועות עד לבחינות הסיום, ומי שניהל את בית הספר כבר לא היה איזה בריטי אלא אישה דרומית בשם מיס ליפטון עם תסרוקת בצורת צדפה לבנה וחליפת מכנסיים בצבע אדום־סגול. היא שלחה למדיסון והוריה הזמנה למשרדה על נייר מכתבים רשמי. מיס ליפטון קראה לכולן ״בתי", אבל היא מעולם לא נישאה.
אבא של מדיסון הגיע בלילה שלפני הפגישה; אימא שלה לא הגיעה, היא הייתה יותר מדי ״המומה ומאוכזבת", אמר מיסטר בילינגס למדיסון בשיחת טלפון. הוא רצה לקחת אותנו לארוחת ערב, מעין מפגש פרדה למדיסון ולי — אף על פי שבעיניי הרעיון היה מוזר — ואסף אותנו ביגואר חדשה לגמרי. הוא היה מבוגר משציפיתי ונראה כמו אנדי גריפית' בדרך שבה קרץ כשהביט בך. הוא אמר, ״שלום, בנות", ופתח את הדלת למכונית. מדיסון רק גיחכה קלות וקפצה פנימה, אבל מיסטר בילינגס לקח את ידי, נשק לה והוסיף ״מדיסון סיפרה לי עלייך כל כך הרבה, מיס ליליאן".
״אוקיי", אמרתי. עדיין לא הייתה לי דרך יציבה להתנהל עם מבוגרים. חשבתי שאולי הוא רוצה לשכב איתי.
נסענו למסעדת סטייקים ושם שמרו לנו שולחן, אם כי מיסטר בילינגס אמר שזה שולחן לארבעה. ואז ראיתי את אימא שלי. היא הייתה לבושה יפה יחסית לעצמה, אבל לא מספיק בשביל מסעדה כזאת. היא הביטה בי במבט של מה לעזאזל כבר עשית, אבל אז מיהרה לחייך אל מיסטר בילינגס, שהציג את עצמו ונישק את ידה, וזה בבירור הלהיב אותה נורא.
״תשתי משהו?" שאל מיסטר בילינגס את אימא שלי, והיא הזמינה ג'ין וטוניק. הוא הזמין בורבון, נקי. הרגשתי כאילו ברגע אחד נהיינו משפחה. הסתכלתי שוב ושוב לכיוון של מדיסון כדי לקבל רמז כלשהו כי נראה שגם היא לחוצה, אבל היא בכלל לא הביטה בי, אלא רק סקרה את התפריט בעיניה.
״אני שמח ששתיכן יכולתן להצטרף אל מדיסון ואליי הערב", אמר מיסטר בילינגס אחרי שהזמנו. אימא שלי בחרה פילה במחיר עשרים ושניים דולר, אבל אני הזמנתי פטוצ'יני עוף, המנה הכי זולה בתפריט. עד כמה שאני מנסה להיזכר, אין לי מושג מה מדיסון ואבא שלה הזמינו.
״תודה שהזמנתם אותי", אמרה אימא שלי. היא חיה חיים קשים ועישנה יותר מדי אבל בתיכון הייתה מעודדת ומלכת יופי. היא עדיין יפה, נאלצתי להודות, ואני לא ירשתי את היופי שלה. יכולתי לדמיין אותה מפתה את מיסטר בילינגס ללילה אחד בסיטואציה כזאת.
״אני חושש שהסיבה להתכנסות שלנו לא כל כך משמחת", הוא אמר והביט במדיסון, והיא בהתה כעת במפת השולחן. ״אני חושש שמדיסון הכניסה את עצמה לצרות לא קטנות, כי היא פזיזה ועקשנית. יש לי חמישה ילדים, אבל מדיסון היא הכי צעירה והיא גורמת הרבה יותר טרחה מכל ארבעת הילדים האחרים ביחד".
״ארבעת הבנים", אמרה מדיסון בשמץ של כעס.
״בכל אופן, מדיסון עשתה טעות והיא עומדת להיענש. או לפחות נראה שזה מה שמצפה לנו מחר בבוקר. ולכן רציתי לדבר איתך ועם ליליאן".
״אבא — ״ פתחה מדיסון, אבל הוא הקפיא אותה במבט נוקשה.
״ליליאן עשתה משהו לא בסדר?" שאלה אימא שלי. היא כבר שתתה כוס שנייה של ג'ין וטוניק.
״לא, יקירה", המשיך מיסטר בילינגס. ״ליליאן הייתה אישה למופת במשך כל הלימודים באיירון מאונטיין. אני בטוח שאת מאוד גאה בה".
״כן", אמרה אימא שלי, אבל התשובה שלה נשמעה כמו שאלה.
״ובכן, המצב הוא כזה. אני איש עסקים, ובתור איש עסקים אני תמיד מסתכל על הדברים מזווית אחרת, מביא בחשבון את כל האפשרויות. אשתי סירבה לבוא לכאן; היא חושבת שמדיסון צריכה לקבל את העונש שלה ולשאוף לעשות משהו טוב יותר עם מה שנשאר בידיה. אבל אשתי, אפילו שאני אוהב אותה, לא לחלוטין מבינה את ההשלכות שיהיו לסילוק של מדיסון מבית הספר. ההשפעה שתהיה לזה על העתיד שלה היא יותר ממה שאני יכול לומר".
״טוב, ילדים טועים", אמרה אימא שלי. ״ככה הם לומדים".
החיוך של מיסטר בילינגס נשמט לרגע קצרצר, ואז הוא התעשת. ״נכון", אמר. ״הם לומדים. הם טועים ואז הם לומדים לא לחזור על אותה הטעות. אבל במקרה של מדיסון, גם אם היא לא תחזור על הטעות, הגורל שלה נחתם. ולכן אני רוצה להציע לכן הצעה".
ואז הבנתי. באותו הרגע, אני פאקינג ידעתי. וכל כך כעסתי שלא ידעתי כמה שעות קודם לכן. הבטתי במדיסון והיא, כמובן, לא הביטה בי. תפסתי את הזרוע שלה מתחת לשולחן ולחצתי אותה בטירוף, אבל היא אפילו לא נרתעה.
״מה ההצעה?" אמרה אימא שלי, מעט שיכורה ומאוד מתעניינת.
״אני מאמין שהמנהלת תהיה הרבה יותר סלחנית אם התלמידה תהיה מישהו אחרת מלבד מדיסון", אמר מיסטר בילינגס. ״אני מאמין שאם, למשל, זאת הייתה הבת שלך, נערה ישרה שהתקדמה כל כך יפה תוך כדי התמודדות עם קשיים, המנהלת הייתה נותנת רק עונש זמני, השעיה לסמסטר לכל היותר".
״למה?" שאלה אימא שלי, ואני רציתי לבעוט לה בפרצוף. רציתי להעיר אותה, אבל ידעתי ששום דבר לא יעזור.
״המצב אכן מורכב", אמר מיסטר בילינגס. ״אבל אני באמת מאמין בכך. אני מאמין שאם את וליליאן תיכנסו למשרד של האישה הזאת מחר בבוקר ותאמרו לה שלמעשה הסמים היו של ליליאן, העונש יהיה די מקל".
״זה הימור די גדול", אמרה אימא שלי. אולי היא לא הייתה שיכורה כמו שחשבתי.
״אני מודה שישנו סיכון. ולכן אני מוכן לפצות אתכן על הטרחה. למעשה יש פה צ'ק שרשמתי על שמך, מיס ברייקר, בסך עשרת אלפים דולר. אני מאמין שזה יסייע בהמשך החינוך של מיס ליליאן. אני מאמין שהמתנה הזאת תוכל לכסות גם חלק מההוצאות שלך".
״עשרת אלפים דולר?" חזרה אימא שלי.
״נכון מאוד".
״אימא", אמרתי, בדיוק כשמדיסון אמרה ״אבא", אבל שניהם השתיקו אותנו. באותו רגע מדיסון הביטה בי. העיניים שלה היו כחולות כל כך, אפילו באור המעומעם של מסעדת הסטייקים המחורבנת ההיא. ההרגשה הייתה כל כך מוזרה, לשנוא מישהי ועם זאת לאהוב אותה כל כך בעת ובעונה אחת. תהיתי אם זה נורמלי אצל מבוגרים.
מיסטר בילינגס ואימא שלי המשיכו לדבר; האוכל הגיע, ומדיסון ואני לא נגענו במנות שלנו. הפסקתי להקשיב להכול. מדיסון תפסה את היד שלי מתחת לשולחן ואחזה בה עד שאבא שלה שילם את החשבון וליווה אותנו אל מחוץ למסעדה. הצ'ק כבר היה בארנק של אימא שלי.
בלילה, אחרי שהוא הוריד אותנו במעונות ונרשמנו בכניסה, שאלה מדיסון אם היא יכולה לישון איתי במיטה, ואמרתי לה ללכת להזדיין. צחצחתי שיניים ואז — בזמן שהיא ישבה במיטה שלה וקראה שייקספיר בשביל איזו עבודה שהייתה צריכה לכתוב כי לא יסלקו אותה אחרי הכול — ארזתי את התיק שלי. איך לעזאזל נכנסו לתוכו פחות דברים משהיו בו כשהגעתי? איזה מין חיים היו לי? נכנסתי למיטה וכיביתי את המנורה שלי. כעבור כמה דקות כיבתה מדיסון את המנורה שלה, ושתינו ישבנו שם בחושך, בלי להגיד כלום. אני לא יודעת כמה זמן עבר, אבל בסוף היא התגנבה לצד החדר שלי ונעמדה מעליי. היא הייתה החברה היחידה שלי. זזתי הצידה, והיא זחלה אל המיטה שלי. היא כרכה את זרועותיה סביבי, ויכולתי להרגיש את החזה שלה נלחץ אל הגב שלי. ״אני מצטערת", היא אמרה.
״מדיסון" היה כל מה שהצלחתי להגיד. רציתי משהו ולא קיבלתי אותו. או שאיבדתי אותו ויהיה לי קשה יותר להשיג אותו בפעם הבאה שאקבל הזדמנות.
היא אמרה, ״את החברה הכי טובה שלי", אבל לא יכולתי להגיד עוד שום דבר. שכבתי שם עד שנרדמתי, וכשהמפקח על המעונות דפק בדלת בבוקר כדי למסור שאימא שלי מחכה לי בחוץ, הבנתי שמדיסון חזרה למיטה שלה מתישהו באמצע הלילה.
 
נראה שהמנהלת יודעת שאני משקרת; היא ניסתה לגרום לי לשנות גרסה כמה פעמים, אבל אימא שלי לא הפסיקה להתערב ולהגיד כמה החיים שלי היו קשים. ואז מיס ליפטון סילקה אותי מבית הספר. אימא שלי אפילו לא נראתה כל כך מזועזעת. עד אז מעולם לא עישנתי אפילו אחת מהסיגריות שלה, וזרקו אותי מבית הספר בגלל סמים. הרגשתי חסרת ערך.
מדיסון לא הייתה בחדר כשחזרתי לקחת את התיק שלי. בנסיעה בחזרה לעמק אמרה אימא שלי שהיא תשים כסף בצד בשביל הלימודים בקולג', אבל ידעתי שהכסף הזה כבר איננו. הוא התאדה ברגע שנגע בידיים שלה.
כעבור ארבעה חודשים קיבלתי מכתב ממדיסון. היא סיפרה לי על חופשת הקיץ שלה במיין. היא סיפרה לי כמה נוראים היו השבועות האחרונים בבית הספר בלעדיי, וכמה היא רוצה שאבוא לבקר אותה באטלנטה. היא לא הזכירה את מה שקרה לי, את מה שעשיתי למענה. היא סיפרה לי על בן שהכירה במיין ועל כמה דברים היא נתנה לו לעשות לה. יכולתי לשמוע את הקול שלה במכתב. הקול שלה היה יפה. כתבתי לה בחזרה, ולא הזכרתי את החרא שקרה בינינו. נהיינו חברות לעט.
חזרתי לתיכון הציבורי הנורא שלמדתי בו קודם והרגשתי כאילו ירדתי בחזרה אל גובה פני המים אחרי שביליתי שנה על פסגת ההר הגבוה ביותר בעולם. המורים והתלמידים, העיירה כולה, כולם שמעו על הסילוק שלי מבית הספר; על הקוקאין, על העובדה שדפקתי לגמרי את הסיכוי היחיד שהיה לי לשפר את מצבי. הם הוסיפו תפניות קטנות לסיפור המקורי כדי לגרום לו להישמע אפילו יותר גרוע. והם האשימו אותי. הם כל כך כעסו — כאילו, פאק, איך בכלל העלו על דעתם שמישהי כמוני תתמודד עם חוויה כזאת? ובכך ויתרו עליי, וכבר לא דיברו על קולג' או מלגות. ואני נהפכתי לרוח רפאים, לאיזה סיפור של העיירה, מעשייה עם מוסר השכל, אבל מי למד ממנה לקח? מי הקשיב בכלל?
הכול היה קל כל כך, ולאף אחד לא היה אכפת, ואני איבדתי עניין. עבדתי אחרי הלימודים ועזרתי לאימא שלי לנקות בתים. הסתובבתי עם בנים מטומטמים ובנות מטומטמות עם גישה לגראס וכדורים, ושמרתי על קשר כל עוד לא ציפו ממני לכלום. ואז, כשציפו ממני למשהו, פשוט קניתי גראס בעצמי, עישנתי ג'וינטים לבדי במרפסת האחורית של הבית, והרגשתי שהעולם משתטח. מהעתיד כבר פחות היה לי אכפת. היה חשוב יותר להפוך את ההווה לנסבל. והזמן חלף. ואלה היו החיים שלי.
כשהתקרבנו לאחוזה לא ראיתי דבר מלבד כרי דשא ירוקים ומה שנראה כמו קילומטרים על גבי קילומטרים של גדר לבנה. לא הבנתי למה הועמדה שם גדר שלא יכולה לשמור שדבר יישאר בפנים או בחוץ. נראה שהיא לקישוט בלבד, ואז — כאילו, דה — הבנתי שאם יש לך כל כך הרבה כסף, את פשוט יכולה להרשות לעצמך מחוות קישוטיות בלבד. הזכרתי לעצמי להיות חכמה יותר. הרי אני חכמה. פשוט הצטברה לי שכבה עבה של טיפשות עם השנים. אבל אני עדיין פרועה כשצריך. אני יכולה להתפקח. את מה שיש למדיסון יכולתי להשיג בקלות בעצמי.
נדמה ששביל הגישה נמתח לאורך פאקינג קילומטר, ושהוא מוביל אותך ישר אל שערי גן העדן. השביל היה מטופח כל כך שגם אילו הסתיים בפיצרייה מרופטת, עדיין היית מגיעה לשם בתחושת התעלות.
״כמעט הגענו", אמר קארל.
״מה הקטע עם הדואר?" אמרתי.
״למה את מתכוונת?"
״הם חייבים ללכת את כל הדרך לסוף השביל רק בשביל להביא את הדואר? או שיש להם קלנועית או משהו? או שמישהו הולך להביא להם אותו?" לא שאלתי אם הוא מביא להם את הדואר, אבל הרגשתי שהוא מבין.
״הדוור פשוט מגיע לדלת", אמר.
״אה, אוקיי", אמרתי. חשבתי על מדיסון יושבת במרפסת, שותה תה קר ומחכה בסבלנות בזמן שהדוור מזדחל במעלה השביל, נושא מכתב שכתבתי לה על רעיונות שיש לי לקעקוע בקרסול.
פנטזתי על הבית של מדיסון לא מעט. נראה לי מוזר לבקש ממנה לשלוח תמונה של האחוזה, כאילו, היי, אני יכולה לחיות בלי עוד תמונה של הבן הדובון שלך אבל בבקשה תשלחי לי תמונות של כל אחד מחדרי האמבטיה שיש לך באחוזה. כשהיא שלחה תמונות זיהיתי חלקים מהבית, שנראו יקרים ומטופחים היטב. אולי אם הייתי גוזרת את התמונות לחתיכות ומרכיבה אותן מחדש, הייתי יכולה לראות את כל האחוזה. לפעמים היה לי קל יותר להאמין שמדיסון גרה בבית הלבן. זה נשמע לי הגיוני בזמנו. מדיסון גרה בפאקינג בית הלבן.
עכשיו, כשהגענו לאחוזה, הרגשתי שיהלום מתגבש לי בגרון, וכמעט נאחזתי ביד של קארל כדי לא ליפול. לבית היו שלוש קומות, אולי יותר. מתחתי את הצוואר אבל לא הצלחתי לראות את הגג; יכולתי להאמין שהבית מגיע עד לחלל. הבית היה לבן עד כדי סנווּר, בלי שמץ של עובש או לכלוך, בית שאת בונה לעצמך בחלומות. נדמה שהמרפסת הענקית סובבת במעטפת את המבנה כולו; היא בטח באורך קילומטר. התכוננתי לעושר מופלג, אבל החיים שלי בבירור לא הכינו אותי למראה של עושר כזה. האם בעלה של מדיסון באמת היה כל כך עשיר? הוא לא היה ממציא מחשבים או בעלים של אימפריית מזון מהיר, ובכל זאת היה עשיר מספיק כדי להשיג את הבית הזה. ואת מדיסון, שלפתע הופיעה בדלת הקדמית ונופפה לי. היא הייתה כל כך יפה שידעתי שהייתי בוחרת בה על פני הבית אילו נדרשתי לבחור.
קארל סבב את המזרקה שבמרכז השביל ובלם בדיוק מול הדלת הקדמית. המנוע עוד פעל, והוא קם באחת ממושב הנהג והלך מסביב כדי לפתוח לי את הדלת. לא הצלחתי לקום. לא הצלחתי להפעיל את הרגליים. פתאום ירדה מדיסון במדרגות ופשטה את זרועותיה לחיבוק. אבל לא יכולתי לגשת אליה. הרגשתי כאילו אם אזיז ולו שריר אחד, הכול מסביב יתאדה ושוב אתעורר על מיטת הפוטון שלי והמזגן שוב יהיה מקולקל. בסופו של דבר נאלץ קארל למשוך אותי למעלה ולגרור אותי כמו בובת סמרטוטים כאילו הייתי מתנה ליום ההולדת של מדיסון, ואז נפלתי אל תוך זרועותיה. היא הייתה כל כך גבוהה, כל כך חזקה, היא חיבקה אותי עד שהרחתי את הריח שלה, עד שזכרתי אותה, את שתינו שוכבות במיטה בחדר המעונות, והכול שוב היה מוחשי. אמיתי. התיישרתי. באמת עמדתי שם. זו הייתה הפעם הראשונה זה כמעט חמש עשרה שנה שראיתי את מדיסון, אבל היא נראתה אותו הדבר. היא רק נעשתה קצת יותר שזופה והתמלאה באופן שמרמז על בגרות. היא לא נראתה כמו רובוט. היא לא נראתה כאילו אין לה נשמה.
היא אמרה, ״את כל כך יפה", ואני האמנתי לה.
״טוב, את נראית כמו דוגמנית־על", השבתי.
״הלוואי שהייתי דוגמנית־על", אמרה. ״הלוואי שהיה לי לו"ז שאין בו שום דבר חוץ ממני". וברגע אחד שוב היינו שתינו, אני המוזרה והיא, חושפת ש — אלוהים אדירים — גם היא מוזרה.
קארל הציץ בשעונו, קד מעין קידה קטנה, ואז קפץ בחזרה אל תוך המכונית ונסע משם. יכולנו לבלות את שארית היום בלצפות בו מתרחק. די התחשק לי לעשות את זה. חיכיתי שהמכונית שלו תיהפך למשהו ממשפחת הדלועים, ושהוא ייהפך לעכבר. חיכיתי לקסם, ולא ציפיתי להתאכזב.
״כל כך חם פה", היא אמרה. ״תיכנסי".
״זה הבית שלך?" שאלתי.
מדיסון חייכה. ״אחד מהם", אמרה, והאף שלה התקמט ועיניה נצצו. היא לא יכולה לדבר ככה עם בעלה, ולא עם אף אחת מהנשים שחיו חיי מותרות כאלה. טוב מאוד. גם היא לא מאמינה למזל שלה.
אני לא יודעת למה ציפיתי, אבל פנים הבית היה די פשוט. לא היו יצירות אמנות משוגעות על הקירות. כנראה חשבתי שיהיו שם רהיטים בסגנון חללי, אבל סגנון העושר היה של חפצים כל כך פשוטים עד שלא יכולת לדעת כמה הם יקרים עד שנגעת בהם או התקרבת וראית כמה עבודה הושקעה בהם, שהם עשויים מחומרים יוקרתיים בטירוף. במסדרון היה דיוקן ענקי של מדיסון ובעלה מהחתונה שלהם; היא נראית כאילו בדיוק הכתירו אותה למיס אמריקה, והוא נראה כמו מפורסם לשעבר שהנחה את הטקס. לא יכולתי לזהות אם הייתה ביניהם אהבה אבל גם ידעתי שאין לי דרך לשפוט אהבה, הרי לא חוויתי אותה או הייתי עדה לה אפילו פעם אחת בחיי.
מדיסון הכירה את הסנטור ג'ספר רוברטס כשעבדה בקמפיין הבחירות שלו לכהונה נוספת, מיד אחרי שסיימה את הלימודים באוניברסיטת ואנדרבילט עם תואר במדעי המדינה. היא התחילה לעבוד בדרג הנמוך ביותר. שכרו אותה כי הסנטור, שעד עתה היה נטול רבב, עזב את אשתו ושני ילדיו והתחיל לצאת עם אחת התורמות הגדולות שלו, יורשת שטיפחה אובססיה לסוסים וחבשה כובעים משוגעים. אני מניחה שהם רצו נקודת מבט נשית. החבר'ה בצמרת שלחשו באוזנו אמרו לו שהוא חייב להיראות נורא מכובד ולעולם לא לדבר על זה ורק לכחכח בגרון כמו דמות מהחבובות אם מישהו יעלה את הנושא. אני זוכרת את המכתב שמדיסון כתבה לי בתקופה ההיא. אלוהים, הם כל כך טיפשים, כתבה, כאילו הם אף פעם לא טרחו לבדוק מה הייתה התוצאה של שום דבר מפגר שהם עשו כדי לדעת לתקן אותו. מדיסון הייתה מבריקה והייתה לה הדרך העקמומית הזאת לומר בשיא הישירות דברים ששוברים אותך לחתיכות ולכן, בסופו של דבר, מינה אותה הסנטור לאחראית על הקמפיין. וגם, כמובן, כי הוא החל להתאהב בה, כמו כולם, וכי היורשת ההיא לא סתמה את הפה בנוגע לאיזה סוס שרצתה לקנות.
מדיסון עשתה אותו מפויס. היא כתבה לו את הנאומים, כל אחד ואחד מהם. הוא התוודה על כישלונותיו, על כך שהתשוקה שלו לבנות בית משגשג לציבור הבוחרים שלו, לסייע לכל אדם שהוא מייצג, גרמה לו לשכוח מה עושה את המשפחה שלו מאושרת. ועכשיו, לאחר שאיבד את משפחתו, הוא לא מסוגל לאבד גם את המשפחה המורחבת שלו, את אזרחי מדינת טנסי הנהדרת. המאמץ לא היה גדול. הסנטור היה נצר לשושלת של פוליטיקאים, דורות של גברים לבית רוברטס שניהלו דברים. היה להם כל כך הרבה כסף עד שאנשים פשוט הניחו שמוכרחים להצביע להם. הוא בסך הכול היה צריך להוכיח שהוא מודע לכך שעשה משהו דפוק.
הוא ניצח בבחירות, ומדיסון נהייתה סוג של מפורסמת בחוגי הפוליטיקאים האלה. היריב המטומטם שלו פשוט לא ידע מה הוא עושה, היא הודתה במכתב אחר. אם הייתי בצד של היריב, ג'ספר היה מפסיד. ואז הם התחתנו. ואז היא נכנסה להיריון. ועכשיו אלה החיים שלה.
ישבנו על הספה, והרגשתי כאילו אני יושבת על ענן, ההפך הגמור מהפוטון המרופט שלי, שעליו הרגשתי כאילו אני תקועה בחור ברצפה, כאילו פשוט נלכדתי שם לנצח. תהיתי כמה מעיצוב הבית נעשה בידי מדיסון וכמה נשאר מאשתו הקודמת של בעלה. כריכים עם הרבה מיונז ומלפפונים נחו על מגש קומות, הם היו כל כך קטנים שנראו כמו אוכל של בית בובות. היה שם קנקן תה קר ולצידו שתי כוסות עם גושים גדולים של קרח טהור. הקרח עוד לא התמוסס, ופתאום הבנתי שכל הדברים האלה הופיעו כאן שניות אחדות בלבד לפני שנכנסנו לחדר.
״את זוכרת את היום שנפגשנו בפעם הראשונה?" שאלה מדיסון.
״ברור שאני זוכרת", אמרתי. לא עבר מאז כל כך הרבה זמן. מבחינתה עבר הרבה זמן? ״את לבשת שמלה עם הדפס של דגי זהב".
״אבא שלי הזמין בשבילי את השמלה הזאת אצל תופרת באטלנטה. שנאתי אותה. דגי זהב? מה הוא חשב לעצמו".
״רגע, הוא מת?" שאלתי, חשדנית לפתע.
״לא, הוא עדיין בחיים", אמרה מדיסון.
״אה, יופי", אמרתי, אבל לא התכוונתי לזה. המשפט פשוט נפלט לי מהפה. ״יופי", הוספתי, ליתר ביטחון.
״אני זוכרת שנראית כאילו אולי לא הסתרקת", היא אמרה.
״לא, בטוח הסתרקתי", אמרתי לה.
״אני זוכרת איך נכנסת לחדר, כמו מכת ברק. ידעתי שאני הולכת לאהוב אותך".
תהיתי איפה בעלה. הרגשתי כאילו אנחנו עומדות להתמזמז. תהיתי אם הצעת העבודה הייתה להיות המאהבת הסודית שלה. הדופק שלי הואץ, כמו שתמיד קרה בנוכחותה.
כשלא הגבתי, עיניה נעשו מזוגגות פתאום, והיא אמרה, ״תמיד הרגשתי שפספסתי משהו ממש נפלא כשעזבת את איירון מאונטיין".
לא עמדנו להתחשבן, לא באמת. עדיין לא. היא לא התכוונה להזכיר את העובדה שהאבא הלא־מת שלה שיחד אותי כדי שאיענש במקומה, כדי שהיא תוכל לגור באחוזה הזאת, להתחתן עם סנטור ושיהיו לה כל מיני דברים יקרים. רק נתנהג בנימוס, ידעתי.
״אבל עכשיו את פה!" היא אמרה. היא מזגה תה קר, ושתיתי את כולו בשתי לגימות בערך. היא אפילו לא נראתה מופתעת, רק מילאה את הכוס שלי מחדש. אכלתי אחד מהכריכים והוא היה מגעיל, אבל הייתי רעבה. אכלתי עוד שניים. אפילו לא שמתי לב שהיו צלחות קטנטנות על המגש. החזקתי את הכריכים בידיים כמו מפגרת. אפילו לא הסתכלתי למטה, כי ידעתי שיש לי פירורים על המכנסיים.
״איפה טימותי?" שאלתי. ציפיתי לראות את הבן שלה נכנס לחדר עם כובע מפרוות דביבון ורובה צעצוע עשוי עץ, חיוור כמו בן מלוכה.
״הוא ישן צהריים", היא אמרה. ״הוא אוהב לנמנם. הוא עצלן, כמוני".
״גם אני אוהבת לנמנם", אמרתי. כמה כריכים אפשר לאכול מכלי כזה? נותרו כמעט עשרים כריכים בערמה מסודרת על המגש. האם צריך להשאיר כמה לשם הנימוס? היא לא נגעה בהם. ואולי הם רק לקישוט?
״אני בטוחה שאת רוצה לדעת למה הזמנתי אותך לבוא עד לכאן", אמרה מדיסון.
לפתע שקעה ההבנה שמה שקורה פה הוא רק זמני ואני אצטרך לעזוב, והייתי סקרנית לדעת מה חשוב עד כדי כך שניפגש פנים מול פנים סוף־סוף, אחרי כל כך הרבה שנות התכתבות.
״אמרת שיש לך הצעה בשבילי?" המשכתי. ״עבודה אולי?"
״חשבתי עלייך כי — ליליאן, בכנות, זה מאוד אישי, מה שאני הולכת לספר לך, בלי קשר למה שתחליטי לעשות. הייתי צריכה מישהו שיכול להיות דיסקרטי, מישהו שיודע לשמור סוד".
״אני יכולה להיות דיסקרטית", אמרתי. אהבתי דברים כאלה. דברים רעים.
״אני יודעת", היא אמרה וכמעט הסמיקה, אבל לא באמת.
״הכול בסדר?" שאלתי.
״כן ולא", אמרה. היא הזיזה את הלחיים כאילו היא משתמשת בשטיפת פה. ״כן ולא. סיפרתי לך פעם על המשפחה הראשונה של ג'ספר?"
״אני לא חושבת. קראתי עליהם, אני חושבת. את מתכוונת לאשתו הראשונה?"
היא נראתה מצטדקת, כאילו היא יודעת שהיא שואבת אותי לתוך משהו שעלול להרוס אותי. אבל היא לא עצרה. היא לא שלחה אותי בחזרה לבית של אימא שלי. היא המשיכה להיאחז בי.
״טוב, הייתה לו אישה ראשונה, אהובת נעוריו, אבל היא מתה. היה לה סוג נדיר של סרטן, אני חושבת. הוא לא מדבר עליה אף פעם. אני יודעת שהוא אוהב אותי, אבל אני יודעת שאותה הוא הכי אהב. בכל אופן, אחר כך הייתה לו תקופה ארוכה של אבל. ואז הוא התחתן עם ג'יין, הבת הצעירה של פוליטיקאי מאוד חשוב בטנסי. ג'יין הייתה — היא הייתה מוזרה. היה בה משהו אפל בפנים. אבל בלי להשמיץ את בעלי, לנישואים איתה היו יתרונות מבחינה פוליטית. היא הכירה את העולם שהוא מתנהל בתוכו ויכלה לגרום לדברים לקרות בשבילו. ונולדו להם תאומים, בת ובן. ואלה היו החיים שלהם, את מבינה? עד שהוא פגש את אשת הסוסים ההיא, והכול התחרבן".
״אבל אז את הכרת אותו", הצעתי. ״בסוף הכול הסתדר".
היא אפילו לא חייכה. היא כבר נשאבה פנימה. ״נכון. טימותי נולד. ואני עדיין יכולה להיות מעורבת בפוליטיקה, פשוט מזווית אחרת, מעמדה תומכת שכזאת. זה נחמד. ג'ספר מקשיב לי. בכנות, ענייני מדיניות די משעממים אותו. אבל זאת פשוט המורשת של המשפחה שלו. הוא אוהב את התהילה, אבל לא הכי מתעניין בחקיקה. בכל אופן, הכול היה בסדר".
״מה קרה?" שאלתי.
״אוקיי, אז ג'יין מתה. היא מתה לפני כמה חודשים".
״אני מצטערת", אמרתי. לא הבנתי איזה סוג של אבל המוות של ג'יין יכול לעורר במדיסון. כנראה שום סוג. בכל זאת אמרתי שאני מצטערת.
״זאת טרגדיה", אמרה מדיסון. ״היא אף פעם לא באמת החלימה מהגירושים. היא תמיד הייתה כל כך שברירית, כל כך משונה. אם לומר את האמת, היא קצת השתגעה. היא הייתה מתקשרת מאוחר בלילה ואומרת את הדברים הכי איומים. ג'ספר אף פעם לא ממש הבין איך להתמודד איתה. הייתי מוכרחה לדבר איתה כל הלילה, להדריך אותה במציאות החדשה שלה. אני טובה בדברים האלה, את מבינה?"
״מה קרה לה?" שאלתי.
מדיסון הזעיפה פנים. הנמשים שלה היו כל כך יפים. ״זה מה שאני צריכה לספר לך, אוקיי, ליליאן? כאן את צריכה להבטיח לי שאת יכולה לשמור סוד".
״אוקיי", אמרתי. התחלתי להתעצבן קצת. כבר אמרתי שאני יכולה לשמור על הסוד המזדיין. הייתי זקוקה לַסוד. רציתי לאכול אותו, שיגדל בתוכי.
״עכשיו שג'יין נפטרה", היא המשיכה, ״ישנו העניין עם הילדים של ג'ספר. הם בני עשר. תאומים. בֵּסי ורולנד. ילדים חמודים — שיט, לא יודעת למה אמרתי את זה. אני לא מכירה אותם. אבל את יודעת, הם ילדים. ועכשיו, נו, הם הילדים של ג'ספר. הם אחריות שלו. ולכן אנחנו מנסים להתאים את החיים שלנו אליהם כדי שיהיה להם נוח להסתגל".
״רגע", שאלתי, ״אפילו לא פגשת את הילדים של בעלך? הוא ראה אותם?"
״ליליאן, בבקשה", ענתה, ״אפשר לא להתעכב על זה?"
״הם עדיין לא פה?" שאלתי.
״עדיין לא", היא הודתה.
״אבל אם האימא מתה לפני כמה זמן, מה הם עושים עכשיו? הם לבד?" שאלתי.
״לא, ברור שלא. אלוהים. הם עם ההורים של ג'יין, הם ממש זקנים ולא טובים עם ילדים. פשוט היינו צריכים זמן בשביל להכין הכול למעבר שלהם. הם יגיעו בעוד קצת יותר משבוע, הם יהיו פה איתנו. יגורו איתנו".
״אוקיי", אמרתי.
״הם עברו הרבה, ליליאן. לא היו להם חיים כל כך טובים. ג'יין הייתה אדם קשה. היא השאירה את הילדים איתה בבית ולא יצאה. היא נתנה להם חינוך ביתי, אבל אני לא יכולה לדעת מה היא לימדה אותם. הם לא רגילים לאנשים. הם לא מוכנים לשינוי".
״ומה את רוצה שאני אעשה?" שאלתי.
״אני רוצה שתטפלי בהם", אמרה מדיסון לבסוף. זאת הסיבה שעליתי על אוטובוס בשביל לפגוש אותה.
״כמו מטפלת?" שאלתי. ״אני לא מבינה".
״כמו מטפלת, נראה לי; אוקיי", אמרה מדיסון, יותר לעצמה מאשר לי. ״חשבתי שאולי יותר כמו אומנת, כמו פעם כזה".
״מה ההבדל?" שאלתי.
״אני חושבת שבעיקר באיך שזה נשמע. אבל באמת, את תהיי אחראית לכל ההיבטים של הטיפול בהם. את תדאגי שהם יהיו שמחים; את תלמדי אותם כדי שיוכלו להתקדם עם השיעורים שלהם. תעקבי אחרי ההתקדמות שלהם. תוודאי שהם עושים התעמלות. שהם נקיים".
״מדיסון, הם חיו מתחת לאדמה או משהו? מה לא בסדר איתם?" רציתי כל כך שמשהו לא יהיה בסדר איתם. רציתי שהם יהיו מוטנטים.
״הם סתם ילדים. אבל ילדים הם מופרעים כל כך, ליליאן. אין לך מושג".
״טימותי נשמע די קל", הצעתי, איזו מפגרת.
״אלה רק תמונות", אמרה מדיסון. ופתאום נעשתה עצבנית. ״אבל אימנתי אותו. די הייתי צריכה לרכך אותו".
״טוב, הוא חמוד", אמרתי.
״גם הילדים האלה חמודים, ליליאן", השיבה מדיסון.
״מה לא בסדר איתם?" שוב שאלתי.
מדיסון לא נגעה בתה שלה כל השיחה, מרגע שהתיישבנו, ועכשיו שתתה כוס שלמה כדי להרוויח זמן. כשסיימה, הביטה בי במבט רציני מאוד.
״העניין הוא כזה", היא אמרה. ״ג'ספר מועמד לתפקיד מזכיר המדינה. הכול עדיין מאוד סודי כרגע, אוקיי? המועמד השני חולה והוא הולך להתפטר. כמה מאנשי הנשיא יצרו קשר עם ג'ספר כדי לבדוק אם הוא מעוניין וכדי להתחיל את תהליך הסינון. והכול יקרה הקיץ".
״מטורף", אמרתי.
״תפקיד כזה יכול להוביל לדברים גדולים. נגיד, כמו להיות סגן הנשיא. או אפילו נשיא, אם הכול ילך כמו שצריך".
״טוב, מגניב", אמרתי. דמיינתי את מדיסון בתור הגברת הראשונה של ארצות הברית של אמריקה. נזכרתי בפעם ההיא שהיא מרפקה מישהי בגרון באמצע משחק כדורסל כדי לקלוט ריבאונד, והוציאו אותה מהמשחק. חייכתי.
״אז את מבינה מה העניין, נכון? ג'יין מתה, והילדים האלה באים לגור איתנו, בדיוק כשכל הדברים האלה קורים. מטורף. ומאוד מלחיץ, כל תהליך הסינון. זה רציני, ליליאן. הם מסתכלים על הכול. הם כבר יודעים על הבגידות, וברור שהם לא מרוצים לגמרי. אבל הם מחבבים את ג'ספר. אנשים מחבבים את ג'ספר. אני חושבת שיכול להיות שהכול יסתדר. אבל הילדים האלה. מי יודע איזה חיים היו להם? אני לא רוצה שהם יהרסו לו הכול. הוא ממש יכעס. אלוהים, הוא ממש יכעס".
״את רק רוצה שאני אשגיח עליהם ואדאג שיהיו בטוחים?" שאלתי.
״שהם בטוחים ושהם לא עושים שום דבר מופרע", היא ענתה. העיניים שלה היו כל כך בהירות, כל כך מלאות תקווה.
אני יודעת לשמור על סדר. אני מכירה את כל הדרכים לגרום לדברים רעים לקרות ואיך להימנע מהם. אני פיקחית מספיק לדעת איך אנשים מנסים להרוס אותך. הילדים האלה לא ינצחו אותי. הבחנתי פתאום שאני חושבת כאילו כבר הסכמתי לקבל את העבודה. על מי אני עובדת? חשבתי, אני לא יודעת כלום על ילדים. אני לא יודעת לטפל בהם. מה ילדים אוהבים? מה הם אוכלים? אילו ריקודים הם אוהבים לרקוד? לא היה לי שמץ של מושג איך ללמד ילדים. אם איכשל במשימה הזאת כישלון מפואר, היחסים שלי עם מדיסון יסתיימו. אני לעולם לא אוכל לבקר אותה בבית הלבן. זה יהיה כאילו מעולם לא הכרנו.
״אני מניחה שאוכל", הצעתי. נשמעתי כזאת עלובה. הקשחתי את הקול שלי. הפכתי את הגוף שלי לפלדה. ״אני אעשה את זה, מדיסון. אני יכולה".
היא פשטה את ידיה מעבר לכריכים וחיבקה אותי, חיבוק חזק. ״את לא יודעת כמה אני צריכה אותך", אמרה, ״אין לי אף אחד. אני צריכה אותך".
״אוקיי", אמרתי. אולי כל חיי רק העברתי את הזמן עד שמדיסון תזדקק לי שוב, עד שאיקרא אל הדגל ואפתור את כל הבעיות. אלה באמת לא חיים רעים כל כך, אם בכך הם מסתכמים.
גופה של מדיסון, שעד כה היה מתוח ורועד, נרפה. סוף־סוף חשתי רגועה, הבנתי את המצב לאשורו, ראיתי את תחתית הבור וידעתי שאוכל לטפס אל תוכו ומחוצה לו בלי קושי. נשענתי אחורה על הספה הנוחה, והיא החזיקה אותי בדיוק בתנוחה הנכונה. ואז מיהרתי להישען קדימה ולאכול עוד שני כריכים.
״ליליאן?" אמרה מדיסון.
״מה?" שאלתי.
״יש עוד משהו, בעצם". היא עיוותה את פניה.
״מה?" שאלתי.
״הילדים. בסי ורולנד. יש משהו שאני צריכה לספר לך עליהם".
עלה בי הבזק מהיר של כל מה שהיא עלולה לומר. משהו מיני, התעללות שהם עברו והשאירה מהם קליפות חלולות. או סוג של נכות: גפיים קטועים, צלקות מחרידות בפנים. רגישות לאור שמש, פיות בלי שיניים. ואולי דחפים רצחניים, חתלתולים מוטבעים באמבטיה, סכינים שלופים. ברור שמדיסון תחכה עם המידע הזה עד אחרי שאתמסר לה כליל.
״יש להם מעין — אני לא יודעת איך לקרוא לזה — סוג של מצוקה", היא פתחה, אבל לא הצלחתי לסתום את הפה.
״אין להם שיניים?" שאלתי. לא פחדתי, בסך הכול רציתי לגמור עם זה. ״הם הרגו חתלתול?"
״מה? לא, פשוט... פשוט תקשיבי לי, טוב? יש להם בעיה כזאת, שהם מתחממים יותר מדי".
״אה, אוקיי", אמרתי. הם ילדים קטנים ועדינים. לא אוהבים התעמלות. טוב.
״הרופאים לא הצליחו לברר מה הסיבה, אבל הטמפרטורה של הגוף שלהם יכולה לעלות מאוד מהר. החום שלהם עולה לרמות מפחידות".
״אוקיי", אמרתי. מדיסון לא אמרה הכול. רק אמרתי משהו כדי שהיא תמשיך לדבר.
״הם עולים באש", היא אמרה לבסוף. ״הם יכולים — לעיתים נדירות כמובן — פתאום לעלות בלהבות".
״את צוחקת?" שאלתי.
״לא! אלוהים, ליליאן, ברור שלא. למה שאני אתבדח על משהו כזה?" היא אמרה.
״כי אף פעם לא שמעתי על תופעה כזאת. כי זה פשוט נשמע כמו בדיחה".
״אבל זאת לא בדיחה. זו בעיה רצינית".
״אלוהים, מדיסון, זה מופרע", אמרתי.
״לא ראיתי שום דבר, אוקיי?" השיבה מדיסון. ״אבל ג'ספר ראה. אני מניחה שהילדים פשוט מתחממים מאוד כשהם עצבניים והם פשוט עולים באש".
הייתי בהלם, אבל האמת היא שהתמונות עלו לי בראש בלי שום קושי. ילדים עשויים מאש. זה נשמע כמו משהו שהייתי רוצה לראות.
״איך הם עדיין בחיים?" שאלתי.
״הם עצמם לא נפגעים בכלל". היא משכה בכתפיה כדי להדגיש עד כמה היא אובדת עצות. ״הם פשוט נעשים ממש אדומים, כאילו הם נכוו מהשמש, אבל הם לא נפגעים".
״מה עם הבגדים שלהם?" שאלתי.
״אני עדיין מנסה להבין, ליליאן", אמרה מדיסון, ״אני מניחה שהבגדים שלהם נשרפים".
״אז הם פשוט ילדים עירומים שעולים באש?"
״נראה לי שכן. אז את יכולה להבין למה אנחנו מודאגים. זאת אומרת, ג'ספר הוא אבא שלהם, אבל אני די בטוחה שזה מגיע מהמשפחה של ג'יין. הכול התחיל רק כשהיא גידלה אותם בעצמה. היא הייתה בן אדם לא פשוט; אני לא אופתע אם יתברר שהיא הייתה איזו פירומנית משונה. אבל ג'ספר לוקח אחריות. הוא הולך לטפל בילדים, אנחנו פשוט צריכים להיות חכמים. יש לנו בית לאורחים בשטח האחוזה. פעם היה שם משהו אחר, אבל לא משנה. ג'ספר השקיע הון בשיפוץ שלו, כדי שיהיה בטוח בשביל הילדים. שם תגורו, את והילדים. זה ממש יפה, ליליאן. זה יפהפה. הייתי מעדיפה לגור שם מאשר בבית הענקי הזה, אם לומר את האמת".
״אני אגור עם הילדים?" שאלתי.
״עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע", היא אמרה, וראתה על הפרצוף שלי שזה סידור מחורבן. ״אנחנו יכולים לסדר לך כמה ימי חופש, להביא מישהו אחר שישמור עליהם אם את צריכה הפסקה. הסידור הוא רק לקיץ, עד שנוכל למצוא פתרון קבוע יותר, אוקיי? ברגע שיסיימו עם תהליך הסינון והמועמדות תהיה רשמית, הכול יהיה קל יותר".
״זה מוזר, מדיסון. את רוצה שאני אגדל את ילדי האש של בעלך".
״אל תקראי להם 'ילדי אש'. אל תצחקי אפילו. אנחנו לא ממש יכולות לדבר על העניין. הרופאים היו מאוד דיסקרטיים, בזכות הקשרים של ג'ספר, והם לא יגידו כלום, אבל אנחנו חייבים להשתלט על המצב כדי שנוכל להבין איך פותרים את הבעיה".
עכשיו היא הייתה מדיסון מנהלת הקמפיין. היא התבוננה בילדים שורפים לי את השיער, במציתים העירומים האלה, וראתה רק בעיה שאפשר לפתור באמצעות הודעה לעיתונות או תצלום מבוים.
״אני פשוט לא יודעת", אמרתי. כריכי המלפפון המוזרים התחילו להכאיב לי בבטן בטירוף. השיניים שלי כאבו מהתה המתוק. איפה קארל? אולי הוא יוכל לקחת אותי בחזרה לבית של אימא שלי? האם מדיסון בכלל תיתן לי לעזוב?
״ליליאן, בבקשה. אני צריכה אותך. קראתי את המכתבים שלך, אוקיי? אני מכירה את החיים שלך. את באמת מרגישה שיש לך מה להפסיד? את החבר ההוא שגנב לך את הטלוויזיה? את אימא שלך, שהכריחה אותך להסיע אותה לקזינו במיסיסיפי? אנחנו נשלם לך, אוקיי? מלא כסף. וכן, יש הרבה עבודה, אבל ג'ספר הוא איש חזק. אנחנו יכולים לעזור לך. אחרי שהכול ייגמר, תהיי חופשייה מהחיים שלך ויהיה לך משהו טוב יותר".
״אל תעמידי פנים שאת זו שעושה לי טובה", אמרתי, קצת כועסת.
״לא, אני יודעת שאני מבקשת ממך הרבה. לא רציתי שום דבר מזה, את יודעת? אבל את חברה שלי, אוקיי? אני מבקשת ממך להיות חברה שלי ולעזור לי".
היא לא טעתה. החיים שלי היו על הפנים. הם היו גרועים, וזה כאב, כי ציפיתי לחיים שגם אם לא היו כמו אלה של מדיסון, לפחות היו מספיקים בשביל לקיים אותי. באמת ובתמים עדיין האמנתי שנועדתי לחיות חיים מדהימים. ומה אם אוכל לאלף את הילדים האלה, מה אם ארפא את מחלת האש המוזרה שלהם? זה לא נשמע כמו התחלה של חיים מדהימים? זה לא משהו שמוכרים עליו את הזכויות לסרט ביוגרפי יוקרתי?
״אוקיי", אמרתי. ״אוקיי, אני אשגיח על הילדים האלה. אני אהיה ה... איך קראת לזה?"
״אומנת", היא אמרה, מתמוגגת.
״כן, זה מה שאני אהיה".
״אני מבטיחה שבחיים לא אשכח את הטובה הזו. בחיים לא".
״כדאי שאתחיל לחזור הביתה", אמרתי. ״קארל הלך? מישהו יכול להסיע אותי לתחנת האוטובוס?"
״לא", אמרה מדיסון, הנידה בראשה וקמה. ״את לא הולכת הביתה היום. את נשארת פה. תישני פה בלילה. למעשה, את לא חייבת ללכת הביתה אם את לא רוצה. נקנה לך כל מה שאת צריכה. נקנה לך בגדים חדשים לגמרי! נקנה את המחשב הכי טוב שיש. כל מה שתרצי".
״אוקיי", אמרתי, עייפה נורא פתאום.
״מה את רוצה לארוחת ערב? הטבחית שלנו מכינה הכול".
״לא יודעת", אמרתי. ״אולי פיצה או משהו כזה".
״יש לנו תנור פיצה! זאת הפיצה הכי טעימה שתאכלי בחיים".
בהינו זו בזו. השעה הייתה שלוש בצהריים. מה נעשה עד ארוחת הערב?
״טימותי עדיין מנמנם?" שאלתי בניסיון לפוגג את המבוכה.
״אה, כן, כדאי שאלך לבדוק מה שלומו. את רוצה לשתות או משהו?"
״אולי אני אלך לנמנם?" שאלתי.
מרגע שיכולתי להסתובב בפנים, בקושי שמתי לב לגודל הבית. עלינו במדרגות לולייניות, כאילו אנחנו במחזמר עתיר תקציב. מדיסון סיפרה לי איזה קשקוש על איך במלחמת האזרחים העלו סוסים במדרגות האלה והחביאו אותם מצבא האיחוד בעליית הגג. ייתכן שדמיינתי את הכול כחלק מחלום קודח שחולמים אחרי החלטה משנת חיים.
היא הובילה אותי לחדר שנראה כאילו ישנה בו נסיכה גולה. כל רהיט ורהיט נראה כאילו הוא שוקל אלפי קילוגרמים. סביר להניח שנגר מהמאה התשע עשרה בנה את שולחן הכתיבה בתוך החדר, ומאז השולחן נשאר שם. והייתה נברשת. גרתי בדירות שגודלן היה שליש מהחדר הזה. הזכרתי לעצמי שאני צריכה להפסיק להתפעם מהעושר של מדיסון. אני עומדת לחיות כאן. כל מה ששלה, שלי עכשיו. אצטרך להתרגל לגעת בהכול בלי להתחשמל.
היא שאלה, ״את צריכה כתונת לילה?"
״אני פשוט אישן בבגדים האלה", עניתי.
״חלומות מתוקים", אמרה מדיסון ונשקה לי במצח. היא הייתה כל כך גבוהה; שכחתי איך הייתה מנשקת אותי במצח בתיכון, וכמה רכות היו השפתיים שלה. לפתע נעלמה; הבית בלע אותה. אפילו לא שמעתי את הצעדים שלה.
הכניסה למיטה הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. הרגשתי כמו הדבר הכי מלוכלך שהבית ראה מימיו, כמו יתומה שפרצה לאחוזה. הורדתי את הנעליים בבעיטה והצמדתי אותן בעדינות ליד המיטה. נכנסתי למיטה, דבר שהיה כרוך במאמץ של ממש, כי היא הייתה כל כך גבוהה. עצמתי את העיניים ונרדמתי בעזרת כוח הרצון בלבד. חשבתי על שני הילדים האלה, עולים באש, קוראים לי לבוא אליהם בזרועות פתוחות. התבוננתי בהם בוערים. הם חייכו. אפילו לא ישנתי. לא חלמתי את זה. אלה היו חיי הערות שלי עכשיו. הם עמדו מולי. ואני אספתי אותם אל זרועותיי, ועליתי בלהבות.