אבטחת הצופן 1 - הנימוס מחייב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אבטחת הצופן 1 - הנימוס מחייב
מכר
אלפי
עותקים
אבטחת הצופן 1 - הנימוס מחייב
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

אבטחת הצופן 1 - הנימוס מחייב

4.4 כוכבים (54 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

"הרומן בין שיין לגבריאל מתפתח על אש קטנה והוא עינוי מתוק. פשוט ספר חובה." 
Publishers WeeklyStarred Review

יש כמה דברים שאתם צריכים לדעת על שיין ח"פ:
1. ח"פ הוא לא שם המשפחה שלה, זה המקצוע שלה.
2. המומחיות שלה היא לתפוס בוגדים.
3. היא על־אנושית... בערך.

גבריאל הוא מומחה אבטחה בחברת אבטחת הצופן, לשעבר איש כוחות שמירת השלום של האו"ם, 
עם נטייה עזה לגונן שמתמקדת בח"פ היפהפייה.  

המשיכה ביניהם היא כמו פיל בחנות חרסינה, והדבר השביר מכול הוא ההתמודדות שלהם עם השאלות כיצד לסמוך זה על זה וכיצד להפקיד את ליבם – ואולי גם את חייהם – זה בידי זה.

הנימוס מחייב הוא הספר הראשון בסדרת אבטחת הצופן מאת סופרת רבי המכר הבינלאומית אפריל וייט. 
זהו ספר מתח רומנטי עכשווי באורך מלא וניתן לקרוא אותו בפני עצמו.

פרק ראשון

פרק 1

שיין

"אם את חושדת שמישהו בוגד, את כנראה צודקת. או שאת בעצמך בוגדת ואת פשוט מנסה לנקות את מצפונך." – שיין, חוקרת פרטית.

אני מפחידה אנשים. זה אחד מכוחות־העל שלי.

למדתי את יתרונות ההפחדה בשלב מוקדם בחיי. כשהייתי בת שלוש־עשרה, כבר אז הייתי מטר שבעים וחמישה סנטימטרים ויכולתי להשתמש במבט חודר, מתוזמן היטב, כמו בנשק. כעת, כשאני בשנות העשרים המאוחרות לחיי – ובגובה מטר שמונים וחמישה סנטימטרים – יש לי תעוזה, כישורים אתלטיים ויכולות הישרדות משובחות שאני יכולה להוסיף לארסנל המבטים המפחידים שלי.

כמו כן, עמד לרשותי מבחר נבזי למדי של רגליים תותבות עם פונקציות מגניבות וגדג'טים בסגנון אולרים, אבל רוב הלקוחות שלי לא הבינו שהם מקבלים אלמנה שחורה עם רגל של איירון־מן בחבילה אחת כשהם שכרו אותי לעבודה. ותושבי שיקגו שהזוגיות המונוגמית שלהם נפגעה בהחלט לא ידעו מה מצפה להם.

כוח על נוסף, רישיון החוקרת הפרטית שאני מחזיקה בו מוסיף עוד קצת פלדה לחישול עמוד השדרה שלי, ומסייע גם להסוות את הצליעה שאף כמות של טיטניום שנשקל בקפידה לא יכולה למחוק.

הצליעה והגובה הן הסיבות שבגללן הגעתי מוקדם אל המסעדה הקטנה, הנמצאת מצפון לכביש, לדייט שלי עם דֵיין קווימבי, איש העסקים משיקגו, שנקבע באמצעות אתר eHarmony.

ציינתי "דייט" כי זה מה שהוא חשב על המפגש הזה. בשבילי, זו הייתה עבודה שלפי רוב הסיכויים תהיה מאוד לא נעימה, אולם היא מוגשת באותה צלחת עם תוספת בצורת שביעות רצון זחוחה.

השתמשתי באנלוגיה לאלמנה השחורה בגלל רגל האיירון־מן שלי, אבל אבות המזון הקבועים שעליהם גדלתי היו שידורים חוזרים של המלאכיות של צ'רלי. אומנם תמיד השוו אותי לז'קלין סמית, החוקרת הפרטית הזוהרת, אבל אני בעצם דומה יותר לקייט ג'קסון, היותר אתלטית. כדי להרוויח את רישיון החוקר הפרטי שלי, נזקקתי לששת אלפים שעות ולמבחן, ובכל הנוגע לי, העובדה שהוא היה חוקי רק בקליפורניה, שם חייתי עד לפני שנה, היא עניין טכני בלבד. השגת רישיון באילינוי דורשת קורס הכשרה בן עשרים שעות והכשרה בת ארבעים שעות לשימוש בנשק חם, שלא עברתי אף אחד מהם. אני לא חובבת אקדחים, ואני באמת לא רוצה שטביעות האצבעות שלי יהיו בתיק כלשהו במדינת אילינוי כי... יש לי את הסיבות שלי.

אז הנה אני, מחכה לבחור נשוי שיקנה לי ארוחת ערב לפני שינסה להיכנס לי לתחתונים. טוב, קודם הוא יצטרך לעבור דרך המכנסיים, שהיו במקרה הסקיני ג'ינס הכי אהובים עליי ויש בהם מספיק לייקרה כדי שאפשר יהיה לשבת בלי שכלי הדם יתכווצו, והם היו תחובים בתוך מגפי הרכיבה האהובים עליי ביותר. המגפיים שטוחים ולכן הם נוחים. הם גם עושים עבודה מצוינת בהסתרת הרגל התותבת מפני השיפוט האקראי והתפיסות הנדושות בקשר ל"נכים". מישהו יצטרך להפשיט אותי כדי לגלות שאחת מרגליי נכרתה מתחת לברך, ואף אחד חוץ מהכלב שלי לא ראה אותי עירומה מעולם.

דיין בחר את המקום לדייט שלנו. מקום שהצטיין בחוסר יומרנות, במלצרית שופעת ובתפריט זול. אני מרגישה כבוד רב לנשים בעלות חזה גדול, מפני שאני יכולה רק לדמיין את כאבי הגב ואת החזיות עם הברזלים שהן נאלצות לסבול. אני מרוצה בדיוק באותה מידה מהחזיות בסגנון שני מטבעות המחוברים בסרט, שבזכות המטבעות האלה הפטמות שלי לא הופכות להסחת דעת שמפחיתה את כוחות ההפחדה שלי.

המלצרית בירכה את דיין בנשיקה נלהבת על הלחי כשהוא נכנס, ואני חייכתי בשל ההבדל בין תמונת הפרופיל שלו באינטרנט ובין המראה שלו במציאות.

הדייט שלי לערב זה היה מאותגר אנכית במידה מסוימת, והתהדר בבלונד שהגיע מבקבוק. היה לו מבנה אתלטי, כמו מישהו שעבר קילומטרים על ההליכון כשהוא גולל את המידע על נאסד"ק מתחת לכותרות החדשות, וחיוך של כריש שמנהל למחייתו משאים ומתנים על עסקאות.

עיניו מצאו אותי במהירות ומייד ראיתי איך הוא סוקר את כל חלקי גופי הנראים לעין בסקירה אנכית מהירה תוך כדי התקרבות לשולחן.

"סופי?" הוא שאל כשהוא עוטה על פניו ניסיון לחיוך מפתה. לא טרחתי לציין את חתיכת הירק שהייתה תקועה בין שיניו. מובן שסופי הוא לא השם האמיתי שלי. אני פרנואידית מכדי שאשתמש באינטרנט במידע שניתן לאמת, והשם שלי הגיע עם יכולת אימות בהיקף שהיה מחוץ לאזור הנוחות שלי – אזור נוחות המקיף את כל ארבעת אזורי הזמן בארצות הברית.

הושטתי יד כדי ללחוץ את ידו. "שלום דיין, נחמד לפגוש אותך סוף־סוף." ברור שדיין לא פרנואידי מספיק, או שהוא רק חצוף באופן יוצא מן הכלל, שכן זה שמו האמיתי. אשתו שכרה את שירותיי כדי לגלות אם הוא בוגד בה, ונזקקתי רק לשלושה חיפושים באינטרנט ולרבע שעה כדי לגלות שהוא רשום בארבעה אתרי דייטינג וממש חבר פלטינום בטינדר.

הוא התיישב מולי והניד בראשו בחיוך. "את נראית בדיוק כמו בתמונה שלך. אני מבין שזה אומר שכל יתר הדברים בפרופיל שלך נכונים?"

נדרשו לי עשרים דקות כדי לפרוץ לאתר ולראות את היסטוריית החיפושים שלו, ועוד עשר דקות כדי לבנות פרופיל שיתאים לרשימת המשאלות שלו. "כן, אני באמת מדריכת יוגה טנטרה. לא כולם אומרים את האמת ברשת?" אמרתי בלי למצמץ.

הוא ליקק את שפתיו, והרגשתי בחילה. "אני לא יכול להרחיב על התקופה ששירתי בכוחות המיוחדים, אז אפשר להגיד שהפרופיל שלי קרוב לאמת."

נזקקתי לשלושים דקות לביצוע בדיקות רקע, תוך שימוש בעיקר במאגרי נתונים ציבוריים, כדי לקבוע שהוא פרש מהצבא בקלון. "אה, וואו. היית כאילו מרגל או משהו כזה?" הוא צחק. "את מקליפורניה, נכון?"

חיוך. מצמוץ. "בעיקרון גדלתי על החוף." גדלתי במסעות תרמילאים בהרי סיירה, אבל זרקתי לבחור עצם והוספתי ביקיני לתמונה שלי שנמצאת בראשו.

"תמיד חשבתי שאני צריך לגור בקאלי," הוא אמר. "לעשות כושר עם הטיפוסים שרואים בחוף וניס ולהיות חבר של כוכבי קולנוע."

המאמץ לא לצחוק בקול רם תבע ממני מחיר. "ראיתי את הבחורים האלה בווניס. תתאים להם בדיוק." חייכתי חיוך אווילי. העבודה הראשונה שלי כחוקרת ביטוח הייתה בווניס, ונאלצתי לתמרן מדי יום בין חברי כנופיות לעגניים ובין חסרי בית מכורים לסמים. חוץ מזה, אף אחד בקליפורניה לא קרא למדינה הזו בשם קאלי. מעולם.

הוא סימן למלצרית באצבעו שישתה את מה שאני שותה, וחייכתי כשהיא הרימה גבה. נכון שהוא יהיה מופתע כשיקבל סודה עם ליים במקום הוודקה עם טוניק שהוא חשב שאני שותה?

"את בטח תוהה מה משך אותי אלייך," אמר דיין בחיוך.

בעצם, חישבתי בראש את השעות שאוכל לחייב וקיוויתי לסיים כאן בפחות משלושים דקות בגלל... מספרים עגולים. "קראת את המחשבות שלי," אמרתי בקול נמוך ומתנשף. לאוזניים שלי הוא נשמע אסטמתי, אבל הניסיון לימד אותי שחרמנים מחבבים נשים חסרות נשימה.

דיין הניח את הטלפון הנייד שלו על השולחן לידו, כשהמסך פונה למעלה, כדי שאוכל לראות עד כמה הוא חשוב כשהוא יקבל את כל השיחות וההודעות שהוא ציפה להן. צלצול מהמספר שזיהיתי כמספר הטלפון של אשתו הבהיק על המסך כשהטלפון זמזם, והוא דחה את השיחה במהירות.

"בפרופיל שלך נכתב שאת מחפשת טיפוס לא מסובך שיש לו צד קינקי," אמר דיין ונשען לפנים כדי לעקוב אחר מסלול הקרח המפשיר במורד הכוס שלי. המבט עתיר המשמעות שלו אמר, דמייני אותי עושה לך את זה, ובקושי כבשתי את הצמרמורת שחלפה בי כשאילצתי את עצמי לחייך באדישות.

"זו כנראה דרך אחת לפרש את הפרופיל שלי," אמרתי. הדרך האחרת היא ממש לקרוא את המילים, אידיוט, שבהן אמרתי שאני אוהבת הנאות פשוטות ופתוחה לנסות דברים חדשים. הרחקתי ממני את המשקה שלי, כי הוא נגע בו, וכעת כיני הערווה שלו ציפו אותו כמו מריחות צואה בשירותים ציבוריים. מכיוון שהוא שחצן, דיין פירש את המחווה כהזמנה לשיתוף. הוא החליק את ידו על פני הכוס המיוזעת עם קריצה מרמזת. הבחור הכיר את כל המהלכים.

"אז ספרי לי על יוגה טנטרה." כף ידו התכווצה לאגרוף והחליקה על הכוס בתנועה מעלה ומטה, ואז הוא לגם לגימה גדולה. ייאמר לזכותו שהוא הסתיר את ההלם מהמפגש עם הסודה המבעבעת בטעם ליים. כשהמלצרית הגיעה והניחה מולי משקה חדש, חייכתי אליה בתודה.

"אתם מוכנים להזמין?" היא שאלה. דיין כבר היה מוכן לענות, אבל עצרתי אותו במהירות.

"אפשר עוד דקה?"

"בטח, קחי את הזמן," אמרה טיפאני, וראיתי שהאות י' בתג השם שלה הייתה מעוטרת במדבקה עם סמיילי. היא הלכה בנענוע אגן ירכיים מלא ביטחון של אישה שיודעת עד כמה היא מושכת.

הפניתי בחזרה את מבטי לעבר דיין ועניתי על השאלה שלו בחיוך איטי ופתייני. "תאר לך למה מסוגלת אישה שיכולה להרים רגל מעל לראש."

למרבה הנוחות, שכחתי לציין שהרגל המדוברת לא תהיה ממש מחוברת באותו זמן לשאר הגוף שלי. דמיינתי לעצמי את הרגל התותבת שלי, זו שעשויה מעץ בסגנון של פעם, נחה על כתפי כמו אלה מעץ. ברור שיש לי רגל תותבת מעץ, למי לא?

דיין חשב שהצחקוק שהשמעתי בקול נמוך נועד לו, ויכולתי רק לדמיין לעצמי את הדימויים המנטליים שהוא התענה בהם. ומפני שהמחשבה על להעניק לו אפילו רגע אחד של הנאה אטרקטיבית הייתה כמו למצוץ ריר מתוך אף של כלב, שיניתי נושא.

"ספר לי על עצמך, דיין. מה אתה עושה? כלומר, חוץ מהכוחות המיוחדים, בטח יש עוד דברים שאתה עושה חוץ מכושר."

הוא ממש זרח מגאווה. "אה, את יודעת, אני מתעסק בפיתוח ברשת, במיוחד לרשתות חברתיות."

הבחור בלתי ייאמן!

לפי בדיקת הרקע שערכתי ותחקיר בהיקף של שעה על החברה שלו, מה שהוא באמת עושה זה למכור שטחי פרסום דיגיטליים. זה הסביר את הביטחון שלו בקשר לכיסוי של איש הכוחות המיוחדים לשעבר. מפני שאם אתה מסוגל למכור הבטחה לגלגלי עיניים – לא את גלגלי העיניים עצמם, שימו לב, רק הסיכוי לכך שאולי כמות מסוימת של אנשים יסתכלו על המודעה שלך לשתי השניות שצריך כדי לגלול אותה הלאה – אז בטח תוכל למכור גלולות למניעת היריון לדודה רבתא שלך.

"אתה בטח ממש טוב עם מחשבים," גרגרתי. למעשה, ניסיתי לא לצחקק והיה עליי להנמיך את קולי כדי שלא איחנק.

"הו, כן, בייבי. אני מעולה."

ברצינות, איך הבחור הזה זיין פעם? אי פעם, בכלל.

"יש לך חשבון בטינדר?" חשבתי לעפעף, אבל החלטתי שאולי אעיף בטעות תוך כדי מצמוץ את אחת מעדשות המגע שלי.

"ברור. לך אין?"

הנדתי בראשי ונשכתי את השפה התחתונה שלי. תרגלתי פעם את המהלך הזה מול המראה וחשבתי שאני נראית פתטית, אבל נראה שגברים שמשקרים כדי לזיין נמשכים לפתטיות כמו פרפר לאש. הסתכלתי על הטלפון שלו. "אפשר לראות את הפרופיל שלך? אני מנסה להחליט אם כדאי להצטרף."

החיוך שלו התרחב, והוא פתח בשבילי במהירות את הנעילה של הטלפון. "בטח," הוא אמר ותוך כדי כך התקרב אליי יותר והראה לי את האפליקציה. "נכנסים ככה ותראי, הנה הפרופיל שלי."

"זו תמונה נהדרת," אמרתי. "אתה נראה ממש בכושר." בתמונה שצולמה לפני עשר שנים.

"אני יודע. נכון? אני משיג הרבה התאמות בזכות התמונה הזו."

"אכפת לך אם אגלול קצת, רק כדי להסתכל?" שאלתי במתיקות.

הוא נופף בידו לעברי. "קדימה, רק אל תחליקי ימינה כשתיתקלי במכוערות."

רק בגלל המילים האלה אחליק ימינה כשאיתקל בתמונה של הבחור הכי גדול שאוכל למצוא, שנראה הכי אידיוט וכפרי, שהכי מזכיר את הסרט גברים במלכודת.

טיפאני ניגשה שוב לשולחן. "מה אפשר להביא לך, דיין?"

הודיתי בשקט על התזמון שלה, ואחרי שהחלקתי ימינה כשנתקלתי בתמונה של "ג'וניור בלי שיניים", ניווטתי לאפליקציית הפתקים של דיין ושנייה לאחר מכן, העברתי את כל הקובץ לטלפון שלי. היו לו שלוש אפליקציות בנקאות בתיקיית המשרד שלו, והקלקתי על אחת מהן באופן אקראי. שם החשבון היה ADDATA, שזה שם העסק שלו, לכן עברתי לחשבון הבא. דיין הזמין משהו שלא היה בתפריט, עם המון תחליפים, אז הקדשתי עוד דקה כדי לעבור על הפתקים שלו.

סמכתי על היוהרה של דיין ועל הסטטיסטיקה הפשוטה של ההסתברות, ואף אחת מהן לא אכזבה אותי. אפליקציית הפתקים בטלפון שלו כללה עמוד של פרטי החשבונות והסיסמאות שבו נרשמו, בין השאר, מספר הביטוח הלאומי שלו וכל הסיסמאות לחשבונות הבנק שלו. נזקקתי רק לעוד כמה שניות כדי למצוא את חשבון הבנק הפרטי של דיין – זה שאשתו חשדה כי הוא משלם באמצעותו על ה"בילויים" שלו – ועוד דקה כדי להעביר מחצית מהסכום הגדול למדי לחשבון שהיא כבר פתחה על שמה. האישה רצתה לקחת הכול אבל שכנעתי אותה שכלבים מודאגים בדרך כלל נובחים, ושיהיו לה יותר סיכויים לצאת מזה בשלום אם היא תשאיר לו קצת מזומנים.

"היי," אמר דיין בפתאומיות. קיללתי את עצמי על שקפצתי בבהלה והדבקתי חיוך על פניי. "מכיוון שהטלפון שלי אצלך, אולי פשוט תכניסי את המספר שלך לאנשי הקשר שלי?"

"אה, בטח. לפי השם הפרטי או שם המשפחה?" הייתי בטוחה שהתשובה תהיה 'אף אחד מהם', והוא אישר את החשדות שלי.

"פשוט תשאירי את הטלפון פתוח בדף הזה, ואני אוסיף את השם שלך."

הקלדתי את המספר של מומחה פשיטות הרגל החביב עליי כשהוא המשיך לפרט לטיפאני את ההזמנה המסובכת ועתירת הפרטים, ולאחר מכן החלקתי לכיוונו את הטלפון על פני השולחן.

טיפאני עמדה בסבלנות, ממתינה שגם אני אזמין. "אני פשוט צריכה עוד דקה. תכיני בבקשה את ההזמנה שלו, בסדר?"

היא משכה בכתפיה בצורה מקסימה. "בטח. אתחיל להכין את המתאבן שלו."

"נו, אז מה דעתך על טינדר?" שאל דיין בקריצה איטית.

נשכתי שוב את שפתיי והבנתי שכרסמתי והורדתי את כל השפתון שלי בניסיון להיראות תמימה ולא מאיימת. שפתיים יבשות הן הקריפטונייט שלי, אז משחתי עוד שפתון והתעכבתי מספיק כדי שזה ייראה כמו התגרות. "שמעתי שאפשר לפרוץ לאפליקציה הזו, וזה מלחיץ אותי. אבל אתה נראה די בטוח בקשר לפרסום המידע שלך ברשת."

הוא משך בכתפיו. "כן, לחֶברה שלי יש את האבטחה הפרטית הכי טובה שכסף יכול לקנות. אף אחד לא יכול לגעת בי בלי שיופעלו התראות בכל פינה."

התכוונתי לשאול על אבטחה אגדית כזו, אבל בדיוק אז הטלפון של דיין צלצל. השם מערכות אבטחת הצופן הבזיק על המסך והוא הרים את הטלפון.

"מדברים על החמור," הוא אמר בחיוך. "זה ייקח רק רגע." הוא ענה לטלפון בקול עמוק וסמכותי, "דיין מדבר."

הרמתי את עיניי לעבר טיפאני ואמרתי בשקט, "לא נראה לי שאני מסוגלת לאכול משהו, תודה." שמעתי על מערכות אבטחת הצופן, וזו באמת חברה די מיתולוגית, מסוג החברות שהבנקים משתמשים בהן כדי לבדוק פגיעוּת לפריצות אבטחה. לא עלה בדעתי שהעסק של דיין גדול עד כדי כך שהוא ראוי להגנה מסוג זה.

מישהו דיבר בקצרה, ודיין ענה, "בקפה נורת'סייד, למה?"

הקרביים שלי התכווצו באופן שבדרך כלל מאותת על רגישות ללקטוז או על שפעת. לא מצא חן בעיניי שום קשר בין דיין קווימבי ובין מערכות אבטחת הצופן, ועוד פחות מכך, כשמדובר בקשר שממקם אותי בקרבתו של דיין.

קמתי כדי לשלוף מכיסי שטר של עשרים, ועיניו של דיין נפערו כשהן עקבו במעלה גופי. הוא הזעיף את מבטו וכיסה שוב את הטלפון. "לאן את הולכת?"

הנהנתי ורמזתי לעבר הטלפון שבידו. "אתה עסוק, ויש לי הכנות לקראת בדיקת קולונוסקופיה מחר."

הוא עיווה את פניו ודיבר שוב לתוך הטלפון, "חכה על הקו," הוא רטן. לאחר מכן הוא כיסה שוב את הרמקול של המכשיר ושאל, "מתי נוכל להיפגש?"

זרחתי. "למה שלא אמצא אותך בטינדר ונוכל לחפש יחד גברים."

הוא הזעיף פנים. "יחד? אני לא גיי."

עטיתי על פניי את ההבעה הכי עצובה שלי. "אתה לא? חבל. כי אני כן."

לפני שהוא הספיק לפענח את יריית הפרידה המגוחכת הזו, מסרתי את השטר לטיפאני ופניתי אל הדלת. "תודה, טיפאני," אמרתי בפנים מאירות. "תשמרי לעצמך את העודף."

"מה קרה לרגל שלך?" היא שאלה. "את בסדר?"

היא בטח ראתה את הצליעה שלי ונראתה מודאגת ואדיבה. דיין עדיין היה בטלפון, ויכולתי לשמוע את קולו עולה בכעס ברקע. "מה זאת אומרת שאתה תכף מגיע לכאן? למה?"

"אה, כן. זה שום דבר. רק נשיכה של כריש." העפתי שוב מבט מהיר אל דיין ויצאתי החוצה אל אורות בין הערביים.

הלכתי כחמישה צעדים לאורך המדרכה כאשר רכב שטח שחור וגדול הגיע במהירות מסביב לפינה ועצר לפני המסעדה בחריקת בלמים. הנוסע זינק ממושבו וחמק במהירות אל תוך הבניין, עד כדי כך שבקושי קלטתי במבט חפוז חליפה איכותית וקעקועים על צווארו. הנהג עדיין היה במושב שלו, ויכולתי לראות במראה הצדדית שעיניו נחות עליי.

משהו בעיניים האלה נעל את הברכיים שלי ואסר על רגליי לנוע.

לאחר מכן, עוד לפני שהספקתי לנשום, הנהג פתח את דלת המכונית ועמד על המדרכה כשפניו מולי. קטלגתי את האפשרויות שלי – בונד? נערת בונד? או הרשע מסרטי בונד? ידעתי שאני נראית טוב ושאני יכולה לצאת בעזרת הקסם שלי מרוב המצבים, כך שהאפשרות של נערת בונד הונחה על השולחן. הצמדתי נדן מיוחד של סכין בתוך החלל שברגל הטיטניום התותבת שלי, בלתי נראה בתוך המגף שנעלתי, וזה העניק לי כוחות התקפה והגנה בנוסח בונד. אבל כרגע רוקנתי חצי מיליון דולר מקרן הכּוּסיות הפרטית של דיין, והעברתי אותם לאשתו כתשלום תמורת חמש־עשרה שנות שירות, אז ככה שגם הרשע מסרטי בונד נראה מתאים.

נשמתי עמוק וממש הסתכלתי על האיש שעמד מולי על המדרכה.

הוא לא היה גבוה יותר או מבוגר יותר ממני בהרבה, כך שהוא היה בערך בגובה מטר ושמונים ושבעה עד תשעים ואחד סנטימטרים ובראשית שנות השלושים לחייו. הוא לבש חליפה שחורה מתוחכמת, תפורה כך שהיחס בין כתפיו למותניו נראה כמו משולש הפוך, וזה העלה בראשי קוורטרבק ולאו דווקא שחקן קו אחורי. הוא עמד כמו שוטר והיה לבוש כמו מנכ"ל, לכן חשבתי על אבטחה פרטית. אם זה נציג של מערכות אבטחת הצופן, אני בבעיה.

הילה של עוצמה קרנה מהאיש, כמו גלי חום מעל דרך מדברית. האש הסמויה בנוסח אידריס אלבה שקרנה מהבחור איימה להעלות באש את העור שלי ואיתו עוד כמה פריטי לבוש, מה שלא תרם לבערה בגופי. לרגע מטורף, דמיינתי שאגש אליו באופן אקראי ואציג את עצמי.

כנראה התכווצתי, כי היד שלו נעה לעבר נרתיק אקדח שהוא לא באמת נשא עימו. המציאות פלשה לתוך הפנטזיה. אני אישה לבנה שנמצאת לבד בשכונה שרובה פורטוריקנית בלוגאן סקוור, וביצעתי זה עתה משהו שדי קרוב לעבירה חמורה, אם כי מוצדקת, ואני עומדת מול בחור שבטח שירת פעם באיזושהי מערכת של אכיפת החוק.

וכנראה באמת יצאתי מדעתי, כי חייכתי אליו. זה היה רפלקס טהור, כמו אנחה למראה שקיעה מרהיבה, או חיוך בשל צחוק של ילד. הוא כמעט התקדם לעברי, אבל נראה שהוא התעשת ועצר במקומו. ברגע זה הוספתי לטמטום שלי – נופפתי לעברו בטעות כשהסתובבתי ללכת במורד הרחוב.

מי מנופפת לבחור שבטח יכול לעצור אותה לעשרה ימים?

ולבסוף, הלוגיקה הקרה, מיומנויות ההישרדות וג'יימס בונד השתלטו על הידיים שלי. כיביתי את הטלפון שלי, הוצאתי את הסוללה והכנסתי את שניהם לכיסים האחוריים במכנסיי תוך כדי הליכה. כמו כן, נכנסתי לסמטה וחזרתי פעמיים על מסלול מעגלי. אני אף פעם לא נושאת תיק אם אני יכולה להימנע מכך – הטלפון, המפתחות, כרטיס אשראי, כרטיס ונטרה עבור רשת הרכבות CTA, שפתון ושני שטרות של עשרים – זה כל מה שאני נושאת עליי.

במידה מסוימת ציפיתי לחריקת בלמים ולטריקת דלתות לפני שאגיע לפולרטון, אבל למרבה ההפתעה הגעתי לאוטובוס שלי ללא הפרעות. הלב שלי עדיין פעם בחוסר נוחות בתוך חזי כשצנחתי על אחד המושבים, וכעסתי על כך שהגבתי קשה כל כך.

האם זה קרה מפני שלנואף האידיוט שנפרד כרגע מחמש מאות אלף דולרים היו קשרים עם אבטחת הצופן, או שמא היה זה האיש בשחור שכיווץ את הבטן שלי באופן שבפירוש לא היה דומה לאלרגיה ללקטוז או לשפעת? הייתי אסירת תודה על שני הצעירים שישבו מולי ועיניהם בחנו אותי במבטים מרומזים.

ברצינות, ילדים? זה כל מה שיש לכם להציע? גייסתי את כל הבוז שהיה בי והפגנתי אותו במבט הנוקב שלי, עד שהם קמו והתרחקו לחלקו האחורי של האוטובוס, משאירים אותי לבדי עם ליבי ההולם.

כרגע חטפתי את הטלפון של דיין קווימבי והעברתי חצי מהכסף שלו לחשבון של אשתו. כמה זמן יידרש עד שמישהו יחבר את הנקודות בין הדייט שלי עם דיין ובין הכסף החסר?

בהיסח הדעת שפשפתי את העור שמעל תושבת הרגל והנחתי את ראשי על החלון. אולי אפילו חבטתי את הראש מספר פעמים על הזכוכית כדי להטביע את הזמזום הטורדני של הגורל שמילא את אוזניי.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

אבטחת הצופן 1 - הנימוס מחייב אפריל וייט

פרק 1

שיין

"אם את חושדת שמישהו בוגד, את כנראה צודקת. או שאת בעצמך בוגדת ואת פשוט מנסה לנקות את מצפונך." – שיין, חוקרת פרטית.

אני מפחידה אנשים. זה אחד מכוחות־העל שלי.

למדתי את יתרונות ההפחדה בשלב מוקדם בחיי. כשהייתי בת שלוש־עשרה, כבר אז הייתי מטר שבעים וחמישה סנטימטרים ויכולתי להשתמש במבט חודר, מתוזמן היטב, כמו בנשק. כעת, כשאני בשנות העשרים המאוחרות לחיי – ובגובה מטר שמונים וחמישה סנטימטרים – יש לי תעוזה, כישורים אתלטיים ויכולות הישרדות משובחות שאני יכולה להוסיף לארסנל המבטים המפחידים שלי.

כמו כן, עמד לרשותי מבחר נבזי למדי של רגליים תותבות עם פונקציות מגניבות וגדג'טים בסגנון אולרים, אבל רוב הלקוחות שלי לא הבינו שהם מקבלים אלמנה שחורה עם רגל של איירון־מן בחבילה אחת כשהם שכרו אותי לעבודה. ותושבי שיקגו שהזוגיות המונוגמית שלהם נפגעה בהחלט לא ידעו מה מצפה להם.

כוח על נוסף, רישיון החוקרת הפרטית שאני מחזיקה בו מוסיף עוד קצת פלדה לחישול עמוד השדרה שלי, ומסייע גם להסוות את הצליעה שאף כמות של טיטניום שנשקל בקפידה לא יכולה למחוק.

הצליעה והגובה הן הסיבות שבגללן הגעתי מוקדם אל המסעדה הקטנה, הנמצאת מצפון לכביש, לדייט שלי עם דֵיין קווימבי, איש העסקים משיקגו, שנקבע באמצעות אתר eHarmony.

ציינתי "דייט" כי זה מה שהוא חשב על המפגש הזה. בשבילי, זו הייתה עבודה שלפי רוב הסיכויים תהיה מאוד לא נעימה, אולם היא מוגשת באותה צלחת עם תוספת בצורת שביעות רצון זחוחה.

השתמשתי באנלוגיה לאלמנה השחורה בגלל רגל האיירון־מן שלי, אבל אבות המזון הקבועים שעליהם גדלתי היו שידורים חוזרים של המלאכיות של צ'רלי. אומנם תמיד השוו אותי לז'קלין סמית, החוקרת הפרטית הזוהרת, אבל אני בעצם דומה יותר לקייט ג'קסון, היותר אתלטית. כדי להרוויח את רישיון החוקר הפרטי שלי, נזקקתי לששת אלפים שעות ולמבחן, ובכל הנוגע לי, העובדה שהוא היה חוקי רק בקליפורניה, שם חייתי עד לפני שנה, היא עניין טכני בלבד. השגת רישיון באילינוי דורשת קורס הכשרה בן עשרים שעות והכשרה בת ארבעים שעות לשימוש בנשק חם, שלא עברתי אף אחד מהם. אני לא חובבת אקדחים, ואני באמת לא רוצה שטביעות האצבעות שלי יהיו בתיק כלשהו במדינת אילינוי כי... יש לי את הסיבות שלי.

אז הנה אני, מחכה לבחור נשוי שיקנה לי ארוחת ערב לפני שינסה להיכנס לי לתחתונים. טוב, קודם הוא יצטרך לעבור דרך המכנסיים, שהיו במקרה הסקיני ג'ינס הכי אהובים עליי ויש בהם מספיק לייקרה כדי שאפשר יהיה לשבת בלי שכלי הדם יתכווצו, והם היו תחובים בתוך מגפי הרכיבה האהובים עליי ביותר. המגפיים שטוחים ולכן הם נוחים. הם גם עושים עבודה מצוינת בהסתרת הרגל התותבת מפני השיפוט האקראי והתפיסות הנדושות בקשר ל"נכים". מישהו יצטרך להפשיט אותי כדי לגלות שאחת מרגליי נכרתה מתחת לברך, ואף אחד חוץ מהכלב שלי לא ראה אותי עירומה מעולם.

דיין בחר את המקום לדייט שלנו. מקום שהצטיין בחוסר יומרנות, במלצרית שופעת ובתפריט זול. אני מרגישה כבוד רב לנשים בעלות חזה גדול, מפני שאני יכולה רק לדמיין את כאבי הגב ואת החזיות עם הברזלים שהן נאלצות לסבול. אני מרוצה בדיוק באותה מידה מהחזיות בסגנון שני מטבעות המחוברים בסרט, שבזכות המטבעות האלה הפטמות שלי לא הופכות להסחת דעת שמפחיתה את כוחות ההפחדה שלי.

המלצרית בירכה את דיין בנשיקה נלהבת על הלחי כשהוא נכנס, ואני חייכתי בשל ההבדל בין תמונת הפרופיל שלו באינטרנט ובין המראה שלו במציאות.

הדייט שלי לערב זה היה מאותגר אנכית במידה מסוימת, והתהדר בבלונד שהגיע מבקבוק. היה לו מבנה אתלטי, כמו מישהו שעבר קילומטרים על ההליכון כשהוא גולל את המידע על נאסד"ק מתחת לכותרות החדשות, וחיוך של כריש שמנהל למחייתו משאים ומתנים על עסקאות.

עיניו מצאו אותי במהירות ומייד ראיתי איך הוא סוקר את כל חלקי גופי הנראים לעין בסקירה אנכית מהירה תוך כדי התקרבות לשולחן.

"סופי?" הוא שאל כשהוא עוטה על פניו ניסיון לחיוך מפתה. לא טרחתי לציין את חתיכת הירק שהייתה תקועה בין שיניו. מובן שסופי הוא לא השם האמיתי שלי. אני פרנואידית מכדי שאשתמש באינטרנט במידע שניתן לאמת, והשם שלי הגיע עם יכולת אימות בהיקף שהיה מחוץ לאזור הנוחות שלי – אזור נוחות המקיף את כל ארבעת אזורי הזמן בארצות הברית.

הושטתי יד כדי ללחוץ את ידו. "שלום דיין, נחמד לפגוש אותך סוף־סוף." ברור שדיין לא פרנואידי מספיק, או שהוא רק חצוף באופן יוצא מן הכלל, שכן זה שמו האמיתי. אשתו שכרה את שירותיי כדי לגלות אם הוא בוגד בה, ונזקקתי רק לשלושה חיפושים באינטרנט ולרבע שעה כדי לגלות שהוא רשום בארבעה אתרי דייטינג וממש חבר פלטינום בטינדר.

הוא התיישב מולי והניד בראשו בחיוך. "את נראית בדיוק כמו בתמונה שלך. אני מבין שזה אומר שכל יתר הדברים בפרופיל שלך נכונים?"

נדרשו לי עשרים דקות כדי לפרוץ לאתר ולראות את היסטוריית החיפושים שלו, ועוד עשר דקות כדי לבנות פרופיל שיתאים לרשימת המשאלות שלו. "כן, אני באמת מדריכת יוגה טנטרה. לא כולם אומרים את האמת ברשת?" אמרתי בלי למצמץ.

הוא ליקק את שפתיו, והרגשתי בחילה. "אני לא יכול להרחיב על התקופה ששירתי בכוחות המיוחדים, אז אפשר להגיד שהפרופיל שלי קרוב לאמת."

נזקקתי לשלושים דקות לביצוע בדיקות רקע, תוך שימוש בעיקר במאגרי נתונים ציבוריים, כדי לקבוע שהוא פרש מהצבא בקלון. "אה, וואו. היית כאילו מרגל או משהו כזה?" הוא צחק. "את מקליפורניה, נכון?"

חיוך. מצמוץ. "בעיקרון גדלתי על החוף." גדלתי במסעות תרמילאים בהרי סיירה, אבל זרקתי לבחור עצם והוספתי ביקיני לתמונה שלי שנמצאת בראשו.

"תמיד חשבתי שאני צריך לגור בקאלי," הוא אמר. "לעשות כושר עם הטיפוסים שרואים בחוף וניס ולהיות חבר של כוכבי קולנוע."

המאמץ לא לצחוק בקול רם תבע ממני מחיר. "ראיתי את הבחורים האלה בווניס. תתאים להם בדיוק." חייכתי חיוך אווילי. העבודה הראשונה שלי כחוקרת ביטוח הייתה בווניס, ונאלצתי לתמרן מדי יום בין חברי כנופיות לעגניים ובין חסרי בית מכורים לסמים. חוץ מזה, אף אחד בקליפורניה לא קרא למדינה הזו בשם קאלי. מעולם.

הוא סימן למלצרית באצבעו שישתה את מה שאני שותה, וחייכתי כשהיא הרימה גבה. נכון שהוא יהיה מופתע כשיקבל סודה עם ליים במקום הוודקה עם טוניק שהוא חשב שאני שותה?

"את בטח תוהה מה משך אותי אלייך," אמר דיין בחיוך.

בעצם, חישבתי בראש את השעות שאוכל לחייב וקיוויתי לסיים כאן בפחות משלושים דקות בגלל... מספרים עגולים. "קראת את המחשבות שלי," אמרתי בקול נמוך ומתנשף. לאוזניים שלי הוא נשמע אסטמתי, אבל הניסיון לימד אותי שחרמנים מחבבים נשים חסרות נשימה.

דיין הניח את הטלפון הנייד שלו על השולחן לידו, כשהמסך פונה למעלה, כדי שאוכל לראות עד כמה הוא חשוב כשהוא יקבל את כל השיחות וההודעות שהוא ציפה להן. צלצול מהמספר שזיהיתי כמספר הטלפון של אשתו הבהיק על המסך כשהטלפון זמזם, והוא דחה את השיחה במהירות.

"בפרופיל שלך נכתב שאת מחפשת טיפוס לא מסובך שיש לו צד קינקי," אמר דיין ונשען לפנים כדי לעקוב אחר מסלול הקרח המפשיר במורד הכוס שלי. המבט עתיר המשמעות שלו אמר, דמייני אותי עושה לך את זה, ובקושי כבשתי את הצמרמורת שחלפה בי כשאילצתי את עצמי לחייך באדישות.

"זו כנראה דרך אחת לפרש את הפרופיל שלי," אמרתי. הדרך האחרת היא ממש לקרוא את המילים, אידיוט, שבהן אמרתי שאני אוהבת הנאות פשוטות ופתוחה לנסות דברים חדשים. הרחקתי ממני את המשקה שלי, כי הוא נגע בו, וכעת כיני הערווה שלו ציפו אותו כמו מריחות צואה בשירותים ציבוריים. מכיוון שהוא שחצן, דיין פירש את המחווה כהזמנה לשיתוף. הוא החליק את ידו על פני הכוס המיוזעת עם קריצה מרמזת. הבחור הכיר את כל המהלכים.

"אז ספרי לי על יוגה טנטרה." כף ידו התכווצה לאגרוף והחליקה על הכוס בתנועה מעלה ומטה, ואז הוא לגם לגימה גדולה. ייאמר לזכותו שהוא הסתיר את ההלם מהמפגש עם הסודה המבעבעת בטעם ליים. כשהמלצרית הגיעה והניחה מולי משקה חדש, חייכתי אליה בתודה.

"אתם מוכנים להזמין?" היא שאלה. דיין כבר היה מוכן לענות, אבל עצרתי אותו במהירות.

"אפשר עוד דקה?"

"בטח, קחי את הזמן," אמרה טיפאני, וראיתי שהאות י' בתג השם שלה הייתה מעוטרת במדבקה עם סמיילי. היא הלכה בנענוע אגן ירכיים מלא ביטחון של אישה שיודעת עד כמה היא מושכת.

הפניתי בחזרה את מבטי לעבר דיין ועניתי על השאלה שלו בחיוך איטי ופתייני. "תאר לך למה מסוגלת אישה שיכולה להרים רגל מעל לראש."

למרבה הנוחות, שכחתי לציין שהרגל המדוברת לא תהיה ממש מחוברת באותו זמן לשאר הגוף שלי. דמיינתי לעצמי את הרגל התותבת שלי, זו שעשויה מעץ בסגנון של פעם, נחה על כתפי כמו אלה מעץ. ברור שיש לי רגל תותבת מעץ, למי לא?

דיין חשב שהצחקוק שהשמעתי בקול נמוך נועד לו, ויכולתי רק לדמיין לעצמי את הדימויים המנטליים שהוא התענה בהם. ומפני שהמחשבה על להעניק לו אפילו רגע אחד של הנאה אטרקטיבית הייתה כמו למצוץ ריר מתוך אף של כלב, שיניתי נושא.

"ספר לי על עצמך, דיין. מה אתה עושה? כלומר, חוץ מהכוחות המיוחדים, בטח יש עוד דברים שאתה עושה חוץ מכושר."

הוא ממש זרח מגאווה. "אה, את יודעת, אני מתעסק בפיתוח ברשת, במיוחד לרשתות חברתיות."

הבחור בלתי ייאמן!

לפי בדיקת הרקע שערכתי ותחקיר בהיקף של שעה על החברה שלו, מה שהוא באמת עושה זה למכור שטחי פרסום דיגיטליים. זה הסביר את הביטחון שלו בקשר לכיסוי של איש הכוחות המיוחדים לשעבר. מפני שאם אתה מסוגל למכור הבטחה לגלגלי עיניים – לא את גלגלי העיניים עצמם, שימו לב, רק הסיכוי לכך שאולי כמות מסוימת של אנשים יסתכלו על המודעה שלך לשתי השניות שצריך כדי לגלול אותה הלאה – אז בטח תוכל למכור גלולות למניעת היריון לדודה רבתא שלך.

"אתה בטח ממש טוב עם מחשבים," גרגרתי. למעשה, ניסיתי לא לצחקק והיה עליי להנמיך את קולי כדי שלא איחנק.

"הו, כן, בייבי. אני מעולה."

ברצינות, איך הבחור הזה זיין פעם? אי פעם, בכלל.

"יש לך חשבון בטינדר?" חשבתי לעפעף, אבל החלטתי שאולי אעיף בטעות תוך כדי מצמוץ את אחת מעדשות המגע שלי.

"ברור. לך אין?"

הנדתי בראשי ונשכתי את השפה התחתונה שלי. תרגלתי פעם את המהלך הזה מול המראה וחשבתי שאני נראית פתטית, אבל נראה שגברים שמשקרים כדי לזיין נמשכים לפתטיות כמו פרפר לאש. הסתכלתי על הטלפון שלו. "אפשר לראות את הפרופיל שלך? אני מנסה להחליט אם כדאי להצטרף."

החיוך שלו התרחב, והוא פתח בשבילי במהירות את הנעילה של הטלפון. "בטח," הוא אמר ותוך כדי כך התקרב אליי יותר והראה לי את האפליקציה. "נכנסים ככה ותראי, הנה הפרופיל שלי."

"זו תמונה נהדרת," אמרתי. "אתה נראה ממש בכושר." בתמונה שצולמה לפני עשר שנים.

"אני יודע. נכון? אני משיג הרבה התאמות בזכות התמונה הזו."

"אכפת לך אם אגלול קצת, רק כדי להסתכל?" שאלתי במתיקות.

הוא נופף בידו לעברי. "קדימה, רק אל תחליקי ימינה כשתיתקלי במכוערות."

רק בגלל המילים האלה אחליק ימינה כשאיתקל בתמונה של הבחור הכי גדול שאוכל למצוא, שנראה הכי אידיוט וכפרי, שהכי מזכיר את הסרט גברים במלכודת.

טיפאני ניגשה שוב לשולחן. "מה אפשר להביא לך, דיין?"

הודיתי בשקט על התזמון שלה, ואחרי שהחלקתי ימינה כשנתקלתי בתמונה של "ג'וניור בלי שיניים", ניווטתי לאפליקציית הפתקים של דיין ושנייה לאחר מכן, העברתי את כל הקובץ לטלפון שלי. היו לו שלוש אפליקציות בנקאות בתיקיית המשרד שלו, והקלקתי על אחת מהן באופן אקראי. שם החשבון היה ADDATA, שזה שם העסק שלו, לכן עברתי לחשבון הבא. דיין הזמין משהו שלא היה בתפריט, עם המון תחליפים, אז הקדשתי עוד דקה כדי לעבור על הפתקים שלו.

סמכתי על היוהרה של דיין ועל הסטטיסטיקה הפשוטה של ההסתברות, ואף אחת מהן לא אכזבה אותי. אפליקציית הפתקים בטלפון שלו כללה עמוד של פרטי החשבונות והסיסמאות שבו נרשמו, בין השאר, מספר הביטוח הלאומי שלו וכל הסיסמאות לחשבונות הבנק שלו. נזקקתי רק לעוד כמה שניות כדי למצוא את חשבון הבנק הפרטי של דיין – זה שאשתו חשדה כי הוא משלם באמצעותו על ה"בילויים" שלו – ועוד דקה כדי להעביר מחצית מהסכום הגדול למדי לחשבון שהיא כבר פתחה על שמה. האישה רצתה לקחת הכול אבל שכנעתי אותה שכלבים מודאגים בדרך כלל נובחים, ושיהיו לה יותר סיכויים לצאת מזה בשלום אם היא תשאיר לו קצת מזומנים.

"היי," אמר דיין בפתאומיות. קיללתי את עצמי על שקפצתי בבהלה והדבקתי חיוך על פניי. "מכיוון שהטלפון שלי אצלך, אולי פשוט תכניסי את המספר שלך לאנשי הקשר שלי?"

"אה, בטח. לפי השם הפרטי או שם המשפחה?" הייתי בטוחה שהתשובה תהיה 'אף אחד מהם', והוא אישר את החשדות שלי.

"פשוט תשאירי את הטלפון פתוח בדף הזה, ואני אוסיף את השם שלך."

הקלדתי את המספר של מומחה פשיטות הרגל החביב עליי כשהוא המשיך לפרט לטיפאני את ההזמנה המסובכת ועתירת הפרטים, ולאחר מכן החלקתי לכיוונו את הטלפון על פני השולחן.

טיפאני עמדה בסבלנות, ממתינה שגם אני אזמין. "אני פשוט צריכה עוד דקה. תכיני בבקשה את ההזמנה שלו, בסדר?"

היא משכה בכתפיה בצורה מקסימה. "בטח. אתחיל להכין את המתאבן שלו."

"נו, אז מה דעתך על טינדר?" שאל דיין בקריצה איטית.

נשכתי שוב את שפתיי והבנתי שכרסמתי והורדתי את כל השפתון שלי בניסיון להיראות תמימה ולא מאיימת. שפתיים יבשות הן הקריפטונייט שלי, אז משחתי עוד שפתון והתעכבתי מספיק כדי שזה ייראה כמו התגרות. "שמעתי שאפשר לפרוץ לאפליקציה הזו, וזה מלחיץ אותי. אבל אתה נראה די בטוח בקשר לפרסום המידע שלך ברשת."

הוא משך בכתפיו. "כן, לחֶברה שלי יש את האבטחה הפרטית הכי טובה שכסף יכול לקנות. אף אחד לא יכול לגעת בי בלי שיופעלו התראות בכל פינה."

התכוונתי לשאול על אבטחה אגדית כזו, אבל בדיוק אז הטלפון של דיין צלצל. השם מערכות אבטחת הצופן הבזיק על המסך והוא הרים את הטלפון.

"מדברים על החמור," הוא אמר בחיוך. "זה ייקח רק רגע." הוא ענה לטלפון בקול עמוק וסמכותי, "דיין מדבר."

הרמתי את עיניי לעבר טיפאני ואמרתי בשקט, "לא נראה לי שאני מסוגלת לאכול משהו, תודה." שמעתי על מערכות אבטחת הצופן, וזו באמת חברה די מיתולוגית, מסוג החברות שהבנקים משתמשים בהן כדי לבדוק פגיעוּת לפריצות אבטחה. לא עלה בדעתי שהעסק של דיין גדול עד כדי כך שהוא ראוי להגנה מסוג זה.

מישהו דיבר בקצרה, ודיין ענה, "בקפה נורת'סייד, למה?"

הקרביים שלי התכווצו באופן שבדרך כלל מאותת על רגישות ללקטוז או על שפעת. לא מצא חן בעיניי שום קשר בין דיין קווימבי ובין מערכות אבטחת הצופן, ועוד פחות מכך, כשמדובר בקשר שממקם אותי בקרבתו של דיין.

קמתי כדי לשלוף מכיסי שטר של עשרים, ועיניו של דיין נפערו כשהן עקבו במעלה גופי. הוא הזעיף את מבטו וכיסה שוב את הטלפון. "לאן את הולכת?"

הנהנתי ורמזתי לעבר הטלפון שבידו. "אתה עסוק, ויש לי הכנות לקראת בדיקת קולונוסקופיה מחר."

הוא עיווה את פניו ודיבר שוב לתוך הטלפון, "חכה על הקו," הוא רטן. לאחר מכן הוא כיסה שוב את הרמקול של המכשיר ושאל, "מתי נוכל להיפגש?"

זרחתי. "למה שלא אמצא אותך בטינדר ונוכל לחפש יחד גברים."

הוא הזעיף פנים. "יחד? אני לא גיי."

עטיתי על פניי את ההבעה הכי עצובה שלי. "אתה לא? חבל. כי אני כן."

לפני שהוא הספיק לפענח את יריית הפרידה המגוחכת הזו, מסרתי את השטר לטיפאני ופניתי אל הדלת. "תודה, טיפאני," אמרתי בפנים מאירות. "תשמרי לעצמך את העודף."

"מה קרה לרגל שלך?" היא שאלה. "את בסדר?"

היא בטח ראתה את הצליעה שלי ונראתה מודאגת ואדיבה. דיין עדיין היה בטלפון, ויכולתי לשמוע את קולו עולה בכעס ברקע. "מה זאת אומרת שאתה תכף מגיע לכאן? למה?"

"אה, כן. זה שום דבר. רק נשיכה של כריש." העפתי שוב מבט מהיר אל דיין ויצאתי החוצה אל אורות בין הערביים.

הלכתי כחמישה צעדים לאורך המדרכה כאשר רכב שטח שחור וגדול הגיע במהירות מסביב לפינה ועצר לפני המסעדה בחריקת בלמים. הנוסע זינק ממושבו וחמק במהירות אל תוך הבניין, עד כדי כך שבקושי קלטתי במבט חפוז חליפה איכותית וקעקועים על צווארו. הנהג עדיין היה במושב שלו, ויכולתי לראות במראה הצדדית שעיניו נחות עליי.

משהו בעיניים האלה נעל את הברכיים שלי ואסר על רגליי לנוע.

לאחר מכן, עוד לפני שהספקתי לנשום, הנהג פתח את דלת המכונית ועמד על המדרכה כשפניו מולי. קטלגתי את האפשרויות שלי – בונד? נערת בונד? או הרשע מסרטי בונד? ידעתי שאני נראית טוב ושאני יכולה לצאת בעזרת הקסם שלי מרוב המצבים, כך שהאפשרות של נערת בונד הונחה על השולחן. הצמדתי נדן מיוחד של סכין בתוך החלל שברגל הטיטניום התותבת שלי, בלתי נראה בתוך המגף שנעלתי, וזה העניק לי כוחות התקפה והגנה בנוסח בונד. אבל כרגע רוקנתי חצי מיליון דולר מקרן הכּוּסיות הפרטית של דיין, והעברתי אותם לאשתו כתשלום תמורת חמש־עשרה שנות שירות, אז ככה שגם הרשע מסרטי בונד נראה מתאים.

נשמתי עמוק וממש הסתכלתי על האיש שעמד מולי על המדרכה.

הוא לא היה גבוה יותר או מבוגר יותר ממני בהרבה, כך שהוא היה בערך בגובה מטר ושמונים ושבעה עד תשעים ואחד סנטימטרים ובראשית שנות השלושים לחייו. הוא לבש חליפה שחורה מתוחכמת, תפורה כך שהיחס בין כתפיו למותניו נראה כמו משולש הפוך, וזה העלה בראשי קוורטרבק ולאו דווקא שחקן קו אחורי. הוא עמד כמו שוטר והיה לבוש כמו מנכ"ל, לכן חשבתי על אבטחה פרטית. אם זה נציג של מערכות אבטחת הצופן, אני בבעיה.

הילה של עוצמה קרנה מהאיש, כמו גלי חום מעל דרך מדברית. האש הסמויה בנוסח אידריס אלבה שקרנה מהבחור איימה להעלות באש את העור שלי ואיתו עוד כמה פריטי לבוש, מה שלא תרם לבערה בגופי. לרגע מטורף, דמיינתי שאגש אליו באופן אקראי ואציג את עצמי.

כנראה התכווצתי, כי היד שלו נעה לעבר נרתיק אקדח שהוא לא באמת נשא עימו. המציאות פלשה לתוך הפנטזיה. אני אישה לבנה שנמצאת לבד בשכונה שרובה פורטוריקנית בלוגאן סקוור, וביצעתי זה עתה משהו שדי קרוב לעבירה חמורה, אם כי מוצדקת, ואני עומדת מול בחור שבטח שירת פעם באיזושהי מערכת של אכיפת החוק.

וכנראה באמת יצאתי מדעתי, כי חייכתי אליו. זה היה רפלקס טהור, כמו אנחה למראה שקיעה מרהיבה, או חיוך בשל צחוק של ילד. הוא כמעט התקדם לעברי, אבל נראה שהוא התעשת ועצר במקומו. ברגע זה הוספתי לטמטום שלי – נופפתי לעברו בטעות כשהסתובבתי ללכת במורד הרחוב.

מי מנופפת לבחור שבטח יכול לעצור אותה לעשרה ימים?

ולבסוף, הלוגיקה הקרה, מיומנויות ההישרדות וג'יימס בונד השתלטו על הידיים שלי. כיביתי את הטלפון שלי, הוצאתי את הסוללה והכנסתי את שניהם לכיסים האחוריים במכנסיי תוך כדי הליכה. כמו כן, נכנסתי לסמטה וחזרתי פעמיים על מסלול מעגלי. אני אף פעם לא נושאת תיק אם אני יכולה להימנע מכך – הטלפון, המפתחות, כרטיס אשראי, כרטיס ונטרה עבור רשת הרכבות CTA, שפתון ושני שטרות של עשרים – זה כל מה שאני נושאת עליי.

במידה מסוימת ציפיתי לחריקת בלמים ולטריקת דלתות לפני שאגיע לפולרטון, אבל למרבה ההפתעה הגעתי לאוטובוס שלי ללא הפרעות. הלב שלי עדיין פעם בחוסר נוחות בתוך חזי כשצנחתי על אחד המושבים, וכעסתי על כך שהגבתי קשה כל כך.

האם זה קרה מפני שלנואף האידיוט שנפרד כרגע מחמש מאות אלף דולרים היו קשרים עם אבטחת הצופן, או שמא היה זה האיש בשחור שכיווץ את הבטן שלי באופן שבפירוש לא היה דומה לאלרגיה ללקטוז או לשפעת? הייתי אסירת תודה על שני הצעירים שישבו מולי ועיניהם בחנו אותי במבטים מרומזים.

ברצינות, ילדים? זה כל מה שיש לכם להציע? גייסתי את כל הבוז שהיה בי והפגנתי אותו במבט הנוקב שלי, עד שהם קמו והתרחקו לחלקו האחורי של האוטובוס, משאירים אותי לבדי עם ליבי ההולם.

כרגע חטפתי את הטלפון של דיין קווימבי והעברתי חצי מהכסף שלו לחשבון של אשתו. כמה זמן יידרש עד שמישהו יחבר את הנקודות בין הדייט שלי עם דיין ובין הכסף החסר?

בהיסח הדעת שפשפתי את העור שמעל תושבת הרגל והנחתי את ראשי על החלון. אולי אפילו חבטתי את הראש מספר פעמים על הזכוכית כדי להטביע את הזמזום הטורדני של הגורל שמילא את אוזניי.