להקת רד הוט 2 - אמרלד

1

אני מהדקת את הצעיף סביב כתפיי כשגופי רועד בגלל צינת שעת הבוקר המאוחרת. הסל שבידי מלא ביצים חמות וטריות שאספתי מה'בנות' שלי בלול, ואני עושה את דרכי בחזרה אל הבית. כל בעלי החיים קיבלו אוכל וכעת הגיע תורי.

אני מנופפת ומחייכת אל הרולד, הגבר שבשבוע שעבר פרש אוהל בחצר האחורית שלנו וכעת תולה את הגרביים שלו על חבל הכביסה המשותף כדי שיתייבשו. הוא נראה מרוצה מניכוש עשבים בגינה בתמורה לשטח מגורים ללא תשלום.

הרולד מגיע לכאן בכל שנה בתקופה הזאת בערך. הוא אומר שהסתיו זו העונה הטובה ביותר להרהורים על סדרי העדיפויות שלו. אני לא יודעת פרטים רבים על החיים שהוא מנהל מחוץ לחווה השיתופית הקטנה שלנו. אני חושבת שהוא איש עסקים מוושינגטון, אבל אנחנו לא שואלות כאן הרבה שאלות. האנשים בחווה חופשיים לעשות מה שהם צריכים ומה שהם רוצים כדי להיות מאושרים.

ההרהורים על מסעו האישי של הרולד גורמים לי לחשוב על אחותי אמבר. היא נסעה לניו יורק לפני קצת יותר משלושה חודשים כדי ליישר את ההדורים עם כמה גברים שטוענים שהם האבות שלנו — גברים שבמשך עשרים וחמש שנים היו צריכים להיות חלק מחיינו, אבל זה לא קרה. רוז, אחותי השנייה, ואני ציפינו שאמבר תחזור מייד לאחר שתעמיד אותם במקום בשם שלושתנו, מפני שטיסת החזור הייתה מוזמנת ליום שבו היא הגיעה לשם וגם מפני שלא הייתה לה סיבה להישאר במנהטן, מלבד הכוונה להגיד להם שאנחנו לא מעוניינות בירושה של שלושים מיליון הדולר שהם הציעו לנו. אבל היא לא חזרה באותו היום וגם לא בימים ובשבועות שלאחר מכן. היא נסחפה אחר העיסוקים שלהם ואחר הבחור שאיתו פיתחה קשר רומנטי — טַיי, הגיטריסט הראשי של הלהקה שלהם — ומאז לא ממש ראינו אותה. היא קפצה לביקור פעם אחת, לכמה ימים, וזה היה ממש מוזר.

מובן שאנחנו משוחחות בטלפון כמעט בכל יום, אבל זה שונה ממגורים משותפים, זו לצד זו. אני מתגעגעת אליה מאוד. קשה לי להבין איך היא הצליחה לנטוש לחלוטין ובכזאת קלות את חייה בחווה לטובת החיים שהיא מנהלת בניו יורק. אני חושבת שאלה סביבות שונות לגמרי. אני מבינה שיש לה את הזכות לחיות את חייה כפי שהיא רוצה וצריכה כדי להיות מאושרת וכדי לממש את עצמה, אבל הבעיה היא שהבחירות שלה שינו גם את חיי, ואני לא ביקשתי את זה. אני לא רציתי שהמצב יהיה שונה מהרגיל, ואני לא מרגישה בנוח עם האופן שבו הכול הסתדר; שכולנו צריכות לעבוד קצת יותר קשה ושסמיטי, השכן שלנו, יהיה מעורב יותר בפעילות בחווה. אני רוצה שאמבר תחזור כדי שהכול יוכל לשוב לקדמותו, כמו שהיה לפני שלהקת 'רד הוט' נכנסה לחיינו.

אף אחת משלושתנו לא התחנכה בעיר הגדולה. במשך עשרים וחמש שנים היינו שותפות לחזון שהאימהות שלנו מימשו כשהפסיקו להיות גרופיות של 'רד הוט' והתיישבו בחווה בת שמונה מאות דונם במרכז מיין. חיינו חיים שלווים תוך קידום היופי והשפע הטבעיים של כדור הארץ, במקום שבו יצורים גדולים וקטנים חיים יחד בהרמוניה בלי להסב נזק זה לזה. אני אוהבת את זה. זה המקום שבו נועדתי להיות.

כולנו אחד. זה המסר ששמענו במהלך חיינו, ואותו אימצתי מהרגע שהתחלתי להבין את משמעותו. אבל אם להיות כנה, אני מוכרחה לומר שאני מתקשה להרגיש את האחדות הזאת עם אחות שנמצאת במרחק כל־כך רב ממני.

אמבר לא סיפרה לי הרבה על העיסוקים שלה במנהטן, אלא רק שהיא נפגשת עם הרבה אנשים ושהיא עסוקה מאוד. עבודתה החדשה היא ביחסי ציבור, אבל היא אומרת שהיא לומדת הרבה גם על ניהול להקות מאחר שטד, שעובד איתם כבר שנים, שוקל לפרוש ולא נמצא ביחסים טובים במיוחד עם הלהקה. לאחר שהם גילו כמה בעיות הוא עורר בחייהם לפני עשרים וחמש שנים, אפשר לומר שהוא נמצא ברשימה השחורה שלהם. אני לא יודעת במה כרוך ניהול להקה, אבל נראה שאמבר נהנית מזה.

אם אני הייתי במקומה, עובדת בעיר הגדולה עבור 'רד הוט', אני די בטוחה שהייתי מרגישה כאילו אני חיה על כוכב לכת אחר וּמְתַקְשֶׁרֶת עם חוצנים. אני מרגישה הרבה יותר נינוחה בנוכחות האנשים שמבקרים בחווה שלנו; שמחפשים שקט ושלווה, מקום שבו כל אחד מהם יוכל להתרכז ולגלות, או לגלות מחדש, את ייעודו בחיים. הדבר הכי מטורף שיכול להתרחש כאן הוא אורח שמשוטט בעירום, אבל אני רגילה לאופן שבו ההיפים מתנהגים ולכן אני כבר לא מוטרדת מכך. אורח החיים שלי רגוע לגמרי בהשוואה לזה של אמבר. היא באמת צחקה כשסיפרה את הסיפור על הגבר שצעק לעברה רמיזות מיניות כשניסתה לאכול נקניקייה בלחמנייה. אם זה היה קורה לי, הייתי מסתתרת בחדר השירותים של המסעדה ולעולם לא יוצאת ממנו. אבל היא התייחסה לכך בקלות, כאילו זאת תקרית משעשעת ולא התנהגות מפחידה ותוקפנית. אני פשוט לא מבינה את זה. אמבר תמיד הייתה נועזת ממני, אבל אני מרגישה כאילו היא בן אדם אחר עכשיו. אני כבר לא מכירה אותה, וזה מעציב אותי.

אני בועטת באבן כדי להרחיקה מהשביל, צופה בה מתגלגלת אל תוך החורש בעודה מעיפה כמה עלים ומרסקת תחתיה את העדינים שבהם. האבן הקטנה מזכירה לי את 'רד הוט' ואת הגברים החברים בלהקה. לפני שלושה חודשים הם התגלגלו אל חיינו והרסו הכול, מה שלפעמים מעורר בי תחושה כאילו אני נמחצת תחת כובד ההתרחשויות.

כעסתי והייתי עצובה כשגיליתי שיש לי אבא בריא ושלם המנגן בלהקת רוק מפורסמת, שהאזנתי לה כמעט בכל יום בחיי במשך עשרים וחמש שנים. בהסתמך על מה שהאימהות שלנו סיפרו כשהייתי קטנה, האמנתי שהן לא ידעו מי היו האבות שלנו — וזה, כפי שהתברר, היה רק חלק מהאמת. אבל עכשיו אני כועסת אפילו יותר, הגברים האלה מיתממים, מנסים להגיד שהם לא היו מודעים לעובדה שהילדות שלהם חיו במרחק של טיסה קצרה מהם. לדעתי העובדה שהם לא טרחו לגלות את האמת בנוגע לעזיבתן של האימהות שלנו לפני שנים רבות לא משתווה לחוסר מודעות, אלא רק מוכיחה שהם קרי לב. עבורם המוזיקה הייתה חשובה יותר מהאימהות שלנו. ואחד מהגברים האלה מתיימר להיות אבי. אני לא יודעת מי מהם, ואני לא רוצה לדעת. מבחינתי העבר יכול להישאר בעבר, לשם הוא שייך.

האימהות שלנו לעולם לא היו עוזבות את הלהקה ואת החיים המשותפים עם חבריה אם הן היו מרגישות נאהבות ורצויות. אני בטוחה שגם אצלן, כמו אצל מרבית הגרופיות, הגברים השתמשו בסקס ובבילויים כהסחת דעת. אני ממש לא אוהבת לחשוב שהנשים שגידלו אותי והקריבו כל־כך הרבה למעני ולמען אחיותיי זכו ליחס מזלזל שכזה. אני שמחה שהן השאירו מאחור את החיים האלה ולקחו אותנו. גברים שמתייחסים כך לנשים אינם ראויים לנו.

חברי הלהקה מצפים שנאמין לכך שהם לא ידעו שטד, המנהל שלהם, ארגן לפני עשרים וחמש שנים את העברתן של האימהות שלנו למרכז מיין, למקום שבו הן רכשו את החווה הזאת בכסף שקיבלו מקופת הלהקה. ממש. איך ייתכן שהם לא ידעו שמחשבונות הבנקים שלהם נעלמו כמה מאות אלפי דולרים? אני צריכה להיות טיפשה גמורה כדי להאמין לשטויות האלה.

לפני שאמבר חשפה בפנינו את הסיפור לא היינו מודעות לעברן המשותף של האימהות שלנו, לא ידענו כמה שלושתן אהבו את הלהקה ואת הגברים שחברים בה, או כמה מיוחדת הייתה התקופה שחלקו. אולי היו אלה אך ורק שנתיים, אבל בעיניהן נראה היה שחלף נצח. הן מעולם לא סיפרו לי שהרוקרים האלה, אותם ראיתי רק בתמונות שחוקות על אלבומים, הם האבות שלנו, אבל הייתה חייבת להיות סיבה טובה לכך שהאימהות שלנו בחרו להשמיט את החלק הזה בסיפור. אם היחסים ביניהם היו כל־כך נהדרים ומלאי אהבה — כפי שהאימהות שלנו גרמו לנו להאמין לאחר שהתוודו על כל חטאיהן — למה הן לא סיפרו לגברים האלה את האמת לפני שעזבו? למה הן עזבו בלי לומר לאיש מילה על ההריונות?

כשאני שואלת את השאלות המוצדקות האלה, קרול, ברברה וסאלי — שגידלו את אחיותיי ואותי בשיתוף, אף שקרול היא זאת שילדה אותי — עונות תשובות חסרות כל הגיון. הן אומרות שהחיים עם הלהקה התאפיינו באווירה קלילה מאוד; אנשים באו והלכו ללא סיבה וללא הסברים, מעולם לא הובטחו הבטחות ולא נוצרו מחויבויות. והן גם טוענות שלא רצו להרוס את המוזיקה, או לשבש את היצירתיות של הלהקה.

איזה שטויות. אם גבר אקראי היה מכניס אותי להיריון, הוא היה יודע על כך לפני כל אחד אחר, ומובן שלא הייתי מאפשרת לו להיעדר במשך עשרים וחמש שנים לפני שהיה מציג את עצמו בפני הילד שלי. זה פשוט לא תקין, לא משנה איך מסתכלים על זה. אני מתקשה להאמין לגרסה שבה אימהותיי מציגות את השתלשלות האירועים, אך בו־בזמן אני מכבדת אותן, ולכן אני בוחרת להאמין שהן פשוט היו תמימות מדי ושאינן רוצות להודות בכך. לעיתים הן יכולות להיות עקשניות מאוד. והן היו צעירות. צעירות יותר ממני ומאחיותיי. גם אני קיבלתי כמה החלטות מטופשות בשנות העשרים המוקדמות של חיי. אחת מהן הייתה לצאת לדייט עם חבר הילדות שלנו, סמיטי. אוף. איזו טעות זאת הייתה. רק המחשבה על הלילה האיום שחווינו מספיקה כדי להרוס את מצב רוחי. הוא בחור נחמד, אבל יש לנו השקפות שונות מאוד על האופן שבו הדייט הראשון צריך להתנהל. לעולם לא אצא איתו שוב.

אני מדחיקה את המרירות. אין טעם להתרגז על בחירות שעשיתי לפני שהחכמתי, או על בחירות שהאימהות שלי עשו כשהיו צעירות וטיפשות. הן אלו שבישלו את הדייסה הזאת כשבחרו לעזוב ולבנות כאן את חיינו, ומאז אנחנו אוכלות אותה. ואגב, היא טעימה מאוד. חיי טובים.

לא, חיי נהדרים. אני אוהבת את האופן שבו הכול הסתדר, רק חבל שהגברים ההם לא נותרו חלק מהעבר. אבל לאאאא...הם היו מוכרחים לשלוח לכאן את עורך הדין שלהם כדי שיציע לנו ירושה עצומה ויהרוס את הכול. ועכשיו אמבר איננה, ואני נותרתי לאסוף את השברים בלי אחת מחברותיי הטובות לצידי.

לא. אני בכלל לא כועסת.

בשעה שאני מטפסת במעלה המדרגות המובילות אל בית החווה, אני מרימה כמה תפוזים ועלים אדומים יפהפיים שהתעופפו אל המרפסת הקדמית. אני נאנחת בקול רם ומאפשרת ללחץ לעזוב את גופי. הדברים הפשוטים הם אלה שמסבים לי אושר, כמו עלי שלכת שעפים ברוח כדי שאתפעל מהמרקמים ומהצבעים המרהיבים שלהם. אני אדם יצירתי, ולמען האמת, לא חברותי במיוחד. אני לא אוהבת קהל ואני לא מתלהבת מאנשים זרים, חוץ מאלה שמגיעים לכאן כדי למצוא אצלנו שלווה מפני שהם נוטים להעדיף את המרחב האישי וגם אין להם בעיה לתת אותו. אחותי אמבר יכולה להרחיק לכת ולהגיד שאני סובלת מחרדה חברתית, אבל אני לא בטוחה שאני מסכימה איתה. זאת אומרת, אף פעם לא התקשיתי למכור בשוק האיכרים את הגידולים ואת המוצרים של החווה. התמודדתי פנים מול פנים עם מאות אנשים זרים, ממש כך, ומעולם לא סבלתי מתופעות לוואי שהן יותר מאשר דופק מהיר או עור סמוק.

טוב, אני מוכנה להודות בכך שאני מעדיפה סביבה מבוקרת יותר, ללא הפתעות גדולות, אבל האם זה הופך אותי לנטולת כישורים חברתיים? למוזרה? אני לא חושבת. אני פשוט מעדיפה שלווה על פני כאוס, ואין בכך שום פסול. יש בעולם הרבה אנשים כמוני. פשוט לא פגשתי אותם מפני שכולנו מעדיפים להישאר בסביבה המוכרת לנו.

אני עוצרת כדי להרהר על עולמי, מביטה סביב כדי להתפעל מהיופי. העצים נראים כאילו הם עולים באש, עם עלים באדום, בצהוב ובכתום, מוכנים ליפול על הקרקע. הרוח מעיפה את העלים שנשרו שמאלה ואחר כך ימינה, אוספת אותם בערמות ליד המבנים השונים. בורדר קולי בעל שלוש רגליים — המכונה בשם החיבה 'בננה1' כי הוא תמיד היה קצת משוגע — מצמיד את אפו אל האדמה בעודו מדלג במרדף אחר כל מה שזז. הוא מביט בי בחטף למשך כמה שניות, מוודא שאין לי חטיפים בשבילו לפני שהוא ממשיך במשימתו.

אני אוהבת שמשפחתי קרובה אליי ושעבודתי נמצאת מחוץ לדלת הכניסה. אני מטפלת בבעלי החיים בחווה שלנו — תרנגולות, עיזים, פרות, חזירים, וסוסים — וכשאחותי רוז זקוקה לכך, אני עוזרת לה במרפאה הווטרינרית. לפעמים אני גם מציירת. אומנם לאחרונה לא מתחשק לי לעשות את זה לעיתים קרובות, אבל זה בסדר, לא מזה אני מתפרנסת. אנחנו מוכרות את תוצרת החווה שלנו וכולנו מתפרנסות ממנה. יש לי כאן אהבה חסרת גבולות; תמיכה אין סופית, חיבוקים בכל פעם שאני זקוקה להם ואוזן קשבת מנשים שמבינות אותי ומקבלות אותי כמו שאני. איך אוכל לרצות יותר מזה? ואם אני זקוקה למשהו נוסף, אם מתחשק לי להאזין למוזיקה, למשל, אני יכולה לנסוע לעיר ולשמוע כיצד גברים בגמלאות פורטים על גיטרה בפאב המקומי, או להפעיל את הרדיו. אם אני רוצה לצאת עם בחור, אני יכולה למצוא אחד כזה בבר — המקום קטן ואפלולי מכדי להיקרא מועדון — או שאני יכולה להתקשר למאהב לשעבר, כמו סמיטי, למשל. אני לא אעשה את זה, אבל אני יכולה.

כמו אחיותיי, גם אני התנסיתי בסקס, ואף שנהניתי, אני לא מבינה על מה המהומה. קראתי רומנים רומנטיים על גיבורים שגרמו לנשים ליפול מהרגליים לאחר שפע של אורגזמות, אבל זאת לא הייתה החוויה האישית שלי. האם אני מתחרטת על כך? לא, מובן שלא. איך אפשר להתחרט על משהו שמעולם לא חווית? זה לא האופי שלי.

כל מה שמעניין אותי הוא להתעורר בכל בוקר, להיות עובדת חרוצה בחווה השיתופית הזאת, שהוקמה על ידי האימהות שלי, ולתרום את חלקי למשפחה. התמורה שאני מקבלת היא יקרת ערך. אני זוכה לחיות ולעבוד בגן עדן עם אנשים מדהימים ועם בעלי חיים שמחזירים לי אהבה בשפע. ארבע פעמים בשנה אני יכולה לצפות בחילופי העונות מהמושב בשורה הראשונה ואני חלק מאחוות אחיות חזקה ותומכת שאותה אני חולקת לא רק עם רוז ועם אמבר, אלא גם עם האימהות שלנו. מה יש לא לאהוב? ההרהורים על חיי מחממים את גופי מבפנים ושוטפים אותו באור אפילו ביום הסתווי והקריר הזה. יש אנשים שמחכים כל חייהם כדי למצוא אושר, אבל אני נולדתי לתוכו.

האם אני כועסת על כך שאמבר עזבה? אולי אני נשמעת כועסת, אבל זה לא כך. לעולם לא ארצה למנוע ממנה להגשים את חלומותיה, אבל הדבר הקשה או המבלבל מבחינתי הוא הניסיון להבין איך חלומותיה יכולים להימצא בניו יורק וזאת מפני שהיא אף פעם לא אמרה דבר על כך שהיא רוצה יותר ממה שהיה לנו. היא תמיד נראתה מאושרת כמוני. ויכול להיות שזה מפחיד אותי כי אני מבינה שהיא אולי לא הייתה מודעת לכך שהיא לא מאושרת עד שעזבה את החווה. אמבר גרמה לי לחשוב שאדם עלול לא לדעת שהוא מחמיץ דבר מה עד שהוא רואה או חווה את הדבר האחר — סקס לוהט, למשל.

אבל לי זה לא יקרה... לא כמו שזה קרה לה. אני בטוחה. אנחנו קרובות, אבל שונות לגמרי. היא תמיד הייתה האחות הבוגרת, זו שאחראית על הכול. וזה לא משנה שהיא נולדה רק שבוע לפניי. תמיד הרגשתי כאילו מפרידות בינינו שנים. בכל פעם שמתעוררת בעיה, היא מתנדבת ופותרת אותה. אני טיפוס שמסיט את המבט כשהמצב מסתבך, ורוז תמיד עסוקה מכדי להטריח את עצמה להתעסק בבעיות של אנשים אחרים; היא מעדיפה בעלי חיים על פני בני אדם. אני חושבת שהחווה הייתה מקום שקט מדי עבור אמבר, לא היו בה מספיק עימותים שיהפכו את החיים למעניינים, או משהו כזה.

להבדיל ממנה, אני לא נהנית מסכסוכים, ואני בוודאי לא נהנית מעימותים עם אנשים. לא שהיא אוהבת את הדברים האלה, אבל היא גם לא מתחמקת מהם. בכל פעם שמתעוררים בחיי מצבים מכוערים או אפילו לא נעימים, אני מעדיפה להיעלם בסדנת הציור שלי. אפילו אם לא מתחשק לי ליצור, אני תמיד יכולה לסדר מחדש את שפופרות הצבעים האקריליים, לנקות אבק, ליצור משטחי קנבס, או לבנות מסגרות שאולי ביום מן הימים יכילו ציורים חדשים. אני לא תמיד צריכה ליצור אומנות כדי להרגיש מסופקת; לעיתים די בהימצאות בסביבה הזאת כדי להרגיע את הנפש שלי.

אני נכנסת הביתה, משאירה מאחור את המרפסת ואת מחשבותיי הנוגות, הולכת אל המטבח ומניחה את סלסילת הביצים על הדלפק. ספר המתכונים מונח על מעמד עץ — שלפני שנים רבות הוכן על ידי אורח שהשתמש בעץ שנלקח מהשטח שלנו — מה שאומר שסאלי תכין היום משהו טעים. אני משאירה את הביצים בחוץ כדי שהיא תדע שהן מחכות לה. לעיתים היא יכולה להיות מעט מפוזרת ולשכוח שבתקופה הזאת אנחנו מאחסנות אותן בתוך הארון כדי להגן עליהן מפני חתלתולים משוטטים, שלפעמים נכנסים פנימה וחושבים שהביצים הן צעצועים חביבים שאפשר להפיל מהדלפק.

"אמרלד, זאת את?" קולה של סאלי נשמע מהסלון.

מדברים על החמור. "כן!" אני מסתובבת וצועקת מבעד לדלת הפתוחה. "הבאתי לך ביצים טריות. אני משאירה אותן על הדלפק."

כעת קולה קרוב יותר, בוקע מן החדר שבקדמת הבית. "תודה. חשבתי להכין פחזניות."

"יאמי." אני אוהבת את הפחזניות של סאלי. לה ולרוז, הבת שלה, יש דבר אחד במשותף; שתיהן מעין מרפאות. רוז מעניקה לחיות טיפול רפואי ומרפאת אותן, וסאלי מרפאת רגשות בעזרת מאפים טעימים במיוחד. גם ברברה, אימה של אמבר, היא בשלנית לא רעה, אבל אני מעריצה בעיקר את הבישולים של סאלי. אני מחפשת בספר את המתכון לפחזניות ומשאירה אותו פתוח בעמוד הנכון. אני לא רוצה שהיא תשכח את ההבטחה שלה.

היא נכנסת אל המטבח ולשם שינוי שערה המאפיר אינו אסוף בצמות, אלא יוצר מסגרת מסולסלת סביב פניה. אני תמיד נדהמת מכך שחזותה של סאלי כל־כך שונה מהחזות של בתה רוז. לסאלי יש שיער אפור מקורזל, שבעבר היה חום, ושערה של רוז בלונדיני וישר. אני תוהה אם רוז ירשה זאת מאביה, אם גם שערו בלונדיני. אני מייד מרחיקה את המחשבה מראשי. אני לא רוצה לחשוב עכשיו על הגברים האלה. אני מספיק נרגשת גם ככה.

אני ניגשת אליה ומחבקת אותה. "בוקר טוב, אימא סאלי."

"בוקר טוב, יקירתי." היא אוחזת בפניי בשתי ידיה, "תראי את הלחיים הוורודות האלה. קר לך?"

אני מנענעת בראשי ומסירה את הצעיף מכתפיי. חמים יותר במטבח הודות לאח הדולקת. "לא, אני בסדר."

היא מקמטת את מצחה. "את נראית עצובה. קרה משהו?"

אני זזה לאחור כדי להתנתק ממגעה, לא מרוצה מהיכולת שלה להתבונן אל תוך ראשי ולקרוא את מחשבותיי על חסרונה של אמבר. "לא, אני בסדר. באמת."

"אחותך התקשרה בזמן שלא היית בבית," סאלי אומרת.

"אמבר?" אומנם רוז גרה כאן וזו עדיין שעת בוקר, אבל התהייה בנוגע לזהות האחות שהתקשרה מוצדקת. רוז מבלה הרבה יותר זמן במרפאה שלה, שנמצאת בהמשך הרחוב, מאשר בבית. היא ישנה שם אתמול בלילה כדי להשגיח על ינשוף שנפצע באופן אנוש.

"כן. יש לה חדשות מרגשות, אבל היא לא רצתה לחלוק אותן עד שכולנו נהיה יחד. כבר התקשרתי לרוז והיא בדרך לכאן."

ליבי מתמלא חרדה. "מה קורה? אלה חדשות טובות או רעות?"

"נראה שאמבר בטוחה שאלה חדשות טובות."

זה לא מרגיע אותי. לאחרונה אחותי ואני לא חושבות אותו דבר בנוגע לחדשות טובות.

דלת הכניסה נפתחת בחריקה וקול נשי בוקע מהמבואה, "מישהי בבית?" הדלת נטרקת.

"אנחנו במטבח," אני אומרת בקול רם כדי שרוז תשמע אותי.

היא נכנסת אל החדר ועוצרת, ידיה על מותניה. "מקרה חירום? איפה? הגעתי הכי מהר שיכולתי."

אני מגלגלת את עיניי ומצביעה על סאלי, שעומדת מאחוריה, "מתברר שלאמבר יש חדשות."

"ממתי זה מקרה חירום?" רוז מרפה את גופה ומתקרבת כדי לחבק אותי חיבוק מהיר. אנחנו אוהבות חיבוקים במשפחה שלנו.

סאלי עסוקה בהוצאת קערת ערבוב וסיר מתוך הארון. "רק אמרתי שזה חשוב מאוד, לא אמרתי שזה מקרה חירום."

"נו, אימא, התנהגת כאילו הבית עולה באש."

סאלי מושכת בכתפיה ומחייכת מבעד לשערה הסבוך, "מה אני יכולה להגיד? היא נשמעה להוטה."

השיחה שלנו נקטעת כשהטלפון שעל הקיר מצלצל ואני מביטה בו בחשדנות. אני יודעת שאני מגזימה, אבל אני לא מצליחה להתאפק. בחייה של אמבר התרחשו שינויים רבים, ואני מרגישה כאילו השינויים האלה זולגים אל תוך ביתנו. אני לא אוהבת שינויים. אני רוצה שהכול יישאר כפי שהיה תמיד; שלוש אימהות, שלוש בנות, הרבה אהבה וצחוק, ובלי אף אחד שישבור אותנו לרסיסים קטנים.