השקר האמיתי הראשון

1

 

ככה אני מסתדר היום.

אמא לא התעוררה, לא נורא, אני קם. אני מתכונן לבד.

זה בטח בגלל התרופות לפיברומיאלגיה או לנוסטלגיה, לא יודע, לפעמים אמא מגזימה וישנה יותר מהרגיל. נרקולפסיה, או משהו דומה למה שקורה במוח של החתול, אני צריך לשאול את הווטרינר.

היא אומרת שלפעמים לכדורים יש השפעה מוזרה אבל היא אומרת גם שאני לא צריך לדאוג, שהכול בסדר.

"לפעמים קשה לי לקום אבל זה נורמלי, בקור הזה למי יש חשק לצאת החוצה, זאת אומרת, מהשמיכות, בקיצור, מחוץ למיטה?"

אני בכל אופן צריך לזוז ולדאוג שהשיער יהיה במקום לפני שאני יוצא. אני יוצא על קצות האצבעות ונכנס למעלית. אני אומר שלום לשכן מהקומה למעלה.

"אתה הולך לבית ספר לבד היום?"

"כן."

לחצני המעלית הולמים כמו הלב שלי שמתחיל לפעום חזק יותר, לא יודע למה.

"כן, עכשיו כן."

אני משחק אותה גאה. אולי באמת אני גאה לעשות את הדברים לבד, אולי אני מתבייש כי הייתי רוצה להיכנס למכונית המתכתית של אבא יפה מאובזר כולו, אבל באותו זמן אני מתבייש שאני מתבייש כי אם אבא עשוי מערפל, עוד ביטוי של אמא, זאת לא אשמתנו, אולי היא צודקת, הרגשות מסובכים, בייחוד מוקדם בבוקר. אולי זה לא חשוב. אז אני מחייך ומסתלק. ככה אני לא טועה.

בבית הספר הכול כרגיל. כולם מוכנים להמשיך בשיעורים למרות סימני הכרית על הפנים, הלכלוכים בעיניים, פיהוק שבולעים בקושי. הבוקר מתנהל כרגיל, אני כרגיל מעביר את הזמן בהמצאת סיפורים ביני לבין עצמי, לקראת שתים עשרה גם הבטן שלי מתחילה להרעיש כי נמאס לה והיא לא יכולה יותר. מזל שלא נשאר עוד הרבה. כשאני יוצא אני מעמיד פנים שאני ממהר, אני שואל מישהו שעומד ומחכה שם מה השעה.

"אחת ורבע."

אני מחייך בנימוס.

"אתה מחכה למישהו?"

"כן, לבן שלי, קוראים לו ג'ובאני, אתה מכיר אותו? אולי הוא לומד איתך בכיתה."

"לא, יש לנו מתיאואים, אנדראים, דבורות וסמנתות, אבל אין אפילו ג'ובאני אחד."

"אתה רוצה טרמפ?"

"לא, סליחה, עכשיו אני חייב לרוץ."

גם להעמיד פנים שאתה ממהר יוצר רושם שאתה חשוב. אם אף אחד לא מחכה לך, מה פתאום שתמהר?

מוכרת הפרחים מגיחה מהצריפון שלה שנטוע בפינה כמו ביתן של שומר, היא מכוערת ומסריחה מגבעולי פרחים שנשארו יותר מדי זמן במים בתוך אגרטלי מתכת חלודים שדומים לאגרטלים על הקבר של סבא שלי.

"איזה יופי, אתה כבר חוזר הביתה לבד, ממש בחורון מוצלח."

למה היא לא שותקת? גם בחורון, בתור מילה, מגעילה אותי.

וגם מוכרת הפרחים.

"למה אתה כל כך שונא את מוכרת הפרחים?"

"בגלל שהיא אכלה את האווזה."

"עוד פעם האווזה הזאת? די, אל תחשוב עליה יותר."

אמא ואני זכינו באווזון בלונה פארק כשהטלנו חישוקים צבעוניים על צווארים של בקבוקים שהסתובבו על מין קרוסלה, החזקנו אותו בבית זמן קצר, אחר כך האווזון נהפך לאווזה ואמא נתנה אותה למוכרת הפרחים שתשמור אותה אצלה בבית, בכפר.

"תראה שהאווזה תרגיש הרבה יותר טוב באוויר הפתוח."

המעלית מקולקלת או אולי זה הזקן שהשאיר את הדלתות פתוחות ותקע אותה בקומה הרביעית, הוא עושה את זה לעתים קרובות, אמא אומרת שהראש שלו מבולבל, לפעמים היא אומרת:

"מסכן".

לפעמים היא אומרת:

"מטומטם".

תלוי איך יוצא לה. אם יש לה ביד שקיות של קניות או בקבוקי מים מינראליים, כרגיל, יוצא לה מטומטם.

אני עולה ברגל. שבע קומות, מאתיים חמישים וארבע מדרגות. אני סופר אותן כל פעם, במאה ששים ושש אני עוצר. אין טעם למהר, אם אף אחד לא מחכה לי. אמא בטח עוד במיטה, מעולפת. או אולי התאוששה. אני מתחיל שוב לעלות במדרגות, שתיים שתיים, מספרים זוגיים, ברגל ימין, אם אצליח לא להתבלבל ברגל אמא תהיה בטוח בסדר. אני שומע את בלו מיילל מאחורי הדלת, הוא תמיד מיילל ככה כשהוא שומע שאני מגיע, הוא שמח שאני בא.

אמא ובלו באים לקראתי.

אמא לא, רק בלו.

לדירה יש פרצוף חשוך. אני הולך ישר לאורך המסדרון שנדמה שאין לו סוף, אני שומע את הרעש העמום של צעדי על השטיח, אחרי שאני עובר את שורת הציורים הממוסגרים עם אניות עתיקות שמתנדנדות על הקיר בים של נייר מיובש, האחרונה שבהן "אנדראה דוריה", אני נכנס לחדר של אמא, שום דבר לא השתנה.

הכול בדיוק כמו בבוקר, הכול דומם.

החדר עטוף באפלולית אפורה־כחולה מלאה בחורף ובווילונות עייפים, אמא עטופה בשמיכות. היא לא שינתה תנוחה, היא התכווצה?

מה אני צריך לעשות?

אני מסדר לה את השמיכות, היא ישנה מכורבלת, אולי קר לה.

אני שואל אותה אם היא רוצה משהו.

"אמא, קר לך? קר מאוד בחוץ, תדעי לך."

היא לא עונה.

"נו, תעני, למה את לא עונה?"

אני מנסה לטלטל אותה, אבל היא לא מגיבה.

לא ציפיתי שהיא תגיב, היא נראית אבודה לגמרי בתוך עצמה בתוך חלום כל כך עמוק ורחוק עד שהיא לא מסוגלת להראות סימני חיים. אבל אף פעם אי אפשר לדעת.

אולי אמא מתה.

אני אף פעם לא ראיתי מת, אני לא יודע איך זה נראה. בעצם ראיתי אחד, פעם בכביש המהיר, אבל הוא היה מכוסה בסדין אז ראיתי סדין, זה לא עשה עלי רושם גדול. כל המכוניות האטו כדי להסתכל אבל לא היה מה לראות, אמא ואני בדיוק נסענו לסוף־שבוע, גם כל האחרים מן הסתם, אותתנו וחזרנו לזרם התנועה, אמא הדליקה את הרדיו, הדי־ג'יי קשקש שטויות, השמש הכתה לנו בפנים, שמש חזקה וחצופה שלא היה לה שום קשר למת.

גם אמא מכוסה בשמיכות, עכשיו. רק הפנים שלה על הכרית, היא לא מסורקת. השערות דומות לשערות של האישה ההיא מהציור המפורסם שקשור לאביב, או אולי לקיץ, אבל שלה הן ענפים של עץ שצומח הפוך, כמו שורשים בלי אדמה. מה לעשות? אולי אני צריך לסרק אותה, תמיד כדאי שהשערות יהיו במקום. מה לעשות? לחכות עוד קצת או לבקש עזרה מיד? אני לא יכול לבקש עזרה. אם אמא מתה אני לא יכול לספר את זה לאף אחד. אם אספר ייקחו אותי לבית יתומים.

זה נורא.

אני לא רוצה ללכת לשם.

אני לא רוצה להיות יתום לגמרי.

עדיף לומר משהו אחר.

עדיף לומר שאמא נסעה.

או אפילו לא לומר כלום, ולשחק אותה אדיש.

עדיף למצוא דרך להסתדר, זה לא יהיה כל כך קשה. עדיף לנסות לשרוד.

עדיף להתחבא ולחייך.

עדיף להשתמש בדמיון, לחשוב על משהו מיוחד.

עדיף לקוות שהכול יעבור מהר.

עדיף לעשות שלושת אלפים כפיפות רצוף, שבע קומות של מדרגות על רגל אחת, תרגילי חילוק בעל פה.

עדיף לקבור את קולי הקואלה.

עדיף לחשוב על מה שעדיף.

עדיף להאמין שעוד מעט אמא תרגיש הרבה יותר טוב.

זה נכון, אמא, עוד מעט תרגישי יותר טוב?

עדיף להזכיר לעצמי שהיה יכול להיות יותר גרוע.

אבל אם אמא מתה, מה יכול להיות יותר גרוע?

אני צריך לשים לב לפרטים ולזכור לא לבכות. אם יתחשק לי לבכות אני אגיד שנכנס לי זבובון לעין, בעצם אני אגיד שהתעופף לי אייל מעופף,* ככה יחשבו שזאת בדיחה ולא ישימו לב, או אולי קרנף, זה אותו הדבר.

[* cervo volante- מילולי: אייל מעופף. כינוי לחיפושית מסוג איילית.]

אנחנו יושבים על המיטה, בלו ואני, ולא יודעים איך להתנהג. בלו מתרוצץ קדימה ואחורה ומרחרח ומקמט את האף כאילו הוא מחפש משהו, רומס את הפרחים הדהויים של כיסוי המיטה, מריח את אמא, שורט בכפו וחופר גומה קטנה בסדינים, מסתבך בציפורן אחת, מסתכל עלי בעיניים עגולות.

"אני לא יודע מה לומר לך, בלו, מצטער. אי אפשר לעשות כלום."

פתאום כלום ענקי הולך וגדל לי במערבולת במוח. המוח שלי הוא מחברת לבנה, שמעולם לא נפתחה, לא כתוב בה כלום, לא עולה לי בראש שום סיפור, אין אפילו שורות שאפשר לתלות עליהן כמה מילים של פנטזיה. הכלום שמציף את הראש ומערפל את הראייה לא מניח לי לעשות כלום. יריעה עצומה של כלום, כמו של קרח, סנטה קלאוס עבר, אבל השלג מחק את העקבות, לבלו יש כריות רכות מתחת לכפות, הוא לא משאיר עקבות, האַיילים נעלמו, יש תלוליות במרחק, אולי אלה איגלואים, בתים מקוביות קרח, קר לי נורא, אני מפחד מהבתים שעשויים מקוביות קרח.

סנטה קלאוס לא קיים, אני יודע את זה מזמן. יש קטיפה לבנה בסחף, דוב על הקרחון, הוא כבר לא יודע אם הוא יגיע לאנשהו, התמונה שלו בכל מקום.

אני חנוט.

'חת שתיים שלוש ארבע, ינשופים על ארובה, שישבו לשתות קפה עם הבת של הרופא נהיה חולה וכולנו בתוך החרא המסריח.

אני לא יכול לקרוא לרופא.

אני לא יודע כמה זמן עובר.

בשַלָט־רדיו אני מוצא את עצמי בסלון. בלו ואני מתחבקים על הספה, בלו קטנטן מתחת לפרווה. אני הולך לחדר שלי, בלו בא אחרי, אני נזרק על המיטה. אני קם, חוזר למקום שהייתי בו קודם. אני מסתכל במילון של אמא מה כתוב בערך מוות, אם יש פרטים, עוד קצת פרטים, משהו שיגרום לי להבין מה קורה. המילון כבד כשאני מרים אותו.

כתוב שם: הפסקת חיי האדם, החיה או הצמח.

כתוב שם, קו מפריד: מקרי, פתאומי, איטי, שלא בעתו נקודה ופסיק, וכולי וכולי, בקיצור זה לא אומר כלום. זה לא נכון שהתשובות נמצאות בספרים.

על מת כתוב שם, קו מפריד, ואחר כך ליפול מת, למות מוות פתאומי, מת מעייפות, עייף מאוד, אוקיי. אוקיי, גם אני עייף מאוד אבל אני לא חושב שאני מת. בספרים האנשים אף פעם לא מתים באמת, וגם לא בסרטים.

אני מניח למילון ליפול על הרצפה, גם הוא נופל מת והדפים פתוחים לרווחה באות mכמו קאובוי שהאינדיאנים ירו בו, תפסתם אותי, ממזרים מכוערים. נלך למטבח. בלו חג סביבי כמו הרקדנית הטיפשה של קופסת הנגינה של סבתא שלי, גם הוא נראה מזויף, עם השפם נוקשה כמו תחרה של שמלת טוּטוּ. אני שם פיצה במיקרו. הפיצה במיקרו בתוך שתי דקות מתחממת וקמה לתחייה. נשרפת לי הלשון מהמוצרלה, קצה הלשון מאבד את התחושה, אני מראה אותו לבלו. זה לא מעניין אותו, גם הוא חסר תחושה, הוא רוצה רק חתיכת פיצה. לאכול, לישון. את בלו מעניין בעיקר לאכול ולישון, אני אעשה כמותו, אף על פי שאני צריך גם ללכת לבית הספר ולהכין שיעורים. אם אמא מתה אני אצטרך לעשות גם קניות, לקנות מזון לשאר המשפחה. אני מחפש בתיק שלה לראות אם יש לנו קצת כסף בשביל להסתדר. יש, אפילו הרבה, לפחות זה. יש גם כרטיס כספומט, צריך למצוא את המספר. אני אצטרך להתאמן בכסף, אני לא כל כך מוכשר, האפסים מבלבלים אותי, הם נראים לי כמו בועות סבון, חמקנים. גם הטלפון הנייד שלה שם, אני מכבה אותו. אמא לא אוהבת שאני מחטט לה בתיק, אבל אין לי ברירה.

אם היא לא תזדרז להתעורר, כאן, אני לא יודע.

אם היא היתה רואה אותי היא היתה צועקת עלי, אבל היא לא רואה אותי, היא לא צועקת עלי, היא לא חושבת עלי, היא לא רוצה אותי. לא מעניין לה את הקצה מה זה אומר להיות יתומים בגילי, יש לה את הבעיות שלה, דברים שאני לא יכול להבין, הבעיות שלה יותר גדולות משלי כי היא יותר גדולה, אני ילד בלבד, או ילד לבד, הכול אותו הדבר, תלוי במצב רוח. שקיעה בים השחור, לילה בים האדום, לפי איך שאתה מסובב את התמונה.

אני לא יודע מה היא רואה.

המבוגרים, אם הם רוצים, יכולים להסתלק. אני לא. לי אין עוד מקום ללכת אליו. אני חייב להישאר כאן איתה, היא שישנה עד הסוף בחדר שבסוף המסדרון, אני מפעיל את הפֶּריפרכֶּסֶת אבל לא שומע אפילו זבוב. הפריפרכסת היא מכשיר השמיעה של העטלפים שמגששים בחושך, זאת שיטה לא לחבוט את הפנים בחפצים, או, לפחות, לא להיפגע יותר מדי אבל הפעם אני לא מצליח להפעיל אותה. אני צריך להישאר כאן איתה, היא שלא מדברת איתי ולא שומעת אותי יותר, אני צריך לטפל בחתול שתמיד רעב. ובי.

אמא חראית. חראית, זונה. כל המבוגרים חראים ובני זונות. מסריחים. חארות. טיפשים. מפגרים. מטומטמים וחראים. קקאים חראים מסריחים. שמוקים. בורים. אני שונא אותם.

זה כמו השנאה בחלומות, שאתה שונא, שונא, ואם משהו מוצא חן בעיניך, הוא מוצא חן בעיניך נורא, אוקיינוסים של שוקו חם ואחרי צהריים שלמים עם אנטונלה או גלים לא נורמאליים של חרא מסריח שנזרקים לפרצוף של פרצוף תחת, כשאני לא יכול לעשות כלום אני שונא, שונא את זה שאני לא יכול לעשות כלום, אבל מה אני יכול לעשות?

אמא, אני מבקש ממך, תגידי לי מה אני יכול לעשות.

ובא לי לבכות. אני לא יודע אם זה נכון לבכות, אני חושב שזה נורמאלי לבכות במקרים כאלה. ילד נורמאלי היה בוכה, אז אני בוכה, יותר ממה שאני יכול, ממילא אף אחד לא רואה אותי. נחלים של מים חמים יוצאים לי מהעיניים בזמן שדוב הקוטב על הלוח הקר שלו נסחף בזרם.

כשמאגר הדמעות מתייבש, אני מדליק את הטלוויזיה.

"לפעמים התוכניות המטומטמות עוזרות לא לחשוב."

נקווה שאמא צדקה.

בטלוויזיה יש טבח מפורסם שמלמד לבשל. הוא טורף ביצים לפני קבוצת נשים בשמלות ערב שמחקות כל מה שהוא עושה, מעפעפות בעיניים ומכות בצמידים על הסירים. אני יכול לעשות קינוח לאמא, כשהיא תתעורר. שעת התה, היא אומרת, כי ככה, היא אומרת, היתה אומרת סבתא. זה מסובך מדי. אני אעשה לה תפוחים מבושלים, זה לא קשה.

צריך רק: תפוחים, סוכר לפי הטעם, מים, קליפת לימון.

הם עושים טוב כשמרגישים רע. למרות שהריח הוא של בית חולים.

הייתי בבית חולים רק פעם אחת, בגלל דלקת ריאות, האחיות גנבו לי את העוגיות ובתמורה נתנו לי תפוחים, הן באו בלילה, כמו בֶּפַאנות,* בנעליים קרועות לגמרי. אמא לא רצתה להאמין שהאחיות גונבות עוגיות מילד קטן. אני חותך את התפוחים לארבע חתיכות ומפזר עליהן סוכר. התפוחים שטים בסיר כמו קרחונים, או ספינות שקועות כמה שצריך. כמו הטיטניק. כשהם מוכנים אני שופך לספל, מחכה שהם יתקררו קצת ואז מביא לה אותם, אני משתדל שלא למעוד על השטיח במסדרון, הספל מקרקש על הצלחת הקטנה כאילו רועדות לי הידיים.

[* המכשפות הטובות שמביאה מתנות לילדים בחג ההתגלות.]

אני משאיר את הספל על שידת הלילה כי אמא לא רוצה תפוחים מבושלים, עכשיו.

ספר אחד, "אהבה עיקשת", נופל בחבטה, אמא לא שמה לב, על הכריכה יש תמונה של כדור פורח, שעף גבוה עם אנשים בתוכו.

הטלפון מצלצל, אמא לא שומעת.

הטלפון מונח על הרצפה והחוט שלו מפותל כולו.

"אמא יצאה. כן, יותר מאוחר. צ'או."

אני משלב את האצבעות כי אני משקר.

"אמא, זאת היתה ג'וליה, אמא, את לא רוצה לדבר עם ג'וליה?"

ג'וליה היא החברה של אמא, זאת שאיתה היא מעבירה שעות בקיטורים על הכול, גם החברה שלה מקטרת על הכול אבל היא יותר עליזה, נדמה שהיא עושה את זה רק כדי לארח לה לחברה, ג'וליה ואמא מדברות לעתים קרובות על גברים, בדרך כלל הן אומרות עליהם דברים רעים.

"אני יודעת, את לא צריכה לספר לי."

לפני שני ימי ראשון נסענו לטיול באזור הכפרי, עם ג'וליה. ג'וליה לא רעה אף על פי שיש לה ציפורניים אדומות ואני לא אוהב ציפורניים אדומות.

"תראי, יש לך ציפורניים אדומות כמו לתרנגולות."

היא לא נעלבה, להיפך, היא התחילה לצחוק.

"כי אני תרנגולת!"

היו תרנגולות בחצר מחוץ למסעדה שאכלנו בה.

"אל תיגע בתרנגולות כי הן מלוכלכות ואחר כך לך לרחוץ ידיים."

וגם ארנבים, מכל הצבעים, רכים לליטוף.

לעולם לא אוכל יותר ארנב, אני נשבע, אף פעם, וגם לא סוס וגם לא טלה.

"וגם לא גלידות?"

"מה קשור גלידות? לגלידות אין שערות."

אני אוהב במיוחד חיות שעירות, הייתי רוצה שיהיו לי מכל המינים, לדעתי אנשים שאוהבים חיות הם יותר נחמדים, הם מבינים יותר טוב גם את האנשים, יהיה נחמד להיות וטרינר. ולרפא גם את החיות הגדולות, את האריות והנמרים והברדלסים, זה מה שאני רוצה להיות כשאהיה גדול: וטרינר של החיות ממשפחת החתוליים הגדולים. יש לנו סרט על אריות. אף פעם לא נמאס לנו לצפות בו, לאמא ולי, היא אומרת שהיא אוהבת אריות כי הם חזקים ושריריים, וכשהם שואגים "הם מעלים על הדעת עוצמה אינסופית", השאגה של האריה היא הרעש של מרכז כדור הארץ או של מה שהיינו לפני שנעשינו מבויתים.

היא אומרת שהיא תיקח אותי לראות אותם, במוקדם או במאוחר.

"כשתהיה יותר גדול, כשיהיה לנו יותר כסף," כשכל דבר.

האפריקנים אומרים שאלוהים ברא את החתולים כדי לאפשר לבני האדם ללטף את האריות.

אני צופה בסרט הדוקומנטרי, בינתיים. ממילא אין לי מה לעשות.

בלו כורע לצדי ומגרגר.

נדמה לי שבבית יש יותר מדי שקט.

כשהשקט רב מדי הוא מרעיש יותר מרעש, כמו החרשים־אילמים שאני פוגש מדי פעם בחשמלית, הם נוסעים למוסד לחרשים־אילמים שבו הם יכולים להבין זה את זה בסימנים, אבל בזמן הנסיעה הם משמיעים המון צלילים פראיים ואין לך ברירה אלא להקשיב להם, אם הכרטיס נתקע במכונה, נדמה שלהם תקועה עצם של דג בגרון.

השקט, לעומת זאת, ממלא את הראש כמו המחברת הלבנה, גדול מכדי לעשות בו משהו.

יש שעה שבה השקט נשמע חזק יותר, קצת לפני ארוחת הערב, לפני שהימים נגמרים. לכל היותר יש מכוניות שחולפות מתחת לבית ומתרחקות מהר, הן בתוך החיים שנמצאים בחוץ, מעבר לזגוגיות החלונות, מעבר לזגוגית הטלוויזיה, לרעש סדרות הטלוויזיה, לעובדות שמתרחשות רחוק. ואז בדרך כלל אמא חוזרת הביתה ומתחילה להכין במרץ את ארוחת הערב. גם כשאני בחדר שלי אני שומע את הרעשים שבאים מהמטבח, את הדלתות שנטרקות, את זמזום היתוש של פותחן הקופסאות החשמלי, חיפּושׂ מתכתי בתוך מגרת הסכו"ם, זה עבר, אני אומר לעצמי, הכול עבר. ניצלנו. אני הולך אליה, מסתובב סביבה כמו זבוב צה־צה. זבובי הצה־צה מענים גם את האריות. האריות ישנים שני שלישים מהיום, ומתעוררים בלילה לאכול. מפני שעכשיו חורף החושך יורד מוקדם, חושך מצרים כבר בחמש.

כל שתי דקות מתחשק לי ללכת לחדר שלה לראות אם קרה משהו, אם אמא טעמה את התפוחים המבושלים, אבל אני מפחד להיפגע, אם היא אפילו לא נגעה בהם.

עדיף לחכות לערב, בחורף הערב מגיע מוקדם יותר.

צריך סבלנות, בסדר, יש לי הרבה זמן, לא צריך לחזור על זה.

בתוך העיניים אני רואה רק שחור, כשאני פותח אותן אני רואה הכול כהה.

נרדמתי, אני קפוא, הסרט נגמר. הגשם מכה על החלונות, חוץ מזה, שֶקֶט. בצורות הרהיטים אני רואה גַבים של פילים בסוואנה, מעל הראש שלי תלוי הכתם הכהה של התמונה.

גם בלו נוחר. מפעם לפעם הוא משמיע קול כאילו הוא יונק, אולי הוא חולם שהוא יונק חלב כי בחלומות החלב לא עושה שלשול, הסלמי לא גורם לפצעונים, לנוסטלגיה, למלנכוליה, מה שיפה בחתולים זה שגם כשהם גדלים הם נשארים גורים.

בלו מנסה תמיד לגנוב לי את החלב כשאני אוכל ארוחת בוקר אבל אני לא יכול לתת לו כי חלב עושה לו כאב בטן. פעם אחת הוא הקיא על המיטה ואמא הייתה צריכה לשים הכול במכונת הכביסה.

"בחיי שאני מכניסה לשם גם את החתול."

אבל זה לא היה נכון, היא התבדחה.

יש לי טעם מגעיל בפה, כמו כשאוכלים משהו מקולקל, אולי גם אני חולה, כמו אמא. ולא אתעורר יותר. כמו סהרורי אני חוצה את החדר, מתנודד בזרועות פשוטות לפנים ומחפש את מתג האור, ומדליק את כל האורות. אני מדליק שוב את הטלוויזיה, מדליק הכול, גם את הסטריאו ואת הרדיו, ככה הבית נראה מלא באנשים.

אני הולך לחדר של אמא, היא עדיין כבויה.

אני מחפש איזה פרט שיאמר לי שהיא זזה, לא יודע, אולי השׂערות, אני לא חושב, אני שואל את עצמי אם קודם זה היה בדיוק כמו עכשיו, אני קורא לה, צועק, צובט אותה, כלום. אני מרגיש שהפנים שלי שוב נרטבים, אני מרגיש שאני לא מצליח לבלוע את הרוק, אני מרגיש שרועדות לי הרגליים, והסנטר וגם הקול, חם לי בבטן, היא לא מרגישה כבר יותר כלום. אני חושב שהיא באמת מתה.

אני שוכב מקופל לצדה, הכרית עולה על גדותיה. אני מרגיש איום ונורא. אני נשאר ככה עד שאני קולט שאי אפשר להישאר ככה לתמיד.

כשאני הולך לשירותים יש לי עיניים אדומות, פרצוף של שפעת. אני לוקח את משחת השיניים וסוחט אותה לפה, בלי מברשת, כדי להיפטר מהטעם המגעיל שנדבק לי ללשון, נדמה לי שעשיתי מאה אלף סיבובים במכונית, או שצנחתי ברכבת הרים.

עדיין קר לי. אולי יש לי חום. שם כולם צורחים, הבחור בחדשות, זה מהרדיו, ג'ובאנוטי, גשם, תראי איך יורד גשם.* כשאמא רוצה לבדוק אם יש לי חום היא מניחה את השפתיים על המצח שלי, אבל את זה אני לא יכול לעשות לבד, חרא מסריח. אני לוקח את המדחום מארון התרופות, מנער אותו למעלה ולמטה לפני שאני מניח אותו מתחת לבית השחי, משנה את דעתי, אין שום טעם להיות עכשיו עם חום. אני מניח את המצח על קצה הכיור, הוא נעים, קריר, אני נשאר מקופל לשניים עוד מאה או מאתיים שנה, עד שכואב לי הגב כמו לזקנים. בלו דומם בפתח, מסתכל עלי אבל לא מבין, מיילל, אבל לא יוצא לו קול, גם הוא לא יודע מה לומר.

[* שורה ראשונה מאחד משיריו של הזמר והראפר האיטלקי ג'ובאנוטי.]

התעוררתי לא מזמן ובכל זאת אני עייף נורא, אני צריך להכין שיעורי בית אבל אני לא יודע אם אצליח. אתה לא יכול להכין שיעורים אם מתה לך האמא, אבל זו לא הצדקה, כי אני לא יכול לספר את זה. זה חייב להישאר סוד, סוד סודי ביותר בינינו. אני לא רוצה לגמור במוסד.

היתה ילדה אחת שנטשו אותה בבית יתומים בסיפור שאמא קראה לי לפני הרבה שנים, בלילה היא היתה מתחבאת מתחת לשמיכות המחוספסות ששרטו לה את הסנטר והלחיים, היא היתה עצובה כי אף אחד לא אהב אותה, אחר כך הציל אותה ענק טוב לב שאכל רק ליפלופונים,* הענק נכנס דרך החלון ולקח אותה משם, היא הפסיקה להיות עוד יתומה אחת מבין אלפים ונהפכה לבתו של נפיל גדול ושמן, אבל אני לא מאמין בענקים, אם תרצה או תבכה, כמו שאמא היתה אומרת, אני לא מאמין בהם יותר.

[* על פי תרגומו של אורי בלסם ל"העי"ג", רואלד דאל, זמורה ביתן,1987.]

אני חייב להכין שיעורים, אני לא יכול להסתכן ולעורר חשד.

בבית הספר היה מישהו שסיפר שהוא לא מוכן למבחן כי התפגרה לו הדודה, אחר כך גילו שזה בכלל לא נכון, אז עשו לו המון שיחות כדי להבין למה הוא השתמש בתותחים כבדים כל כך. הוא קיבל גרוע בהתנהגות. הדודה נורא נעלבה, בכל אופן, גם מפני שהיא בכלל לא הייתה בכלל חלשלושה.

הטלפון שוב מצלצל. אני רץ לכבות קצת את הרעש. זאת שוב ג'וליה.

"אמא אומרת שהיא תתקשר אלייך מחר, היא מכינה ארוחת ערב."

"לא משנה, אני נוסעת לחופשה, בעזרת השם, אני כבר בשדה התעופה, אחזור בעוד שבועיים, דרישת שלום ונשיקה לאמא, תתנהג יפה."

"כן, תשלחי לנו גלויה."

ג'וליה נפרדת לשלום גם ממני בנימה עליזה עד כדי גועל, היא לא שמה לב לכלום, יש לה דברים אחרים לחשוב עליהם.

איזה גועל לאכול. אני חושב שלעולם לא אוכל יותר. אני לא יודע מה לעשות. זאת הארוחה הראשונה בלי "בתיאבון". זה הלילה הראשון בלי "לילה טוב". כבר הרבה זמן, אולי מאז ומעולם. אצטרך להתרגל לוותר על אמא שמרפרפת לי על הלחי ונדמה שזו לא נשיקה אלא נשימה, נשיפה חמימה שמביאה מזל. אני מחליט לישון על הספה. לילה טוב לחדר שלי, לצעצועים שמפוזרים סביב, לדובים על המדפים שצוחקים בהיחבא ומסתכלים עלי.

"גזע של דו־רגליים טיפשים וחלשים שכמותכם."

לילה טוב לכל הדברים שאני משאיר שם.

אני לוקח רק את הקואלה.

"מה אתה חושב על זה?"

קולי לא עונה, הוא בטח נעלב מזה שמאז שיש לי את בלו, אני כבר לא שואל לדעתו.

קולי הוא קואלה זקן בצורת קואלה אמיתית עם אף חום שתמיד קר, שלח לי אותו מכר של סבתא מאוסטרליה.

"חבר אהוב, כשהיה צעיר, תדע לך, הוא היה יפהפה, וגם רקדן מצוין, אבל אחר כך הוא נסע ולא ראיתי אותו יותר."

סבתא, קצת לא מאופסת, ממלאת לה את הפה במילים חבר, אהוב, אוסטרליה, אוסטרליה כמו אסטוריאס או אוסטרו־הונגריה, מקומות מעורפלים באטלס מיושן מלפני מאה מלחמות, אוסטרליה ש"יקירי היקר, נמצאת בצד השני של העולם, כשכאן חשוך, שם יש שמש, כשכאן חורף, שם קיץ."

אוסטרליה של הקנגורואים והברווזנים.

ואמא בלי שום חשק לנסוע לשום מקום עם קול מרשרש שנשמע כמו נפנוף כנפיים:

"וציפורי גן עדן, אתה מתאר לעצמך? זה בטח גן עדן עלי אדמות, אולי כולנו צריכים לנסוע לאוסטרליה."

מי יודע אם קולי יאהב לחזור לסביבה שלו ולטפס על עצי האקליפטוס.

"מה אתה אומר, קולי? מתחשק לך ללכת לבקר את קרובי המשפחה בצד השני של העולם?"

בהתחשב במצב נוכל גם לישון עם אמא אבל אם היא מתה באמת, אני לא בטוח שאני רוצה להיות קרוב אליה. אם היא מתה היא כבר מלאך, היא זאת שתבוא לבקר אותי בלי שאוכל לשמוע את צעדיה על הפרקט, בלי להתנגש ברהיטים, בלי להיפצע מהפינות, היא זאת שתבוא בכתונת הלילה הדקה וכמו מלאך שומר היא תעשה שיהיו לי חלומות בצבעים, היא תנוע כמו ראפר, תרחף בלי לגעת ברצפה. אני גם לא יודע אם יש מלאכים שומרים, מספרים לך עליהם כל כך הרבה בתירוץ שאתה אוהב סיפורים, אבל אף פעם אי אפשר לדעת אם הם אמיתיים או לא. יכול להיות גם שאמא תהפוך לזומבי, גם אני מרגיש כמו זומבי, עכשיו, אבל אמא יפה מכדי להפוך למפלצת. היא אף פעם לא היתה כזו, גם כשהיא מתעצבנת ועושה פרצוף, בסוף זה עובר לה, היא שוב נעשית רכה. גם עכשיו היא רכה, רק שהיא שכחה להתעורר.

הגדולים שוכחים הרבה דברים. בייחוד זה את זה. בהתחלה הם נפגשים, מדברים בטלפון, מפטפטים, אומרים אהובי, יקירתי, אחר כך הם שוכחים זה את זה.

"האנשים, לפעמים, מסיימים בשכחה."

השכחה היא כמו מסדרון ארוך, אבל אנכי, חור כמו החורים שמשמשים להשלכת פסולת בחדר המדרגות, עם קירות המלט המחוספסים והאשנב הבהיר והאפור כמו פה נרגז, האנשים נופלים לבור בחבטה של פודינג ואחר כך נשארים שם, מעוכים זה מעל זה, ומחכים שמישהו ישאל את עצמו מה נהיה איתם.

"לדוגמה, אתה זוכר את ההוא, איך קראו לו? מעניין מה נהיה איתו."

ההוא, כמו אבא שלי, או אולי באמת אבא שלי.

אני חושב שגם אנחנו נפלנו לשכחה של מישהו, כי לא מחפשים אותנו הרבה, אותי ואת אמא, אולי בגלל שהיא עצובה היא לא מאוד כיפית, צריך לאהוב אותה מאוד כדי לסבול אותה. היא צריכה להיות ממש אמא שלך כדי להסתדר איתה בכל מקרה, אתה לא יכול אחרת, היא היחידה שיש לך.

בטוח שנפלנו לבורות הזיכרון של האבות, של האמיתי שלי וגם של האחרים, האבות האבהיים. עכשיו נראה לי שכולם שכחו את הכול, שהעולם רחוק נורא, כמו בסרטי מדע בדיוני כשאתה רואה את הכוכבים מכוכב לכת אחר.

אני בטוח שעל כוכבי הלכת האחרים יש הרבה חיים, אנחנו פשוט רחוקים מהם שנות אור, כאן, במגה־גלקסיה של המישור השביעי. יש חלונות מוארים מעבר לרחוב, ואנשים שמחזירים את הצלחות מחדר האוכל למטבח, יש טלוויזיות דולקות שמהבהבות באור קטוע וכחלחל אבל אנחנו איבדנו את הקשרים שלנו, גם אמא אומרת את זה.

"אתה יודע איך זה, כל כך קל לאבד קשרים בעיר הזאת."

 

היה צריך סופר שלט־רחוק כדי להימצא בתוך הסלון שבו משפחות רבות אוכלות פופקורן מול סרט טוב, וחוגגות את חג המולד בגדול עם עצי חג מולד גדולים שנוגעים בתקרה בקצה המוזהב שלהם.

אני שונא את חג המולד כי אף פעם לא קורה שום דבר מכל אלה, אני שונא את הפירות המסוכרים בעוגת חג המולד, אני שונא את הדמויות הפגומות במודל לידת ישו באולם הכניסה בבית הספר ואת הכומר השמן עם הידיים הקרות והלחות שרוצה לברך אותי.

"שאלוהים ילווה אותך."

"לא תודה, אם גם אתה מצטרף."

בסוף אני תמיד נהיה יותר עצוב בגלל שצריך להיות יותר שמחים. אני מת לראות שהוא חולף כבר, חג המולד, ככה לא אצטרך לחשוב עליו יותר.

נכון, יש גם מתנות, אבל לא תמיד הן מספיקות.

"אתה לא פותח את המתנות? זאת עם הפרח האדום היא ממני, זאת בסגול מסבתא, זאת עם העטיפה עם האווירונים היא מג'וליה, חג שמח, גורון שלי."

יום אחרי חג המולד כבר יותר טוב.

גם מחר יהיה כבר יותר טוב, אולי מחר הדברים יהיו שונים, גורון שלי. אני רק צריך לעשות שמחר יגיע מהר.

 

אני לוקח את השמיכה עם העננים אל הספה, ואת החתול וגם את הקואלה. השעון המעורר מפהק עלי ספרות ירקרקות, כתב סתרים ממאדים. אני מנסה לעצום את העיניים.

משונה לישון כשהנברשת דולקת אבל הערב לא בא לי לכבות את האור, אני מעדיף להיות ככה. על מסך העפעפיים אני רואה אינסוף מיקרובים שזזים בקדחתנות, כמו כשמסתכלים לתוך מיקרוסקופ ותופסים את האחראים למי יודע איזו מחלה או כשמתבוננים בשמים חלקים כשהם ממש חלקים־חלקים, מאוכלסים רק במיליארדי פסיקים בלי מילים, בלי הסברים, מניע, סיבה, באמצע.

בבית של סבתא, שם היה לילה גם ביום, כשהשמש הסתננה מבעד לתריסים, חלקיקי האבק רקדו באוויר, בוהקים כמו נצנצים, קרן של אבק קוסמי שחדרה באפלולית העצלה של אחר הצהריים, חרב ססגונית שמסוגלת להעניק כוחות מיוחדים: אביר סודי של המסדר העליון של הבלגן הגדול, מאסטר ביריקת גלעיני דובדבנים.

אפוף באפלה, היה גם חדר המוזיקה עם הכורסאות שהולבשו מחדש בסדיני רפאים, הקולב מכוסה ברוחות רפאים של מעילים וכלי הנגינה הנשכחים שאיש כבר לא ניגן בהם אבל שהיה אסור בשום אופן לגעת בהם.

"תתאמן עם זה."

וסבתא שמה לי ביד את הגיטרה בשביל לקצוץ את הביצים הקשות.

הפסנתר נפתח רק לכבוד ההלוויה של סבא, סבתא התיישבה על השרפרף המרופד בארשת קשוחה ובעיניים מבריקות מבכי או מהרמות הכוסית המופרזות לכבוד הבעל ש"אחרי הכול, היה איש טוב".

היא התחילה לנגן מארשים צבאיים כשהיא מנענעת את שערותיה הסגולות לכאן ולכאן, אולי כדי לחגוג את העובדה שסוף סוף היא נהפכה למפקדת העליונה של כל המחנה. לסבתא שלי יש שיער סגול, פרט שתמיד הצחיק אותי מאוד.