הימין הקיצוני החדש

בפתח המהדורה העברית
ב-6 באפריל 1967, כשני עשורים בלבד לאחר תום מלחמת העולם השנייה, הוזמן הפילוסוף והסוציולוג הגרמני תאודור ו' אדורנו לשאת דברים באוניברסיטת וינה. את הרצאתו הקדיש לעליית הימין הקיצוני החדש באירופה, תופעה שבאה לידי ביטוי בפופולריות הגוברת של האֶן־פֶּה־דֶה (NPD), מפלגת הימין שהמשיכה את דרכה של מפלגת הרייך הגרמנית. הקלטת ההרצאה נשמרה בארכיון במשך קרוב לחצי מאה, ורק בשלהי 2019 ראתה אור בגרמניה, בספר שהיה לרב מכר ועורר עניין רב.

אדורנו, הנאמן לתיאוריה הביקורתית של אסכולת פרנקפורט, שהוא היה ממחולליה, חזה כבר אז את המציאות הפוליטית, הכלכלית והחברתית שאנו עדים לה כעת ברחבי העולם, ובכלל זה בישראל. הוא הבין כי סכנת הלאומנות, הפשיזם והפופוליזם לא עברה מהעולם, למרות תבוסתם של גרמניה הנאצית ושל השלטון הפשיסטי באחדות ממדינות אירופה. בהרצאתו ניתח באופן אנליטי את המנגנון העומד מאחורי צבירת הכוח של הימין הקיצוני החדש, והצביע על רבות מהמניפולציות העומדות בלבו: הפיחות המכוּון במעמד האמת, תעמולה מתוחכמת בתקשורת ההמונים, ניתוב של קיטוב כלכלי לצרכיו, ריקונה של הדמוקרטיה מתוכנה הערכי לטובת מובנה הפורמלי, ליבוי שנאת זרים וסימון האינטלקטואלים כאויבים.

ניתוח נבואי זה של אדורנו אקטואלי ונחוץ היום במיוחד. בגרמניה כבר זוכה מפלגת הימין הקיצוני אה־אף־דה (Alternative für Deutschland) ליותר מ-90 צירים בבונדסטאג והיא המפלגה השלישית בגודלה בו. יש אף המצביעים על חדירתם של כוחות ניאו־נאצים למשטרה, לצבא ולמערכות שלטון אחרות שם. תופעות אלה אינן ייחודיות לגרמניה. בצרפת, בהונגריה, בטורקיה, בפולין ובמדינות אירופאיות נוספות, בארצות הברית שאחרי דונלד טראמפ ואף בישראל, נדמה שעצם מעמדה של הדמוקרטיה הליברלית נתון בסכנה. חשיבות פרסומו של טקסט זה בעברית ב-2021, כחיבור המציע למציאות המקומית פרספקטיבה היסטורית ואבני בוחן לעתיד, נדמית אפוא מובנת מאליה.

לטקסט המתורגם הקדמנו שיחה מקיפה בין פרופ' אווה אילוז וד"ר איל חוברס, ובו השניים מדגימים כיצד הפופוליזם והסמכותנות שעליהם הצביע אדורנו פועלים היום, צוברים כוח ופועלים מתוך הדמוקרטיה ונגדה בו־בזמן. שיחתם נחתמה זמן קצר לאחר שדונלד טראמפ פינה אך בקושי את מקומו בבית הלבן, ולקראת בחירות רביעיות בישראל בתוך שנתיים. תוצאותיהן של בחירות אלה, שבהן חדרה אל הכנסת, בתמיכתו של הליכוד, מפלגה כהניסיטית, התומכת במצעה בגלוי בלאומנות גזענית, בגירוש אזרחים, בכיבוש, בהומופוביה ובהחלשת מערכת המשפט, מעניקה לדבריהם של אילוז וחוברס משקל רב. התבוננותם בהתבססות הימין בישראל וקישור התופעה לתהליכים דומים בארצות מערביות אחרות הם תמרור אזהרה מפני הרס הדמוקרטיה, אפילו במדינות בעלות מסורת ליברלית עמוקה ומובהקת.

מאמר נוסף נועד לספר זה, פרי עטו של פרופ' זאב שטרנהל. לצערנו, שטרנהל לא הספיק להשלימו בטרם מותו ב-2020. כמחווה למי שהיה לא רק חוקר פשיזם בעל שם עולמי, אלא גם לוחם עיקש למען הדמוקרטיה וזכויות האדם בישראל, הצבנו באחרית הדבר לספר זה ראיון שקיים עמו העיתונאי גידי וייץ ב-2014. שטרנהל מביע בו חשש אמיתי מפני קריסתה של הדמוקרטיה הישראלית וקורא להילחם לשימורה, בשמה של ציונות האמת.

ואכן, העיון בדבריו של אדורנו ובטקסטים הנלווים אליו אינו אמור להביא למסקנות אינטלקטואלית בלבד. תקווה אנו כי תישמע בהם גם הקריאה לכל אחד מאתנו, לכל הכוחות הליברליים בישראל, לקבל אחריות אזרחית ופוליטית - ולפעול.

העורכים

♦

השיחה בין פרופ' אווה אילוז לד"ר איל חוברס הוזמנה כפרולוג לספר זה והתקיימה בכמה מועדים. האחרון שבהם היה בסוף ינואר 2021, לאחר השבעתו של ג'ו ביידן לנשיא ארה"ב ובעוד מדינת ישראל נערכת לקראת הבחירות הכלליות הרביעיות בתוך שנתיים.

איל חוברס: אחד הדברים שתפסו את תשומת לבו של העולם, ביחס לבחירות לנשיאות בארה״ב ב-2020, הוא שעצם תוקפן הוטל בספק על ידי הנשיא טראמפ. הוא טען כי רבה בהן האפשרות לזיופים, בעיקר בהצבעה במעטפות בדואר. מיד לאחר הבחירות אף טען שניצח בהן, בטרם נספרו כל הקולות, וסירב להכיר בהפסדו גם כשהושלמה הספירה. למעשה, הוא קרא בכך תיגר על הפרקטיקה המרכזית בדמוקרטיה ועל האפשרות של העם האמריקני לממש את ריבונותו. טענות הכזב של הנשיא בכל הנוגע לבחירות משתלבות במתקפתו המתמדת על מעמד האמת והעובדות בחיים הציבוריים בארבע השנים האחרונות, תוך כדי שימוש מתוחכם בחצאי אמיתות, בסילוף ובהטעיה, בדיבור בעלמא ובשקרים. שיאו של תהליך זה, שבו הצליח הנשיא לשכנע בשקריו מיליוני אנשים, היה בהסתערות האלימה של תומכי טראמפ על גבעת הקפיטול, בעידודו, ב-6 בינואר 2021, אירוע שכמעט הביא לשיתוק הקונגרס בעת אישור תוצאות הבחירות. אני מציע שנתחיל בדברים שיש לאדורנו להגיד על כך, מאחר שהוא שׂם דגש מיוחד על תפקידה של תרבות השקר בעליית משטרים בעלי אופי פשיסטי או סמכותני.

אווה אילוז: הטקסט של אדורנו רלוונטי מאוד, כי הוא קושר את שאלת השלטון הפוליטי לשאלת האמת. בלב לִבה של הדמוקרטיה נטוע פרדוקס. מצד אחד, מושג האמת מרכזי בה, ואפילו רעיון חופש הביטוי נשען על התקווה שאם נאפשר לכל הרעיונות להתבטא, כולל לרעיונות כוזבים, בסופו של דבר האמת תנצח מעצם החיכוך בין הרעיונות. מצד אחר, ב-30 השנים האחרונות התרגלנו, בהשפעת הפילוסופיה הפוסט־מודרניסטית, לצפּות מדמוקרטיה שהיא תקבל ותאפשר ערעור על מושג האמת. המעשה הדמוקרטי האמיתי הפך להיות ערעור על מושג האמת, שנתפסה כעריצה, ככפייתית וכאישית מדי. מדע נהפך לכוח, ולפיכך כל שאיפה לדבֵּר את האמת נהפכה לשמרנית ולימנית. והנה הכול התהפך. עכשיו השמאל הליברלי מגן בחירוף נפש על מושג האמת, והימין, המכחיש את משבר האקלים ואת המדע באופן כללי, הוא שדורש את הזכות לערער על מושג האמת. ערעור זה על האמת הוא חלק בלתי נפרד מפוליטיקה פרוטו־פשיסטית.

בעניין זה, הטיעון של אדורנו הוא בעל אותו מבנה ברמה הפוליטית, הכללית יותר. כלומר, הוא טוען שהאמת פועלת בשירות אי־האמת (Truth in the service of untruth) כשם שהפשיזם פועל בתוך הדמוקרטיה - לא מחוץ לה או כנגדה, אלא שהשניים דרים בה בו־בזמן ובכפיפה אחת, והאחד נמצא בתוך השני. אדורנו אומר לנו שהיפוכה של האמת איננו דווקא השקר, אלא חוסר היכולת להבחין בין אמת לשקר. אי־אמת בתוך אמת מייצרת עולם אפיסטמולוגי מבולבל וכאוטי הרבה יותר, היכול, מדי פעם, לנכס לעצמו את הסמכות של האמת. לדוגמה, כשטראמפ או כשנשיא ברזיל בולסונארו אומרים שווירוס קורונה איננו הורג ואיננו מסוכן, הם אומרים משהו שהוא אמת, שכן אחוז התמותה בקרב החולים נמוך יותר מאשר במגפות אחרות בהיסטוריה. אבל מה שהם אומרים הוא בסיכומו של דבר שקר, מפני שמטרתם לשלול את קיומו של הווירוס, אף שאין ספק שהוא אכן קיים ושהוא דורש התייחסות. לכן אדורנו מציין שהיטלר וגבלס היו קודם כול וראשית לכול אנשי תעמולה.

חוברס: לדבריו, התעמולה המתמדת שאמצעי התקשורת המודרניים מאפשרים איננה עוד אמצעי בלבד לצבירת עוצמה, אלא חלק ממהות המשטר.

אילוז: אפשר להגיד שבחברה המודרנית תעמולה נהפכת לעיקרון המארגן של ידע מסוג מסוים, ידע שקשה יותר לקבוע בהקשרו מה שקרי ומה אמיתי. ייתכן שהמדע המסמן זאת בצורה המיטבית הוא תורת השיווק. כשמבקשים להטמיע מוצר בשוק, מקימים קבוצת מיקוד כדי להבין באמצעותה את עולם האסוציאציות הקשורות למוצר. למשל, מנטה נחשבת למרעננת; מהרעיון של רעננות הגיעו משווקים של משחות שיניים לרעיון של לובן השיניים. אין, כמובן, שום קשר בין מנטה לבין לובן, אך השיווק מצליח לייצר קשר כזה על בסיס אמונות של אנשים. שיווק הוא אפוא מדע המנסה להעניק תוקף אובייקטיבי לדעות כוזבות של אנשים. השאלה היא לא מה נכון או לא, אלא מה צרכנים חושבים שהוא נכון. אם כן, שיווק מקדם truth בתוך untruth. חשיבה זו גלשה ועיצבה אט־אט את כל הקשר בין מועמדים פוליטיים לבין מצביעיהם, והוא הפך להיות קשר המבוסס על עקרונות שיווקיים בלבד (מה המצביע חושב שהוא נכון, ולא מה נכון).

מבחינה זו, מעניין להיווכח עד כמה הדעות על וירוס הקורונה בארה״ב לא נשלטו כלל על ידי הממסד המדעי, אלא התיישרו עד מהרה על פי הדעות הפוליטיות. מדינות אדומות, בעלות נטייה רפובליקנית, הגנו על החופש שלהן שלא לעטות מסיכות ולהתעלם מקיומו של הווירוס, בעוד מדינות כחולות, דמוקרטיות בנטייתן, יישרו קו עם הממסד המדעי. הדבר מצביע על משבר־ידע מעניין מאוד. לאחרונה התפרסם מחקר, שמצא שהדעה הפוליטית שלך משפיעה על עצם עיבוד המידע בעניין הקורונה. ספציפית בנוגע למספר המתים ש״המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן״ (CDC) מדווחים עליהם: אם אתה רפובליקני, תגיד שה-CDC משקרים והמספרים מנופחים, ובעצם מספר המתים קטן בהרבה. מנגד, אם אתה דמוקרט, תחשוב שהמספרים נמוכים מדי ומספר המתים גדול בהרבה. מחקר זה מעניין בהקשר של תופעת טשטוש האמת, היות שבמקרה זה מדובר במידע שמקורו בקבוצה שהיינו רגילים לתת בה אמון, כלומר רופאים.

הנקודה היא לא רק שאנחנו לא מצליחים לגבש קונצנזוס, אלא שהאמת מאבדת את מה שחנה ארנדט כינתה ״האופי הכפייתי שלה״. היא התכוונה להגיד שהאמת היא מעין עריץ, שהרי אי אפשר להתווכח עם העובדה ש-2+2 הם 4, או שכוח המשיכה יפיל אותי ארצה אם אקפוץ מהחלון. אלא שהאמת איבדה בדיוק את האופי הכפייתי הזה, והדעה ניצחה את המדע - וליתר דיוק, האמון במדע הפך להיות סתם עוד דעה. מדובר בערעור משמעותי על הנחות היסוד של הנאורוּת. התיאוריה הדמוקרטית מבוססת על הנחות יסוד אפיסטמולוגיות חזקות (יש אמת וניתן להכיר אותה, והיא אמורה לפיכך לכפות את עצמה עלינו), אלא שהנחות אלו התפוררו.

חוברס: אבל יש לזכור שסוגיות דומות מלוות את הדמוקרטיה מאז ימי הסופיסטים, כלומר, זה איננו המשבר הראשון. דמוקרטיה, מעצם טיבה, מניחה פלורליזם של פרשנויות אינדיבידואליות על בסיס מצע עובדתי משותף, והגבול בין הפרשנות לעובדה הוא לעיתים עמום.

אילוז: לא בדיוק. המוסד המדעי לא היה קיים אז כמוסד, ולא היה מושג של אמת מדעית; אבל אפלטון ואריסטו לא חשבו ש״השליט הטוב״ יכול להתעלם מהאמת. לדעתי, יש לחכות למקיאוולי כדי לפגוש את המשבר האפיסטומולוגי האמיתי הראשון בתורת השלטון.

חוברס: עם זאת, האפשרות למניפולציה של האמת ושל העובדות, בשילוב אינטרס פרטי ומעמדי, רדפה גם את הדמוקרטיה האתונאית. בכל מקרה, יש משהו ייחודי לסמכותנות בימינו, שלעיתים מקדמת תפיסה על פיה עוצמה מתבטאת ביכולת שלי לעמוד מול ציבור ולשקר בידיעה שאני משקר ושהציבור יודע שאני משקר, ועדיין לקבל לגיטימציה לשקר זה. זכורה, למשל, אמירתו הידועה של נתניהו ״הערבים נוהרים לקלפיות״, או הכחשת כוונתו, בראיון בטלוויזיה, לבקש בעתיד חסינות מהכנסת מפני העמדתו לדין בהאשמות שחיתות - אמירות שקריות שעליהן לא שילם מחיר פוליטי ממשי. מה שחדש במקרים אלו ואחרים היא תגובת תומכיו: מבחינתם, לא רק צפוי שנתניהו ישקר, ולא רק לגיטימי שיעשה שימוש בכזב ובחצי אמת לצרכיו, אלא כך בדיוק הוא מוכיח את מעמדו ואת עוצמתו. להתבייש בשקרים שאמרת זו חולשה, להפגין חוסר עניין מוחלט באמת ולהתריס נגד מוסכמות זו גבורה. בתרבות הסמכותנית המנהיג איננו משחק על פי הכללים של בני אדם אחרים, אשר נגדם עדיין שמורות סנקציות חברתיות על כזב ורמייה: היותו מורם מעם מוכחת, בין השאר, בדיוק על ידי השקר ועל ידי ההתעלמות מעובדות, על ידי זכותו למציאות משלו - כולם מאפייני פעולה שכמעט דרושים לו בשביל להוכיח את עוצמתו. המהלך הפילוסופי־הכרתי שמתחיל עם ניטשה, של אמת כיצירה חופשית וכביטוי לרצון לעוצמה אנושית, עוּות, ומגיע היום לביטוי פוליטי מסוכן.

אילוז: לדעתי, לפנינו שתי תופעות שונות: האחת היא העובדה שדרך הרשתות החברתיות קל מאוד לייצר מציאות אלטרנטיבית, הנראית מוצקה מאוד, ולכן אנשים לא בהכרח יהיו מודעים לכך שמשקרים להם. התופעה השנייה היא הכוח הפרפורמטיבי של השקר. ג'ורג' אורוול כתב ב-1943 שהתיאוריה הנאצית מכחישה את קיומה של אמת בלתי תלויה. אם המנהיג אומר על אירוע כלשהו שהוא מעולם לא קרה, הוא אכן מעולם לא קרה, ואם הוא אומר ש-2+2 שווה 5, זו האמת. בהכחשת האמת המנהיג מפגין יכולת פרפורמטיבית, הוא כול יכול עד כדי כך, שבכוחו לקבוע מהי האמת. ובעיקר, זהו ניסיון לחתור תחת לב לבה של הדמוקרטיה: שיח הפוגע בהנחות היסוד על המציאות, בדברים שהסכמנו להסכים עליהם. המעמד של האמת ושל העובדות לא רק נשחק, אלא כאילו איננו קיים עוד ואיננו עומד במרכז הדיון הציבורי או כמטרתו. הרשתות החברתיות רק מעצימות זאת.

חוברס: זו אכן תופעה רחבה, אבל אני תוהה אם החברה הישראלית־היהודית פגיעה באופן מיוחד לתרבות הפוסט־אמת. זאת, מאחר שבמסורת הדתית שלנו אין מעמד לאדם כאזרח וכדובר אמת עצמאי, כמגלה את הקיים והראוי בעצמו ומחויב להם בספירה הציבורית. אצלנו, בניגוד לאמירתו של פרותגורס, האדם איננו ״קנה המידה לדברים״ ואין כמעט משקל לאתוס ולאופי שלו כיחיד בקביעת המציאות העובדתית או העמדה הנכונה מוסרית. אומני הרטוריקה המופלאים ביהדות הם הנביאים, אשר אינם מתנבאים בתוקף אישיותם וניסיונם, ואנו איננו יודעים עליהם כמעט דבר. הם מציגים באופן מונולוגי אמת חיצונית להם - את דברי האל המתגלה באמצעותם. ביהדות - לפחות לפי המסורת הטרום מלכותנית, מצד אחד, והנבואית, מצד שני - האמת המכריעה, לרבות בענייני ציבור וחוק, מקורה באל. האדם הוא רק מפרשהּ. לכן הדמוקרטיה, המניחה שאמיתות עולות מתוך שיחה ציבורית ופלורליסטית בין שווים, מעמידה קושי למסורת דתית זו. הציונות אמנם קיוותה שיהיה אפשר לשלב בין תחיית הלשון העברית לבין יצירת אזרחות מודרנית־דמוקרטית, אלא שדווקא תחיית הלשון העלתה את שאלת מקור האמת ביהדות, ואת חולשת היחיד־האזרח וסמכותו בהקשר זה. השמאל בישראל ברובו אינו מתעניין במסורת וביצירת פרשנות חדשה שלה, ולכן דומה שככל שהחברה הישראלית חוזרת להיות ״יהודית״ ושמרנית יותר, כן גוברת הבעיה.

פן משלים לתרבות השקר, שיש להתייחס גם אליו, בוודאי בישראל, הוא השתיקה. תחושת המציאות של האדם מתערערת לא רק בגלל העיוות המכוּון של מה שכן נאמר לו, אלא גם בגלל העלמה מהשיח של חלקים מכריעים מהמציאות הרלוונטית לו. הדוגמה הבולטת היא המשטר הצבאי הישראלי בשטחים. מצד אחד, מעשיו של משטר זה מוסתרים מעיני הציבור הישראלי, האחראי לכיבוש והמפעיל אותו, ומצד שני, זה משטר שאינו מקיים דיאלוג עם הציבור הפלסטיני ואינו חש כל צורך להסביר לו החלטות הנוגעות לחייו. השליטה נעשית באמצעות צווים של המפקד באזור (אלוף הפיקוד), בלי ספֶרה ציבורית ובלא מוסדות דליברטיביים שמתנהלים בהם דיונים ובירורים. למעשה, במשך חמישים שנה ויותר, מדינת ישראל מפעילה משטר דכאני אך יעיל, המייתר את הספירה הלשונית ומתקיים לכאורה מחוצה לה.

אנו גם עדים להשפעות המצטברות של תהליך זה על הדמוקרטיה הישראלית, למשל - בכך שמפלגת השלטון איננה טורחת לפרסם מצע ואיננה מתחייבת לתוכנית ולמדיניות ברוב תחומי החיים, וראש הממשלה כמעט שאינו מתראיין ואינו מקיים מסיבות עיתונאים, אלא בנושאי קורונה. המנהיג אומר: לא אתן לכם מילים־הבטחות, שבאמצעותן תגבילו את עוצמתי או תוכלו להשתמש בהן אחר כך נגדי. העוצמה שלי היא כזאת, שאינני צריך אפילו להגיד לכם מה אני הולך לעשות, או למסור לכם דין וחשבון בדיעבד. בקיצור, אם תרבות השקר והלא־אמת בתוך האמת היא פן אחד של הסמכותנות בישראל, הרי השתיקה וההתעלמות היא הפן השני שלה. מדובר במערכת דואלית.

אילוז: ישראל היא דמוקרטיה וכחנית מאוד, אך אין בה דיאלוג.

חוברס: אכן. אני מציע להשתהות רגע לפני שדנים בתכנים נוספים בטקסט של אדורנו, ולברר על מה בדיוק הוא מדבר ועל מה אנו מדברים. האם הוא בוחן ב-1967 את האפשרות של חזרת הנאציזם והפשיזם לגרמניה או את האפשרות של עליית תופעה פוליטית חדשה? באופן כללי יותר, האם המושג ״פשיזם״ והשפה הפוליטית של שנות ה-30 של המאה שעברה הם גם המתאימים ביותר לניתוח ההווה?

מבחינתי לפחות, ״פשיזם״ הוא מושג רלוונטי לשנות ה-20 עד שנות ה-40 של המאה הקודמת, והוא מתאים פחות לתופעות שנראות כיום בישראל ובעולם. להן מתאים יותר המושג ״סמכותנות״ (authoritarianism). זהו מושג בעייתי בעברית, מאחר שהוא נשמע כמו קטגוריה ביורוקרטית ולא מהדהד בו עולם משמעויות מן העבר: אין לו הכוח הרטורי שיש למושג פשיזם. מובן גם שאין הפרדה מובהקת בין התופעות שאותן מתארים שני המושגים, כי בשניהם סוגדים ללאומיות, מקדשים את הקולקטיב ומגמדים את האינדיבידואל. בשניהם גם שואפים לריכוז עוצמה משטרית, ופורמים ומחלישים את הנורמות ואת המוסדות המגבילים את כוחם של השליטים (חוק ומשפט, שומרי סף, תקשורת חופשית, מדע ואקדמיה, ארגוני עובדים חופשיים). לבסוף, בשניהם מסיתים נגד מיעוטים ואליטות ופוגעים בהם, הופכים את היריב הפוליטי לאויב ויוצרים מחנות קוטביים בחברה, מלבים את הפחדים ואת הטינה של אזרחים, מטפחים נאמנות אישית למנהיג, ועוד.

עם זה, יש גם הבדל חשוב בין שני משטרים אלו. כחלק מאגירת העוצמה ושימורה, הסמכותנות (במקרים שבהם היא צמחה בדמוקרטיות) לא שׂמה לה למטרה לבטל את הדמוקרטיה, כפי שאירע בפשיזם, אלא דווקא להשתמש בה, להגדיר אותה מחדש ולעקר אותה מתוכן - בוודאי מתוכן ליברלי. אדורנו מודע מאוד למופעים אלו של הסמכותנות. כבר בהרצאה ב-1959 הוא אומר, "בעובדה כי הנציונל־סוציאליזם מוסיף לחיות לאחר מותו בתוך הדמוקרטיה גלום לדעתי איום פוטנציאלי גדול מזה שבהמשך קיומן של נטיות פשיסטיות המתנגדות לדמוקרטיה".1

אילוז: אם יש תמה אחת המאפיינת בשיטתיות את אסכולת פרנקפורט, הרי זו העובדה שפשיזם איננו אירוע ״סוטה״ או מפלצתי, אלא דבר הצומח מן הרקמה של חברות קפיטליסטיות ודמוקרטיות. כלומר, הקו הרצוף הנמשך בין פשיזם ודמוקרטיה קפיטליסטית הוא לב לבה של החשיבה של אדורנו. מה שמעניין בה במיוחד, בעיניי, הוא העובדה שאדורנו אינו מפריד בין שני המושגים באופן דיכוטומי. כשמתבוננים במה שקורה בעולם היום, כולל בארה״ב, דבר אחד בולט במיוחד: השבריריות הרבה של המוסדות הדמוקרטיים. הנשיאות של טראמפ, ובמיוחד האירועים בשלהי כהונתו, מוכיחים זאת. טראמפ, עוד יותר מהיטלר, מדגים את התזה של אסכולת פרנקפורט, מכיוון שהוא בא מלב לבו של הקפיטליזם, וככזה השחית את הערכים הדמוקרטיים ואת הנורמות והפרוצדורות המקובלות בדמוקרטיה. אם יש משהו שאפשר ללמוד מארה״ב, מישראל, מהונגריה, מטורקיה, מפולין, מהודו ומרוסיה, הרי הוא שהשעיית הדמוקרטיה איננה חייבת להתרחש ברגע דרמטי אחד. די לשנות נורמות דמוקרטיות, לכרסם בשלטון החוק, לפצל ולהסית אזרחים ולייצר אויבים פנימיים כדי לפגוע במרקם של תרבות דמוקרטית ושל מוסדות דמוקרטיים.

חוברס: אכן, תומכי הסמכותנות אומרים: ״למה אתם מלינים שאנו פשיסטים? הרי יש בחירות, יש פרלמנט, יש בתי משפט, יש שומרי סף, יש תקשורת ואוניברסיטאות״. ואולם מטרת המשטר הסמכותני היא לעצב את תנאי היסוד בכל אחד מהמישורים האלה. כיצד? למשל, על ידי הצבת חסמים להשתתפותן של קבוצות מיעוט בבחירות, על ידי פסילת מועמדים, על ידי מינוי ״האנשים הנכונים״ במערכת המשפט והאכיפה, על ידי הבטחת בעלוּת של מקורבים על התקשורת או על ידי יצירת תלות כלכלית של האוניברסיטאות במדינה ובצבא. כך, אין צורך לפעול נגד התוצאות או ה״תפוקות״ שהמערכות והארגונים האלו מייצרים. די במסירתם לידי ״ידיים נאמנות״, בהרחבת מעגל משתפי הפעולה בקרב בעלי הכוח ומעצבי הדעה, או בהטמעת אומנות ההשתקה העצמית של המבקרים בפוטנציה. מזווית זו, שימוש באלימות או כליאה של יריבים, כפי שהדבר רווח בטורקיה בשנים האחרונות, הם כישלון. ההיגיון הסמכותני כאן מקביל, במידת מה, לאופן הפעולה של הניאו־ליברליזם, ואולי אף ניזון ממנו, שכן שיטה כלכלית זו מניחה מעורבות רבה של המדינה בעיצוב התנאים המקדימים לפעולת השוק, ואז תובעת לקבל את תוצאות התחרות, כי הרי ״השוק חופשי״.

המודל הסמכותני, שהוא בעל ספקטרום רחב, כמובן, מתאפיין בכך שהכול נעשה לכאורה באמצעים חוקיים ותוך כדי שימוש בפרלמנט, ולא על ידי פיזורו, כפי שקרה באיטליה של מוסוליני, ובעיקר ברייכסטאג בימי היטלר; בעידן הסמכותני גם אין כמעט הפיכות צבאיות, כפי שרווח במאה שעברה, בדרום אמריקה, לדוגמה.

האסטרטגיה הסמכותנית היא הדרגתית: בכל פעם משנים נדבך קטן של החוק (ושל הנורמה). השינוי כשלעצמו איננו גורם לקריסת המשטר הדמוקרטי, אלא פוגע בו עם הצטברותם של השינויים כולם. פה פוגעים בזכות ההפגנה, שם משנים את הרכב הוועדה למינוי שופטים וכאן מאיינים את פיקוח הכנסת על הממשלה. במקרה של טראמפ, עשרות אלפי שקרים וסילופים לאורך הקדנציה יצרו במצטבר את התשתית הקוגניטיבית למציאות אלטרנטיבית ו״לשקר הגדול״ בנוגע לתוצאות הבחירות, כפי שטען לאחרונה ההיסטוריון טימותי שניידר.2 בשם ״רצון העם״, המובנה בעיקר מלמעלה ובאופן מניפולטיבי, מסירים אט־אט את הסייגים על כוחה של הרשות המבצעת, והופכים את המחוקק למשרת של רשות זו. החוק מאבד את אופיו כמקדם בראש ובראשונה את האינטרס הציבורי וכמבטא עקרונות וערכים אוניברסליים ושל כלל האומה, והופך למכשיר המסייע לצבירת עוצמה ושימורה בידי המנהיג, בידי המפלגה ובידי המחנה.

ככלל, המשטר הסמכותני איננו מחסל את האופוזיציה אלא משתמש בה לצורכי תעמולה: מצד אחד הוא מחליש אותה במגוון דרכים ומבטיח שלא תהווה איום ממשי על שלטונו, ומצד שני הוא טוען שהדמוקרטיה מתקיימת והאופוזציה פשוט איננה זוכה לתמיכה ציבורית מספקת.

אילוז: בהרצאתו, אדורנו מגלה דאגה עמוקה ביחס לעובדה שהתנאים החברתיים לפשיזם ממשיכים להתקיים גם בחברה דמוקרטית. כלומר, הדמוקרטיה מכילה כוחות פנימיים אנטי־דמוקרטיים המרוקנים אותה מתוכן. יתר על כן, יש נטיות פשיסטיות היכולות לצמוח מבפנים, גם במדינות שבהן לא הייתה תנועה פשיסטית קודם לכן. הדימוי שראיתי לנגד עיניי בעקבות התיאור שלו הוא של תולעת הנמצאת בתוך פרי, אבל לא ברור מהי אותה תולעת בדיוק, כלומר מה התופעה החברתית שהיא מייצגת. על בסיס היכרות עם התיאוריות של אדורנו, אני חושבת שאפשר להניח שהתולעת היא שילוב של קפיטליזם, טכנולוגיה ועיוותים ששניהם יחד מייצרים באישיות של האזרח ובתודעתו.

חוברס: בהמשך לדימוי היפה שלך, של התולעת, אציין שמנהיגים סמכותניים וחילוניים כנתניהו או כטראמפ למדו לשלב את הימין הקיצוני (על המליציות שלו), וגם כוחות דתיים־שמרניים, בקואליציה שלהם וכמרכיבים במערכת היברידית המתיכה יחד סמכותנות, אלימות, לאומיות, דתיות, ודמוקרטיה. בקצה האחד של הספקטרום נמצא ימין חילוני ״מתון״ וממסדי ובקצהו האחר קבוצות לאומניות (חלקן דתיות), שלעיתים הן אף חמושות. בישראל, בשנים 2020-2019, ראש הממשלה נתניהו השקיע מאמצים רבים בשילוב מפלגת ״עוצמה לישראל״, שצמחה מתוך הכהניזם, כמרכיב לגיטימי בגוש של מפלגות הימין המתנחלי. מעבר לשיקולים אלקטורליים ברורים, מעשה זה של נתניהו נועד לאפשר לכוחות לאומניים אלה להביע מסרים אנטי־ליברליים הנוגעים לאוכלוסייה הפלסטינית בישראל, מסרים שהוא חושש להביע במו פיו, אך זקוק להם כדי להסית נגד אויב מדומה ולאחד מאחוריו ״מחנה לאומי״. מקצת התומכים ב״עוצמה לישראל״ מגלמים גם את הצל המרחף מעל הקיום ה״נורמלי״ של הדמוקרטיה, כלומר את האפשרות לשימוש באלימות נגד יריבים מבפנים, כפי שהם נוהגים דרך שגרה בשטחים הכבושים, ולאחרונה אף ביתר שאת. החשש מאלימות פנימית, לא רק מצד חוגים אלו, אכן מלַווה בחודשים האחרונים את ההפגנות נגד ראש הממשלה בבלפור ובכל רחבי הארץ.

אמנם במערכת הבחירות הרביעית שאנו נמצאים בעיצומה, מערכת שמתאפיינת בנטייה לאיוּן של דיון פוליטי על סוגיות עקרוניות - למשל, על מדיניות חוץ החל בעזה וכלה באירן, על צדק חלוקתי והתמודדות עם העוני הרב בישראל, ואפילו על שוויון אזרחי בצל חוק הלאום - נתניהו פונה גם לבוחרים בציבור הערבי בישראל בבקשה שיתמכו בו. אלא שהוא עושה זאת בצל האיוּן האמור, ובזכות הגמישות האידיאולוגית המאפיינת את הסמכותנות, ולכן ללא צורך לדחות את אנשי הימין הקיצוני ואת מה שהם מייצגים.

מילה נוספת: הפשיזם התאפיין באסתטיקה קולקטיבית של עוצמה ושל ציות, במסדרים ובמצעדים. הוא קרא להקרבה אישית אולטימטיבית בשם העם ((VOLK העל־זמני, שיח שלרוב איננו רווח בסמכותנות בת ימינו. הפשיזם היה גם בעל אופי קואופרטיבי ועם פן סוציאלי, ולא היו לו מאפיינים ניאו־ליברליים כמו היום. לבסוף, בשונה מהפשיזם, בסמכותנות המפלגה מאבדת את כוחה, והקשר בין המנהיג לעם הוא ישיר יותר, באמצעות המדיה החברתית ובאמצעים אחרים. כמובן, כל אלה הם הכללות, וכל מקרה צריך להיבחן לגופו.

המשך הפרק בספר המלא