הימין הקיצוני החדש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הימין הקיצוני החדש
הוספה למועדפים

הימין הקיצוני החדש

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

עלייתו של הימין הקיצוני החדש נראית היום כסכנה ברורה ומיידית לעצם קיומה של הדמוקרטיה הליברלית. מנהיגים פופוליסטים וסמכותניים צוברים שוב כוח פוליטי ממשי, ותשתיות חוקתיות ומשפטיות עומדות על סף קריסה גם במדינות בעלות מסורת דמוקרטית שנדמתה עד לאחרונה כיציבה, ובכלל זה ארצות הברית וישראל.

מניין שואב הימין הקיצוני החדש את כוחו? איך משרתים אותו הפיחות המכוון במעמד האמת וסימון האינטלקטואלים כאויבים? כיצד מגויסת לטובתו תקשורת ההמונים? עד כמה סכנתו ממשית וכיצד אפשר להיאבק בו?

על כל אלה מנסה לענות אסופת מאמרים זו, שבמרכזה טקסט נבואי כמעט של תיאודור ו' אדורנו, המבוסס של הרצאה שנשא בשנות ה-60 והתגלתה באחרונה מחדש. על טקסט זה נוספו ראיון קצר עם חוקר הפשיזם בעל השם העולמי זאב שטרנהל, ופרולוג מקיף מאת אווה אילוז ואיל חוברס, המגישים לנו מפתח חשוב להבנת המציאות הפוליטית שבה אנחנו חיים כעת.

פרק ראשון

בפתח המהדורה העברית
ב-6 באפריל 1967, כשני עשורים בלבד לאחר תום מלחמת העולם השנייה, הוזמן הפילוסוף והסוציולוג הגרמני תאודור ו' אדורנו לשאת דברים באוניברסיטת וינה. את הרצאתו הקדיש לעליית הימין הקיצוני החדש באירופה, תופעה שבאה לידי ביטוי בפופולריות הגוברת של האֶן־פֶּה־דֶה (NPD), מפלגת הימין שהמשיכה את דרכה של מפלגת הרייך הגרמנית. הקלטת ההרצאה נשמרה בארכיון במשך קרוב לחצי מאה, ורק בשלהי 2019 ראתה אור בגרמניה, בספר שהיה לרב מכר ועורר עניין רב.

אדורנו, הנאמן לתיאוריה הביקורתית של אסכולת פרנקפורט, שהוא היה ממחולליה, חזה כבר אז את המציאות הפוליטית, הכלכלית והחברתית שאנו עדים לה כעת ברחבי העולם, ובכלל זה בישראל. הוא הבין כי סכנת הלאומנות, הפשיזם והפופוליזם לא עברה מהעולם, למרות תבוסתם של גרמניה הנאצית ושל השלטון הפשיסטי באחדות ממדינות אירופה. בהרצאתו ניתח באופן אנליטי את המנגנון העומד מאחורי צבירת הכוח של הימין הקיצוני החדש, והצביע על רבות מהמניפולציות העומדות בלבו: הפיחות המכוּון במעמד האמת, תעמולה מתוחכמת בתקשורת ההמונים, ניתוב של קיטוב כלכלי לצרכיו, ריקונה של הדמוקרטיה מתוכנה הערכי לטובת מובנה הפורמלי, ליבוי שנאת זרים וסימון האינטלקטואלים כאויבים.

ניתוח נבואי זה של אדורנו אקטואלי ונחוץ היום במיוחד. בגרמניה כבר זוכה מפלגת הימין הקיצוני אה־אף־דה (Alternative für Deutschland) ליותר מ-90 צירים בבונדסטאג והיא המפלגה השלישית בגודלה בו. יש אף המצביעים על חדירתם של כוחות ניאו־נאצים למשטרה, לצבא ולמערכות שלטון אחרות שם. תופעות אלה אינן ייחודיות לגרמניה. בצרפת, בהונגריה, בטורקיה, בפולין ובמדינות אירופאיות נוספות, בארצות הברית שאחרי דונלד טראמפ ואף בישראל, נדמה שעצם מעמדה של הדמוקרטיה הליברלית נתון בסכנה. חשיבות פרסומו של טקסט זה בעברית ב-2021, כחיבור המציע למציאות המקומית פרספקטיבה היסטורית ואבני בוחן לעתיד, נדמית אפוא מובנת מאליה.

לטקסט המתורגם הקדמנו שיחה מקיפה בין פרופ' אווה אילוז וד"ר איל חוברס, ובו השניים מדגימים כיצד הפופוליזם והסמכותנות שעליהם הצביע אדורנו פועלים היום, צוברים כוח ופועלים מתוך הדמוקרטיה ונגדה בו־בזמן. שיחתם נחתמה זמן קצר לאחר שדונלד טראמפ פינה אך בקושי את מקומו בבית הלבן, ולקראת בחירות רביעיות בישראל בתוך שנתיים. תוצאותיהן של בחירות אלה, שבהן חדרה אל הכנסת, בתמיכתו של הליכוד, מפלגה כהניסיטית, התומכת במצעה בגלוי בלאומנות גזענית, בגירוש אזרחים, בכיבוש, בהומופוביה ובהחלשת מערכת המשפט, מעניקה לדבריהם של אילוז וחוברס משקל רב. התבוננותם בהתבססות הימין בישראל וקישור התופעה לתהליכים דומים בארצות מערביות אחרות הם תמרור אזהרה מפני הרס הדמוקרטיה, אפילו במדינות בעלות מסורת ליברלית עמוקה ומובהקת.

מאמר נוסף נועד לספר זה, פרי עטו של פרופ' זאב שטרנהל. לצערנו, שטרנהל לא הספיק להשלימו בטרם מותו ב-2020. כמחווה למי שהיה לא רק חוקר פשיזם בעל שם עולמי, אלא גם לוחם עיקש למען הדמוקרטיה וזכויות האדם בישראל, הצבנו באחרית הדבר לספר זה ראיון שקיים עמו העיתונאי גידי וייץ ב-2014. שטרנהל מביע בו חשש אמיתי מפני קריסתה של הדמוקרטיה הישראלית וקורא להילחם לשימורה, בשמה של ציונות האמת.

ואכן, העיון בדבריו של אדורנו ובטקסטים הנלווים אליו אינו אמור להביא למסקנות אינטלקטואלית בלבד. תקווה אנו כי תישמע בהם גם הקריאה לכל אחד מאתנו, לכל הכוחות הליברליים בישראל, לקבל אחריות אזרחית ופוליטית - ולפעול.

העורכים

השיחה בין פרופ' אווה אילוז לד"ר איל חוברס הוזמנה כפרולוג לספר זה והתקיימה בכמה מועדים. האחרון שבהם היה בסוף ינואר 2021, לאחר השבעתו של ג'ו ביידן לנשיא ארה"ב ובעוד מדינת ישראל נערכת לקראת הבחירות הכלליות הרביעיות בתוך שנתיים.

איל חוברס: אחד הדברים שתפסו את תשומת לבו של העולם, ביחס לבחירות לנשיאות בארה״ב ב-2020, הוא שעצם תוקפן הוטל בספק על ידי הנשיא טראמפ. הוא טען כי רבה בהן האפשרות לזיופים, בעיקר בהצבעה במעטפות בדואר. מיד לאחר הבחירות אף טען שניצח בהן, בטרם נספרו כל הקולות, וסירב להכיר בהפסדו גם כשהושלמה הספירה. למעשה, הוא קרא בכך תיגר על הפרקטיקה המרכזית בדמוקרטיה ועל האפשרות של העם האמריקני לממש את ריבונותו. טענות הכזב של הנשיא בכל הנוגע לבחירות משתלבות במתקפתו המתמדת על מעמד האמת והעובדות בחיים הציבוריים בארבע השנים האחרונות, תוך כדי שימוש מתוחכם בחצאי אמיתות, בסילוף ובהטעיה, בדיבור בעלמא ובשקרים. שיאו של תהליך זה, שבו הצליח הנשיא לשכנע בשקריו מיליוני אנשים, היה בהסתערות האלימה של תומכי טראמפ על גבעת הקפיטול, בעידודו, ב-6 בינואר 2021, אירוע שכמעט הביא לשיתוק הקונגרס בעת אישור תוצאות הבחירות. אני מציע שנתחיל בדברים שיש לאדורנו להגיד על כך, מאחר שהוא שׂם דגש מיוחד על תפקידה של תרבות השקר בעליית משטרים בעלי אופי פשיסטי או סמכותני.

אווה אילוז: הטקסט של אדורנו רלוונטי מאוד, כי הוא קושר את שאלת השלטון הפוליטי לשאלת האמת. בלב לִבה של הדמוקרטיה נטוע פרדוקס. מצד אחד, מושג האמת מרכזי בה, ואפילו רעיון חופש הביטוי נשען על התקווה שאם נאפשר לכל הרעיונות להתבטא, כולל לרעיונות כוזבים, בסופו של דבר האמת תנצח מעצם החיכוך בין הרעיונות. מצד אחר, ב-30 השנים האחרונות התרגלנו, בהשפעת הפילוסופיה הפוסט־מודרניסטית, לצפּות מדמוקרטיה שהיא תקבל ותאפשר ערעור על מושג האמת. המעשה הדמוקרטי האמיתי הפך להיות ערעור על מושג האמת, שנתפסה כעריצה, ככפייתית וכאישית מדי. מדע נהפך לכוח, ולפיכך כל שאיפה לדבֵּר את האמת נהפכה לשמרנית ולימנית. והנה הכול התהפך. עכשיו השמאל הליברלי מגן בחירוף נפש על מושג האמת, והימין, המכחיש את משבר האקלים ואת המדע באופן כללי, הוא שדורש את הזכות לערער על מושג האמת. ערעור זה על האמת הוא חלק בלתי נפרד מפוליטיקה פרוטו־פשיסטית.

בעניין זה, הטיעון של אדורנו הוא בעל אותו מבנה ברמה הפוליטית, הכללית יותר. כלומר, הוא טוען שהאמת פועלת בשירות אי־האמת (Truth in the service of untruth) כשם שהפשיזם פועל בתוך הדמוקרטיה - לא מחוץ לה או כנגדה, אלא שהשניים דרים בה בו־בזמן ובכפיפה אחת, והאחד נמצא בתוך השני. אדורנו אומר לנו שהיפוכה של האמת איננו דווקא השקר, אלא חוסר היכולת להבחין בין אמת לשקר. אי־אמת בתוך אמת מייצרת עולם אפיסטמולוגי מבולבל וכאוטי הרבה יותר, היכול, מדי פעם, לנכס לעצמו את הסמכות של האמת. לדוגמה, כשטראמפ או כשנשיא ברזיל בולסונארו אומרים שווירוס קורונה איננו הורג ואיננו מסוכן, הם אומרים משהו שהוא אמת, שכן אחוז התמותה בקרב החולים נמוך יותר מאשר במגפות אחרות בהיסטוריה. אבל מה שהם אומרים הוא בסיכומו של דבר שקר, מפני שמטרתם לשלול את קיומו של הווירוס, אף שאין ספק שהוא אכן קיים ושהוא דורש התייחסות. לכן אדורנו מציין שהיטלר וגבלס היו קודם כול וראשית לכול אנשי תעמולה.

חוברס: לדבריו, התעמולה המתמדת שאמצעי התקשורת המודרניים מאפשרים איננה עוד אמצעי בלבד לצבירת עוצמה, אלא חלק ממהות המשטר.

אילוז: אפשר להגיד שבחברה המודרנית תעמולה נהפכת לעיקרון המארגן של ידע מסוג מסוים, ידע שקשה יותר לקבוע בהקשרו מה שקרי ומה אמיתי. ייתכן שהמדע המסמן זאת בצורה המיטבית הוא תורת השיווק. כשמבקשים להטמיע מוצר בשוק, מקימים קבוצת מיקוד כדי להבין באמצעותה את עולם האסוציאציות הקשורות למוצר. למשל, מנטה נחשבת למרעננת; מהרעיון של רעננות הגיעו משווקים של משחות שיניים לרעיון של לובן השיניים. אין, כמובן, שום קשר בין מנטה לבין לובן, אך השיווק מצליח לייצר קשר כזה על בסיס אמונות של אנשים. שיווק הוא אפוא מדע המנסה להעניק תוקף אובייקטיבי לדעות כוזבות של אנשים. השאלה היא לא מה נכון או לא, אלא מה צרכנים חושבים שהוא נכון. אם כן, שיווק מקדם truth בתוך untruth. חשיבה זו גלשה ועיצבה אט־אט את כל הקשר בין מועמדים פוליטיים לבין מצביעיהם, והוא הפך להיות קשר המבוסס על עקרונות שיווקיים בלבד (מה המצביע חושב שהוא נכון, ולא מה נכון).

מבחינה זו, מעניין להיווכח עד כמה הדעות על וירוס הקורונה בארה״ב לא נשלטו כלל על ידי הממסד המדעי, אלא התיישרו עד מהרה על פי הדעות הפוליטיות. מדינות אדומות, בעלות נטייה רפובליקנית, הגנו על החופש שלהן שלא לעטות מסיכות ולהתעלם מקיומו של הווירוס, בעוד מדינות כחולות, דמוקרטיות בנטייתן, יישרו קו עם הממסד המדעי. הדבר מצביע על משבר־ידע מעניין מאוד. לאחרונה התפרסם מחקר, שמצא שהדעה הפוליטית שלך משפיעה על עצם עיבוד המידע בעניין הקורונה. ספציפית בנוגע למספר המתים ש״המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן״ (CDC) מדווחים עליהם: אם אתה רפובליקני, תגיד שה-CDC משקרים והמספרים מנופחים, ובעצם מספר המתים קטן בהרבה. מנגד, אם אתה דמוקרט, תחשוב שהמספרים נמוכים מדי ומספר המתים גדול בהרבה. מחקר זה מעניין בהקשר של תופעת טשטוש האמת, היות שבמקרה זה מדובר במידע שמקורו בקבוצה שהיינו רגילים לתת בה אמון, כלומר רופאים.

הנקודה היא לא רק שאנחנו לא מצליחים לגבש קונצנזוס, אלא שהאמת מאבדת את מה שחנה ארנדט כינתה ״האופי הכפייתי שלה״. היא התכוונה להגיד שהאמת היא מעין עריץ, שהרי אי אפשר להתווכח עם העובדה ש-2+2 הם 4, או שכוח המשיכה יפיל אותי ארצה אם אקפוץ מהחלון. אלא שהאמת איבדה בדיוק את האופי הכפייתי הזה, והדעה ניצחה את המדע - וליתר דיוק, האמון במדע הפך להיות סתם עוד דעה. מדובר בערעור משמעותי על הנחות היסוד של הנאורוּת. התיאוריה הדמוקרטית מבוססת על הנחות יסוד אפיסטמולוגיות חזקות (יש אמת וניתן להכיר אותה, והיא אמורה לפיכך לכפות את עצמה עלינו), אלא שהנחות אלו התפוררו.

חוברס: אבל יש לזכור שסוגיות דומות מלוות את הדמוקרטיה מאז ימי הסופיסטים, כלומר, זה איננו המשבר הראשון. דמוקרטיה, מעצם טיבה, מניחה פלורליזם של פרשנויות אינדיבידואליות על בסיס מצע עובדתי משותף, והגבול בין הפרשנות לעובדה הוא לעיתים עמום.

אילוז: לא בדיוק. המוסד המדעי לא היה קיים אז כמוסד, ולא היה מושג של אמת מדעית; אבל אפלטון ואריסטו לא חשבו ש״השליט הטוב״ יכול להתעלם מהאמת. לדעתי, יש לחכות למקיאוולי כדי לפגוש את המשבר האפיסטומולוגי האמיתי הראשון בתורת השלטון.

חוברס: עם זאת, האפשרות למניפולציה של האמת ושל העובדות, בשילוב אינטרס פרטי ומעמדי, רדפה גם את הדמוקרטיה האתונאית. בכל מקרה, יש משהו ייחודי לסמכותנות בימינו, שלעיתים מקדמת תפיסה על פיה עוצמה מתבטאת ביכולת שלי לעמוד מול ציבור ולשקר בידיעה שאני משקר ושהציבור יודע שאני משקר, ועדיין לקבל לגיטימציה לשקר זה. זכורה, למשל, אמירתו הידועה של נתניהו ״הערבים נוהרים לקלפיות״, או הכחשת כוונתו, בראיון בטלוויזיה, לבקש בעתיד חסינות מהכנסת מפני העמדתו לדין בהאשמות שחיתות - אמירות שקריות שעליהן לא שילם מחיר פוליטי ממשי. מה שחדש במקרים אלו ואחרים היא תגובת תומכיו: מבחינתם, לא רק צפוי שנתניהו ישקר, ולא רק לגיטימי שיעשה שימוש בכזב ובחצי אמת לצרכיו, אלא כך בדיוק הוא מוכיח את מעמדו ואת עוצמתו. להתבייש בשקרים שאמרת זו חולשה, להפגין חוסר עניין מוחלט באמת ולהתריס נגד מוסכמות זו גבורה. בתרבות הסמכותנית המנהיג איננו משחק על פי הכללים של בני אדם אחרים, אשר נגדם עדיין שמורות סנקציות חברתיות על כזב ורמייה: היותו מורם מעם מוכחת, בין השאר, בדיוק על ידי השקר ועל ידי ההתעלמות מעובדות, על ידי זכותו למציאות משלו - כולם מאפייני פעולה שכמעט דרושים לו בשביל להוכיח את עוצמתו. המהלך הפילוסופי־הכרתי שמתחיל עם ניטשה, של אמת כיצירה חופשית וכביטוי לרצון לעוצמה אנושית, עוּות, ומגיע היום לביטוי פוליטי מסוכן.

אילוז: לדעתי, לפנינו שתי תופעות שונות: האחת היא העובדה שדרך הרשתות החברתיות קל מאוד לייצר מציאות אלטרנטיבית, הנראית מוצקה מאוד, ולכן אנשים לא בהכרח יהיו מודעים לכך שמשקרים להם. התופעה השנייה היא הכוח הפרפורמטיבי של השקר. ג'ורג' אורוול כתב ב-1943 שהתיאוריה הנאצית מכחישה את קיומה של אמת בלתי תלויה. אם המנהיג אומר על אירוע כלשהו שהוא מעולם לא קרה, הוא אכן מעולם לא קרה, ואם הוא אומר ש-2+2 שווה 5, זו האמת. בהכחשת האמת המנהיג מפגין יכולת פרפורמטיבית, הוא כול יכול עד כדי כך, שבכוחו לקבוע מהי האמת. ובעיקר, זהו ניסיון לחתור תחת לב לבה של הדמוקרטיה: שיח הפוגע בהנחות היסוד על המציאות, בדברים שהסכמנו להסכים עליהם. המעמד של האמת ושל העובדות לא רק נשחק, אלא כאילו איננו קיים עוד ואיננו עומד במרכז הדיון הציבורי או כמטרתו. הרשתות החברתיות רק מעצימות זאת.

חוברס: זו אכן תופעה רחבה, אבל אני תוהה אם החברה הישראלית־היהודית פגיעה באופן מיוחד לתרבות הפוסט־אמת. זאת, מאחר שבמסורת הדתית שלנו אין מעמד לאדם כאזרח וכדובר אמת עצמאי, כמגלה את הקיים והראוי בעצמו ומחויב להם בספירה הציבורית. אצלנו, בניגוד לאמירתו של פרותגורס, האדם איננו ״קנה המידה לדברים״ ואין כמעט משקל לאתוס ולאופי שלו כיחיד בקביעת המציאות העובדתית או העמדה הנכונה מוסרית. אומני הרטוריקה המופלאים ביהדות הם הנביאים, אשר אינם מתנבאים בתוקף אישיותם וניסיונם, ואנו איננו יודעים עליהם כמעט דבר. הם מציגים באופן מונולוגי אמת חיצונית להם - את דברי האל המתגלה באמצעותם. ביהדות - לפחות לפי המסורת הטרום מלכותנית, מצד אחד, והנבואית, מצד שני - האמת המכריעה, לרבות בענייני ציבור וחוק, מקורה באל. האדם הוא רק מפרשהּ. לכן הדמוקרטיה, המניחה שאמיתות עולות מתוך שיחה ציבורית ופלורליסטית בין שווים, מעמידה קושי למסורת דתית זו. הציונות אמנם קיוותה שיהיה אפשר לשלב בין תחיית הלשון העברית לבין יצירת אזרחות מודרנית־דמוקרטית, אלא שדווקא תחיית הלשון העלתה את שאלת מקור האמת ביהדות, ואת חולשת היחיד־האזרח וסמכותו בהקשר זה. השמאל בישראל ברובו אינו מתעניין במסורת וביצירת פרשנות חדשה שלה, ולכן דומה שככל שהחברה הישראלית חוזרת להיות ״יהודית״ ושמרנית יותר, כן גוברת הבעיה.

פן משלים לתרבות השקר, שיש להתייחס גם אליו, בוודאי בישראל, הוא השתיקה. תחושת המציאות של האדם מתערערת לא רק בגלל העיוות המכוּון של מה שכן נאמר לו, אלא גם בגלל העלמה מהשיח של חלקים מכריעים מהמציאות הרלוונטית לו. הדוגמה הבולטת היא המשטר הצבאי הישראלי בשטחים. מצד אחד, מעשיו של משטר זה מוסתרים מעיני הציבור הישראלי, האחראי לכיבוש והמפעיל אותו, ומצד שני, זה משטר שאינו מקיים דיאלוג עם הציבור הפלסטיני ואינו חש כל צורך להסביר לו החלטות הנוגעות לחייו. השליטה נעשית באמצעות צווים של המפקד באזור (אלוף הפיקוד), בלי ספֶרה ציבורית ובלא מוסדות דליברטיביים שמתנהלים בהם דיונים ובירורים. למעשה, במשך חמישים שנה ויותר, מדינת ישראל מפעילה משטר דכאני אך יעיל, המייתר את הספירה הלשונית ומתקיים לכאורה מחוצה לה.

אנו גם עדים להשפעות המצטברות של תהליך זה על הדמוקרטיה הישראלית, למשל - בכך שמפלגת השלטון איננה טורחת לפרסם מצע ואיננה מתחייבת לתוכנית ולמדיניות ברוב תחומי החיים, וראש הממשלה כמעט שאינו מתראיין ואינו מקיים מסיבות עיתונאים, אלא בנושאי קורונה. המנהיג אומר: לא אתן לכם מילים־הבטחות, שבאמצעותן תגבילו את עוצמתי או תוכלו להשתמש בהן אחר כך נגדי. העוצמה שלי היא כזאת, שאינני צריך אפילו להגיד לכם מה אני הולך לעשות, או למסור לכם דין וחשבון בדיעבד. בקיצור, אם תרבות השקר והלא־אמת בתוך האמת היא פן אחד של הסמכותנות בישראל, הרי השתיקה וההתעלמות היא הפן השני שלה. מדובר במערכת דואלית.

אילוז: ישראל היא דמוקרטיה וכחנית מאוד, אך אין בה דיאלוג.

חוברס: אכן. אני מציע להשתהות רגע לפני שדנים בתכנים נוספים בטקסט של אדורנו, ולברר על מה בדיוק הוא מדבר ועל מה אנו מדברים. האם הוא בוחן ב-1967 את האפשרות של חזרת הנאציזם והפשיזם לגרמניה או את האפשרות של עליית תופעה פוליטית חדשה? באופן כללי יותר, האם המושג ״פשיזם״ והשפה הפוליטית של שנות ה-30 של המאה שעברה הם גם המתאימים ביותר לניתוח ההווה?

מבחינתי לפחות, ״פשיזם״ הוא מושג רלוונטי לשנות ה-20 עד שנות ה-40 של המאה הקודמת, והוא מתאים פחות לתופעות שנראות כיום בישראל ובעולם. להן מתאים יותר המושג ״סמכותנות״ (authoritarianism). זהו מושג בעייתי בעברית, מאחר שהוא נשמע כמו קטגוריה ביורוקרטית ולא מהדהד בו עולם משמעויות מן העבר: אין לו הכוח הרטורי שיש למושג פשיזם. מובן גם שאין הפרדה מובהקת בין התופעות שאותן מתארים שני המושגים, כי בשניהם סוגדים ללאומיות, מקדשים את הקולקטיב ומגמדים את האינדיבידואל. בשניהם גם שואפים לריכוז עוצמה משטרית, ופורמים ומחלישים את הנורמות ואת המוסדות המגבילים את כוחם של השליטים (חוק ומשפט, שומרי סף, תקשורת חופשית, מדע ואקדמיה, ארגוני עובדים חופשיים). לבסוף, בשניהם מסיתים נגד מיעוטים ואליטות ופוגעים בהם, הופכים את היריב הפוליטי לאויב ויוצרים מחנות קוטביים בחברה, מלבים את הפחדים ואת הטינה של אזרחים, מטפחים נאמנות אישית למנהיג, ועוד.

עם זה, יש גם הבדל חשוב בין שני משטרים אלו. כחלק מאגירת העוצמה ושימורה, הסמכותנות (במקרים שבהם היא צמחה בדמוקרטיות) לא שׂמה לה למטרה לבטל את הדמוקרטיה, כפי שאירע בפשיזם, אלא דווקא להשתמש בה, להגדיר אותה מחדש ולעקר אותה מתוכן - בוודאי מתוכן ליברלי. אדורנו מודע מאוד למופעים אלו של הסמכותנות. כבר בהרצאה ב-1959 הוא אומר, "בעובדה כי הנציונל־סוציאליזם מוסיף לחיות לאחר מותו בתוך הדמוקרטיה גלום לדעתי איום פוטנציאלי גדול מזה שבהמשך קיומן של נטיות פשיסטיות המתנגדות לדמוקרטיה".1

אילוז: אם יש תמה אחת המאפיינת בשיטתיות את אסכולת פרנקפורט, הרי זו העובדה שפשיזם איננו אירוע ״סוטה״ או מפלצתי, אלא דבר הצומח מן הרקמה של חברות קפיטליסטיות ודמוקרטיות. כלומר, הקו הרצוף הנמשך בין פשיזם ודמוקרטיה קפיטליסטית הוא לב לבה של החשיבה של אדורנו. מה שמעניין בה במיוחד, בעיניי, הוא העובדה שאדורנו אינו מפריד בין שני המושגים באופן דיכוטומי. כשמתבוננים במה שקורה בעולם היום, כולל בארה״ב, דבר אחד בולט במיוחד: השבריריות הרבה של המוסדות הדמוקרטיים. הנשיאות של טראמפ, ובמיוחד האירועים בשלהי כהונתו, מוכיחים זאת. טראמפ, עוד יותר מהיטלר, מדגים את התזה של אסכולת פרנקפורט, מכיוון שהוא בא מלב לבו של הקפיטליזם, וככזה השחית את הערכים הדמוקרטיים ואת הנורמות והפרוצדורות המקובלות בדמוקרטיה. אם יש משהו שאפשר ללמוד מארה״ב, מישראל, מהונגריה, מטורקיה, מפולין, מהודו ומרוסיה, הרי הוא שהשעיית הדמוקרטיה איננה חייבת להתרחש ברגע דרמטי אחד. די לשנות נורמות דמוקרטיות, לכרסם בשלטון החוק, לפצל ולהסית אזרחים ולייצר אויבים פנימיים כדי לפגוע במרקם של תרבות דמוקרטית ושל מוסדות דמוקרטיים.

חוברס: אכן, תומכי הסמכותנות אומרים: ״למה אתם מלינים שאנו פשיסטים? הרי יש בחירות, יש פרלמנט, יש בתי משפט, יש שומרי סף, יש תקשורת ואוניברסיטאות״. ואולם מטרת המשטר הסמכותני היא לעצב את תנאי היסוד בכל אחד מהמישורים האלה. כיצד? למשל, על ידי הצבת חסמים להשתתפותן של קבוצות מיעוט בבחירות, על ידי פסילת מועמדים, על ידי מינוי ״האנשים הנכונים״ במערכת המשפט והאכיפה, על ידי הבטחת בעלוּת של מקורבים על התקשורת או על ידי יצירת תלות כלכלית של האוניברסיטאות במדינה ובצבא. כך, אין צורך לפעול נגד התוצאות או ה״תפוקות״ שהמערכות והארגונים האלו מייצרים. די במסירתם לידי ״ידיים נאמנות״, בהרחבת מעגל משתפי הפעולה בקרב בעלי הכוח ומעצבי הדעה, או בהטמעת אומנות ההשתקה העצמית של המבקרים בפוטנציה. מזווית זו, שימוש באלימות או כליאה של יריבים, כפי שהדבר רווח בטורקיה בשנים האחרונות, הם כישלון. ההיגיון הסמכותני כאן מקביל, במידת מה, לאופן הפעולה של הניאו־ליברליזם, ואולי אף ניזון ממנו, שכן שיטה כלכלית זו מניחה מעורבות רבה של המדינה בעיצוב התנאים המקדימים לפעולת השוק, ואז תובעת לקבל את תוצאות התחרות, כי הרי ״השוק חופשי״.

המודל הסמכותני, שהוא בעל ספקטרום רחב, כמובן, מתאפיין בכך שהכול נעשה לכאורה באמצעים חוקיים ותוך כדי שימוש בפרלמנט, ולא על ידי פיזורו, כפי שקרה באיטליה של מוסוליני, ובעיקר ברייכסטאג בימי היטלר; בעידן הסמכותני גם אין כמעט הפיכות צבאיות, כפי שרווח במאה שעברה, בדרום אמריקה, לדוגמה.

האסטרטגיה הסמכותנית היא הדרגתית: בכל פעם משנים נדבך קטן של החוק (ושל הנורמה). השינוי כשלעצמו איננו גורם לקריסת המשטר הדמוקרטי, אלא פוגע בו עם הצטברותם של השינויים כולם. פה פוגעים בזכות ההפגנה, שם משנים את הרכב הוועדה למינוי שופטים וכאן מאיינים את פיקוח הכנסת על הממשלה. במקרה של טראמפ, עשרות אלפי שקרים וסילופים לאורך הקדנציה יצרו במצטבר את התשתית הקוגניטיבית למציאות אלטרנטיבית ו״לשקר הגדול״ בנוגע לתוצאות הבחירות, כפי שטען לאחרונה ההיסטוריון טימותי שניידר.2 בשם ״רצון העם״, המובנה בעיקר מלמעלה ובאופן מניפולטיבי, מסירים אט־אט את הסייגים על כוחה של הרשות המבצעת, והופכים את המחוקק למשרת של רשות זו. החוק מאבד את אופיו כמקדם בראש ובראשונה את האינטרס הציבורי וכמבטא עקרונות וערכים אוניברסליים ושל כלל האומה, והופך למכשיר המסייע לצבירת עוצמה ושימורה בידי המנהיג, בידי המפלגה ובידי המחנה.

ככלל, המשטר הסמכותני איננו מחסל את האופוזיציה אלא משתמש בה לצורכי תעמולה: מצד אחד הוא מחליש אותה במגוון דרכים ומבטיח שלא תהווה איום ממשי על שלטונו, ומצד שני הוא טוען שהדמוקרטיה מתקיימת והאופוזציה פשוט איננה זוכה לתמיכה ציבורית מספקת.

אילוז: בהרצאתו, אדורנו מגלה דאגה עמוקה ביחס לעובדה שהתנאים החברתיים לפשיזם ממשיכים להתקיים גם בחברה דמוקרטית. כלומר, הדמוקרטיה מכילה כוחות פנימיים אנטי־דמוקרטיים המרוקנים אותה מתוכן. יתר על כן, יש נטיות פשיסטיות היכולות לצמוח מבפנים, גם במדינות שבהן לא הייתה תנועה פשיסטית קודם לכן. הדימוי שראיתי לנגד עיניי בעקבות התיאור שלו הוא של תולעת הנמצאת בתוך פרי, אבל לא ברור מהי אותה תולעת בדיוק, כלומר מה התופעה החברתית שהיא מייצגת. על בסיס היכרות עם התיאוריות של אדורנו, אני חושבת שאפשר להניח שהתולעת היא שילוב של קפיטליזם, טכנולוגיה ועיוותים ששניהם יחד מייצרים באישיות של האזרח ובתודעתו.

חוברס: בהמשך לדימוי היפה שלך, של התולעת, אציין שמנהיגים סמכותניים וחילוניים כנתניהו או כטראמפ למדו לשלב את הימין הקיצוני (על המליציות שלו), וגם כוחות דתיים־שמרניים, בקואליציה שלהם וכמרכיבים במערכת היברידית המתיכה יחד סמכותנות, אלימות, לאומיות, דתיות, ודמוקרטיה. בקצה האחד של הספקטרום נמצא ימין חילוני ״מתון״ וממסדי ובקצהו האחר קבוצות לאומניות (חלקן דתיות), שלעיתים הן אף חמושות. בישראל, בשנים 2020-2019, ראש הממשלה נתניהו השקיע מאמצים רבים בשילוב מפלגת ״עוצמה לישראל״, שצמחה מתוך הכהניזם, כמרכיב לגיטימי בגוש של מפלגות הימין המתנחלי. מעבר לשיקולים אלקטורליים ברורים, מעשה זה של נתניהו נועד לאפשר לכוחות לאומניים אלה להביע מסרים אנטי־ליברליים הנוגעים לאוכלוסייה הפלסטינית בישראל, מסרים שהוא חושש להביע במו פיו, אך זקוק להם כדי להסית נגד אויב מדומה ולאחד מאחוריו ״מחנה לאומי״. מקצת התומכים ב״עוצמה לישראל״ מגלמים גם את הצל המרחף מעל הקיום ה״נורמלי״ של הדמוקרטיה, כלומר את האפשרות לשימוש באלימות נגד יריבים מבפנים, כפי שהם נוהגים דרך שגרה בשטחים הכבושים, ולאחרונה אף ביתר שאת. החשש מאלימות פנימית, לא רק מצד חוגים אלו, אכן מלַווה בחודשים האחרונים את ההפגנות נגד ראש הממשלה בבלפור ובכל רחבי הארץ.

אמנם במערכת הבחירות הרביעית שאנו נמצאים בעיצומה, מערכת שמתאפיינת בנטייה לאיוּן של דיון פוליטי על סוגיות עקרוניות - למשל, על מדיניות חוץ החל בעזה וכלה באירן, על צדק חלוקתי והתמודדות עם העוני הרב בישראל, ואפילו על שוויון אזרחי בצל חוק הלאום - נתניהו פונה גם לבוחרים בציבור הערבי בישראל בבקשה שיתמכו בו. אלא שהוא עושה זאת בצל האיוּן האמור, ובזכות הגמישות האידיאולוגית המאפיינת את הסמכותנות, ולכן ללא צורך לדחות את אנשי הימין הקיצוני ואת מה שהם מייצגים.

מילה נוספת: הפשיזם התאפיין באסתטיקה קולקטיבית של עוצמה ושל ציות, במסדרים ובמצעדים. הוא קרא להקרבה אישית אולטימטיבית בשם העם ((VOLK העל־זמני, שיח שלרוב איננו רווח בסמכותנות בת ימינו. הפשיזם היה גם בעל אופי קואופרטיבי ועם פן סוציאלי, ולא היו לו מאפיינים ניאו־ליברליים כמו היום. לבסוף, בשונה מהפשיזם, בסמכותנות המפלגה מאבדת את כוחה, והקשר בין המנהיג לעם הוא ישיר יותר, באמצעות המדיה החברתית ובאמצעים אחרים. כמובן, כל אלה הם הכללות, וכל מקרה צריך להיבחן לגופו.

אילוז: אני חושבת שאתה מחמיץ הן את עוצמת הביקורת של אדורנו והן את אופיין של מקצת המגמות המתרחשות בתוך התנועות הפופוליסטיות הלאומיות. לכאורה, יש שתי דרכים לפרש את דבריו של אדורנו. האחת, המובנת מאליה, אומרת שהניאו־נאצים עדיין נוכחים בצורה מסוימת בתרבות ובאופק הפוליטי הגרמניים. כך בוודאי עדיין היה המצב בשנות ה-60, ואנו יודעים שנאצים רבים לשעבר השתלבו בממשל או הסתננו לתוכו. עבודת הזיכרון המשמעותית שעשו הגרמנים ביחס לעברם התחילה למעשה מאוחר יותר, ומומשה על ידי הדור השני למבצעי השואה. במקביל, ב-1967, השנה שבה נשא אדורנו את הרצאתו, אדנאואר היה קנצלר כמעט יחיד אחרי המלחמה, והיה עסוק מאוד בתחייה הכלכלית של גרמניה. הבורגנים שאדורנו מדבר עליהם יצאו נשכרים מהמשטר הקודם ושנאו את הקומוניזם ואת הסוציאליזם. אדנאואר היה שותף לשנאה זו. בעצם, אדורנו מצביע על כך שתנאים פרה־פשיסטיים יהפכו את מבקריו של הקפיטליזם (כגון הסוציאליסטים) למושא של שנאה. מכאן אפשר להבין שאדורנו מודע, בטקסט זה, לנוכחות המשמעותית של נאצים לשעבר במוסדות מדינה רבים בגרמניה.

אבל יש עוד פרשנות לטקסט של אדורנו: אדורנו היה מרקסיסט, וכמרקסיסט הוא חושב במונחים של מבנה. לכן דומני שהשאלה שהוא שואל נמצאת בלב לבה של החשיבה המרקסיסטית, והיא: האם דמוקרטיה (לפחות דמוקרטיה מהסוג שאנו מכירים) היא משטר פוליטי־בורגני המכיל בתוכו את האפשרות להפוך לפשיזם? למרקסיסטים רבים היה יחס אמביוולנטי כלפי הדמוקרטיה, מפני שלדברי מרקס, דמוקרטיה דואגת לזכויות פורמליות מול החוק, אבל איננה מממשת את אידיאל השוויון בחברה האזרחית. אדורנו מצביע על העובדה שבשוק קפיטליסטי יש נטייה לריכוזיות של ההון, וריכוזיות זו מייצרת מערכת שלטונית מקבילה, החותרת תחת כללי המשחק הדמוקרטי.

בהקשר זה יש לדעת שבכל העולם הקפיטליסטי־המערבי מתרחש היום תהליך ברור של כרסום בפוליטיקה, ואפילו חיסולה, על ידי חברות גדולות ואינטרסים כלכליים, אשר שינו לגמרי את היחס של האזרח למדינה ואת היחס של המדינה לאזרח. בספרה Democracy in Chains ('דמוקרטיה בכבלים'),3 ננסי מקלין מראה כיצד מיליארדרים משתלטים בסתר על הממסד הפוליטי ומציגה את הקשרים בינם לבין הימין הרדיקלי הדתי, הרוצה להפוך ולבטל חקיקה דמוקרטית שנחקקה ב-40 השנים האחרונות, וכן להמשיך לייצר פחמן דו־חמצני תוך כדי הכחשת ההתחממות הגלובלית ולייצר פיאודליזם חדש, שיאפשר ניצול עובדים בלי חקיקה המגינה עליהם ובלי חסמים רגולטוריים. אין מדובר כלל בסמכותנות, אלא בסדר חברתי וערכי אחר לגמרי, המתקיים בד בבד עם הסדר הדמוקרטי־לכאורה, ומתחתיו. נוצר מבנה דמוקרטי המעניק לגיטימציה לשחקנים, שפועלים נגד האינטרס הציבורי ומנכסים לעצמם חלק גדול מהחקיקה וממוסדות המדינה.

במאמר 4Screen New Deal נעמי קליין טוענת שמשבר הקורונה מאפשר לתאגידים הטכנולוגיים הגדולים לבסס את שלטונם בחברה דרך בתי ספר ציבוריים, בתי חולים, ייעוץ רפואי פרטי, משטרה וצבא. לטענתה, אריק שמידט, מי שהיה מנכ״ל גוגל ויו״ר אלפאבית, החברה האם של גוגל, מנסה זה שנים לבסס את כוחם של התאגידים הטכנולוגיים של עמק הסיליקון בלב לבן של המדינות, ונראה שכעת הוא יצליח בזה. זו דוגמה מצוינת לתהליכים כלכליים המרוקנים את הדמוקרטיה מתוכנה ומדגימים את טענותיו של אדורנו, גם אם הן הקדימו את זמנן.

הרצאתו של אדורנו רלוונטית להפליא למצב הפוליטי הנוכחי. מנקודת מבטנו היום, הוא צדק בהחלט בכך שמה שהכי מאיים על הדמוקרטיה, ודאי בארה״ב, אך גם באירופה, הוא המשבר המכונה בפינו ״פופוליזם״, משבר הקשור לשלב התפתחותי מסוים של הקפיטליזם בתוך הדמוקרטיה. יכול להיות שגבולות הדמוקרטיה הם גבולות לאומיים והקפיטליזם הגלובלי חותר תחת גבולות אלו, הן מבחינה זהותית הן מבחינה כלכלית.

הגלובליזציה התהוותה, ככלל, כדי לשרת את האינטרסים של העשירים ביותר בעולם, ובהזדמנות זו היא סייעה גם לעניים ביותר. בכך היא הפכה את התשתית של החברות הדמוקרטיות ליציבה פחות. ההגירה בקנה המידה שראינו בשלושים השנים האחרונות טלטלה את המרקם הלאומי והתרבותי של מדינות רבות, על רקע ירידה משמעותית במספר מקומות העבודה שנועדו למעמד הפועלים המסורתי, וקיפאון בשכר של בני מעמד זה, במקרה הטוב, ואפילו ירידה משמעותית בכוח הקנייה שלו. משבר זה של מעמד הפועלים נעשה בהדרגה רלוונטי למעמד הביניים. כך, למשל, אוניברסיטאות אמריקניות שהציעו שירות נגיש לרבים באמצעות הלוואות הפכו בלתי נגישות למעגלים מתרחבים של קבוצות שונות. תהליך זה מתרחש, בעוד המדינה מצילה את וול סטריט, וחושפת בכך מי הם בעלי הברית האמיתיים שלה. לנוכח דברים אלו עולה חשד שהדמוקרטיה כבר אינה משרתת את כלל האוכלוסייה. מוסדות פוליטיים ניטרליים ואוניברסליים הופכים כלי בשירות האינטרסים של התאגידים. עניין זה מייצר חשדנות כלפי הפוליטיקה המסורתית, תחושה של בגידה מצד האליטות השולטות ושבירה של האמנה החברתית. לכן קל היה יותר לאיש מושחת במיוחד כמו טראמפ לשכנע שהממשלה היא ״ביצה״ שיש לייבש. המדינה, ודאי זו הניאו־ליברלית, איננה משרתת עוד את האינטרס של האזרח הקטן.

מתרחשת לפנינו טרגדיה פוליטית: מצד אחד, קבוצות רבות נאבקות שלא ליפול יותר מדי מטה, אנשים נאבקים כדי לרכוש את מה שהוריהם וסביהם השיגו בפחות עבודה. מצד שני, מאז שנות ה-70 עסק השמאל יותר ויותר בפוליטיקה של מיניות ומיעוטים, ולכן חדל כמעט לייצג את מעמד הפועלים והשאיר את הזירה פתוחה לימין. תהליכים אלו מסבירים, בין השאר, את עליית הימין הקיצוני, השוטף את אירופה ואת ארה״ב. לצד זה הפכה המדינה הניאו־ליברלית מכשיר בידי אליטות פיננסיות. תהליך זה מעיד על משבר עמוק מאוד בדמוקרטיה, שכן עד הופעתו של ברני סנדרס איש לא ייצג את הצעירים, את הפועלים ואת המעמד הבינוני הפוחד ליפול לתחתית. הדברים נכונים הן ביחס לארה״ב הן ביחס לאירופה. לכן הדמוקרטיה כיום היא קליפה ריקה, מרוקנת מתוכן. לכן טקסט זה של אדורנו רלוונטי מאוד לתיאור המצב הנוכחי.

חוברס: צריך לזכור, לדעתי, שהדמוקרטיה הליברלית היא מערכת המכילה בתוכה את המרכיבים הדרושים לתיקון עצמי, כולל מאבק בתאגידים. אבל יש להודות שבינתיים, משבר הקורונה העמיק את חוסר השוויון ואת ריכוזיות ההון בחברה.

יש גם לציין שבישראל הסמכותנות לא עלתה עקב משבר כלכלי של הקפיטליזם, אלא להיפך, היא עלתה דווקא בעשור של שגשוג וצמיחה. לפיכך, ההסבר שנכון לארה״ב או לבריטניה לא בהכרח תקף כאן, וכחלק מכך, עדיין איננו רואים בישראל עלייה של תנועה פרוגרסיבית כמו זו של סנדרס.

אילוז: עוד נקודה מעניינת בהרצאה היא ההתייחסות של אדורנו ללאומיות. הוא רואה בה סוג של אידיאולוגיה ריקה, שגם המדינה וגם הקפיטליסטים יכולים להשתמש בה כדי לייצר מעין מראית עין של אחדות, אחדות ריקה. אני חושבת שיש משהו חזק מאוד ורלוונטי בצורה שבה הוא מצביע על הלאומיות כמסגרת ריקה המתקיימת בד בבד עם הקפיטליזם. יש לקפיטליזם שתי מגמות סותרות: האחת היא הגלובליזציה, והשנייה - הלאומיות, אחרי שהגלובליזציה מפוררת את המרקם החברתי ואת הקשר בין האזרחים למדינה. משפט זה, הלקוח מתוך ההרצאה, הוא בעיניי חזק ומרכזי מאוד: ״אידיאולוגיות, בדיוק בשעה שהן מתרוקנות בפועל ממהותן עקב הסיטואציה האובייקטיבית, מקבלות על עצמן אז את הדֶמוֹניוּת שלהן, את ההרסנות האמיתית שלהן״. הביטו נא בטראמפ ובלאומיות שלו: לפנינו אולי אחד הביטויים הקיצוניים ביותר של הלאומיות האמריקנית. אבל האמת היא שהיא ריקה מתוכן, שכן הכוח האמריקני, או לפחות הכוח של אמריקה הלבנה והפרוטסטנטית, עומד להיעלם בקרוב מאוד מההיסטוריה. הדבר קורה גם בגלל השינויים הדמוגרפיים שהתרחשו ומתרחשים באמריקה, וגם מפני שארה״ב נדרשת להתמודד עם שחקנים שהולכים ומתחזקים, כמו סין. היותה של הלאומיות חלולה מקנה לה אפוא פרופורציות דמוניות. האומה מתרוקנת מתוכן, אבל האידיאולוגיה הלאומית והלאומנית גוברת. ההרצאה כולה מצביעה על פרדוקס זה. אדורנו מנסה למצוא צורה ריקה המסכנת את החברה, וכך הופכות הדמוקרטיה, ואפילו הלאומיות, לצורות ריקות, שריקנותן הופכת אותן למסוכנות, בעיניו. זה בעיניי המבנה הבסיסי של הטיעון שלו. מבנה קונספטואלי זה דומה למטפורה של התולעת שבתוך הפרי.

חוברס: אני מסכים עם האמירה בנוגע לריקנות היחסית של הלאומיות ועם ההבנה שאי אפשר להאמין בה באופן נאיבי וראשוני כמו במאה ה-19. אבל אדורנו אומר שגם היטלר הבין זאת, כך שכבר כמעט מאה שנה אנו עדים לתהליך של התפכחות, של אמביוולנטיות ושל מניפולציה, והייתי נזהר מלקבוע מתי הוא ההרסני והמסוכן ביותר.

אילוז: דמוקרטיות לא־ליברליות, כלשונו של ויקטור אורבן, הן דמוקרטיות שעדיין נושאות את זיכרון מלחמת העולם השנייה. הן מתנהלות בסביבה בינלאומית, כלומר סביבה של תלות הדדית במוסדות בינלאומיים כמו האיחוד האירופי, ולכן אינן יכולות למחוק לחלוטין את שלטון החוק ואת הפרדת הרשויות, לפחות באופן רשמי. דומני שבניתוח מרקסיסטי ופוסט־מרקסיסטי, יש טעם לשאול אם יש דפוסים קבועים בהיסטוריה של תנועות הימין הקיצוני, המאתגרים את הדמוקרטיה. בארה״ב ניתן לראות הקבלה בין עליית הקו־קלוקס־קלאן בשנות ה-20 של המאה הקודמת לבין עלייתו של טראמפ. בזמנו ניצל הקלאן את הכעס האדיר של מעמד הביניים, שספג כרסום משמעותי בכוחו הכלכלי ובהשפעתו הפוליטית. כמו בתקופת טראמפ כן אז, עניין ההגירה נהפך לנושא שהימין רכב עליו, מפני שבתחילת המאה ה-20 הגיעו לארה״ב מיליוני מהגרים, רובם קתולים, וכן יהודים רבים. הם עבדו בבתי חרושת תמורת משכורות נמוכות מאוד וחיו בנפרד מהאוכלוסייה המקומית. המציאות אז דמתה מאוד למציאות של ימינו - משבר כלכלי, כעס גדול של מעמד הביניים, פחד מפני גלי ההגירה ושימוש של הקלאן בתמות נייטיביסטיות, בדבר חשיבות הגזע הלבן ועליונותו, נגד המהגרים. אפשר לראות היום את אותו קשר בין משבר כלכלי ושינויים דמוגרפיים ובין שימוש בתיאוריות של טוהר הגזע. יש כמובן שוני רב, מבחינות רבות, בין התקופות והתופעות, אבל בשני המקרים אנו רואים שקשה מאוד לנתק את אובדן המעמד הכלכלי ואת אי־השקט שהוא גורר בעקבותיו, מהשימוש באי־שקט זה על ידי מפלגות ימין קיצוני. זאת, כדי לסמן אויבים מבפנים ולהשיב על כנם את הגדולה ואת הטוהר של העם.

חוברס: אם נחזור רגע למה שאמרת קודם לכן, הרי שקשה להיאבק במציאות הסמכותנית, חלקית בגלל העמימות שלה, בגלל השילוב בין דמוקרטיה כפאסדה ובין לאומיות כרטוריקה, בגלל הימנעותה מלהציב חלופות רעיוניות ברורות. אף שהדמוקרטיה והמוסדות המשמרים אותה נתונים לשחיקה מתמדת, היא איננה נדחית באופן פורמלי ומלא. אילו היו אופציות פוליטיות בינאריות, אולי היה סיכוי להתגבשות אופוזיציה חזקה יותר. אלא שהסמכותנות נסמכת על יצירת ערפל הכרתי, על ערבוב קטגוריות.

הקושי להיאבק בסמכותנות נובע גם מכך שארגוני הרוחב של הדמוקרטיה, שעשויים לבזר את העוצמה ולתווך בין החברה האזרחית לבין השדה הפוליטי, נחלשו, ולעיתים אף נעלמו בכוונת מכַוון. בישראל, למשל, איבדה המערכת המפלגתית את האופי הדמוקרטי שלה, את שליחותה הרעיונית, את יציבותה הארגונית והפרסונלית וגם את שלוחותיה בחברה (דוגמת ארגוני עובדים, תנועות נוער, מסגרות חינוך, ארגוני סיוע סוציאלי, קופות חולים, תנועות התיישבות, ארגוני ספורט, עיתונות ועוד), אשר אפשרו לה בעבר להוות חסם יעיל בפני נטיות סמכותניות. דווקא בימין המתנחלי ואצל החרדים תשתיות אלו נפגעו פחות, ולכן הם כוח פוליטי מאורגן, המתווה דרך למדינה כולה. אלא שהמחויבות שלהם לערכי הדמוקרטיה דווקא הלכה ופחתה.

ייתכן שאנו עומדים לפני ״משבר״ הסמכותנות בישראל, לנוכח התמודדותם השנויה במחלוקת של נתניהו ושל האליטה הפוליטית והדתית עם המגפה, ולנוכח השינוי האפשרי של האקלים הפוליטי בעולם עם התחלת כהונתו של ג'ו ביידן כנשיא ארה״ב. אך חשוב לזכור שגם אם נתניהו יחדל מחר מלכהן, המנגנונים והארגונים שהיו ביסוד הדמוקרטיה הישראלית ושימשו כבלם מפני ריכוזיות יתר לא יקומו לתחייה במהרה, והתרבות הפוליטית מבוססת המנהיג שנוצרה כאן לא תיעלם על נקלה. בין השאר, אין אפשרות לקיים תרבות דמוקרטית הדורשת שוויוניות, עצמאות, ביזור עוצמה, תחרות ופלורליזם, כאשר רוב המפלגות עצמן דוחות ערכים אלו בארגון הפנימי שלהן.

בהמשך לדברייך על הריקנות הכפולה של הדמוקרטיה והלאומיות בסמכותנות, הייתי מציין שבישראל הדבר בא לידי ביטוי מובהק בחוק הלאום, שאמור, יותר מכל חוק אחר לכאורה, להגדיר את אופייה ואת יעדיה של המדינה. מצד אחד, החוק ניסה להיפטר מהשוויוניות האזרחית בין יהודים לערבים (בניגוד למתחייב ממגילת העצמאות ומחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו), ומצד שני, אין הוא מציב שום תוכן פוזיטיבי ללאומיות: לא שלום עם שכנים, לא צדק חלוקתי ורווחת האזרח, לא יצירה וקִדמה, וכו'. בניגוד למגילת העצמאות, אין בחוק הלאום חזון או הגדרה של הטוב והראוי ברמה הקולקטיבית, והוא אף אינו מפנה אליה בהקשר זה, כפי שנעשה בחוקי היסוד שנחקקו בתחילת שנות ה-90. התוכן הפוזיטיבי היחיד בחוק הלאום, נוסף על הקשר עם התפוצות, הוא סעיף 7, שבו מדובר על מחויבות המדינה לקידום ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, ארץ שגבולותיה אינם ברורים ונקובים. חוק הלאום קובע אפוא בעקיפין שהלאומיות היהודית היא גשמית בעיקרה ומוכוונת אדמה, ובמקביל, שמדינת הלאום הישראלית נעשתה תכלית בפני עצמה, משוחררת מהכבלים הערכיים (היהודיים־נבואיים והדמוקרטיים־ליברליים) שאימצה בראשית דרכה.

אילוז: אכן כך. העורמה של הדמוקרטיה הלא־ליברלית היא השימוש שלה בקליפה דמוקרטית כדי לקדם סדר יום פוליטי וכלכלי אנטי־דמוקרטי, ולכן יש בכוחם של נתניהו, אורבן, בולסונארו, טראמפ ודומיהם לסחוף אחריהם תומכים רבים כל כך. סדר היום שלהם קורא תיגר על הדמוקרטיה, אך גם מגן עליה כביכול. הדבר נכון במיוחד כשהם מאפשרים קיום לכאורה של עיתונות חופשית ושל בחירות - בעיקר כששיעור התעסוקה גבוה מאוד (כמובן, עכשיו ישתנה הדבר בשל משבר הקורונה). לכן, קשה יותר להצביע על קבוצות חברתיות שהקיום שלהן ממש מאוים על ידי משטרים אלו, היודעים לשלב היטב ולאחד הן את המעמדות הנמוכים הן את ההון המובהק. נתניהו, למשל, ידע ויודע לבנות בכישרון רב קואליציות בין קבוצות שבדרך כלל אינן מתאימות זו לזו. יתר על כן, סדר היום המשיחי משתלב היטב עם אינטרסים כלכליים מובהקים, וככזה הצליח למשוך אליו גם קבוצות כמו מזרחים חרדים. חוסר הבינאריות שאתה מצביע עליו נובע אפוא גם מהיכולת לבנות קואליציות בשטח בין קבוצות רבות ושונות. רוברט פקסטון, ההיסטוריון הגדול של משטר וישי, הגדיר פשיזם כעיסוק אובססיבי בדעיכה של הקהילה, בפחד מהשפלה, בקורבנוּת, בפולחן הכוח, באחדות ובטוהר. בדרך כלל מפלגת רוב, בעזרת פעילים מחויבים מאוד, היא שמבטאת רעיונות אלו, ואט־אט האליטות הישנות מצטרפות אליה. בתהליך זה, אומר פקסטון, המוסדות הדמוקרטיים מאבדים בהדרגה את אופיים, ומפלגת הרוב ובני בריתה מתחילים לתפקד בצורה חסרת רסן, מבחינה מוסרית ומשפטית. נראה לי שזה תיאור מדויק מאוד של הפשיזציה של החברה הישראלית, במיוחד אחרי שגנץ הצטרף לממשלת נתניהו וסימן בכך את התבוסה הסופית של האליטות הישנות. לכן אולי חשוב יותר לדבר על פשיזציה ולא על פשיזם, כי פשיזם מצביע על משטר בעל תכונות קבועות, בעוד פשיזציה היא תהליך המשנה את הקשר בין חברה, פוליטיקה, דת וכלכלה.

ובאשר לשאלה שהעלית קודם לכן, על נוכחות של מבנים מנטליים פשיסטיים בתוך חברה דמוקרטית, דומני שצריך לגשת אליה דרך חקירת המבנים הרגשיים השולטים בזירה הציבורית. אין ספק שאחד מהם, ואולי הדומיננטי שבהם, הוא זה שניטשה כינה ressentiment, כלומר רגשות טינה. ניתן להגדיר זאת כתחושת עוול מתמשכת, המעוררת רצון לנקמה בקבוצות האחראיות לעוול. אלא שמדובר ברצון נקמה שלרוב מתקיים בספירה הדמיונית והסמלית. רגש זה מנוצל היטב על ידי אליטות מסוימות נגד אליטות אחרות. לדוגמה, הגיוס הימני המתמשך של רגש הטינה של המזרחים, מאז המאבק של הרוויזיוניסטים נגד המפא״יניקים. הרגש הפוליטי הנוסף שממלא תפקיד חשוב בפשיזציה של החברה הוא האפתיה הפוליטית, שהיא עצמה מורכבת מרגשות ומדעות מגוונים, כגון ״כולם מושחתים, אז בשביל מה?״ ״ממילא שום דבר לא ישתנה״. אפתיה זו נובעת, בין השאר, מהשינוי בחוזה שבין המדינה לבין האזרחים, חוזה המבטיח להם כיום כביכול את האמצעים לצרכנות חופשית. כל עוד חוזה זה מתקיים, האזרחים מסכימים לשתף פעולה עם המדינה, ועד כה, במדינות רבות, האזרחים אכן שיתפו פעולה עם משטרים אנטי־ליברליים. אבל שיתוף הפעולה מפסיק בתנאי קיצון, כשהמדינה נראית לא כמו זו שמגינה על ביטחונם, אלא זו שמאיימת עליו, כפי שקרה בהקשר של Black Lives Matter, או באי־ניהול משבר הקורונה בארה״ב או בישראל.

הפופוליזם הלאומי, כלשונו של פוקויאמה, מתנהל רגע אחד לפני שבירת אמנה חברתית זו, ומקיים יחס דיסוציאטיבי לדמוקרטיה. מצביעי טראמפ, למשל, שחלק ניכר מהם לבן ומאמין בעליונות הגזע הלבן, דווקא הם סירבו להוראה לעטות מסיכות ולנהוג בריחוק חברתי, בשם התיקון הראשון לחוקה האמריקנית, כלומר בשם חופש הביטוי והדת שלהם. בעיני קבוצה זו אין שום סתירה בין חופש זה לגזענות.

יש סוג של דיסוציאציה פוליטית, דיסוציאציה במובן הפסיכואנליטי של המילה. כלומר, אזרחים רבים יכולים, מצד אחד, לאהוב מאוד את הדמוקרטיה ולהזדהות איתה, ומצד שני - לתמוך בערכים ובסוגי מדיניות אנטי־דמוקרטיים. מבחינתם, לא רק שאין סתירה ביניהם, אלא יכול להיות שהאחד מגן על האחר. כדי לשמור על דמוקרטיה זו שהם אוהבים כל כך, עליהם להיפטר מהמהגרים ולהגן בכוח על הזכויות ועל הפריבילגיות של הקבוצה הלבנה. הימין הישראלי פועל בדיוק בצורה זו. מצד אחד, הוא דוחף לערכים ולפסיקות אנטי־דמוקרטיים, ומצד שני מתגאה בעליונות של הדמוקרטיה הישראלית לעומת השכנים הערבים. סתירות אלו מאפיינות את הפופוליזם החדש ומסתירות את הסכנה שבו.

חוברס: ביחס לגנץ וחבירתו לנתניהו, רציתי להוסיף שזה אכן היה אירוע מכונן: מדובר בקריסת הממלכתיות הישראלית המגולמת לכאורה בצה״ל, כלומר של הג'וקר האחרון שעמד מול הפופוליזם. עד היום צה״ל סימל, ואולי היה בפועל, הבלם המרכזי מול כוחות אלו ומול ניסיונו של הימין לבצע פוליטיזציה מלאה של מוסדות המדינה וארגוניה והכפפתם לצרכיו (אפשר היה לראות את זה ביחסו של הצבא למקרה של אלאור עזריה). העובדה ששלושה רמטכ״לים לשעבר חברו לשמאל הציוני, ובעקיפין אף למפלגה המשותפת, משמעותה שנציגיה הבולטים של הממלכתיות הישראלית מתייצבים לצד האופוזיציה, המנסה לאחוז בציפורניים בדש הדמוקרטיה הליברלית. אלא שעריקת גנץ ואשכנזי והפרת הבטחתם לבוחר חיסלה במידה רבה את האמינות של רעיון הממלכתיות עצמו - את האמונה שיש אינטרס ציבורי משותף, מעבר לזה הפרטי והמפלגתי, אינטרס הכולל את הנאמנות למוסדות דמוקרטיים חזקים כמו את עליונות החוק על האדם - ואת תפישת הצבא כמייצג אותה. ואכן, לקראת הבחירות הרביעיות במרץ 2021, ועם התפרקותה בפועל של כחול לבן, אין עוד מפלגה היכולה לדבר בשפת הממלכתיות.

עם זאת, אפשר גם לטעון שצה״ל, המקיים משטר צבאי יעיל במיוחד בשטחים, הוא גם המקור המרכזי לאורחות החשיבה הסמכותנית בישראל. הרציונל והמודל המשטרי נעדר הפרדת הרשויות - מודל שמהותו עוצמה טהורה המרוכזת ברשות המבצעת, שאין בו מקום לנורמה ולנוהג מרסנים, שאיננו מחויב לציבור שאמורים לשרת אותו (הפלסטינים) ושנעקר ממנו השיח על שאלות של הטוב המשותף והראוי מוסרית - זהו הרי בדיוק המודל של המשטר הצבאי הנוהג בגדה המערבית. מאחר שהוא קיים עשורים רבים, ומיליונים בישראל נחשפו אליו והפעילו אותו, בהם כמובן הקצונה הגבוהה, שעם שחרורה משתלבת במערכות הפוליטיות והאזרחיות, הרי שרציונל משטרי זה יובא בהדרגה מהשטחים לתוך ישראל פנימה. כך הוא הכשיר תודעתית את הסמכותנות. בישראל, שבה אין היסטוריה של פשיזם כמשטר וכתרבות, ושרבים מאזרחיה אף סובלים מטראומה בעטיו, תופעת הסמכותנות המקומית מתחילה לדעתי בעיקר מכאן.

ועוד בעניין הפן הכלכלי שהזכרנו קודם לכן. כאשר אדורנו דיבר ב-1967, הניאו־ליברליזם כבר היה מוּכּר אינטלקטואלית כתורה שהתפתחה החל משנות ה-30 של המאה הקודמת אך טרם באה לידי מימוש בפועל. אולי לכן הוא לא התייחס לאפשרות של שילוב בין קפיטליזם מוקצן, כלומר ניאו־ליברלים, לבין סמכותנות. כך או כך, ובניגוד למה שמקובל לחשוב, לאידיאולוגיה כלכלית־פוליטית זו (המגלמת לכאורה את צמצום כוחה של המדינה, את העמקת החופש בחברה ואת העצמת האינדיבידואל) יש יחסים מורכבים עם הסמכותנות בת זמננו. חוקרים חוזרים היום, למשל, לתמיכה שהביעו הוגים ניאו־ליברלים כפרדריך הייאק ומילטון פרידמן בצ'ילה של פינושה, על המדיניות הניאו־ליברלית החלוצית שנקט, ואף לתקופה מוקדמת יותר, לצמיחת האסכולה הגרמנית של הניאו־ליברליזם בשנות ה-30, ל-Ordoliberalism.

אילוז: אינני יודעת אם הסמכותנות של המדינה היא נגזרת ישירה של הניאו־ליברליזם או תוצאה בלתי מתוכננת שלו. ודאי שבאסכולה הקלאסית של הניאו־ליברליזם, המדינה אמורה לצמצם את עצמה כדי לאפשר לשוק לאזן את עצמו. מדינה סמכותנית כמו זו של פינושה יישמה את המדיניות של ״נערי שיקגו״, קבוצת הכלכלנים הצ'יליאנים שיצאו מבית מדרשו של פרידמן, אבל אינני בטוחה כלל שדבר זה מוכיח זיקה הכרחית. נראה לי שכדי להסביר מה קרה בצ'ילה בסוף שנות ה-70, התפיסה של נעמי קליין בדבר ״דוקטרינת ההלם״ מתאימה יותר. על פי קליין, במקומות שבהם מתחולל משבר לאומי כתוצאה משינויים או ממהפכות פוליטיות או כתוצאה מאסונות טבע, ייתכן שהמדינה, כלכלנים ותאגידים משתפים פעולה כדי לבזוז את הקופה הציבורית. לעומת זאת, המדינה הניאו־ליברלית, ארה״ב למשל, דווקא נסוגה ומייצרת סוג של שלטון דרך כאוס, לאו דווקא סמכותנות.

חוברס: הניאו־ליברליזם קרוב לסמכותנות, במובן זה שהוא מניח מדינה חזקה המעצבת את הכללים ומתַחזקת את המוסדות הנחוצים לשוק החופשי: בורסה, נגידוּת ובנק מרכזי, משרד אוצר דומיננטי, רשות להגבלים עסקיים וכו'; מוסדות אלו מבודדים יחסית מלחצים חברתיים־פוליטיים. זו מדינה שגם מצמצמת באגרסיביות תשלומי רווחה, מפריטה חברות ממשלתיות ומפרקת את כוחם של ארגוני העובדים. המדינה ״מתכנסת״ ומצמצמת את מעורבותה הישירה בכלכלה ובחברה, אך הכלים המוניטריים, הפיסקליים והמשפטיים העומדים לרשותה לטובת כפיית רצונה מול שלל קבוצות אינטרסים, הכלים האלה דווקא מתחזקים. לכן, מבחינה רעיונית, הניאו־ליברליזם, כפי שמומש על ידי מרגרט תאצ'ר (״אשת הברזל״), לדוגמה, כרוך בעיצוב תודעה ציבורית חדשה, הרואה את הפוליטי במונחים של כוח ממשלתי אפקטיבי ושרירי, היוצר ריחוק בינו לבין האזרח וצרכיו. זהו הקשר העיקרי בין שתי התופעות.

אילוז: מצד אחד אני מסכימה איתך, ומצד שני, לא נוח לי עם זה שאתה טוען טענות הדומות במקצת למה שטראמפיסטים אומרים, כלומר שיש עודף ממשל וממשלה, ושהמדינה הפכה סמכותנית מדי. בהקשר האמריקני, מי שמתלונן על סמכותנות של המדינה הוא הימין האלטרנטיבי (alt right), ומי שרוצה יותר מעורבות של המדינה הוא דווקא השמאל הליברלי, שאתה ואני משתייכים אליו. לכן אני חושבת שהדיון על סמכותנות המדינה שונה מאוד מזה שנסוב על הבעייתיות האירופית שמתוכה אדורנו כותב. הסמכותנות שהוא כותב עליה היא סמכותנות שמתנגדת לסוגים שונים של חופש בסיסי. הניאו־ליברליזם והביטויים הפוליטיים שלו, כמו הטראמפיזם, דווקא רוצים בחופש מקסימלי. ראינו זאת היטב במשבר הקורונה, כאשר טראמפיסטים סירבו להוראות ולפקודות של המדינה, הפֵרו סגר והתהלכו בלי מסיכה. אם כן, יש בקבוצה זו ריבוי של נטיות סותרות: מצד אחד, פולחן המנהיג ואמונה בעליונות הגזע, ומצד שני, רתיעה גדולה מכוחה של המדינה ותביעה לחופש אינדיבידואלי מקסימלי מולה, מה שדומה יותר לאנרכיזם מאשר לסמכותנות. כך שבעיניי, התרבות הפוליטית המתלווה לניאו־ליברליזם היא רוויית סתירות, ואין היא רואה בהגברת כוחה של המדינה מטרה אולטימטיבית, כפי שקרה בפשיזם הקלאסי, אלא אך ורק אמצעי להגדלת חליפין כלכליים ורווחיים. במשבר הקורונה היה אפשר להבחין בהבדלים מהותיים בין ההתנהלות של האיחוד האירופי לבין זו של הממשל האמריקני: המדינות האירופיות והאיחוד האירופי הרגישו אחריות עצומה, בריאותית וכלכלית, כלפי האזרחים.

חוברס: אני חושב שהקשר בין התופעות עמוק יותר ונובע, בין השאר, מכך שהניאו־ליברליזם סודק את הסולידריות החברתית ואת המחויבות ההדדית, וגם מכך שהוא מקדם עולם רעיוני שבו מעמדם של האזרחים כבעלי זכויות ותביעות מהשלטון דועך: השוק הניטרלי ערכית הוא לכאורה זה המעצב את הסדר הקיים, והתוצאות שלו חייבות להתקבל כלגיטימיות. שלושת האלמנטים הללו - המדינה כמנגנון של עוצמה וכפייה המתַפעלת ומרחיבה את השוק ״החופשי״; נפרדוּת ובדידות האדם כסוכן כלכלי־חברתי; ודעיכת מעמד האזרח כמי שחייבים לשרת אותו ולהבטיח את זכויותיו הסוציאליות - החלו לקנות שביתה בישראל כבר באמצע שנות ה-80, אבל קודמוּ מאוד בימיו של נתניהו כשר אוצר, בתחילת שנות ה-2000. בדיעבד, אני סבור שהם הניחו את התשתית לתהליכים הסמכותניים שאנו עדים להם היום.

אילוז: הייתי מוסיפה שהניאו־ליברליזם משנה באופן מהותי את תוכן האזרחות. ג'ון דיואי הציג בצורה המשכנעת ביותר את העובדה שדמוקרטיה איננה יכולה להתקיים בלי חינוך לדמוקרטיה, כלומר דמוקרטיה היא לא רק בחירות והפרדת רשויות, אלא גם ובעיקר יחס מסוים של האזרחים אל המוסדות הדמוקרטיים. דמוקרטיה פירושה שאזרחים מסכימים לדון זה עם זה ומסכימים שלא להפוך את היריב הפוליטי לאויב. ואולם בעשרים־שלושים השנים האחרונות התרחש תהליך שהביא בדיוק לַהיפך מזה, תהליך המתבטא בקושי הולך וגובר להיכנס למשא ומתן על הסדר הפוליטי, מפני שהיריב הפוליטי נהפך לאויב שצריך להביס.

חוברס: אני מסכים שהניאו־ליברליזם קשור בשחיקת האזרחות ובשינוי של הבנתנו את הספירה שבה מתממשים החירות והפוטנציה האנושית. הפילוסופית הפוליטית וונדי בראון טענה שכאשר האזרח הופך בעיני עצמו ובעיני המדינה בעיקר לסוכן כלכלי, הוא גם נוטה פחות לשפוט את עצמו ואת האחרים בפריזמה אתית ונורמטיבית, שכן ה״הון״ החברתי הטמון במצוינות אנושית המובנת והמוערכת במונחים אלו הוא מועט.5 הדבר גם מקל על מנהיגים פוליטיים מושחתים לצמצם את הדיון לשאלה אם עברו או לא עברו על החוק, תוך כדי העלמת השאלה האתית הנוגעת להתנהגותם.

לאידיאולוגיה הניאו־ליברלית, יש להודות, היו הישגים כלכליים בישראל בעשורים האחרונים. ואולם יש לה גם תרומה מכרעת לעליית הסמכותנות, בגלל שחיקת מעמד האזרח והפיכתו של הישראלי לאפתי יחסית במישור הפוליטי, ואף התרבותי. הדמוקרטיה גם החלה להימדד על פי התועלת שהיא מביאה כתואמת או כמעודדת פרודוקטיביות גדולה במובן הכלכלי, ופחות כתכלית לעצמה. רק לאחרונה, בעקבות משבר הקורונה, שערער קשות את הסדר הניאו־ליברלי, וחשף עד כמה סדר זה פגע בסולידריות האזרחית בישראל וברעיון הטוב המשותף, יש שינוי מגמה במעורבות הפוליטית ובמחאה.

אילוז: אין להמעיט בחשיבות העצומה של הטכנולוגיה - דווקא זאת התרומה העצומה של אדורנו למרקסיזם, תרומתו וגם הסטייה שלו מהמרקסיזם הקלאסי. ברור יותר ויותר שאנו צועדים לקראת עולם שבו הבית הופך לקניון, למקום עבודה, לבר ולמסעדה, לבית קולנוע ולאולם קונצרטים, הכול בעשרים המטרים הרבועים של הסלון שלנו. אדורנו כבר הבין זאת בשנות ה-40, כשטבע את המושג ״חרושת התרבות״. הוא לא היה יכול לדמיין את האינטרנט, אבל רשת האינטרנט היא ההתגלמות המובהקת ביותר של הדמיון הדיסטופי ביותר של אסכולת פרנקפורט, היות שהיא מייצרת הפרדה מקסימלית של תחומי חיים רבים, שהיו קודם לכן קהילתיים וציבוריים, מנתקת בין האזרח לבין האדם הפרטי והופכת את האדם הפרטי לחשוב ולמרכזי יותר בזהות. האינטרנט אִפשר הפרטה גמורה של הזהות.

חוברס: את מציינת בצדק את עליית חשיבותו של האדם הפרטי לעומת האזרח, מבחינה היסטורית, ואולי כאן אכן המקום לגעת בתודעת הזמן המקיפה יותר שעולה מדבריו של אדורנו. עבורו, העלייה המחודשת של הימין הקיצוני כרוכה בהכרה של הקטסטרופה העומדת להתרחש. תומכיו של ימין זה אינם צופים עתיד שבו מצבם משתפר: לא מבחינה כלכלית־אישית ולא מבחינה לאומית וקולקטיבית. מאחר שהם אינם רואים חלופה ריאלית למצבם הנוכחי, אלא רק הרעה שלו, יש להם, לדברי אדורנו, תשוקה להרס טוטאלי של המצב הקיים. במקום רצון או יכולת לשנות את המציאות באופן קונסטרוקטיבי, הם מתמסרים לפנטזיה ניהיליסטית על החרבתה: לפנינו ממד נוסף של הריקנות שדיברנו עליה קודם לכן. אף שאין הדברים נאמרים מפורשות, אדורנו מדבר כאן במונחים פרוידיאניים מובהקים של אינסטינקטים, כלומר של ״טנטלוס״, יצר המוות וההרס. כיום, תחושת הקטסטרופה האורבת למין האנושי רווחת הרבה יותר מאשר רק בחוגי הימין הקיצוני, וזאת בשל משבר האקלים, השינויים הטכנולוגים המפליגים (רובוטיקה או אינטליגנציה מלאכותית, למשל) ואיום המגפות העולמיות.

אילוז: אינני בטוחה שבעניין זה אני מסכימה איתך ועם אדורנו. הרי מי שמתריע היום מפני הקטסטרופה הוא בפירוש השמאל, ולא הימין. למעשה, אחד הצירים החדשים שהשמאל והימין נפרדים בו זה מזה סובב את הפחד מקטסטרופה. הימין משקיע משאבים רבים בהכחשת עובדות מדעיות הנוגעות למשבר האקלים, ועימן בהכחשה של כל קשר בין תעשיות הפולטות כמות גדולה של פחמן דו־חמצני לבין התמוטטות הסביבה האקולוגית. יש ציר ממשי בין טראמפ, בולסונארו ופוטין, מנהיגים שממש מזלזלים בתחושת הקטסטרופה של השמאל ודוגלים בשמירה על הסטטוס קוו.

חוברס: לימין יש קטסטרופות משלו: הגירה, טרור, חילוניות, התפרקות המשפחה והזהות הלאומית.

חשוב לומר שמאז תחילת המאה ה-19, המחשבה הפוליטית במערב ראתה בזמן ההיסטורי בסיס למשמעות וללגיטימציה של צורת משטר ואידיאולוגיה זו או אחרת. היו שני מטא־נרטיבים מרכזיים: מרקס יצר נרטיב אחד על ההיסטוריה האנושית - המטריאליזם ההיסטורי - שעל פיו העתיד מוביל למלחמת מעמדות, למהפכה ולקומוניזם. עוד קודם לכן החל קאנט לנסח את החזון הליברלי כתכלית ההיסטוריה, חזון שימומש באופן הדרגתי ויכלול: משטר דמוקרטי נבחר מבוסס חוק, זכויות אזרח ליחיד, סחר מפותח ותלות הדדית בין מדינות, כינון מוסדות בינלאומיים מחויבים לשלום, ועוד. הגל כתב על תכלית ההיסטוריה במונחים של: המדינה המודרנית הרציונלית, חברה אזרחית, קפיטליזם והמשפחה הגרעינית. לפני קצת יותר משלושים שנה, בסמוך לקריסה הסופית של המטא־נרטיב הקומוניסטי, חיבר פרנסיס פוקויאמה את מאמרו הידוע על קץ ההיסטוריה, שבו טען כי האופק הפוליטי היחיד שנותר רלוונטי לקראת סוף המאה ה-20 אכן מבוסס על החזון הליברלי שתיארו קאנט והגל.

רבים תוקפים את פוקויאמה, ובצדק, מאחר שלא צפה את נסיגת הדמוקרטיה הליברלית בעולם, תהליך שהחל כבר ב-2005 בערך. הוא ואחרים מתקשים במיוחד להסביר את המודל הסיני, המצליח על פי דרכו. הוא גם עמעם את המחלוקות האידיאולוגיות בתוך המערב, למשל בין מדינת הרווחה הסקנדינבית לבין הניאו־ליברליזם בנוסח רייגן ותאצ'ר.

אבל האם טעה פוקויאמה בנקודה העיקרית? אינני בטוח. לומר שההיסטוריה נגמרה ושלא יהיו עוד מאבקים אידיאולוגיים גדולים בעתיד זו שטות ויוהרה, אבל גם אם המודל הליברלי־דמוקרטי אכן איבד מכוחו והקפיטליזם יצר אי־שוויון קיצוני, וגם אם אנחנו כבר לא תופסים את ההיסטוריה כנרטיב תבוני, בוודאי לא מטאפיזי, יש במקביל להודות שבינתיים לא עלה מודל חלופי, במיוחד לא ברמה העולמית. הסמכותנות איננה מציעה אידיאולוגיה מקיפה או חזון חדש של משטר, חברה ואדם - כדוגמת הקומוניזם בשעתו - שבשמם יוצאים המונים ברחבי העולם לרחובות. רוב האנשים, במערב אך לא רק בו, לא ויתרו על חירות אישית וקולקטיבית כערך חשוב בחייהם, לא על התפיסה השוויונית של בני אדם במובן הפוליטי והחוקי, ולא על עקרון ריבונות העם - אלא שהם מאוכזבים מהמבנים הפוליטיים והכלכליים הקיימים, בכל האמור במימוש ערכים אלה ואחרים.

אילוז: במובן מסוים, המאבקים הדמוקרטיים נמשכים, אבל הם לובשים פנים אחרות, בין השאר באמצעות הטכנולוגיה. תנועות כמו MeToo ו-Black Lives Matter הן במובן מסוים רבות עוצמה הרבה יותר מכל פוליטיקה שהכרנו, מפני שהן הופכות עד מהרה גלובליות ותובעות לא רק שינויים אידיאולוגיים, אלא גם שינויים התנהגותיים מיידיים. יש להן גם עוצמה נורמטיבית גדולה הרבה יותר, כמו במקרי קיצון: פיטורים של עורכי עיתונים בכירים, למשל, לאו דווקא מפני שהביעו דעה בעייתית, אלא מפני ששמם נקשר למישהו אחר שהביע עמדה ״בעייתית״. אנו צופים בגלובליזציה של נורמות צדק, שמרקס היה יכול רק לחלום עליה. עם זאת, אפשר כמובן להתווכח על נורמות הצדק האלו ולבקרן.

חוברס: אכן אפשר לטעון כי MeToo ו-Black Lives Matter הן ההוכחה הניצחת לחיוּת של הרעיון הדמוקרטי־ליברלי ולכוח המשיכה שלו גם בתקופתנו. לסמכותנות כרעיון, בשונה מהמנהיג המגלם אותה, אין כוח מגייס שכזה. האם אנשים מפגינים בכיכר העיר למען ריכוזיות כאידיאולוגיה? האם אנשים צובאים על שערי ממשלותיהם בתביעה שיצמצמו את זכויותיהם כאינדיבידואלים ויחדרו לפרטיותם? האם הם תובעים להחיות תרבות מיליטריסטית והתפשטות מרחבית או ערכים של משמעת, הקרבה וצייתנות, כפי שתיאר אדורנו בספרו על 'האישיות הסמכותנית' ועל סולם הפשיזם (F) המפורסם המודד אותה? לדעתי, אנו עדים בעיקר לשחיקה של המודל הליברלי הקיים, בשל מגוון סיבות בעלות משקל (אי־שוויון, אובדן זהות קהילתית, תחושת חוסר ערך וכבוד, הגירה, טרור ועוד). איננו מבחינים בארוס פוליטי סביב מודל אחר המצייר עתיד טוב יותר, ואיננו רואים דמיון פוליטי יצירתי בפעולה. לא הלאומיות, הגזענות, לא הדת והמסורת בגרסתן העכשווית, הן חלופות חדשות וסוחפות. הן אינן אלא שחזור של מערכות אמונה שאכזבו כבר בעבר, ולכן כוחן מוגבל.

לפשיסטים בשנות ה-20 וה-30 הייתה תפיסת עתיד שהזינה אותם, ולוּ רק חלקית. באיטליה היא כללה את הפוטוריזם של מארינטי; לנאציזם הייתה הפנטזיה של הרייך בן אלף השנים, המבוסס על עליונות הגזע. העתיד היה להם ״מרחב״ לכיבוש אלים, והתנועה המתמדת קדימה - עיקרון מכונן. במקביל, האיטלקים השתמשו גם בהיסטוריה של רומא העתיקה וחלק מהנאצים, הימלר לדוגמה, השתמשו במיתוסים של השבטים הטבטונים. אבל מנהיגים סמכותנים בימינו, למשל אורבן, טראמפ ונתניהו, אינם מתיימרים להציג תמונת עתיד מקיפה, אם בכלל, וגם תמונת העבר שלהם איננה כה משכנעת. הם בעיקר אנשי ההווה. לכן אני חושב שהאפשרות שלהם לגייס אנשים לפעולה פוליטית משמעותית כלשהי בטווח הארוך היא מוגבלת, בעצם, ככל שזה מעניין אותם. אלא שבמודרניות, מנהיג או מפלגה שאינם מסוגלים למקם את עצמם ביחס לזמן ההיסטורי - תמיכתם הציבורית רעועה. סביר לכן שסמכותנות כמודל היא בת חלוף, ודאי גם משום שהכול בה סובב סביב אישיות ספציפית שאיננה יכולה לחמוק מסופיות האדם.

אילוז: אינני מסכימה עם הדברים. לאורבן ולארדואן עניין רב ומובהק בעבר המיתי של הונגריה או של האימפריה העותמנית, בהתאמה. אורבן רואה את עצמו כמגן הנצרות, כשם שארדואן רוצה לחסל את המורשת החילונית של אטאטורק ולחדש את האיסלאם, כפי שמראה החלטתו להפוך את איה סופיה למסגד שוב. כך גם בנוגע לטראמפ. הסלוגן MAKING AMERICA GREAT AGAIN אמנם מרפרר לעבר שמעולם לא היה, אבל השימוש בעבר שבו היה קיים ״עם טהור״ מוסיף לשמש נקודת עוגן חשובה לפרוטו־פשיזם של היום. בדומה ללינדברג, שניצל את שנאת המהגרים החזקה (במיוחד נגד יהודים וקתולים) בארה״ב בשנות ה-30 והשתמש גם הוא בסלוגן ״אמריקה תחילה״, כך הגלים הפרוטו־פשיסטיים של היום נאבקים בשאלת זהות חריפה מאוד לנוכח גלי ההגירה העצומים בעולם. הפרויקט המתנחלי, שחלקים נכבדים ממנו נראים לי פשיסטיים למדי, נשען גם הוא על עבר מיתי, שלא רק מצדיק את המפעל הפוליטי שלהם, אלא גם משמש כהצדקה אידיאולוגית המבעירה אוכלוסיות שלמות מבפנים. זאת ועוד, אנו מוצאים שם את הכלים והמרכיבים המסורתיים של פשיזם, כלומר תעמולה, שקריוּת, שנאת אינטלקטואלים, ועוד. ייתכן אפוא שהפשיזם איננו בהכרח אידיאולוגיה, אלא יותר הישענות על עבר, על אומה, על טוהר העם ועל שימוש בכמה אסטרטגיות וכלים פוליטיים בסיסיים, ובהם ערעור על שלטון החוק, ערעור על האליטות הישנות, במיוחד על האינטלקטואלים, ערעור על כל פוליטיקה נאורה, וערעור על חילוניות. כל אלו מופצים במכונת תעמולה, הנתמכת על ידי תאגידים ועוד גורמים עשירים מאוד.

הנחת היסוד המתערערת כיום היא שאזרחים יעדיפו משטר דמוקרטי על פני משטר לא דמוקרטי. היה אפשר לפרש את הנאציזם ואת הפשיזם כחבלי הלידה של הדמוקרטיה, ואכן אחרי מלחמת העולם השנייה נראָה שעם הבשלת משטר זה, הכול יעדיפו אותו תמיד. יכול להיות שהייתה זו טעות להיאחז באמונה זו.

חוברס: אנו מסכימים בנוגע לפגיעות של הדמוקרטיה. בנאומה הראשון לאחר הבחירות ציטטה סגנית הנשיא קמלה הריס את חבר הקונגרס ולוחם זכויות האדם ג'ון לואיס: ״דמוקרטיה איננה מצב מסוים, היא פעולה״. עוד אמרה, שהדמוקרטיה חזקה כמידת נכונותנו להיאבק ולהקריב למענה. יש לקוות שהיא וביידן יקדמו תובנה זו בשנים הקרובות.

עם זאת, לדעתי צריך גם לזכור את הפגיעוּת של הסמכותנות, מהסיבות שציינתי למעלה, וגם מסיבות אחרות. ידוע לכול שאכן הולכים ומתהווים להם אתגרים עצומים שעדיין אין לנו מושג כיצד להתמודד עימם, בעיקר משבר אקלים וסביבה חריף, טכנולוגיות ומאגרי מידע שמשנים רדיקלית את חיינו ואת הבנתנו את האדם ופרטיותו, מגפות גלובליות, אי־שוויון כלכלי חסר תקדים, כוח מופרז של תאגידים ועוד. מי יצליח להתמודד עם כל זאת? הפלגנות, הפסימיזם, הרהב והשמרנות של רבים מהמשטרים הסמכותניים יעמדו להם לרועץ. אני בין אלו הסבורים שבטווח הארוך יש כאן יתרון דווקא לדמוקרטיות ליברליות,6 מאחר שהן נוטות לפעול מתוך אמון במערכות הציבוריות, מתוך פתיחות רעיונית ופלורליזם של דעות ושל פתרונות, מתוך אופטימיות והסתמכות על המדע ועל האמת, ומתוך סולידריות חברתית וכלל אנושית. אמנם סין התמודדה יפה עם המגפה, אך כך גם מדינות כגון אוסטרליה וניו־זילנד, שהן דמוקרטיות ליברליות שהשכילו גם לטפח את רעיון הטוב המשותף והאחריות האזרחית־אישית לפעול לאורו.

בשונה מטענת פוקויאמה, אנו מבינים שאין לדבר על הדמוקרטיה במונחים הגליאניים־תודעתיים וכתכלית ההיסטוריה, ושצריך לדמיין אותה לא רק כמערכת מוסדית וחוקית, או אפילו כתרבות, אלא גם כבחירה נמשכת ומתחדשת. דמוקרטיה היא דרך חיים ומחייבת מאבק ברמת המיקרו - היא תמנון שברירי שאנו, האזרחים והאזרחיות, הם זרועותיו הנעות.

באשר לישראל, ככל שיש לנו מסורת פוליטית כלשהי, הרי היא מסורת מהפכנית לעילא ואף אינדיבידואלית במידת מה: הציונות, במקורה לפחות, ולמרות כל בעיותיה ועיוורונה המעיק, היא היפוכם המוחלט של הסמכותנות והשמרנות. אולי הגיעה העת, גם בשמאל, להיזכר במסורת זו ולהיעזר בה, ולא להפקיר אותה לפרשנויות מסולפות ומסלפות של אינטלקטואלים מהימין.

עוד על הספר

הימין הקיצוני החדש תאודור אדורנו

בפתח המהדורה העברית
ב-6 באפריל 1967, כשני עשורים בלבד לאחר תום מלחמת העולם השנייה, הוזמן הפילוסוף והסוציולוג הגרמני תאודור ו' אדורנו לשאת דברים באוניברסיטת וינה. את הרצאתו הקדיש לעליית הימין הקיצוני החדש באירופה, תופעה שבאה לידי ביטוי בפופולריות הגוברת של האֶן־פֶּה־דֶה (NPD), מפלגת הימין שהמשיכה את דרכה של מפלגת הרייך הגרמנית. הקלטת ההרצאה נשמרה בארכיון במשך קרוב לחצי מאה, ורק בשלהי 2019 ראתה אור בגרמניה, בספר שהיה לרב מכר ועורר עניין רב.

אדורנו, הנאמן לתיאוריה הביקורתית של אסכולת פרנקפורט, שהוא היה ממחולליה, חזה כבר אז את המציאות הפוליטית, הכלכלית והחברתית שאנו עדים לה כעת ברחבי העולם, ובכלל זה בישראל. הוא הבין כי סכנת הלאומנות, הפשיזם והפופוליזם לא עברה מהעולם, למרות תבוסתם של גרמניה הנאצית ושל השלטון הפשיסטי באחדות ממדינות אירופה. בהרצאתו ניתח באופן אנליטי את המנגנון העומד מאחורי צבירת הכוח של הימין הקיצוני החדש, והצביע על רבות מהמניפולציות העומדות בלבו: הפיחות המכוּון במעמד האמת, תעמולה מתוחכמת בתקשורת ההמונים, ניתוב של קיטוב כלכלי לצרכיו, ריקונה של הדמוקרטיה מתוכנה הערכי לטובת מובנה הפורמלי, ליבוי שנאת זרים וסימון האינטלקטואלים כאויבים.

ניתוח נבואי זה של אדורנו אקטואלי ונחוץ היום במיוחד. בגרמניה כבר זוכה מפלגת הימין הקיצוני אה־אף־דה (Alternative für Deutschland) ליותר מ-90 צירים בבונדסטאג והיא המפלגה השלישית בגודלה בו. יש אף המצביעים על חדירתם של כוחות ניאו־נאצים למשטרה, לצבא ולמערכות שלטון אחרות שם. תופעות אלה אינן ייחודיות לגרמניה. בצרפת, בהונגריה, בטורקיה, בפולין ובמדינות אירופאיות נוספות, בארצות הברית שאחרי דונלד טראמפ ואף בישראל, נדמה שעצם מעמדה של הדמוקרטיה הליברלית נתון בסכנה. חשיבות פרסומו של טקסט זה בעברית ב-2021, כחיבור המציע למציאות המקומית פרספקטיבה היסטורית ואבני בוחן לעתיד, נדמית אפוא מובנת מאליה.

לטקסט המתורגם הקדמנו שיחה מקיפה בין פרופ' אווה אילוז וד"ר איל חוברס, ובו השניים מדגימים כיצד הפופוליזם והסמכותנות שעליהם הצביע אדורנו פועלים היום, צוברים כוח ופועלים מתוך הדמוקרטיה ונגדה בו־בזמן. שיחתם נחתמה זמן קצר לאחר שדונלד טראמפ פינה אך בקושי את מקומו בבית הלבן, ולקראת בחירות רביעיות בישראל בתוך שנתיים. תוצאותיהן של בחירות אלה, שבהן חדרה אל הכנסת, בתמיכתו של הליכוד, מפלגה כהניסיטית, התומכת במצעה בגלוי בלאומנות גזענית, בגירוש אזרחים, בכיבוש, בהומופוביה ובהחלשת מערכת המשפט, מעניקה לדבריהם של אילוז וחוברס משקל רב. התבוננותם בהתבססות הימין בישראל וקישור התופעה לתהליכים דומים בארצות מערביות אחרות הם תמרור אזהרה מפני הרס הדמוקרטיה, אפילו במדינות בעלות מסורת ליברלית עמוקה ומובהקת.

מאמר נוסף נועד לספר זה, פרי עטו של פרופ' זאב שטרנהל. לצערנו, שטרנהל לא הספיק להשלימו בטרם מותו ב-2020. כמחווה למי שהיה לא רק חוקר פשיזם בעל שם עולמי, אלא גם לוחם עיקש למען הדמוקרטיה וזכויות האדם בישראל, הצבנו באחרית הדבר לספר זה ראיון שקיים עמו העיתונאי גידי וייץ ב-2014. שטרנהל מביע בו חשש אמיתי מפני קריסתה של הדמוקרטיה הישראלית וקורא להילחם לשימורה, בשמה של ציונות האמת.

ואכן, העיון בדבריו של אדורנו ובטקסטים הנלווים אליו אינו אמור להביא למסקנות אינטלקטואלית בלבד. תקווה אנו כי תישמע בהם גם הקריאה לכל אחד מאתנו, לכל הכוחות הליברליים בישראל, לקבל אחריות אזרחית ופוליטית - ולפעול.

העורכים

השיחה בין פרופ' אווה אילוז לד"ר איל חוברס הוזמנה כפרולוג לספר זה והתקיימה בכמה מועדים. האחרון שבהם היה בסוף ינואר 2021, לאחר השבעתו של ג'ו ביידן לנשיא ארה"ב ובעוד מדינת ישראל נערכת לקראת הבחירות הכלליות הרביעיות בתוך שנתיים.

איל חוברס: אחד הדברים שתפסו את תשומת לבו של העולם, ביחס לבחירות לנשיאות בארה״ב ב-2020, הוא שעצם תוקפן הוטל בספק על ידי הנשיא טראמפ. הוא טען כי רבה בהן האפשרות לזיופים, בעיקר בהצבעה במעטפות בדואר. מיד לאחר הבחירות אף טען שניצח בהן, בטרם נספרו כל הקולות, וסירב להכיר בהפסדו גם כשהושלמה הספירה. למעשה, הוא קרא בכך תיגר על הפרקטיקה המרכזית בדמוקרטיה ועל האפשרות של העם האמריקני לממש את ריבונותו. טענות הכזב של הנשיא בכל הנוגע לבחירות משתלבות במתקפתו המתמדת על מעמד האמת והעובדות בחיים הציבוריים בארבע השנים האחרונות, תוך כדי שימוש מתוחכם בחצאי אמיתות, בסילוף ובהטעיה, בדיבור בעלמא ובשקרים. שיאו של תהליך זה, שבו הצליח הנשיא לשכנע בשקריו מיליוני אנשים, היה בהסתערות האלימה של תומכי טראמפ על גבעת הקפיטול, בעידודו, ב-6 בינואר 2021, אירוע שכמעט הביא לשיתוק הקונגרס בעת אישור תוצאות הבחירות. אני מציע שנתחיל בדברים שיש לאדורנו להגיד על כך, מאחר שהוא שׂם דגש מיוחד על תפקידה של תרבות השקר בעליית משטרים בעלי אופי פשיסטי או סמכותני.

אווה אילוז: הטקסט של אדורנו רלוונטי מאוד, כי הוא קושר את שאלת השלטון הפוליטי לשאלת האמת. בלב לִבה של הדמוקרטיה נטוע פרדוקס. מצד אחד, מושג האמת מרכזי בה, ואפילו רעיון חופש הביטוי נשען על התקווה שאם נאפשר לכל הרעיונות להתבטא, כולל לרעיונות כוזבים, בסופו של דבר האמת תנצח מעצם החיכוך בין הרעיונות. מצד אחר, ב-30 השנים האחרונות התרגלנו, בהשפעת הפילוסופיה הפוסט־מודרניסטית, לצפּות מדמוקרטיה שהיא תקבל ותאפשר ערעור על מושג האמת. המעשה הדמוקרטי האמיתי הפך להיות ערעור על מושג האמת, שנתפסה כעריצה, ככפייתית וכאישית מדי. מדע נהפך לכוח, ולפיכך כל שאיפה לדבֵּר את האמת נהפכה לשמרנית ולימנית. והנה הכול התהפך. עכשיו השמאל הליברלי מגן בחירוף נפש על מושג האמת, והימין, המכחיש את משבר האקלים ואת המדע באופן כללי, הוא שדורש את הזכות לערער על מושג האמת. ערעור זה על האמת הוא חלק בלתי נפרד מפוליטיקה פרוטו־פשיסטית.

בעניין זה, הטיעון של אדורנו הוא בעל אותו מבנה ברמה הפוליטית, הכללית יותר. כלומר, הוא טוען שהאמת פועלת בשירות אי־האמת (Truth in the service of untruth) כשם שהפשיזם פועל בתוך הדמוקרטיה - לא מחוץ לה או כנגדה, אלא שהשניים דרים בה בו־בזמן ובכפיפה אחת, והאחד נמצא בתוך השני. אדורנו אומר לנו שהיפוכה של האמת איננו דווקא השקר, אלא חוסר היכולת להבחין בין אמת לשקר. אי־אמת בתוך אמת מייצרת עולם אפיסטמולוגי מבולבל וכאוטי הרבה יותר, היכול, מדי פעם, לנכס לעצמו את הסמכות של האמת. לדוגמה, כשטראמפ או כשנשיא ברזיל בולסונארו אומרים שווירוס קורונה איננו הורג ואיננו מסוכן, הם אומרים משהו שהוא אמת, שכן אחוז התמותה בקרב החולים נמוך יותר מאשר במגפות אחרות בהיסטוריה. אבל מה שהם אומרים הוא בסיכומו של דבר שקר, מפני שמטרתם לשלול את קיומו של הווירוס, אף שאין ספק שהוא אכן קיים ושהוא דורש התייחסות. לכן אדורנו מציין שהיטלר וגבלס היו קודם כול וראשית לכול אנשי תעמולה.

חוברס: לדבריו, התעמולה המתמדת שאמצעי התקשורת המודרניים מאפשרים איננה עוד אמצעי בלבד לצבירת עוצמה, אלא חלק ממהות המשטר.

אילוז: אפשר להגיד שבחברה המודרנית תעמולה נהפכת לעיקרון המארגן של ידע מסוג מסוים, ידע שקשה יותר לקבוע בהקשרו מה שקרי ומה אמיתי. ייתכן שהמדע המסמן זאת בצורה המיטבית הוא תורת השיווק. כשמבקשים להטמיע מוצר בשוק, מקימים קבוצת מיקוד כדי להבין באמצעותה את עולם האסוציאציות הקשורות למוצר. למשל, מנטה נחשבת למרעננת; מהרעיון של רעננות הגיעו משווקים של משחות שיניים לרעיון של לובן השיניים. אין, כמובן, שום קשר בין מנטה לבין לובן, אך השיווק מצליח לייצר קשר כזה על בסיס אמונות של אנשים. שיווק הוא אפוא מדע המנסה להעניק תוקף אובייקטיבי לדעות כוזבות של אנשים. השאלה היא לא מה נכון או לא, אלא מה צרכנים חושבים שהוא נכון. אם כן, שיווק מקדם truth בתוך untruth. חשיבה זו גלשה ועיצבה אט־אט את כל הקשר בין מועמדים פוליטיים לבין מצביעיהם, והוא הפך להיות קשר המבוסס על עקרונות שיווקיים בלבד (מה המצביע חושב שהוא נכון, ולא מה נכון).

מבחינה זו, מעניין להיווכח עד כמה הדעות על וירוס הקורונה בארה״ב לא נשלטו כלל על ידי הממסד המדעי, אלא התיישרו עד מהרה על פי הדעות הפוליטיות. מדינות אדומות, בעלות נטייה רפובליקנית, הגנו על החופש שלהן שלא לעטות מסיכות ולהתעלם מקיומו של הווירוס, בעוד מדינות כחולות, דמוקרטיות בנטייתן, יישרו קו עם הממסד המדעי. הדבר מצביע על משבר־ידע מעניין מאוד. לאחרונה התפרסם מחקר, שמצא שהדעה הפוליטית שלך משפיעה על עצם עיבוד המידע בעניין הקורונה. ספציפית בנוגע למספר המתים ש״המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן״ (CDC) מדווחים עליהם: אם אתה רפובליקני, תגיד שה-CDC משקרים והמספרים מנופחים, ובעצם מספר המתים קטן בהרבה. מנגד, אם אתה דמוקרט, תחשוב שהמספרים נמוכים מדי ומספר המתים גדול בהרבה. מחקר זה מעניין בהקשר של תופעת טשטוש האמת, היות שבמקרה זה מדובר במידע שמקורו בקבוצה שהיינו רגילים לתת בה אמון, כלומר רופאים.

הנקודה היא לא רק שאנחנו לא מצליחים לגבש קונצנזוס, אלא שהאמת מאבדת את מה שחנה ארנדט כינתה ״האופי הכפייתי שלה״. היא התכוונה להגיד שהאמת היא מעין עריץ, שהרי אי אפשר להתווכח עם העובדה ש-2+2 הם 4, או שכוח המשיכה יפיל אותי ארצה אם אקפוץ מהחלון. אלא שהאמת איבדה בדיוק את האופי הכפייתי הזה, והדעה ניצחה את המדע - וליתר דיוק, האמון במדע הפך להיות סתם עוד דעה. מדובר בערעור משמעותי על הנחות היסוד של הנאורוּת. התיאוריה הדמוקרטית מבוססת על הנחות יסוד אפיסטמולוגיות חזקות (יש אמת וניתן להכיר אותה, והיא אמורה לפיכך לכפות את עצמה עלינו), אלא שהנחות אלו התפוררו.

חוברס: אבל יש לזכור שסוגיות דומות מלוות את הדמוקרטיה מאז ימי הסופיסטים, כלומר, זה איננו המשבר הראשון. דמוקרטיה, מעצם טיבה, מניחה פלורליזם של פרשנויות אינדיבידואליות על בסיס מצע עובדתי משותף, והגבול בין הפרשנות לעובדה הוא לעיתים עמום.

אילוז: לא בדיוק. המוסד המדעי לא היה קיים אז כמוסד, ולא היה מושג של אמת מדעית; אבל אפלטון ואריסטו לא חשבו ש״השליט הטוב״ יכול להתעלם מהאמת. לדעתי, יש לחכות למקיאוולי כדי לפגוש את המשבר האפיסטומולוגי האמיתי הראשון בתורת השלטון.

חוברס: עם זאת, האפשרות למניפולציה של האמת ושל העובדות, בשילוב אינטרס פרטי ומעמדי, רדפה גם את הדמוקרטיה האתונאית. בכל מקרה, יש משהו ייחודי לסמכותנות בימינו, שלעיתים מקדמת תפיסה על פיה עוצמה מתבטאת ביכולת שלי לעמוד מול ציבור ולשקר בידיעה שאני משקר ושהציבור יודע שאני משקר, ועדיין לקבל לגיטימציה לשקר זה. זכורה, למשל, אמירתו הידועה של נתניהו ״הערבים נוהרים לקלפיות״, או הכחשת כוונתו, בראיון בטלוויזיה, לבקש בעתיד חסינות מהכנסת מפני העמדתו לדין בהאשמות שחיתות - אמירות שקריות שעליהן לא שילם מחיר פוליטי ממשי. מה שחדש במקרים אלו ואחרים היא תגובת תומכיו: מבחינתם, לא רק צפוי שנתניהו ישקר, ולא רק לגיטימי שיעשה שימוש בכזב ובחצי אמת לצרכיו, אלא כך בדיוק הוא מוכיח את מעמדו ואת עוצמתו. להתבייש בשקרים שאמרת זו חולשה, להפגין חוסר עניין מוחלט באמת ולהתריס נגד מוסכמות זו גבורה. בתרבות הסמכותנית המנהיג איננו משחק על פי הכללים של בני אדם אחרים, אשר נגדם עדיין שמורות סנקציות חברתיות על כזב ורמייה: היותו מורם מעם מוכחת, בין השאר, בדיוק על ידי השקר ועל ידי ההתעלמות מעובדות, על ידי זכותו למציאות משלו - כולם מאפייני פעולה שכמעט דרושים לו בשביל להוכיח את עוצמתו. המהלך הפילוסופי־הכרתי שמתחיל עם ניטשה, של אמת כיצירה חופשית וכביטוי לרצון לעוצמה אנושית, עוּות, ומגיע היום לביטוי פוליטי מסוכן.

אילוז: לדעתי, לפנינו שתי תופעות שונות: האחת היא העובדה שדרך הרשתות החברתיות קל מאוד לייצר מציאות אלטרנטיבית, הנראית מוצקה מאוד, ולכן אנשים לא בהכרח יהיו מודעים לכך שמשקרים להם. התופעה השנייה היא הכוח הפרפורמטיבי של השקר. ג'ורג' אורוול כתב ב-1943 שהתיאוריה הנאצית מכחישה את קיומה של אמת בלתי תלויה. אם המנהיג אומר על אירוע כלשהו שהוא מעולם לא קרה, הוא אכן מעולם לא קרה, ואם הוא אומר ש-2+2 שווה 5, זו האמת. בהכחשת האמת המנהיג מפגין יכולת פרפורמטיבית, הוא כול יכול עד כדי כך, שבכוחו לקבוע מהי האמת. ובעיקר, זהו ניסיון לחתור תחת לב לבה של הדמוקרטיה: שיח הפוגע בהנחות היסוד על המציאות, בדברים שהסכמנו להסכים עליהם. המעמד של האמת ושל העובדות לא רק נשחק, אלא כאילו איננו קיים עוד ואיננו עומד במרכז הדיון הציבורי או כמטרתו. הרשתות החברתיות רק מעצימות זאת.

חוברס: זו אכן תופעה רחבה, אבל אני תוהה אם החברה הישראלית־היהודית פגיעה באופן מיוחד לתרבות הפוסט־אמת. זאת, מאחר שבמסורת הדתית שלנו אין מעמד לאדם כאזרח וכדובר אמת עצמאי, כמגלה את הקיים והראוי בעצמו ומחויב להם בספירה הציבורית. אצלנו, בניגוד לאמירתו של פרותגורס, האדם איננו ״קנה המידה לדברים״ ואין כמעט משקל לאתוס ולאופי שלו כיחיד בקביעת המציאות העובדתית או העמדה הנכונה מוסרית. אומני הרטוריקה המופלאים ביהדות הם הנביאים, אשר אינם מתנבאים בתוקף אישיותם וניסיונם, ואנו איננו יודעים עליהם כמעט דבר. הם מציגים באופן מונולוגי אמת חיצונית להם - את דברי האל המתגלה באמצעותם. ביהדות - לפחות לפי המסורת הטרום מלכותנית, מצד אחד, והנבואית, מצד שני - האמת המכריעה, לרבות בענייני ציבור וחוק, מקורה באל. האדם הוא רק מפרשהּ. לכן הדמוקרטיה, המניחה שאמיתות עולות מתוך שיחה ציבורית ופלורליסטית בין שווים, מעמידה קושי למסורת דתית זו. הציונות אמנם קיוותה שיהיה אפשר לשלב בין תחיית הלשון העברית לבין יצירת אזרחות מודרנית־דמוקרטית, אלא שדווקא תחיית הלשון העלתה את שאלת מקור האמת ביהדות, ואת חולשת היחיד־האזרח וסמכותו בהקשר זה. השמאל בישראל ברובו אינו מתעניין במסורת וביצירת פרשנות חדשה שלה, ולכן דומה שככל שהחברה הישראלית חוזרת להיות ״יהודית״ ושמרנית יותר, כן גוברת הבעיה.

פן משלים לתרבות השקר, שיש להתייחס גם אליו, בוודאי בישראל, הוא השתיקה. תחושת המציאות של האדם מתערערת לא רק בגלל העיוות המכוּון של מה שכן נאמר לו, אלא גם בגלל העלמה מהשיח של חלקים מכריעים מהמציאות הרלוונטית לו. הדוגמה הבולטת היא המשטר הצבאי הישראלי בשטחים. מצד אחד, מעשיו של משטר זה מוסתרים מעיני הציבור הישראלי, האחראי לכיבוש והמפעיל אותו, ומצד שני, זה משטר שאינו מקיים דיאלוג עם הציבור הפלסטיני ואינו חש כל צורך להסביר לו החלטות הנוגעות לחייו. השליטה נעשית באמצעות צווים של המפקד באזור (אלוף הפיקוד), בלי ספֶרה ציבורית ובלא מוסדות דליברטיביים שמתנהלים בהם דיונים ובירורים. למעשה, במשך חמישים שנה ויותר, מדינת ישראל מפעילה משטר דכאני אך יעיל, המייתר את הספירה הלשונית ומתקיים לכאורה מחוצה לה.

אנו גם עדים להשפעות המצטברות של תהליך זה על הדמוקרטיה הישראלית, למשל - בכך שמפלגת השלטון איננה טורחת לפרסם מצע ואיננה מתחייבת לתוכנית ולמדיניות ברוב תחומי החיים, וראש הממשלה כמעט שאינו מתראיין ואינו מקיים מסיבות עיתונאים, אלא בנושאי קורונה. המנהיג אומר: לא אתן לכם מילים־הבטחות, שבאמצעותן תגבילו את עוצמתי או תוכלו להשתמש בהן אחר כך נגדי. העוצמה שלי היא כזאת, שאינני צריך אפילו להגיד לכם מה אני הולך לעשות, או למסור לכם דין וחשבון בדיעבד. בקיצור, אם תרבות השקר והלא־אמת בתוך האמת היא פן אחד של הסמכותנות בישראל, הרי השתיקה וההתעלמות היא הפן השני שלה. מדובר במערכת דואלית.

אילוז: ישראל היא דמוקרטיה וכחנית מאוד, אך אין בה דיאלוג.

חוברס: אכן. אני מציע להשתהות רגע לפני שדנים בתכנים נוספים בטקסט של אדורנו, ולברר על מה בדיוק הוא מדבר ועל מה אנו מדברים. האם הוא בוחן ב-1967 את האפשרות של חזרת הנאציזם והפשיזם לגרמניה או את האפשרות של עליית תופעה פוליטית חדשה? באופן כללי יותר, האם המושג ״פשיזם״ והשפה הפוליטית של שנות ה-30 של המאה שעברה הם גם המתאימים ביותר לניתוח ההווה?

מבחינתי לפחות, ״פשיזם״ הוא מושג רלוונטי לשנות ה-20 עד שנות ה-40 של המאה הקודמת, והוא מתאים פחות לתופעות שנראות כיום בישראל ובעולם. להן מתאים יותר המושג ״סמכותנות״ (authoritarianism). זהו מושג בעייתי בעברית, מאחר שהוא נשמע כמו קטגוריה ביורוקרטית ולא מהדהד בו עולם משמעויות מן העבר: אין לו הכוח הרטורי שיש למושג פשיזם. מובן גם שאין הפרדה מובהקת בין התופעות שאותן מתארים שני המושגים, כי בשניהם סוגדים ללאומיות, מקדשים את הקולקטיב ומגמדים את האינדיבידואל. בשניהם גם שואפים לריכוז עוצמה משטרית, ופורמים ומחלישים את הנורמות ואת המוסדות המגבילים את כוחם של השליטים (חוק ומשפט, שומרי סף, תקשורת חופשית, מדע ואקדמיה, ארגוני עובדים חופשיים). לבסוף, בשניהם מסיתים נגד מיעוטים ואליטות ופוגעים בהם, הופכים את היריב הפוליטי לאויב ויוצרים מחנות קוטביים בחברה, מלבים את הפחדים ואת הטינה של אזרחים, מטפחים נאמנות אישית למנהיג, ועוד.

עם זה, יש גם הבדל חשוב בין שני משטרים אלו. כחלק מאגירת העוצמה ושימורה, הסמכותנות (במקרים שבהם היא צמחה בדמוקרטיות) לא שׂמה לה למטרה לבטל את הדמוקרטיה, כפי שאירע בפשיזם, אלא דווקא להשתמש בה, להגדיר אותה מחדש ולעקר אותה מתוכן - בוודאי מתוכן ליברלי. אדורנו מודע מאוד למופעים אלו של הסמכותנות. כבר בהרצאה ב-1959 הוא אומר, "בעובדה כי הנציונל־סוציאליזם מוסיף לחיות לאחר מותו בתוך הדמוקרטיה גלום לדעתי איום פוטנציאלי גדול מזה שבהמשך קיומן של נטיות פשיסטיות המתנגדות לדמוקרטיה".1

אילוז: אם יש תמה אחת המאפיינת בשיטתיות את אסכולת פרנקפורט, הרי זו העובדה שפשיזם איננו אירוע ״סוטה״ או מפלצתי, אלא דבר הצומח מן הרקמה של חברות קפיטליסטיות ודמוקרטיות. כלומר, הקו הרצוף הנמשך בין פשיזם ודמוקרטיה קפיטליסטית הוא לב לבה של החשיבה של אדורנו. מה שמעניין בה במיוחד, בעיניי, הוא העובדה שאדורנו אינו מפריד בין שני המושגים באופן דיכוטומי. כשמתבוננים במה שקורה בעולם היום, כולל בארה״ב, דבר אחד בולט במיוחד: השבריריות הרבה של המוסדות הדמוקרטיים. הנשיאות של טראמפ, ובמיוחד האירועים בשלהי כהונתו, מוכיחים זאת. טראמפ, עוד יותר מהיטלר, מדגים את התזה של אסכולת פרנקפורט, מכיוון שהוא בא מלב לבו של הקפיטליזם, וככזה השחית את הערכים הדמוקרטיים ואת הנורמות והפרוצדורות המקובלות בדמוקרטיה. אם יש משהו שאפשר ללמוד מארה״ב, מישראל, מהונגריה, מטורקיה, מפולין, מהודו ומרוסיה, הרי הוא שהשעיית הדמוקרטיה איננה חייבת להתרחש ברגע דרמטי אחד. די לשנות נורמות דמוקרטיות, לכרסם בשלטון החוק, לפצל ולהסית אזרחים ולייצר אויבים פנימיים כדי לפגוע במרקם של תרבות דמוקרטית ושל מוסדות דמוקרטיים.

חוברס: אכן, תומכי הסמכותנות אומרים: ״למה אתם מלינים שאנו פשיסטים? הרי יש בחירות, יש פרלמנט, יש בתי משפט, יש שומרי סף, יש תקשורת ואוניברסיטאות״. ואולם מטרת המשטר הסמכותני היא לעצב את תנאי היסוד בכל אחד מהמישורים האלה. כיצד? למשל, על ידי הצבת חסמים להשתתפותן של קבוצות מיעוט בבחירות, על ידי פסילת מועמדים, על ידי מינוי ״האנשים הנכונים״ במערכת המשפט והאכיפה, על ידי הבטחת בעלוּת של מקורבים על התקשורת או על ידי יצירת תלות כלכלית של האוניברסיטאות במדינה ובצבא. כך, אין צורך לפעול נגד התוצאות או ה״תפוקות״ שהמערכות והארגונים האלו מייצרים. די במסירתם לידי ״ידיים נאמנות״, בהרחבת מעגל משתפי הפעולה בקרב בעלי הכוח ומעצבי הדעה, או בהטמעת אומנות ההשתקה העצמית של המבקרים בפוטנציה. מזווית זו, שימוש באלימות או כליאה של יריבים, כפי שהדבר רווח בטורקיה בשנים האחרונות, הם כישלון. ההיגיון הסמכותני כאן מקביל, במידת מה, לאופן הפעולה של הניאו־ליברליזם, ואולי אף ניזון ממנו, שכן שיטה כלכלית זו מניחה מעורבות רבה של המדינה בעיצוב התנאים המקדימים לפעולת השוק, ואז תובעת לקבל את תוצאות התחרות, כי הרי ״השוק חופשי״.

המודל הסמכותני, שהוא בעל ספקטרום רחב, כמובן, מתאפיין בכך שהכול נעשה לכאורה באמצעים חוקיים ותוך כדי שימוש בפרלמנט, ולא על ידי פיזורו, כפי שקרה באיטליה של מוסוליני, ובעיקר ברייכסטאג בימי היטלר; בעידן הסמכותני גם אין כמעט הפיכות צבאיות, כפי שרווח במאה שעברה, בדרום אמריקה, לדוגמה.

האסטרטגיה הסמכותנית היא הדרגתית: בכל פעם משנים נדבך קטן של החוק (ושל הנורמה). השינוי כשלעצמו איננו גורם לקריסת המשטר הדמוקרטי, אלא פוגע בו עם הצטברותם של השינויים כולם. פה פוגעים בזכות ההפגנה, שם משנים את הרכב הוועדה למינוי שופטים וכאן מאיינים את פיקוח הכנסת על הממשלה. במקרה של טראמפ, עשרות אלפי שקרים וסילופים לאורך הקדנציה יצרו במצטבר את התשתית הקוגניטיבית למציאות אלטרנטיבית ו״לשקר הגדול״ בנוגע לתוצאות הבחירות, כפי שטען לאחרונה ההיסטוריון טימותי שניידר.2 בשם ״רצון העם״, המובנה בעיקר מלמעלה ובאופן מניפולטיבי, מסירים אט־אט את הסייגים על כוחה של הרשות המבצעת, והופכים את המחוקק למשרת של רשות זו. החוק מאבד את אופיו כמקדם בראש ובראשונה את האינטרס הציבורי וכמבטא עקרונות וערכים אוניברסליים ושל כלל האומה, והופך למכשיר המסייע לצבירת עוצמה ושימורה בידי המנהיג, בידי המפלגה ובידי המחנה.

ככלל, המשטר הסמכותני איננו מחסל את האופוזיציה אלא משתמש בה לצורכי תעמולה: מצד אחד הוא מחליש אותה במגוון דרכים ומבטיח שלא תהווה איום ממשי על שלטונו, ומצד שני הוא טוען שהדמוקרטיה מתקיימת והאופוזציה פשוט איננה זוכה לתמיכה ציבורית מספקת.

אילוז: בהרצאתו, אדורנו מגלה דאגה עמוקה ביחס לעובדה שהתנאים החברתיים לפשיזם ממשיכים להתקיים גם בחברה דמוקרטית. כלומר, הדמוקרטיה מכילה כוחות פנימיים אנטי־דמוקרטיים המרוקנים אותה מתוכן. יתר על כן, יש נטיות פשיסטיות היכולות לצמוח מבפנים, גם במדינות שבהן לא הייתה תנועה פשיסטית קודם לכן. הדימוי שראיתי לנגד עיניי בעקבות התיאור שלו הוא של תולעת הנמצאת בתוך פרי, אבל לא ברור מהי אותה תולעת בדיוק, כלומר מה התופעה החברתית שהיא מייצגת. על בסיס היכרות עם התיאוריות של אדורנו, אני חושבת שאפשר להניח שהתולעת היא שילוב של קפיטליזם, טכנולוגיה ועיוותים ששניהם יחד מייצרים באישיות של האזרח ובתודעתו.

חוברס: בהמשך לדימוי היפה שלך, של התולעת, אציין שמנהיגים סמכותניים וחילוניים כנתניהו או כטראמפ למדו לשלב את הימין הקיצוני (על המליציות שלו), וגם כוחות דתיים־שמרניים, בקואליציה שלהם וכמרכיבים במערכת היברידית המתיכה יחד סמכותנות, אלימות, לאומיות, דתיות, ודמוקרטיה. בקצה האחד של הספקטרום נמצא ימין חילוני ״מתון״ וממסדי ובקצהו האחר קבוצות לאומניות (חלקן דתיות), שלעיתים הן אף חמושות. בישראל, בשנים 2020-2019, ראש הממשלה נתניהו השקיע מאמצים רבים בשילוב מפלגת ״עוצמה לישראל״, שצמחה מתוך הכהניזם, כמרכיב לגיטימי בגוש של מפלגות הימין המתנחלי. מעבר לשיקולים אלקטורליים ברורים, מעשה זה של נתניהו נועד לאפשר לכוחות לאומניים אלה להביע מסרים אנטי־ליברליים הנוגעים לאוכלוסייה הפלסטינית בישראל, מסרים שהוא חושש להביע במו פיו, אך זקוק להם כדי להסית נגד אויב מדומה ולאחד מאחוריו ״מחנה לאומי״. מקצת התומכים ב״עוצמה לישראל״ מגלמים גם את הצל המרחף מעל הקיום ה״נורמלי״ של הדמוקרטיה, כלומר את האפשרות לשימוש באלימות נגד יריבים מבפנים, כפי שהם נוהגים דרך שגרה בשטחים הכבושים, ולאחרונה אף ביתר שאת. החשש מאלימות פנימית, לא רק מצד חוגים אלו, אכן מלַווה בחודשים האחרונים את ההפגנות נגד ראש הממשלה בבלפור ובכל רחבי הארץ.

אמנם במערכת הבחירות הרביעית שאנו נמצאים בעיצומה, מערכת שמתאפיינת בנטייה לאיוּן של דיון פוליטי על סוגיות עקרוניות - למשל, על מדיניות חוץ החל בעזה וכלה באירן, על צדק חלוקתי והתמודדות עם העוני הרב בישראל, ואפילו על שוויון אזרחי בצל חוק הלאום - נתניהו פונה גם לבוחרים בציבור הערבי בישראל בבקשה שיתמכו בו. אלא שהוא עושה זאת בצל האיוּן האמור, ובזכות הגמישות האידיאולוגית המאפיינת את הסמכותנות, ולכן ללא צורך לדחות את אנשי הימין הקיצוני ואת מה שהם מייצגים.

מילה נוספת: הפשיזם התאפיין באסתטיקה קולקטיבית של עוצמה ושל ציות, במסדרים ובמצעדים. הוא קרא להקרבה אישית אולטימטיבית בשם העם ((VOLK העל־זמני, שיח שלרוב איננו רווח בסמכותנות בת ימינו. הפשיזם היה גם בעל אופי קואופרטיבי ועם פן סוציאלי, ולא היו לו מאפיינים ניאו־ליברליים כמו היום. לבסוף, בשונה מהפשיזם, בסמכותנות המפלגה מאבדת את כוחה, והקשר בין המנהיג לעם הוא ישיר יותר, באמצעות המדיה החברתית ובאמצעים אחרים. כמובן, כל אלה הם הכללות, וכל מקרה צריך להיבחן לגופו.

אילוז: אני חושבת שאתה מחמיץ הן את עוצמת הביקורת של אדורנו והן את אופיין של מקצת המגמות המתרחשות בתוך התנועות הפופוליסטיות הלאומיות. לכאורה, יש שתי דרכים לפרש את דבריו של אדורנו. האחת, המובנת מאליה, אומרת שהניאו־נאצים עדיין נוכחים בצורה מסוימת בתרבות ובאופק הפוליטי הגרמניים. כך בוודאי עדיין היה המצב בשנות ה-60, ואנו יודעים שנאצים רבים לשעבר השתלבו בממשל או הסתננו לתוכו. עבודת הזיכרון המשמעותית שעשו הגרמנים ביחס לעברם התחילה למעשה מאוחר יותר, ומומשה על ידי הדור השני למבצעי השואה. במקביל, ב-1967, השנה שבה נשא אדורנו את הרצאתו, אדנאואר היה קנצלר כמעט יחיד אחרי המלחמה, והיה עסוק מאוד בתחייה הכלכלית של גרמניה. הבורגנים שאדורנו מדבר עליהם יצאו נשכרים מהמשטר הקודם ושנאו את הקומוניזם ואת הסוציאליזם. אדנאואר היה שותף לשנאה זו. בעצם, אדורנו מצביע על כך שתנאים פרה־פשיסטיים יהפכו את מבקריו של הקפיטליזם (כגון הסוציאליסטים) למושא של שנאה. מכאן אפשר להבין שאדורנו מודע, בטקסט זה, לנוכחות המשמעותית של נאצים לשעבר במוסדות מדינה רבים בגרמניה.

אבל יש עוד פרשנות לטקסט של אדורנו: אדורנו היה מרקסיסט, וכמרקסיסט הוא חושב במונחים של מבנה. לכן דומני שהשאלה שהוא שואל נמצאת בלב לבה של החשיבה המרקסיסטית, והיא: האם דמוקרטיה (לפחות דמוקרטיה מהסוג שאנו מכירים) היא משטר פוליטי־בורגני המכיל בתוכו את האפשרות להפוך לפשיזם? למרקסיסטים רבים היה יחס אמביוולנטי כלפי הדמוקרטיה, מפני שלדברי מרקס, דמוקרטיה דואגת לזכויות פורמליות מול החוק, אבל איננה מממשת את אידיאל השוויון בחברה האזרחית. אדורנו מצביע על העובדה שבשוק קפיטליסטי יש נטייה לריכוזיות של ההון, וריכוזיות זו מייצרת מערכת שלטונית מקבילה, החותרת תחת כללי המשחק הדמוקרטי.

בהקשר זה יש לדעת שבכל העולם הקפיטליסטי־המערבי מתרחש היום תהליך ברור של כרסום בפוליטיקה, ואפילו חיסולה, על ידי חברות גדולות ואינטרסים כלכליים, אשר שינו לגמרי את היחס של האזרח למדינה ואת היחס של המדינה לאזרח. בספרה Democracy in Chains ('דמוקרטיה בכבלים'),3 ננסי מקלין מראה כיצד מיליארדרים משתלטים בסתר על הממסד הפוליטי ומציגה את הקשרים בינם לבין הימין הרדיקלי הדתי, הרוצה להפוך ולבטל חקיקה דמוקרטית שנחקקה ב-40 השנים האחרונות, וכן להמשיך לייצר פחמן דו־חמצני תוך כדי הכחשת ההתחממות הגלובלית ולייצר פיאודליזם חדש, שיאפשר ניצול עובדים בלי חקיקה המגינה עליהם ובלי חסמים רגולטוריים. אין מדובר כלל בסמכותנות, אלא בסדר חברתי וערכי אחר לגמרי, המתקיים בד בבד עם הסדר הדמוקרטי־לכאורה, ומתחתיו. נוצר מבנה דמוקרטי המעניק לגיטימציה לשחקנים, שפועלים נגד האינטרס הציבורי ומנכסים לעצמם חלק גדול מהחקיקה וממוסדות המדינה.

במאמר 4Screen New Deal נעמי קליין טוענת שמשבר הקורונה מאפשר לתאגידים הטכנולוגיים הגדולים לבסס את שלטונם בחברה דרך בתי ספר ציבוריים, בתי חולים, ייעוץ רפואי פרטי, משטרה וצבא. לטענתה, אריק שמידט, מי שהיה מנכ״ל גוגל ויו״ר אלפאבית, החברה האם של גוגל, מנסה זה שנים לבסס את כוחם של התאגידים הטכנולוגיים של עמק הסיליקון בלב לבן של המדינות, ונראה שכעת הוא יצליח בזה. זו דוגמה מצוינת לתהליכים כלכליים המרוקנים את הדמוקרטיה מתוכנה ומדגימים את טענותיו של אדורנו, גם אם הן הקדימו את זמנן.

הרצאתו של אדורנו רלוונטית להפליא למצב הפוליטי הנוכחי. מנקודת מבטנו היום, הוא צדק בהחלט בכך שמה שהכי מאיים על הדמוקרטיה, ודאי בארה״ב, אך גם באירופה, הוא המשבר המכונה בפינו ״פופוליזם״, משבר הקשור לשלב התפתחותי מסוים של הקפיטליזם בתוך הדמוקרטיה. יכול להיות שגבולות הדמוקרטיה הם גבולות לאומיים והקפיטליזם הגלובלי חותר תחת גבולות אלו, הן מבחינה זהותית הן מבחינה כלכלית.

הגלובליזציה התהוותה, ככלל, כדי לשרת את האינטרסים של העשירים ביותר בעולם, ובהזדמנות זו היא סייעה גם לעניים ביותר. בכך היא הפכה את התשתית של החברות הדמוקרטיות ליציבה פחות. ההגירה בקנה המידה שראינו בשלושים השנים האחרונות טלטלה את המרקם הלאומי והתרבותי של מדינות רבות, על רקע ירידה משמעותית במספר מקומות העבודה שנועדו למעמד הפועלים המסורתי, וקיפאון בשכר של בני מעמד זה, במקרה הטוב, ואפילו ירידה משמעותית בכוח הקנייה שלו. משבר זה של מעמד הפועלים נעשה בהדרגה רלוונטי למעמד הביניים. כך, למשל, אוניברסיטאות אמריקניות שהציעו שירות נגיש לרבים באמצעות הלוואות הפכו בלתי נגישות למעגלים מתרחבים של קבוצות שונות. תהליך זה מתרחש, בעוד המדינה מצילה את וול סטריט, וחושפת בכך מי הם בעלי הברית האמיתיים שלה. לנוכח דברים אלו עולה חשד שהדמוקרטיה כבר אינה משרתת את כלל האוכלוסייה. מוסדות פוליטיים ניטרליים ואוניברסליים הופכים כלי בשירות האינטרסים של התאגידים. עניין זה מייצר חשדנות כלפי הפוליטיקה המסורתית, תחושה של בגידה מצד האליטות השולטות ושבירה של האמנה החברתית. לכן קל היה יותר לאיש מושחת במיוחד כמו טראמפ לשכנע שהממשלה היא ״ביצה״ שיש לייבש. המדינה, ודאי זו הניאו־ליברלית, איננה משרתת עוד את האינטרס של האזרח הקטן.

מתרחשת לפנינו טרגדיה פוליטית: מצד אחד, קבוצות רבות נאבקות שלא ליפול יותר מדי מטה, אנשים נאבקים כדי לרכוש את מה שהוריהם וסביהם השיגו בפחות עבודה. מצד שני, מאז שנות ה-70 עסק השמאל יותר ויותר בפוליטיקה של מיניות ומיעוטים, ולכן חדל כמעט לייצג את מעמד הפועלים והשאיר את הזירה פתוחה לימין. תהליכים אלו מסבירים, בין השאר, את עליית הימין הקיצוני, השוטף את אירופה ואת ארה״ב. לצד זה הפכה המדינה הניאו־ליברלית מכשיר בידי אליטות פיננסיות. תהליך זה מעיד על משבר עמוק מאוד בדמוקרטיה, שכן עד הופעתו של ברני סנדרס איש לא ייצג את הצעירים, את הפועלים ואת המעמד הבינוני הפוחד ליפול לתחתית. הדברים נכונים הן ביחס לארה״ב הן ביחס לאירופה. לכן הדמוקרטיה כיום היא קליפה ריקה, מרוקנת מתוכן. לכן טקסט זה של אדורנו רלוונטי מאוד לתיאור המצב הנוכחי.

חוברס: צריך לזכור, לדעתי, שהדמוקרטיה הליברלית היא מערכת המכילה בתוכה את המרכיבים הדרושים לתיקון עצמי, כולל מאבק בתאגידים. אבל יש להודות שבינתיים, משבר הקורונה העמיק את חוסר השוויון ואת ריכוזיות ההון בחברה.

יש גם לציין שבישראל הסמכותנות לא עלתה עקב משבר כלכלי של הקפיטליזם, אלא להיפך, היא עלתה דווקא בעשור של שגשוג וצמיחה. לפיכך, ההסבר שנכון לארה״ב או לבריטניה לא בהכרח תקף כאן, וכחלק מכך, עדיין איננו רואים בישראל עלייה של תנועה פרוגרסיבית כמו זו של סנדרס.

אילוז: עוד נקודה מעניינת בהרצאה היא ההתייחסות של אדורנו ללאומיות. הוא רואה בה סוג של אידיאולוגיה ריקה, שגם המדינה וגם הקפיטליסטים יכולים להשתמש בה כדי לייצר מעין מראית עין של אחדות, אחדות ריקה. אני חושבת שיש משהו חזק מאוד ורלוונטי בצורה שבה הוא מצביע על הלאומיות כמסגרת ריקה המתקיימת בד בבד עם הקפיטליזם. יש לקפיטליזם שתי מגמות סותרות: האחת היא הגלובליזציה, והשנייה - הלאומיות, אחרי שהגלובליזציה מפוררת את המרקם החברתי ואת הקשר בין האזרחים למדינה. משפט זה, הלקוח מתוך ההרצאה, הוא בעיניי חזק ומרכזי מאוד: ״אידיאולוגיות, בדיוק בשעה שהן מתרוקנות בפועל ממהותן עקב הסיטואציה האובייקטיבית, מקבלות על עצמן אז את הדֶמוֹניוּת שלהן, את ההרסנות האמיתית שלהן״. הביטו נא בטראמפ ובלאומיות שלו: לפנינו אולי אחד הביטויים הקיצוניים ביותר של הלאומיות האמריקנית. אבל האמת היא שהיא ריקה מתוכן, שכן הכוח האמריקני, או לפחות הכוח של אמריקה הלבנה והפרוטסטנטית, עומד להיעלם בקרוב מאוד מההיסטוריה. הדבר קורה גם בגלל השינויים הדמוגרפיים שהתרחשו ומתרחשים באמריקה, וגם מפני שארה״ב נדרשת להתמודד עם שחקנים שהולכים ומתחזקים, כמו סין. היותה של הלאומיות חלולה מקנה לה אפוא פרופורציות דמוניות. האומה מתרוקנת מתוכן, אבל האידיאולוגיה הלאומית והלאומנית גוברת. ההרצאה כולה מצביעה על פרדוקס זה. אדורנו מנסה למצוא צורה ריקה המסכנת את החברה, וכך הופכות הדמוקרטיה, ואפילו הלאומיות, לצורות ריקות, שריקנותן הופכת אותן למסוכנות, בעיניו. זה בעיניי המבנה הבסיסי של הטיעון שלו. מבנה קונספטואלי זה דומה למטפורה של התולעת שבתוך הפרי.

חוברס: אני מסכים עם האמירה בנוגע לריקנות היחסית של הלאומיות ועם ההבנה שאי אפשר להאמין בה באופן נאיבי וראשוני כמו במאה ה-19. אבל אדורנו אומר שגם היטלר הבין זאת, כך שכבר כמעט מאה שנה אנו עדים לתהליך של התפכחות, של אמביוולנטיות ושל מניפולציה, והייתי נזהר מלקבוע מתי הוא ההרסני והמסוכן ביותר.

אילוז: דמוקרטיות לא־ליברליות, כלשונו של ויקטור אורבן, הן דמוקרטיות שעדיין נושאות את זיכרון מלחמת העולם השנייה. הן מתנהלות בסביבה בינלאומית, כלומר סביבה של תלות הדדית במוסדות בינלאומיים כמו האיחוד האירופי, ולכן אינן יכולות למחוק לחלוטין את שלטון החוק ואת הפרדת הרשויות, לפחות באופן רשמי. דומני שבניתוח מרקסיסטי ופוסט־מרקסיסטי, יש טעם לשאול אם יש דפוסים קבועים בהיסטוריה של תנועות הימין הקיצוני, המאתגרים את הדמוקרטיה. בארה״ב ניתן לראות הקבלה בין עליית הקו־קלוקס־קלאן בשנות ה-20 של המאה הקודמת לבין עלייתו של טראמפ. בזמנו ניצל הקלאן את הכעס האדיר של מעמד הביניים, שספג כרסום משמעותי בכוחו הכלכלי ובהשפעתו הפוליטית. כמו בתקופת טראמפ כן אז, עניין ההגירה נהפך לנושא שהימין רכב עליו, מפני שבתחילת המאה ה-20 הגיעו לארה״ב מיליוני מהגרים, רובם קתולים, וכן יהודים רבים. הם עבדו בבתי חרושת תמורת משכורות נמוכות מאוד וחיו בנפרד מהאוכלוסייה המקומית. המציאות אז דמתה מאוד למציאות של ימינו - משבר כלכלי, כעס גדול של מעמד הביניים, פחד מפני גלי ההגירה ושימוש של הקלאן בתמות נייטיביסטיות, בדבר חשיבות הגזע הלבן ועליונותו, נגד המהגרים. אפשר לראות היום את אותו קשר בין משבר כלכלי ושינויים דמוגרפיים ובין שימוש בתיאוריות של טוהר הגזע. יש כמובן שוני רב, מבחינות רבות, בין התקופות והתופעות, אבל בשני המקרים אנו רואים שקשה מאוד לנתק את אובדן המעמד הכלכלי ואת אי־השקט שהוא גורר בעקבותיו, מהשימוש באי־שקט זה על ידי מפלגות ימין קיצוני. זאת, כדי לסמן אויבים מבפנים ולהשיב על כנם את הגדולה ואת הטוהר של העם.

חוברס: אם נחזור רגע למה שאמרת קודם לכן, הרי שקשה להיאבק במציאות הסמכותנית, חלקית בגלל העמימות שלה, בגלל השילוב בין דמוקרטיה כפאסדה ובין לאומיות כרטוריקה, בגלל הימנעותה מלהציב חלופות רעיוניות ברורות. אף שהדמוקרטיה והמוסדות המשמרים אותה נתונים לשחיקה מתמדת, היא איננה נדחית באופן פורמלי ומלא. אילו היו אופציות פוליטיות בינאריות, אולי היה סיכוי להתגבשות אופוזיציה חזקה יותר. אלא שהסמכותנות נסמכת על יצירת ערפל הכרתי, על ערבוב קטגוריות.

הקושי להיאבק בסמכותנות נובע גם מכך שארגוני הרוחב של הדמוקרטיה, שעשויים לבזר את העוצמה ולתווך בין החברה האזרחית לבין השדה הפוליטי, נחלשו, ולעיתים אף נעלמו בכוונת מכַוון. בישראל, למשל, איבדה המערכת המפלגתית את האופי הדמוקרטי שלה, את שליחותה הרעיונית, את יציבותה הארגונית והפרסונלית וגם את שלוחותיה בחברה (דוגמת ארגוני עובדים, תנועות נוער, מסגרות חינוך, ארגוני סיוע סוציאלי, קופות חולים, תנועות התיישבות, ארגוני ספורט, עיתונות ועוד), אשר אפשרו לה בעבר להוות חסם יעיל בפני נטיות סמכותניות. דווקא בימין המתנחלי ואצל החרדים תשתיות אלו נפגעו פחות, ולכן הם כוח פוליטי מאורגן, המתווה דרך למדינה כולה. אלא שהמחויבות שלהם לערכי הדמוקרטיה דווקא הלכה ופחתה.

ייתכן שאנו עומדים לפני ״משבר״ הסמכותנות בישראל, לנוכח התמודדותם השנויה במחלוקת של נתניהו ושל האליטה הפוליטית והדתית עם המגפה, ולנוכח השינוי האפשרי של האקלים הפוליטי בעולם עם התחלת כהונתו של ג'ו ביידן כנשיא ארה״ב. אך חשוב לזכור שגם אם נתניהו יחדל מחר מלכהן, המנגנונים והארגונים שהיו ביסוד הדמוקרטיה הישראלית ושימשו כבלם מפני ריכוזיות יתר לא יקומו לתחייה במהרה, והתרבות הפוליטית מבוססת המנהיג שנוצרה כאן לא תיעלם על נקלה. בין השאר, אין אפשרות לקיים תרבות דמוקרטית הדורשת שוויוניות, עצמאות, ביזור עוצמה, תחרות ופלורליזם, כאשר רוב המפלגות עצמן דוחות ערכים אלו בארגון הפנימי שלהן.

בהמשך לדברייך על הריקנות הכפולה של הדמוקרטיה והלאומיות בסמכותנות, הייתי מציין שבישראל הדבר בא לידי ביטוי מובהק בחוק הלאום, שאמור, יותר מכל חוק אחר לכאורה, להגדיר את אופייה ואת יעדיה של המדינה. מצד אחד, החוק ניסה להיפטר מהשוויוניות האזרחית בין יהודים לערבים (בניגוד למתחייב ממגילת העצמאות ומחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו), ומצד שני, אין הוא מציב שום תוכן פוזיטיבי ללאומיות: לא שלום עם שכנים, לא צדק חלוקתי ורווחת האזרח, לא יצירה וקִדמה, וכו'. בניגוד למגילת העצמאות, אין בחוק הלאום חזון או הגדרה של הטוב והראוי ברמה הקולקטיבית, והוא אף אינו מפנה אליה בהקשר זה, כפי שנעשה בחוקי היסוד שנחקקו בתחילת שנות ה-90. התוכן הפוזיטיבי היחיד בחוק הלאום, נוסף על הקשר עם התפוצות, הוא סעיף 7, שבו מדובר על מחויבות המדינה לקידום ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, ארץ שגבולותיה אינם ברורים ונקובים. חוק הלאום קובע אפוא בעקיפין שהלאומיות היהודית היא גשמית בעיקרה ומוכוונת אדמה, ובמקביל, שמדינת הלאום הישראלית נעשתה תכלית בפני עצמה, משוחררת מהכבלים הערכיים (היהודיים־נבואיים והדמוקרטיים־ליברליים) שאימצה בראשית דרכה.

אילוז: אכן כך. העורמה של הדמוקרטיה הלא־ליברלית היא השימוש שלה בקליפה דמוקרטית כדי לקדם סדר יום פוליטי וכלכלי אנטי־דמוקרטי, ולכן יש בכוחם של נתניהו, אורבן, בולסונארו, טראמפ ודומיהם לסחוף אחריהם תומכים רבים כל כך. סדר היום שלהם קורא תיגר על הדמוקרטיה, אך גם מגן עליה כביכול. הדבר נכון במיוחד כשהם מאפשרים קיום לכאורה של עיתונות חופשית ושל בחירות - בעיקר כששיעור התעסוקה גבוה מאוד (כמובן, עכשיו ישתנה הדבר בשל משבר הקורונה). לכן, קשה יותר להצביע על קבוצות חברתיות שהקיום שלהן ממש מאוים על ידי משטרים אלו, היודעים לשלב היטב ולאחד הן את המעמדות הנמוכים הן את ההון המובהק. נתניהו, למשל, ידע ויודע לבנות בכישרון רב קואליציות בין קבוצות שבדרך כלל אינן מתאימות זו לזו. יתר על כן, סדר היום המשיחי משתלב היטב עם אינטרסים כלכליים מובהקים, וככזה הצליח למשוך אליו גם קבוצות כמו מזרחים חרדים. חוסר הבינאריות שאתה מצביע עליו נובע אפוא גם מהיכולת לבנות קואליציות בשטח בין קבוצות רבות ושונות. רוברט פקסטון, ההיסטוריון הגדול של משטר וישי, הגדיר פשיזם כעיסוק אובססיבי בדעיכה של הקהילה, בפחד מהשפלה, בקורבנוּת, בפולחן הכוח, באחדות ובטוהר. בדרך כלל מפלגת רוב, בעזרת פעילים מחויבים מאוד, היא שמבטאת רעיונות אלו, ואט־אט האליטות הישנות מצטרפות אליה. בתהליך זה, אומר פקסטון, המוסדות הדמוקרטיים מאבדים בהדרגה את אופיים, ומפלגת הרוב ובני בריתה מתחילים לתפקד בצורה חסרת רסן, מבחינה מוסרית ומשפטית. נראה לי שזה תיאור מדויק מאוד של הפשיזציה של החברה הישראלית, במיוחד אחרי שגנץ הצטרף לממשלת נתניהו וסימן בכך את התבוסה הסופית של האליטות הישנות. לכן אולי חשוב יותר לדבר על פשיזציה ולא על פשיזם, כי פשיזם מצביע על משטר בעל תכונות קבועות, בעוד פשיזציה היא תהליך המשנה את הקשר בין חברה, פוליטיקה, דת וכלכלה.

ובאשר לשאלה שהעלית קודם לכן, על נוכחות של מבנים מנטליים פשיסטיים בתוך חברה דמוקרטית, דומני שצריך לגשת אליה דרך חקירת המבנים הרגשיים השולטים בזירה הציבורית. אין ספק שאחד מהם, ואולי הדומיננטי שבהם, הוא זה שניטשה כינה ressentiment, כלומר רגשות טינה. ניתן להגדיר זאת כתחושת עוול מתמשכת, המעוררת רצון לנקמה בקבוצות האחראיות לעוול. אלא שמדובר ברצון נקמה שלרוב מתקיים בספירה הדמיונית והסמלית. רגש זה מנוצל היטב על ידי אליטות מסוימות נגד אליטות אחרות. לדוגמה, הגיוס הימני המתמשך של רגש הטינה של המזרחים, מאז המאבק של הרוויזיוניסטים נגד המפא״יניקים. הרגש הפוליטי הנוסף שממלא תפקיד חשוב בפשיזציה של החברה הוא האפתיה הפוליטית, שהיא עצמה מורכבת מרגשות ומדעות מגוונים, כגון ״כולם מושחתים, אז בשביל מה?״ ״ממילא שום דבר לא ישתנה״. אפתיה זו נובעת, בין השאר, מהשינוי בחוזה שבין המדינה לבין האזרחים, חוזה המבטיח להם כיום כביכול את האמצעים לצרכנות חופשית. כל עוד חוזה זה מתקיים, האזרחים מסכימים לשתף פעולה עם המדינה, ועד כה, במדינות רבות, האזרחים אכן שיתפו פעולה עם משטרים אנטי־ליברליים. אבל שיתוף הפעולה מפסיק בתנאי קיצון, כשהמדינה נראית לא כמו זו שמגינה על ביטחונם, אלא זו שמאיימת עליו, כפי שקרה בהקשר של Black Lives Matter, או באי־ניהול משבר הקורונה בארה״ב או בישראל.

הפופוליזם הלאומי, כלשונו של פוקויאמה, מתנהל רגע אחד לפני שבירת אמנה חברתית זו, ומקיים יחס דיסוציאטיבי לדמוקרטיה. מצביעי טראמפ, למשל, שחלק ניכר מהם לבן ומאמין בעליונות הגזע הלבן, דווקא הם סירבו להוראה לעטות מסיכות ולנהוג בריחוק חברתי, בשם התיקון הראשון לחוקה האמריקנית, כלומר בשם חופש הביטוי והדת שלהם. בעיני קבוצה זו אין שום סתירה בין חופש זה לגזענות.

יש סוג של דיסוציאציה פוליטית, דיסוציאציה במובן הפסיכואנליטי של המילה. כלומר, אזרחים רבים יכולים, מצד אחד, לאהוב מאוד את הדמוקרטיה ולהזדהות איתה, ומצד שני - לתמוך בערכים ובסוגי מדיניות אנטי־דמוקרטיים. מבחינתם, לא רק שאין סתירה ביניהם, אלא יכול להיות שהאחד מגן על האחר. כדי לשמור על דמוקרטיה זו שהם אוהבים כל כך, עליהם להיפטר מהמהגרים ולהגן בכוח על הזכויות ועל הפריבילגיות של הקבוצה הלבנה. הימין הישראלי פועל בדיוק בצורה זו. מצד אחד, הוא דוחף לערכים ולפסיקות אנטי־דמוקרטיים, ומצד שני מתגאה בעליונות של הדמוקרטיה הישראלית לעומת השכנים הערבים. סתירות אלו מאפיינות את הפופוליזם החדש ומסתירות את הסכנה שבו.

חוברס: ביחס לגנץ וחבירתו לנתניהו, רציתי להוסיף שזה אכן היה אירוע מכונן: מדובר בקריסת הממלכתיות הישראלית המגולמת לכאורה בצה״ל, כלומר של הג'וקר האחרון שעמד מול הפופוליזם. עד היום צה״ל סימל, ואולי היה בפועל, הבלם המרכזי מול כוחות אלו ומול ניסיונו של הימין לבצע פוליטיזציה מלאה של מוסדות המדינה וארגוניה והכפפתם לצרכיו (אפשר היה לראות את זה ביחסו של הצבא למקרה של אלאור עזריה). העובדה ששלושה רמטכ״לים לשעבר חברו לשמאל הציוני, ובעקיפין אף למפלגה המשותפת, משמעותה שנציגיה הבולטים של הממלכתיות הישראלית מתייצבים לצד האופוזיציה, המנסה לאחוז בציפורניים בדש הדמוקרטיה הליברלית. אלא שעריקת גנץ ואשכנזי והפרת הבטחתם לבוחר חיסלה במידה רבה את האמינות של רעיון הממלכתיות עצמו - את האמונה שיש אינטרס ציבורי משותף, מעבר לזה הפרטי והמפלגתי, אינטרס הכולל את הנאמנות למוסדות דמוקרטיים חזקים כמו את עליונות החוק על האדם - ואת תפישת הצבא כמייצג אותה. ואכן, לקראת הבחירות הרביעיות במרץ 2021, ועם התפרקותה בפועל של כחול לבן, אין עוד מפלגה היכולה לדבר בשפת הממלכתיות.

עם זאת, אפשר גם לטעון שצה״ל, המקיים משטר צבאי יעיל במיוחד בשטחים, הוא גם המקור המרכזי לאורחות החשיבה הסמכותנית בישראל. הרציונל והמודל המשטרי נעדר הפרדת הרשויות - מודל שמהותו עוצמה טהורה המרוכזת ברשות המבצעת, שאין בו מקום לנורמה ולנוהג מרסנים, שאיננו מחויב לציבור שאמורים לשרת אותו (הפלסטינים) ושנעקר ממנו השיח על שאלות של הטוב המשותף והראוי מוסרית - זהו הרי בדיוק המודל של המשטר הצבאי הנוהג בגדה המערבית. מאחר שהוא קיים עשורים רבים, ומיליונים בישראל נחשפו אליו והפעילו אותו, בהם כמובן הקצונה הגבוהה, שעם שחרורה משתלבת במערכות הפוליטיות והאזרחיות, הרי שרציונל משטרי זה יובא בהדרגה מהשטחים לתוך ישראל פנימה. כך הוא הכשיר תודעתית את הסמכותנות. בישראל, שבה אין היסטוריה של פשיזם כמשטר וכתרבות, ושרבים מאזרחיה אף סובלים מטראומה בעטיו, תופעת הסמכותנות המקומית מתחילה לדעתי בעיקר מכאן.

ועוד בעניין הפן הכלכלי שהזכרנו קודם לכן. כאשר אדורנו דיבר ב-1967, הניאו־ליברליזם כבר היה מוּכּר אינטלקטואלית כתורה שהתפתחה החל משנות ה-30 של המאה הקודמת אך טרם באה לידי מימוש בפועל. אולי לכן הוא לא התייחס לאפשרות של שילוב בין קפיטליזם מוקצן, כלומר ניאו־ליברלים, לבין סמכותנות. כך או כך, ובניגוד למה שמקובל לחשוב, לאידיאולוגיה כלכלית־פוליטית זו (המגלמת לכאורה את צמצום כוחה של המדינה, את העמקת החופש בחברה ואת העצמת האינדיבידואל) יש יחסים מורכבים עם הסמכותנות בת זמננו. חוקרים חוזרים היום, למשל, לתמיכה שהביעו הוגים ניאו־ליברלים כפרדריך הייאק ומילטון פרידמן בצ'ילה של פינושה, על המדיניות הניאו־ליברלית החלוצית שנקט, ואף לתקופה מוקדמת יותר, לצמיחת האסכולה הגרמנית של הניאו־ליברליזם בשנות ה-30, ל-Ordoliberalism.

אילוז: אינני יודעת אם הסמכותנות של המדינה היא נגזרת ישירה של הניאו־ליברליזם או תוצאה בלתי מתוכננת שלו. ודאי שבאסכולה הקלאסית של הניאו־ליברליזם, המדינה אמורה לצמצם את עצמה כדי לאפשר לשוק לאזן את עצמו. מדינה סמכותנית כמו זו של פינושה יישמה את המדיניות של ״נערי שיקגו״, קבוצת הכלכלנים הצ'יליאנים שיצאו מבית מדרשו של פרידמן, אבל אינני בטוחה כלל שדבר זה מוכיח זיקה הכרחית. נראה לי שכדי להסביר מה קרה בצ'ילה בסוף שנות ה-70, התפיסה של נעמי קליין בדבר ״דוקטרינת ההלם״ מתאימה יותר. על פי קליין, במקומות שבהם מתחולל משבר לאומי כתוצאה משינויים או ממהפכות פוליטיות או כתוצאה מאסונות טבע, ייתכן שהמדינה, כלכלנים ותאגידים משתפים פעולה כדי לבזוז את הקופה הציבורית. לעומת זאת, המדינה הניאו־ליברלית, ארה״ב למשל, דווקא נסוגה ומייצרת סוג של שלטון דרך כאוס, לאו דווקא סמכותנות.

חוברס: הניאו־ליברליזם קרוב לסמכותנות, במובן זה שהוא מניח מדינה חזקה המעצבת את הכללים ומתַחזקת את המוסדות הנחוצים לשוק החופשי: בורסה, נגידוּת ובנק מרכזי, משרד אוצר דומיננטי, רשות להגבלים עסקיים וכו'; מוסדות אלו מבודדים יחסית מלחצים חברתיים־פוליטיים. זו מדינה שגם מצמצמת באגרסיביות תשלומי רווחה, מפריטה חברות ממשלתיות ומפרקת את כוחם של ארגוני העובדים. המדינה ״מתכנסת״ ומצמצמת את מעורבותה הישירה בכלכלה ובחברה, אך הכלים המוניטריים, הפיסקליים והמשפטיים העומדים לרשותה לטובת כפיית רצונה מול שלל קבוצות אינטרסים, הכלים האלה דווקא מתחזקים. לכן, מבחינה רעיונית, הניאו־ליברליזם, כפי שמומש על ידי מרגרט תאצ'ר (״אשת הברזל״), לדוגמה, כרוך בעיצוב תודעה ציבורית חדשה, הרואה את הפוליטי במונחים של כוח ממשלתי אפקטיבי ושרירי, היוצר ריחוק בינו לבין האזרח וצרכיו. זהו הקשר העיקרי בין שתי התופעות.

אילוז: מצד אחד אני מסכימה איתך, ומצד שני, לא נוח לי עם זה שאתה טוען טענות הדומות במקצת למה שטראמפיסטים אומרים, כלומר שיש עודף ממשל וממשלה, ושהמדינה הפכה סמכותנית מדי. בהקשר האמריקני, מי שמתלונן על סמכותנות של המדינה הוא הימין האלטרנטיבי (alt right), ומי שרוצה יותר מעורבות של המדינה הוא דווקא השמאל הליברלי, שאתה ואני משתייכים אליו. לכן אני חושבת שהדיון על סמכותנות המדינה שונה מאוד מזה שנסוב על הבעייתיות האירופית שמתוכה אדורנו כותב. הסמכותנות שהוא כותב עליה היא סמכותנות שמתנגדת לסוגים שונים של חופש בסיסי. הניאו־ליברליזם והביטויים הפוליטיים שלו, כמו הטראמפיזם, דווקא רוצים בחופש מקסימלי. ראינו זאת היטב במשבר הקורונה, כאשר טראמפיסטים סירבו להוראות ולפקודות של המדינה, הפֵרו סגר והתהלכו בלי מסיכה. אם כן, יש בקבוצה זו ריבוי של נטיות סותרות: מצד אחד, פולחן המנהיג ואמונה בעליונות הגזע, ומצד שני, רתיעה גדולה מכוחה של המדינה ותביעה לחופש אינדיבידואלי מקסימלי מולה, מה שדומה יותר לאנרכיזם מאשר לסמכותנות. כך שבעיניי, התרבות הפוליטית המתלווה לניאו־ליברליזם היא רוויית סתירות, ואין היא רואה בהגברת כוחה של המדינה מטרה אולטימטיבית, כפי שקרה בפשיזם הקלאסי, אלא אך ורק אמצעי להגדלת חליפין כלכליים ורווחיים. במשבר הקורונה היה אפשר להבחין בהבדלים מהותיים בין ההתנהלות של האיחוד האירופי לבין זו של הממשל האמריקני: המדינות האירופיות והאיחוד האירופי הרגישו אחריות עצומה, בריאותית וכלכלית, כלפי האזרחים.

חוברס: אני חושב שהקשר בין התופעות עמוק יותר ונובע, בין השאר, מכך שהניאו־ליברליזם סודק את הסולידריות החברתית ואת המחויבות ההדדית, וגם מכך שהוא מקדם עולם רעיוני שבו מעמדם של האזרחים כבעלי זכויות ותביעות מהשלטון דועך: השוק הניטרלי ערכית הוא לכאורה זה המעצב את הסדר הקיים, והתוצאות שלו חייבות להתקבל כלגיטימיות. שלושת האלמנטים הללו - המדינה כמנגנון של עוצמה וכפייה המתַפעלת ומרחיבה את השוק ״החופשי״; נפרדוּת ובדידות האדם כסוכן כלכלי־חברתי; ודעיכת מעמד האזרח כמי שחייבים לשרת אותו ולהבטיח את זכויותיו הסוציאליות - החלו לקנות שביתה בישראל כבר באמצע שנות ה-80, אבל קודמוּ מאוד בימיו של נתניהו כשר אוצר, בתחילת שנות ה-2000. בדיעבד, אני סבור שהם הניחו את התשתית לתהליכים הסמכותניים שאנו עדים להם היום.

אילוז: הייתי מוסיפה שהניאו־ליברליזם משנה באופן מהותי את תוכן האזרחות. ג'ון דיואי הציג בצורה המשכנעת ביותר את העובדה שדמוקרטיה איננה יכולה להתקיים בלי חינוך לדמוקרטיה, כלומר דמוקרטיה היא לא רק בחירות והפרדת רשויות, אלא גם ובעיקר יחס מסוים של האזרחים אל המוסדות הדמוקרטיים. דמוקרטיה פירושה שאזרחים מסכימים לדון זה עם זה ומסכימים שלא להפוך את היריב הפוליטי לאויב. ואולם בעשרים־שלושים השנים האחרונות התרחש תהליך שהביא בדיוק לַהיפך מזה, תהליך המתבטא בקושי הולך וגובר להיכנס למשא ומתן על הסדר הפוליטי, מפני שהיריב הפוליטי נהפך לאויב שצריך להביס.

חוברס: אני מסכים שהניאו־ליברליזם קשור בשחיקת האזרחות ובשינוי של הבנתנו את הספירה שבה מתממשים החירות והפוטנציה האנושית. הפילוסופית הפוליטית וונדי בראון טענה שכאשר האזרח הופך בעיני עצמו ובעיני המדינה בעיקר לסוכן כלכלי, הוא גם נוטה פחות לשפוט את עצמו ואת האחרים בפריזמה אתית ונורמטיבית, שכן ה״הון״ החברתי הטמון במצוינות אנושית המובנת והמוערכת במונחים אלו הוא מועט.5 הדבר גם מקל על מנהיגים פוליטיים מושחתים לצמצם את הדיון לשאלה אם עברו או לא עברו על החוק, תוך כדי העלמת השאלה האתית הנוגעת להתנהגותם.

לאידיאולוגיה הניאו־ליברלית, יש להודות, היו הישגים כלכליים בישראל בעשורים האחרונים. ואולם יש לה גם תרומה מכרעת לעליית הסמכותנות, בגלל שחיקת מעמד האזרח והפיכתו של הישראלי לאפתי יחסית במישור הפוליטי, ואף התרבותי. הדמוקרטיה גם החלה להימדד על פי התועלת שהיא מביאה כתואמת או כמעודדת פרודוקטיביות גדולה במובן הכלכלי, ופחות כתכלית לעצמה. רק לאחרונה, בעקבות משבר הקורונה, שערער קשות את הסדר הניאו־ליברלי, וחשף עד כמה סדר זה פגע בסולידריות האזרחית בישראל וברעיון הטוב המשותף, יש שינוי מגמה במעורבות הפוליטית ובמחאה.

אילוז: אין להמעיט בחשיבות העצומה של הטכנולוגיה - דווקא זאת התרומה העצומה של אדורנו למרקסיזם, תרומתו וגם הסטייה שלו מהמרקסיזם הקלאסי. ברור יותר ויותר שאנו צועדים לקראת עולם שבו הבית הופך לקניון, למקום עבודה, לבר ולמסעדה, לבית קולנוע ולאולם קונצרטים, הכול בעשרים המטרים הרבועים של הסלון שלנו. אדורנו כבר הבין זאת בשנות ה-40, כשטבע את המושג ״חרושת התרבות״. הוא לא היה יכול לדמיין את האינטרנט, אבל רשת האינטרנט היא ההתגלמות המובהקת ביותר של הדמיון הדיסטופי ביותר של אסכולת פרנקפורט, היות שהיא מייצרת הפרדה מקסימלית של תחומי חיים רבים, שהיו קודם לכן קהילתיים וציבוריים, מנתקת בין האזרח לבין האדם הפרטי והופכת את האדם הפרטי לחשוב ולמרכזי יותר בזהות. האינטרנט אִפשר הפרטה גמורה של הזהות.

חוברס: את מציינת בצדק את עליית חשיבותו של האדם הפרטי לעומת האזרח, מבחינה היסטורית, ואולי כאן אכן המקום לגעת בתודעת הזמן המקיפה יותר שעולה מדבריו של אדורנו. עבורו, העלייה המחודשת של הימין הקיצוני כרוכה בהכרה של הקטסטרופה העומדת להתרחש. תומכיו של ימין זה אינם צופים עתיד שבו מצבם משתפר: לא מבחינה כלכלית־אישית ולא מבחינה לאומית וקולקטיבית. מאחר שהם אינם רואים חלופה ריאלית למצבם הנוכחי, אלא רק הרעה שלו, יש להם, לדברי אדורנו, תשוקה להרס טוטאלי של המצב הקיים. במקום רצון או יכולת לשנות את המציאות באופן קונסטרוקטיבי, הם מתמסרים לפנטזיה ניהיליסטית על החרבתה: לפנינו ממד נוסף של הריקנות שדיברנו עליה קודם לכן. אף שאין הדברים נאמרים מפורשות, אדורנו מדבר כאן במונחים פרוידיאניים מובהקים של אינסטינקטים, כלומר של ״טנטלוס״, יצר המוות וההרס. כיום, תחושת הקטסטרופה האורבת למין האנושי רווחת הרבה יותר מאשר רק בחוגי הימין הקיצוני, וזאת בשל משבר האקלים, השינויים הטכנולוגים המפליגים (רובוטיקה או אינטליגנציה מלאכותית, למשל) ואיום המגפות העולמיות.

אילוז: אינני בטוחה שבעניין זה אני מסכימה איתך ועם אדורנו. הרי מי שמתריע היום מפני הקטסטרופה הוא בפירוש השמאל, ולא הימין. למעשה, אחד הצירים החדשים שהשמאל והימין נפרדים בו זה מזה סובב את הפחד מקטסטרופה. הימין משקיע משאבים רבים בהכחשת עובדות מדעיות הנוגעות למשבר האקלים, ועימן בהכחשה של כל קשר בין תעשיות הפולטות כמות גדולה של פחמן דו־חמצני לבין התמוטטות הסביבה האקולוגית. יש ציר ממשי בין טראמפ, בולסונארו ופוטין, מנהיגים שממש מזלזלים בתחושת הקטסטרופה של השמאל ודוגלים בשמירה על הסטטוס קוו.

חוברס: לימין יש קטסטרופות משלו: הגירה, טרור, חילוניות, התפרקות המשפחה והזהות הלאומית.

חשוב לומר שמאז תחילת המאה ה-19, המחשבה הפוליטית במערב ראתה בזמן ההיסטורי בסיס למשמעות וללגיטימציה של צורת משטר ואידיאולוגיה זו או אחרת. היו שני מטא־נרטיבים מרכזיים: מרקס יצר נרטיב אחד על ההיסטוריה האנושית - המטריאליזם ההיסטורי - שעל פיו העתיד מוביל למלחמת מעמדות, למהפכה ולקומוניזם. עוד קודם לכן החל קאנט לנסח את החזון הליברלי כתכלית ההיסטוריה, חזון שימומש באופן הדרגתי ויכלול: משטר דמוקרטי נבחר מבוסס חוק, זכויות אזרח ליחיד, סחר מפותח ותלות הדדית בין מדינות, כינון מוסדות בינלאומיים מחויבים לשלום, ועוד. הגל כתב על תכלית ההיסטוריה במונחים של: המדינה המודרנית הרציונלית, חברה אזרחית, קפיטליזם והמשפחה הגרעינית. לפני קצת יותר משלושים שנה, בסמוך לקריסה הסופית של המטא־נרטיב הקומוניסטי, חיבר פרנסיס פוקויאמה את מאמרו הידוע על קץ ההיסטוריה, שבו טען כי האופק הפוליטי היחיד שנותר רלוונטי לקראת סוף המאה ה-20 אכן מבוסס על החזון הליברלי שתיארו קאנט והגל.

רבים תוקפים את פוקויאמה, ובצדק, מאחר שלא צפה את נסיגת הדמוקרטיה הליברלית בעולם, תהליך שהחל כבר ב-2005 בערך. הוא ואחרים מתקשים במיוחד להסביר את המודל הסיני, המצליח על פי דרכו. הוא גם עמעם את המחלוקות האידיאולוגיות בתוך המערב, למשל בין מדינת הרווחה הסקנדינבית לבין הניאו־ליברליזם בנוסח רייגן ותאצ'ר.

אבל האם טעה פוקויאמה בנקודה העיקרית? אינני בטוח. לומר שההיסטוריה נגמרה ושלא יהיו עוד מאבקים אידיאולוגיים גדולים בעתיד זו שטות ויוהרה, אבל גם אם המודל הליברלי־דמוקרטי אכן איבד מכוחו והקפיטליזם יצר אי־שוויון קיצוני, וגם אם אנחנו כבר לא תופסים את ההיסטוריה כנרטיב תבוני, בוודאי לא מטאפיזי, יש במקביל להודות שבינתיים לא עלה מודל חלופי, במיוחד לא ברמה העולמית. הסמכותנות איננה מציעה אידיאולוגיה מקיפה או חזון חדש של משטר, חברה ואדם - כדוגמת הקומוניזם בשעתו - שבשמם יוצאים המונים ברחבי העולם לרחובות. רוב האנשים, במערב אך לא רק בו, לא ויתרו על חירות אישית וקולקטיבית כערך חשוב בחייהם, לא על התפיסה השוויונית של בני אדם במובן הפוליטי והחוקי, ולא על עקרון ריבונות העם - אלא שהם מאוכזבים מהמבנים הפוליטיים והכלכליים הקיימים, בכל האמור במימוש ערכים אלה ואחרים.

אילוז: במובן מסוים, המאבקים הדמוקרטיים נמשכים, אבל הם לובשים פנים אחרות, בין השאר באמצעות הטכנולוגיה. תנועות כמו MeToo ו-Black Lives Matter הן במובן מסוים רבות עוצמה הרבה יותר מכל פוליטיקה שהכרנו, מפני שהן הופכות עד מהרה גלובליות ותובעות לא רק שינויים אידיאולוגיים, אלא גם שינויים התנהגותיים מיידיים. יש להן גם עוצמה נורמטיבית גדולה הרבה יותר, כמו במקרי קיצון: פיטורים של עורכי עיתונים בכירים, למשל, לאו דווקא מפני שהביעו דעה בעייתית, אלא מפני ששמם נקשר למישהו אחר שהביע עמדה ״בעייתית״. אנו צופים בגלובליזציה של נורמות צדק, שמרקס היה יכול רק לחלום עליה. עם זאת, אפשר כמובן להתווכח על נורמות הצדק האלו ולבקרן.

חוברס: אכן אפשר לטעון כי MeToo ו-Black Lives Matter הן ההוכחה הניצחת לחיוּת של הרעיון הדמוקרטי־ליברלי ולכוח המשיכה שלו גם בתקופתנו. לסמכותנות כרעיון, בשונה מהמנהיג המגלם אותה, אין כוח מגייס שכזה. האם אנשים מפגינים בכיכר העיר למען ריכוזיות כאידיאולוגיה? האם אנשים צובאים על שערי ממשלותיהם בתביעה שיצמצמו את זכויותיהם כאינדיבידואלים ויחדרו לפרטיותם? האם הם תובעים להחיות תרבות מיליטריסטית והתפשטות מרחבית או ערכים של משמעת, הקרבה וצייתנות, כפי שתיאר אדורנו בספרו על 'האישיות הסמכותנית' ועל סולם הפשיזם (F) המפורסם המודד אותה? לדעתי, אנו עדים בעיקר לשחיקה של המודל הליברלי הקיים, בשל מגוון סיבות בעלות משקל (אי־שוויון, אובדן זהות קהילתית, תחושת חוסר ערך וכבוד, הגירה, טרור ועוד). איננו מבחינים בארוס פוליטי סביב מודל אחר המצייר עתיד טוב יותר, ואיננו רואים דמיון פוליטי יצירתי בפעולה. לא הלאומיות, הגזענות, לא הדת והמסורת בגרסתן העכשווית, הן חלופות חדשות וסוחפות. הן אינן אלא שחזור של מערכות אמונה שאכזבו כבר בעבר, ולכן כוחן מוגבל.

לפשיסטים בשנות ה-20 וה-30 הייתה תפיסת עתיד שהזינה אותם, ולוּ רק חלקית. באיטליה היא כללה את הפוטוריזם של מארינטי; לנאציזם הייתה הפנטזיה של הרייך בן אלף השנים, המבוסס על עליונות הגזע. העתיד היה להם ״מרחב״ לכיבוש אלים, והתנועה המתמדת קדימה - עיקרון מכונן. במקביל, האיטלקים השתמשו גם בהיסטוריה של רומא העתיקה וחלק מהנאצים, הימלר לדוגמה, השתמשו במיתוסים של השבטים הטבטונים. אבל מנהיגים סמכותנים בימינו, למשל אורבן, טראמפ ונתניהו, אינם מתיימרים להציג תמונת עתיד מקיפה, אם בכלל, וגם תמונת העבר שלהם איננה כה משכנעת. הם בעיקר אנשי ההווה. לכן אני חושב שהאפשרות שלהם לגייס אנשים לפעולה פוליטית משמעותית כלשהי בטווח הארוך היא מוגבלת, בעצם, ככל שזה מעניין אותם. אלא שבמודרניות, מנהיג או מפלגה שאינם מסוגלים למקם את עצמם ביחס לזמן ההיסטורי - תמיכתם הציבורית רעועה. סביר לכן שסמכותנות כמודל היא בת חלוף, ודאי גם משום שהכול בה סובב סביב אישיות ספציפית שאיננה יכולה לחמוק מסופיות האדם.

אילוז: אינני מסכימה עם הדברים. לאורבן ולארדואן עניין רב ומובהק בעבר המיתי של הונגריה או של האימפריה העותמנית, בהתאמה. אורבן רואה את עצמו כמגן הנצרות, כשם שארדואן רוצה לחסל את המורשת החילונית של אטאטורק ולחדש את האיסלאם, כפי שמראה החלטתו להפוך את איה סופיה למסגד שוב. כך גם בנוגע לטראמפ. הסלוגן MAKING AMERICA GREAT AGAIN אמנם מרפרר לעבר שמעולם לא היה, אבל השימוש בעבר שבו היה קיים ״עם טהור״ מוסיף לשמש נקודת עוגן חשובה לפרוטו־פשיזם של היום. בדומה ללינדברג, שניצל את שנאת המהגרים החזקה (במיוחד נגד יהודים וקתולים) בארה״ב בשנות ה-30 והשתמש גם הוא בסלוגן ״אמריקה תחילה״, כך הגלים הפרוטו־פשיסטיים של היום נאבקים בשאלת זהות חריפה מאוד לנוכח גלי ההגירה העצומים בעולם. הפרויקט המתנחלי, שחלקים נכבדים ממנו נראים לי פשיסטיים למדי, נשען גם הוא על עבר מיתי, שלא רק מצדיק את המפעל הפוליטי שלהם, אלא גם משמש כהצדקה אידיאולוגית המבעירה אוכלוסיות שלמות מבפנים. זאת ועוד, אנו מוצאים שם את הכלים והמרכיבים המסורתיים של פשיזם, כלומר תעמולה, שקריוּת, שנאת אינטלקטואלים, ועוד. ייתכן אפוא שהפשיזם איננו בהכרח אידיאולוגיה, אלא יותר הישענות על עבר, על אומה, על טוהר העם ועל שימוש בכמה אסטרטגיות וכלים פוליטיים בסיסיים, ובהם ערעור על שלטון החוק, ערעור על האליטות הישנות, במיוחד על האינטלקטואלים, ערעור על כל פוליטיקה נאורה, וערעור על חילוניות. כל אלו מופצים במכונת תעמולה, הנתמכת על ידי תאגידים ועוד גורמים עשירים מאוד.

הנחת היסוד המתערערת כיום היא שאזרחים יעדיפו משטר דמוקרטי על פני משטר לא דמוקרטי. היה אפשר לפרש את הנאציזם ואת הפשיזם כחבלי הלידה של הדמוקרטיה, ואכן אחרי מלחמת העולם השנייה נראָה שעם הבשלת משטר זה, הכול יעדיפו אותו תמיד. יכול להיות שהייתה זו טעות להיאחז באמונה זו.

חוברס: אנו מסכימים בנוגע לפגיעות של הדמוקרטיה. בנאומה הראשון לאחר הבחירות ציטטה סגנית הנשיא קמלה הריס את חבר הקונגרס ולוחם זכויות האדם ג'ון לואיס: ״דמוקרטיה איננה מצב מסוים, היא פעולה״. עוד אמרה, שהדמוקרטיה חזקה כמידת נכונותנו להיאבק ולהקריב למענה. יש לקוות שהיא וביידן יקדמו תובנה זו בשנים הקרובות.

עם זאת, לדעתי צריך גם לזכור את הפגיעוּת של הסמכותנות, מהסיבות שציינתי למעלה, וגם מסיבות אחרות. ידוע לכול שאכן הולכים ומתהווים להם אתגרים עצומים שעדיין אין לנו מושג כיצד להתמודד עימם, בעיקר משבר אקלים וסביבה חריף, טכנולוגיות ומאגרי מידע שמשנים רדיקלית את חיינו ואת הבנתנו את האדם ופרטיותו, מגפות גלובליות, אי־שוויון כלכלי חסר תקדים, כוח מופרז של תאגידים ועוד. מי יצליח להתמודד עם כל זאת? הפלגנות, הפסימיזם, הרהב והשמרנות של רבים מהמשטרים הסמכותניים יעמדו להם לרועץ. אני בין אלו הסבורים שבטווח הארוך יש כאן יתרון דווקא לדמוקרטיות ליברליות,6 מאחר שהן נוטות לפעול מתוך אמון במערכות הציבוריות, מתוך פתיחות רעיונית ופלורליזם של דעות ושל פתרונות, מתוך אופטימיות והסתמכות על המדע ועל האמת, ומתוך סולידריות חברתית וכלל אנושית. אמנם סין התמודדה יפה עם המגפה, אך כך גם מדינות כגון אוסטרליה וניו־זילנד, שהן דמוקרטיות ליברליות שהשכילו גם לטפח את רעיון הטוב המשותף והאחריות האזרחית־אישית לפעול לאורו.

בשונה מטענת פוקויאמה, אנו מבינים שאין לדבר על הדמוקרטיה במונחים הגליאניים־תודעתיים וכתכלית ההיסטוריה, ושצריך לדמיין אותה לא רק כמערכת מוסדית וחוקית, או אפילו כתרבות, אלא גם כבחירה נמשכת ומתחדשת. דמוקרטיה היא דרך חיים ומחייבת מאבק ברמת המיקרו - היא תמנון שברירי שאנו, האזרחים והאזרחיות, הם זרועותיו הנעות.

באשר לישראל, ככל שיש לנו מסורת פוליטית כלשהי, הרי היא מסורת מהפכנית לעילא ואף אינדיבידואלית במידת מה: הציונות, במקורה לפחות, ולמרות כל בעיותיה ועיוורונה המעיק, היא היפוכם המוחלט של הסמכותנות והשמרנות. אולי הגיעה העת, גם בשמאל, להיזכר במסורת זו ולהיעזר בה, ולא להפקיר אותה לפרשנויות מסולפות ומסלפות של אינטלקטואלים מהימין.