ליל השביעי בנובמבר

פרק ראשון
הודעה

כאשר הודיעו לי שאֶלינה התחתנה, שקעתי בעצב. האמת היא שהייתי צריך להיות מוכן לזה: נפרדנו כבר לפני שלוש שנים. למעשה התפלאתי איך היא — עם כל יופייה, חכמתה ושאר מעלותיה — לא נישאה עד עכשיו!

אבל היום, כשהודיעו לי באופן שאינו מותיר מקום לפרשנות, שאֶלינה, בעיר הפרובינציאלית למחצה שלה, אליה חזרה אחרי סיום האוניברסיטה, התחתנה שם עם איזה טיפוס ספציפי, מהנדס לפי מקצועו, העובד במפעל — או אז התעצבתי אל לבי.

התעצבתי זו כמובן אינה המילה הנכונה. אני קפאתי, נדמתי, התאבנתי, כמעט מַתִּי. ניסיתי להפגין אדישות בפני המודיע, כלומר המודיעה — עלמה לא יפה ודחויה, שעקבה אחרי תגובתי לבשורה בשמחה נסתרת לאיד. יצאתי לפני הזמן מהאוניברסיטה, שם משכתי את חיי הסטודנט שלי אל תוך לימודי הדוקטורט, ונדדתי ללא מטרה ברחובות המזוהמים של חודש נובמבר. היה לי רע, רע מאוד.

היה בלתי נסבל להכיר בעובדה שזה הסוף, שאין יותר שום סיכויים לתקן, להתקרב מחדש, להשלים, לחזור להיות יחד. ולמרות שכל אחד מאיתנו כבר מזמן חי את חייו ונזכר בשני פחות ופחות, בכל זאת נשאר סיכוי — כל עוד שנינו פנויים — לנסות לתקן את הכל, להחזיר לקדמותו מתישהו. ועכשיו — לא. אמנם, אם לומר בכנות, לא היה סיכוי כזה גם קודם — הרי כל ניסיונותיי התנפצו אל הקיר, אבל אני בכל זאת קיוויתי, חלמתי, האמנתי. ועכשיו — זהו, הדלת הזאת נסגרה היטב. לעומת זאת הדלת האחרת, זו של המינימרקט "שלושת החזירים" — שם, כמו תמיד, ישנם המוני אדם שמזהמים בנעליהם את רצפת האריחים — פתוחה לרווחה. ברצפה הזאת התעסקה ללא הרף המנקה, שפלטה קללות והעבירה את המגב שלה פה ושם.

להפתעתי, במחלקת היינות עמדו בתור רק מעט אנשים, ואני הפכתי עד מהרה לבעלים של בקבוק יין זול, "אגדם". לצורך נשנוש קניתי כיכר לחם, שימורי דג וחצי קילו של סוכריות סויה — להמתיק את גורלי המר.

ביציאה מהחנות כמעט והתנגשתי בקוליה — שותפי למסעות שכרות, שנטה להתפלסף כשהיה שתוי. קוליה התהלך — מגביה את כתפיו, מרים את הצווארון של מעיל העור שלו — במכנסי קורדרוי שנמתחו סביב רגליו הצנומות. על מצחו קסקט עור שחור, על אפו החיוור — משקפיו הנצחיים, במסגרת מוזהבת.

הוא ודאי היה שמח עכשיו לקראת חדר מחומם, שלוק של יין, קשקושים ידידותיים ברומו של עולם. הוא עבר לידי אך לא זיהה אותי, כי היה מרוכז במחשבותיו ותקע את מבטו באדמה. אני נסוגתי ונכנסתי שוב לתוך החנות. הוא לא הבחין בי.

היה שלום, קוליה, דרך צלחה! לא רוצה לראות אף אחד, לא רוצה לנהל שום שיחות. היום אני צריך להיות לבד, היום אני עורך משתה לזכר אהובתי.