ספר הפרה המשוגעת

1. חציית הגבול
 
מעשה בפרה עיוורת שחצתה את גבולות המחשבה, והמשיכה אל האדמה הוורודה. בדרכה פגשה את חתול הבית האבוד של גברת פומרנץ. החתול אמר שבילה את השנה האחרונה בגעגועים לבית, ולכן לא חזר. הפרה השיבה כי זו גם צורת הבילוי האהובה עליה. היא משתדלת כל יום לראות את הימים שעברו. צורת ראייה זו גורמת לה לעתים להיכשל בחפצים שעומדים בדרכה, אבל אפשר להימנע ממכשלה זו בראייה לאחור. אחרי שהחליטו כי יש ביניהם הרבה מן המשותף, המשיכו, כל אחד בדרכו.                         
 
 2. הפגישה השנייה
 
הדרך אל האדמה הוורודה הייתה ארוכה יותר  משחשבה, מה עוד שהיא כבר מזמן חצתה את גבולות המחשבה. מחשבות חדשות הופיעו בעיקר ככתמים ריחניים, וקשה היה לדעת לפיהם את הכיוון הנכון. אחרי הליכה של מספר קילומטרים חשה הפרה רעב. בעטיניה היה חלב, אבל היא התעצלה לחלוב את עצמה  בשעת צהריים מאוחרת זו. למזלה, חלף באותו רגע ענן קטן בשמיים. חתול הבית האבוד של גברת פומרנץ שישב בתוכו היה אדיב מספיק כדי להתחלק אתה בארוחה שהכין לעצמו. כך קרה שבאותו יום פגשה הפרה העיוורת פעמיים את אותו החתול עצמו. ייתכן, אמנם, שהיה זה חתול שונה במקצת, שהרי פרה עיוורת מתקשה להבחין בהבדלים שבין חתולים אבודים. אחרי שסיימו לאכול את המנה האחרונה שוחחו ביניהם הפרה והחתול.                                 
 
3. השיחה

"האם הארץ הוורודה היא עגולה או גבוהה?" פתח החתול בשיחה.
הפרה העיוורת פקחה את עיניה והתבוננה במרחק שלפניה.  "ככל שאני יכולה לראות, היא בעיקר קצרה," השיבה. ומיד הוסיפה, "בזמן האחרון איבדתי הרבה מהראייה שלי."
החתול האבוד אימץ את זיכרונו ובדק אם במקום שממנו הוא בא נמצאת גם ראייה אבודה של פרה.
"ככל שאני זוכר, יש שם בעיקר גרביים. פה ושם ראיתי גם פרות. לכל הפרות יש ארבע רגליים?" התעניין.
"בדרך כלל כן."
"זה מגדיל את הסיכוי לשימוש בגרביים." הרהר החתול. 
הפרה לא מצאה היגיון בדבריו של החתול. למעשה, חשבה, עדיף שיהיו שם כובעים. הם טעימים יותר.
החתול מצדו לא אהב את דעתה של הפרה. הרי ברור שגרביים הולכים יותר, וכובעים יושבים יותר. אשר לטעם, עדיף לתפוס עכברים, אבל עכברים ממעטים ללכת לאיבוד.
"בסופו של דבר נצטרך לרדת מכאן," אמרה הפרה, מתכוונת לענן שבו ישבו היא והחתול. "הוא רק עולה ויורד, ולא זז לשום מקום.  כך, לעולם לא נצליח להגיע לאדמה הוורודה."
"אלא אם כן האדמה הוורודה עולה ויורדת, אז סופנו שנפגוש בה," אמר החתול.
"זה מתאים לסוגי אדמות אחרים," דחתה אותו הפרה. "האדמה הוורודה שלי צהובה מדי. נוסף לכך אני חושבת שהיא באמת קצרה מכדי לעלות ולרדת בלי הרף."
החתול האבוד של גברת פומרנץ שקל את דבריה. "אם כך, יהיה עלינו להיפרד. אני לעולם לא אעזוב את הענן שלי."
"נזכרתי," אמר, לפני שהתרחק עם הענן, (בעצם, הענן נשאר עולה ויורד במקומו. הפרה העיוורת היא שהלכה והתרחקה),  
"ראיתי ראייה אבודה של פרה. אם אפגוש בה שנית אשתדל להחזיר לך אותה."
הפרה לא ראתה דרך להודות לחתול על דבריו, והמשיכה דרכה בשתיקה.