חידת מותי

ראשון בא הגשם, קולני ואלים, ואחריו רעמים שהרעידו את זגוגית החלון. גדעון פקח את עיניו. נוגה של בוקר חורפי הסתנן מבעד לחרכי התריס. דמות צנומה רכנה אל השידה שממול למיטה. הוא שכב, מכוּוץ, מתחת לשמיכה והתלבט אם להדליק את האור או לחכות שהדמות תמצא את מה שהיא מחפשת ותסתלק. האפשרות השנייה היתה הבחירה הטבעית מבחינתו. בארבעים ושבע שנות חייו התברר לו שפסיביות היא אמצעי התמודדות יעיל לא פחות מנקיטת יוזמה, ועל־פי רוב גם פחות מסוכן.
אבל היתה רונה, שישנה בחדר הסמוך, אפופה מין חמימות מתוקה שנערות בנות שש־עשרה מייצרות בחורף. מה אם הפורץ ימשיך אל חדרה? גדעון מתח את זרועותיו לאט, צבט את שולי השמיכה וחיכה. הפורץ הזדקף. בידו היה ארנק, והוא חיטט בו בריכוז. לרגע עברה בגדעון התהייה מדוע הוא אינו לוקח אותו ומסתלק, אך ברגע הבא כבר עמד על המיטה בפיג'מה הרחבה שלו, הטיל את שמיכת הפוך על הזר והפיל אותו אל הרצפה.
הגוף שמתחת לשמיכה צרח משהו, אך אל אוזניו של גדעון הגיעו רק קטעי הברות. מה עכשיו? הטלפון רחוק, ואם ייגש אליו, ינתר הפורץ על רגליו ויפרוץ החוצה, אולי אל חדרה של רונה.
מעבר לקיר פצח הרדיו המעורר בנעימת בוקר. "רונה!" הוא צעק מלוא ריאותיו.
החבילה שמתחתיו הגבירה את התפתלויותיה. "רונה!" קרא שוב, "תפסתי פורץ. תתקשרי למשטרה."
כאב חד חרך את זרועו. הפורץ הצליח לשלוח זרוע אל מחוץ לשמיכה ולנעוץ בו ציפורניים ארוכות. גדעון הגביר את לחצו.
קווצת שיער ערמונית ארוכה גלשה מבעד לפתח שנוצר בשמיכה וקול קרא, "אבא, אתה חונק אותי."
גדעון התרומם בכבדות והדליק את האור. גם הפוך קם, והוטח במיטה. "יכולת להרוג אותי," רטנה רונה בתלונה, עדיין אוחזת בארנקו.
גדעון לא היה מופתע. כבר זמן רב ניחש את הסיבה לכך שמלאי השטרות שבארנקו מידלדל, אך העדיף להדחיק אותה.
רונה הניחה את הארנק על השידה, לצדה של חבילה עטופה בנייר ורוד.
"מה זה?"
"היום כאילו עשרים ואחד בינואר? אז יש ל? יום הולדת ארבעים ושבע?"
הוא הסיר בזהירות את הנייר מקופסה גדולה ומרובעת. אפטר שייב, מן הסוג שאורית היתה קונה לו בכל יום הולדת. גרונו התכווץ.
"באתי לשים את זה וראיתי את הארנק. לא יכולתי להתאפק..."
עיניה הגדולות שידרו תום. הן היו כחולות־סגולות, כמו עיניה של אורית, והעירו בגדעון געגועים. "תודה. יפה שזכרת וקנית לי,"
אמר, והמילים יצאו מפיו שטוחות, כמעט רשמיות.
רונה חיבקה את צווארו בהקלה. "מזל טוב, אבוש."
המחשבה הבאה שחלפה בראשו היתה שבוודאי רכשה את הבקבוק בכסף שגנבה מארנקו. "כמה זמן את גונבת ממני?"
היא ניתקה ממנו באכזבה. "מאז שאמא מתה," אמרה, משפילה את מבטה בהבעת אשמה שנראתה לו מושלמת מכדי להיות אמיתית.
גדעון התיישב על המיטה. היא רכנה לעברו, כאילו התכוונה לחבק אותו שוב, אך עצרה.
"אני כל־כך רוצה לבטוח בך," אמר במפח נפש.
"אתה יכול לבטוח בי, אבוש." היא התנשפה, בולעת את המילים.
"אני אוהבת אותך, ואתה יודע שאם פעם תצטרך משהו, אני יעשה בשבילך הכול."
"אעשה," תיקן גדעון.
"אעשה... רק שלפעמים אני פשוט מוכרחה דברים ורוצה אותם מיד. אמא היתה אומרת שאלה התקפות של פתילקָצָרְצַרצְיָה."
גדעון הביט בה בפליאה. כל גילוי של העולם הפרטי שהתקיים בין בתו לאשתו המנוחה עורר בו תסכול, כאילו הופקד על טיפול במכשיר מורכב בלי שנמסרה לו חוברת ההפעלה. "התקפות של מה?"
"פתילקָצָרְצַרצְיָה... זאת מין מחלה. פתיל קצר. אני חייבת שכל מה שאני רוצה יהיה לי מיד. למשל, אני רואה את הארנק שלך וחושבת: איזה יופי, מאתיים שקל לקנות דברים בקניון."
"ובאותו רגע את לא חושבת על אף אחד ולא אוהבת אף אחד."
"לא נכון. זה כמו שפעת. אתה לא מפסיק לאהוב אותי גם כשאתה מתעטש ויש לך חום, נכון?"
הוא הניד בראשו בספקנות. "למה לא ביקשת ממני כסף?"
"כי תמיד אתה אומר שאין לנו."
"אין לנו הרבה, אבל יש כל מה שצריך."
קולה התקשח בקוצר רוח: "אצלך, מה שצריך זה חולצות שמוכרים בסופר על יד הסלטים ונעליים מ... אני לא יודעת מאיפה.
במקום קולה אתה קונה מיץ ממותק ועושה סודה עם המכשיר המעפן שקיבלתם בחתונה."
"מה בדיוק חסר לך?"
"הכול. אני רוצה בגדים מהקניון, וכסף לסרטים ומסעדות." היא התיישבה על השטיח. עיניה נמלאו דמעות של תסכול.
הוא דיכא דחף לקטוע את השיחה ולהימלט מן החדר. "כל מה שיש בקניון תמצאי במקומות אחרים בחצי מחיר. ומסעדות הן סתם יקרות. אני יכול להכין לך אוכל לא פחות טעים ולהקפיא כדי שבכל יום תיקחי לך ו..."
היא קפצה ממקומה. "אתה רואה? אתה לא מבין כלום. זה לא רק לאכול במסעדות, זה ללכת עם החברות שלי, להסתובב, להרגיש שאני יכולה לקנות, ובחופש הגדול לנסוע לחו"ל." קולה נישא על גל חדש של רוגז: "אתה יודע שאני היחידה בכיתה שלא נוסעת לשום מקום? ואל תגיד לי שוב שלא כל הילדים בארץ גרים ברמת אביב. אתם החלטתם לגור כאן, אז אתה צריך לדאוג שאני ארגיש כמו כולם."
גדעון גיחך במרירות. "העניין הזה דווקא עומד להיפתר. אם אני לא אגיע להבנה עם סבתא, לא נגור כאן."
"זה עוד יותר מבאס!" היא צעקה. "אני לא רוצה לעזוב את החברות והחברים שלי. מה שווה העבודה שלך באוניברסיטה אם כל החיים הצלחת לקנות רק איזו דירה לגמדים בקריית פאתט."
"היא לא לגמדים. יש בה שלושה חדרים, וקריית אונו ממש לא פאתטית, ועד שאמא נפטרה לא היה לנו צורך בדירה אחרת.
היתה לנו הדירה הזאת, והיה ברור שנוכל להמשיך לגור בה כמה שנרצה."
"היא של סבתא, ועם המצב הכלכלי שיש עכשיו היא צריכה אותה כדי לחיות מן השכר דירה, כי כל המניות שסבא השאיר לה נפלו, ואם היית באמת דואג לי, וגם היתה לך משכורת של בן אדם, היית יכול להוסיף על השכר דירה שאתה מקבל על הדירה בקריית אונו ולשכור דירה אחרת כאן, ברמת אביב."
הוא ידע שהיא מדקלמת את המילים שחמותו טפטפה באוזניה בביקוריה שם, יחד עם הגוּלש ועוגות התפוחים עם הקצפת. בכל זאת התעקש להסביר: "ובקשר לעבודה באוניברסיטה, כבר הסברתי לך שאי אפשר למדוד הכול רק בכסף."
"אני יודעת, אני יודעת, היו לך כל מיני תגליות חשובות ואתה כותב ב'הארץ', וגם כתבת ספרים על דוד המלך ועל יאשיהו ועוזיהו ועוד איזה יָהוּ. המורָה לתנ"ך והמורֶה להיסטוריה מאוד התרשמו כשאמרתי להם שאני הבת שלך, אבל בתכלס דוד המלך זה רק שם של רחוב. החיים זה עכשיו, ובלי כסף הם פשוט עלובים. לא בא לך להיות מסוגל פעם לעשות כל מה שאתה חולם עליו? אתה בכלל חולם על משהו?" התריסה בפרץ חדש של דמעות.
גדעון הרהר רגע. בפעם הראשונה עלה בדעתו שאולי הגיע הזמן לפתוח בפניה צוהר אל תוך כאבו. "אני חולם על אמא."
פניה של רונה נהפכו בבת אחת לרכים, כמעט תינוקיים. היא יצאה מן החדר. רגע אחר־כך שמע גדעון את קול התייפחותה מעבר לקיר.