שמחה גדולה בשמים

אתה לא היית מאמין שזה אפשרי, יאיר, אבל בזמן האחרון גבהתי קצת. גם אני לא חשבתי שאישה בת ארבעים יכולה לצמוח פתאום לגובה כאילו היא ילדה, כאילו חייה פרושים לפניה ולא מוטלים מאחוריה כמו שלולית בוץ שלכלכה לה את כפות הרגליים. אבל זאת עובדה, בזמן האחרון כל המכנסיים שלי קצרים יותר וכל משטחי העבודה במטבח ובסטודיו נמוכים יותר, וכשהלכתי לצִדה של מיה היום, כשהגיעה לביקור מן המדרשה והפתיעה אותי באמצע העבודה, ואחר כך חזרה אתי הביתה, ויצאנו מן המכונית, וצעדנו אל עבר הבית עם שקיות המצרכים שקנינו בסוּפֶּרמרקט ועם החומר שהבאתי אתי מן הסטודיו כדי לעבוד עליו בלילה על שולחן השרטוט שלי בבית, היא נעצרה לפתע וקראה בהתפעלות, אמא, את שמה לב שאנחנו באותו גובה? - לא ייתכן, פסקתי בנימה אימהית בוגרת למרות שבתוכי צהלתי, הנה, גם היא רואה את זה, אינני מדמיינת.
לא בגלל הגובה החדש צהלתי. מאה ושישים ושבעה הסנטימטרים שהרחיקו אותי מן האדמה במשך רוב ימי חיי הספיקו לי בהחלט.
פשוט שמחתי להיווכח שאני לא סתם מדמיינת דברים ושכנראה באמת גבהתי, אם כי מדובר מן הסתם לא בגדילה כמו של ילדים אלא במין התארכות, שאולי התרחשה כתוצאה מכל ההתעמלות שאני עושה בשנתיים האחרונות, והיוגה, והמודעות העצמית, אבל אולי היא יותר מזה, אולי היא סימן מובהק שאני בסדר, שאני שורדת, שסופסוף למדתי לחיות בלעדיך ואפילו להתפתח. סימנים נוספים הם הסיפוק היחסי שהצלחתי להפיק מכמה דירות פוסט–מודרניות שעיצבתי מאז תחילת השנה, והדיאטה הצמחונית החדשה שאני מתמידה בה נגד כל הסיכויים, וכמובן מערכת היחסים הטובה והמרגיעה שלי עם יוסי שׂורק, מושבניק אלמן שהכרתי בטיול המאורגן לסקנדינביה שאליו יצאתי בקיץ עם חברתי עדן.
היכולת לצאת לטיול מאורגן היא רק אחד השינויים שהתחוללו בי מאז שחדלתי להיות השותפה שלך לתיקון העולם והתחלתי להיות סתם עוד בן אדם מן השורה. לפעמים אני קוראת לזה הסתפקות במועט, לפעמים אני קוראת לזה תחליף–חיים, ולפעמים נופל מבטי על עצמי וקשה לי להאמין שהאישה הרגילה הזאת, המתנהלת לה באפרוריות שגרת ימיה הקטנים שנה אחרי שנה, היא היא שלומציון הסוערת והרוחנית שאתה אהבת אי–פעם, או כך לפחות היה נדמה לי.
הייתי מרוצה מאוד כשיצאנו מיה ואני מן המכונית עם שקיות הניילון המתפקעות מרוב פירות וירקות וגבינות רכות וקשות ולחם כהה מחיטה מלאה, ועלינו במדרגות בסצנה משפחתית יומיומית פשוטה כאילו אנחנו שוב אמא צעירה וילדתה הקטנה, אלא שעכשיו מיה כמעט בת עשרים והיא לובשת בגדים שלא אני קניתי לה, חצאית ג'ינס היורדת עד לקרסוליה וחולצת כותנה רפויה ארוכת שרוולים, ושביעות רצון מופלאה מילאה אותי גם כשנכנסנו הביתה וסידרנו את המצרכים במקומם והסתערנו על מלאכת הכנת ארוחת הערב במין עליזות נמרצת שמזמן לא ראיתי כאן. מיה קצצה בצלים ופלפלים ירוקים ועגבניות בשלות וטיגנה לנו את השקשוקה שהיא מתמחה בה מגיל תשע, ואני בישלתי את הבורגול המזין של הדיאטה הצמחונית החדשה שלי, וערכנו את השולחן כולל מפיות נייר צבעוניות ופרחים באגרטל וישבנו וסעדנו ופטפטנו וצחקנו כמו שהיינו עושות עד שהיא התחילה פתאום את כל החזרה בתשובה הזאת שלה, וגם מיה הרגישה כנראה בטוב הזה, כי כשסיימנו את הארוחה היא נעשתה רצינית לרגע ועיניה הצטעפו והיא אמרה, ממש תודה אמא שהכשרת את המטבח למעני וקנית את הכלים החדשים, אין לך מושג כמה אני מעריכה את זה וכמה כיף לי לאכול אתך. ואני הנחתי יד רכה על הכתף שלה ואמרתי, טוב, מה לא הייתי עושה כדי לטעום שוב מן השקשוקה הטעימה בעולם, ומיה צחקה בהקלה.
רק החדשות, שהדלקנו לכבודן את הטלוויזיה תוך כדי פינוי השולחן ושטיפת הכלים, כמעט הצליחו לקלקל לנו את האווירה.
אני התעצבנתי כמובן כשהראו את ההפגנה הצעקנית והמכוערת שהחברים שלךָ שוב ארגנו, והפעם בתגובה על רצח נהג מונית ישראלי שגופתו נמצאה לפנות בוקר במבואות ג'נין. רציתי להסביר למיה שגם מי שתומך בהסכמי אוסלו מתייחס לרצח הזה כאל אירוע טרגי שאסור היה שיקרה, אבל דווקא בגלל האסונות האלה כולנו חייבים לתת הזדמנות לשלום, ובכל זאת החלטתי לשתוק וגם היא לא אמרה דבר כשרבין הופיע על המסך והגיב במילים קשות, ובפנים אדומות מזעם, על הטענות הקבועות של האופוזיציה. היא רק נאנחה אנחה עמוקה, הטיחה מזלג אל תוך הכיור ופנתה לנקות את שולחן האוכל בתנועות נמרצות.
- את לא מרוצה מהדברים של רבין, אמרתי לה בקול הכי אמפתי שמצאתי.
- שידבר מה שהוא רוצה, סיננה מיה ואספה את הפירורים מהשולחן במטלית, כואב לי שלראש הממשלה שלי לא אכפת ממני, אבל אפשר לחיות עם זה. אחר כך היא שטפה את המטלית מתחת לברז והוסיפה בקול רועד מעלבון ומכעס, אם צריך, אפשר גם למות עם זה.
כל כך שמחתי במפגש הטוב והנעים הזה עם בתי יחידתי, כזה סיפוק הרגשתי על שהגעתי אִתה לשלמוּת הזאת, שלא שאלתי את עצמי מדוע בעצם יצאה מן המדרשה באמצע השבוע, הפסידה שיעורים בתורה ובאמונה ועשתה את כל הדרך מן ההתנחלות שלה עד תל אביב.
רק מאוחר יותר, כשרכנתי אל שולחן השרטוט לבדוק את התוכניות שהבאתי אתי מהסטודיו ולחפש את הדברים הקטנים שהתוכנה הממוחשבת מחמיצה ושרק אני במו ידיי יודעת לתקן, ומיה יצאה מן המקלחת בפיג'מה ובתלתלים רטובים ריחניים ופסעה לעברי בהיסוס ובידה מסרק ועל פניה הבעת טרום–בשורה, הבנתי שיש סיבה לביקור הזה.
- על מה את עובדת, היא התחילה לראיין אותי, מבטה הנבון סוקר את גיליון הנייר הפרוש לפניי.
- מה העניינים, ילדה? יש לך משהו לספר לי? - חבל, אמא, שנעשית מעצבת פנים ולא ציירת. עם כישרון כמו שלך - - - בשביל לדבר על הכישרון שלי הגעת היום עד תל אביב? - הרבה יותר מכישרון, אמא. מעוף. מקוריות. הרי יכולת להיות ציירת ענקית, יכולת - - - מיה'לה - - - טוב, היא אמרה, מעבירה את אצבעות שתי ידיה בין תלתליה כמו שהיא עושה מאז קטנותה ברגעים של התרגשות שאין להכיל.
אמא, אני מתחתנת.
מובן שכבר שמעתי על אריאל גם קודם לכן, אבל למען האמת העדפתי שלא לגלות בו התעניינות יתרה. עיניה של מיה נצצו כשהזכירה אותו מדי פעם, ידעתי שהוא גר בהתנחלות שבה נמצאת המדרשה שלה ושהיחסים ביניהם מתחממים, אבל העדפתי לחשוב שהאפיזודה הדתית בחייה עוד תחלוף. רציתי להאמין שבסופו של דבר היא תחזור בתשובה מכל החזרה בתשובה הזאת, ותמלא את תפקיד הבת החופשייה ונטולת התסביכים שייעדתי לה מיום שנולדה. לכן דחיתי את הכשרת המטבח עד לפני חודשיים, וגם כשלבסוף קרצפתי כבהתקף אמוק את הסירים ואת משטחי השיש, וטיפסתי אל הבוידם להצפין בו בצער את כלי החרס היפהפיים והטרֵפים שלי, והזמנתי את בן דודי שלמה שיבוא עם חבורת תלמידים מן הישיבה שלו ויתעסק אצלי לילה שלם עם מים רותחים ואבנים מלובנות, עשיתי את זה רק כדי לקרב את מיה בתקווה שהקִרבה הזאת תחזיר אותה אליי, תחזיר אותה לשפיות, תחזיר אותה לחיים טובים ולשלום.
עכשיו שמעתי אותה אומרת אמא, אני מתחתנת, וידעתי שמה שהיא בעצם אומרת זה אמא, אני מתנתקת ממך סופית ועוברת לצד שלהם, וידעתי שאם במשך עשרים השנים האחרונות עוד היה ספק בכך, הרי מרגע זה ואילך כבר באמת ברור לגמרי שאתם ניצחתם אותי. שאני הפסדתי הכול.
הנחתי את העטים ואת סרגלי השרטוט והקפתי את שולחן השרטוט הישן שלי, את רסיסי החלומות המנופצים שלי, את חיי שנגמרו בטרם התחילו, והלכתי אל הילדה שלי וחיבקתי אותה בנואשוּת ובחוזקה כמו שמחבקים מישהו יקר לפני שנפרדים ממנו לזמן ממושך מאוד, אולי אפילו לָנצח, והיא, שספק הבינה מה קורה לי, ספק לא הבינה, השיבה לי חיבוק ואמרה בקול חנוק אבל משתאה, תראי, אמא, אנחנו באמת באותו הגובה.
- ספרי לי עליו, מיה'לה, הצלחתי איכשהו לומר, והיא פרשה את ידיה וריחפה ריחוף פרפרי אל החלון, הצמידה את לחייה המשולהבות אל הזגוגית הקרירה והביטה כחולמת אל הלילה שבחוץ.
- הוי, אמא, היא התנשמה, מסובבת אליי פנים נוהרות, אריאל הוא כזה נפלא, כזה מקסים, כזה עילוי וכזה צדיק, שאני לא ממש יודעת אם מגיע לי להתחתן אתו, אם אני מספיק טובה בשבילו - - - אל תדברי שטויות, התפרצתי לתוך דבריה בחמת זעם, אבל כשראיתי כיצד נרתעה, ניסיתי לסגת מן הנימה הקשה. אסור לי להשליך מן העבר העכור שלי ושלךָ על ההווה הצלול שלה, הזכרתי לעצמי, אסור לי להעמיס על אושרה את מטעני כאביי, ולכן נשמתי נשימה עמוקה, וחייכתי אליה, והחלקתי בידי על סנטרה ואמרתי, זה פשוט לא בריא לדבר כך, מתוקה. אם את אוהבת אותו, והוא אוהב אותך, ודאי שאת מספיק טובה בשבילו.
- מחר או מחרתיים אנחנו נבוא אלייך, אמא, הבטיחה מיה והנהרה שבה אל פניה. התכוונתי להפגיש ביניכם הרבה לפני האירוסין, אבל אריאל מסיים את מסלול הטירונות בעוד שלושה שבועות, ופתאום ברור לנו שאנחנו רוצים להתחתן מיד אחר כך.
- להתחתן בעוד שלושה שבועות?! נדהמתי, כאילו כבר השלמתי עם העובדה שבקרוב תיהפך ילדתי לאישה מתנחלת חבושה בשביס ומוקפת בתינוקות, וכל שאני מבקשת הוא שכל זה לא יקרה בעוד שלושה שבועות, אלא, למשל, אם אפשר בבקשה, בעוד ארבעה.
מיה צחקה. לא, לא, היא הרגיעה אותי, כאילו זה מה שיכול להרגיע אותי. החתונה תהיה רק בעוד חודשיים בערך, רצוי בסביבות חנוכה.
עם הקווצות הלחות המסתלסלות סביב מצחה והפיג'מה הקלה המעוטרת בדובונים מצוירים, היא כמעט נראתה לי, לרגע, כמו הנערה החילונית שכל כך רציתי שתהיה.
- בכלל עוד לא אמרת לי איך קוראים לו, חוץ מאריאל.
- אריאל בירמן, הודיעה מיה בטון חגיגי. בטח שמעת על אבא שלו, הרב יאיר בירמן.
בטח שמעת, היא אמרה. איך יכלה לדעת שהשם יאיר בירמן יידרדר עליי אחרי עשרים השנים האלה כמו סלע ענק ויפיל אותי בבת אחת אל מעמקי התהום הפעורה בתוכי תמיד. איך יכלה לדעת שמרגע שאשמע את השם הזה, מרגע שאבין שהחתן שלה הוא הבן שלךָ, אזדקק לכל כוחותיי כדי להמשיך לנשום נשימות סדירות ולהסתתר מאחורי חיוך שמח עד שאחרי חצות, אחרי שהיא תספר ותספר ותספר ואחרי שאקבל ממנה נשיקת לילה טוב רכה ומנחמת כמו הנשיקות שנהגה לתת לי כשהיתה ילדה קטנה, אוכל לגרור את עצמי אל חדר השינה, לסגור את הדלת, לעמוד מול האישה הפְּרוּמה הנשקפת אליי במראה ולשאול את ריבון כל העולמים מה הוא רוצה ממני.