ההרפתקאות המשונות של האחיות שרגיל

1

הייתי מעדיפה שתצאו למסע בתקופה קרירה יחסית בשנה, אבל מאחר שרג'ני יכולה לנסוע רק במהלך חופשות מהלימודים, תצטרכו לנסוע להודו ביולי־אוגוסט. הזמינו כרטיסים ומלונות מהר. אני יודעת שהביקור האחרון שלי בהודו התרחש לפני למעלה מעשרים שנה, אבל היה נורא יקר להזמין ברגע האחרון.

רג'ני לא הייתה הטיפוס המתעלף. קצת אחרי שאניל סיפר לה על החברה שלו היא שקלה להעמיד פני מתעלפת, אבל ידעה שתושיט ידיים ברגע האחרון לבלום את הנפילה. אף אחד לא מתייחס ברצינות למישהי שביימה התמוטטות. מתעלפת מזויפת, חה חה.

לכן היא רק בהתה באניל, וערכה במוחה חישובים פשוטים:

36-18=18

החברה מבוגרת מאניל ב-18 שנה.

36:18=2

גילה של החברה בדיוק כפול מגילו.

43-36=7

החברה צעירה רק בשבע שנים מרג'ני עצמה.

העובדה האחרונה עשתה לה רע. גם הריח העז של דג אכול למחצה לא תרם. לארוחת הערב היא אפתה שלוש חתיכות סלמון, כי אומגה שלוש אמורה לגרום לכולם לחיות עד גיל מאה. החברה הזאת של אניל, היא ידעה על יתרונותיה התזונתיים של האומגה שלוש? סביר להניח שלא.

"אימא, בחייך," אמר אניל. רג'ני הייתה מסוגלת רק לנענע בראש. לא, לא, לא. הערב היה אמור להיות מיוחד: הארוחה האחרונה שלהם יחד לפני הנסיעה שלה להודו. אם אניל בחר בהזדמנות הזאת לספר להם על נערת חלומותיו, אז היא הייתה אמורה להיות... טוב, נערה. מישהי שקוראת לה גברת צ'דהה, ושההורים שלה מתייחסים לאניל במידה סבירה של חשדנות עד שירכוש את אמונם בעזרת נימוסים טובים וציפורניים נקיות.

אניל פנה אל קביר. "אבא," אמר בייאוש קל שהבהיר לרג'ני שהם כבר דיברו על זה בלעדיה. פניו של קביר הוצפו אשמה. הוא הגניב מבט אל רג'ני.

"אתה ידעת על זה?" שאלה רג'ני את קביר. "ממתי?"

לקביר היו שפתיים דקות שכמעט נעלמו כשהיה במצוקה.

"הוא בא אליי הבוקר," אמר. "את ארזת לנסיעה והוא לא רצה להפריע לך."

ארוחת הערב — בוקר = יום שלם.

רג'ני נעצה בקביר מבט מהסוג השמור בדרך כלל לתלמידים סוררים שנקראים למשרדה. "ואיך אתה מרגיש לגבי זה? האם תואיל לחלוק את דעתך?"

"מובן שיש לי חששות, אבל אניל מבוגר מספיק להחליט בעצמו."

"חששות? חששות זה מה שיש לך כשגברת ויליס השכנה הזקנה מתאמצת להוציא לבד את הפחים. זה הבן שלנו, קביר. הוא סיים כיתה י"ב רק לפני כמה שבועות, ועכשיו אומר לנו שהוא רוצה לעבור לגור עם אישה שגילה כפול מגילו!" איפה אניל פגש בכלל מישהי בת שלושים ושש? מחשבה מחרידה עלתה בדעתה. "היא לא הייתה מורה שלך, נכון?"

"מה פתאום," אמר אניל. רג'ני שחררה אנחה. תודה לאל. תמיד הדאיגה אותה קאס פינצ'לי, מורה למוזיקה שהתנועעה בצורה רומזנית מדי בקצה רחבת הריקודים כשהשגיחה על מסיבות בבית הספר.

קביר כחכח בגרונו. "אניל, אימא שלך ואני פשוט יודעים שמצפה לך עתיד מזהיר. אנחנו לא רוצים שתוותר עליו בגלל איזה... סטוץ."

"זה לא סטוץ," אמר אניל. "אנחנו רציניים אחד לגבי השני."

"אני בטוח שעכשיו אתה מרגיש ככה, אבל יהיו בעיות, בני." פעם ריגש את רג'ני כשקביר קרא לאניל "בני". מילה מקסימה בניחוח של פעם, שחיממה תמיד את ליבה. עכשיו הוא אמר את המילה כאילו איבד אחיזה במשמעותה.

"אין שום דבר שלא נוכל להתגבר עליו, לא ככה?" אמר אניל.

"שום דבר?" חזרה אחריו רג'ני.

אניל משך בכתפיו. "אנחנו מאותו רקע תרבותי. יש לנו אחד את השני. תמיד אומרים שזה הכי חשוב."

"אתם מדורות שונים לחלוטין. היא אישה בוגרת. אתה ילד! יכולתם באותה מידה להיות מכוכב אחר."

"שום דבר," חזר אניל בחמיצות. כשלסתו חשוקה כך הוא דמה כל כך לקביר, שרג'ני רצתה לעצור את הוויכוח ולרוץ להביא מצלמה. אומרים שתמונות של הבן הבכור תמיד עולות במספרן על אלו של הילדים הבאים. מאחר שאניל היה הבכור והיחיד, רג'ני תיעדה אותו ביסודיות בלי חשש מאפליית אחים. הבית שלהם היה מקדש לילדותו של אניל: תמונות וציורי גואש, סימני עיפרון על הקיר שתיעדו את צמיחתו לאורך השנים.

המשברים לגבי עתידו של אניל הפכו למאורע שנתי קבוע. המריבה של הקיץ האחרון נסובה סביב הכרזתו של אניל שהוא לא מתכוון להירשם לאוניברסיטה — הוא תכנן לגמור עם הלימודים אחרי כיתה י"ב. "לא מלמדים אותך שום דבר שאי אפשר ללמוד היום באינטרנט, לא ככה?" אמר אניל. רג'ני יצאה מהחדר, ראשה סחרחר מכל השלילות הכפולות שעמלה כל חייה לתקן אצל בנה. כשחזרה אמר קביר שיכניס קצת בינה בקודקודו של אניל. זה לקח חודשים, אבל בסופו של דבר הגיעו לפשרה: אניל יירשם לאוניברסיטה, אבל ייקח שנת שבתון. הוא היה אמור למצוא עבודה בתקופה הזאת (הוריו קיוו ששנת החופש תעזור לו להבין את קשיי החיים ללא תואר), אבל אז סבתא שלו מתה והורישה לו ירושה קטנה, ושנת השבתון הפכה לחופשה בתשלום.

"תחשוב על זה רגע, אניל," אמר קביר. "היא בטח בגיל שהיא רוצה להתמסד."

"בגלל זה אנחנו מתכוונים לעבור לגור יחד."

"אבל אתה מבין במה זה כרוך? מבחינתה?"

אניל לפת את משענת כיסא האוכל שמולו. הבשורות שלו הקימו אותם על רגליהם, ניצבים מול מנותיהם הבלתי גמורות. משב דגי מהסלמון הכה שוב בנחיריה של רג'ני. היא אספה את הצלחות ולקחה אותן למטבח.

"אני מבין בדיוק מה דווינה רוצה," אמר אניל. בזמן שהשליכה רג'ני את השאריות לפח, דמיינה כנגד רצונה את בנה מתהולל במיטה עם אישה מנוסה. מספיק עם זה, פקדה על מחשבותיה. היא הסתכלה סביבה במטבח בחיפוש אחר משהו, לא משנה מה, להתמקד בו. על הדלפק נח עלון מעדי יהוה שהגיעו אתמול בערב. הם היו מטרד נוראי, אבל היא לא הייתה מסוגלת לטרוק את הדלת בפרצופם — עם הלחיים החיוורות האלה וצווארוני החולצות המעומלנים כה יפה. "אני עסוקה כרגע, אבל אולי תוכלו להשאיר חומר קריאה," הציעה כפרס ניחומים על כך שלא רצתה להיוושע, ואף על פי שהעלון ימצא את דרכו לפח תוך יום או יומיים. הסבל עתיד להסתיים בקרוב, הכריזה כותרת מעל ציור של אחו מוריק שטוף שמש. כמה נחמד להיות כה בטוח. המילים הסבו לרג'ני שבריר שנייה של הקלה לפני ששבה למציאות.

"אישה בשלב הזה בחייה מחפשת בן זוג לטווח רחוק," אמר קביר לאניל.

"זה לא רק פָּאוזה, אבא." הוא התכוון פָאזה. רג'ני לא הייתה במצב נפשי לתקן אותו, אבל רשמה לעצמה להסביר לו את ההבדל אחר כך.

"בני, תקשיב לי רגע. אני אומר שלדווינה יש בטח תוכניות יותר גדולות וקבועות."

רג'ני מיהרה חזרה לסלון. "תיק־תק!" צעקה, מבהילה את בני משפחתה. "זה מה שכולם אומרים לנשים באמצע שנות השלושים לחייהן אם הן רוצות ילדים ואם לא. 'תעשי לפני שיהיה מאוחר מדי.'" (במקרה שלה: "תעשי עוד אחד, את לא מתכוונת להישאר רק עם אחד, נכון? תסיימי מה שהתחלת! תני לילד המסכן אח." כאילו היא וקביר לא ניסו וניסו עד שהסקס הפך לעוד מטלת בית שגרתית כמו לעשות כביסה או לשלם את חשבון המים.)

"כן," אמר קביר. "לחץ חברתי. הוא חזק יותר ממה שאתה חושב, אניל, במיוחד על מבוגרים."

"תשמע, היחידים שלוחצים עליי זה אתם. דווינה ואני בסדר גמור."

"אז אם היא תרצה מחר תינוק זה יהיה בסדר? אתה תוותר על הטיולים בחו"ל, היציאות עם החברים?" שאל קביר.

זה בטח יפחיד אותו קצת, חשבה רג'ני, מבחינה במצוקה הגוברת על פניו של אניל. הוא תכנן חופשה באירופה: סקי בבולגריה, לקפוץ מאי לאי ביוון, אלוהים יודע מה באמסטרדם.

"בהחלט. אני מתכוון לוותר על הכול," אמר אניל בשקט. הוא לפת את הכיסא.

החדר דמם. אניל נשך את שפתו התחתונה והשפיל מבט אל מפרקי אצבעותיו שהלבינו.

קביר בהה בו. "מה אתה אומר בעצם?"

"אני מתכוון לוותר על הכול בשבילה," חזר אניל על דבריו.

"בן?"

"אימא. אבא. זה לא סיפור גדול, בסדר? אתם צריכים להבטיח לא להגזים בתגובה."

פינות החדר החלו להיטשטש, והרצפה נטתה קלות על צידה. רג'ני שמעה את קביר אומר חרש, "בסדר, אנחנו מבטיחים. מה קרה?"

"דווינה בהיריון," אמר אניל.

ואז רג'ני התעלפה.

הלקוחה ראתה סרטון באינטרנט על איך הנחה נכונה של בְּרונזֶר יכולה להוריד חמישה קילוגרמים מהפנים. "הבחורה פשוט העבירה מברשת על הפרצוף ופתאום נהיו לה עצמות לחיים," התלהבה.

"הסרטונים האלה מאוד עוזרים," הסכימה ג'זמין. "הרבה טיפים שימושיים." במיוחד שימושי למישהי כמוה שאין לה ניסיון באיפור מקצועי. אחרי שהושעתה מעבודתה כמנחת 'אסונות יוטיוב', אחת המאפרות בהפקה הפנתה את ג'זמין לעבודה הזאת. זה זמני בלבד, הזכירה לעצמה ג'זמין שוב ושוב. הבלגן יירגע והיא תמצא תפקיד חדש בקרוב. בפעם האחרונה שג'זמין בדקה באינטרנט, מספר הצפיות בסרטון שלה הגיע ל-788, ממש לא ויראלי, אבל הסוכן שלה קמרון עדיין האמין שעדיף להם להיזהר.

"תורידי פרופיל. חכי שישקע האבק," הפציר בה. היה לו מאגר בלתי נדלה של קלישאות עידוד בכל פעם שדיברו. "קחי זמן לעצמך" היה עוד אחד מהחביבים עליו, שהיתרגם פחות או יותר ל"קחי את העבודה הכי פחות משפילה שתמצאי ונצטרך לחכות שההמונים האנונימיים ברשת יחרצו את גורלך״.

"אז את הולכת להשתמש עליי בברונזר?" שאלה סְטֶלה.

"בשבילך יש לי תוכניות אחרות," אמרה ג'זמין בחמימות. כמו לבחור מייק־אפ יותר מתאים לגון עורה של סטלה בתור התחלה. כרגע היא הייתה פחות "זוהר נעורים קיצי" ויותר "נרדמתי במיטת שיזוף".

ג'זמין העבירה מגבון על לחייה של סטלה ונתקפה תחושת דז'ה־וו עזה. בתקופה אחרת בחייה איפרה אותה רג'ני בזמן שהתאמצה לשבת בשקט ולא לסובב את המראה ולהסתכל על עצמה. ג'זמין נזכרה איך עשתה את זה לאימא בבוקר חתונתה של שירינה. מאפרת הכלות בחרה צללית עיניים בסגול עמוק והתעקשה על פס אייליינר בעובי צבע פנדה על עפעפיה של אימא. אימא הזדעזעה. "אני לא יכולה ללכת ככה לבית התפילה," נחרדה. "אנשים יגידו..." היא לא סיימה את המשפט. זה קרה לעיתים נדירות. מספיק נורא שאנשים בכלל יגידו משהו. "ג'זמין, תני לי ממחטות נייר," דרשה אימא. כשעזרה להסיר את המייק־אפ מעורה של אימא הבחינה ג'זמין בהתרופפות לחייה ובצניחת עפעפיה, ונדרה לא לתת לעצמה להזדקן לעולם.

הטלפון של ג'זמין זמזם על הדלפק. "סליחה, סטלה," אמרה ג'זמין ונרכנה להציץ במסך. הודעה מרג'ני. היא התעלמה ממנה. רג'ני בטח בפאניקה מהנסיעה ושואלת את כולן אם עשו חיסון לטטנוס או משהו היסטרי בסגנון.

"אני הולכת לשים לך את הפְּרָיימֶר הזה," אמרה ג'זמין. היא הראתה לסטלה את הבקבוק. "זה בסיס מעולה ששומר שהאיפור יחזיק הרבה יותר זמן לאורך היום." הטלפון שלה זמזם שוב.

"אני ממש מצטערת," אמרה ג'זמין. היא העיפה מבט בטלפון שלה.

"אין בעיה, מותק. החבר שלך בטח לחוץ עלייך," אמרה סטלה.

חה! הלוואי שהיה חבר לחוץ או חבר בכלל. מערכת היחסים האחרונה שלה הסתיימה בצורה קטסטרופלית יותר משסטלה יכולה כנראה לדמיין.

"אה לא, זאת אחותי," אמרה ג'זמין. "אנחנו טסות להודו ביום חמישי, והיא בטח סתם מזכירה לי לארוז קרם הגנה או משהו."

"חופשה! רק שתיכן?"

"שלושתנו. אחותנו הקטנה תגיע לשם בטיסה מאוסטרליה."

"איזה יופי," אמרה סטלה.

אנשים תמיד אמרו את זה כשג'זמין ציינה שיש לה שתי אחיות. איזה יופי. פגישות לקפה ושיחות נפש. מין קשר עמוק מיוחד. חיוכה של סטלה היה כל כך רחב, שג'זמין לא רצתה לספר לה כמה היא חוששת מהנסיעה הזאת עם רג'ני שחושבת את עצמה ושירינה המושלמת בצורה מעצבנת.

"אנחנו נוסעות לשם בשביל אימא שלנו," הסבירה ג'זמין. "היא מתה בנובמבר שעבר, ואנחנו עולות לרגל לזכרה ומפזרות את האפר שלה שם."

"אוי, זה מקסים. איזו מחווה," התנשמה סטלה. היא הניחה יד על ידה של ג'זמין. עכשיו סטלה בטח דמיינה שלוש בנות נאמנות בגלימות לבנות רפויות תואמות עושות את דרכן בכובד ראש במעלה הר אפוף ערפילים, נושאות בתורות כד מלא אפר. שוב, לא מדויק. הדת שלהן בכלל לא דורשת עלייה לרגל (היא עשתה חיפוש גוגל זריז על סיקיזם, ושלחה את כל הלינקים לרג'ני במסגרת קמפיין הנגד שניהלה מול כל מה שאחותה הגדולה רצתה שיעשו), אבל אחרי שטיפולי הסרטן כבר לא עזרו יותר פנתה אימא למיני רפואות דתיות. היו טקסים שהייתה חלושה מכדי לעשות ומקומות שלא הספיקה לבקר בהם בפעם האחרונה, כך שעל בנותיה הוטל להשלים את המסע. ג'זמין שמה לב שאימא הגניבה ללו"ז כמה סעיפים שרק הצריכו מהאחיות לבלות ביחד, כנראה כי ידעה שאחרת לא יטרחו להקדיש לכך זמן. מבחינתה של ג'זמין הייתה הנסיעה פחות קשורה לרוחניות ויותר לזה שאימא שלה הכריחה אותן לנסוע ביחד.

הפעם הטלפון של ג'זמין צלצל. "בשם אלוהים," מלמלה.

"פשוט תעני, חמודה. אולי זה חשוב."

"תודה, סטלה." ג'זמין ענתה לשיחה. "רג'ני, אני באמצע העבודה."

"ראית את ההודעות שלי? תצטרכי להגיע לבד לנמל התעופה. קרה משהו בבית אתמול בלילה ו... יש לי כמה דברים להתמודד איתם. קביר ייקח אותי ישר לשם."

"בסדר. זה הכול?"

"כן." רג'ני היססה. "מתי את מתכננת לצאת?"

"אהיה בהיתרו שעתיים לפני הטיסה, רג'ני, אל תדאגי."

"את עדיין בעבודה?"

"כן, ואני צריכה לחזור לעבודה. אז ביי!"

רג'ני התחילה לומר משהו בדיוק כשג'זמין ניתקה. היא העבירה את הטלפון למצב השתקה וחזרה לסטלה. "אז אני הולכת להשתמש בשני קונסילרים שונים, כי בעצם אנחנו עובדות פה עם שני גוונים שונים של פיגמנטציה."

"אני צריכה לערבב אותם?" שאלה סטלה.

"לא, אנחנו נשתמש בזה מתחת לעיניים ובזה לכתמים שעל הסנטר שלך." ג'זמין הרימה כל בקבוק בתורו. בזמן שסטלה הסתכלה עליהם הציצה ג'זמין בנייד שלה. הייתה לה תחושה מוזרה. מה אכפת לרג'ני אם היא עדיין בעבודה אם הטיסה רק ביום חמישי?

"אולי עדיף שארשום את זה," אמרה סטלה ופשפשה בתיקה. "אחרת אשכח מה הולך איפה."

"בבקשה," אמרה ג'זמין והושיטה לה עיפרון וכרטיס שפנים מצוירות עליו. "תעשי חץ לאזור העיניים ותכתבי 'סוד עירום 19'."

לסטלה היה כתב יד מוקפד. "מותק, את פשוט מקסימה, אמרו לך את זה פעם?"

ג'זמין חייכה, מופתעת. "תודה רבה."

"אני צריכה לקחת ממך כרטיס ביקור. את עובדת גם עצמאית? הבת שלי מחפשת מאפרת טובה לחתונה שלה. זה רק באביב הבא, אבל אנשי מקצוע טובים נתפסים נורא מהר."

חיוכה של ג'זמין דעך. האביב הבא! בטנה התהפכה מהמחשבה שעדיין תעבוד בדלפק איפור. לא, לא, זה לא ייתכן. היא מורידה פרופיל ומקדישה זמן לעצמה בזמן שהאבק שוקע. אנשים יעברו הלאה. אבל קמרון אמר שזה לא בהכרח קשור אליה. "מלכתחילה יש מחסור בתפקידים לשחקניות הודיות," הסביר, "ובמאים לא כל כך יכולים להרשות לעצמם יחסי ציבור שליליים כשהם לוקחים סיכון עם מישהי חדשה. כך שהתנאים ממש לרעתך כרגע." הוא נמנע מלומר שיש כבר פולי מישרָה אחת. הוא ידע שג'זמין לא אהבה שמשווים אותה כל הזמן לשחקנית שהאפילה על הקריירה שלה מרגע שהופיעה בסצנה.

בזמן שסטלה רשמה על הכרטיס שלה הגניבה ג'זמין מבט לנייד. שלוש שיחות שלא נענו מרג'ני בשתי הדקות האחרונות והודעה:

"את מודעת לזה שאנחנו טסות הלילה, כן?"

ליבה של ג'זמין החסיר פעימה. כמעט נפל לה הטלפון מהיד. היא כתבה לרג'ני חזרה:

"כן, ברור שאני יודעת. רק מסיימת פה ונוסעת ישר מהעבודה."

איך לעזאזל זה קרה? הן היו אמורות לטוס ביום חמישי, לא בשלישי. היא זכרה במעורפל שיחה עם רג'ני לגבי מציאת טיסה זולה יותר ביום חמישי. "אבל זה בשתיים בלילה," אמרה רג'ני. "טוב, נגיד." ומשהו בנימת קולה עצבן את ג'זמין, ולכן אמרה, "לא לכולנו יש חופשות מבית הספר, את יודעת." אז רג'ני בכל זאת הזמינה את הטיסה של יום שלישי.

או שג'זמין רק דמיינה שרג'ני ויתרה? לפעמים היא ניהלה שיחות שלמות עם רג'ני בתוך הראש שלה. היא עשתה את זה גם עם אימא — זה היה יותר פשוט מלריב בקול. בוויכוחים שבדמיון ג'זמין תמיד יצאה כשידה על העליונה, והשנייה מתנצלת ולפעמים אפילו מתחננת לסליחה. אז הן טסות הלילה. הן טסות הלילה! היא תצטרך להתקשר למנהלת ולהגיד לה שמשהו צץ — זה יכול להיחשב מקרה חירום משפחתי.

"איך נקרא הפריימר הזה?" שאלה סטלה.

"פשוט פריימר," ענתה ג'זמין. שיט, שיט, שיט. לא היה לה מושג איפה המזוודה שלה.

"אוי ואבוי," מלמלה סטלה כשחוד העיפרון חורר את הכרטיס.

בהחלט אוי ואבוי.

בנמל התעופה במלבורן, זוג הודים מבוגרים לוּו לטיסתם על ידי משפחתם המורחבת. שירינה צפתה בהם נעים כמו נחיל דבורים לעבר שער ההמראה. "אתה חושב שהם חוזרים הביתה או טסים לביקור?" שאלה שירינה.

סיהג' משך בכתפיו. "מה זה משנה. כולם ממריאים מאותו שער." הוא היה עסוק בטלפון שלו. שירינה הציצה במסך. מספרים וגרפים. עניינים של העבודה, היה מפטיר אם הייתה שואלת אותו במה הוא כל כך עסוק.

"הם נראים כאילו הם טסים לביקור. מה אתה חושב?" שאלה שירינה, מתמקדת במשפחה.

"לא יודע," הפטיר סיהג'.

"אני סתם מנסה לנהל שיחה," אמרה שירינה. נראה שזה גרם לסיהג' להתעשת. הוא הניח את הטלפון בצד וסירק תלתל תועה מאחורי אוזנה. "סליחה," מלמל, מצמיד שפתיים לרקתה.

שירינה הניחה לראשה לשקוע אל חזהו. סוף־סוף, בנמל התעופה ההומה, הזדמנות קטנה לאינטימיות לפני שהיא עוזבת. הימים האחרונים היו רוויים בשתיקות מתוחות. היא עצמה עיניים. חולצתו של סיהג' הדיפה שילוב של אפטרשייב ומרכך הכביסה שעליו המליצה אימו. חייה כאישה נשואה היו אפופים בריח כביסה מגוהצת, זה היה הדבר הראשון שאליו שמה לב כשעברה לבית המשפחתי המשותף שלוש שנים קודם לכן. אצבעותיו ליטפו את שערה. היא חשבה שעוד רגע תבכה, לכן התנתקה ממנו ואז הרגישה משקל כבד דורס את כף רגלה.

"איי," אמרה והזיזה את רגלה אחורה. זאת הייתה מזוודה. האישה שגררה אותה לא שמה לב. היא דהרה לעבר השער על עקבי סטילטו שנראו כמשפדים את הקרקע עם כל צעד שעשתה.

"הייתי אומר שהם גרים פה וחוזרים לשם לחופשה," אמר סיהג', מניד בראשו אל הזוג המבוגר. "המשפחה נראית עליזה מדי."

"אז למה שכל הילדים והנכדים יבואו להיפרד מהם?" תהתה שירינה בקול.

"אולי נסיעה ארוכה?" שאל סיהג'. "אולי יש להם שם בית והם מבלים שם כמה חודשים בשנה."

זאת הייתה תקופה טובה לבלות כמה חודשים רחוק ממלבורן. גושי עננים אפורים התגלגלו מדי יום בשמיים והמטירו על העיר גשם מקפיא. אנשים באנגליה לא חשבו שנהיה קר באוסטרליה, אפילו שירינה סירבה להאמין בכך עד שנישאה לסיהג' ובאה לכאן. עכשיו, בכל פעם שדיווחו בחדשות על גלי חום באירופה ביולי הסתכלה שירינה מהחלון על הכבישים הרטובים החלקלקים ועל ענפי העצים הכורעים ברוח העזה וחשבה, איך זה יכול להיות?

"ומה איתם?" שאל סיהג'. הוא הניד בראשו אל שני בחורים צעירים. "אחים? חברים טובים?"

"חברים טובים," אמרה שירינה, שמחה שחזרו לשחק במשחק הזה. בירח הדבש שלהם, כשהיו תקועים בנמל התעופה בגלל סופת שלגים באיסטנבול (עוד עיר ששירינה לא ציפתה שיהיה בה חורף, ובטח שלא סופות שלגים), הם העבירו את הזמן בהמצאת סיפורים על זרים. לפני שנתיים וחצי זה לא כל כך הרבה זמן, אבל שירינה חשה צורך להזכיר לסיהג' את אותה תקופה משוחררת מדאגות בחייהם.

"זוכר איך עלינו סוף־סוף על הטיסה לאיסטנבול וישבנו מאחורי זוג המרגלים ההוליוודיים?" שאלה שירינה.

עיניו של סיהג' אורו מהזיכרון. "אלו שנראו כמו כוכבי קולנוע ולא היו מסוגלים להוריד את הידיים אחד מהשני?" הם התנשקו והתמזמזו כל הטיסה — זוג בירח דבש, החליטו שירינה וסיהג', אף על פי שזוגות טריים אחרים נדמו כאין וכאפס אל מול אנחותיהם וחיבוקיהם הפומביים של הצמד. ואז, קצת לפני שהמטוס נחת, הם עברו לשני מושבים פנויים בשורות רחוקות וירדו בנפרד. שירינה וסיהג' ראו אותם נעמדים בשני תורים שונים במעבר הגבול ופונים כל אחד לדרכו בלי להתייחס זה לזה, כשהאישה פונה לכיוון הרכבת התחתית והגבר נשאר לאסוף את מזוודתו.

"ללא ספק מרגלים," אמר סיהג'. הייתה לו חיבה למותחנים מעידן המלחמה הקרה.

שירינה הציצה בשעון. היא תצטרך לזוז בקרוב. יעדים וזמני עלייה חדשים למטוס הבהבו על מסך ההמראות. טיסות יוצאות לברלין וג'קרטה, פרטוריה ושיקגו — ממקום עמידתה של שירינה היה אפשר לנסוע לכל מקום. המחשבה העבירה בה זרם חשמלי. זה היה כמו לשבת שוב מול מסך המחשב הנייד ולעבור על פרופילים של גברים פנויים, שכל אחד מהם חלון לעתיד חדש.

גופו של סיהג' נדרך, ובטנה שלה התכווצה. הוא נראה כאילו רצה לומר משהו.

"כדאי שאכנס," אמרה שירינה. "אמרתי לג'זמין שאביא לה כמה דברים מהדיוטי פרי." זה היה שקר קטן ולא משכנע — מתי לאחרונה היא וג'זמין דיברו? גם אם ג'זמין הייתה צריכה משהו, קרוב לוודאי שלא הייתה אומרת לה.

"אז טוב," אמר סיהג'. הוא נראה פזור דעת לרגע. הם קמו, והוא לקח את תיקה. המשפחה ההודית עדיין התעכבה בשער ההמראה, והזוג המבוגר לא נראה לעין. "סליחה," אמר סיהג'. ההודים לא זזו. "סליחה," אמר שוב, הפעם יותר בתקיפות. הם זזו קצת, שקועים מדי בשיחה מכדי לציית להוראות.

"בחייכם, אנשים, זה נמל תעופה. זוזו מהדרך," אמר סיהג'. הפעם הם שמו לב. שירינה אחזה בידו, אבל הוא התרחק ופילס במרפקיו דרך בקהל. "סליחה," מלמלה בראש מורכן, אבל גם אותה עצבנה המשפחה. עכשיו הרגע הנעים שלה עם סיהג' נגוז.

שירינה חיבקה את בעלה, מקווה שזה יפוגג את כעסו. גופו נותר דרוך. "אני מצטערת, סג'," אמרה שירינה. איך יש זוגות נשואים שרבים כל הזמן? תהתה. היה מספיק קשה לנסות להתגבר על העימות האחד הזה. ההתנצלות שיפרה את הרגשתה. אף על פי שלא עשתה משהו לא בסדר, היא הצטערה על המצב.

ואז הוציא סיהג' משהו מכיסו. שירינה זיהתה את נייר המכתבים — כרטיס נוקשה בגוון קרם, מאיכות משובחת — ואת כתב ידה של אימו. שירינה קראה את השם והכתובת ובהתה בסיהג' המומה.

"לא תוכלי לחזור אם לא תעשי את זה," אמר סיהג' והניח את הכרטיס בידה של שירינה. בלי לתת לה זמן לענות הוא הסתלק משם, נעלם בקהל.