אדו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אדו
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

״בעולם שבו כולם ממהרים להדביק עליך תוויות, האם זה משנה בכלל כיצד אתה תופס את עצמך?״
אֵדוּ הוא ילד ברזילאי. הוא גדל עם שתי אימהות, בעיר סאו פאולו, בסוף שנות ה- 80.
אדו מלווה בשלל דמויות ססגוניות, ביניהן ילדי רחוב, בני הקהילה הלה״טבית, סרסורית ואפילו רב.
אדו לוקח את הקורא למסע התבגרות וגילוי עצמי, כשברקע מרחפת האפשרות לעזוב הכל ולעלות לארץ ישראל.

פרק ראשון

נולדתי בבית החולים בסאו פאולו. אחרי שיצאתי מאימא שלי, הייתי חודש באינקובטור כדי להשלים פערים. הייתי בבטן שלה רק שמונה חודשים. בתעודת הלידה שלי רשומה רק אחת משתי האימהות שלי כי יש אנשים שלא הבינו אז את האהבה שיש ביניהן. אני בערך בן אחת עשרה עכשיו. אני לא אוהב לספור שנים וגם לא אוהב ימי הולדת. אני כותב את כל זה כי כרגע לא טוב לי. אתם לא צריכים לברוח מעצב אבל גם לא להיות חברים ממש קרובים שלו כי אז לא תרצו שיעזוב. אה, בבקשה אל תשכחו לצלם. זה מאוד חשוב, ותמיד תוודאו שיש מספיק סרט צילום במצלמה.

כולם במשפחה שלי קוראים לי אדו. זה קיצור של השם הפרטי השני שלי.

בברזיל לכולם יש כינויים כי יש לנו שמות ארוכים. אם המשפחה שלך לא נתנה לך כינוי, תהיו בטוחים שברחוב מישהו כבר ייתן לך אחד, רוב הסיכויים שזה יהיה כינוי שלא תאהב.

אדו, בלונדיני קטן, גרמני, חלב חמוץ, בן של זונות; אלו רק חלק מהכינויים שנתנו לי עד עכשיו. חלקם תפסו יותר, חלקם חלפו יחד עם הטמטום של אלה שהמציאו אותם. אני בטוח שיבואו עוד. אלו החיים בברזיל של תחילת שנות ה-90.

אני קורא לאימא - אימא ולאימא מָאמִיטָה - מאמיטה כדי שהן לא יתבלבלו למרות ששתיהן האימהות שלי.

הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל שלוש. היינו בחופשה ואני רכבתי על סוס חום ענקי ושרירי מאוד בלי אוכף, כי אני לא צריך. הסוס בוהק בגלל השמש. דוד שלי גוסטבו, הולך ברגל ליד הסוס, עוזר לסוס לא לרוץ והאדמה מלאה באבנים.

בצד ימין נמצא הבית הארוך של המשפחה של סבא שלי. הוא יושב במרפסת עם כובע קש, כי כך מתלבשים פה בצפון ברזיל, בפִּיאָוִוי, כדי להתגונן מהשמש כשעובדים בשדות. הוא עובד הרבה. הוא מתנדנד בכיסא שלו ושותה לימונדה שלפעמים נשארת על השפם שלו. הוא מצחיק, אני אוהב אותו.

במרפסת אין הרבה חפצים, כי היא לא כזאת גדולה. דלת הבית פתוחה ואפשר לראות בפנים את החדר בקצה המסדרון. שם אחת האימהות שלי נחה בערסל בתוך החדר שלנו. אימא השנייה נמצאת בבית שלנו בסאו פאולו. אין הרבה דברים בתוך הבית. סבא אומר שלא צריך הרבה בשביל להיות מאושר - רק סיבה לקום בבוקר, אוכל ומיטה סבירה להניח בה את הראש בלילה. אה, ושלא יצעקו עליך אם אתה שוכח להרים את המכסה של האסלה כשאתה משתין. אני יכול להבין אותו.

מאז שנולדתי גרנו בסאו פאולו . אימא נולדה בפיאאווי שבצפון ברזיל, מאמיטה נולדה בפורטו אלגרה בדרום ברזיל. הן נפגשו קצת באמצע, בסאו פאולו. כולם במשפחה אומרים שאני ילד שבא לעולם מאהבה. אבא שלי היה צריך לעזור לאימהות שלי. זה טוב כי צריך לעזור למשפחה. אחר כך נדבר על זה יותר כי יש אנשים שלא רוצים להבין.

בית


בבית הזה אנחנו גרים כבר שנתיים. מאמיטה ישנה כאן פחות מבדרך כלל. הדירה נמצאת מעל חנות לאביזרי מכוניות למרות שאין לנו אחת כזו. כדי להגיע אלינו הביתה, צריך לעלות במדרגות אדומות ארוכות, שנמצאות על יד פתח החנות. אנחנו הבית הראשון מימין. מאחור יש חצר ששייכת לנו ולעוד שלוש משפחות שגרות מסביב. בבית מצד ימין גר השכן הלא מרוצה. אף פעם לא ראיתי אותו, רק שמעתי את התלונות שלו, בעיקר כשאני משחק כדורגל בערב, בצהריים או פשוט נושם על יד הבית שלו. בצד שמאל גרה דניאלה. היא שנה מעליי ולומדת בבית ספר מיוחד רק לבנות. היא ממש חמודה אבל לא מצליחה להבין שהכינוי שלי הוא לא "חלב חמוץ".

כשרק עברנו לפה, היא קראה לי "חלב חמוץ" למרות שביקשתי ממנה להפסיק והסברתי לה שזה לא השם שלי. זה פגע בי עד כדי כך, שהייתי חייב לספר לאימהות שלי. הן הסבירו לי שהיא קוראת לי ככה בגלל שאני מוצא חן בעיניה. זה מאוד מוזר בשבילי. למה שהיא תקרא לי בשם שפוגע בי? הן ענו שלפעמים כשאתה פוגש מישהו שמוצא חן בעיניך, אתה לא תמיד יודע איך לבטא את זה. דניאלה מבטאת את הרגשות שלה בצורה הזאת. "אז היא לא התכוונה לפגוע בי, היא אוהבת אותי", אמרתי. הן חייכו והוסיפו שהיא ילדה והיא מנסה כמוני להבין דברים. את זה כבר הבנתי, כי יש הרבה דברים שאני עדיין לא מבין. טוב שיש לי את האימהות שלי; הן חכמות. טוב לשאול את אימא דברים בערב אחרי שהיא חוזרת מהעבודה ואת מאמיטה בצהריים, לפני שהיא יוצאת לעבודה, אם זו תקופה שהיא עובדת בה.

אחרי השיחה הזו רק חיכיתי לפגוש שוב את דניאלה. למחרת, שיחקתי יותר עם הכדור בחצר.

לא היה אכפת לי שהשכן הלא מרוצה צעק עליי. ידעתי כבר מה אני אגיד לה. אני אשאל אותה אם אני מוצא חן בעיניה. כשהיא תגיד כן, אני אציע לה שנהיה חבר וחברה והיא תהיה החברה הראשונה הרצינית שלי. עד עכשיו היו לי רק חברויות של ילדים קטנים. כשהיא עלתה במדרגות, אמרתי לה "שלום דניאלה", היא קראה לי "חלב חמוץ". אמרתי לה שאני יודע למה היא קוראת לי ככה. "אה באמת?" היא שאלה. עניתי שכן, בגלל שאני מוצא חן בעיניה. אחרי שתי שניות היא צעקה עליי, "למה שאהיה מעוניינת בך בכלל?! אני קוראת לך חלב חמוץ בגלל שהשיער שלך מאוד בלונדיני וארוך!" ורצה לבית שלה. אחרי הפגישה הזו, לא פניתי יותר לאימהות שלי בעניין דניאלה.

הן אולי חכמות, אבל לא מבינות בעניין שלה. דניאלה עדיין קוראת לי "חלב חמוץ" למרות שבלונדיני זה לא הצבע של חלב חמוץ, בדקתי. בבית ממול גר זוג עם תינוק. מאז שהם עברו מכאן, הבית ריק כי משפצים אותו. חשבתי להציע את עזרתי כדי לסיים את השיפוץ מהר יותר.

ככה יעברו לשם ילדים חדשים אבל אני לא חושב שיקבלו אותי כי אני לא איש מקצוע בשיפוץ, למרות שאני יודע לעשות כל מיני דברים. למשל, לפני שנתיים, הייתי ה"מברך" של חנות בגדים לנשים במשך יומיים. אני יודע שזה לא נשמע הרבה, אבל כשהבנתי שלא הולכים לשלם לי עזבתי. העבודה לא הייתה מספיק קלה כדי שאסכים לעשות אותה בחינם. לא נכנסו הרבה נשים לחנות אבל כשנכנסו, ישר הייתי צריך להוציא את החיוך הכי טוב שלי ולהגיד להן "שלום, מה שלומכן? ברוכות הבאות, בואו תיכנסו. יש לנו את המבצעים הכי טובים בשוק". בשאר הזמן ישבתי והתבוננתי עד שהבוסית החזירה אותי למציאות.

לפעמים אני לא שולט במחשבות שלי והן יוצאות לטיול. לא כולם מבינים את זה, אז אני מנסה לעצור אותן. בכל מקרה, הבוסית של החנות לא כעסה כשהתפטרתי כי היא חברה של אימא.

גם האימהות שלי לא כעסו ואמרו שאני ילד ואני לא צריך לעבוד.

זה היה לפני שנתיים. עכשיו כשאני גדול יותר, אני מנסה לא לקחת מהן כסף כי הן עובדות קשה כדי לגדל אותי ואת עצמן.

עוד על הספר

אדו פאולו א. מואורה

נולדתי בבית החולים בסאו פאולו. אחרי שיצאתי מאימא שלי, הייתי חודש באינקובטור כדי להשלים פערים. הייתי בבטן שלה רק שמונה חודשים. בתעודת הלידה שלי רשומה רק אחת משתי האימהות שלי כי יש אנשים שלא הבינו אז את האהבה שיש ביניהן. אני בערך בן אחת עשרה עכשיו. אני לא אוהב לספור שנים וגם לא אוהב ימי הולדת. אני כותב את כל זה כי כרגע לא טוב לי. אתם לא צריכים לברוח מעצב אבל גם לא להיות חברים ממש קרובים שלו כי אז לא תרצו שיעזוב. אה, בבקשה אל תשכחו לצלם. זה מאוד חשוב, ותמיד תוודאו שיש מספיק סרט צילום במצלמה.

כולם במשפחה שלי קוראים לי אדו. זה קיצור של השם הפרטי השני שלי.

בברזיל לכולם יש כינויים כי יש לנו שמות ארוכים. אם המשפחה שלך לא נתנה לך כינוי, תהיו בטוחים שברחוב מישהו כבר ייתן לך אחד, רוב הסיכויים שזה יהיה כינוי שלא תאהב.

אדו, בלונדיני קטן, גרמני, חלב חמוץ, בן של זונות; אלו רק חלק מהכינויים שנתנו לי עד עכשיו. חלקם תפסו יותר, חלקם חלפו יחד עם הטמטום של אלה שהמציאו אותם. אני בטוח שיבואו עוד. אלו החיים בברזיל של תחילת שנות ה-90.

אני קורא לאימא - אימא ולאימא מָאמִיטָה - מאמיטה כדי שהן לא יתבלבלו למרות ששתיהן האימהות שלי.

הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל שלוש. היינו בחופשה ואני רכבתי על סוס חום ענקי ושרירי מאוד בלי אוכף, כי אני לא צריך. הסוס בוהק בגלל השמש. דוד שלי גוסטבו, הולך ברגל ליד הסוס, עוזר לסוס לא לרוץ והאדמה מלאה באבנים.

בצד ימין נמצא הבית הארוך של המשפחה של סבא שלי. הוא יושב במרפסת עם כובע קש, כי כך מתלבשים פה בצפון ברזיל, בפִּיאָוִוי, כדי להתגונן מהשמש כשעובדים בשדות. הוא עובד הרבה. הוא מתנדנד בכיסא שלו ושותה לימונדה שלפעמים נשארת על השפם שלו. הוא מצחיק, אני אוהב אותו.

במרפסת אין הרבה חפצים, כי היא לא כזאת גדולה. דלת הבית פתוחה ואפשר לראות בפנים את החדר בקצה המסדרון. שם אחת האימהות שלי נחה בערסל בתוך החדר שלנו. אימא השנייה נמצאת בבית שלנו בסאו פאולו. אין הרבה דברים בתוך הבית. סבא אומר שלא צריך הרבה בשביל להיות מאושר - רק סיבה לקום בבוקר, אוכל ומיטה סבירה להניח בה את הראש בלילה. אה, ושלא יצעקו עליך אם אתה שוכח להרים את המכסה של האסלה כשאתה משתין. אני יכול להבין אותו.

מאז שנולדתי גרנו בסאו פאולו . אימא נולדה בפיאאווי שבצפון ברזיל, מאמיטה נולדה בפורטו אלגרה בדרום ברזיל. הן נפגשו קצת באמצע, בסאו פאולו. כולם במשפחה אומרים שאני ילד שבא לעולם מאהבה. אבא שלי היה צריך לעזור לאימהות שלי. זה טוב כי צריך לעזור למשפחה. אחר כך נדבר על זה יותר כי יש אנשים שלא רוצים להבין.

בית


בבית הזה אנחנו גרים כבר שנתיים. מאמיטה ישנה כאן פחות מבדרך כלל. הדירה נמצאת מעל חנות לאביזרי מכוניות למרות שאין לנו אחת כזו. כדי להגיע אלינו הביתה, צריך לעלות במדרגות אדומות ארוכות, שנמצאות על יד פתח החנות. אנחנו הבית הראשון מימין. מאחור יש חצר ששייכת לנו ולעוד שלוש משפחות שגרות מסביב. בבית מצד ימין גר השכן הלא מרוצה. אף פעם לא ראיתי אותו, רק שמעתי את התלונות שלו, בעיקר כשאני משחק כדורגל בערב, בצהריים או פשוט נושם על יד הבית שלו. בצד שמאל גרה דניאלה. היא שנה מעליי ולומדת בבית ספר מיוחד רק לבנות. היא ממש חמודה אבל לא מצליחה להבין שהכינוי שלי הוא לא "חלב חמוץ".

כשרק עברנו לפה, היא קראה לי "חלב חמוץ" למרות שביקשתי ממנה להפסיק והסברתי לה שזה לא השם שלי. זה פגע בי עד כדי כך, שהייתי חייב לספר לאימהות שלי. הן הסבירו לי שהיא קוראת לי ככה בגלל שאני מוצא חן בעיניה. זה מאוד מוזר בשבילי. למה שהיא תקרא לי בשם שפוגע בי? הן ענו שלפעמים כשאתה פוגש מישהו שמוצא חן בעיניך, אתה לא תמיד יודע איך לבטא את זה. דניאלה מבטאת את הרגשות שלה בצורה הזאת. "אז היא לא התכוונה לפגוע בי, היא אוהבת אותי", אמרתי. הן חייכו והוסיפו שהיא ילדה והיא מנסה כמוני להבין דברים. את זה כבר הבנתי, כי יש הרבה דברים שאני עדיין לא מבין. טוב שיש לי את האימהות שלי; הן חכמות. טוב לשאול את אימא דברים בערב אחרי שהיא חוזרת מהעבודה ואת מאמיטה בצהריים, לפני שהיא יוצאת לעבודה, אם זו תקופה שהיא עובדת בה.

אחרי השיחה הזו רק חיכיתי לפגוש שוב את דניאלה. למחרת, שיחקתי יותר עם הכדור בחצר.

לא היה אכפת לי שהשכן הלא מרוצה צעק עליי. ידעתי כבר מה אני אגיד לה. אני אשאל אותה אם אני מוצא חן בעיניה. כשהיא תגיד כן, אני אציע לה שנהיה חבר וחברה והיא תהיה החברה הראשונה הרצינית שלי. עד עכשיו היו לי רק חברויות של ילדים קטנים. כשהיא עלתה במדרגות, אמרתי לה "שלום דניאלה", היא קראה לי "חלב חמוץ". אמרתי לה שאני יודע למה היא קוראת לי ככה. "אה באמת?" היא שאלה. עניתי שכן, בגלל שאני מוצא חן בעיניה. אחרי שתי שניות היא צעקה עליי, "למה שאהיה מעוניינת בך בכלל?! אני קוראת לך חלב חמוץ בגלל שהשיער שלך מאוד בלונדיני וארוך!" ורצה לבית שלה. אחרי הפגישה הזו, לא פניתי יותר לאימהות שלי בעניין דניאלה.

הן אולי חכמות, אבל לא מבינות בעניין שלה. דניאלה עדיין קוראת לי "חלב חמוץ" למרות שבלונדיני זה לא הצבע של חלב חמוץ, בדקתי. בבית ממול גר זוג עם תינוק. מאז שהם עברו מכאן, הבית ריק כי משפצים אותו. חשבתי להציע את עזרתי כדי לסיים את השיפוץ מהר יותר.

ככה יעברו לשם ילדים חדשים אבל אני לא חושב שיקבלו אותי כי אני לא איש מקצוע בשיפוץ, למרות שאני יודע לעשות כל מיני דברים. למשל, לפני שנתיים, הייתי ה"מברך" של חנות בגדים לנשים במשך יומיים. אני יודע שזה לא נשמע הרבה, אבל כשהבנתי שלא הולכים לשלם לי עזבתי. העבודה לא הייתה מספיק קלה כדי שאסכים לעשות אותה בחינם. לא נכנסו הרבה נשים לחנות אבל כשנכנסו, ישר הייתי צריך להוציא את החיוך הכי טוב שלי ולהגיד להן "שלום, מה שלומכן? ברוכות הבאות, בואו תיכנסו. יש לנו את המבצעים הכי טובים בשוק". בשאר הזמן ישבתי והתבוננתי עד שהבוסית החזירה אותי למציאות.

לפעמים אני לא שולט במחשבות שלי והן יוצאות לטיול. לא כולם מבינים את זה, אז אני מנסה לעצור אותן. בכל מקרה, הבוסית של החנות לא כעסה כשהתפטרתי כי היא חברה של אימא.

גם האימהות שלי לא כעסו ואמרו שאני ילד ואני לא צריך לעבוד.

זה היה לפני שנתיים. עכשיו כשאני גדול יותר, אני מנסה לא לקחת מהן כסף כי הן עובדות קשה כדי לגדל אותי ואת עצמן.