הכלב הזה הוא אדם עצוב

אחרי מות

כשהשכנים שומעים הם מתקבצים במעגלים הדוקים של גברים ונשים ומדברים על הפרטים. איך קרה. מתי בדיוק. למה. איפה. איך הוא נראה כשאמא שלו גילתה אותו. בדבר אחד כולם בטוחים, זו היא שמצאה אותו. הייתה לבד בבית עם החיות שלה. כן, יש שם סבתא, אבל סבתא לא נחשבת. לה יש דירה משלה בתוך הבית, והיה מוקדם בבוקר, והסבתא ישנה. היא גם בקושי שומעת.

"הוא היה במיטה. עוד היה חם. העיניים שלו היו פקוחות והיא סגרה ונישקה אותן."

"לא. הוא שכב על הרצפה. נפל מהמיטה, מההתכווצויות."

חשוב להם לדעת מתי, במהלך הגילוי, היא טלפנה לנט"ן, והם מבולבלים.

"היא ראתה ובהתחלה לא הבינה מה היא רואה."

"אתה לא צודק. היא מיד הבינה וטלפנה 101 וצעקה 'הילד שלי... הילד שלי... בואו מהר.' התורן הכיר אותה טוב, מהפעמים הקודמות."

"אמרתי לך כבר, שימי, שהיא לא הבינה. הרי אחד מהנט"ן הוא בן של..."

"אבל אני מדבר על לפני שהיא טלפנה לנט"ן! תשמעו, היא עברה קורס החייאה, היא פעם רצתה ללמוד רפואה, חבר שלנו למד אִתה בקורס, אבל הוא כבר גניקולוג מומחה, פרופסור. לפני שהיא טלפנה היא ניסתה... ורק כשזה לא הצליח היא הבינה וטלפנה."

הם רוצים לדעת יותר על הרגעים שבהם כבר ידעה, אחרי שהודיעה לנט"ן, ולפני שהם הגיעו. על רווח הזמן הזה. מה חושבים ברגע כזה, מה היא חשבה, מי הראשון שטלפנה אליו, מה אמרה לו, באיזה גון קול. היא בכתה? נשמעה אדישה, הלומה, מרוסקת?

"למה באו לשם שוטרים? מה הם חושבים, שהיה רצח? שמישהו... שהיא?"

"לא חושב. ככה זה שמת מישהו בבית. בטח כזה צעיר."

"די. בררר... תדברו על משהו שמח."

"טוב. הייתם במסיבה אצל יורם אתמול? התנשקתם יפה בחצות?"

"כן. תחשוב, שעה־שעתיים אחרי, בערך כשיצאנו משם, חמישה בתים משם, הנשמה שלו יצאה ולא ידענו."

"אנחנו ידענו, הראשונים. אנחנו לא חוגגים את השנה החדשה שלהם באופן עקרוני. לא חג שלנו. זה הרוסים הביאו אִתם בשביל להשתכר, חצי מהם בכלל לא יהודים. אז קמנו מוקדם, כרגיל, לעבודה, וראינו אמבולנס צהוב חונה על יד הבית, אנחנו גרים מולה, ואמרתי ליעלי שמשהו קרה אצלם. בהתחלה חשבנו שזאת הסבתא, אז לא ממש דאגנו. בכל זאת, היא כבר עשתה את הסיבוב שלה. ורק אחר כך ראינו את הניידת."

"איפה הבעל שלה. מסכנה. לבד, עם הסבתא. אתה חושב שצריך לגשת?"

"אולי לשבעה. נראה לי מספיק. ביום הרביעי, ככה לפנות ערב, כשמלא. אין הרבה מה להגיד."

"האמת, יש לה אף למעלה, עוברת מטר ממני ולא אומרת שלום, חושבת שהיא..."

"הוא בן יחיד."

"לא. יש אחות."

"אחות? יש אחות? איך לא ראיתי אותה?"

"טוב שיש אחות. תמיד צריך אחד־שניים ספייר בארץ הזאת... לא, לא, סתם, אני צוחק. הגזמתי. לא התכוונתי."

אנשים רוצים לדבר אחד עם השני. מיד כשהם שומעים על המקרה הם רוצים לדבר בטלפון, רק לשמוע קולות אחרים, ואחר כך, אם הם בשכונה, הם יוצאים מהבתים למרכז המסחרי, מצטופפים בקבוצות ברחבה של הסופר או במעברים בין המדפים, בשום אופן לא בבית הקפה. בעבודה שלה הם יוצאים מהחדרים לאיזה חלל משותף, למסדרון, ומדברים בלחש, רואים מולם עיניים ומביטים הצידה. הם מרגישים שמץ כעס. אולי לא כעס, אבל עלבון. מי ידע ולא סיפר. ברור להם, עם זאת, שאף אחד לא אוהב לספר על דברים כאלה, אסונות, אולי רק ללחוש, וגם הם, אם היו יודעים ראשונים, לא בטוח שהיו מעבירים את זה הלאה, אולי רק למישהו אחד. יש בזה גם כוח. רק אני ידעתי. רק אני. שמת כאן ילד.

אלה החיים, אבל חובה שתהיה מודעות לזה שהם היו על יד, נגעו כמעט, וניצלו, הם היו קצת שותפים, זה קרה גם להם. הם נרגשים. הדברים הרגילים שעושים יום־יום גדלים ומקבלים משמעות מוזרה ונחשקת. כל אחד זוכר, ואומר איפה ובאמצע מה הוא היה כשהגיעה ההודעה. מספרים את זה אחד לשני, וחוזרים על זה שוב, בהדרגה משחררים את הכובד, ומתביישים קצת.

הוא, היא, שניהם, נצפו רק יום קודם, ביום האחרון של השנה האזרחית, והם היו בסדר, רגילים. לא נכון. הראש שלו היה חבוש. אבל אף אחד לא חשב שלמחרת הוא כבר לא יהיה. לא להאמין.

"הוא התאמן המון במכון כושר. ראית אותו פעם? הוא נראה שרירן, שוורצנגר כזה, אבל מבפנים..."

"היו לה כל היום פגישות מרתוניות עם הסטודנטים שלה. היא מתעסקת בחיסוניוּת, היא הייתה עוד יותר לחוצה מתמיד, אם דבר כזה יכול להיות, כי מאז שאני מכירה אותה, כבר כמה שנים, היא רצה עם פרצוף שואה כאילו איזה רוח רפאים רודפת אחריה. סטודנטית שלה חברה של הבת שלנו. שלנו כבר ארכיטקטית."

"היא לא הייתה סתם לחוצה. זה בגלל סוף השנה האזרחית. היא הייתה צריכה להגיש דו"ח התקדמות לקרן שלה עד החמישה־עשר לדצמבר וכבר קיבלה התראה. יעלי ראש לשכת הדיקן."

"הדיקן? הבן שלו עם שלנו כמו אחים, ו..."

"תראו מה זה, ארץ קטנה. כולם מכירים את כולם. בחַיפֹה בכלל כולם משפחה."

"בערב לפני ראיתי אותה יוצאת מהסופר. נסחבה עם ארגז מלא בקבוקים של קולה דיאט. הוא היה מכור. קולה ממכרת, אתם יודעים, בגלל הקפאין, והיה אסור לו סוכר. גם לי יש סוכר, אבל מהסוג השני."

"ראיתי מאמר חדש על הדיאט. הכימיקלים האלה מסרטנים, אז מה עשינו. אני בגמילה מסוכר, כמה שיותר סיבים, בלי גלוטן. בלי חלב."

"הוא היה בטיפול אצל דוקטור קרמר, בפרטי. קרמר חי עליו, כספית, אני מתכוון, אבל היה מיואש ממנו. כלום לא עזר לו, והוא גם לא היה ממושמע. הקרמרים חברים שלנו, אשתו סיפרה לנו. לא ככה, שימי?"

"גם אני פציינטית שלו. הוא מעולה. לבן שלה הייתה סוכרת נעורים, דווקא לבן שלה, מחלה אוטואימונית, מין צדק פואטי כזה, כמו שאומרים, אבל מסוכרת לא מתים, לא בגיל שלו. הוא מת מסרטן. לפי הסימפטומים שהקרמרית סיפרה שהיו לו, אין אפשרות אחרת. רק סרטן נותן כאלה סימפטומים. אמרתי לה את זה. במוח. כן. אולי לא גילו אותו, אבל לא משנה, זה סרטן שאין לו קיור."

"פשש... יעל! מחלה אוטואימונית, מומחית לסימפטומים, סרטן, קיור. ממתי נעשית לי...?"

"וצדק פואטי זה משהו אחר. הוא גם צאן שלא חטא. ילד."

"ענת, תמרוש. אומרים יעל במלרע. במלרע. יָ־עֵל. דגש על ה־עֵל."

"סליחה."

"והוא לא ילד. בגיל שלו, שלי עבר בצבא דברים שלא תדעי. מבצעים, הרוגים, והכול בשו־שו. אבל היא, כמה חיות היא רצחה בניסיונות שלה? לדעתי מאות, אלפים. ופוקד עוון אבות על בנים כתוב בתורה. אני בזמן האחרון לא נוגעת בבשר. דגים כן."

"ומה, דגים, לא כואב להם?"

"אני צריכה דיאטה ים־תיכונית. בגלל הכולסטרול. ואסור להגזים בשום דבר, גם ברחמנות. איזון, איזון, איזון, אני אומרת. דרך המלך."

"אפרופו חיות. מה שהולך אצלה עם החיות. איזה טינופת. בדיוק רצינו להגיש תלונה, הריח בא עד אלינו. נו, עכשיו לא נגיש. לא נעים."

"בגללו בעלה עזב אותה. הוא עכשיו בסוף העולם, באחד הסְטָנִים האלה. לא עמד בזה."

"מה אתה אומר שימי, הוא לא עמד בריח? הוא עזב בגלל הריח?"

"הוא בכלל רוסי. קוראים לו אלכס, סשה. אמא שלו לפעמים מסתובבת בשכונה. דווקא נחמדה, הסבתא. אלגנטית כזאת. אומרים שהיא חוטאת בכינור. היא אומרת שהוא עושה עסקים. אני אומר שיש לו שם מישהי צעירה, מודל חדש... לכן אלה נוסעים. הוא בטח יחזור להלוויה ואחר כך יעזוב אותה לגמרי, אני אומר לך. בינינו, יש לו ביצים."

"שימי, תיזהר, האישה שלך י־על נושפת אש."

"איזה שטויות אתה מדבר, שמעון. הוא אבא. מה, לאבא אין רגשות? אתה היית ככה בורח? ראיתי אותך עם הבת שלך. נמס לגמרי. רני, תגיד, אתה היית בורח במצב כזה? רק שתדעו, רני אבא משוגע, כל הזמן רץ אחרי הבן שלו, מנקה את הלכלוכים שהוא... כל מה שהוא מבקש, מה מבקש, דורש! פי אלף יותר ממני. הבן שלנו עכשיו בשייטת. נכנס לקבע. גם רני היה, הבכורה גם. נו, חיפאים, משוגעים על הים. הילד מורעל על הצבא."

"אני בכל זאת אומרת שאבא דבר אחד, אמא משהו אחר. אחרי דבר כזה כבר לא..."

"אני... אם זה היה..."

"נורא. אל תחשבי על זה אפילו. אבל תכל'ס תמי, את רווקה, לך אין ילדים, את בעצמך ילדונת, נשואה לספרים, לא עובדת. לא לכל אחד יש אבא'לה עשיר."

"היה לו חבר ערבי. הוא היה הומו. החבר שלו הומו."

"מה אתה אומר! באמת? ואבא שלו הסכים? ערבי? הומו?"

"אולי הוא לא אבא שלו? הוא בכלל לא היה דומה לו. שמעתי שהיה לה פעם מישהו מהולנד. מתנדב מהולנד."

"לא לה. התבלבלת. לשכנה אחרת היה, זאת מהבית כמו ורסאי קטן, זאת עם התאומים הבלונדינים והבעל המרוק..."

"שקט. הם באים."

"מסכנה הסבתא, האמא של האלכס הזה. תקועה לבד עם האישה הזאת והילד שהוא בכלל לא הנכד..."

"הוא כן נכד."

"אולי לא."

"די עם זה. הבן שלי היה אתו בטכניון. הוא אמר שכמה פעמים הוא נפל על הראש, באמצע ההרצאה, וראית כמה הוא גבוה, ענק. הבן אומר שזה נראה מחריד, ההתקפים האלה שיש לו."

"איך היא נתנה לו להסתובב ככה. והוא נהג, היא החזיקה לו אוטו. וולוו! חוסר אחריות משווע, לתת למישהו כזה לנהוג. מה היא חשבה לעצמה?"

"הוא התאבד, אני אומר לך. עם מצב כזה, עם סרטן כזה, בגיל כזה, כל החיים לפניו, אני הייתי שוקל."

"תשמעו. אני נזכר. לפני חודש בערך ראיתי אותו בערב כשיצאתי מהאוטו לבית, חזרתי מהמפעל, והוא ישב על הספסל ששתלו שם, ישב פרושֹ כזה, לכל הרוחב, אז שאלתי אותו מה קורה, כי שכנים, ואין לי שום דבר נגדו, והיה נורא קר וחשוך ואף אחד לא היה ברחוב. תמיד הם עונים בשאלה, 'ואצלך?' או אומרים 'הכול טוב,' או 'גוססים, גוססים, מה קורה אתך,' משהו בסגנון, אז חיכיתי לזה, אתה יודע, אבל הוא רק הסתכל עליי בעיניים ריקות והייתה לי צמרמורת. נכנסתי וסיפרתי לענת, תשאל אותה. אולי הוא..."

"אולי היא רצחה אותו מרחמים, רני? יש דברים כאלה. אבל בדרך כלל הם הורגים את עצמם אחר כך, או מסגירים את עצמם למשטרה. אולי לכן השוטרים באו."

"היא חצי מתה בין כה וכה. שמת לב איך היא נראית בזמן האחרון? כשהם באו לגור פה היא הייתה מטופחת. יפה לא, אבל מטופחת. עכשיו היא חורבה."

"סך הכול מסכנה. מת לה הילד."