בית אבי

אמנם נולדתי בירושלים, אך לידה היא עניין מקרי שאינו תלוי בך, זה פשוט תלוי איפה היו הוריך באותו זמן. קשר הדוק עם ירושלים, אולי יותר מעצם הלידה, אני רואה בעובדה שאת התקופה הקשה של מלחמת השחרור, את מלחמתה של ירושלים, עברתי כמפקד חטיבת ״הראל״, שלחמה, ולחמה קשה, על הדרך לירושלים ובירושלים. נלחמנו אז קשה, אבל אינני יכול לומר שהשגנו את כל המטרות. הפעם נתנה לנו המלחמה את ירושלים השלמה. המיוחד לגביי הוא, אפוא, שרשרת העובדות של לידה בירושלים, המלחמה ב-48' בירושלים, שלא השיגה את כל מטרותיה, והמלחמה הזאת, מלחמת ששת הימים, שהשיגה כל מה שאפשר היה לצפות לו בשטח כמו ירושלים.

אני חושב שאת הרצון, את ההכוונה, את ההשראה ללכת לתפקידים שיש בהם משום שירות לעניין הכללי, קיבלתי בבית, ממש גדלתי עם זה. הוריי עסקו תמיד בעסקי ציבור, שלא על מנת לקבל פרס. אמי, רוזה כהן, הייתה חברת מפקדת ה'הגנה' באותם ימים, הייתה חברת מועצת עיריית תל־אביב ועסוקה בענייני הפועלים. אבי, נחמיה רבין, היה גם הוא פעיל ב'הגנה', במאורעות 36', והלך לכל מקום שנדרש. ובעצם העובדות האלה אני רואה את הקו המנחה שלפיו גדלתי.

אבי נולד ברוסיה ובהיותו נער עקר לארצות־הברית. בתקופת מלחמת העולם הראשונה התגייס, יחד עם יהודים אמריקנים רבים, לגדוד העברי, שהוקם אז במסגרת הצבא הבריטי, וכך הגיע לארץ־ישראל. אחרי המלחמה החליט שלא לחזור לארצות־הברית והתיישב בארץ.

סבי, אבא של אמי, שאני קרוי על שמו — ר' יצחק כהן, היה סוחר עצים ביערות ואחוזות, עיסוק שבא לו בירושה מאבותיו. למרות שהתהלך שנים בין גויים משכילים, היה אדוק מאוד וגאה ביהדותו.

אמי הייתה שקטה וסגורה, ומגיל צעיר הרבתה לקרוא ספרים ולהתעניין בשאלות חברה ומעמדות. סבי סירב לשלוח את אמא ללמוד בגימנסיה לבנות שבהומל — מקום מושבם, משום שזהו מוסד נוצרי, ויהיה עליה לחלל את השבת. בהתנגדותו — לא רצה סבי לשלם את שכר לימודיה, ואמא בעקשנותה ובגאוותה קיימה את עצמה במתן שיעורים פרטיים. היא סירבה לקבל תמיכה כלשהי מבני המשפחה, אף לא בגד חם לחורף שחסר לה. כל ערב שבת הייתה מתחמקת מהבית כדי שתוכל ללכת בשבת לגימנסיה. אבל בגימנסיה זו, שהייתה גימנסיה לבנות נוצריות, הייתה גאה מאוד ביהדותה, ומעולם לא הסתירה עובדה זו.

אחיה של אמי נתפסו בצעירותם לאווירה הרדיקלית והמהפכנית ששררה אז ברוסיה. וכשאביהם נעדר מן הבית לרגל עסקיו — היה ביתם מרכז לוויכוחים סוערים של נוער יהודי מתקדם. אמי הקשיבה והושפעה, אלא שחוש הביקורת החריף שלה עצר בעדה מלהצטרף למסגרת, אם זו של הסוציאל־רבולוציונרים או ה״בונד״. היא הייתה פעילה, אך עמדה מן הצד ולא הגדירה את עצמה מבחינה פוליטית.

לאחר הפרעות ביהודים בשנת 1905 החליטו רבים מהמהפכנים היהודיים לעלות לארץ־ישראל. אמא שהייתה אז כבת 15 השתתפה בהגנה העצמית של היהודים והושיטה עזרה לנפגעים. מכיוון שלא הייתה ציונית, לא התייאשה מהשגת אוטונומיה ליהודים בגולה, וכסוציאליסטית ראתה את מקומה ברוסיה.

כשסיימה את הגימנסיה, עברה אמא לגור ביערות (רכושו של נסיך מבית מלכותו של הצאר, שנוהלו על־ידי סבי) במטרה להגיע אל הפועלים הרוסיים העניים המרודים, ולהביא אליהם את דבר המהפכה. ימים רבים שהתה במחיצתם.

ביום עבדה, ובערב הייתה זורעת בהם מחשבות על מרד וחיים אחרים. וכל זאת לנגד עיניהם הבולשות של משגיחי הצאר, ולמורת רוחם של בני המשפחה.

בשנות מלחמת העולם הראשונה עבדה תחילה כמנהלת חשבונות בבית חרושת לתעשייה צבאית ואחר־כך כמנהלת. פועלי המפעל העריצו אותה מאוד, והִרבו להיוועץ בה בבעיותיהם האישיות, היו אף שנזקקו לכספה, והיא חילקה את משכורתה ביד רחבה.

גם אמי מוצאה מרוסיה. היא הגיעה ארצה לביקור משפחתי, לאחר שהתאכזבה מן השלטון הסובייטי, אשר למענו עשתה רבות בתקופת המהפכה. מלכתחילה לא התכוונה להשתקע כאן, כי ציונית לא הייתה. באונייה 'רוסלאן', שבה נסעה, נפגשה עם חלוצים שהיו בדרכם לכינרת והיא הגיעה אִתם לשם. הייתה בחורה יחידה בין בחורים, בתחילה תלושה וזרה, אך עד מהרה מעורה בכול.

נחמיה רבין כחייל־מתנדב לגדוד העברי־האמריקני

נחמיה רבין עם עלייתו לארץ

בחג הפסח הראשון להיותה בארץ נסעה לחוֹג עם בני משפחתה בירושלים — עם משפחת דודהּ, מרדכי בן הלל הכהן, שהיה כְּאָב לה. בפרוץ המאורעות בעיר העתיקה, הגיעה לשם ללא הזמנה ובכוחות עצמה, בלבוש אחות, והצטרפה למארגני כוחות ההגנה. שם נפגשה עם אבא, שהוחדר עם חברים נוספים לעיר העתיקה כדי לארגן את ההגנה העצמית. נראה שמצוקתו של היישוב היהודי באותם ימים, מבחינה כלכלית ופוליטית — היא שקירבה את אמא לציונות ונטעה אותה בארץ.

הוריי התגוררו אז שנה אחת בחיפה ושם נישאו ובעצם אינני יודע איך זה שנולדתי בירושלים. דומני שסיפרו לי כי אמי עברה אז לירושלים לכמה חודשים, כדי להימצא בזמן הלידה בקרבת אחי־סבי, שהיה לה, כאמור, כעין אב.

בחיפה התחילה אמא לעבוד כמנהלת חשבונות בבית מסחר של קרוביה. זה היה בשנת 1921. חיפה הייתה אז עיר קטנה, והיישוב היהודי בה מצומצם. אמא ניסתה להתקרב אל הפועלים השכירים, ולהכיר את אורח חייהם ובעיותיהם. היא הזדהתה עם דרישות הפועלים ואף תמכה בשביתתם, למרות שהייתה פקידה ובית המסחר היה שייך לבני המשפחה. בעקשנותה הצליחה להחדיר את הפועלים הראשונים לנמל חיפה — שהיה ״ממלכה״ ערבית טהורה. היא הקדישה הרבה זמן ועקשנות להקמת הקואופרטיבים הראשונים ולטיפוח קופת חולים.

עיקר פעולתה של אמא בחיפה היה ארגון ה'הגנה' בעיר. כאשר פרצו במאי 1921 המאורעות ביפו, וחיפה הייתה מפורדת ולא היה כל קשר בין בני העדות השונות — התחילה אמא לארגן יחידות שצוידו באלות, ולפזרן לעמידה על המשמר בסמטאות, ליד בתי קפה ערביים ומקומות אחרים שהיו מועדים לפורענות. אחר־כך חיזרה על פתחי בעלי הבתים לקבל מהם תמיכה כספית לפעולות ההגנה. כשנותק פעם הקשר אל טירה, רכבה לשם על סוס לוודא שאמנם שורר שם שקט, וכי אנשי המקום עומדים מוכנים להתקפת ערבים מוסתים.

ב-1923 עברו הוריי לתל־אביב.

אבי היה מראשוני העובדים ב"חברת החשמל״ ואמי עבדה בבנק ״הלוואה וחסכון״ ברחוב הרצל, כמנהלת חשבונות. אמי באה ממשפחה של סוחרים אמידים, ואבי — ממשפחת פועלים. כל חייהם הם עבדו והתגאו בזה שהם עובדים, שהם פועלים, שהם מתפרנסים מעבודתם ולא מפעילותם הציבורית.

רוזה ויצחק התינוק