יחפה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

  • תרגום: יותם בנשלום, עפרה בנג'ו
  • הוצאה: הקיבוץ המאוחד
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2021
  • קטגוריה: שירה
  • מספר עמודים: 73 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 13 דק'

עאידה נסראללה

עאידה נסראללה (בערבית: عايدة نصرالله, נולדה ב-1956 באום אל-פחם) היא דוקטור לאמנות, סופרת, מחזאית, משוררת, אמנית ומבקרת תרבות רב-תחומית פלסטינית אזרחית ישראל.  עורכת בירחון אל־חצאד מטעם מרכז המחקר לשפה ותרבות בבית ברל וחברת קבוצת התיאטרון ההיברידי בניו יורק. מחזותיה עלו בקריאה תיאטרלית בישראל (תיאטרון צוותא, והתיאטרון הערבי-עברי ביפו), בניו יורק, באייווה ובשיקגו. מחזותיה תורגמו לאנגלית ולעברית ושיריה תורגמו לאנגלית, לספרדית ולעברית. היא פרסמה שירים רבים בעיתונות הערבית כמו "אל־איתיחאד" ו"אל־ג'דיד", שלושה קובצי סיפורים. בנוסף פרסמה שלושה מחזות.

בנוסף להיותה סופרת, עאידה היא גם ציירת. הגוף הוא מוטיב חשוב ביצירותיה של האמנית, שנוכח באופן ברור גם בסיפוריה וגם בציוריה, שנחשב לנושא אסור בחברה. 

מסיפוריה שתורגמו לעברית:
מסאג (2003)
ילדות בארץ ישראל (2003)
"טקסי הנשים" (2005)
"יבבת המחרוזת" (2006)
"אנחת בתי קפה" (2006)
תשוקה (2015)
"מג'דרה" (2015)
אֵין לִי דָּבָר מִלְּבַד מוּזִיקַת נֶפֶשׁ, תערוכת האמן (2019)
הסריג השחור (2019)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/ycksv3xj

ניתן למצוא גם ב -

תקציר

אֲנִי מְעוֹרֶרֶת בְּעָתָה כִּמְצוּלוֹת הַיָּם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה,
רָפָה כְּפַרְפַּר בְּלֵב לֶהָבָה,
פִּרְאִית כִּלְבִיאָה חַמָּה וּמְיֻחֶמֶת,
שְׁבִירָה כְּמַרְאָה,
קָשָׁה כְּאַלּוֹן,
רַכָּה כְּמַנְגִּינַת לַיְלָה.

כְּבַת נְחָשִׁים הַנּוֹאֶקֶת וְעָסִיס נוֹטֵף מִפִּיהָ
אֲנִי גּוֹנַחַת לִקְרַאת הַשִּׂיא,
שׁוֹלֶפֶת טְפָרִים, נוֹגֶסֶת בָּעֶצֶם,
שׁוֹאֶגֶת כְּשֶׁדֹּפֶק הַלַּיְלָה
מַכְרִיעַ אוֹתִי.


עאידה נסראללה היא מחזאית, סופרת, ציירת וחוקרת אמנות. שיריה, סיפוריה ומחזותיה תורגמו ללשונות זרות, אך בעברית ראה אור רק קומץ משירתה. המבחר יחפה מנסה לקרב אל קוראי העברית את קולה הרומנטי והמרדני, המשוחרר והנאבק, על יפיו הרב.
נסראללה, ילידת אום אל-פחם, 1956, אינה מנופפת בדגלים דווקא, אך המבע האינטימי שבשירתה נושא לא אחת ממד חברתי. במידה רבה, אפשר לחוש דרכו בדופק החיים של המהפכה הפמיניסטית הרוחשת מתחת לפני השטח בחברה הערבית בישראל.

פרק ראשון

על סף הבית
 
הָעִיר פָּשְׁטָה מִמֶּנִּי
אֶת
מ
וּ
זִ
י
קַ
ת
הַגֶּ'ז
וְאֶת הַמֶּרְחַקִּים;
הָיִיתִי עֵירֻמָּה
אִלְמָלֵא
עֵינֶיךָ.
 
עַל סַף הַבַּיִת
פָּגְשׁוּ בִּי הַגְּדֵרוֹת הָעַתִּיקוֹת,
צְרָחוֹת הָרוֹכְלִים,
חֵיק יְלָדַי,
עֵינֵי אִמִּי.
אָבִי זִנֵּק מִתַּרְדֵּמַת הַנֶּצַח
וְעֵינָיו בָּהֲקוּ מוּל פָּנַי.
עֵינַי הִתְעַנְּנוּ
וְהָיִיתִי נִשְׁאֶרֶת עֵירֻמָּה
אִלְמָלֵא עֵינֶיךָ.
 
עַל סַף הַבַּיִת
הִשְׁתַּכְּנוּ בִּי צַמּוֹת סָבָתִי הָעִוֶּרֶת,
בְּהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ
מַפְתֵּחַ הַבַּיִת הַיָּשָׁן עַל חָזָהּ,
בִּרְטֹט מָתְנֶיהָ עַל עֵץ הַזַּיִת
וּבִצְהֹל בְּרִיחַ הַשַּׁעַר;
נִבְלַעְתִּי בְּכָל חָבִיּוֹת הַבַּיִת,
הַנֶּאֱנָקוֹת רֵיקוֹת
כְּמִתּוֹךְ סִיּוּט. שֵׁד אַלְמוֹנִי
רָקַד בְּדִמְיוֹנִי,
וְאִלּוּ הֶחָבִיּוֹת רֻקְּנוּ מִן הַשֵּׁדִים
וּמִן הָאֲנָקוֹת,
וְלֹא נִשְׁאֲרוּ אֶלָּא עֵינֶיךָ.
 
עַל סַף הַבַּיִת
הִשְׁקִיפוּ הַשְּׁכֵנוֹת מִתּוֹךְ זִכָּרוֹן,
פְּנֵיהֶן עָלוּ מִן הַטַּבּוּן,
חֻמָּן נָשַׁב עֲלֵי שְׁדֵיהֶן הַשּׁוֹקְקִים -
מָעוֹן לְסִפּוּרִים עַל אַהֲבָה סוֹדִית -
הַשֶּׁמֶן זָלַג עַל יַרְכֵיהֶן
וּמֵרָחוֹק רִצְּדָה כְּבִיסָה תְּלוּיָה.
 
בְּלַהַט יָקְדוּ
בְּקָרִים בְּחִבּוּק.
נָטַשׁ אוֹתִי הַזִּכָּרוֹן,
גָּז הַחִבּוּק,
וּבַבַּיִת נוֹתְרוּ רַק עֵינֶיךָ.
 
עַל סַף הַבַּיִת
שָׁמַעְתִּי אֶת חַדְשׁוֹת עֲרוּץ שְׁתַּיִם,
כִּזְעָקָה אֲשֶׁר קָרְעָה אֶת תֻּמָּתִי
וְהֵפֵרָה אֶת שְׁבִיב הַשַּׁלְוָה שֶׁצָּרַרְתִּי לְמָחָר;
צְרוֹרִי הִתְפַּקֵּעַ,
הַשִּׁיר נֶאֱנַק בְּשֶׁל הַדֹּחַק הַקָּשֶׁה,
בְּשֶׁל יוֹנַת זָרִים,
לְשׁוֹנִי נֶאֶלְמָה בְּאֵין בִּי חָכְמָה,
וּשְׁבִיב שֶׁל הִמְנוֹן קִנֵּן בְּרֹאשִׁי.
לַשִּׁמָּמוֹן גָּרַמְתִּי לְפַהֵק,
הַזִּכָּרוֹן מָאַס בִּי,
תְּמִימוּתִי עָקְרָה אוֹתִי מִבֵּין קְפָלֶיהָ;
אָסַפְתִּי אֶת שְׁאֵרִית הַמַּנְגִּינָה,
אֶת שְׁאֵרִית הָרֵיחַ,
אֶת הַתְּמוּנוֹת, אָרַזְתִּי
אֶת בַּקְבּוּקֵי הַבֹּשֶׂם הָרֵיקִים.
 
בֹּשְתִּי בָּעֵירֹם
וְלָבַשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת, אֶת עֵינֶיךָ.

עאידה נסראללה

עאידה נסראללה (בערבית: عايدة نصرالله, נולדה ב-1956 באום אל-פחם) היא דוקטור לאמנות, סופרת, מחזאית, משוררת, אמנית ומבקרת תרבות רב-תחומית פלסטינית אזרחית ישראל.  עורכת בירחון אל־חצאד מטעם מרכז המחקר לשפה ותרבות בבית ברל וחברת קבוצת התיאטרון ההיברידי בניו יורק. מחזותיה עלו בקריאה תיאטרלית בישראל (תיאטרון צוותא, והתיאטרון הערבי-עברי ביפו), בניו יורק, באייווה ובשיקגו. מחזותיה תורגמו לאנגלית ולעברית ושיריה תורגמו לאנגלית, לספרדית ולעברית. היא פרסמה שירים רבים בעיתונות הערבית כמו "אל־איתיחאד" ו"אל־ג'דיד", שלושה קובצי סיפורים. בנוסף פרסמה שלושה מחזות.

בנוסף להיותה סופרת, עאידה היא גם ציירת. הגוף הוא מוטיב חשוב ביצירותיה של האמנית, שנוכח באופן ברור גם בסיפוריה וגם בציוריה, שנחשב לנושא אסור בחברה. 

מסיפוריה שתורגמו לעברית:
מסאג (2003)
ילדות בארץ ישראל (2003)
"טקסי הנשים" (2005)
"יבבת המחרוזת" (2006)
"אנחת בתי קפה" (2006)
תשוקה (2015)
"מג'דרה" (2015)
אֵין לִי דָּבָר מִלְּבַד מוּזִיקַת נֶפֶשׁ, תערוכת האמן (2019)
הסריג השחור (2019)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/ycksv3xj

עוד על הספר

  • תרגום: יותם בנשלום, עפרה בנג'ו
  • הוצאה: הקיבוץ המאוחד
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2021
  • קטגוריה: שירה
  • מספר עמודים: 73 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 13 דק'

ניתן למצוא גם ב -

יחפה עאידה נסראללה
על סף הבית
 
הָעִיר פָּשְׁטָה מִמֶּנִּי
אֶת
מ
וּ
זִ
י
קַ
ת
הַגֶּ'ז
וְאֶת הַמֶּרְחַקִּים;
הָיִיתִי עֵירֻמָּה
אִלְמָלֵא
עֵינֶיךָ.
 
עַל סַף הַבַּיִת
פָּגְשׁוּ בִּי הַגְּדֵרוֹת הָעַתִּיקוֹת,
צְרָחוֹת הָרוֹכְלִים,
חֵיק יְלָדַי,
עֵינֵי אִמִּי.
אָבִי זִנֵּק מִתַּרְדֵּמַת הַנֶּצַח
וְעֵינָיו בָּהֲקוּ מוּל פָּנַי.
עֵינַי הִתְעַנְּנוּ
וְהָיִיתִי נִשְׁאֶרֶת עֵירֻמָּה
אִלְמָלֵא עֵינֶיךָ.
 
עַל סַף הַבַּיִת
הִשְׁתַּכְּנוּ בִּי צַמּוֹת סָבָתִי הָעִוֶּרֶת,
בְּהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ
מַפְתֵּחַ הַבַּיִת הַיָּשָׁן עַל חָזָהּ,
בִּרְטֹט מָתְנֶיהָ עַל עֵץ הַזַּיִת
וּבִצְהֹל בְּרִיחַ הַשַּׁעַר;
נִבְלַעְתִּי בְּכָל חָבִיּוֹת הַבַּיִת,
הַנֶּאֱנָקוֹת רֵיקוֹת
כְּמִתּוֹךְ סִיּוּט. שֵׁד אַלְמוֹנִי
רָקַד בְּדִמְיוֹנִי,
וְאִלּוּ הֶחָבִיּוֹת רֻקְּנוּ מִן הַשֵּׁדִים
וּמִן הָאֲנָקוֹת,
וְלֹא נִשְׁאֲרוּ אֶלָּא עֵינֶיךָ.
 
עַל סַף הַבַּיִת
הִשְׁקִיפוּ הַשְּׁכֵנוֹת מִתּוֹךְ זִכָּרוֹן,
פְּנֵיהֶן עָלוּ מִן הַטַּבּוּן,
חֻמָּן נָשַׁב עֲלֵי שְׁדֵיהֶן הַשּׁוֹקְקִים -
מָעוֹן לְסִפּוּרִים עַל אַהֲבָה סוֹדִית -
הַשֶּׁמֶן זָלַג עַל יַרְכֵיהֶן
וּמֵרָחוֹק רִצְּדָה כְּבִיסָה תְּלוּיָה.
 
בְּלַהַט יָקְדוּ
בְּקָרִים בְּחִבּוּק.
נָטַשׁ אוֹתִי הַזִּכָּרוֹן,
גָּז הַחִבּוּק,
וּבַבַּיִת נוֹתְרוּ רַק עֵינֶיךָ.
 
עַל סַף הַבַּיִת
שָׁמַעְתִּי אֶת חַדְשׁוֹת עֲרוּץ שְׁתַּיִם,
כִּזְעָקָה אֲשֶׁר קָרְעָה אֶת תֻּמָּתִי
וְהֵפֵרָה אֶת שְׁבִיב הַשַּׁלְוָה שֶׁצָּרַרְתִּי לְמָחָר;
צְרוֹרִי הִתְפַּקֵּעַ,
הַשִּׁיר נֶאֱנַק בְּשֶׁל הַדֹּחַק הַקָּשֶׁה,
בְּשֶׁל יוֹנַת זָרִים,
לְשׁוֹנִי נֶאֶלְמָה בְּאֵין בִּי חָכְמָה,
וּשְׁבִיב שֶׁל הִמְנוֹן קִנֵּן בְּרֹאשִׁי.
לַשִּׁמָּמוֹן גָּרַמְתִּי לְפַהֵק,
הַזִּכָּרוֹן מָאַס בִּי,
תְּמִימוּתִי עָקְרָה אוֹתִי מִבֵּין קְפָלֶיהָ;
אָסַפְתִּי אֶת שְׁאֵרִית הַמַּנְגִּינָה,
אֶת שְׁאֵרִית הָרֵיחַ,
אֶת הַתְּמוּנוֹת, אָרַזְתִּי
אֶת בַּקְבּוּקֵי הַבֹּשֶׂם הָרֵיקִים.
 
בֹּשְתִּי בָּעֵירֹם
וְלָבַשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת, אֶת עֵינֶיךָ.