ריימי נייטינגייל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ריימי נייטינגייל
הוספה למועדפים

ריימי נייטינגייל

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    ריימי קלארק הגיעה למסקנה שהכול, אבל הכול, תלוי רק בה. ויש לה תוכנית: אם היא תזכה בתחרות הבנות האזורית, אבא שלה, שעזב את הבית, יראה את התמונה שלה בעיתון ויחזור.
    כדי לנצח, לא רק שריימי צריכה לעשות מעשים טובים וללמוד ללהטט בשרביט; היא גם צריכה להתמודד עם לואיזיאנה המעופפת, שחייבת לנצח כדי להציל את החתול שלה, ועם בוורלי הקשוחה, שנחושה לחבל בתחרות. שאלות של חיים ומוות מקרבות את שלוש הבנות זו אל זו ככל שהתחרות מתקרבת. האם מה שריימי קיוותה לו, באמת מחכה לה בקו הגמר? 

    "סיפור ההתבגרות הזה הוא אגדה מודרנית שבה עלמות במצוקה מעמידות למבחן את אומץ ליבן ומצילות זו את זו." 
    וושינגטון פוסט

    "סיפור רווי הומור, חריפות ושיעורי חיים. זה בלתי צפוי כצפוי: סימן ההיכר של כתיבתה המבריקה של די־קמילו."
     ניו יורק ג'ורנל אוף בוקס

    "די־קמילו כינתה את הרומן הזה, המבוסס בחלקו על ילדותה, 'הסיפור האמיתי לחלוטין של ליבי'. איזה לב יפה ונדיב זה."
     ניו יורק טיימס

    "קייט די־קמילו האמריקאית, מסופרות הילדים הבולטות והמגוונות של הזמן הזה, אומנם כותבת מאז שנות ה־90, אבל יש בספרים שלה טעם קלאסי על־זמני."
    עופרה רודנר, הארץ

    קייט די־קמילו (״הכול בגלל סופר־מר״, ״סיפורו של דספרו״, ״המסע המופלא של אדוארד טולין״, ״פלורה ויוליסס״, ״בינקי וגולי״) היא סופרת אמריקאית מוערכת ואהובה, כלת מדליית ניוברי היוקרתית, שבה זכתה פעמיים.

    "אין ספק, מדובר בסופרת דגולה, שיודעת לגעת במקומות הכי עמוקים בנפש."
     עטרה אופק, מרמלדה

    "די־קמילו אוהבת לכתוב על אאוטסיידרים, והיא אוהבת לשבץ אירועים חריגים ומפתיעים כנקודת המוצא לעלילה דרמטית, שיש בה הרבה מאוד רגש."
     יותם שווימר, הפנקס

    פרק ראשון

    אחת

    הן היו שלוש. שלוש בנות.

    הן עמדו זו לצד זו.

    הן עמדו בדום מתוח.

    ואז הילדה בשמלה הוורודה, זאת שעמדה ליד רֵיימי, נאנחה ואמרה, ״כמה שאני חושבת על זה יותר, ככה אני פוחדת יותר. הפחד פשוט משתק אותי!״

    היא אחזה בשרביט, הצמידה אותו לחזהּ ונפלה על ברכיה.

    ריימי הביטה בה בפליאה ובהערצה.

    היא עצמה, פעמים רבות, הרגישה משותקת מרוב פחד, אבל היא מעולם לא הודתה בזה בקול.

    הילדה בשמלה הוורודה נאנחה ונפלה על צדה.

    עיניה מיצמצו פעמיים ונעצמו. רגע היא שכבה דוממת, ואז פקחה את עיניה, פערה אותן וצעקה, ״סלח לי, ארצ׳י! אני מצטערת שבגדתי בך!״

    היא שבה ועצמה את עיניה. הפה שלה נשאר פתוח.

    ריימי מעולם לא ראתה או שמעה משהו דומה לזה.

    ״אני מצטערת,״ ריימי לחשה. ״שבגדתי בך.״

    משום־מה היה נדמה לה שראוי לחזור על המילים האלה.

    ״די כבר עם השטויות האלה,״ אַיידָה נִי אמרה.

    איידה ני היתה המדריכה לשרביטנות. למרות שהיתה זקנה — בת חמישים לפחות — היה לה שיער צהוב בוהק במיוחד. היא נעלה מגפיים לבנים גבוהים שהגיעו לה עד הברכיים.

    ״אני לא מתבדחת,״ איידה ני אמרה.

    ריימי האמינה לה.

    איידה ני ממש לא נראתה כמו אחת שמתבדחת.

    השמש עמדה אי־שם גבוה בשמיים, וכל העניין נראה כמו שעת צוהריים במערבון. אבל זה לא היה מערבון, זה היה שיעור שרביטנות בבית של איידה ני, בחצר האחורית של איידה ני.

    זה היה קיץ 1975.

    זה היה בחמישה ביוני.

    ויומיים לפני כן, בשלושה ביוני, אבא של ריימי קלארק עזב את הבית ועבר לחיות עם שיננית.

    הֵי, דידל דידל, הדייסה ברחה עם הכפית.

    אלה היו המילים שעלו בראשה של ריימי בכל פעם שחשבה על אבא שלה והשיננית.

    אבל היא הפסיקה לדקלם את זה בקול כי אמא שלה היתה מדוכאת, ודיבורים על דייסות וכפיות שברחו יחד לא היו במקום.

    למעשה, זאת היתה טרגדיה גדולה, מה שקרה.

    זה מה שאמא של ריימי אמרה.

    ״זאת טרגדיה גדולה,״ אמא של ריימי אמרה. ״תפסיקי לדקלם שירי שטות.״

    זאת היתה טרגדיה גדולה כי אבא של ריימי הוציא לעצמו שם רע.

    זאת היתה טרגדיה גדולה גם כי עכשיו ריימי היתה ילדה בלי אבא.

    כאב קטן וחד פילח את לבה של ריימי בכל פעם שחשבה על העובדה הזאת, שהיא, ריימי קלארק, ילדה בלי אבא.

    לפעמים הכאב הזה שבלב גרם לה להיות משותקת מפחד. לפעמים זה גרם לה לרצות להתפרק.

    אבל תמיד כשזה קרה לה היא נזכרה שיש לה תוכנית.

    שתיים

    ״קומי,״ איידה ני אמרה לילדה בשמלה הוורודה.

    ״היא התעלפה,״ אמרה ילדה אחרת משיעור השרביטנות, ילדה ששמה בוורלי טפינסקי ואבא שלה שוטר.

    ריימי ידעה איך קוראים לילדה ומה אבא שלה עושה, כי בוורלי הצהירה על כך בתחילת השיעור. היא הביטה היישר לפנים, לא על מישהו מסוים, ואמרה, ״קוראים לי בֵּוורלי טַפּינְסקי ואבא שלי שוטר, אז לא כדאי לכן להסתבך איתי.״

    לריימי, בכל אופן, לא היתה שום כוונה להסתבך איתה.

    ״ראיתי המון אנשים שהתעלפו,״ בוורלי אמרה עכשיו. ״ככה זה כשאת בת של שוטר. את רואה כל מיני דברים. את רואה הכול.״

    ״תשתקי, טפינסקי,״ איידה ני אמרה.

    השמש עמדה גבוה מאוד בשמיים.

    היא לא זזה.

    נראה כאילו מישהו תקע אותה שם והסתלק.

    ״אני מצטערת,״ ריימי לחשה, ״שבגדתי בך.״

    בוורלי טפינסקי כרעה על ברכיה לצד הילדה המעולפת והניחה את ידיה על לחייה.

    ״מה את חושבת שאת עושה?״ איידה ני שאלה.

    צמרות האורנים מעליהן התנועעו ברוח. האגם, אגם קלרה — המקום שבו, מאה שנים לפני כן, מישהי שקראו לה קלרה וינְגְטיפּ הצליחה להטביע את עצמה — ניצנץ וזהר.

    האגם נראה רעב.

    אולי הוא ציפה לקלרה וינגטיפ נוספת.

    גל של ייאוש הציף את ריימי.

    לא היה לה זמן לאנשים מתעלפים. היא צריכה ללמוד שרביטנות והיא צריכה ללמוד את זה מהר, כי אם היא תלמד ללהטט בשרביט יש סיכוי שהיא תיבחר להיות ליטל מיס צמיגֵי מרכז־פלורידה.

    ואם היא תהיה ליטל מיס צמיגי מרכז־פלורידה, אבא שלה יראה את התמונה שלה בעיתון ויחזור הביתה.

    זאת היתה התוכנית של ריימי.

    עוד על הספר

    ריימי נייטינגייל קייט די־קמילו

    אחת

    הן היו שלוש. שלוש בנות.

    הן עמדו זו לצד זו.

    הן עמדו בדום מתוח.

    ואז הילדה בשמלה הוורודה, זאת שעמדה ליד רֵיימי, נאנחה ואמרה, ״כמה שאני חושבת על זה יותר, ככה אני פוחדת יותר. הפחד פשוט משתק אותי!״

    היא אחזה בשרביט, הצמידה אותו לחזהּ ונפלה על ברכיה.

    ריימי הביטה בה בפליאה ובהערצה.

    היא עצמה, פעמים רבות, הרגישה משותקת מרוב פחד, אבל היא מעולם לא הודתה בזה בקול.

    הילדה בשמלה הוורודה נאנחה ונפלה על צדה.

    עיניה מיצמצו פעמיים ונעצמו. רגע היא שכבה דוממת, ואז פקחה את עיניה, פערה אותן וצעקה, ״סלח לי, ארצ׳י! אני מצטערת שבגדתי בך!״

    היא שבה ועצמה את עיניה. הפה שלה נשאר פתוח.

    ריימי מעולם לא ראתה או שמעה משהו דומה לזה.

    ״אני מצטערת,״ ריימי לחשה. ״שבגדתי בך.״

    משום־מה היה נדמה לה שראוי לחזור על המילים האלה.

    ״די כבר עם השטויות האלה,״ אַיידָה נִי אמרה.

    איידה ני היתה המדריכה לשרביטנות. למרות שהיתה זקנה — בת חמישים לפחות — היה לה שיער צהוב בוהק במיוחד. היא נעלה מגפיים לבנים גבוהים שהגיעו לה עד הברכיים.

    ״אני לא מתבדחת,״ איידה ני אמרה.

    ריימי האמינה לה.

    איידה ני ממש לא נראתה כמו אחת שמתבדחת.

    השמש עמדה אי־שם גבוה בשמיים, וכל העניין נראה כמו שעת צוהריים במערבון. אבל זה לא היה מערבון, זה היה שיעור שרביטנות בבית של איידה ני, בחצר האחורית של איידה ני.

    זה היה קיץ 1975.

    זה היה בחמישה ביוני.

    ויומיים לפני כן, בשלושה ביוני, אבא של ריימי קלארק עזב את הבית ועבר לחיות עם שיננית.

    הֵי, דידל דידל, הדייסה ברחה עם הכפית.

    אלה היו המילים שעלו בראשה של ריימי בכל פעם שחשבה על אבא שלה והשיננית.

    אבל היא הפסיקה לדקלם את זה בקול כי אמא שלה היתה מדוכאת, ודיבורים על דייסות וכפיות שברחו יחד לא היו במקום.

    למעשה, זאת היתה טרגדיה גדולה, מה שקרה.

    זה מה שאמא של ריימי אמרה.

    ״זאת טרגדיה גדולה,״ אמא של ריימי אמרה. ״תפסיקי לדקלם שירי שטות.״

    זאת היתה טרגדיה גדולה כי אבא של ריימי הוציא לעצמו שם רע.

    זאת היתה טרגדיה גדולה גם כי עכשיו ריימי היתה ילדה בלי אבא.

    כאב קטן וחד פילח את לבה של ריימי בכל פעם שחשבה על העובדה הזאת, שהיא, ריימי קלארק, ילדה בלי אבא.

    לפעמים הכאב הזה שבלב גרם לה להיות משותקת מפחד. לפעמים זה גרם לה לרצות להתפרק.

    אבל תמיד כשזה קרה לה היא נזכרה שיש לה תוכנית.

    שתיים

    ״קומי,״ איידה ני אמרה לילדה בשמלה הוורודה.

    ״היא התעלפה,״ אמרה ילדה אחרת משיעור השרביטנות, ילדה ששמה בוורלי טפינסקי ואבא שלה שוטר.

    ריימי ידעה איך קוראים לילדה ומה אבא שלה עושה, כי בוורלי הצהירה על כך בתחילת השיעור. היא הביטה היישר לפנים, לא על מישהו מסוים, ואמרה, ״קוראים לי בֵּוורלי טַפּינְסקי ואבא שלי שוטר, אז לא כדאי לכן להסתבך איתי.״

    לריימי, בכל אופן, לא היתה שום כוונה להסתבך איתה.

    ״ראיתי המון אנשים שהתעלפו,״ בוורלי אמרה עכשיו. ״ככה זה כשאת בת של שוטר. את רואה כל מיני דברים. את רואה הכול.״

    ״תשתקי, טפינסקי,״ איידה ני אמרה.

    השמש עמדה גבוה מאוד בשמיים.

    היא לא זזה.

    נראה כאילו מישהו תקע אותה שם והסתלק.

    ״אני מצטערת,״ ריימי לחשה, ״שבגדתי בך.״

    בוורלי טפינסקי כרעה על ברכיה לצד הילדה המעולפת והניחה את ידיה על לחייה.

    ״מה את חושבת שאת עושה?״ איידה ני שאלה.

    צמרות האורנים מעליהן התנועעו ברוח. האגם, אגם קלרה — המקום שבו, מאה שנים לפני כן, מישהי שקראו לה קלרה וינְגְטיפּ הצליחה להטביע את עצמה — ניצנץ וזהר.

    האגם נראה רעב.

    אולי הוא ציפה לקלרה וינגטיפ נוספת.

    גל של ייאוש הציף את ריימי.

    לא היה לה זמן לאנשים מתעלפים. היא צריכה ללמוד שרביטנות והיא צריכה ללמוד את זה מהר, כי אם היא תלמד ללהטט בשרביט יש סיכוי שהיא תיבחר להיות ליטל מיס צמיגֵי מרכז־פלורידה.

    ואם היא תהיה ליטל מיס צמיגי מרכז־פלורידה, אבא שלה יראה את התמונה שלה בעיתון ויחזור הביתה.

    זאת היתה התוכנית של ריימי.