לטובת הילדה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לטובת הילדה
הוספה למועדפים

לטובת הילדה

5 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תמר אשכנזי

ד"ר תמר אשכנזי, ילידת קיבוץ בית השיטה, היא מנהלת המרכז הלאומי להשתלות במשרד הבריאות ומזה 15 שנה מנחה קבוצות תמיכה למשפחות שכולות. את עבודת הדוקטורט עשתה בתחום ההסתגלות לאובדן.

תקציר

לטובת הילדה, ספרה השני של ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות, חושף ממקור ראשון
עולם של אימוץ ותרומות איברים, על הצדדים הכואבים והמורכבים שבו, מול הצדדים מלאי החמלה ואהבת
האדם. זהו סיפור מאבקה המרגש של מתאמת השתלות למימוש אמהותה, מטיפולי הפריון המתישים, דרך
המסע הארוך ומלא התלאות לאימוץ ילדיה ברוסיה, שעובר גם בבית המשפט העליון שם, ועד גידולם הלכה
למעשה כאם לשניים.

פרק ראשון

1

סבטה

שמונה תינוקות נולדו במשמרת הלילה בבית החולים, אך רק שבע אמהות שמחו. אצל האם השמינית נמוגה שמחת ההיריון כבר בחודש החמישי, אז נפצע בעלה בתאונה. אפילו הלידה לא עוררה אצלה את הצורך לגעת ולחבק. גם כשבכתה התינוקת עת הגיחה מהרחם, לא מצאה מילים בפיה להרגיע אותה. באותו רגע נחרתה חוויית החסר הראשונה בספר הזיכרון שבמוחה של התינוקת.

אף אחד לא המתין בציפייה מתוחה לראות אותה מעבר לחלון הזכוכית. אף אחד לא אמר שהיא דומה לאמא או לאבא, לסבתא או לאחיה. אף אחד לא ציין בדיוק כמו מי תהיה כשתגדל או איך תיראה.

ארבעה ימים לאחר מכן עזבו את בית החולים שבעה תינוקות, עטופים בבגדים חגיגיים שהובאו במיוחד, לאחר שצולמו מחובקים חזק בידי אמותיהם האוהבות ובני המשפחה. באותה שעה חתמה אמה של התינוקת השמינית על מסמכי הוויתור, בנוכחות מנהל המחלקה, לא לפני שהעניקה לבתה את השם סבטלנה, או בקיצור סבטה, כמו איחלה לה שיהיה אור בחייה. שורת חסר עמוקה נוספה כעת לספר הזיכרון שבמוחה של סבטה - הוויתור.

בהיותה בת שבועיים, לבושה בבגד דהוי ועטופה בשמיכה מבית החולים, הועברה סבטה לבית היתומים מספר 10 בסנקט פטרבורג. חומת בטון הקיפה את המתחם, והיא הוכנסה, מלווה במטפלת, דרך השער הירוק אל הבניין הראשי, היישר לחדרה של המנהלת. זו בחנה את סבטה, חייכה אליה, קראה בשמה והוסיפה "מלינקה" - היא אכן היתה קטנה מאוד. לאחר מכן מסרה לעובדת המטבח את הנחיות ההזנה, לא לפני שבדקה כי לא נרשמה בתיק הרפואי רגישות לחלב. מהמטפלת ביקשה להכניס את סבטה למיטה שיועדה לה בקומה השנייה, ואת המסמכים שהגיעו עמה לקחת לחדרו של הרופא, "ולא של הרופאה," הדגישה.

עד שעת הארוחה לא ניגש אליה איש.

בכי של תינוקות כבר שמעה סבטה קודם לכן בחדר בבית החולים, ועוצמותיו לא הבהילו אותה, אלא ליוו אותה אל שנת הלילה החמישה־עשר בחייה.

 

•••

 

הארוחות בבית היתומים מספר 10 ניתנו בשעות קבועות, אך הדבר לא התאים לסבטה. סופת הרעב שהופיעה כחצי שעה לפני מועד הארוחה המוסדית נענתה באיחור, ולא תאמה את צרכיה בארוחות קטנות ותכופות יותר. כך קרה שפעם אחר פעם, כאשר התמלא פיה חלב, מעט ממנו נשפך מצדי פיה על צווארה, והיא השתעלה קלות. כמעט נחנקה כשניסתה לעצור את המשך ההאכלה. אלו היו עוד שורות שנחרתו בספר.

כשפגשו עיניה פנים, היו אלו פניהן של קטיה, של זויה, של ורה, של זינה, של לינה או של מרגריטה. אבל שום פנים לא נחרתו בזיכרונה. גם את מגע כפות הידיים, שטיפלו בה בכל פעם שנזקקה למקלחת, להחלפת חיתול או להאכלה, לא זיהתה. היא שמעה דיבורים, וגם אם לא הבינה את המילים, את האינטונציה הבינה היטב; אלה לא היו קולות מרגיעים או מלטפים, אלא קולות שלא יועדו לה.

הקשר בין רעב לאוכל, בין קול מרגיע ומגע עוטף - אבני היסוד לבניית אמון, ביטחון ואהבה - לא נוצר, והכמיהה לא שככה. איש לא דיבר אליה, לא הסביר לה את יומה, לא הרגיע אותה בעת שבכתה ולא התייחס לחוויה הרגשית שלה. גם אם טרם הבינה, תחושת הנטישה כבר נצרבה ושורשיה העמיקו מיום ליום. בעת מצוקה בכל זאת בכתה, וכדי להרגיע את עצמה נהגה למצוץ את האמה והזרת, כשהן מקופלות מעט.

ולמרות כל זאת, סבטה זכתה במשהו. ערנותה והמבט שהישירה לעיני האדם שמולה עוררו אהדה כלפיה. עם הזמן החלה לזהות את הרופאה אירה, שהיתה דמות נעימה והגיעה אליה כמעט בכל יום בשעות האור. היא היתה מלטפת, מחבקת והולכת. כעבור חודש החלה לזהות דמות נוספת, קלרה הפיזיותרפיסטית שטיפלה בה פעמיים בשבוע. חוויות המגע, המסאז', הגלגול על כדור פלסטיק או אמבטיית הבועות - כל אלה גרמו לה להשמיע שפע קולות וגרגורים, שהפכו עם הזמן לקולות צחוק.

סבטה הקטנה לא היתה מסוגלת להשביע את כמיהתה לרופאה או לפיזיותרפיסטית, אך החוויות המרגשות איתן היו קצרות בלבד ונמהלו בדמויותיהן של קטיה וזויה וּורה וזינה ולינה ומרגריטה. בשבתות הרשו לעצמן המטפלות מנוחות ארוכות יותר, ובהיעדרה של המנהלת יצאו להפסקות עישון כשסבטה בידיהן, מביטה בהן ומחייכת.

אהבתה למים זוהתה כשבילתה באמבטיית הבועות, נתונה בגלגל ים מיוחד שמטרתו למנוע החלקה וטביעה. לעומת המים, חיתול הבד והבגדים הנוקשים מעט מהכביסה עוררו בה תמיד אי־נוחות, עד שהתרככו בעזרת תנועותיה מימין לשמאל והנעת ידיה ורגליה.

בשעות הארוכות שבין הארוחות והשינה, כשאיש לא ניגש אליה, נהגה לבהות בתקרה. כשהופיע כתם אור השמש על הקיר, מיד בחנו אותו עיניה וממנו עברו אל סורג מיטתה הראשון, ואחריו אל השני ואל השלישי...

ואז, יום אחד, ללא כל התראה, בגיל עשרה חודשים וחצי, הולבשה בבגדים ייצוגיים, רכים ונעימים ונלקחה על ידי אישה לא מוכרת שדיברה אליה בשפה שלא שמעה מעולם.

 

 

תמר אשכנזי

ד"ר תמר אשכנזי, ילידת קיבוץ בית השיטה, היא מנהלת המרכז הלאומי להשתלות במשרד הבריאות ומזה 15 שנה מנחה קבוצות תמיכה למשפחות שכולות. את עבודת הדוקטורט עשתה בתחום ההסתגלות לאובדן.

עוד על הספר

לטובת הילדה תמר אשכנזי

1

סבטה

שמונה תינוקות נולדו במשמרת הלילה בבית החולים, אך רק שבע אמהות שמחו. אצל האם השמינית נמוגה שמחת ההיריון כבר בחודש החמישי, אז נפצע בעלה בתאונה. אפילו הלידה לא עוררה אצלה את הצורך לגעת ולחבק. גם כשבכתה התינוקת עת הגיחה מהרחם, לא מצאה מילים בפיה להרגיע אותה. באותו רגע נחרתה חוויית החסר הראשונה בספר הזיכרון שבמוחה של התינוקת.

אף אחד לא המתין בציפייה מתוחה לראות אותה מעבר לחלון הזכוכית. אף אחד לא אמר שהיא דומה לאמא או לאבא, לסבתא או לאחיה. אף אחד לא ציין בדיוק כמו מי תהיה כשתגדל או איך תיראה.

ארבעה ימים לאחר מכן עזבו את בית החולים שבעה תינוקות, עטופים בבגדים חגיגיים שהובאו במיוחד, לאחר שצולמו מחובקים חזק בידי אמותיהם האוהבות ובני המשפחה. באותה שעה חתמה אמה של התינוקת השמינית על מסמכי הוויתור, בנוכחות מנהל המחלקה, לא לפני שהעניקה לבתה את השם סבטלנה, או בקיצור סבטה, כמו איחלה לה שיהיה אור בחייה. שורת חסר עמוקה נוספה כעת לספר הזיכרון שבמוחה של סבטה - הוויתור.

בהיותה בת שבועיים, לבושה בבגד דהוי ועטופה בשמיכה מבית החולים, הועברה סבטה לבית היתומים מספר 10 בסנקט פטרבורג. חומת בטון הקיפה את המתחם, והיא הוכנסה, מלווה במטפלת, דרך השער הירוק אל הבניין הראשי, היישר לחדרה של המנהלת. זו בחנה את סבטה, חייכה אליה, קראה בשמה והוסיפה "מלינקה" - היא אכן היתה קטנה מאוד. לאחר מכן מסרה לעובדת המטבח את הנחיות ההזנה, לא לפני שבדקה כי לא נרשמה בתיק הרפואי רגישות לחלב. מהמטפלת ביקשה להכניס את סבטה למיטה שיועדה לה בקומה השנייה, ואת המסמכים שהגיעו עמה לקחת לחדרו של הרופא, "ולא של הרופאה," הדגישה.

עד שעת הארוחה לא ניגש אליה איש.

בכי של תינוקות כבר שמעה סבטה קודם לכן בחדר בבית החולים, ועוצמותיו לא הבהילו אותה, אלא ליוו אותה אל שנת הלילה החמישה־עשר בחייה.

 

•••

 

הארוחות בבית היתומים מספר 10 ניתנו בשעות קבועות, אך הדבר לא התאים לסבטה. סופת הרעב שהופיעה כחצי שעה לפני מועד הארוחה המוסדית נענתה באיחור, ולא תאמה את צרכיה בארוחות קטנות ותכופות יותר. כך קרה שפעם אחר פעם, כאשר התמלא פיה חלב, מעט ממנו נשפך מצדי פיה על צווארה, והיא השתעלה קלות. כמעט נחנקה כשניסתה לעצור את המשך ההאכלה. אלו היו עוד שורות שנחרתו בספר.

כשפגשו עיניה פנים, היו אלו פניהן של קטיה, של זויה, של ורה, של זינה, של לינה או של מרגריטה. אבל שום פנים לא נחרתו בזיכרונה. גם את מגע כפות הידיים, שטיפלו בה בכל פעם שנזקקה למקלחת, להחלפת חיתול או להאכלה, לא זיהתה. היא שמעה דיבורים, וגם אם לא הבינה את המילים, את האינטונציה הבינה היטב; אלה לא היו קולות מרגיעים או מלטפים, אלא קולות שלא יועדו לה.

הקשר בין רעב לאוכל, בין קול מרגיע ומגע עוטף - אבני היסוד לבניית אמון, ביטחון ואהבה - לא נוצר, והכמיהה לא שככה. איש לא דיבר אליה, לא הסביר לה את יומה, לא הרגיע אותה בעת שבכתה ולא התייחס לחוויה הרגשית שלה. גם אם טרם הבינה, תחושת הנטישה כבר נצרבה ושורשיה העמיקו מיום ליום. בעת מצוקה בכל זאת בכתה, וכדי להרגיע את עצמה נהגה למצוץ את האמה והזרת, כשהן מקופלות מעט.

ולמרות כל זאת, סבטה זכתה במשהו. ערנותה והמבט שהישירה לעיני האדם שמולה עוררו אהדה כלפיה. עם הזמן החלה לזהות את הרופאה אירה, שהיתה דמות נעימה והגיעה אליה כמעט בכל יום בשעות האור. היא היתה מלטפת, מחבקת והולכת. כעבור חודש החלה לזהות דמות נוספת, קלרה הפיזיותרפיסטית שטיפלה בה פעמיים בשבוע. חוויות המגע, המסאז', הגלגול על כדור פלסטיק או אמבטיית הבועות - כל אלה גרמו לה להשמיע שפע קולות וגרגורים, שהפכו עם הזמן לקולות צחוק.

סבטה הקטנה לא היתה מסוגלת להשביע את כמיהתה לרופאה או לפיזיותרפיסטית, אך החוויות המרגשות איתן היו קצרות בלבד ונמהלו בדמויותיהן של קטיה וזויה וּורה וזינה ולינה ומרגריטה. בשבתות הרשו לעצמן המטפלות מנוחות ארוכות יותר, ובהיעדרה של המנהלת יצאו להפסקות עישון כשסבטה בידיהן, מביטה בהן ומחייכת.

אהבתה למים זוהתה כשבילתה באמבטיית הבועות, נתונה בגלגל ים מיוחד שמטרתו למנוע החלקה וטביעה. לעומת המים, חיתול הבד והבגדים הנוקשים מעט מהכביסה עוררו בה תמיד אי־נוחות, עד שהתרככו בעזרת תנועותיה מימין לשמאל והנעת ידיה ורגליה.

בשעות הארוכות שבין הארוחות והשינה, כשאיש לא ניגש אליה, נהגה לבהות בתקרה. כשהופיע כתם אור השמש על הקיר, מיד בחנו אותו עיניה וממנו עברו אל סורג מיטתה הראשון, ואחריו אל השני ואל השלישי...

ואז, יום אחד, ללא כל התראה, בגיל עשרה חודשים וחצי, הולבשה בבגדים ייצוגיים, רכים ונעימים ונלקחה על ידי אישה לא מוכרת שדיברה אליה בשפה שלא שמעה מעולם.