עדכון גרסה

שינוי נדרש
ראובן (רובי) ריבלין
 

במהלך כהונתי כנשיא מדינת ישראל התחולל כאן, בין היתר, המשבר הפוליטי החמור בתולדות הדמוקרטיה הישראלית - ארבע מערכות בחירות רצופות, שנמשכו על פני למעלה משנתיים ויצרו שיתוק בבית המחוקקים. ייתכן שנקבע בכך שיא שיהיה קשה לשבור - הנשיא שבתקופתו נערכו הכי הרבה מערכות בחירות אי־פעם.

היתה זו השלכה אחת של השחיקה והחיכוך הגבוה בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית, אותן תופעות שבהן נגעתי גם ב״נאום השבטים״ שנשאתי ב־2015. אז, עוד בראשית כהונתי, ידעתי כי אנשים שונים שומעים את דברי באופן שונה, וכי יש צורך לקיים ויכוח אמיתי ולעצב יחד את תמונת העתיד של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

דברי על אודות ישראל המשתנה כוונו לתהליכי עומק פנימיים. השנים האחרונות של כהונתי התקיימו תחת מגפת קורונה עולמית, שהובילה למשבר כלכלי, חברתי ובריאותי, מציאות שחידדה את הלחצים האדירים הפועלים על החברה והמדינה גם מבחוץ. כוחות פנימיים וחיצוניים גם יחד מחייבים אותנו לקיים מנגנונים לחשיבה, לוויכוח ולהכרעה באופן אפקטיבי ובונה אמון.

הבסיס לוויכוח ולדיון ציבורי דורש הקשבה ושותפות. כדי למצוא את המצפן לוויכוח הזה אנחנו נדרשים לעקרונות המובילים של מדינה הצומחת מתוך ממלכתיות ודמוקרטיה. לכאורה, שני מושגים האמורים להיות בקונצנזוס רחב, ולהוות בסיס איתן לוויכוח הסוער על אודות העתיד המשותף שלנו פה, אך השנים האחרונות המחישו כי אלו לא תמיד פני הדברים.

הממלכתיות הישראלית התפתחה בין התפיסה הבן־גוריונית, שסברה כי חברה מגוונת צריכה חיבור סביב מוסדות ציבוריים מוסכמים המייצרים קולקטיב, לבין ממלכתיות ברוח ז'בוטינסקי המדברת על איזון בין המשימה הלאומית לבין חירות הפרט, שבה תפקיד המוסדות הממלכתיים הוא לשמור על הפרט ולמנוע כוח רב מדי בידי רשות אחת.

כיום הוויכוח אינו על מידה ותמהיל בין גישות שונות לממלכתיות. ישנן מגמות המערערות את עצם הלגיטימיות של מושג הממלכתיות ושל ביטוייה במנגנונים, בצורת השיח ובגבולות הגזרה של הוויכוח הציבורי.

בסביבה שבה אין ממלכתיות, אין למעשה כללי משחק. האם זו חירות או אנרכיה? האם זהו משחק שבו קולות שונים יכולים לבוא לידי ביטוי, או משחק שבו רק לחזקים יש מקום? האם יש מקום לרוח ספורטיבית או רק לקבוצתיות ולנאמנות שבטית?

בספרו "עדכון גרסה - כללים חדשים לדמוקרטיה" עושה רועי פולקמן צעדים ראשונים בחיפוש של אותה ממלכתיות חדשה. מתוך נכונות אמיתית לשמוע ולקבל קולות שונים, נדונים ערכים ותפיסות שהם הבסיס לאותו חיפוש דרך הדרוש לנו לתיקון המערכת. מצד אחד, אידיאלוגיה ואמונה ומצד שני פרגמטיות והבנה כי מהותה של דמוקרטיה היא אמנות הפשרה. מצד אחד, מחויבות לערכים דמוקרטיים וממלכתיים, ומצד שני נכונות לאתגר תפיסות יסוד ולשנות מה שדורש שינוי.

זוהי תמונת מציאות מקיפה על אודות האתגר שלפנינו. אין זהו ויכוח מפלגתי וגם לא פרסונלי. זהו דיון עומק על השינויים המעצבים את החברה הישראלית בימים אלה, ואשר ישפיעו על חוסננו הפנימי לשנים רבות קדימה. מתוך המשברים שפוקדים אותנו עלינו לצאת מחוזקים. הדבר דורש מאיתנו פתיחות, הקשבה ונכונות להשתנות.

אני מתמלא שמחה ותקווה למראה מנהיגות צעירה וחושבת, אשר אינה מפחדת לשאול את השאלות הקשות, מוכנה להשתנות ועושה זאת מתוך מקצועיות ומחויבות לעתיד משותף בארץ ישראל, במדינה היהודית והדמוקרטית.

הספר שבידיכם הוא בסיס נדרש להבנת התהליכים אשר עיצובם המחודש הכרחי ליציאה מהמשברים הפוקדים אותנו.

▪▪▪

"בבית אבא ואמא נשמתי את הרוח האנושית. ינקתי את המסורת היהודית, את ההדר והתגר הז'בוטינסקאי, אך מעל לכול למדתי להקשיב. למדתי לכבד את אמונתו של האחר, ולמדתי להכיר בכאבו. בבית למדתי שבלי היכולת להקשיב - נמנעת היכולת ללמוד, ובלי היכולת ללמוד - נמנעת האפשרות לתקן" (מתוך נאום ההשבעה של הנשיא העשירי).

הקדמה
 

היה זה במהלך שירותי הצבאי, כאשר למשך חודשים אחדים חייתי עם חברַי בהיאחזות הנח"ל "שיטים" שבנגב הדרומי. בשולי שטחי האש של בית הספר לשריון - שיזפון - הרגשנו לרגע כחלוצים החולמים על התיישבות חדשה בלב מדבר לא מיושב.

מאמץ גדול במיוחד השקענו בהפיכת המדבר לשדה מניב. סיכול אבנים, תיחוח הקרקע, חריש וזריעה. מדבר פוגש יד אדם לראשונה. עד אז מעולם אף לא ניסו לעשות חקלאות בשטחים הללו. הכול היה ראשוני.

עבור האדמה, כמו עבורנו, היתה זו הזדמנות חד־פעמית. חיינו שם כמה עשרות צעירים בני 20 במעין ניסוי חברתי. הרגשנו מבוגרים והקמנו "יישוב" מאפס: שתלנו עצים, בנינו שער יפה לכניסה, וכחובש הייתי אחראי על המרפאה.

שיערנו שעם תום התקופה שלנו בהיאחזות איש לא ימשיך את דרכנו. השדה לא יעובד, המדבר יחזור, ולקישואים ולעבודה שוברת הגב בשמש הקופחת לא יישאר כל זכר.

אם כן, למה להשקיע במה שאין לו עתיד? משום שאנחנו נשתנה, וחלק מההשקעה היא בנו, הסברתי לכל שואל. קישואים כנראה כבר לא יימצאו שם היום, אבל ברחבי ישראל מסתובבים 50 צעירים־נצחיים שיודעים איך אפשר להפוך אדמת טרשים קשה לשדה מניב.

הימים חלפו, ומצאתי את עצמי מנכש עשבים ומשחיר־ידיים בעבודה קשה להקמת מפלגה ימנית, ממלכתית וחברתית. השדה הניב פרי, ובמשך קדנציה סוערת היינו סיעה רבת עוצמה בת עשרה מנדטים, החברה בקואליציה ומהווה שחקנית מרכזית בעיצוב סדר היום הלאומי בימים של שינויים מהותיים בחברה ובפוליטיקה.

היינו אותם חלוצים, והנה סיימתי את הקדנציה ובבחירות בחרתי להישאר מחוץ לשדה הפוליטי. האם גורלה של אותה עשייה אינטנסיבית בארבע שנות פעילות יהיה כגורל אותו שדה קישואים? האם גם כאן ישוב המדבר ויכסה את כל מעשה ידינו, בעוד אנחנו נצמח במקומות אחרים?

ימים יגידו. עם זאת, כיום אני יודע שגם את השדה הפוליטי מלא הטרשים ניתן להפוך לשדה מניב. הניסיון לימד אותי שיותר ויותר מדינות בעולם זקוקות כיום לחלוציות כזאת, כדי לתקן מערכת שיצאה מאיזון.

▪▪▪

שבועות אחדים לפני הבחירות לכנסת ה־21 הגיעה אמי למטה מפלגת כולנו על מנת להתנדב ולסייע בשיחות שכנוע לפנסיונרים. יותר משהתעניינה בעמדות המפלגתיות, אמא היתה אדם של אנשים. מובן שהגיעה גם למעני, אבל גם משום שראתה סביבי אנשים שהרגישה שהיא יכולה לסמוך עליהם.

היא העריכה, למשל, את סגנון ההתנהלות של יו"ר המפלגה שלי, משה כחלון, את האדם ואת ערכיו. את חוסר ההתלהמות, את המסרים של תיקון ותקווה, ולא של אלימות ופחד. היא האמינה שבאמת אכפת לו.

אמא היתה אלמנה ופנסיונרית שהתקשתה לעמוד בהוצאות המחיה. אני בנה היחיד, והבדידות והצורך בסיוע הביאו אותה לעבור לפני כמה שנים לדיור מוגן. בישראל מחולק הדיור המוגן לשתי קטגוריות: דיור מוגן סוציאלי, בעיקר לעולים נטולי פנסיה; ודיור מוגן יוקרתי שעלותו עשרות אלפי שקלים בחודש, ומספק רמת חיים של מועדון קאנטרי־קלאב.

יחד חיפשנו מקום שתוכל להרשות אותו לעצמה, עד שמצאנו מסגרת רלוונטית ברשת "משען" של הסתדרות העובדים. התנאים היו סבירים, ועם עזרה חודשית ממני אפשר היה לעמוד בתשלומים. עם זאת, העיסוק בניסיון לשרוד כלכלית את החודש היה נושא קבוע בשיחות בינינו. שלל שאלות על קצבת הזקנה ועל יוקר המחיה.

באותו יום, במהלך קמפיין הבחירות, היא שוחחה עם כמה מבוגרים בטלפון, ואחר כך הצטלמה עם כחלון. קיבלתי את התמונה לטלפון הנייד, והייתי נבוך מהחיבור בין עולמי המקצועי לאישי. ביקשתי ממנה שלא תחכה לי עד שאגיע למטה והפצרתי: "לכי הביתה, נדבר יותר מאוחר בטלפון".

כך היא עשתה. הצטלמה, נפרדה מהפעילים ויצאה לכיוון מעבר החציה כדי להגיע לרכבה. היא המתינה על שפת המדרכה לאור הירוק, ואז בהיותה כשני מטרים בתוך מעבר החציה היא נפגעה ממשאית שפנתה ימינה ברמזור. מותה נקבע במקום. מאז עשיתי הכול כדי לא לעבור באותו מעבר חציה. בכל פעם שהגעתי למטה, מצאתי לי דרכים עקיפות.

חשבתי על אמי רבות בזמן כתיבת הספר. היא נולדה בתל אביב ב־1940 והשתייכה לדור שבנה את מדינת ישראל, דור שהאמין בעתיד משותף ובעיקר בממלכתיות, כבוד גדול למוסדות המדינה - ההפך הגמור מפופוליזם.

בעוד הפופוליזם טוען שכל המוסדות רעים ומושחתים, הממלכתיות שאפיינה את ראשית המדינה מבכרת להאמין בתום לב ובתפיסה שכולם יחד פועלים ממניע אחד - כדי שיהיה פה טוב יותר: המורים חדורי שליחות; אנשי העסקים בונים מפעלים מפוארים; עיתונאים שומרים עלינו מעריצות השלטון; האקדמיה חוקרת ומביאה רעיונות חדשים; המשטרה והשופטים ממגרים את השחיתות; ופקידי המדינה עושים ככל יכולתם על מנת לסייע לאזרחים במציאות שבה הצרכים גדולים ומשאבי המדינה מצומצמים.

הסיפור שסיפר הדור ההוא היה סיפור אידיאליסטי של סולידריות וערכים משותפים. כל אחד עושה את חלקו - ויחד כולנו בִּתנועה לעתיד טוב יותר. לנו אולי לא קל, אבל לילדינו העתיד מבטיח חברה מתוקנת וחזקה יותר.

▪▪▪

בספר שלפניכם ביקשתי להימנע מזעקות שבר, ותחת זאת לנתח ולהתבונן בכנות בסיבות האמיתיות שבגינן הפופוליזם רלוונטי לרבים כל כך; ללמוד כיצד ניתן לתקן את כללי המשחק של הדמוקרטיה הישראלית ודמוקרטיות בכלל, על מנת להבטיח את שגשוגן עוד שנים רבות.

מהדור ההוא לא נותרה אלא נוסטלגיה. בתקופה שבה נכתבות שורות אלה, השינויים נעשים במהירות ובקיצוניות גדולות מאי־פעם: שנתיים עם ארבע מערכות בחירות וחוסר יציבות שלטונית, מפלגות ותיקות שנמחקות, כוחות פוליטיים חדשים שצצים מדי קדנציה ומתפוגגים. מדינת ישראל, כמו העולם כולו, עוברת שינוי פוליטי וחברתי.

ויכוחים על דת ומדינה, שמרנות וליברליות, ימין ושמאל, כלכלה חופשית ואחריות חברתית. כל השאלות הפוליטיות הגדולות הללו נמצאות על שולחן הניתוחים. מציאות של אי־ודאות מחדדת תפיסות עולם. יש מי שמחפש את המסורת והקהילה כעוגן, יש הפונים אל המדינה שתייצר סולידריות חברתית; ויש שרוצים פחות מעורבות בכל תחום וסוגדים לשוק החופשי ולאינדיבידואליזם.

האמון במנהיגות נמצא בשפל והתגובה האזרחית מגיעה בדמות קמפיינים אלימים וסיסמאות ריקות ברשתות ובתקשורת. מחאות חברתיות ויזמות חברתית מצד ארגוני פעולה שונים צצות חדשות לבקרים. לעתים מתארגנת מחאה לצורך מחאה בלבד.

דמוקרטיה היא מסגרת פוליטית שמעודדת ויכוח ודיון, ומחזקת כוחות אזרחיים ותנועות פוליטיות. וכמו היהדות, שכוחה בבית מדרש שבו מתנהלים ויכוחים ופלפולים ואף נופלות הכרעות תוך הסכמה על כללי משחק ועל שמירת המסגרת המשותפת, כך אמורה לפעול גם הדמוקרטיה. במהותה, נמצאת כל דמוקרטיה בהליך של בחינה ושינוי. דמוקרטיה שלא תשתנה - לא תשרוד.

העשורים הראשונים של המאה ה־21 יצרו מפגש מסוכן בין שינויים טכנולוגיים כלכליים־גלובליים, שמעמיסים לחץ גדול על המערכות במדינות הדמוקרטיות, לבין השטחה מוחלטת של היררכיות, שקיפות קיצונית ושלל רעיונות חדשים וישנים, כמו דמוקרטיה ישירה, שבה האזרחים ינהלו את המדינה בלי מתווכים.

לא צריך מפלגות, לא צריך תקשורת, וגם לא אקדמיה או בעלי מקצוע בשירות המדינה. כל מה שצריך הם ואטסאפ ופייסבוק, ומנהיג חזק. כמו דמוקרטיות אחרות בעידן הפופוליזם, גם ישראל מוצאת עצמה מותקפת משני כיוונים במקביל: מצד אחד, בעלי הון ובעלי אינטרסים סקטוריאליים, הפועלים להשגת שליטה במוקדי קבלת ההחלטות, ומצד שני - הציבור הרחב שהאמון שלו במנגנונים הדמוקרטיים הולך ומידרדר, והוא מחפש השפעה ישירה על המערכת הפוליטית.

התוצאה הצפויה, למרבה הצער, אינה שיפור ושכלול המערכת הדמוקרטית, אלא הידרדרות נוספת - אובדן אמון לא רק במנהיגות, כי אם במערכות כולן. אמון שהוא הדבק שאִפשר את הצמיחה החברתית והכלכלית מאז מלחמת העולם השנייה.

הפופוליזם מבטא שני מסרים שהיו ועודם חלק אינטגרלי מן השיח הדמוקרטי: מלחמה באי־שוויון בחברה ובכלכלה בשל הכוח המוגזם שצברו האליטות; ופוקוס על רצונו של הרוב אל מול שיח הזכויות הפרוגרסיבי. המסר הוא "החזרת הכוח לעם", ולא לקבוצות קטנות - לעתים אמיתיות - של בעלי תפקיד שלכאורה גזלו אותו, או לקבוצות אזרחים שאינן חלק מהקולקטיב "הנכון".

הפופוליזם מציף את הבעיות האמיתיות הללו עם תג מחיר גבוה במיוחד, שכולל מסגרות חברתיות מקוטבות ומדירות, המעודדות קרבות של "אנחנו והם", מאפשרות גזענות ומערערות על רעיון השוויון האזרחי, שהפך לחלק אינטגרלי מהרעיון הדמוקרטי.

בגלל תרבות הפופוליזם נוצרת "פוליטיקת אינסטנט" - תרבות פוליטית שממוקדת בטווח קצר ובריצוי תפיסות ההמון באמצעות משחק תדמיות, וזאת במקום בחשיבה אסטרטגית לטווח הארוך ולמען הדורות הבאים. הפופוליזם אף מחזק דרמטית את "המנהיג הטאלנט" שאמור לייצג את רצון הציבור, ללא הפילטרים של המוסדות הדמוקרטיים.

לכאורה, עושה הפופוליזם לדמוקרטיה מה שעשתה בשעתו הדמוקרטיה למלוכה. ההבדל המהותי הוא שהדמוקרטיה הציעה שיטה חלופית טובה יותר. הפופוליזם מציע פירוק שבצדו השני אין מודל מתוקן. בעצם, אין מודל בכלל.

עוד לפני שנדבר על הפוליטיקה והכיוונים שאליהם היא צועדת, אני מבקש לבטא את הצורך במצוינות. לתפיסתי, מנהיגות חייבת להיות מצוינת: לא "סבירה", לא "כמעט". מצוינת. ראשית, משום שאחרי אלפי שנים של כמיהה לריבונות, מגיעה לנו כמדינה מנהיגות מצוינת ומדויקת.

שנית, כפי שטוען פרופ' יחזקאל דרור, מדינה כישראל חייבת מנהיגות מכוננת. האתגרים שלנו מכריחים אותנו להצטיין, לא רק בצבא או בעסקים, אלא גם במנהיגות הפוליטית. פופוליזם, מטבעו, מייצר בהכרח שטחיות ובינוניות. כדי לייצר מנהיגות ומערכות ציבוריות מצוינות, אין אלא להשתחרר מהפוליטיקה של הפופוליזם.

בשלבים האחרונים של עריכת כתב־היד לספר זה התפרצה במלוא עוזה מגיפת הקורונה, שתוצאותיה על החברה, הכלכלה והפוליטיקה עוד יתבררו בחודשים ובשנים הבאות. ואולם הרעיונות המרכזיים מאחורי הספר תקפים באופן מיוחד.

במציאות משתנה באופן דרמטי נחוצה מנהיגות שמסוגלת להוביל את הציבור בבטחה לעולמות חדשים ולא ידועים. נחוצים אחדות ואמון גבוה של האזרח במוסדות שאמורים לפעול עבורו. למשבר הנוכחי נכנסנו עם הון כלכלי רב - ועם הון חברתי בשפל. אובדן האמון מייצר סכנות משמעויות, והמשבר הוא עוד תמרור לצורך בעדכון מערכת ההפעלה הדמוקרטית, אם ברצוננו להתמודד כראוי עם אתגרי המאה ה־21.

▪▪▪ 

המחשבות על בינוניות ומצוינות עובדו אצלי במהלך הזמן, והקונפליקט היה מוכר לי גם ברמה האישית.

כאדם צעיר, התקנאתי באלה שידעו להיות מצוינים בכול בעוד אני דילגתי בין עולמות. הייתי אדם סקרן אך לא מצאתי לי אפיקי הצטיינות או מוטיבציה להתמקד בדבר אחד. חלמתי להיות פיזיקאי אבל לא הייתי מספיק מוכשר במתמטיקה; למדתי פסנתר אצל סבתי, שהיתה מורה מנוסה, אך התקשיתי להתמיד. אפילו מבית הספר נשרתי בגיל 17.

קשה להצטיין כאשר מדלגים מנושא לנושא, אך גיליתי שדווקא שם, בתחום שבין לבין, נמצאים הדברים שמעניינים אותי: בין העיר לקיבוץ, בין תל אביב לירושלים, בין קודש לחול, בין המספרים למילים, בין הימין והשמאל, בין המציאות לדמיון, ובין השמרנות והליברליות. אולי בזה אני מצטיין, בחיים על קו התפר וביכולת לזהות מצוינות: באנשים כמו במעשים, יש לחזק את הטוב אבל גם לזהות את הרע והמסוכן.

מודה, גם אני ומפלגתי פעלנו לא מעט בפופוליסטיות. נכנסנו לזירה ורצינו לנצח, לא לחנך. בפוליטיקה, כמו בכביש, המטרה היא להגיע ליעד בבטחה ולא לחנך את הנהגים האחרים. אני מאמין בתהליך ובדרך, אבל בסוף הפוליטיקה היא זירה של כוח ושל השפעה, של מנצחים ומפסידים. לפיכך לא אצטדק ולא אחלק עצות מהמרפסת. אני כאן כדי לסייע לכל מי שרוצה לשנות ולנצח.

במפלגת כולנו היינו פופוליסטים גם במובן אחר: חיפשנו פתרונות פשוטים למציאות מורכבת. ניסינו לומר לאנשים שאפשר לטפל בבעיות מסובכות כמו משבר הדיור בכמה צעדים מהירים. אם הרצון לשנות ולהשפיע מטרתו להוביל את ישראל לעתיד משותף, ליברלי יותר ופופוליסטי פחות, חייבים להכיר את כללי המשחק החדשים ולשחק על פיהם.

התרבות הפוליטית של הפופוליזם היא ההסבר לתהליכים שאנו רואים במערכת הציבורית: תפקוד חסר של המערכת הפוליטית ביכולתה להתמודד עם האתגרים הלאומיים; קרבות בין השירות הציבורי לדרג הנבחר תחת אצטלת שיח המשילות; מוגבלות החברה האזרחית בניסיון להגביר מעורבות; ומעל לכול - הרשתות החברתיות והתקשורת החדשה, שמהוות כר פורה להפצת בדיות, שקרים ודיסאינפורמציה.

התוצאה של כל אלה היא פגיעה באמון הציבור בהגינותה של השיטה, חשיבה לטווח קצר בלבד, שיח מפלג ומתלהם, ומערכות שמפסיקות לשרת את הציבור. הבינוניות שולטת בכול.

▪▪▪

במהלך שנותי בכנסת הייתי שותף בצמתים מרכזיים של קבלת החלטות: במתווה הגז, בתאגיד השידור, ברפורמה בבנקאות ובחוקים בנושאי דת ומדינה. רשמתי לעצמי את המראות והסיפורים החשובים, ובעמודים שלפניכם אנסה לקבצם לכדי תמונה המספרת את הסיפור של הדמוקרטיה הישראלית בתחילת המאה ה־21.

המשימה המרכזית של ספר זה היא לשרטט את כללי משחק החדשים, החיוניים לצורך תיקונה של המערכת הפוליטית. זאת, לאור התרבות הפוליטית של הפופוליזם ועליית הניאו־שמרנות ככוח אידיאולוגי מרכזי בשיח הפוליטי והחברתי.

ספר זה הוא פרי מסע אישי בנבכי העשייה הציבורית והפוליטית, ותכליתו לעודד עשייה ולא ייאוש. ראיתי מקרוב כיצד המערכת הפוליטית פועלת בחוסר איזון. שיח קיצוני ומנהיגות בינונית מונעים מישראל מלהיות חברת מופת, המצליחה להתמודד עם האתגרים הענקיים שעוד נכונו לה.

השתדלתי לפרוש מבט מבפנים על כמה מאותם אירועים פוליטיים מרכזיים שחוויתי. מבט ענייני ולא מציצני, על דמוקרטיה הנמצאת בצומת דרכים. לתחושתי, אני חלק מתנועה שיוצאת למסע לתיקון התרבות הפוליטית, ואני מחפש את שותפַי לדרך.

▪▪▪

מאז מותה של אמי תהיתי האם המציאות יכולה היתה להיות אחרת, ומה מידת האחריות שלי לתוצאה הקשה. הרי אני הוא שביקש ממנה לא להמתין לי. אם היתה מחכה, הייתי מלווה אותה לרכבה כפי שנהגתי לעשות, וסביר אז שהתאונה היתה נמנעת.

החיים הם אוסף של נסיבות ושברירי החלטות שמצטרפות לכדי תמונה שלמה, גם אם לעתים מרוסקת. אלא שאת הנעשה אין להשיב. אי־אפשר להימנע מחרטה ומצער, אך משמעותן המעשית קטנה. כל שנותר הוא להתבונן על מעשה ידינו, בלי לייפות ובלי לכסות. ללמוד מטעויות, לצמוח ולצאת חזקים יותר.

הסטארט־אפ של מפלגה ימנית חברתית וממלכתית לא הצליח במקרה שלנו. הימים של אחרי הבחירות הובילו לתהליך שבסופו נעלמה מפלגת כולנו בתוך מפלגת הימין המרכזית, הליכוד, ואני מצאתי עצמי מחוץ לכנסת. אבל העניין שלי בחיפוש אחר פוליטיקה מאחדת לא תם. גם לא אחרי פוליטיקה שוברת בלוקים של מחנות.

אפשר להיות ימנים ובעלי מחויבות חברתית; אפשר להאמין בזכויות אדם ולהיות שמרנים; אפשר להיות עממיים, מבלי לדבר אל המכנה המשותף הנמוך ביותר; אפשר להציע פוליטיקה של תקווה ולא של פחד, של תיקון המערכות ולא של הרס. גם בעידן הפופוליזם.

הייתי שם, עשיתי זאת, ואני יודע שאפשר לעשות זאת בהצלחה. כל מי שאכפת לו ממדינת ישראל, הן מבין תושביה והן מבין יהודי התפוצות, צריך להבין היטב לאן שטה הספינה הלאומית שלנו ואילו מפרשים משפיעים על כיוון השיט. הים סוער, הספינה מיטלטלת - ואנחנו חייבים מצפן, מפה וצוות מיומן.

הייתי על הסיפון - ואלו הם רשמַי.