יוסף חריש: עניין לציבור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יוסף חריש: עניין לציבור
הוספה למועדפים

יוסף חריש: עניין לציבור

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

בספרו על אודות היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, יוסף חריש (שמונה לתפקיד ב- 1986), מנתח ומפרש משה גורלי, הפרשן המשפטי של 'כלכליסט', את החלטותיו בפרשות שהסעירו את המדינה במשך שבע שנות כהונתו כיוע"מש - מפרשת השב"כ שהחלה את כהונתו ועד פרשת דרעי שסיימה אותה. העדר פופוליזם, שיקולים ענייניים ומשפטנות מעשית הדריכו את חריש לכל אורך כהונתנו, וניתוחה מגלה בעיקר החלטות מאוזנות שחלקן אף פורצות דרך ממש.

פרק ראשון

ידע לעמוד נגד התעמולה של טהרני
וחסידי "שלטון החוק"
מאת דניאל פרידמן, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (1991) וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, מי שכיהן כשר המשפטים בממשלת ישראל ה־31
 

יוסף חריש היה בוגר המחזור הראשון של הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, שפתחה את שעריה זמן קצר לאחר מלחמת העצמאות. בצעירותו למד בישיבה אך חזר בשאלה. ואולם, הרקע של תלמיד ישיבה ניכר בידיעת המקורות שלו, שאליה הצטרפה שליטה בעברית צחה בסגנון מרשים, עובדה שתרמה, מן הסתם, לקַרבו לשופט בית המשפט העליון, שניאור זלמן חשין.

לאחר שירות בפרקליטות המדינה מונה חריש לשופט בבית משפט השלום ולאחר מכן הועלה לבית המשפט המחוזי. ב־1986, בהגיעו לגיל 62, מונה ליועץ המשפטי לממשלה. באותם ימים התפוצצה הפרשה הידועה כפרשת קו 300, שהחלה כשנתיים קודם לכן, כאשר ב־12 באפריל 1984 השתלטו ארבעה מחבלים על אוטובוס שיצא מתל אביב לאשקלון. הם הורו לנהג לנסוע לרצועת עזה, שם עצרו כוחות הביטחון את האוטובוס, כוח של סיירת מטכ"ל פרץ לתוכו והשתלט עליו. בקרב נהרגו שניים מן המחבלים ואחת הנוסעות, החיילת אירית פורטוגז. שני מחבלים נוספים נתפסו כשהם חיים. הם נחקרו על ידי תא"ל יצחק מרדכי, ולאחר מכן הועברו לידי השב"כ והוצאו להורג, בלא משפט, בידי אנשי השב"כ, לפי הוראתו של ראש הארגון, אברהם שלום.

הניסיון להסתיר את הריגת המחבלים נכשל וגרר פרשה חמורה נוספת, שבמסגרתה מסרו אנשי השב"כ עדויות כוזבות תוך ניסיון להטיל את האחריות להריגת המחבלים על תא"ל מרדכי. לענייננו אין צורך לפרט את כל שלבי הפרשה והחקירות שבאו בעקבותיה. די לציין כי הפרקליטות, ובראשה היועץ המשפטי יצחק זמיר, נחלו כישלון מוחלט בניסיונם לברר מה אירע, בלעו את הגרסה השקרית של השב"כ ופתחו במאבק נגד תא"ל מרדכי החף מפשע. במאמר, שפרסם יואל מרקוס ב"הארץ", אף סופר כיצד "יצחק זמיר, מתומרן שלא בידיעתו על ידי כמה מאנשי השב"כ, היה ראש־החץ נגד מרדכי", ביקש להשעותו מצה"ל, ולאחר שלא נענה ניצל "טקס פומבי... כדי לצאת בהאשמה כבדה שצה"ל מזלזל בחוק".

זמיר גם דרש להעמיד את מרדכי לדין באשמת גרימת חבלה חמורה והתנהגות בלתי־הולמת. אך, למרבה המזל, באותם ימים עדיין לא הגיע שלטון היועץ המשפטי למלוא עוצמתו, ובג"ץ עדיין לא היה בתמונה. לפיכך יכול היה הרמטכ"ל, משה לוי, להפעיל את שיקול דעתו, שהיה עדיף על זה של היועץ זמיר, ולהשאיר את מרדכי במסגרת השירות. גם הפרקליטות הצבאית לא קיבלה את עמדתו של זמיר והסתפקה בדין משמעתי, שממנו זוּכּה מרדכי.

הפרשה התעוררה מחדש עקב תסיסה פנימית בשב"כ. סגן ראש השב"כ, ראובן חזק, נפגש עם הראש, אברהם שלום, דרש את התפטרותו עקב הפרשה, ולדרישתו הצטרפו שני ראשי אגפים בארגון, רפי מלכא ופלג רדאי. שלום דחה את הדרישה, והסכסוך הגיע עד ללשכת ראש הממשלה.

בליל האירועים של קו 300 עמד בראש הממשלה יצחק שמיר. כעת היה שמעון פרס ראש הממשלה התורן של ממשלת הרוטציה. חזק נפגש איתו וסיפר לו מי אחראי להרג המחבלים, אבל פרס לא גילה רצון להתערב. בעקבות זאת פנה חזק, בפברואר 1986, לדורית ביניש וליצחק זמיר ומסר להם את פרטי המעשה. לזמיר לא היו עד לאותו שלב עימותים של ממש עם המערכת הפוליטית, אך הפעם הוא נקט קו תקיף.

בשלבים הראשונים היה זמיר מוכן להתחשב בעמדת הדרג הפוליטי ולהסתפק בפרישתם של שלום וכמה אישים נוספים - אלא שפרס ושמיר סירבו לכך. זמיר הורה אפוא למפכ"ל המשטרה לפתוח בחקירה. ואולם, ההנהגה הפוליטית, שכללה לצד פרס ושמיר גם את רבין ושרים נוספים, היתה מאוחדת בדעה כי חקירה כזו תפגע קשות בביטחון המדינה ותהרוס את השב"כ. איחוד הכוחות הנדיר הזה חרץ את גורל הטיפול בעניין ואת המשך כהונתו של זמיר.

בהדרגה החל לדלוף מידע על קרע חריף בין היועץ המשפטי לבין הממשלה. העיתונות, ברובה המכריע, תמכה בזמיר, אשר נהפך לדמות הרואית ותואר כמגן שלטון החוק, העומד בפני הלחץ הכבד שהממשלה מפעילה עליו.

כעת, בעיצומו של המשבר, החל הדרג הפוליטי לחפש מחליף לזמיר. עד כמה שידוע, היה זה אמנון גולדנברג, הפרקליט הנודע, שהמליץ על יוסף חריש. ב־1 ביוני 1986, במהלך ישיבת ממשלה, ביקש שר המשפטים, יצחק מודעי, מזמיר לצאת איתו לרגע החוצה, ובישר לו כי בעוד רגעים אחדים תאשר הממשלה את מינויו של יוסף חריש ליועץ המשפטי במקומו.

יש להניח, כי אילו התרחש כדבר הזה היום, היינו מוצפים בסדרה של בג"צים, אבל באותם ימים עדיין לא הטיל איש ספק בכך שהממשלה רשאית להחליט מי יהיה היועץ המשפטי שלה ולהחליפו אם נראה לה שנכון לעשות זאת - וגם אם החילופים נעשו בצורה לא ראויה, אין מקום לכפור בתוקפם.

קבלת הפנים שציפתה לחריש היתה רחוקה מלהיות מלבבת. הוא עצמו תיאר זאת במילים "הוּצָא עלי חוזה". התקשורת תקפה את המינוי בחריפות, והפרקליטות התייחסה אליו בעוינות ובזלזול. הכול בגין העובדה שהסכים לתפוס את מקומו של זמיר, ו"סימן את עצמו" כשותף להדחתו של אביר שלטון החוק. במבט לאחור, אין ספק שנעשה לו עוול חמור. באורח פרדוקסלי, דווקא חריש, שנאלץ לא פעם להתמודד עם נושאים כבדים לבדו, או כמעט לבדו, הוכיח שהוא צדק יותר מזמיר ומתומכיו בפרקליטות בשוּרה של שאלות משפטיות קשות.

בעניין השב"כ מספר חריש על פגישתו עם זמיר מיד עם כניסתו לתפקיד. הוא שאל את היועץ היוצא, אם אכן היה מוכן לסיים את הפרשה אילו הקדים ראש השב"כ את פרישתו בחודשים אחדים, וזמיר, לדברי חריש, השיב בחיוב. "ואז אין פרשה ואין כלום", אמר־שאל היועץ החדש, "אם כן... יש לי תמיהה גדולה. אתה מדבר גבוהה־גבוהה על שלטון החוק, שאתה נלחמת כאן... נגד הרשות המבצעת... באיזה חוק... כתוב שמי שלוקח שני אנשים ומוריד אותם מאוטובוס חיים, בריאים ושלמים... מרטש את ראשיהם... ואחר כך עושה מאמצים להטיל את זה על אחרים... ובמשך שנה וחצי עושה בידוי ראיות... כל עונשו הוא... (ש) יקדים נא ויפרוש... ואין פרשה ואין כלום. זה שלטון החוק או זה שלטון הפשרה?"

השאלות, מספר חריש בספרו של יחיאל גוטמן "טלטלה בשב"כ", נותרו בלא מענה.

בשלב זה עמדה עדיין בעינה הוראתו של זמיר למשטרה לפתוח בחקירה, והשאלה היתה מה ניתן לעשות. יורם ארידור, שהיה אז יו"ר מזכירות תנועת החירות, העלה את הרעיון להעניק חנינה לאנשי השב"כ המעורבים בפרשה. בדיון שזומן בלשכת ראש הממשלה, בהשתתפותם של עורכי הדין רם כספי ויעקב נאמן, לא שלל חריש את אפשרות החנינה, אף שעדיין לא הושלמה החקירה ולא הוגש כתב אישום. ואכן, זמן קצר לאחר מכן המליצה הממשלה לנשיא להעניק את החנינה המבוקשת, והנשיא חיים הרצוג נעתר לפנייה, בכפוף לכך שדרש את התפטרותו של שלום.

הפרשה גררה סערה ציבורית עצומה. ההתקפות בתקשורת על חריש, שלא יזם את המהלך אך גם לא ניסה לסכלו, לא ידעו גבולות. זמיר, היועץ שפוטר, רכש לו הילה של גיבור.

החנינה עוררה שאלה משפטית: האם יכול הנשיא לחון אדם שלא הורשע בדין? התשובה הברורה היא שאם הוא יכול להעניק חנינה למי שהורשע, קל וחומר שהוא יכול להעניקה גם למי שעדיין לא נמצא אשם. ואולם, ביוני 1985 פרסם יצחק זמיר הנחיית יועץ משפטי מס' 21.333, שבה קבע כי הנשיא מוסמך לתת חנינה רק לאדם שהורשע בדין.

הנושא נדון בעבר בשני פסקי דין של העליון. באחד מהם אמר שמעון אגרנט: "לנשיא הכוח לחון עבריינים גם לפני, גם אחרי ההרשעה" (בג"ץ 177/50 ראובן נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית). ובשני קבע צבי ברנזון: "נראה לי שכוחו (של הנשיא) יפה לחון כל עבריין גם לפני שהובא לדין" (ד"נ 13/60 היועץ המשפטי לממשלה נ' מתאנה). עמדה קרובה נקט חיים כהן, כשדיבר על כך שאת סמכות החנינה של הנשיא יש לפרש על דרך ההרחבה.

זמיר גרס כי דבריהם של אגרנט וברנזון היו בגדר אמרות־אגב, והחליט כי למרות דברים אלה אין לנשיא סמכות לחון אדם שעדיין לא הורשע. כצפוי, הגיע נושא החנינה לבג"ץ, בעקבות שורת עתירות שהגישו אזרחים, חברי כנסת (ביניהם יוסי שריד ושולמית אלוני), עורכי דין ולא פחות מ־12 אנשי אקדמיה. הדיון התקיים לפני הרכב בראשות הנשיא שמגר, כשלצדו מרים בן פורת ואהרן ברק, ובית המשפט הכיר ברוב דעות בתוקפה של החנינה. שמגר סקר את הפסיקה בנושא, התייחס להנחיה השגויה של זמיר, מתח ביקורת לא קלה על נימוקיה, ודחה אותה מכול וכול. השופטת בן פורת הצטרפה לעמדתו לאחר שהבהירה כי לא היה בישראל כל ספק, זה עשרות שנים, שסמכות החנינה חלה גם על עבריין שעדיין לא הורשע.

השופט ברק נותר בדעת מיעוט, שבה אימץ שיקולים דומים לאלה המופיעים בחוות דעתו של זמיר, וסבר כי נשיא המדינה הרצוג פעל בלא סמכות, וכי החנינה שנתן בטלה ומבוטלת.

לבסוף, כדאי להתייחס לתפקיד שמילא היועץ המשפטי חריש בעניין, שבו הוטחו בו קיתונות של ביקורת. אין ספק כי עמדתו היתה נכונה. בסך הכול, המציאות היתה הפוכה מן האופן שבו הוצגו העובדות בתקשורת - ואולי אף הפוכה מן האופן שבו נחרתה הפרשה בזיכרון ההיסטורי. מי שפגע בשלטון החוק היה דווקא זמיר, שפרסם הנחיה שגויה, שמשמעותה שלילת סמכות חוקית מהנשיא. מי שהגן על שלטון החוק היה דווקא חריש. הוא הוכיח כי אסור ליועץ המשפטי (ולאנשי הפרקליטות בכלל) לערב את השקפתו האישית בעניינים המקצועיים, ואַל לו לשבש מהלכים חוקיים של הממשלה רק משום שאינם עולים בקנה אחד עם השקפת עולמו. התקשורת היתה חופשית, כמובן, לבקר את החנינה, אבל היה זה מהלך חוקי, היועץ המשפטי היה חייב להגן עליו, וחריש עשה זאת בהצלחה.

גם הנשיא הרצוג הוצג בתקשורת בצורה לא הוגנת. בספרו דרך חיים מבקר הנשיא השישי את התנהלותו של זמיר, ומספר כי 90%-95% מההתבטאויות בתקשורת היו נגדו, בשעה ש־92% מהציבור תמכו בו.

להערכת פועלו של חריש כיועץ משפטי, אתייחס לעמדתו בכמה פרשיות דרמטיות נוספות מתקופת כהונתו. אחת מהן התרחשה בגל הטרור שפרץ ב־1994, שבמסגרתו נחטף שוטר משמר הגבול, נסים טולדנו, בידי פעילי חמאס ונרצח בדקירות, כשהוא כפות.

הרצח גרם זעזוע נורא, והוחלט על גירוש בקנה מידה רחב של פעילי חמאס. גירוש פעילי טרור בוצע גם בעבר, אך לרוב גורשו רק פעילים ספורים לתקופות ארוכות, וניתנה להם אפשרות טיעון קודם לגירוש. הפעם עלה רעיון חדש: במקום לגרש פעילים ספורים לתקופה ארוכה, הבה נגרש קבוצה גדולה לתקופה קצרה. וכך, לאחר גילוי גופתו של טולדנו, הוצאו צווי גירוש לתקופות קצובות ל־415 פעילי חמאס, שהועלו על אוטובוסים בדרך ללבנון. אבל למרות מאמצי מערכת הביטחון לא נשמרה הידיעה בסוד, ומיד הוגשו עתירות לבג"ץ. בין היתר, בטענה כי לא ניתנה למגורשים זכות טיעון. היתה ביניהן גם בקשה לצו ביניים לעיכוב הגירוש עד להחלטה בנושא.

השופט ברק הוציא את צו הביניים המבוקש שעה שהמגורשים היו עדיין באוטובוסים בדרך ללבנון, והשאלה היתה מה יקרה כעת. בשלב זה נזעק הנשיא שמגר לטפל במשבר, ובהרכב של שבעה שופטים עלה בידו להשיג למחרת היום את ביטול צו הביניים. ואולם, גם הלבנונים בצד השני כבר הספיקו להתארגן וסירבו לקלוט את המגורשים, שהתמקמו באוהלים בשטח שמצפון לרצועת הביטחון.

לפרשה נלוותה תסבוכת נוספת. הגירוש בוצע לאחר שרבין התייעץ עם היועץ המשפטי חריש, שהיה מוכן לאשר את המהלך, אך הסתבר כי הפרקליטות, ובראשה פרקליטת המדינה דורית ביניש, התנגדה לו בתוקף. חריש הופיע בבג"ץ בעצמו, כשהוא מתקשה להשיג סיוע מהפרקליטות. נילי ארד, מנהלת מחלקת הבג"צים, ניאותה להופיע בתיק יחד עמו, ובסופו של דבר זכה חריש בבג"ץ והגירוש אושר. מקרה הבוחן הזה ממחיש היטב כי הרעיון שהפרקליטות או היועץ המשפטי יסרבו להגן על הממשלה אינו מתקבל על הדעת. העובדה שהתיק נראה קשה, או שאינו תואם את ערכיהם של אנשי הפרקליטות, לא יכולה להותיר את המדינה חסרת הגנה. המקרה הזה, שבו נחל היועץ המשפטי הצלחה, מוכיח זאת.

פסק הדין בעתירה עצמה ניתן בהרכב של שבעה שופטים. לצורך ענייננו, אין צורך לדון בנימוקיו בפירוט. די לציין כי פסק הדין התייחס לגירוש שכבר בוצע (לאחר ביטול צו הביניים) כאל עובדה מוגמרת וקבע על יסוד הלכה קודמת כי היעדר השימוע איננו פוסל את צווי הגירוש. בכך הוּכחה פעם נוספת צדקת עמדתו של היועץ המשפטי, שהיתה מנוגדת לזו של הפרקליטות ושל האליטה המשפטית בעלת ההשפעה הדומיננטית בתקשורת, שגיבוריה נמנו עם מתנגדיו של חריש. ואולם, מעבר לתעמולה - העובדות מלמדות על כך שדווקא חריש הוא זה שצדק בפרשה הנוכחית. הפרשה הסתיימה בדחיית העתירה ובניצחון אישי של חריש, שהושג חרף ההתנגדות הבלתי־מוצדקת של הפרקליטות.

סוגיה בעלת אופי שונה התעוררה בהקשר לוויסות מניות הבנקים. מדובר בכך, שבתקופת האינפלציה החריפה בישראל התערבו כמה בנקים במחירי מניותיהם, תהליך שכונה "ויסות", ואשר הביא בקיץ 1983 למשבר חריף בשוק ההון ולסגירת הבורסה למשך שבועיים. שנים אחדות לאחר מכן מונתה ועדת חקירה ממלכתית (ועדת בייסקי, שאני הייתי אחד מחבריה) לדון בפרשה, ובעקבות המלצותיה נאלצו חלק נכבד ממנהלי הבנקים לפרוש מתפקידם. השאלה של העמדה לדין פלילי הועברה לחריש, שהחליט להימנע מהגשת כתבי אישום, בין השאר מחמת העובדה שהבנקאים נתנו את הדין בפני ועדת בייסקי, והתוצאה מבחינתם היתה "סנקציות חמורות מאוד של הדחה ממשרה ועקירה ממקצוע הבנקאות". כמו כן, רשויות המדינה היו מודעות לוויסות (אם גם לא לכל היבטיו), ולא פעלו על מנת למנוע אותו. לכך הצטרפה העובדה שמאז הפרשה חלפו שבע שנים, ואין עניין "להביא על הציבור... את ההוצאה... הטִרדה והיגיעה שבגילול יריעת הפרשה לאחור".

כנגד החלטתו של חריש הוגשה עתירה לבג"ץ, שנידונה לפני הרכב בראשות שמגר, כשלצדו ברק ושלמה לוין. בג"ץ ביטל את החלטתו של חריש, שלא להעמיד לדין את הבנקאים מחמת "היעדר עניין לציבור", כ"בלתי־סבירה לחלוטין", והוטל על היועץ להחליט לאור חומר הראיות אם יש מקום להעמידם לדין.

המשך ההתפתחות מלמד כי חריש צדק בהחלטתו, וכי לא היה מקום להתערבותו של בג"ץ בעניין. עד לסיום ההליך הפלילי היה צורך להמתין שבע שנים נוספות, והתוצאות, למעט אורכם של פסקי הדין, רחוקות מלהרשים. כתב האישום נגד הבנקאים (וכן נגד רואי החשבון) הוגש לבית המשפט המחוזי ב־1990. התיק התנהל לפני השופטת מרים נאור (לימים נשיאת בית המשפט העליון) כמעט יום ביומו במשך כשלוש שנים, ובסופו ניתנו ב־1994 פסקי דין, הממלאים יותר מ־600 עמודים. עניינם של רוב רואי החשבון הסתיים בהסדר טיעון, שבמסגרתו הם פרשו מהמקצוע. אחד מהם, דן בבלי, סירב להצטרף להסדר והורשע עם הבנקאים.

הערעורים התבררו לפני הרכב של חמישה שופטים בראשות דב לוין (שמגר, ברק ושלמה לוין, שהורו ליועץ המשפטי להגיש כתבי אישום, לא יכלו להיכלל בהרכב), ופסק הדין, התופס יותר מ־240 עמודים, קיבל חלק נכבד מהם. רו"ח בבלי, שיוצג על ידי עורכי הדין חנן מלצר (היום שופט בעליון) ודן שינמן, זוּכּה לחלוטין. הבנקאים זוכו ברוב דעות מאחת העבירות המרכזיות (פעולה ביודעין של חבר דירקטוריון או מנהל, הפוגעת ביכולת הבנק לקיים את התחייבויותיו), כאשר צבי טל אף סבר כי הרשויות מושתקות מלתבוע באשמה זו, וכי הבנקאים זכאים להגנה מן הצדק בגינהּ.

בכלל, בית המשפט גילה אהדה לרבות מטענותיהם של הבנקאים, אשר הניעו קודם לכן את היועץ המשפטי להימנע מהעמדתם לדין. על רקע זה בוטלו כל עונשי המאסר בפועל שהטיל המחוזי על הבנקאים. הקנסות ועונשי המאסר על תנאי נותרו בעינם.

נוכח תוצאה מאוד לא מרשימה זו, ניתן להטיל ספק במידת התועלת שהביאה התערבותו של בג"ץ בשיקולי היועץ המשפטי, כשם שניתן לתהות האם שיקול דעתם של השופטים היה סביר יותר מזה של חריש. אבל בעיתונות נמתחה על חריש ביקורת גם בפרשה זו, ולדבריו, באו ההדלפות נגדו מתוך משרד המשפטים.

הפרשה המשמעותית האחרונה, שבה פעל היועץ משפטי חריש, היתה העמדתם לדין של דרעי ופנחסי והעֶמדה שנקט בכל הנוגע לכהונתם בממשלה. באוגוסט 1993 הגיש חריש לכנסת את כתב האישום נגד דרעי לשם הסרת חסינותו. היה זה אחד משיאיה של פרשה, שנמשכה חודשים ארוכים. היועץ המשפטי חריש מסר לרבין על החשדות הכבדים ועל כך, שדרעי שומר על זכות השתיקה. בעקבות זאת, נערך הֶסדר - על דעת היועץ - ומכוחו הפקיד דרעי מכתב התחייבות, כי ישעה את עצמו מהממשלה, מרצונו, אם וכאשר יוגש נגדו כתב אישום. רבין ציין כי הוא ראה בכך גם התחייבות מצדו, שלא להפעיל את סמכותו לפטר את דרעי, אלא אם כן יתמלאו התנאים שבמכתב. ובקיץ 1993 עדיין לא התמלאו התנאים האלה, מאחר שהחסינות עדיין לא הוסרה וכתב האישום עדיין לא הוגש לבית המשפט.

בינתיים, בעוד הבקשה להסרת חסינותו של דרעי תלויה ועומדת בכנסת, הוגשה עתירה לבג"ץ להביא להפסקת כהונתו בממשלה.

חריש גילה לא פעם נכונוּת לתמוך בעמדות הממשלה ולדחות את עמדות הפרקליטות, שדיברו לכאורה בשם "שלטון החוק". כך הוא נהג בנוגע לחנינה לאנשי השב"כ וכך בנוגע לגירוש אנשי החמאס ללבנון. ואולם, בפרשות דרעי ופנחסי, שהתבררו סמוך לסיום כהונתו, נקט חריש עמדה שתאמה את זו של הפרקליטות ושילב עמה ידיים.

רבין היה זקוק נואשות להמשך השתתפותה של ש"ס בקואליציה, אבל בעתירה להפסקת כהונתם של דרעי ופנחסי נשללה ממנו אפילו הזכות להיות מיוצג. מה שאירע בדיון בבג"ץ הוא שדורית ביניש הופיעה כמייצגת את ראש הממשלה רבין, אך הציגה, מטעמו של חריש, עמדה הפוכה והצטרפה לעותרים בדרישה להביא לפיטוריהם של דרעי ופנחסי, בניגוד לעמדת ראש הממשלה. בג"ץ קיבל, כמובן, עמדה זו והורה על פיטורי השניים. עמדתו של רבין לא זכתה לייצוג, למעט מכתב מטעמו שהוקרא בבית המשפט.

היתה זו ממשלת רבין השנייה, ופסק דינו של בג"ץ, שניתן ב־1993, בעיצומו של המאבק על הסכמי אוסלו, זעזע אותה עד היסוד. באותה שנה הגיע חריש לגיל 70 וסיים את כהונתו כיועץ המשפטי. יש יסוד להניח כי סיום הכהונה היה כרוך בָּעמדה החריפה שנקט בעניין דרעי, ומבחינה זו יש דמיון מסוים לנסיבות שבהן הגיעה כהונתו של יצחק זמיר לסיומה, אף שסיום כהונתו של חריש לא נעשה בצורה כה בוטה כפי שהיה בעניינו של זמיר.

הערכת כהונתו של חריש על רקע עמדותיו בפרשות שתוארו לעיל מלמדת כאמור כי הוא גילה לא פעם נכונוּת לתמוך בעמדות הממשלה ולדחות את עמדות הפרקליטות, שדיברו לכאורה בשם "שלטון החוק". התוצאה משתקפת בפסקי הדין, שקיבלו את עמדתו בנושאים אלה. הצלחתו, ומן הסתם גם הפסיקה בסוגיות אלה, לא העניקה לו נקודות זכות בעיני הטהרנים ובעיני אלה הנושאים את סיסמת "שלטון החוק" האידיאולוגית (ואשר תוארו על ידי ראובן ריבלין כ"כנופיית שלטון החוק"). קבוצות אלה, שהן דומיננטיות מאוד בתקשורת ובכתיבת ההיסטוריה, לא השלימו עם עמדותיו של חריש, ואולי גם הפּסיקה בנושאים אלה - שנשלטה במידה רבה על ידי מאיר שמגר - היתה לצנינים בעיניהם. התוצאה היא תיאור כהונתו של חריש באור שאיננו מחמיא, ובעינַי תוך עשיית עוול כבד והתעלמות משלטון החוק במובנו האמיתי.

העניין האחד, מאלה שתוארו לעיל, שבו לא קיבל בית המשפט את עמדתו של חריש, נוגע להחלטתו בפרשת ויסות המניות. ואולם, כפי שניסיתי להראות, המשך ההתפתחות בתיק זה לימד, שדווקא עמדתו של חריש היתה שקולה ונכונה, בניגוד לגישה הטהרנית, המעמידה בראש מעייניה רדיפה עד תום של מה שנחזה בעיניה כשחיתות, תוך התעלמות מכלל הנסיבות, משיקולים אנושיים וממחיר ההליך.

בפרשה האחרונה שתוארה לעיל, זו של דרעי ופנחסי, נקט חריש עמדה שונה מזו שאפיינה אותו בעבר, ואשר תאמה את זו של הפרקליטות ושל חסידי הטהרנות. בית המשפט קיבל את עמדתו. תוצאת פסיקה זו, התואמת בוודאי את שאיפותיהם של אלה שזכו לכינוי "כנופיית שלטון החוק", היא השלטת היועץ המשפטי על הממשלה, והפיכתו למי שמוסמך לקבוע בכל דיון בבית המשפט מהי עמדת הממשלה, ולסתום את פיהם של ראש הממשלה ושריה המבקשים להציג עמדה שונה. תוצאה זו שנויה במחלוקת עזה, ולפחות שניים משופטי בית המשפט העליון, השופטים נעם סולברג ואלכס שטיין, חולקים עליה בגלוי.

העובדה שבפרשת דרעי ופנחסי צעד חריש יד ביד עם חסידי "שלטון החוק", לא גרמה להערכה שקולה יותר של פועלו המוצלח ושל הישגיו בנושאים האחרים, שתוארו לעיל. אני רוצה לקוות כי הדברים שכתבתי בספרי ובהקדמה זו, וכמובן גם הספר הנוכחי, יתרמו להערכה מאוזנת ושקולה יותר של פועלו, לכך שידע לעמוד לא פעם כנגד התעמולה העזה של טהרני וחסידי "שלטון החוק" המדומה, ולהגן על שלטון החוק האמיתי בפני אלה הנושאים את שמו במגמה לקדם ערכים ואינטרסים, שאין להם עמו דבר.

 

 

עוד על הספר

יוסף חריש: עניין לציבור משה גורלי

ידע לעמוד נגד התעמולה של טהרני
וחסידי "שלטון החוק"
מאת דניאל פרידמן, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (1991) וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, מי שכיהן כשר המשפטים בממשלת ישראל ה־31
 

יוסף חריש היה בוגר המחזור הראשון של הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, שפתחה את שעריה זמן קצר לאחר מלחמת העצמאות. בצעירותו למד בישיבה אך חזר בשאלה. ואולם, הרקע של תלמיד ישיבה ניכר בידיעת המקורות שלו, שאליה הצטרפה שליטה בעברית צחה בסגנון מרשים, עובדה שתרמה, מן הסתם, לקַרבו לשופט בית המשפט העליון, שניאור זלמן חשין.

לאחר שירות בפרקליטות המדינה מונה חריש לשופט בבית משפט השלום ולאחר מכן הועלה לבית המשפט המחוזי. ב־1986, בהגיעו לגיל 62, מונה ליועץ המשפטי לממשלה. באותם ימים התפוצצה הפרשה הידועה כפרשת קו 300, שהחלה כשנתיים קודם לכן, כאשר ב־12 באפריל 1984 השתלטו ארבעה מחבלים על אוטובוס שיצא מתל אביב לאשקלון. הם הורו לנהג לנסוע לרצועת עזה, שם עצרו כוחות הביטחון את האוטובוס, כוח של סיירת מטכ"ל פרץ לתוכו והשתלט עליו. בקרב נהרגו שניים מן המחבלים ואחת הנוסעות, החיילת אירית פורטוגז. שני מחבלים נוספים נתפסו כשהם חיים. הם נחקרו על ידי תא"ל יצחק מרדכי, ולאחר מכן הועברו לידי השב"כ והוצאו להורג, בלא משפט, בידי אנשי השב"כ, לפי הוראתו של ראש הארגון, אברהם שלום.

הניסיון להסתיר את הריגת המחבלים נכשל וגרר פרשה חמורה נוספת, שבמסגרתה מסרו אנשי השב"כ עדויות כוזבות תוך ניסיון להטיל את האחריות להריגת המחבלים על תא"ל מרדכי. לענייננו אין צורך לפרט את כל שלבי הפרשה והחקירות שבאו בעקבותיה. די לציין כי הפרקליטות, ובראשה היועץ המשפטי יצחק זמיר, נחלו כישלון מוחלט בניסיונם לברר מה אירע, בלעו את הגרסה השקרית של השב"כ ופתחו במאבק נגד תא"ל מרדכי החף מפשע. במאמר, שפרסם יואל מרקוס ב"הארץ", אף סופר כיצד "יצחק זמיר, מתומרן שלא בידיעתו על ידי כמה מאנשי השב"כ, היה ראש־החץ נגד מרדכי", ביקש להשעותו מצה"ל, ולאחר שלא נענה ניצל "טקס פומבי... כדי לצאת בהאשמה כבדה שצה"ל מזלזל בחוק".

זמיר גם דרש להעמיד את מרדכי לדין באשמת גרימת חבלה חמורה והתנהגות בלתי־הולמת. אך, למרבה המזל, באותם ימים עדיין לא הגיע שלטון היועץ המשפטי למלוא עוצמתו, ובג"ץ עדיין לא היה בתמונה. לפיכך יכול היה הרמטכ"ל, משה לוי, להפעיל את שיקול דעתו, שהיה עדיף על זה של היועץ זמיר, ולהשאיר את מרדכי במסגרת השירות. גם הפרקליטות הצבאית לא קיבלה את עמדתו של זמיר והסתפקה בדין משמעתי, שממנו זוּכּה מרדכי.

הפרשה התעוררה מחדש עקב תסיסה פנימית בשב"כ. סגן ראש השב"כ, ראובן חזק, נפגש עם הראש, אברהם שלום, דרש את התפטרותו עקב הפרשה, ולדרישתו הצטרפו שני ראשי אגפים בארגון, רפי מלכא ופלג רדאי. שלום דחה את הדרישה, והסכסוך הגיע עד ללשכת ראש הממשלה.

בליל האירועים של קו 300 עמד בראש הממשלה יצחק שמיר. כעת היה שמעון פרס ראש הממשלה התורן של ממשלת הרוטציה. חזק נפגש איתו וסיפר לו מי אחראי להרג המחבלים, אבל פרס לא גילה רצון להתערב. בעקבות זאת פנה חזק, בפברואר 1986, לדורית ביניש וליצחק זמיר ומסר להם את פרטי המעשה. לזמיר לא היו עד לאותו שלב עימותים של ממש עם המערכת הפוליטית, אך הפעם הוא נקט קו תקיף.

בשלבים הראשונים היה זמיר מוכן להתחשב בעמדת הדרג הפוליטי ולהסתפק בפרישתם של שלום וכמה אישים נוספים - אלא שפרס ושמיר סירבו לכך. זמיר הורה אפוא למפכ"ל המשטרה לפתוח בחקירה. ואולם, ההנהגה הפוליטית, שכללה לצד פרס ושמיר גם את רבין ושרים נוספים, היתה מאוחדת בדעה כי חקירה כזו תפגע קשות בביטחון המדינה ותהרוס את השב"כ. איחוד הכוחות הנדיר הזה חרץ את גורל הטיפול בעניין ואת המשך כהונתו של זמיר.

בהדרגה החל לדלוף מידע על קרע חריף בין היועץ המשפטי לבין הממשלה. העיתונות, ברובה המכריע, תמכה בזמיר, אשר נהפך לדמות הרואית ותואר כמגן שלטון החוק, העומד בפני הלחץ הכבד שהממשלה מפעילה עליו.

כעת, בעיצומו של המשבר, החל הדרג הפוליטי לחפש מחליף לזמיר. עד כמה שידוע, היה זה אמנון גולדנברג, הפרקליט הנודע, שהמליץ על יוסף חריש. ב־1 ביוני 1986, במהלך ישיבת ממשלה, ביקש שר המשפטים, יצחק מודעי, מזמיר לצאת איתו לרגע החוצה, ובישר לו כי בעוד רגעים אחדים תאשר הממשלה את מינויו של יוסף חריש ליועץ המשפטי במקומו.

יש להניח, כי אילו התרחש כדבר הזה היום, היינו מוצפים בסדרה של בג"צים, אבל באותם ימים עדיין לא הטיל איש ספק בכך שהממשלה רשאית להחליט מי יהיה היועץ המשפטי שלה ולהחליפו אם נראה לה שנכון לעשות זאת - וגם אם החילופים נעשו בצורה לא ראויה, אין מקום לכפור בתוקפם.

קבלת הפנים שציפתה לחריש היתה רחוקה מלהיות מלבבת. הוא עצמו תיאר זאת במילים "הוּצָא עלי חוזה". התקשורת תקפה את המינוי בחריפות, והפרקליטות התייחסה אליו בעוינות ובזלזול. הכול בגין העובדה שהסכים לתפוס את מקומו של זמיר, ו"סימן את עצמו" כשותף להדחתו של אביר שלטון החוק. במבט לאחור, אין ספק שנעשה לו עוול חמור. באורח פרדוקסלי, דווקא חריש, שנאלץ לא פעם להתמודד עם נושאים כבדים לבדו, או כמעט לבדו, הוכיח שהוא צדק יותר מזמיר ומתומכיו בפרקליטות בשוּרה של שאלות משפטיות קשות.

בעניין השב"כ מספר חריש על פגישתו עם זמיר מיד עם כניסתו לתפקיד. הוא שאל את היועץ היוצא, אם אכן היה מוכן לסיים את הפרשה אילו הקדים ראש השב"כ את פרישתו בחודשים אחדים, וזמיר, לדברי חריש, השיב בחיוב. "ואז אין פרשה ואין כלום", אמר־שאל היועץ החדש, "אם כן... יש לי תמיהה גדולה. אתה מדבר גבוהה־גבוהה על שלטון החוק, שאתה נלחמת כאן... נגד הרשות המבצעת... באיזה חוק... כתוב שמי שלוקח שני אנשים ומוריד אותם מאוטובוס חיים, בריאים ושלמים... מרטש את ראשיהם... ואחר כך עושה מאמצים להטיל את זה על אחרים... ובמשך שנה וחצי עושה בידוי ראיות... כל עונשו הוא... (ש) יקדים נא ויפרוש... ואין פרשה ואין כלום. זה שלטון החוק או זה שלטון הפשרה?"

השאלות, מספר חריש בספרו של יחיאל גוטמן "טלטלה בשב"כ", נותרו בלא מענה.

בשלב זה עמדה עדיין בעינה הוראתו של זמיר למשטרה לפתוח בחקירה, והשאלה היתה מה ניתן לעשות. יורם ארידור, שהיה אז יו"ר מזכירות תנועת החירות, העלה את הרעיון להעניק חנינה לאנשי השב"כ המעורבים בפרשה. בדיון שזומן בלשכת ראש הממשלה, בהשתתפותם של עורכי הדין רם כספי ויעקב נאמן, לא שלל חריש את אפשרות החנינה, אף שעדיין לא הושלמה החקירה ולא הוגש כתב אישום. ואכן, זמן קצר לאחר מכן המליצה הממשלה לנשיא להעניק את החנינה המבוקשת, והנשיא חיים הרצוג נעתר לפנייה, בכפוף לכך שדרש את התפטרותו של שלום.

הפרשה גררה סערה ציבורית עצומה. ההתקפות בתקשורת על חריש, שלא יזם את המהלך אך גם לא ניסה לסכלו, לא ידעו גבולות. זמיר, היועץ שפוטר, רכש לו הילה של גיבור.

החנינה עוררה שאלה משפטית: האם יכול הנשיא לחון אדם שלא הורשע בדין? התשובה הברורה היא שאם הוא יכול להעניק חנינה למי שהורשע, קל וחומר שהוא יכול להעניקה גם למי שעדיין לא נמצא אשם. ואולם, ביוני 1985 פרסם יצחק זמיר הנחיית יועץ משפטי מס' 21.333, שבה קבע כי הנשיא מוסמך לתת חנינה רק לאדם שהורשע בדין.

הנושא נדון בעבר בשני פסקי דין של העליון. באחד מהם אמר שמעון אגרנט: "לנשיא הכוח לחון עבריינים גם לפני, גם אחרי ההרשעה" (בג"ץ 177/50 ראובן נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית). ובשני קבע צבי ברנזון: "נראה לי שכוחו (של הנשיא) יפה לחון כל עבריין גם לפני שהובא לדין" (ד"נ 13/60 היועץ המשפטי לממשלה נ' מתאנה). עמדה קרובה נקט חיים כהן, כשדיבר על כך שאת סמכות החנינה של הנשיא יש לפרש על דרך ההרחבה.

זמיר גרס כי דבריהם של אגרנט וברנזון היו בגדר אמרות־אגב, והחליט כי למרות דברים אלה אין לנשיא סמכות לחון אדם שעדיין לא הורשע. כצפוי, הגיע נושא החנינה לבג"ץ, בעקבות שורת עתירות שהגישו אזרחים, חברי כנסת (ביניהם יוסי שריד ושולמית אלוני), עורכי דין ולא פחות מ־12 אנשי אקדמיה. הדיון התקיים לפני הרכב בראשות הנשיא שמגר, כשלצדו מרים בן פורת ואהרן ברק, ובית המשפט הכיר ברוב דעות בתוקפה של החנינה. שמגר סקר את הפסיקה בנושא, התייחס להנחיה השגויה של זמיר, מתח ביקורת לא קלה על נימוקיה, ודחה אותה מכול וכול. השופטת בן פורת הצטרפה לעמדתו לאחר שהבהירה כי לא היה בישראל כל ספק, זה עשרות שנים, שסמכות החנינה חלה גם על עבריין שעדיין לא הורשע.

השופט ברק נותר בדעת מיעוט, שבה אימץ שיקולים דומים לאלה המופיעים בחוות דעתו של זמיר, וסבר כי נשיא המדינה הרצוג פעל בלא סמכות, וכי החנינה שנתן בטלה ומבוטלת.

לבסוף, כדאי להתייחס לתפקיד שמילא היועץ המשפטי חריש בעניין, שבו הוטחו בו קיתונות של ביקורת. אין ספק כי עמדתו היתה נכונה. בסך הכול, המציאות היתה הפוכה מן האופן שבו הוצגו העובדות בתקשורת - ואולי אף הפוכה מן האופן שבו נחרתה הפרשה בזיכרון ההיסטורי. מי שפגע בשלטון החוק היה דווקא זמיר, שפרסם הנחיה שגויה, שמשמעותה שלילת סמכות חוקית מהנשיא. מי שהגן על שלטון החוק היה דווקא חריש. הוא הוכיח כי אסור ליועץ המשפטי (ולאנשי הפרקליטות בכלל) לערב את השקפתו האישית בעניינים המקצועיים, ואַל לו לשבש מהלכים חוקיים של הממשלה רק משום שאינם עולים בקנה אחד עם השקפת עולמו. התקשורת היתה חופשית, כמובן, לבקר את החנינה, אבל היה זה מהלך חוקי, היועץ המשפטי היה חייב להגן עליו, וחריש עשה זאת בהצלחה.

גם הנשיא הרצוג הוצג בתקשורת בצורה לא הוגנת. בספרו דרך חיים מבקר הנשיא השישי את התנהלותו של זמיר, ומספר כי 90%-95% מההתבטאויות בתקשורת היו נגדו, בשעה ש־92% מהציבור תמכו בו.

להערכת פועלו של חריש כיועץ משפטי, אתייחס לעמדתו בכמה פרשיות דרמטיות נוספות מתקופת כהונתו. אחת מהן התרחשה בגל הטרור שפרץ ב־1994, שבמסגרתו נחטף שוטר משמר הגבול, נסים טולדנו, בידי פעילי חמאס ונרצח בדקירות, כשהוא כפות.

הרצח גרם זעזוע נורא, והוחלט על גירוש בקנה מידה רחב של פעילי חמאס. גירוש פעילי טרור בוצע גם בעבר, אך לרוב גורשו רק פעילים ספורים לתקופות ארוכות, וניתנה להם אפשרות טיעון קודם לגירוש. הפעם עלה רעיון חדש: במקום לגרש פעילים ספורים לתקופה ארוכה, הבה נגרש קבוצה גדולה לתקופה קצרה. וכך, לאחר גילוי גופתו של טולדנו, הוצאו צווי גירוש לתקופות קצובות ל־415 פעילי חמאס, שהועלו על אוטובוסים בדרך ללבנון. אבל למרות מאמצי מערכת הביטחון לא נשמרה הידיעה בסוד, ומיד הוגשו עתירות לבג"ץ. בין היתר, בטענה כי לא ניתנה למגורשים זכות טיעון. היתה ביניהן גם בקשה לצו ביניים לעיכוב הגירוש עד להחלטה בנושא.

השופט ברק הוציא את צו הביניים המבוקש שעה שהמגורשים היו עדיין באוטובוסים בדרך ללבנון, והשאלה היתה מה יקרה כעת. בשלב זה נזעק הנשיא שמגר לטפל במשבר, ובהרכב של שבעה שופטים עלה בידו להשיג למחרת היום את ביטול צו הביניים. ואולם, גם הלבנונים בצד השני כבר הספיקו להתארגן וסירבו לקלוט את המגורשים, שהתמקמו באוהלים בשטח שמצפון לרצועת הביטחון.

לפרשה נלוותה תסבוכת נוספת. הגירוש בוצע לאחר שרבין התייעץ עם היועץ המשפטי חריש, שהיה מוכן לאשר את המהלך, אך הסתבר כי הפרקליטות, ובראשה פרקליטת המדינה דורית ביניש, התנגדה לו בתוקף. חריש הופיע בבג"ץ בעצמו, כשהוא מתקשה להשיג סיוע מהפרקליטות. נילי ארד, מנהלת מחלקת הבג"צים, ניאותה להופיע בתיק יחד עמו, ובסופו של דבר זכה חריש בבג"ץ והגירוש אושר. מקרה הבוחן הזה ממחיש היטב כי הרעיון שהפרקליטות או היועץ המשפטי יסרבו להגן על הממשלה אינו מתקבל על הדעת. העובדה שהתיק נראה קשה, או שאינו תואם את ערכיהם של אנשי הפרקליטות, לא יכולה להותיר את המדינה חסרת הגנה. המקרה הזה, שבו נחל היועץ המשפטי הצלחה, מוכיח זאת.

פסק הדין בעתירה עצמה ניתן בהרכב של שבעה שופטים. לצורך ענייננו, אין צורך לדון בנימוקיו בפירוט. די לציין כי פסק הדין התייחס לגירוש שכבר בוצע (לאחר ביטול צו הביניים) כאל עובדה מוגמרת וקבע על יסוד הלכה קודמת כי היעדר השימוע איננו פוסל את צווי הגירוש. בכך הוּכחה פעם נוספת צדקת עמדתו של היועץ המשפטי, שהיתה מנוגדת לזו של הפרקליטות ושל האליטה המשפטית בעלת ההשפעה הדומיננטית בתקשורת, שגיבוריה נמנו עם מתנגדיו של חריש. ואולם, מעבר לתעמולה - העובדות מלמדות על כך שדווקא חריש הוא זה שצדק בפרשה הנוכחית. הפרשה הסתיימה בדחיית העתירה ובניצחון אישי של חריש, שהושג חרף ההתנגדות הבלתי־מוצדקת של הפרקליטות.

סוגיה בעלת אופי שונה התעוררה בהקשר לוויסות מניות הבנקים. מדובר בכך, שבתקופת האינפלציה החריפה בישראל התערבו כמה בנקים במחירי מניותיהם, תהליך שכונה "ויסות", ואשר הביא בקיץ 1983 למשבר חריף בשוק ההון ולסגירת הבורסה למשך שבועיים. שנים אחדות לאחר מכן מונתה ועדת חקירה ממלכתית (ועדת בייסקי, שאני הייתי אחד מחבריה) לדון בפרשה, ובעקבות המלצותיה נאלצו חלק נכבד ממנהלי הבנקים לפרוש מתפקידם. השאלה של העמדה לדין פלילי הועברה לחריש, שהחליט להימנע מהגשת כתבי אישום, בין השאר מחמת העובדה שהבנקאים נתנו את הדין בפני ועדת בייסקי, והתוצאה מבחינתם היתה "סנקציות חמורות מאוד של הדחה ממשרה ועקירה ממקצוע הבנקאות". כמו כן, רשויות המדינה היו מודעות לוויסות (אם גם לא לכל היבטיו), ולא פעלו על מנת למנוע אותו. לכך הצטרפה העובדה שמאז הפרשה חלפו שבע שנים, ואין עניין "להביא על הציבור... את ההוצאה... הטִרדה והיגיעה שבגילול יריעת הפרשה לאחור".

כנגד החלטתו של חריש הוגשה עתירה לבג"ץ, שנידונה לפני הרכב בראשות שמגר, כשלצדו ברק ושלמה לוין. בג"ץ ביטל את החלטתו של חריש, שלא להעמיד לדין את הבנקאים מחמת "היעדר עניין לציבור", כ"בלתי־סבירה לחלוטין", והוטל על היועץ להחליט לאור חומר הראיות אם יש מקום להעמידם לדין.

המשך ההתפתחות מלמד כי חריש צדק בהחלטתו, וכי לא היה מקום להתערבותו של בג"ץ בעניין. עד לסיום ההליך הפלילי היה צורך להמתין שבע שנים נוספות, והתוצאות, למעט אורכם של פסקי הדין, רחוקות מלהרשים. כתב האישום נגד הבנקאים (וכן נגד רואי החשבון) הוגש לבית המשפט המחוזי ב־1990. התיק התנהל לפני השופטת מרים נאור (לימים נשיאת בית המשפט העליון) כמעט יום ביומו במשך כשלוש שנים, ובסופו ניתנו ב־1994 פסקי דין, הממלאים יותר מ־600 עמודים. עניינם של רוב רואי החשבון הסתיים בהסדר טיעון, שבמסגרתו הם פרשו מהמקצוע. אחד מהם, דן בבלי, סירב להצטרף להסדר והורשע עם הבנקאים.

הערעורים התבררו לפני הרכב של חמישה שופטים בראשות דב לוין (שמגר, ברק ושלמה לוין, שהורו ליועץ המשפטי להגיש כתבי אישום, לא יכלו להיכלל בהרכב), ופסק הדין, התופס יותר מ־240 עמודים, קיבל חלק נכבד מהם. רו"ח בבלי, שיוצג על ידי עורכי הדין חנן מלצר (היום שופט בעליון) ודן שינמן, זוּכּה לחלוטין. הבנקאים זוכו ברוב דעות מאחת העבירות המרכזיות (פעולה ביודעין של חבר דירקטוריון או מנהל, הפוגעת ביכולת הבנק לקיים את התחייבויותיו), כאשר צבי טל אף סבר כי הרשויות מושתקות מלתבוע באשמה זו, וכי הבנקאים זכאים להגנה מן הצדק בגינהּ.

בכלל, בית המשפט גילה אהדה לרבות מטענותיהם של הבנקאים, אשר הניעו קודם לכן את היועץ המשפטי להימנע מהעמדתם לדין. על רקע זה בוטלו כל עונשי המאסר בפועל שהטיל המחוזי על הבנקאים. הקנסות ועונשי המאסר על תנאי נותרו בעינם.

נוכח תוצאה מאוד לא מרשימה זו, ניתן להטיל ספק במידת התועלת שהביאה התערבותו של בג"ץ בשיקולי היועץ המשפטי, כשם שניתן לתהות האם שיקול דעתם של השופטים היה סביר יותר מזה של חריש. אבל בעיתונות נמתחה על חריש ביקורת גם בפרשה זו, ולדבריו, באו ההדלפות נגדו מתוך משרד המשפטים.

הפרשה המשמעותית האחרונה, שבה פעל היועץ משפטי חריש, היתה העמדתם לדין של דרעי ופנחסי והעֶמדה שנקט בכל הנוגע לכהונתם בממשלה. באוגוסט 1993 הגיש חריש לכנסת את כתב האישום נגד דרעי לשם הסרת חסינותו. היה זה אחד משיאיה של פרשה, שנמשכה חודשים ארוכים. היועץ המשפטי חריש מסר לרבין על החשדות הכבדים ועל כך, שדרעי שומר על זכות השתיקה. בעקבות זאת, נערך הֶסדר - על דעת היועץ - ומכוחו הפקיד דרעי מכתב התחייבות, כי ישעה את עצמו מהממשלה, מרצונו, אם וכאשר יוגש נגדו כתב אישום. רבין ציין כי הוא ראה בכך גם התחייבות מצדו, שלא להפעיל את סמכותו לפטר את דרעי, אלא אם כן יתמלאו התנאים שבמכתב. ובקיץ 1993 עדיין לא התמלאו התנאים האלה, מאחר שהחסינות עדיין לא הוסרה וכתב האישום עדיין לא הוגש לבית המשפט.

בינתיים, בעוד הבקשה להסרת חסינותו של דרעי תלויה ועומדת בכנסת, הוגשה עתירה לבג"ץ להביא להפסקת כהונתו בממשלה.

חריש גילה לא פעם נכונוּת לתמוך בעמדות הממשלה ולדחות את עמדות הפרקליטות, שדיברו לכאורה בשם "שלטון החוק". כך הוא נהג בנוגע לחנינה לאנשי השב"כ וכך בנוגע לגירוש אנשי החמאס ללבנון. ואולם, בפרשות דרעי ופנחסי, שהתבררו סמוך לסיום כהונתו, נקט חריש עמדה שתאמה את זו של הפרקליטות ושילב עמה ידיים.

רבין היה זקוק נואשות להמשך השתתפותה של ש"ס בקואליציה, אבל בעתירה להפסקת כהונתם של דרעי ופנחסי נשללה ממנו אפילו הזכות להיות מיוצג. מה שאירע בדיון בבג"ץ הוא שדורית ביניש הופיעה כמייצגת את ראש הממשלה רבין, אך הציגה, מטעמו של חריש, עמדה הפוכה והצטרפה לעותרים בדרישה להביא לפיטוריהם של דרעי ופנחסי, בניגוד לעמדת ראש הממשלה. בג"ץ קיבל, כמובן, עמדה זו והורה על פיטורי השניים. עמדתו של רבין לא זכתה לייצוג, למעט מכתב מטעמו שהוקרא בבית המשפט.

היתה זו ממשלת רבין השנייה, ופסק דינו של בג"ץ, שניתן ב־1993, בעיצומו של המאבק על הסכמי אוסלו, זעזע אותה עד היסוד. באותה שנה הגיע חריש לגיל 70 וסיים את כהונתו כיועץ המשפטי. יש יסוד להניח כי סיום הכהונה היה כרוך בָּעמדה החריפה שנקט בעניין דרעי, ומבחינה זו יש דמיון מסוים לנסיבות שבהן הגיעה כהונתו של יצחק זמיר לסיומה, אף שסיום כהונתו של חריש לא נעשה בצורה כה בוטה כפי שהיה בעניינו של זמיר.

הערכת כהונתו של חריש על רקע עמדותיו בפרשות שתוארו לעיל מלמדת כאמור כי הוא גילה לא פעם נכונוּת לתמוך בעמדות הממשלה ולדחות את עמדות הפרקליטות, שדיברו לכאורה בשם "שלטון החוק". התוצאה משתקפת בפסקי הדין, שקיבלו את עמדתו בנושאים אלה. הצלחתו, ומן הסתם גם הפסיקה בסוגיות אלה, לא העניקה לו נקודות זכות בעיני הטהרנים ובעיני אלה הנושאים את סיסמת "שלטון החוק" האידיאולוגית (ואשר תוארו על ידי ראובן ריבלין כ"כנופיית שלטון החוק"). קבוצות אלה, שהן דומיננטיות מאוד בתקשורת ובכתיבת ההיסטוריה, לא השלימו עם עמדותיו של חריש, ואולי גם הפּסיקה בנושאים אלה - שנשלטה במידה רבה על ידי מאיר שמגר - היתה לצנינים בעיניהם. התוצאה היא תיאור כהונתו של חריש באור שאיננו מחמיא, ובעינַי תוך עשיית עוול כבד והתעלמות משלטון החוק במובנו האמיתי.

העניין האחד, מאלה שתוארו לעיל, שבו לא קיבל בית המשפט את עמדתו של חריש, נוגע להחלטתו בפרשת ויסות המניות. ואולם, כפי שניסיתי להראות, המשך ההתפתחות בתיק זה לימד, שדווקא עמדתו של חריש היתה שקולה ונכונה, בניגוד לגישה הטהרנית, המעמידה בראש מעייניה רדיפה עד תום של מה שנחזה בעיניה כשחיתות, תוך התעלמות מכלל הנסיבות, משיקולים אנושיים וממחיר ההליך.

בפרשה האחרונה שתוארה לעיל, זו של דרעי ופנחסי, נקט חריש עמדה שונה מזו שאפיינה אותו בעבר, ואשר תאמה את זו של הפרקליטות ושל חסידי הטהרנות. בית המשפט קיבל את עמדתו. תוצאת פסיקה זו, התואמת בוודאי את שאיפותיהם של אלה שזכו לכינוי "כנופיית שלטון החוק", היא השלטת היועץ המשפטי על הממשלה, והפיכתו למי שמוסמך לקבוע בכל דיון בבית המשפט מהי עמדת הממשלה, ולסתום את פיהם של ראש הממשלה ושריה המבקשים להציג עמדה שונה. תוצאה זו שנויה במחלוקת עזה, ולפחות שניים משופטי בית המשפט העליון, השופטים נעם סולברג ואלכס שטיין, חולקים עליה בגלוי.

העובדה שבפרשת דרעי ופנחסי צעד חריש יד ביד עם חסידי "שלטון החוק", לא גרמה להערכה שקולה יותר של פועלו המוצלח ושל הישגיו בנושאים האחרים, שתוארו לעיל. אני רוצה לקוות כי הדברים שכתבתי בספרי ובהקדמה זו, וכמובן גם הספר הנוכחי, יתרמו להערכה מאוזנת ושקולה יותר של פועלו, לכך שידע לעמוד לא פעם כנגד התעמולה העזה של טהרני וחסידי "שלטון החוק" המדומה, ולהגן על שלטון החוק האמיתי בפני אלה הנושאים את שמו במגמה לקדם ערכים ואינטרסים, שאין להם עמו דבר.