להפיק לעצמי מסגרת

הקדמה

החיים קצרים, השעון מתקתק. מאז שפרשתי מבית הספר אני צריך להוכיח את עצמי, להיות הכי טוב בעולם. מה זה אומר להיות הכי טוב? אני לא בדיוק יודע, אבל מה שבטוח זה שכדי להיות טוב אני צריך לעבור את כל האתגרים שניצבים בפניי בצורה הטובה ביותר, ועם חיוך על הפנים.

והאתגר כרגע הוא להעביר מחנה שלם המורכב מ-12 סככות גזיבו מתקפלות, מחצלות, פינות קפה, עשרות כיסאות פלסטיק, סטנדים ופנסים. בקיצור, להעביר עולם שלם דרך כל הבוץ הסמיך של אחרי הגשם למקום הצילום הבא. כדי לעשות את זה יש לנו כמה איסוזו די־מקס, טנדר פיק־אפ לבן, שמהבוץ כבר מזמן הפכו לחומים, אבל מחלקת גריפ לקחו את כולם. הם תמיד לוקחים לנו את הרכבים, אז נשנע בסיס שלם ברגל, על הגב. בשבילי זה מעולה כי בכל מקרה אני לא מרגיש את הרגליים, והאמת שגם לא את הגב, אחרי השבוע הזה.

זו לא הפעם הראשונה שאני ישן במקומות יוצאי דופן רחוק מהבית, בקצה השני של ישראל. אבל לישון במנזר במשך שבוע זה עוד לא היה לי. תבינו, להישאר לישון במנזר, בלוקיישן הצילומים, מאפשר לי לישון יותר. במקום לקום ב-01:50 בלילה ולעלות על מונית שתיקח אותי ללוקיישן, אוכל לקום ב-02:30, כי הופה, אני פותח את העיניים וכבר נמצא בלוקיישן ולא צריך לבזבז את הזמן על נסיעות.

השעות האלו הן בסדר גמור מבחינתי, כי מאז שפרשתי מבית הספר לפני כשנה וחצי אני כבר מכיר אותן טוב מאוד. אני יודע מה זה לישון 2-4 שעות בלילה, ולעבוד מעל ל-20 שעות ברצף. השעות האלו הן גם אחד הקשיים הכי גדולים בעולם ההפקות, אבל גם אחד היתרונות. כי את החושך בשעות האלו, שהדבר היחיד שמפר אותו זה פנס קוורץ קטן או אור הירח, זר לא יבין. גם לא את הזריחה היפה שככל שעוברות הדקות אתה רואה איך אור השמש מתפרש יותר ויותר על ההרים המיוערים שמולך שנראים כמו עצי משחק קטנים, ואת השלוליות מהגשם המשקפות את השמיים שבמהלך היום הם לפעמים כחולים ולפעמים אפורים מענני גשם.

ולכן, עם כל הקושי, אני מת על זה.

טוב, אולי לא ספציפית על הקטע של חוסר שינה, אלא על עולם ההפקות עצמו, שמעט שינה זה חלק ממנו. היום בדיעבד אני יודע (כי ספרתי בשביל הספר) שעשיתי משהו כמו 120 ימי צילום במשך שנה וחצי מאז שפרשתי מבית הספר. לקחתי חלק באינספור הפקות בתפקידים שונים. אני מת על זה.

מת על האדרנלין, על השפה ועל עבודת הצוות, שכל אחד ממאות האנשים בצוות נמצא פה בשביל אותה מטרה.

אני אוהב דברים שזר לא יבין, כמו למשל שאני מתלהב מגזיבו שנפתח עם כפתור במקום בעזרת איזו טבעת מוזרה שצריך למשוך ותמיד נתקעת בפנים ואז לוקח שעה לפתוח את הגזיבו.

או שאני מתלהב מסטנד שנפתח מהכיוון השני ומתקפל למעלה ולא למטה, או שביום מסויים מתחילים ״מאוחר״, כי ה״קול טיים״ (Call Time - השעה שבה הצוות נקרא להגיע) הוא רק 5:00 בבוקר.

או תחושת האושר הנפלאה כשהמילה ״ראפ״ נזרקת לאוויר (Wrap - המילה שמסמלת על סיום הצילומים לאותו היום). רוב האנשים לא יבינו אף אחד מהדברים האלו.

כשאני מגיע בבוקר, או יותר נכון באמצע הלילה, למחסן השכרת הציוד כדי להעמיס על השברולט סוואנה או הפיאט דוקאטו (רכב ההפקה) מצלמות, חצובות, פנסים, רובוטים, מסגרות, כבלים, שקי חול, סוללות, שולחנות, כיסאות, סככות גזיבו ועוד כמה דברים כבדים שהולכים לשבור לי את הגב, ואני פוגש אנשים נוספים שבדיוק כמוני מעמיסים רכב הפקה ואנחנו מדברים ומשתפים חוויות מהפקות שונות. ברגעים האלה הם מבינים על מה אני מדבר, מבינים את ההתלהבות.

רק הם יבינו את השפה. שפה שבה אתה מתלונן בציניות קורעת מצחוק על כמה שאין לך כוח להמשיך לעבוד אחרי ארוחת הצהריים, או על כמה שזה מבאס לקום מחר באמצע הלילה לעוד יום צילום, למרות שאתה אוהב ונהנה מכל רגע בעבודה שלך.

שפה שבה עוברי אורח סקרנים מתחילים לשאול שאלות כמו ״מה מצלמים? מתי זה משודר? יראו אותי? אתה יכול לעדכן אותי כשזה משודר? יש מפורסמים?״. הם המוקד להרבה מהצחוקים במהלך היום, ולחקות עובר אורח סקרן זו בדיחה משעשעת.

שפה שמלאה במושגים מהתעשייה שהרבה לא מבינים מה הם אומרים, אבל לאנשים שעובדים איתך אתה כמובן לא צריך להסביר ולפרש.

זוהי שפה שונה לחלוטין מהשפה בבית הספר.

בניגוד להפקות, בבית הספר לא הרגשתי שייך. השתלבתי טוב, כי אני יודע איך לעשות את זה, אבל הרגשתי שזה לא המקום שלי.

ההחלטה לעזוב את בית הספר לא קרתה ביום, וגם לא ביומיים. למעשה, לא רק שהיא התפרשה על פני יותר משנה, גם פרשתי משני בתי ספר ולא רק מאחד. ויתרתי על תעודת הבגרות ועל תעודות 10 או 12 שנות לימוד. יצאתי לוואקום של חוסר וודאות וריקנות, וידעתי שעכשיו לא רק שאני צריך לעבוד קשה ולהילחם בחוסר הוודאות כדי למלא את הריקנות הזו, אלא שאני גם צריך לעשות הכל כדי להוכיח. קודם כל לעצמי ואחר כך גם לסביבה, שזו הייתה ההחלטה הנכונה ושהעתיד שלי לא אבוד ללא חתיכות הנייר הללו שנקראות תעודות.

אם זה אומר שבמשך שנה וחצי אני צריך להיות ער רוב הזמן ולא לישון הרבה, לא לקחת זמן לעצמי או זמן מנוחה, בקושי לראות את המשפחה או פשוט לישון במנזר באמצע יער במשך שבוע, מבחינתי זה צ’יפס. קלי קלות. או לפחות כך חשבתי בהתחלה, כי מאוד מהר הגישה הזו של ״קלי קלות״ חטפה כאפה מהמציאות, שהושיבה אותה בחזרה במקום ממנו היא באה, והראתה לה שזה מתוק ונפלא אבל המציאות קצת שונה.

המציאות באותו הרגע דרשה ממני לדאוג שמספיק חמגשיות אוכל מגיעות לסט, שנמצא במרחק כמה קילומטרים טובים מהמחנה, כדי להספיק להאכיל מאות ניצבים רעבים לפני שחוזרים לצלם. אז לאותו הרגע הפכתי להיות איש קייטרינג והתחלתי לארוז מאות חמגשיות - טבעוניות, בשריות, צמחוניות, עם תוספות, בלי תוספות, עם רוטב, בלי רוטב - כדי להוציא אותן בתוך כמה דקות לג’יפ לנד רובר לבן (שגם הוא כבר חום מכמויות של בוץ) שחיכה לנו כדי לנסוע איתן לסט. כמויות הגשם והקור גרמו לבוץ הזה להיווצר, וכמובן הגשם והקור האלו לא ממש הקלו את תנאי העבודה, במיוחד כשכל הבגדים שלי ספוגים במים מתחת לחליפת הסערה הכחולה שלבשתי, שגרמה לי להיראות כמו דרדס. מה גם שהגרביים ספוגות מתחת לנעלי השטח שהמוכר בחנות אמר עליהן שהן חסינות למים. סיימנו להעמיס את הג’יפ בכמויות של אוכל והוא ״המריא״ בדרכו לסט. הודענו במכשיר הקשר שהאוכל בדרך לסט ושאפשר להיות רגועים. דברים קצת נרגעו, הלחץ טיפה ירד.

לשתי שניות בדיוק.

כי אחרי שתי שניות שמענו בקשר: ״אין לנו חשמל!״.

הגשם לא רק שהרטיב לי את המכנסיים ונתן לי במתנה שפשפת, בחסות טרנינג הודיס ספוג מים שלבשתי, הוא גם הפריע לחשמל במחנה לעבוד. מסתבר שמים וחשמל לא עובדים טוב ביחד, ולכן אם לפני דקה הייתי אופיר השף, עכשיו אני אופיר החשמלאי שצריך לסדר את פריסת החשמל של המחנה, שמורכב מארבעה אוהלים עצומים ומכמות משאיות ורכבי הפקה (שרובם צריכים להיות מחוברים לחשמל) שכבר לא הצלחתי לספור. אתגר אחר אתגר, משימה אחר משימה, ממשיכים להגיע עד שבסופו של דבר אתה שומע את המילה הנחשקת ״ראפ״. סיימנו לצלם להיום. אחרי שאתה מנגב דמעות של אושר, אתה יוצא לסט כדי להרים פריסה של תאורת עבודה, כי כבר הספיק להחשיך, בזמן שהמחלקות מקפלות את הציוד שלהם לרכבים כדי לקפל את ציוד ההפקה בחזרה אל תוך המשאיות. אתה יודע שברגע שהקיפולים נגמרים אתה תאכל משהו קטן (כי כמובן שהגוף צריך אוכל כדי לשרוד, אנחנו לא סולאריים), ואז תעלה לקומה השנייה במנזר, תתקלח זריז, ותלך לישון לכמה שעות בודדות שבסופן תתעורר שוב באמצע הלילה בחושך וכל הכיף הזה יתחיל מחדש. אז בואו רגע נעצור ונאט את הקצב, ונחזור אחורה כדי להבין איך הגעתי למצב הזה מלכתחילה. בואו נצלול אל תוך הסיפור שלי. אמנם הוא הסיפור שלי, אבל הוא נכתב על ידי אינספור אנשים שנתנו לי הזדמנויות אדירות לאורך הדרך. יכולתי למלא פרק, או אפילו ספר שלם, בלהזכיר את אותם האנשים, ואת חלקם אתם תכירו לאורך הסיפור. בינתיים, בואו נחזור לתקופה בה בית הספר ואני הלכנו יד ביד.