זה לא קרה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זה לא קרה

זה לא קרה

3 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

מירב נקר-סדי

מירב נקר־סדי, סוציולוגית במקצועה, גדלה באור יהודה, בתם של עולים מעיראק ששוכנו במעברות. נקר-סרי היא מרצה בבית הספר לחברה וממשל ובבית הספר לחינוך בבית ברל, עסקה כבר בעבודת הדוקטורט שלה במדיניות ההגירה ובקשר בין הגדרת אוכלוסייה והזכויות שלה. ספרה אוקסנה זיכה אותה בפרס ספיר לספרי ביכורים לשנת 2014  וספרה סמאדר היה אחד מחמשת המועמדים לפרס ספיר לשנת 2018.  היא אם לשלושה ומתגוררת בגני תקווה.

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/yp4khz9t

תקציר

רוב הסיפורים ב"זה לא קרה" מסופרים בגוף ראשון ופורשים רשת של מבטים סובייקטיביים על מלאכת החיים העמלנית והבלתי נגמרת, ועל האופן שבו היא נחווית על ידי הדמויות, בעיקר נשים בכל הגילים. במרכז  הסיפורים עומדים התא משפחתי או החברתי, ומעליהם מרחפת החרדה מפני הפכפכות החיים ומפני אותה יד מכוונת שמקבצת הרבה כוחות יחד לשבריר שנייה אחת שבה הקיום משתנה לבלי שוב. לפעמים המצוקה מולידה בגיבורות כושר המצאה ורוח לחימה ולפעמים, כשהמציאות חונקת מדי, הן מכניסות את הדמיון לעולמן עד שהגבול בין המציאותי והמומצא מיטשטש ומאבד משמעות.

הכתיבה של נקר סדי מלאת תנופה ונטולת אשליות כמו גיבוריה, מלאה הומור ותמיד מפתיעה במקוריותה המשכנעת בתכלית.  סיפוריה מזקקים רגעים של יופי נדיר שיש בו סגולה מנחמת.   

"זה לא קרה" הוא ספרה השלישי של מירב נקר-סדי, אחרי "אוקסנה" (2012) שזיכה אותה בפרס ספיר לספרי ביכורים, ואחרי "סמאדר" (2017), שהיה ברשימת המועמדים הסופית לפרס ספיר 2018 וזיכה אותה בפרס היצירה ע"ש לוי אשכול.

פרק ראשון

שאהידית

לפני שהם דפקו בדלת לא היתה לי הרגשה ולא כלום. אני פשוט חייתי את חיי רגיל לגמרי. לא שלא דאגתי. הילדים, העבודה, בטח שדאגתי. אבל כשהם דפקו בדלת לא היה לי מושג. בגלל זה כשפתחתי וראיתי שלושה עומדים, שניים במדי צבא ואחד בלבוש אזרחי, עם פרצופים חתומים ומצח נפול לא נבהלתי בכלל. אין אצלנו אף אחד בצבא. הקטן שלי בכיתה בי"ת האמצעית התחילה חטיבה הגדול עוד לא התגייס. הייתי בטוחה שזאת טעות בכתובת. כמו שסבתא שלי ג'וּלֶט היתה אומרת כל פעם שמגי הכלבה הקטנה שלנו היתה מתקרבת אליה. טעות בכתובת היא היתה אומרת בעברית דווקא, אימצה לה מין ביטוי רשמי כזה במיוחד בשביל הכלב, לא מבינה מה יש לאנשים נורמלים לגדל חיות בתוך הבית שלהם.

לא שלא הייתי קפוצה. בכל זאת ביקור של המבשרים אצלי בבית. מלאך המוות שמתקרב מתקרב מתקרב, חם חם חם, מתחמם, רותח. הלב דפק לי, עוד הספקתי לחשוב ככה זה נראה מה ששמעתי עליו מיליון פעם בסיפורים ועברה לי עוד מחשבה מעניין מי זה מכל השכנים שלי, למי יש בן בצבא ואולי אפילו אבא, ועוד הספקתי לענות זה בטח נמרוד ועוד הספקתי לראות את אמא שלו פותחת את הדלת במקומי ועוד הספקתי לחשוב אולי היא לא בבית בכלל ואחד האחים שלו יפתח את הדלת אבל אז אחד מהם, זה שעמד באמצע והיה גבוה במיוחד שאל "רונית?" לא אמרתי כלום והוא שאל "את הבת של גברת דלאל?"

ברגע הזה לא חשבתי כלום רק איך זה יכול להית שבשביל משימה כל כך רגישה שולחים גבר בלי שיניים, כי כשהוא דיבר הפה שלו היה ריק כמעט, היתה לו שן ענקית מקדימה למעלה ושתי שיניים קטנות למטה, כל אחת בצד שונה של הפה. הגבר בלבוש אזרחי שהיה לידו, זה שאמור להיות הרופא התחיל לזוז קצת, כאילו מתכונן להתעלפות שלי או משהו אבל אז הבחנתי שמסביב לצווארון החולצה התכלת שלו יש צעיף משי קטן כזה, של גברים צרפתים או אופנתיים במיוחד, בכחול עמוק עם נקודות אדומות וחשבתי לעצמי שעם כל הכבוד גם זה לא מה שהייתי מצפה כאן, לא הצעיף הזה ולא הנקודות האלה.

האיש בלי השיניים אמר "באנו לבשר לך שאמא שלך מתה." עדיין לא אמרתי כלום והוא אמר "עליזה קוראים לה, נכון? עליזה דלאל." קוראים לה ככה באמת אבל לא עניתי ואז השלישי אמר "אם את רוצה היא עדיין באוהל המועד את יכולה להיכנס אליה."

רציתי לשאול מה זה נוהל חדש בארץ, איך זה שבאים ככה להודיע על אישה מבוגרת, מה לאמא שלי ולצבא היא אפילו לא היתה חיילת. עוד הבליחה בי המחשבה שזה צחוק הגורל, אישה שהחלום שלה היה להתגייס לצבא ולא נתנו לה, בגיל שבעים הצבא בא להודיע על מותה כשהשני עם המדים, הוא היה נמוך מהרופא בראש ואמר, "אז את רוצה לפגוש אותה באוהל המועד? כי אם כן זה רק בחצי השעה הקרובה.״ עשיתי חישוב מהיר: לילדים יש מפתח אני אשאיר להם פתק ולאיש הנמוך אמרתי "כן בטח." הרופא עם הצעיף לקח צעד קדימה.

"תתלבשי אבל, ככה את לא יכולה להגיע לאוהל המועד."

"אבל אני לבושה."

"זה לא בגדים, שימי עלייך משהו נורמלי."

"מה זה משהו נורמלי, אתה מוכן להסביר?" (כי עם הנקודות האדומות על הצעיף לא יכולתי לנחש למה הוא מתכוון).

"משהו מכובד, מתי היה לך אִירוע אחרון?" (אִירוע הוא אמר כאילו הוא אחת החברות העירקיות של סבתא שלי ולא רופא עם צעיף כחול ונקודות אדומות) "תלבשי מה שלבשת לאִירוע. רק תזדרזי בבקשה, אין לנו הרבה זמן."

נכנסתי לחדר והוצאתי מהארון את השמלה הצהובה שקניתי לפני שלוש שנים. בחיים לא יצאתי איתה מהבית אבל ידעתי שהיא ייצוגית. התלבטתי אם להתאפר מתי ששמעתי את הרופא צועק לי מבחוץ אין צורך להתאפר זה לא באמת אִירוע ויצאתי אליהם. נכנסנו למכונית שלהם, זה היה אוטו צבאי באמת והרופא מדד לי דופק ולחץ דם. הוא שאל אם אני סובלת מלחץ דם נמוך כרוני ואמרתי שאולי, אף פעם לא בדקתי. הוא שאל כל מיני שאלות כמו אם קר לי בחורף ואם קשה לי להירדם ואז אמר לזה שנהג, זה הנמוך שבקושי דיבר, "היא כשירה. לחץ דם קצת נמוך אבל כשירה."

נסענו בדרך הרגילה מהבית שלי לבית של אמא שלי ובצומת סביון ממש לפני שהגענו לתחנת הדלק הם פתאום סטו ימינה, לתוך הפרדסים הם נכנסו. היה שם שער קטן שנפתח עם חיישן כשהאוטו התקרב, וישב שם ש"ג במדים, בחור צעיר ועייף שסימן להם עם העיניים כאילו הוא מכיר אותם טוב, כנסו. זה הכול שטח צבאי שם חשבתי, וגם אנחנו עם אוטו צבאי. היו שם המון עצים, גם עצי הדר כמו שיש בפרדסים שפעם היו מסביב לכל האזור הזה אבל גם ברושים ואקליפטוסים כמו בבסיסים צבאיים, אחרי הכול אנחנו היינו בלב לבו של הבקו"ם. נסענו המון. לא חשבתי שיש כל כך הרבה שטח מת בתוך הבקו"ם כל כך קרוב לצומת סביון עד שהגענו לאוהל צבאי ענק בגודל של אולם חתונות והם יצאו איתי מהאוטו. חשבתי שכל השלושה לא נחמדים, שכל הליווי הצבאי הזה לא נחמד באופן כללי וגם חשבתי איך אני אחיה בלי אמא שלי אני לא אשרוד יום אחד בלעדיה.

הגבוה כנראה הבחין במשהו כי הוא אמר "תקשיבי, אנחנו נכנסים פה לאוהל מועד. פה אנחנו מרכזים את כולם רגע לפני שהם עולים למעלה." "אללה ירחמם" הנמוך אמר והגבוה המשיך. לא יכולתי להפסיק להסתכל על השן האחת שהיתה לו למעלה ועל השתיים למטה זה עיוות לו את כל הדיבור. "לא כולם נראים פה כמו בחיים האמיתיים, באוהל המועד הם משתנים קצת, חלק לפחות. את צריכה להיות חזקה, תחשבי טוב טוב מה את רוצה להגיד לה. יש לך חמש דקות. גם לא בטוח שהיא תרצה לשמוע אותך." הרופא נכנס גם לשיחה, "אנשים באוהל מועד לפעמים מפתיעים מאוד, קחי בחשבון." הנמוך התחיל ללכת לכיוון האוהל. "חברים," הוא אמר, "הזמן אוזל. קדימה."

כשנכנסנו לאוהל מועד הנמוך הלך ראשון, לידו הגבוה בלי השיניים ואז אני והרופא מאחורי. לא הבנתי למה קוראים לזה אוהל מועד. לא היתה שם פרוכת ולא ארון עדות ולא מזבח זהב. מסביב היו המון מיטות ועליהן אנשים. כולם היו נראים לי רגילים מאוד. היו שם כל מיני גילים הרוב זקנים אבל היו גם כמה ילדים וכמה צעירים, יותר צעירים ממני. נשים גברים היו חצי חצי. אמא שלי שכבה בצד, לקח לנו זמן להגיע אליה. במיטה שלה היא נראתה שונה מאוד. היתה לה צמה עבה בצבע אפור ומה לאמא שלי ולצמות היא כל החיים היתה קצוצה. עם הצמה הזאת היא נראתה קצת כמו אחות של יצחק רבין או כמו איכרה פולנייה מאיזה כפר יהושוע או דגניה, אבל הפנים שלה היו אותם פנים של אמא שלי עליזה דלאל. אמרתי אמא והיא דיברה אלי בשקט בואי בדאלק היא אמרה למרות כל הכפר יהושוע שהיה לה על הראש ופתחה לי שתי זרועות. בואי אלי, היא עוד פעם אמרה. אמרתי אמא איך הגעת לכאן והיא אמרה כמו שכולם מגיעים. הסתכלתי אחורה וראיתי את שלושת המודיעים עומדים ומחכים שהסצנה תיגמר. אמרתי להם "היא נראית בריאה לגמרי אני רוצה להחזיר אותה." הם אמרו שזה בלתי אפשרי ושאין שום קשר לבריאות בכלל ושהיא הולכת.

אמא שלי לא אמרה כלום אבל אני צרחתי, כמו מטורפת אני צרחתי. "אמא אל תלכי" אמרתי לה, "בבקשה אל תלכי." הפה שלי בכה את המילים כאילו אני בת חמש והיא משאירה אותי בגן לבד. אמא שלי לא אמרה כלום רק הסתכלה על הגבוה בלי השיניים כאילו ביקשה ממנו גם לשקול את העניין. הוא לא ממש הגיב והיא לא פתחה את הפה לא נלחמה בגורל.

המשכתי לצרוח ומהפה שלי יצאו מילים בערבית "מאאאמא" קראתי לה ואני בחיים לא קראתי לה מאמא זה בכלל השם של סבתא שלי. "מאאמא וּוֵן כָּתְרוּחְן?" לא הפסקתי לשאול אותה והיא שתקה. "אַנָא בִּנְתֶכּ" צעקתי, "לֶש כתרוחן מִִינִי?" התנהגתי כמו ערבייה, זה שחרר אצלי את כל הטירופים, משכתי בשערות שלי ונתתי לעצמי מכות על הלחיים ואפילו קרעתי את הבגדים את השמלה הצהובה קרעתי שמעתי את הבד נקרע וכל הפנים שלי היו מלאות דמעות. הם המשיכו לעמוד שם לא עשו כלום. "אִלְחָאוּני" צרחתי כמו בסרט ערבי. אמא שלי אף פעם לא סבלה את הסרטים האלה אבל לא היה לי אכפת, "אֶלחאוני יָא נַאס" צעקתי ונתתי לעצמי מכות על הראש. באמת הייתי צריכה שאנשים יצילו אותי ובראש שלי עברו התמונות, הילדים שלי עוד ישרדו חשבתי אבל מה איתי ומה עם האחים שלי איך נעבור יום אחרי יום אנחנו נהיה אבודים. זה לא בשבילנו דברים כאלה. אולי ילדים אחרים יכולים לעמוד בזה אבל לא אנחנו. אנחנו ממש לא.

אמא שלי התיישבה על המיטה. היא לבשה שמלה רקומה ונראתה איתה עוד יותר איכרה רק עם הפנים שלה מקודם. שמתי לב שגם האצבעות שלה בידיים התחלפו. לאמא שלי היו תמיד כפות ידיים של אחת שעובדת קשה עם ורידים בולטים כאלה ושרידים של מאמץ אבל היא תמיד הקפידה על ציפורניים לפחות. עכשיו פתאום התנפחו לה האצבעות, הן נהיו עבות ולבנות והשומן הזה הסתיר את כל הוורידים שהכרתי טוב. גם הציפורניים היו קטנות כאלה, כמעט נבלעו בתוך הבשר והיה עליהן בוץ כזה שכבר התייבש, בצבע חום בהיר. הנמוך אמר "חברים הזמן אוזל את צריכה לעלות בחזרה על הרכב." בשנייה שהוא אמר את זה נכנסתי למיטה של אמא שלי. היא עדיין ישבה אז היה לי קל להזיז אותה טיפה הצִדה ולהיאחז במותניים שלה, ללפות אותה ממש עם הידיים שלי. הצלחתי להקיף את כל המותניים שלה, ואת כפות הידיים שלי סגרתי כל אחת על הזרוע הנגדית, ממש לפיתת ביטחון כמו שפעם למדתי בקורס הגנה עצמית. הפנים שלי היו בתוך הבטן שלה, ככה מעל לטבור ומתחת לחזה. השמלה הרקומה שלה רשרשה לי בתוך האוזן. היה לה ריח רגיל של אמא שלי לא של איכרה ואני ידעתי שנגמר. שמפה אני לא זזה. שאהידית. לאן שהיא הולכת אני הולכת איתה לשמה.

 

מירב נקר-סדי

מירב נקר־סדי, סוציולוגית במקצועה, גדלה באור יהודה, בתם של עולים מעיראק ששוכנו במעברות. נקר-סרי היא מרצה בבית הספר לחברה וממשל ובבית הספר לחינוך בבית ברל, עסקה כבר בעבודת הדוקטורט שלה במדיניות ההגירה ובקשר בין הגדרת אוכלוסייה והזכויות שלה. ספרה אוקסנה זיכה אותה בפרס ספיר לספרי ביכורים לשנת 2014  וספרה סמאדר היה אחד מחמשת המועמדים לפרס ספיר לשנת 2018.  היא אם לשלושה ומתגוררת בגני תקווה.

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/yp4khz9t

עוד על הספר

זה לא קרה מירב נקר-סדי

שאהידית

לפני שהם דפקו בדלת לא היתה לי הרגשה ולא כלום. אני פשוט חייתי את חיי רגיל לגמרי. לא שלא דאגתי. הילדים, העבודה, בטח שדאגתי. אבל כשהם דפקו בדלת לא היה לי מושג. בגלל זה כשפתחתי וראיתי שלושה עומדים, שניים במדי צבא ואחד בלבוש אזרחי, עם פרצופים חתומים ומצח נפול לא נבהלתי בכלל. אין אצלנו אף אחד בצבא. הקטן שלי בכיתה בי"ת האמצעית התחילה חטיבה הגדול עוד לא התגייס. הייתי בטוחה שזאת טעות בכתובת. כמו שסבתא שלי ג'וּלֶט היתה אומרת כל פעם שמגי הכלבה הקטנה שלנו היתה מתקרבת אליה. טעות בכתובת היא היתה אומרת בעברית דווקא, אימצה לה מין ביטוי רשמי כזה במיוחד בשביל הכלב, לא מבינה מה יש לאנשים נורמלים לגדל חיות בתוך הבית שלהם.

לא שלא הייתי קפוצה. בכל זאת ביקור של המבשרים אצלי בבית. מלאך המוות שמתקרב מתקרב מתקרב, חם חם חם, מתחמם, רותח. הלב דפק לי, עוד הספקתי לחשוב ככה זה נראה מה ששמעתי עליו מיליון פעם בסיפורים ועברה לי עוד מחשבה מעניין מי זה מכל השכנים שלי, למי יש בן בצבא ואולי אפילו אבא, ועוד הספקתי לענות זה בטח נמרוד ועוד הספקתי לראות את אמא שלו פותחת את הדלת במקומי ועוד הספקתי לחשוב אולי היא לא בבית בכלל ואחד האחים שלו יפתח את הדלת אבל אז אחד מהם, זה שעמד באמצע והיה גבוה במיוחד שאל "רונית?" לא אמרתי כלום והוא שאל "את הבת של גברת דלאל?"

ברגע הזה לא חשבתי כלום רק איך זה יכול להית שבשביל משימה כל כך רגישה שולחים גבר בלי שיניים, כי כשהוא דיבר הפה שלו היה ריק כמעט, היתה לו שן ענקית מקדימה למעלה ושתי שיניים קטנות למטה, כל אחת בצד שונה של הפה. הגבר בלבוש אזרחי שהיה לידו, זה שאמור להיות הרופא התחיל לזוז קצת, כאילו מתכונן להתעלפות שלי או משהו אבל אז הבחנתי שמסביב לצווארון החולצה התכלת שלו יש צעיף משי קטן כזה, של גברים צרפתים או אופנתיים במיוחד, בכחול עמוק עם נקודות אדומות וחשבתי לעצמי שעם כל הכבוד גם זה לא מה שהייתי מצפה כאן, לא הצעיף הזה ולא הנקודות האלה.

האיש בלי השיניים אמר "באנו לבשר לך שאמא שלך מתה." עדיין לא אמרתי כלום והוא אמר "עליזה קוראים לה, נכון? עליזה דלאל." קוראים לה ככה באמת אבל לא עניתי ואז השלישי אמר "אם את רוצה היא עדיין באוהל המועד את יכולה להיכנס אליה."

רציתי לשאול מה זה נוהל חדש בארץ, איך זה שבאים ככה להודיע על אישה מבוגרת, מה לאמא שלי ולצבא היא אפילו לא היתה חיילת. עוד הבליחה בי המחשבה שזה צחוק הגורל, אישה שהחלום שלה היה להתגייס לצבא ולא נתנו לה, בגיל שבעים הצבא בא להודיע על מותה כשהשני עם המדים, הוא היה נמוך מהרופא בראש ואמר, "אז את רוצה לפגוש אותה באוהל המועד? כי אם כן זה רק בחצי השעה הקרובה.״ עשיתי חישוב מהיר: לילדים יש מפתח אני אשאיר להם פתק ולאיש הנמוך אמרתי "כן בטח." הרופא עם הצעיף לקח צעד קדימה.

"תתלבשי אבל, ככה את לא יכולה להגיע לאוהל המועד."

"אבל אני לבושה."

"זה לא בגדים, שימי עלייך משהו נורמלי."

"מה זה משהו נורמלי, אתה מוכן להסביר?" (כי עם הנקודות האדומות על הצעיף לא יכולתי לנחש למה הוא מתכוון).

"משהו מכובד, מתי היה לך אִירוע אחרון?" (אִירוע הוא אמר כאילו הוא אחת החברות העירקיות של סבתא שלי ולא רופא עם צעיף כחול ונקודות אדומות) "תלבשי מה שלבשת לאִירוע. רק תזדרזי בבקשה, אין לנו הרבה זמן."

נכנסתי לחדר והוצאתי מהארון את השמלה הצהובה שקניתי לפני שלוש שנים. בחיים לא יצאתי איתה מהבית אבל ידעתי שהיא ייצוגית. התלבטתי אם להתאפר מתי ששמעתי את הרופא צועק לי מבחוץ אין צורך להתאפר זה לא באמת אִירוע ויצאתי אליהם. נכנסנו למכונית שלהם, זה היה אוטו צבאי באמת והרופא מדד לי דופק ולחץ דם. הוא שאל אם אני סובלת מלחץ דם נמוך כרוני ואמרתי שאולי, אף פעם לא בדקתי. הוא שאל כל מיני שאלות כמו אם קר לי בחורף ואם קשה לי להירדם ואז אמר לזה שנהג, זה הנמוך שבקושי דיבר, "היא כשירה. לחץ דם קצת נמוך אבל כשירה."

נסענו בדרך הרגילה מהבית שלי לבית של אמא שלי ובצומת סביון ממש לפני שהגענו לתחנת הדלק הם פתאום סטו ימינה, לתוך הפרדסים הם נכנסו. היה שם שער קטן שנפתח עם חיישן כשהאוטו התקרב, וישב שם ש"ג במדים, בחור צעיר ועייף שסימן להם עם העיניים כאילו הוא מכיר אותם טוב, כנסו. זה הכול שטח צבאי שם חשבתי, וגם אנחנו עם אוטו צבאי. היו שם המון עצים, גם עצי הדר כמו שיש בפרדסים שפעם היו מסביב לכל האזור הזה אבל גם ברושים ואקליפטוסים כמו בבסיסים צבאיים, אחרי הכול אנחנו היינו בלב לבו של הבקו"ם. נסענו המון. לא חשבתי שיש כל כך הרבה שטח מת בתוך הבקו"ם כל כך קרוב לצומת סביון עד שהגענו לאוהל צבאי ענק בגודל של אולם חתונות והם יצאו איתי מהאוטו. חשבתי שכל השלושה לא נחמדים, שכל הליווי הצבאי הזה לא נחמד באופן כללי וגם חשבתי איך אני אחיה בלי אמא שלי אני לא אשרוד יום אחד בלעדיה.

הגבוה כנראה הבחין במשהו כי הוא אמר "תקשיבי, אנחנו נכנסים פה לאוהל מועד. פה אנחנו מרכזים את כולם רגע לפני שהם עולים למעלה." "אללה ירחמם" הנמוך אמר והגבוה המשיך. לא יכולתי להפסיק להסתכל על השן האחת שהיתה לו למעלה ועל השתיים למטה זה עיוות לו את כל הדיבור. "לא כולם נראים פה כמו בחיים האמיתיים, באוהל המועד הם משתנים קצת, חלק לפחות. את צריכה להיות חזקה, תחשבי טוב טוב מה את רוצה להגיד לה. יש לך חמש דקות. גם לא בטוח שהיא תרצה לשמוע אותך." הרופא נכנס גם לשיחה, "אנשים באוהל מועד לפעמים מפתיעים מאוד, קחי בחשבון." הנמוך התחיל ללכת לכיוון האוהל. "חברים," הוא אמר, "הזמן אוזל. קדימה."

כשנכנסנו לאוהל מועד הנמוך הלך ראשון, לידו הגבוה בלי השיניים ואז אני והרופא מאחורי. לא הבנתי למה קוראים לזה אוהל מועד. לא היתה שם פרוכת ולא ארון עדות ולא מזבח זהב. מסביב היו המון מיטות ועליהן אנשים. כולם היו נראים לי רגילים מאוד. היו שם כל מיני גילים הרוב זקנים אבל היו גם כמה ילדים וכמה צעירים, יותר צעירים ממני. נשים גברים היו חצי חצי. אמא שלי שכבה בצד, לקח לנו זמן להגיע אליה. במיטה שלה היא נראתה שונה מאוד. היתה לה צמה עבה בצבע אפור ומה לאמא שלי ולצמות היא כל החיים היתה קצוצה. עם הצמה הזאת היא נראתה קצת כמו אחות של יצחק רבין או כמו איכרה פולנייה מאיזה כפר יהושוע או דגניה, אבל הפנים שלה היו אותם פנים של אמא שלי עליזה דלאל. אמרתי אמא והיא דיברה אלי בשקט בואי בדאלק היא אמרה למרות כל הכפר יהושוע שהיה לה על הראש ופתחה לי שתי זרועות. בואי אלי, היא עוד פעם אמרה. אמרתי אמא איך הגעת לכאן והיא אמרה כמו שכולם מגיעים. הסתכלתי אחורה וראיתי את שלושת המודיעים עומדים ומחכים שהסצנה תיגמר. אמרתי להם "היא נראית בריאה לגמרי אני רוצה להחזיר אותה." הם אמרו שזה בלתי אפשרי ושאין שום קשר לבריאות בכלל ושהיא הולכת.

אמא שלי לא אמרה כלום אבל אני צרחתי, כמו מטורפת אני צרחתי. "אמא אל תלכי" אמרתי לה, "בבקשה אל תלכי." הפה שלי בכה את המילים כאילו אני בת חמש והיא משאירה אותי בגן לבד. אמא שלי לא אמרה כלום רק הסתכלה על הגבוה בלי השיניים כאילו ביקשה ממנו גם לשקול את העניין. הוא לא ממש הגיב והיא לא פתחה את הפה לא נלחמה בגורל.

המשכתי לצרוח ומהפה שלי יצאו מילים בערבית "מאאאמא" קראתי לה ואני בחיים לא קראתי לה מאמא זה בכלל השם של סבתא שלי. "מאאמא וּוֵן כָּתְרוּחְן?" לא הפסקתי לשאול אותה והיא שתקה. "אַנָא בִּנְתֶכּ" צעקתי, "לֶש כתרוחן מִִינִי?" התנהגתי כמו ערבייה, זה שחרר אצלי את כל הטירופים, משכתי בשערות שלי ונתתי לעצמי מכות על הלחיים ואפילו קרעתי את הבגדים את השמלה הצהובה קרעתי שמעתי את הבד נקרע וכל הפנים שלי היו מלאות דמעות. הם המשיכו לעמוד שם לא עשו כלום. "אִלְחָאוּני" צרחתי כמו בסרט ערבי. אמא שלי אף פעם לא סבלה את הסרטים האלה אבל לא היה לי אכפת, "אֶלחאוני יָא נַאס" צעקתי ונתתי לעצמי מכות על הראש. באמת הייתי צריכה שאנשים יצילו אותי ובראש שלי עברו התמונות, הילדים שלי עוד ישרדו חשבתי אבל מה איתי ומה עם האחים שלי איך נעבור יום אחרי יום אנחנו נהיה אבודים. זה לא בשבילנו דברים כאלה. אולי ילדים אחרים יכולים לעמוד בזה אבל לא אנחנו. אנחנו ממש לא.

אמא שלי התיישבה על המיטה. היא לבשה שמלה רקומה ונראתה איתה עוד יותר איכרה רק עם הפנים שלה מקודם. שמתי לב שגם האצבעות שלה בידיים התחלפו. לאמא שלי היו תמיד כפות ידיים של אחת שעובדת קשה עם ורידים בולטים כאלה ושרידים של מאמץ אבל היא תמיד הקפידה על ציפורניים לפחות. עכשיו פתאום התנפחו לה האצבעות, הן נהיו עבות ולבנות והשומן הזה הסתיר את כל הוורידים שהכרתי טוב. גם הציפורניים היו קטנות כאלה, כמעט נבלעו בתוך הבשר והיה עליהן בוץ כזה שכבר התייבש, בצבע חום בהיר. הנמוך אמר "חברים הזמן אוזל את צריכה לעלות בחזרה על הרכב." בשנייה שהוא אמר את זה נכנסתי למיטה של אמא שלי. היא עדיין ישבה אז היה לי קל להזיז אותה טיפה הצִדה ולהיאחז במותניים שלה, ללפות אותה ממש עם הידיים שלי. הצלחתי להקיף את כל המותניים שלה, ואת כפות הידיים שלי סגרתי כל אחת על הזרוע הנגדית, ממש לפיתת ביטחון כמו שפעם למדתי בקורס הגנה עצמית. הפנים שלי היו בתוך הבטן שלה, ככה מעל לטבור ומתחת לחזה. השמלה הרקומה שלה רשרשה לי בתוך האוזן. היה לה ריח רגיל של אמא שלי לא של איכרה ואני ידעתי שנגמר. שמפה אני לא זזה. שאהידית. לאן שהיא הולכת אני הולכת איתה לשמה.