נקמת דם בפריז
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נקמת דם בפריז
מכר
מאות
עותקים
נקמת דם בפריז
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

נקמת דם בפריז

4.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: אמנון כץ
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 480 עמ' מודפסים

סטיב ברי

סטיב ברי (אנגלית:Steve Berry‏; נולד ב-1955) הוא סופר אמריקאי, מחברם של ספרי מתח.

הוא נולד ב-1955 וגדל בג'ורג'יה ארצות הברית, כרגע מתגורר בסיינט אוגוסטין פלורידה. הוא בוגר של בית הספר למשפטים של אוניברסיטת מרסר. במשך 30 שנים הוא עבד בתור עורך דין. הוא אחד ממייסדיו של האיגוד הבינלאומי של מחברי ספרי המתח, האיגוד מאגד בתוכו כ-2,600 מחברים מרחבי העולם. את ספרו הראשון הוא כתב עד בשנות התשעים, אך לקח 12 שנים עד שהספר ראה אור מכיוון שכתב היד נדחה 85 פעמים על ידי הוצאות לאור‏. ספריו תורגמו ל-40 שפות ויוצאים לאור ב-51 מדינות‏. ספריו נכללו ברשימת רבי-מכר של ניו יורק טיימס ו-USA Today. יחד עם אשתו אליזבת הוא יסד עמותה History Matters הפועלת לשימור המורשת האנושית.

תקציר

נפוליאון מת בגלות ב-1821, ולקח עמו לקברו סוד בעל חשיבות רבה. כמצביא וקיסר, הוא גנב אוצרות ששוויים לא יסולא בפז מארמונות, בתי-אוצר של מדינות ואפילו מאבירי מלטה והוותיקן. בימיו האחרונים, שוביו הבריטים קיוו לחלץ ממנו מידע על מקום המחבוא של הביזה. אולם הוא לא גילה להם דבר, ובצוואתו לא הזכיר את האוצר.

ואולי כן?

קוטון מאלון, לשעבר סוכן משרד המשפטים האמריקני, עומד לגלות זאת לאחר שהצרות מתדפקות על דלת חנות הספרים שלו בקופנהאגן. למעשה, הן פורצות לביתו בדמותו של סוכן ביון אמריקני הנמלט משני מחסלים. מאלון מהסס אם להאמין לסוכן הצעיר והנלהב, אבל הינצלות מקרב יריות קטלני משכנעת אותו להתלוות אל בעל-בריתו החדש והלא צפוי.

תחנתם הראשונה היא אחוזתו המבודדת של חברו הטוב של מאלון, הנריק תורוולדסן. הטייקון הדני הערמומי גילה את התוכניות השטניות של "מועדון פריז", קבוצת מולטימיליונרים ששמו להם למטרה לתמרן את הכלכלה העולמית לטובת האינטרסים שלהם.

רק באמצעות קרב מוחות נגד ארכי-טרוריסט להשכיר, סיכול שרשרת פיגועים הרת אסון, וצלילה לתוך מצוד נואש אחר אוצרו האגדי האבוד של נפוליאון, יוכל מאלון לקוות למנוע אנרכיה פיננסית בין-לאומית.

העלילה שתחילתה בדנמרק, נודדת לאנגליה, ומסתיימת ברחובות ובקתדרלות של פריז. מאלון מנהל משחק כפול ועוצר נשימה רווי מרדפים ומוות, הכול במטרה לזכות בשלל שערכו בל-ישוער. אבל באיזה מחיר?

"כל המאפיינים שהיו לסימן ההיכר של סטיב ברי מצויים כאן: רוחב יריעה, פרספקטיבה, סחף, היסטוריה – נוסף על מתח עוצר נשימה שאינו מרפה לשנייה. אני מת על האיש."

                      לי צ'יילד, מחבר המותחנים רבי-המכר הנודע

פרק ראשון

1

 

קופנהאגן

יום ראשון, 23 בדצמבר, ההווה

00:40

 

הקליע חדר לכתפו השמאלית של קוטון מאלון.

הוא התאמץ להתעלם מהכאב ומיקד את תשומת לבו בכיכר. אנשים נמלטו לכל עבר. צופרים צווחו. צמיגים חרקו. הנחתים השומרים על השגרירות האמריקנית הסמוכה הגיבו למהומה אבל היו רחוקים מכדי לעזור. גופות היו מפוזרות בשטח. כמה? שמונה? עשר? לא. יותר. לא הרחק ממנו, גבר ואישה צעירים היו שרועים בתנוחות מעוותות על האספלט השמנוני, עיניו של הגבר פקוחות וקפואות, מוכות הלם; פניה של האישה מופנות כלפי מטה וכולה שותתת דם. מאלון זיהה שני חמושים, ירה במהירות ופגע בשניהם, אבל לא הבחין בשלישי, שירה בו כדור בודד ועתה ניסה לברוח תוך שהוא משתמש בעוברי אורח כמגן אנושי.

לעזאזל, הפצע הזה כואב. פחד הלם בפניו כמו גל של אש. רגליו נעשו כבדות. הוא ניסה להרים את יד ימין. הברטה הזה שוקל טונות.

הכאב הלם בחושיו. הוא שאף לריאותיו נשימות עמוקות של אוויר רווי־גופרית ולבסוף הצליח לאלץ את אצבעו לסחוט את ההדק, שרק צייץ, ולא ירה.

מוזר.

הוא ניסה לירות שוב, ושוב אותם ציוצים.

ואז העולם התמוסס והכול השחיר.

 

מאלון התעורר, סילק את שאריות החלום ממחשבותיו - אותו חלום שחזר המון פעמים במהלך השנתיים האחרונות - והסתכל על השעון לצד המיטה.

00:43.

הוא שכב על המיטה בדירתו. מנורת הלילה עדיין דלקה, מאז שקרס שעתיים קודם לכן.

משהו העיר אותו. רעש. שהשתלב בחלום ממקסיקו סיטי.

הוא שמע אותו שוב.

שלוש חריקות ברצף מהיר.

הבניין שלו שנבנה במאה ה־17 שופץ ועוצב מחדש חודשים ספורים קודם לכן. גרם מדרגות העץ החדש בין הקומה השנייה לשלישית הודיע עתה על קיומו בסדרת צלילים קבועה, כמו קלידים בפסנתר.

זאת אומרת שמישהו נמצא שם.

הוא שלח יד אל מתחת למיטה ומצא את התיק שתמיד נמצא שם בהיכון עוד מימיו ביחידת מגלאן. ידו הימנית שלתה מתוכו את הברטה, אותו אקדח ממקסיקו סיטי, עם קליע מוכן בבית הבליעה.

עוד הרגל שלשמחתו לא נפטר ממנו.

הוא פסע בצעדים חרישיים אל מחוץ לחדר השינה.

הדירה שלו בקומה הרביעית השתרעה על שטח של כתשעים מ"ר. מלבד חדר השינה היו בה חדר עבודה, מטבח, חדר אמבטיה וחדר ארונות. אור דלק בחדר העבודה, שדלתו נפתחה אל גרם המדרגות. חנות הספרים שלו תפסה את קומת הקרקע, הקומה השנייה והשלישית שימשו כחלל אחסון ועבודה.

הוא הגיע אל הדלת ונצמד אל המשקוף.

שום רחש לא הסגיר את התקדמותו. הוא נע בצעדים קלילים, מקפיד לדרוך על שטיחים. הוא היה לבוש עדיין בבגדים מאתמול - הוא עבד בחנות עד שעת לילה מאוחרת בתום יום שבת עמוס פעילות של לפני חג המולד. זו היתה הרגשה טובה לחזור להיות מוכר ספרים. זה אמור להיות המקצוע שלו עכשיו. אז למה לעזאזל הוא מחזיק אקדח טעון באמצע הלילה, וכל חושיו מזהירים מפני סכנה קרובה?

הוא הסתכן בהצצה מעבר למשקוף, אל המדרגות שהובילו אל מישורת והתעקלו מטה. האור במדרגות היה כבוי - הוא כיבה אותו כשעלה לישון. הוא קילל את עצמו על שלא התקין בשיפוץ מפסקים תלת־כיווניים. מזל שלפחות הוסיף ציפוי מתכת למעקה המדרגות.

הוא יצא אל המדרגות וגלש מטה על מעקה הפליז החלק. למה להכריז על נוכחותו באמצעות שלוש החריקות של מדרגות העץ?

הוא הציץ בזהירות למטה אל הריק.

חשוך ושקט.

הוא גלש אל המישורת הבאה והתקדם חרש אל נקודה שממנה יכול היה לראות את חדרי האחסון. אור צהבהב מכיכר הֵייבְּרוֹ חדר מבעד לחלונות בחזית הבניין והאיר את החלל בזוהר כתמתם. בקומה הזו הוא אחסן את המלאי שלו - ספרים שנקנו מאנשים שהתייצבו יום יום עם ארגזים מלאים. "לקנות בסנט, למכור באֵירוֹ." כך מתנהל שוק הספרים המשומשים. עשה זאת מספיק פעמים ותרוויח כסף. ומה שנחמד, פעם בכמה זמן הגיע אוצר אמיתי בתוך אחד הארגזים. את אלה הוא אחסן בחדר נעול בקומה השנייה. אז אלא אם כן מישהו פרץ שם את הדלת הנעולה, מי שחדר לבית מסתתר בקומה השלישית, הפתוחה.

הוא גלש מטה על המעקה האחרון והתמקם מחוץ לדלת הקומה השלישית. בחלל האחסון שמעבר לפתח, כשמונים מ"ר, פוזרו ארגזים שנערמו לגובה של מטר וחצי־שניים.

"מה אתה רוצה?" קרא בקול, גבו לחוץ אל הקיר החיצוני.

הוא תהה אם זה היה רק החלום שעשה אותו דרוך אפילו בשנתו. שתים עשרה שנים כסוכן חשאי במשרד המשפטים הפכו אותו לפרנואיד במידה מסוימת, והשבועיים האחרונים גבו ממנו מחיר - הוא לא ציפה לזה, אבל קיבל את זה בהבנה, כמחירה של האמת.

"בוא נעשה את זה ככה," קרא בקול. "אני עולה בחזרה למעלה. ואתה, מי שלא תהיה, אם אתה רוצה משהו, עלה למעלה. אם לא, תסתלק מהחנות שלי."

דממה.

הוא עשה צעד אחד אל המדרגות.

"באתי לדבר איתך," אמר קול של גבר מתוך המחסן.

הוא עצר וניתח את מאפייני הקול. צעיר. סוף עשרים, תחילת שלושים. אמריקני, עם מבטא קל. ורגוע. ענייני.

"אז פרצת לחנות שלי?"

"לא היתה לי ברירה."

הקול היה קרוב עכשיו, ממש מעבר לפתח. הוא נסוג מהקיר, אקדחו מכוון לפתח, מחכה לדובר שיראה את עצמו. צללית הופיעה בפתח.

גובה בינוני, רזה, לבוש במעיל קצר. שיער קצר. ידיים בצדי הגוף, שתיהן ריקות. הפנים לא נראו בחושך.

כשאקדחו מכוון אל האיש הוא אמר, "אני צריך שֵם."

"סם קולינס."

"מה אתה רוצה?"

"הנריק תורוולדסן בצרות."

"מה עוד חדש?"

"יש אנשים שעומדים להרוג אותו."

"איזה אנשים?"

"אנחנו חייבים להגיע אל תורוולדסן."

הוא המשיך להחזיק את האקדח מכוון, אצבע על ההדק. מספיק שסם קולינס ירעד והוא מפוצץ אותו. אבל היתה לו הרגשה, תחושת בטן מהסוג שסוכנים ותיקים רוכשים במהלך ניסיון חיים, שאמרה לו שהבחור לא משקר.

"מי האנשים האלה?"

"אנחנו חייבים להגיע אליו."

קול נפץ זכוכית נשמע מלמטה.

"ועוד משהו," אמר סם קולינס. "האנשים האלה, הם רודפים גם אחריי."

סטיב ברי

סטיב ברי (אנגלית:Steve Berry‏; נולד ב-1955) הוא סופר אמריקאי, מחברם של ספרי מתח.

הוא נולד ב-1955 וגדל בג'ורג'יה ארצות הברית, כרגע מתגורר בסיינט אוגוסטין פלורידה. הוא בוגר של בית הספר למשפטים של אוניברסיטת מרסר. במשך 30 שנים הוא עבד בתור עורך דין. הוא אחד ממייסדיו של האיגוד הבינלאומי של מחברי ספרי המתח, האיגוד מאגד בתוכו כ-2,600 מחברים מרחבי העולם. את ספרו הראשון הוא כתב עד בשנות התשעים, אך לקח 12 שנים עד שהספר ראה אור מכיוון שכתב היד נדחה 85 פעמים על ידי הוצאות לאור‏. ספריו תורגמו ל-40 שפות ויוצאים לאור ב-51 מדינות‏. ספריו נכללו ברשימת רבי-מכר של ניו יורק טיימס ו-USA Today. יחד עם אשתו אליזבת הוא יסד עמותה History Matters הפועלת לשימור המורשת האנושית.

עוד על הספר

  • תרגום: אמנון כץ
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 480 עמ' מודפסים
נקמת דם בפריז סטיב ברי

1

 

קופנהאגן

יום ראשון, 23 בדצמבר, ההווה

00:40

 

הקליע חדר לכתפו השמאלית של קוטון מאלון.

הוא התאמץ להתעלם מהכאב ומיקד את תשומת לבו בכיכר. אנשים נמלטו לכל עבר. צופרים צווחו. צמיגים חרקו. הנחתים השומרים על השגרירות האמריקנית הסמוכה הגיבו למהומה אבל היו רחוקים מכדי לעזור. גופות היו מפוזרות בשטח. כמה? שמונה? עשר? לא. יותר. לא הרחק ממנו, גבר ואישה צעירים היו שרועים בתנוחות מעוותות על האספלט השמנוני, עיניו של הגבר פקוחות וקפואות, מוכות הלם; פניה של האישה מופנות כלפי מטה וכולה שותתת דם. מאלון זיהה שני חמושים, ירה במהירות ופגע בשניהם, אבל לא הבחין בשלישי, שירה בו כדור בודד ועתה ניסה לברוח תוך שהוא משתמש בעוברי אורח כמגן אנושי.

לעזאזל, הפצע הזה כואב. פחד הלם בפניו כמו גל של אש. רגליו נעשו כבדות. הוא ניסה להרים את יד ימין. הברטה הזה שוקל טונות.

הכאב הלם בחושיו. הוא שאף לריאותיו נשימות עמוקות של אוויר רווי־גופרית ולבסוף הצליח לאלץ את אצבעו לסחוט את ההדק, שרק צייץ, ולא ירה.

מוזר.

הוא ניסה לירות שוב, ושוב אותם ציוצים.

ואז העולם התמוסס והכול השחיר.

 

מאלון התעורר, סילק את שאריות החלום ממחשבותיו - אותו חלום שחזר המון פעמים במהלך השנתיים האחרונות - והסתכל על השעון לצד המיטה.

00:43.

הוא שכב על המיטה בדירתו. מנורת הלילה עדיין דלקה, מאז שקרס שעתיים קודם לכן.

משהו העיר אותו. רעש. שהשתלב בחלום ממקסיקו סיטי.

הוא שמע אותו שוב.

שלוש חריקות ברצף מהיר.

הבניין שלו שנבנה במאה ה־17 שופץ ועוצב מחדש חודשים ספורים קודם לכן. גרם מדרגות העץ החדש בין הקומה השנייה לשלישית הודיע עתה על קיומו בסדרת צלילים קבועה, כמו קלידים בפסנתר.

זאת אומרת שמישהו נמצא שם.

הוא שלח יד אל מתחת למיטה ומצא את התיק שתמיד נמצא שם בהיכון עוד מימיו ביחידת מגלאן. ידו הימנית שלתה מתוכו את הברטה, אותו אקדח ממקסיקו סיטי, עם קליע מוכן בבית הבליעה.

עוד הרגל שלשמחתו לא נפטר ממנו.

הוא פסע בצעדים חרישיים אל מחוץ לחדר השינה.

הדירה שלו בקומה הרביעית השתרעה על שטח של כתשעים מ"ר. מלבד חדר השינה היו בה חדר עבודה, מטבח, חדר אמבטיה וחדר ארונות. אור דלק בחדר העבודה, שדלתו נפתחה אל גרם המדרגות. חנות הספרים שלו תפסה את קומת הקרקע, הקומה השנייה והשלישית שימשו כחלל אחסון ועבודה.

הוא הגיע אל הדלת ונצמד אל המשקוף.

שום רחש לא הסגיר את התקדמותו. הוא נע בצעדים קלילים, מקפיד לדרוך על שטיחים. הוא היה לבוש עדיין בבגדים מאתמול - הוא עבד בחנות עד שעת לילה מאוחרת בתום יום שבת עמוס פעילות של לפני חג המולד. זו היתה הרגשה טובה לחזור להיות מוכר ספרים. זה אמור להיות המקצוע שלו עכשיו. אז למה לעזאזל הוא מחזיק אקדח טעון באמצע הלילה, וכל חושיו מזהירים מפני סכנה קרובה?

הוא הסתכן בהצצה מעבר למשקוף, אל המדרגות שהובילו אל מישורת והתעקלו מטה. האור במדרגות היה כבוי - הוא כיבה אותו כשעלה לישון. הוא קילל את עצמו על שלא התקין בשיפוץ מפסקים תלת־כיווניים. מזל שלפחות הוסיף ציפוי מתכת למעקה המדרגות.

הוא יצא אל המדרגות וגלש מטה על מעקה הפליז החלק. למה להכריז על נוכחותו באמצעות שלוש החריקות של מדרגות העץ?

הוא הציץ בזהירות למטה אל הריק.

חשוך ושקט.

הוא גלש אל המישורת הבאה והתקדם חרש אל נקודה שממנה יכול היה לראות את חדרי האחסון. אור צהבהב מכיכר הֵייבְּרוֹ חדר מבעד לחלונות בחזית הבניין והאיר את החלל בזוהר כתמתם. בקומה הזו הוא אחסן את המלאי שלו - ספרים שנקנו מאנשים שהתייצבו יום יום עם ארגזים מלאים. "לקנות בסנט, למכור באֵירוֹ." כך מתנהל שוק הספרים המשומשים. עשה זאת מספיק פעמים ותרוויח כסף. ומה שנחמד, פעם בכמה זמן הגיע אוצר אמיתי בתוך אחד הארגזים. את אלה הוא אחסן בחדר נעול בקומה השנייה. אז אלא אם כן מישהו פרץ שם את הדלת הנעולה, מי שחדר לבית מסתתר בקומה השלישית, הפתוחה.

הוא גלש מטה על המעקה האחרון והתמקם מחוץ לדלת הקומה השלישית. בחלל האחסון שמעבר לפתח, כשמונים מ"ר, פוזרו ארגזים שנערמו לגובה של מטר וחצי־שניים.

"מה אתה רוצה?" קרא בקול, גבו לחוץ אל הקיר החיצוני.

הוא תהה אם זה היה רק החלום שעשה אותו דרוך אפילו בשנתו. שתים עשרה שנים כסוכן חשאי במשרד המשפטים הפכו אותו לפרנואיד במידה מסוימת, והשבועיים האחרונים גבו ממנו מחיר - הוא לא ציפה לזה, אבל קיבל את זה בהבנה, כמחירה של האמת.

"בוא נעשה את זה ככה," קרא בקול. "אני עולה בחזרה למעלה. ואתה, מי שלא תהיה, אם אתה רוצה משהו, עלה למעלה. אם לא, תסתלק מהחנות שלי."

דממה.

הוא עשה צעד אחד אל המדרגות.

"באתי לדבר איתך," אמר קול של גבר מתוך המחסן.

הוא עצר וניתח את מאפייני הקול. צעיר. סוף עשרים, תחילת שלושים. אמריקני, עם מבטא קל. ורגוע. ענייני.

"אז פרצת לחנות שלי?"

"לא היתה לי ברירה."

הקול היה קרוב עכשיו, ממש מעבר לפתח. הוא נסוג מהקיר, אקדחו מכוון לפתח, מחכה לדובר שיראה את עצמו. צללית הופיעה בפתח.

גובה בינוני, רזה, לבוש במעיל קצר. שיער קצר. ידיים בצדי הגוף, שתיהן ריקות. הפנים לא נראו בחושך.

כשאקדחו מכוון אל האיש הוא אמר, "אני צריך שֵם."

"סם קולינס."

"מה אתה רוצה?"

"הנריק תורוולדסן בצרות."

"מה עוד חדש?"

"יש אנשים שעומדים להרוג אותו."

"איזה אנשים?"

"אנחנו חייבים להגיע אל תורוולדסן."

הוא המשיך להחזיק את האקדח מכוון, אצבע על ההדק. מספיק שסם קולינס ירעד והוא מפוצץ אותו. אבל היתה לו הרגשה, תחושת בטן מהסוג שסוכנים ותיקים רוכשים במהלך ניסיון חיים, שאמרה לו שהבחור לא משקר.

"מי האנשים האלה?"

"אנחנו חייבים להגיע אליו."

קול נפץ זכוכית נשמע מלמטה.

"ועוד משהו," אמר סם קולינס. "האנשים האלה, הם רודפים גם אחריי."