נקמת דם בפריז

1

קופנהאגן

יום ראשון, 23 בדצמבר, ההווה

00:40

הקליע חדר לכתפו השמאלית של קוטון מאלון.

הוא התאמץ להתעלם מהכאב ומיקד את תשומת לבו בכיכר. אנשים נמלטו לכל עבר. צופרים צווחו. צמיגים חרקו. הנחתים השומרים על השגרירות האמריקנית הסמוכה הגיבו למהומה אבל היו רחוקים מכדי לעזור. גופות היו מפוזרות בשטח. כמה? שמונה? עשר? לא. יותר. לא הרחק ממנו, גבר ואישה צעירים היו שרועים בתנוחות מעוותות על האספלט השמנוני, עיניו של הגבר פקוחות וקפואות, מוכות הלם; פניה של האישה מופנות כלפי מטה וכולה שותתת דם. מאלון זיהה שני חמושים, ירה במהירות ופגע בשניהם, אבל לא הבחין בשלישי, שירה בו כדור בודד ועתה ניסה לברוח תוך שהוא משתמש בעוברי אורח כמגן אנושי.

לעזאזל, הפצע הזה כואב. פחד הלם בפניו כמו גל של אש. רגליו נעשו כבדות. הוא ניסה להרים את יד ימין. הברטה הזה שוקל טונות.

הכאב הלם בחושיו. הוא שאף לריאותיו נשימות עמוקות של אוויר רווי־גופרית ולבסוף הצליח לאלץ את אצבעו לסחוט את ההדק, שרק צייץ, ולא ירה.

מוזר.

הוא ניסה לירות שוב, ושוב אותם ציוצים.

ואז העולם התמוסס והכול השחיר.

מאלון התעורר, סילק את שאריות החלום ממחשבותיו - אותו חלום שחזר המון פעמים במהלך השנתיים האחרונות - והסתכל על השעון לצד המיטה.

00:43.

הוא שכב על המיטה בדירתו. מנורת הלילה עדיין דלקה, מאז שקרס שעתיים קודם לכן.

משהו העיר אותו. רעש. שהשתלב בחלום ממקסיקו סיטי.

הוא שמע אותו שוב.

שלוש חריקות ברצף מהיר.

הבניין שלו שנבנה במאה ה־17 שופץ ועוצב מחדש חודשים ספורים קודם לכן. גרם מדרגות העץ החדש בין הקומה השנייה לשלישית הודיע עתה על קיומו בסדרת צלילים קבועה, כמו קלידים בפסנתר.

זאת אומרת שמישהו נמצא שם.

הוא שלח יד אל מתחת למיטה ומצא את התיק שתמיד נמצא שם בהיכון עוד מימיו ביחידת מגלאן. ידו הימנית שלתה מתוכו את הברטה, אותו אקדח ממקסיקו סיטי, עם קליע מוכן בבית הבליעה.

עוד הרגל שלשמחתו לא נפטר ממנו.

הוא פסע בצעדים חרישיים אל מחוץ לחדר השינה.

הדירה שלו בקומה הרביעית השתרעה על שטח של כתשעים מ"ר. מלבד חדר השינה היו בה חדר עבודה, מטבח, חדר אמבטיה וחדר ארונות. אור דלק בחדר העבודה, שדלתו נפתחה אל גרם המדרגות. חנות הספרים שלו תפסה את קומת הקרקע, הקומה השנייה והשלישית שימשו כחלל אחסון ועבודה.

הוא הגיע אל הדלת ונצמד אל המשקוף.

שום רחש לא הסגיר את התקדמותו. הוא נע בצעדים קלילים, מקפיד לדרוך על שטיחים. הוא היה לבוש עדיין בבגדים מאתמול - הוא עבד בחנות עד שעת לילה מאוחרת בתום יום שבת עמוס פעילות של לפני חג המולד. זו היתה הרגשה טובה לחזור להיות מוכר ספרים. זה אמור להיות המקצוע שלו עכשיו. אז למה לעזאזל הוא מחזיק אקדח טעון באמצע הלילה, וכל חושיו מזהירים מפני סכנה קרובה?

הוא הסתכן בהצצה מעבר למשקוף, אל המדרגות שהובילו אל מישורת והתעקלו מטה. האור במדרגות היה כבוי - הוא כיבה אותו כשעלה לישון. הוא קילל את עצמו על שלא התקין בשיפוץ מפסקים תלת־כיווניים. מזל שלפחות הוסיף ציפוי מתכת למעקה המדרגות.

הוא יצא אל המדרגות וגלש מטה על מעקה הפליז החלק. למה להכריז על נוכחותו באמצעות שלוש החריקות של מדרגות העץ?

הוא הציץ בזהירות למטה אל הריק.

חשוך ושקט.

הוא גלש אל המישורת הבאה והתקדם חרש אל נקודה שממנה יכול היה לראות את חדרי האחסון. אור צהבהב מכיכר הֵייבְּרוֹ חדר מבעד לחלונות בחזית הבניין והאיר את החלל בזוהר כתמתם. בקומה הזו הוא אחסן את המלאי שלו - ספרים שנקנו מאנשים שהתייצבו יום יום עם ארגזים מלאים. "לקנות בסנט, למכור באֵירוֹ." כך מתנהל שוק הספרים המשומשים. עשה זאת מספיק פעמים ותרוויח כסף. ומה שנחמד, פעם בכמה זמן הגיע אוצר אמיתי בתוך אחד הארגזים. את אלה הוא אחסן בחדר נעול בקומה השנייה. אז אלא אם כן מישהו פרץ שם את הדלת הנעולה, מי שחדר לבית מסתתר בקומה השלישית, הפתוחה.

הוא גלש מטה על המעקה האחרון והתמקם מחוץ לדלת הקומה השלישית. בחלל האחסון שמעבר לפתח, כשמונים מ"ר, פוזרו ארגזים שנערמו לגובה של מטר וחצי־שניים.

"מה אתה רוצה?" קרא בקול, גבו לחוץ אל הקיר החיצוני.

הוא תהה אם זה היה רק החלום שעשה אותו דרוך אפילו בשנתו. שתים עשרה שנים כסוכן חשאי במשרד המשפטים הפכו אותו לפרנואיד במידה מסוימת, והשבועיים האחרונים גבו ממנו מחיר - הוא לא ציפה לזה, אבל קיבל את זה בהבנה, כמחירה של האמת.

"בוא נעשה את זה ככה," קרא בקול. "אני עולה בחזרה למעלה. ואתה, מי שלא תהיה, אם אתה רוצה משהו, עלה למעלה. אם לא, תסתלק מהחנות שלי."

דממה.

הוא עשה צעד אחד אל המדרגות.

"באתי לדבר איתך," אמר קול של גבר מתוך המחסן.

הוא עצר וניתח את מאפייני הקול. צעיר. סוף עשרים, תחילת שלושים. אמריקני, עם מבטא קל. ורגוע. ענייני.

"אז פרצת לחנות שלי?"

"לא היתה לי ברירה."

הקול היה קרוב עכשיו, ממש מעבר לפתח. הוא נסוג מהקיר, אקדחו מכוון לפתח, מחכה לדובר שיראה את עצמו. צללית הופיעה בפתח.

גובה בינוני, רזה, לבוש במעיל קצר. שיער קצר. ידיים בצדי הגוף, שתיהן ריקות. הפנים לא נראו בחושך.

כשאקדחו מכוון אל האיש הוא אמר, "אני צריך שֵם."

"סם קולינס."

"מה אתה רוצה?"

"הנריק תורוולדסן בצרות."

"מה עוד חדש?"

"יש אנשים שעומדים להרוג אותו."

"איזה אנשים?"

"אנחנו חייבים להגיע אל תורוולדסן."

הוא המשיך להחזיק את האקדח מכוון, אצבע על ההדק. מספיק שסם קולינס ירעד והוא מפוצץ אותו. אבל היתה לו הרגשה, תחושת בטן מהסוג שסוכנים ותיקים רוכשים במהלך ניסיון חיים, שאמרה לו שהבחור לא משקר.

"מי האנשים האלה?"

"אנחנו חייבים להגיע אליו."

קול נפץ זכוכית נשמע מלמטה.

"ועוד משהו," אמר סם קולינס. "האנשים האלה, הם רודפים גם אחריי."