באבא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
באבא
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

תקציר

לא כל היהודים המרוקאים היגרו לישראל. קומץ נותר במרוקו. בעיקר בקזבלנקה, העיר הלבנה שנבנתה בראשית המאה ה-20 על ידי הצרפתים כפּארק ארכיטקטוני שנועד לחיים טובים ומהנים. אל קזבלנקה הגיעו מתיישבים מכל הקולוניות הצרפתיות ומכל רחבי הממלכה המרוקאית. הם התגוררו זה לצד זה ופיתחו תרבות חיים יחידה במינה. בשנות השישים, צפיפות הדיור הייתה כזאת שאנשים התגוררו על הגגות, ומהם צפו אל האוקיינוס.
באבא הוא מאחרוני היהודים של העיר החושנית, השרה, הרוקדת וההוללת. הוא מארח על גגו אינטלקטואלים, פעילים הסתדרותיים ושאר דמויות שנבלעו בכור ההיתוך הישראלי, שגם פעל ככור שכיחה. יחד הם עוסקים בשירה ובספרוּת, בצוענים ובסוּפים, באפיקורוס ובשפינוזה. מפצחים גרעינים, נוגסים ארבֶּה קלוי ונהנים מנוכחותה של מריקה היפה. במשך היום באבא משוטט ברחבי העיר, המזמנת לו הפתעות, והוא מבלה את לילותיו עם הנשים הפגועות שלה. אמי בוגנים מציע כדרכו סיפור מסאי, שמשנה את תפיסת הקורא בצומת התרבויות, המקומות, הדמויות והז'אנרים.

פרק ראשון

. 1 .

אני זוכר את באבא מדירת החדר בקומת העלייה, שבה התגורר. הרחוב נשא את שם אחד הנהרות מאיני-יודע-איזה עמק בצרפת, שהתחברו לכדי שכונה שבה נדחסו ערב רב של מהגרים. הייתה חצר של יהודים מגורשים שדיברו חַכִּיתִיָיה ונמנעו מלדבר ערבית, והייתה חצר של צוענים, מָרוקנים מדורי דורות, שדיברו ספרדית מתובלת במיטב הקללות הערביות. אלה חגגו באיפוק ובערגה, כאילו אבלם על הגירוש טרם הסתיים, ואלה בפראות ובהפגנתיות, בתור שליטיו המקוריים של הרובע. אלה שרו ממיטב הרפרטואר של שירי אהבה, ואלה שירי פלמנקו שהתלהטו. אלה הקפידו לשמור על צניעותם ולא יצאו במחול, ואלה רקעו ברגליהם, רומסים את אויביהם תחת רגליהם, מאיצים במחיאות כפיים ובקסטנייטות את מחולות החיזור שלהם. היו בתי כנסת לזכרם של אבות בעליהם ומִקדשים של כל מיני מסדרים סוּפיים. במקדש אחד היכו מאמינים בגרזינים על ראשיהם עד שהתמוטטו, במקדש אחר שחטו פר ופיזרו את חלקיו בארבע פינות השכונה כדי להסיר את הקללה. במקדש הגְנאוּוה ערכו כל מבקשי רפואה, אהבה ונחמה טקסים לגירוש שדים. הם חזרו לשורשיהם האפריקניים, חשופים ופראיים יותר מהשורשים ההודיים של הצוענים, צווחים, מייללים, מרעישים, מתישים את עצמם כדי להתיש את אויביהם, מחזירים בדרכם את השכונה לשפיות לפני ההתפרצות הבאה בין תושביה שאיש לא יֵדע מה מקורה, האם במבט שלא הוסט או במילה שלא הובנה. השכונה הייתה כה מעורבת עד שהיא לא הפסיקה לעבור מטקס לטקס, מתפילה לתפילה ומחגיגה לקריעה.

הביוב עלה לעיתים קרובות על גדותיו והציף את הרחוב הצר, אך השכונה הייתה מבושמת למדי. בבתי המידות של הערבים הדיפו פרדסים זעירים ריחות מעצי תפוזים ולימונים, תאנה ומֶדלָר, ולקראת ערב השתכרו יפהפיות הלילה ושיכרו את התושבים. בווילות של הצרפתים בללו ערוגות פרחים עונתיים את ריחותיהם והצפינו אותם בצלילי פסנתרים וכינורות. שערי ביתו של מנהל אחד מבתי הקולנוע בעיר נפתחו בפני מכוניות שרד עם וילונות מוגפים, שלא חשפו את פניו או את פני אורחיו אבל הותירו שׂרוכי בשׂמים. הקונסוליה האמריקאית, במלוא תפארתה הארכיטקטונית, התנוססה בשׂדרה שסגרה על השכונה מצפון, והקונסוליה האנגלית, עם ניחוח הודי, בשׂדרה שסגרה על השכונה ממערב. השכונה כולה גודרה בדקלים, שהכילו את ריחותיה ואת רעשיה. במעלה אחת השׂדרות התנוססה הקתדרלה הלבנה, ומולה בית הספר הגבוה לאמנויות. קזבלנקה הייתה אז עיר קוסמופוליטית, לתפארת הקולוניות הצרפתיות. בכתביו של באבא מצאתי את הפִּסקה: “קזבלנקה נולדה בחלום שכובש זר רקם בשבילה מרוב התמכרותו לכיבושים. היא עיר בלתי צפויה ובלתי הגונה. ממחזה למחזה, מתשוקה לתשוקה. ככל שמסתובבים ברחובותיה אתה מסתחרר איתה ומבקש לעלות ולכבוש את בית העירייה, נכנס לוויכוחים עם הרוכלים או פושט יד ומבקש נדבות."

מאז שנוסדה בראשית המאה העשרים מסביב לגבעה שנקראת בפי השודדים והימאים "הבית הלבן", לא הפסיקה העיר למשוך מהגרים מכל קצות הממלכה. מֵחבלי הסהרה בדרום ומחבלי הריף בצפון, מערים מלוכניות לא פחות מאשר מכפרים נידחים, מאזורים ברבריים לא פחות מאשר ערביים. מתיישבים הגיעו מאלג’יר הסמוכה ומתוניסיה הרחוקה, מרוסיה הלבנה ומבלגיה הרכרוכית, מטורקיה החילונית ומהודו המקושטת. בעיות הדיור היו כה קשות עד כי לא הייתה קומה עליונה — שנועדה לכביסה — שלא כוסתה חלקית באותם חדרים בודדים, עם או בלי שירותים צמודים, עם או בלי מטבחון. בבניין של באבא היו שתי דירות חדר כאלה. באחרת התגוררה מריקה, זונה יהודייה, שהייתה ידועה בשכונה כמלצרית באחד הברים האפלים ביותר בעיר. היא עלתה ביפי קולה על זוהרה אל-פסיה, זמרת החצר, שתפסה את קומת הקרקע של אותו בניין, וביופייה על ריימונד, שלימים תתפרסם בישראל כזמרת, שהתגוררה באותו רחוב עם בעלה או מאהבה. מריקה אף עלתה בחושניותה על נשות הצוענים, שלא המעיטו באיפור ובמחשופים. בדרכה היא הייתה המלכּה היהודייה של השכונה, ואפילו ילדים נמנעו מלהיטפל אליה מפחד באבא, שהגן עליה. הוא לא היה הסרסור שלה, היא לא הייתה צריכה סרסור. היא הייתה זונה מכובדת, שלא אירחה בביתה אלא התארחה אצל כל נדיבי העיר האדיבה. כאשר ניגשתי לכתוב על באבא והתחלתי ללקט מידע על אודותיו, לא ידעתי מה עלה בגורלה. האם היא נותרה בעיר? האם התאסלמה, היגרה לקנדה או לאוסטרליה, נרשמה לאוניברסיטה, צברה תעודות, פרסמה את מכסת הפרסומים שלה והפכה לפרופסורית ללימודי מִגדר? האם נסחבה גם היא לצרפת, שם מצאה את דרכה לאחד מפרברי פריס, חזרה בתשובה, נישאה לרב הקהילה והביאה ילדים לעולם? באבא הקפיד על כל כללי הנימוסים מבית הספר הפרנקו-יהודי בעיר הרוחות, שבה נולד: דורש בשלומה מדי יום, קורא לה "גבירה", נסוג כדי לפנות לה מעבר במדרגות. עד כמה שזכור לי היא הקפידה להשתתף בהסתודדויות השבּת שלו, אבל לא הוציאה הגה מפיה. כולם בחבורה ידעו מה מקצועה, אך איש לא העיר הערה או חצי הערה — הוא היה נפלט מן החבורה. כל השנים הללו קיננה בי התקווה שיכול להיות שהיא עלתה, למרות הכול, לארץ ושאתקל בה באחד הימים על הכביש או בתחנה מרכזית כלשהי. כי הרי, אחרי שהתגברו על המעצורים שגרמו להם לשקול ולהפעיל סלקציה, הציוֹנים לא דרשו תעודות יושר או תעודות רפואיות אלא העלו את הכול.

בימים שבשגרה היה לבאבא סדר יום קבוע למדי. הוא התעורר עם אור היום וחיפש את הספר שעל השידה. הוא קרא בו עד שנעתק ממיטתו, צחצח את שיניו ורחץ את פניו. בשעה עשר בדיוק סיפק לו ילד ערבי את ליטרת הסופגניות היומית שלו והוא מיהר לבלוע אותן לפני שיתקררו בליווי תה ירוק, מתובל בלענה בחורף ובנענע בשאר העונות. לעיתים, כאשר מזג האוויר אִפשר זאת, הוא נטל את ארוחת הבוקר לרחבה הפתוחה, וקרה ששכנתו הצטרפה אליו. הם לא שוחחו על דבר, לא היה להם על מה לשוחח. הם בהו בחלל האוויר כאילו לא ידעו מה הם חושקים, או כאילו טעמו את טעם ההגשמה של מאווייהם. ניכר שהם נהנים מהשמש הרכה או מהרוח הקלילה. אחרי ארוחת הבוקר, בעודו בפיג’מה וכותונת קלה מעליה, שקע באבא שוב בספריו עד למועד הכנת ארוחת הצהריים שלו. הוא לא בישל — לא הייתה לו סבלנות — אלא חימם ארוחות מוכנות שקיבל מאחותו, שהמשיכה לדאוג לצרכיו, מעבירה לו מדי יום את חלקו בארוחות שהכינה עבור ילדיה כאילו היה עוד אחד מהם. הבוגר ביותר, המשכיל ביותר, האנין ביותר. הוא תפס תנומה, ורק אחרי שקם ממנה התקלח והתגלח. צחצח את נעליו כאילו עמד לצאת לקוקטייל או לפגישה עם נכבדי העיר, התלבש, הסתרק, התבשׂם, שהה רגעים ארוכים מול המראה, בוחן את עצמו מכל צד. לא היו לו יותר משתי חליפות, אבל הוא חיפה על מחסורן בצבעים הבוהקים של חולצותיו. בחירת העניבה דרשה ממנו מלאכת התאמה קפדנית. הוא לא פסח על דבר, לא על הציפורניים ולא על הריסים, וההכנות נמשכו שעה ארוכה. לבסוף נטל עיתון, גולל אותו ופנה לסיור ב"עיר חלומותיו": "עיר של זבובים. מכל הגדלים, מכל הצורות, מכל הצבעים. זבובי חרא וזבובי דבש. זבובי חוֹם וזבובי קור. זבובי זימה וזבובי פגרים. זבובים טורדניים וזבובים מתישים. זבובים עוקצים וזבובים ממיתים. לקזבלנקה אין פילוסופיה כי היא ממלכת הזבובים, והם מעניינים יותר מבני אדם."

במדרגות נתקל באבא בילדי השכֵנה מהקומה השנייה, שהצטופפה עם שמונת ילדיה בדירת שני חדרים בציפייה לגט, שיאפשר להם לעלות לארץ. בקומה הראשונה חלף על פני היהודייה הזקנה שגידלה לבדה שני נכדים, ספק יתומים ספק נטושים, האחת דוגמנית מובטלת והשני מוזיקאי, שחיכה להזמנות להופיע בחתונות. הזקנה גם אימצה קבצן מעיר הולדתם המשותפת, מזגאן או אגָאדיר, שיצא מוקדם בבוקר כדי לחזור על פתחי הסוחרים ולבלות את שארית יומו באחד מבתי הכנסת בקריאת תהילים. הוא חזר עם החשכה כדי לפרושׂ מזרן במטבח, למלמל מִסֵפר הזוהר ולשקוע בחלומות העלייה שלו. הוא לא פגש את באבא מבלי לשאול אותו אם הוא מכיר את כתוֹבתם של הציוֹנים. בקומת הקרקע כבר האיץ באבא את צעדיו כדי לחמוק מהזמרת מפֶאס, שנהגה לבקש ממנו לכתוב עבורה מכתב שבו הציעה את כישוריה לאמרגני החצר, העירייה, העולם. ברחוב הוא הניד את ראשו לשלום למנהל אליאנס, שהתגורר באחת הווילות, לחזן של בית כנסת, לשֵייך של אחד המסדרים, לעֶבד של אחת האחוזות הערביות. כולם ידעו שהוא חולק עליית גג עם הזונה הכי יפה בעיר, כולם קינאו בכבוד שנפל בחלקו, איש לא ידע מה טיב היחסים ביניהם.

באבא סייר בעיר כאילו עמדה למִסדר. כולם היו מהגרים או בני מהגרים בעיר ההגירה, לא מתגעגעים, צופים קדימה. אלה היו שנות השישים, לפני מלחמת ששת הימים שערערה את ביטחונם של היהודים. תחנתו הראשונה הייתה אצל מוכר הסוכריות והפיצוחים. היה אפשר בלי לחם ומים, לא היה אפשר בלי פיצוחים ומַאחִיה. הוא התעניין בשלום נשותיו וילדיו, קיבל חדשות מחצר הצוענים, שמע על מעלליו האחרונים של הממונה על הרחוב, שגבה דמי שמירה מבעלי החנויות ודמי חתימה מכל מי שהיה צריך את חתימתו על טופס לבקשת תעודת לידה או פטירה. אחרי שהזמין את פיצוחיו נכנס באבא לחנותו של שלֹמֹה, ששימשה אותו לאחסון יותר מאשר למכירה. שלֹמֹה עסק בסחר חליפין. על אף שדידה על רגל מעץ, הוא סייר בין הבתים ושני סבלים ערבים בעקבותיו, כל אחד והמטען שלו: הצעיר נשא כלי מטבח וכלי רחצה, המבוגר גלילי בדים. שלמה הציע כלים, שאותם רכש אצל סיטונאים, תמורת בגדים משומשים, ואת הבגדים מכר לספקי יד שנייה, שמכרו אותם לכל מיני רוכלים שסיירו בשווקים הברבריים ברחבי הממלכה: סירים מברזל, גיגיות מפלסטיק, מטחנות בשר ידניות, מטחנות קפה בעלות ארכובה, צלחות וכוסות מזכוכית — שלא שרדו את ניסיונו להַראות שהן בלתי שבירות — תמורת בגדים ונעליים שיצאו מהאופנה, קטנוּ על הילדים או התבלו ונקרעו. בבתים הוא התקבל בסבר פנים יפות, במיוחד לקראת החגים, כאשר העיר סיידה את קירותיה ותושביה חידשו את מלבושיהם. שלמה לא נעזר כלל בנייר ובעט. הוא לא ידע קרוא וכתוב, וגם מספרים הוא חישב בראשו במהירות מסחררת כאילו הייתה טמונה בו מכונת חישוב, בתקופה שבה עדיין לא נראו מחשבונים באופק. הוא השווה בין עלות הכלים ובין עלות הבגדים, משבח את כליו ומפחית בערכם של הבגדים שהוצעו לו תמורתם. אילולא היה עושה טובה ולוקח את הסחבות, הן היו הולכות לפח. לא התמקחו כלל על המחירים אלא על החפצים: תוסיף סדרת צלחות, אוסיף זוג נעליים. אפשר היה להזמין אצלו כל חפץ שמארחיו חיפשו, ותמיד התחייב לספק אותו אך בלי לנקוב במועד. מטחנת בשר, משחקי ילדים, מלכודות עכברים, מדי חום. הוא זכר את מבוקשו של כל אחד בלי לרשום דבר, וכאשר האיצו בו התרעם:

"שכחתי פעם שאשכח הפעם?"

הוא ידע אצל מי לבקר ועל מי לפסוח. רק אחרי שסיכם את עסקת החליפין, ניאות לשתות ולאכול.

ברגע שבאבא נכנס, הניד שלמה בראשו ופלט מאוכזב:

"עוד אמְצא באחד הימים, הצרפתים עוזבים, אני עוד אשיג לך מכשיר יד שנייה."

אבל באבא רצה מכשיר חדש.

"בשביל מכשיר חדש צריך רק כסף."

שלמה אפילו לא ידע מה יש לבאבא להציע תמורת המכשיר. עינו הייתה חדה מספיק כדי לראות שהאיש יותר מגונדר מאשר עשיר, מסתובב עם שתי חליפות ושלל עניבות, לא מבקש צדקה אבל גם לא תורם לצדקה. הוא לא עבד, הוא לא ניסה להציג את עצמו כאמן, הוא היה מאלה שמתגוררים בעליית גג. הוא נהג למצוץ ליקוריץ כי לא תמיד היה לו במה לקנות סיגריות. מצידו, באבא לא התעקש. הוא ידע שאפילו בעד דרישת שלום, סוחר בשיעור קומתו של שלמה דורש תמורה. הוא הקפיד להסתיר את חייו מאחורי חליפתו המגוהצת, הופעתו המרשימה, דיבורו הרך. הוא נמנע מלהתערב בנושאים דתיים או פוליטיים, וככל ששתק חסך מעצמו את טרדות השעה. הוא רצה להיות שולִי בשולֵי העיר השערורייתית והמרתקת ביותר עלי אדמות. לולא מריקה, לא היו מבחינים כלל בקיומו. אבל על מריקה הוא לא היה יכול לוותר.

רחוב לוזיטניה — על שמה של ספינה בריטית שהוטבעה בשנת 1915, ושטביעתה זירזה את כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה — היה רובו ככולו יהודי. היו בו כתריסר בתי כנסת, כאשר הבולט ביותר היה "אֵם הבנים", הצמוד לתלמוד תורה עבור ילדי השכונה, שהוריהם המשיכו להחרים את אליאנס. בַּבניין לידו התגורר הפייטן ר’ דוד בוזגלו, שהתעוור מסיבות אציליות של אכילת מִשמנים וממתקים ושתיית מַאחִיה לחימום קולו ונשמתו. באמצע הרחוב, בקומת הקרקע של בית מגורים, היה בית כנסת מחתרתי למחצה, שנועד לכופרים שאכלו מכל טוב ועבדו בשבת, התפללו לפני שפנו לעבודתם ואחרי שהקיאו את טריפותיהם. הרב, אינטלקטואל ידוע בקרב הכופרים, לא בדק בציציות מתפלליו יותר מאשר בציציותיו. הוא שהה כל היום במקדשו, לומד תורה כיאה לרב שתורתו אומנותו. הוא קרא את "מורה נבוכים" ואת "הכוזרי" בשפת המקור ועבד על תרגום חמש המגילות לערבית. תמיד היה פנוי לשיחה, לא חשוב על מה. את בית הכנסת ירש מאביו והועיד לבנו, כי בית כנסת היה בעבורו מקדש מעט ומקור הכנסה מכובד. את באבא קיבל בסבר פנים יפות על אף שידע שהוא אינו מדקדק במצוות, אינו מתפלל, וחולק את גגו עם פרוצה.

לפי אלבינו, שעל השיחות בינינו אני מתבסס רבות, הם לא שוחחו על דבר. מן הרגע שבאבא הופיע התפנה הרב מכל עיסוקיו ונפרד מאורחיו. לא כל יום נכנס באבא, רק כאשר התחשק לו. הרב לא הרשה לעצמו להחמיץ את ביקורו, כי הוא ניסה את תרגומיו עליו. במשך חצי שעה הוא דקלם באוזניו את הפסוקים האחרונים שתרגם, ומכיוון שבאבא ידע את המגילות בעל פה, הוא בדק אם הנגינה בערבית הולמת את הנגינה בעברית שהייתה לו בראש. כאשר הרגיש בצרימה הוא עצר את הרב, וביחד הם שיפצו את התרגום. לא היה בסביבה יהודי ששלט בערבית ספרותית כבאבא. לצערי, אלבינו לא ידע לומר מה קרה לרב והאם פורסמו תרגומיו. יציאת היהודים ממרוקו הייתה בעיניו בגדר עריקה: במחצית השנייה של שנות התשעים הוא עדיין המשיך להתרעם על הציונים, שהבריחו בצורה מחתרתית אפילו את תושבי קזבלנקה, בין שהיה הדבר מוצדק ובין שהיה מבוים כדי לעשות רושם. למרות שהשליחים אימצו להם גינוני סודיות, כולם ידעו עליהם הכול. היכן הם מתגוררים, היכן הם מקבלים קהל והיכן הם מבלים — ואיש מהם לא נעצר, לא נשפט ולא הוצא להורג. הרשויות המרוקניות התעלמו, הקהילה לא רשמה. אף על פי שמשאיות עם ארגזים ענקיים מעץ, שבהם אִחסנו היהודים את מיטלטליהם, נראו חוצות את העיר בכל הכיוונים, העולים נעלמו תוך יום אחד בלי להיפרד משכניהם הערבים. במעבר הלכו אנשים לאיבוד, ואיתם כתביהם. מאמציי לעלות על עקבות רבם של הכופרים לא צלחו. אולי התמזל מזלו והוא נמנה עם חברה קדישא בעיירת פיתוח כלשהי וקבר בכבוד את הבדווים, אולי הידרדר והתמנה לרב שכונתי מטעם ש"ס; בכל מקרה, לא שמעתי על מפעל תרגום המגילות לערבית. הייתי שמח לשמוע שהרב הגיע אל המנוחה ואל הנחלה ושמלאכתו, בהשגחת באבא, זכתה להתפרסם לשמחת שני מיליארדי קוראים. כלומר שגם מוסלמים מתענגים על "שיר השירים", מתהדרים ב"משלי" ומתפקחים עם "קהלת". לשלמה המלך מגיע ללא ספק יותר משהגיע לו עד כה בעולם המוסלמי, ועוד יותר ממה שהגיע לעמיתו אפיקורוס בעולם ההשכלה והחוכמה. לא בכדִי כתב באבא בדברים שמצאתי בעיזבונו: "איני יודע אם האל קיים או לא קיים. השאלה אינה משנה הרבה. רק אל תלך שולל אחרי כל מיני מחרחרי מילים שמפטמים את שכלך בתארים שליליים, בְּאתה נצחי או בזולת מוחלט. כולם פולטים שטויות על מה שהם לא יודעים. אל תתפתה לשוות לאל תכונות אנושיות, שפוגעות במעמדו. לומר עליו שהוא טוב, מחפש את טובת האדם הטוב ואת רעת האדם הרע, זה לחטוא נגדו. מבחינתו אין טוב ואין רע, כמו שאין בו שרירות ולא הכרח. האל מנהל חיי נצח ואושר. הוא לא מתעסק כלל בך, ועוד פחות במשקרים בשמו. הרי האלים לא מתעניינים בבני אדם."

למרות כל המאמצים נותרתי זר בארץ, גם אחרי חמישים שנה. לא בגלל שלא מצאתי את מקומי או שהופליתי לרעה — תמיד חיבבו והעריכו אותי — אלא בגלל שלא הכירו בי, ולא הכירו בי בגלל שלא ידעו מאיפה אני בא ובגלל שלא ידעתי היכן אני עומד. דיברו על אשכנזים ועל ספרדים, על מערבים ועל מזרחים, אלא שלא הייתי לא מאלה ולא מאלה ולא התאמצתי במיוחד להיות ישראלי. כי לא ידעתי מה זה. אבל הייתי מַגרָבּי בכל רמ"ח אבריי, בכל נימי נשמתי, בכל מצמוצי עפעפיי, בכל ציורי חיוכיי. מהבוקר עד הערב ומהערב עד הבוקר איש המַגרבּ, ואם לדייק, איש קזבלנקה. ואחרי קרוב לשבעים שנה, מלבד קומץ אנשים, בתוכם מורי ורבי ר’ שלמה אלבז ז"ל, אין יודעים בארץ מה הוא המגרבּ. על אף המחקרים, הספרים, הסיורים ברחבי הממלכה, האפליה המתקנת. לא אשכנזי ולא ספרדי, לא מערבי ולא מזרחי, לא מאותם "יוצאי אסיה ואפריקה". אינני מתכחש לְדבָר, אינני מתנכר לדבָר. אני דובר ערבית רהוטה, ומכיר את תולדות מרוקו לא פחות טוב מאשר את תולדות ישראל. אני רק מבהיר את מצבי בבואי לכתוב את מה שאני עומד לכתוב.

אנשים כמוני עלו לארץ מן האוקיינוס האטלנטי ונקלעו לכרך הומה של ערב רב על שפת איני-יודע-איזה ים. ההמולה לא הבעיתה אותי אלא ריתקה אותי. לא זיהיתי את עצמי בה, לא תפסתי מה מקומי בה. כאשר פלטו סביבי את המילה "מרוקאי", לא ידעתי בדיוק למה הכוונה. אולי לדמות העילגת, יציר כפיה של חברת מהגרים, שהורגלנו אליה; אולי לגלגולה התרבותי, הפוליטי או האקדמי. ככלל, מן הרגע שבו עזבו היהודים את מרוקו, הם הפכו לקריקטורה של עצמם. איני יודע עד כמה זה חל גם על העירקים, הרומנים, הפולנים, הרוסים. סביר להניח שגם הם סבלו מחבּלות בכור ההיתוך, שהכליא גזעים מזנים שונים ועטף את תוצרתו בסיפור רעוע של גבורה ושכוֹל. כל השנים הללו נבצר ממני לתפוס מקום. עמדתי בצד והבטתי בלא מעט שקיקה בהתגוששות הבין-עדתית, כמעט ולא נוטל חלק בה. מעולם לא הצבעתי, לא התגייסתי, לא ביקשתי שיחזירו שטחים ולא שיחזיקו בהם, לא מחיתי נגד אפליה ולא חתמתי על עצומה. חיכיתי שכל הסיפור הזה יסתיים איכשהו. אמנם הזדמן לי פה ושם להזיל דמעה על ילדה מוסלמית שנהרגה בהפצצה או על ילד יהודי שהתפוצץ באוטובוס. אבל עם השנים, אפילו לַשכול מתרגלים. כנראה שאני נמנה עם הבודדים שמסתדרים עם שלל השדים האוחזים בנו, ובראשם אלוהים. עם השד העדתי אני דווקא חי לא רע כי אני מכיר בקיומו, מזהה את אחיזתו בכל אחד, נהנה מתעתועיו ולא עושה דבר לגרשו. איני מכחיש את קיומו, מהסיבה המכרעת שאני מגלם אותו בצורה זו או אחרת. הוא יישאר איתנו עוד הרבה שנים. אלא אם כל העסק יקרוס מסיבה זו או אחרת.

אני מודה שמהצד שלי, במקום שבו עמדתי ולא עמדתי, נוכח-נעדר, הכול נראה תמוה. רגוע ומגוחך כאחד. אני נתפס דווקא לתופעות המשונות ביותר, והארץ רווּיה תופעות כאלה. אני די נהנה מהצְפייה המתמשכת בַּמָּחול סביב המדינה היהודית-צלבנית שאליה נקלעתי ושממנה איני יכול לצאת, מסיבות לא פחות משונות מאשר המניעים שגרמו לי להגיע אליה. ניסיתי גם ניסיתי, אפילו הצלחתי, אבל חזרתי כלעומת שעזבתי. הייתי מכור לַמָּחול, והמחול חסר לי. שום דבר אחר. לא שאני צופה שהוא יסתיים בחיי, או שאני רוצה לראות את סופו — הוא ישרוד אותי. מדובר במחול אלוהי ובמחול שׂטני כאחד. מחול של יופי ושל כיעור, של אנינות טעם ושל גסות רוח. המחול המדכא מסביב לַשכול, המלכד אותנו. כל בוקר אני מתעורר, מודה לבורא עולם על שהחזיר בי נשמתי ובודק את גובה החדשות ואת קצב ההמולה. על גלי האתר, על מסכי העיתונים, מבעד לחלון, ובערב על אקרני הטלוויזיה. המחול סביב המתעשרים המסואבים. המחול סביב הפוליטיקאים המפגרים. המחול סביב הדוגמנים והדוגמניות שיודעים גם לשיר, גם לשחק וגם לפלוט שטויות. המחול המבאס סביב המימונה. המחול המייאש סביב ניצני (או שרידי) הישגיו של המוח היהודי. המחול הקבּלי סביב אֵל, שאיני יודע אם הוא שרוי מת בספריו או שהוא מתבצר מאחורי שתיקתו, שתיקת באבא. אימצתי את אמרתו, שלפיה "נולדת במקרה, אתה חי במקרה, עוד תמות במקרה, וכל מה שקורה לך הוא יד המקרה. אל תנסה לראות בגורלך משהו מעליו או מתחתיו. אל תשַווה לחייךָ יותר חשיבות מאשר ליתוש, ואל תפריז במידת הנזק של עקיצותיך. סיפוריך הם מסכה מאחורי מסכה, ותהום פעורה מאחוריהם. אל תנסה לסתום אותה במילים."

איני מאלה שמתפעמים בוקר וערב מנפלאותיה של ישראל. יש לי הרגשה שאני חי במדינת האבסורד, עם שלל דמויות תימהוניות האחת יותר מרעותה. מאז שגיליתי כי כולנו ילדים מוכים של אלוהים, אני מחפש את הפציעות ואת הצלקות. אינני צריך להסתובב הרבה. לא באוניברסיטאות ולא בבתי אבות, אפילו לא בבתי חולים למשוגעים. מספיק להסתכל בטלוויזיה או לקרוא עיתונים. אינני מחסידיה הגדולים של הספרות העברית. אינני מבין במה היא עוסקת ולשם מה. אני רק יודע שדמויותיה אינן מגיעות לקרסולי הדמויות שמילאו את הארץ. אנשים כמו ישראל אלדד, ישעיהו לייבוביץ’, לייבלה וייספיש ועוד רבים אחרים. אינני סופר ולא בן סופר. איני יודע, וגם לא מנסה לדעת, אם אני כותב סִפרות, הגוּת או היסטוריה. אני כותב כי אני כותב. יכולתי גם לא לכתוב. גם אם יזַכּו אותי באחד הימים בהכרה, כתביי אינם חשובים כלל. הם לא ישַנו דבר במה שקורה לאנושות, שהולכת ומסתעפת, הולכת ומחליאה, וגם לא בתולדות הרוח, שהולכות ומשתבשות, הולכות ומתפרעות. אני כותב כי אין לי משהו טוב יותר לעשות. עייפתי מלתור את העולם. ספרים נופלים לי מן היד. נלאיתי מסקס, זקנתי מכדי לחפש עוד אהבה. נותר לי רק לכתוב, אחרת הייתי משתעמם ומתקלף עם הימים. המנצחים הם המסַפרים סיפורים, והשורדים הם המסַפרים את עלילות ה’. לא הייתי בין המנצחים, ובקושי שרדתי. לא היה לי מה לספר, אז חיפשתי אצל אחרים. כי לא כותבים סתם, אפילו לא משפט. לא ממציאים סיפור מכלום, נתלים תמיד במשהו. דמות, פגישה, התגלוּת. כל האומר שסיפורו הוא המצאה מראשיתו ועד סופו משַקר, או מכתים נייר. לא כותבים כדי לשעשע, כדי להתרפק על העבר, כדי להעיד או לתעד. הרשת רווּיית שעשועים, התרפקויות ועדויות. לא כותבים כדי להאיר, להשכיל, למכור ספרים. ספריות שלמות עומדות בכבוד בכל המשימות האלה. אני כותב כדי להשחיר נייר ולחלוק בשיעמום שלי עם אחרים.

בצעירותי רציתי לכתוב מחדש את "שיר השירים" אבל גיליתי שסופרים אינם חדלים לעשות זאת, והתוצאה אף פעם אינה יכולה להתחרות עם המקור. רציתי לכתוב מחדש את ספר איוב כדי לנסות ולהגליד במקצת את פצע השואה שלי, אבל נפסלתי למלאכה ואני משאיר אותה למי שירצה להציל את אלוהים ואת היהודי. יותר מכול, רציתי לכתוב מחדש את ספר קֹהלת. לומר לכם עד כמה איני כותב סתם. אם כבר אני כותב מבלי להתחשב בקוראים, אז שיהיה זה לפחות בשם האבסורד ולשם האבסורד. באבא היה מתקן אותי והיה אומר: "בשם אפיקורוס ולשם אפיקורוס." כי כבר אין קוראים את קֹהלת. הוא משעמם מדי, מייאש מדי. נדבק בו חשד אפיקורסות. אילו יכלו, היו מחרימים אותו. אפשר היה לחבר עליו ספר שיקרא להוצאתו מהתנ"ך. רציתי לקרוא את כל מה שנכתב עליו, לסכם את הפירושים השונים ולהביא פרשנות משלי, להשלות את עצמי שהינה הוספתי נדבך פרשני חדש. אבל לא היו לי החשק ולא הסבלנות. אינני חיה מחקרית. שיטות המחקר, אפילו אם קרסו תחת הדקונסטרוקציה, מבהילות אותי. אינני רואה טעם לקרוא ספרים על גבי ספרים, לסכם אותם ולהפיק מכל הטִרחה הזאת ספר חדש, במיוחד לא על קֹהלת. קינאתי באנשי קולנוע, תסריטאים ובימאים היכולים להביא, תודות לחדשנותה של אמנותם, פרשנות מקורית. התפתיתי אפוא לפרשנות סיפורית: לכתוב סיפור ולרשום אותו על שמו של קֹהלת, לא פחות ולא יותר. או לכל הפחות להקדיש לו את הסיפור. הרי האבסורד טבוע עמוק בחיינו, וכפי שכבר ציינתי אני חי בממלכת האבסורד. חיפשתי לי דמות שיכולה לגלם את קֹהלת בימינו, במלוא הדרו ובמלוא עוניו. האמת היא שדמויות טרגיות לא חסרות לנו. מכיוון שמלך הוא המככב בקֹהלת, היה אך טבעי שאחפש לי דמות מקרב הפוליטיקאים. איש צבא, איש מדינה, איש חוכמה. מלבד בן גוריון, לא קם לנו איש מדינה בעל שיעור קומה. אבל חיטטו כה הרבה בחייו, נברו כה הרבה בכתביו, פשפשו כה הרבה במעשיו וכתבו כה הרבה על אודותיו, עד כי אסור לעסוק בו מבחינה ספרותית. הוא אבד לסִפרות, ובאשמת ביוגרפים מעוטי כישרונות, חוששני שאבד גם להיסטוריה.

בהתחלה עוד חיפשתי את קֹהלת שלי בירושלים. אם לא להיוולד בה, לפחות להיות מחובר לה, בוהק מאורה, דוהה מעגמומיותה. הרבה טוענים לבעלות על ירושלים, מעטים מודים בשייכות לה. אבל העיר כבר לא הניבה ולא תניב קֹהלת חדש. היא אינה קוראת את המגילה, ואם היא קוראת אותה היא אינה מבינה אותה. לא את הרבדים האפיקורסיים ולא את הרבדים הצדוקיים. העיר מתחרדת יותר ויותר, ולא ירחק היום שבו אחד מבתי הדין הרבניים שלה יתלה את קֹהלת ההיסטורי על אחד מקירותיה. להוציא את פרשת השבוע, כמעט לא עוסקים בתנ"ך. אולי בגלל שיר השירים, איוב וקהלת. אפילו בבתי הספר מסתפקים ברבדים ההלכתיים בספר ויקרא. החרדים עוסקים בסוגיות שאבד עליהן הכלח וטומנים את ראשיהם במסכתות שלהם. את נגינת התורה הם איבדו ברעש בתי המדרשות, מבלים יותר זמן בטישים ובטאנצים מאשר בקבלה שלהם. לא הלימוד הוא התעשייה העיקרית שלהם אלא הרבייה. הם עוברים מחתונה לברית מילה, עד שהם מובילים את הלווייתם. סותמים את אוזניהם, מכסים את עיניהם, עסקניהם מנבלים את פיהם. מאז שהתייאשתי למצוא קֹהלת בירושלים נזכרתי בבאבא, בהיכרות שלי איתו בשנות השישים של המאה העשרים ובחקירת נסיבות מותו באמצע שנות התשעים. עשרים שנה עברו מאז שראיינתי את אחרוני מכריו וחבריו. סביר להניח שכולם הלכו לעולמם, ושאיש אינו זוכר אותם כדי לקבול על פרט זה או אחר בסיפורי. שנות השישים סימנו תפנית בתולדות היהודים של קזבלנקה: הם היגרו בהמוניהם לצרפת, לקנדה ולישראל, ומלחמת ששת הימים רק זירזה את עזיבתם. בשנות התשעים התייצבה הקהילה סביב מִספרה הנוכחי — אולי אלפיים, אולי שלושת אלפים.

איני משלה את עצמי בדבר גורלו של חיבור זה. במיוחד אם אדם כבאבא, שלו אני משמש רק סופר צללים, עומד במרכזו. את מה שלמדו מִקֹהלת המקורי ילמדו מִקֹהלת הנוכחי: לא דבר ולא חצי דבר. האדם ממשיך בשלו בלי לשנות את אורחותיו ובלי להמעיט בספריו, בלי לִשעות לשעת מותו המתקרבת. ממשיך לשמוח ולבכות, להתלהם ולהשתולל, לאהוב ולשנוא, ואפילו להרוג על ימין ועל שמאל. ללא מעצורים, ללא ייסורים, ללא סיבות. האמת היא שמוֹתר הבהמה מן האדם: הבהמה אינה הורגת על מנת להרוג, אינה משמרת את קורבנותיה, אינה מנצלת את רעותה. אינה יוצאת למלחמה — לא מלחמת ברירה ולא מלחמת מצווה. אינה סוטה מדרכי הטבע, אינה עמלה כלל: לא ספרים, לא פרסומים, לא תארים, לא כיבודים, לא פרסים. היא עוברת מעת לעת בלי להתייסר בצוֹק העיתים. עת לאהבה ועת לשלווה, עת לאכול ועת להעלות גירה.

בצאתו מבית הכנסת "שומרי שבת" של רב הכופרים עמדה בפני באבא בחירה קשה: לעלות את רחוב לוזיטניה לכיוון השׂדרה שהובילה לפּארק או לרדת אותו לכיוון כיכר ורדן. אם בחר בשׂדרה היה נכנס לקתדרלה לתפוס שיחה עם הכומר, או לבית הספר הגבוה לאמנות לביקור אצל מנהלו היהודי. הכומר היה דומיניקני, הִרבה להבהיר נקודות במשנתו השערורייתית של מייסטר אקהרט ולצטט משיריו של אנגֶלוּס שילֶזיוּס, ואילו המנהל התמחה בציוריו של דלקרואה והִרבה לדבר על השפעתם של צִבעי מרוקו על סגנונו. באבא לא התעניין במיוחד ברוחניות נוצרית או באמנות, לא הבחין בין ציור מודרני לציור ילדים ולא חיפש אצל הנוצרים את מה שאיבד אצל היהודים. אצל הראשון הוא בדק את קצב היציאה של הצרפתים ממרוקו ושאל על גורל ספינותיהם, בתיהם ורהיטיהם, אצל השני בדק את מצב שוק האמנות בעיר הכוללת-כול. הוא היה ונותר נער, שחיפש מטמון בנקיקי הסלעים מסביב לעיר הרוחות ובָאִי שסגר את המפרץ שלה, ורק הרחיב את תחום גישושיו לשוק העתיקות, האמנות והספרים הנדירים, שלא לדבר על שוק הספינות. לא היה לו במה לרכוש דבר, אבל הוא לא ויתר על כמיהתו הנחושה להימנות עם גדולי האספנים — ולא חשוב של מה. הכומר היה איש הקשר שלו לעתיקות שהצטברו בבתי המתיישבים, והמנהל היה איש הקשר לעולם האמנות.

באבא יצא משיחות אלה מותש. בגלל שלכומר לא היה מה לחדש על נדידת הצרפתים והוא לא הפסיק לחזור לחבורת תלמידיו של אקהרט ובגלל שהמנהל כה הרחיב על הכרישים שהסתובבו בשוק האמנות עד שהוא לא הותיר לו כל אשליה באשר לעתידו לרכוש איזה ואן גוך שהגיע בדרך לא דרך למרוקו, או סקיצה של דלקרואה ששכבה בעליית גג בְּמַכנס או בטנג’ר. באבא נטה לחפש את הרפייתו אצל שחקני הפטאנק. הוא היה מוכשר מספיק כדי לא לסחוב איתו כדורים אלא למצוא בשטח זוג פנוי. הוא נודע כאחד הצלפים הטובים ביותר בפּארק, ולא היה כמותו לאמוד לפי טביעת העין בלבד את מרחק הכדורים לכדורון ששימש מטרה, לנתח את מצבת הכדורים בהתאם לטופוגרפיית השטח, לאתר את הכדור שבו היה צריך לקלוע כדי להפוך את מצבת הכדורים מסביב לכדורון ולהמיר הפסד בטוח בניצחון מוחץ. כאשר הוסכם כי צריך לפגוע דווקא בכדורון ולהעיף אותו קדימה או לצדדים מבלי לשנות את מפת הכדורים, הוא הוריד את המקטורן שלו, מסר אותו לאחד השחקנים, הפשיל את שרווליו, נעמד במעגל שצויר על הרצפה וסימן את המקום שבו היה על השחקנים לעמוד כדי לזרוק את הכדורים, חיכה שכולם מסביב יידוֹמו כדי לאפשר לו להתרכז וירה את כדורו באלגנטיות, ששיוותה למאמציו קלילות של רקדן. הוא לא אִכזב, הוא תמיד הפך את סדר הכדורים ואת גורל הסבב. כאשר הצליח — ולרוב הוא הצליח — איש לא אמר מילה. שחקני פטאנק משתדלים להסתיר את התפעלותם, אינם נוהגים למחוא כף ואף גוערים בסקרנים שמתפתים לעשות כך. בחדרו של באבא היו כמה מדליות של תחרויות, גם אם מעולם לא רכש כדורים. בימים רגילים הוא המשיך לשחק עד שירדה חשכה שפיזרה את השחקנים, ואז חזר לספריו או נבלע בביתה של אחת מנשותיו.

בצידו האחר הגיע רחוב לוזיטניה לכיכר ורדן, שחיברה בין בולבר דה-בורדו ובולבר דה-פריס והובילה דרך רחוב גדג’ לכיכר דה-פרנס הסואנת. העיר הגשימה חלום שאביר הקולוניאליזם, המרשל ליוטי, רקם עבורה. כל מי שנענה להזמנתו הקים את יצירתו הארכיטקטונית באחד מרחובותיה הראשיים. ליוטי העתיק את נהרותיה, מלחמותיה וגיבוריה של צרפת לשדרותיה, כיכרותיה ורחובותיה של הגבעה, וזו התפתחה לממדים מופלאים של אלבום ארכיטקטוני. בתמורה זיכתה העיר את ליוטי במושב באקדמיה הצרפתית. בשנות השישים השתרכו תורים בכיכר ורדן לפתחו של צלָם שהפיק תמונות עבור תעודות זהות ודרכונים, כאילו חיפשו להם כולם זהות או הצטיידו בדרכון ללא נודע. ריחות צבעוניים נפלטו מדוכנים שהציעו את שלל העיתונות הצרפתית על נייר טרי: מגזינים לנשים, רומנים מצולמים, חוברות מצוירות לילדים. בתי מרקחת הציעו במכירה חופשית, ללא מרשם, את תרופות הפלא של הרפואה המערבית: גלולות, משחות, נרות ושאר משככי כאבים, מסירי חששות, מרפי מתחים, מקלי ייסורי מצפון, אם היו בכלל כאלה בָּעיר ללא מצפון. חנויות למכשירי חשמל הציגו לראווה מאווררים עיליים, יעילים יותר נגד זבובים מאשר נגד החוֹם, ורכישתם העלתה את המעמד החברתי של הקונים. חנות כלי כתיבה מסודרת להפליא ובה מדפים למחקים, לעפרונות, למחברות ולשאר אביזרי השקדנות הבית-ספרית דמתה לכיתה לדוגמה של הרפובליקה. חנות לממכר בקבוקי אלכוהול שיכּרה עוד לפני שנכנסו אליה, חנות סיגריות וסיגרים פיזרה את ריחותיה של אמסטרדם על המדרכה. רוב המוכרים היו יהודים, והכיכר עם האורנים שלה דמתה לגלריית החיים הטובים. מפעל הפיס פיזר את דוכני המזל שלו לאורכה ולרוחבה. איש לא פיענח אז את העיר, כי המרשל לא השאיר את המפתח לפתרון חלומו. להוציא אולי את באבא, ששוטט בה כבתוך סֵפר בנוי לתלפיות, שאינו משמש לדבר מלבד לרתום פרשנים לפיענוח המפלצתיות של עלילתו האלוהית. הקורא המשועשע של שפינוזה, שהתקשה לעקוב אחרי מבנה ה"אתיקה המופרכת" שלו, כתב: "קזבלנקה נטולת הגדרות, הנחות, הוכחות. היא מורכבת רק מִסְכוליוֹת, ואלה עשויות בוץ מהול בתאוות, בצרחות ובדמעות. מקוטעות, שבורות, פצועות, משתרבבות זו בזו, משנות את משמעותן עם ימיהן. העיסוק ב’אתיקה’ הוא בגדר שעשוע בּדאווי להשגת האהבה האינטלקטואלית של שפינוזה."

כיכר ורדן, שנקראה על שם מלחמת מוצבים רווּיית טיפשות, מחלות וגזים רעילים שגבתה מיליון קורבנות מכל הצדדים, הייתה באותה תקופה לב העיר והובילה לכל מקום: מערבה היה אפשר להגיע לאוקיינוס, מזרחה לרובעים המִנהליים, דרומה לאזור האירופי, צפונה לנמל. רחוב האנגלים הוביל לכיכר מרקש, לשוק העממי ביותר שהמה אדם עשרים וארבע שעות ביממה ולַמַאלח. הרובע היהודי, שהתמלא עם תנועת המהגרים הפנימית, עדיין לא הספיק באותן שנים להתרוקן בגלל גלי העלייה לארץ ועדיין שקק חיים עם צרחות הרוכלים, קריאות הקבצנים ושידולי השמשים לקריאת קדיש. באבא נמנע מלבקר בו. לא היה לו מה לחפש שם, לא חפצי אמנות ולא רהיטים עתיקים, אפילו לא אשליות, ולשידולי השמשים הוא כבר לא נענה. הוא לא נחלץ מהמַאלח שבעיר הרוחות כדי לחזור למַאלח בקזבלנקה, שאליו התנקזו מדוכאי שאר המאלחים בממלכה. תושביו לא היו יפים ולא נקיים. נשמתם הייתה כה מרוטה עד כי נתנה בהם סימנים של מוּפרעות. אלמלא הוצאו הילדים על ידי אליאנס, אוצר התורה או חב"ד, שסיפקו להם גם ארוחה ביום, ולולא הטיפול הרפואי ששאר ארגונים פילנתרופיים סיפקו להם, הייתה התמותה בקרבם שוברת שיאים. כל מי שמצא עבודה מסודרת, פחות או יותר, נחלץ מהמקום ועבר להתגורר לאורך רחוב האנגלים, בשכונות שמשני צידיה של בולבר דה-בּורדו, ובעיקר בשיכונים שנבנו על ידי הצרפתים מול הים בשנות החמישים כדי להפחית את הצפיפות הבלתי נסבלת במאלח ובקסבה. המאלח נותר בית תמחוי אחד גדול שבו "שיר השירים" עודד את הילודה, איוב ניחם אבלים ואליהו הנביא חבש עניים מוכי טיפוּס ומלריה, שחפת ועגבת. שליחי הסוכנות היהודית לא היו צריכים להתאמץ: הצעותיהם נענו בלי שהִקשו עליהם, ודיירי המאלח נעו לעבר הארץ המובטחת כשנשמתם מזילה דמעה בת אלפיים שנה. עלייתם הייתה בגדר גאולה. אבל באבא לא היה מהגואלים ולא מהנגאלים. הוא לא היה ציוני או לא ציוני. על אף העלייה ההמונית, הציונות העסיקה קומץ של משכילים בלבד, ועוד קומץ של חניכי תנועות הנוער. המרוקאים עלו בהמוניהם כי נסחפו על ידי תנועה משיחית שהעלתה אותם על כנפי נשרים, גם אם היו אלה משאיות חורקות וספינות רעועות. היהודים שנחלצו מהמאלח ונותרו במרוקו לא נטו לחזור אליו, אפילו לא בחגים, כאשר המאלח התנקה כבדרך נס ונעשה לתיבת תהודה של אלוהים. אלה שהתמקמו בשכונות היוקרתיות אפילו לא רצו לשמוע על החצר האחורית, שקיבלה את המשיח או את שליחיו, בדמותם של שליחי הסוכנות שֶעטו מסכות של סוכנים חשאיים.

לפעמים פנה באבא לשוק הספרים המשומשים שליד שוק הפשפשים, שבפי הצרפתים נקרא שוק הכּינים. הרוכלים הכירו אותו. הוא לא רכש ספרים אלא החליף אותם תמורת סכום זעום. לא היה לו כסף לקנות אותם, והוא גם לא ראה טעם לשמור אותם אחרי שקרא בהם. הוא לא השתעשע במחקר ולא בכתיבה — כך חשבתי עד שאלבינו מסר לי את חפציו האישיים — ובחדרו לא היה מקום לספרייה. בעלי הדוכנים הכירו אותו היטב, וחיכו לבואו כדי להראות לו ספרים שסברו שהם בעלי ערך. הייתה לו טביעת עין של ביבליוגרף, או לפחות גינונים של ביבליוגרף, והם סמכו על שיקול דעתו ועל אומדנו. הוא ידע להבדיל בין ספרי "בּרָרָה" לספרי איכות. משוכנע שבעסק הזה לא התוכן קובע, באבא לא היה צריך לקרוא אותם כדי לגזור את דינם. הוא בדק את שם המחבר, את ההדפסה, את ההוצאה לאור, את שנת הפרסום. לרוב הוא דחה את הספר בלי להוציא הגה מפיו, לפעמים עלעל בו, וככל שהקדיש לו זמן רב יותר כן עלה ערכו בעיני הדוכנאי. באבא לא למד מעבר לחטיבת הביניים, לא יצא את גבולות מרוקו ולא כיתת רגליו בספריות. אבל הוא ניחן בכושר לימוד מפתיע, ולצד ערבית ספרותית ראה חובה לעצמו לקרוא את כל הכותבים האפיקורסים כדי לבסס את השכלתו התורנית. בגלל שאיש מלבדו לא עסק בהערכת ספרים, ועוד בהתנדבות, לא היה לו מתחרה בעיר הדמויות המשומשות. הדוכנאים התפרנסו בעיקר מקניית ספרי לימוד וממכירתם, מכיוון שלספרים לא היו דפי תרגילים ושימושם היה רב-שנתי. לא המו"לים קבעו את התכנים אלא האקדמיה הצרפתית, שחלשה במלוא תפארתה גם על הקולוניות. כאשר זיהה ספר נדיר נהג באבא לבקש זכוכית מגדלת, שבעזרתה בדק מקרוב את ההדפסה, את הפיגמנטים של הדיו ואת רקמת הנייר, כדי לוודא שתאריך ההדפסה אינו מזויף. סיורו בין הדוכנים ארך שעות ארוכות, כשהוא עובר מאחד למשנהו באותה סמכותיות מהולה בענווה שכה אפיינה אותו, אינו שועה לבקשת הדוכנאים לשבת, ורק לאחר שסיים את הסיבוב ניאות להתארח, כל פעם אצל מישהו אחר, ולשתות כוס תה או קפה בעודו מתוודע לרכילויות ברובעים המוסלמיים. הוא לא גבה אגורה. הוא פשוט נהנה להיות מלך השוק באותה מידה שהיה מלך הגגות. הדוכנאים הכתירו אותו בשם "מוּקָדֶּם הספרים". לעיר היו מוּקָדֶּמים למכביר, בכל מקום, לכל דבר: מוּקָדֶּמֵי רחוב, מוּקָדֶּמֵי שוק, מוּקָדֶּמֵי מאפיות, מוּקָדֶּמֵי קצבים. איש לא ידע מי היה מוּקָדֶּם מטעם השלטונות ומי מטעם עצמו, וכולם גבו דמי סיור, השגחה, הגנה, הבטחה. באבא היה האציל שבמוּקָדֶּמי העיר. מהגיגיו על קזבלנקה ניכר שהוא נהנה ממעמדו בקרב סוחרי הספרים: "עיר בלאים, עיר טלאים. עיר דחפים, עיר בלמים. עיר זבלים, עיר מחזורים. עיר כינים, עיר פשפשים. ממחזרת את העבר לעתיד, את העתיד לעבר ואת ההווה לאקסטזה. אפילו הנייר נבאש בה, אפילו הדיו מתקלף בה. קללה רובצת עליה כברָכה. היא עיר מזבלה לתפארת הממלכה." באבא שהה בשוק הספרים עד שירדה החשכה, שאילצה את המוכרים לסגור את דוכניהם, ואז חזר לספריו או נבלע בביתה של אחת מנשותיו.

כאשר לא שיחק פטאנק ולא סייר בשוק הספרים, הלך באבא לקולנוע. בקזבלנקה היו יותר מארבעים אולמות, אחד בכל שכונה. אלה ששמותיהם צרפתיים הציעו סרטים בצרפתית, אלה ששמותיהם ערביים הציגו סרטים מצריים. אנשים ביקרו בהם כדי לראות ובעיקר כדי להיראות, לטבול באווירה המיוחדת ששרתה בטרקלינים ובברים, שעוצבו במיטב סגנונות אר-דקו. מאז הסרטת הסרט המיתולוגי על שמה, שהפך לכמה שנים כל גבר להמפרי בוגרט וכל אישה לאינגריד ברגמן, נעשתה קזבלנקה לעיר קולנועית. עלילות הסרטים העסיקו את הצעירים היהודים יותר מכל דבר אחר, ואפילו גורל עמיתיהם מהמַאלח ומהמעברות בישראל לא עִניין אותם. הם צפו בסרטים משובחים, רקדו לכל צלילי העולם, שחו בבריכות שגבלו בחוף. הרומנטיים ביותר חיפשו אהבה בהתכנסויות המחתרתיות שהתקיימו במוצאי שבת במרתפי הציונים. הם הגיעו בזוגות, הזדהו באמצעות סיסמה ותפסו מקום באולם חשוך מול שולחן שכוסה בטלית ועליו תנ"ך שאיש לא פתח ואקדח שמעולם לא ירה. מרצה שמסכה על פניו נאם בצרפתית עילגת על התקומה הלאומית, על מהפכת הקיבוץ, על נוראוֹת השואה ועל הסכנות המאיימות על עתיד היהודים, ובתום ההרצאה חזרו הצעירים לרקוד כדי להדק את הקשרים ביניהם, להסוות את המרתף הציוני כמועדון ריקודים ולחפות על יציאת השליח האמיץ. באבא לא ממש עקב אחרי חדשות העולם ולא אחרי גורל אותה "מדינת גולם", שכה עצבנה את הערבים. בתור אדם גרוש, אב לשלושה ילדים, הוא כבר לא היה צעיר דיו להגשים את עצמו, לא בקיבוץ ולא במושב. לוּ היו מציעים לו ספינה — ספינת דיג, ספינת משא, ספינת תענוגות או אפילו ספינת מלחמה — היה שוקל אולי לעלות. הוא אהב את קזבלנקה והשליך את יהבו על האוצרות הטמונים בה: "קזבלנקה היא תחנת מעבר ותחנת ויסות של הממלכה. מבקרים בה, מי ליום אחד, מי לחיים שלמים. נודדים מרובע לרובע, ממארב למארב, משוק לשוק, מקבצן לקבצן. ערבים עם ברברים, ופה ושם נותר יהודי להעיד במילים נבובות על אֵל מפוחלץ שמרעיש את שתיקתו."

לבאבא היו העדפות קולנועיות וגם מגבלות תקציביות. הוא נהג לפקוד בית קולנוע שהציע את סרטיו עשרים וארבע שעות ביממה, וצפה באותו סרט כמה פעמים עד שהחשיך. בין הקרנה להקרנה לגם כוסית בבר או רכש קונוס פופקורן. התלווה אליו סעיד, משרתו, שליחו ונהגו מתקופת הזוהר שלו באגָאדיר. הוא שמר לבאבא אמונים, בהמתנה ליום שבו ירכוש ספינת מפרשים והוא יתלווה אליו לסיבוב מסביב לעולם. הוא אפילו עקר בעקבותיו לקזבלנקה. אבל באבא נתקע בין שלמה המלך ואפיקורוס האלוהי. לחפש עבודה כבר היה למטה מכבודו. הוא לא ראה בכך לא טעם ולא תועלת. כי הרי לחזור למעמדו כבר לא היה אפשר, לא בהסעות, לא במסחר ולא במסעדנות. הוא פשוט יצא לגמלאות, גם אם לא הייתה לו גִמלה. סעיד מצידו מצא לעצמו עבודה בתור שוער באחד מבנייני העיר הצרפתית. בעל הבית העמיד לרשותו דירת קרקע, והדיירים שילמו לו דמי שוערוּת. הוא גם קיבל מהם את שאריותיהם, והתבקש לפנות רהיטים שהתיישנו. אחרי שהתבסס, הביא סעיד את נשותיו ואת ילדיהן מכפרי הוריהן, הטיל עליהן את מלאכת השוערוּת על כל היבטיה והרחיב את סמכויותיו גם למקומות החניה ברחוב, ואז העביר את האחריות לבנו בכורו והתפנה גם הוא לגמלאות. פסגת בילוייו הייתה להתלוות לבאבא לצפייה בסרט, כי לא העז להיכנס לבד. הם שהו בקולנוע עד מאוחר בלילה, ואז חזר באבא לספריו או נבלע בביתה של אחת מנשותיו.

באבא נודע בחיבתו הרבה לאלמנות, גרושות, נטושות ומכשפות, גם יהודיות וגם נוצריות. עם מוסלמיות הוא נמנע מלהסתבך. הוא לא היה בררן במיוחד, לא התחשב בגיל ולא במעמד החברתי. העיקר שהיו פנויות, חצי פנויות או מוחזקות כפנויות. בסיוריו בעיר הוא תר אחריהן. הוא לא ייחס את הפקרותו להתפקרותו אלא לחושניותה של העיר: "קזבלנקה מזמינה את כל הזונים אחרי חייהם ותאוותיהם. אתה פונה ימינה — הפתעה. אתה פונה שמאלה — הפתעה. העיר מחפשת את עצמה ומאבדת את אורחותיה. מרגע שהיא מגלה אורֵח חדש, היא לא מרפה ממנו עד שהיא מביאה אותו לידי חטא. עיר של ערב רב, מותכת בתאווה, עיר מקלט, עיר העתיד. עיר משיחית ואני המשיח שלה, כי רק אני רואה את עצמי כמשיח שלה. איש לא יסקול או יצלוב אותי. כולם ילגלגו עליי."

קזבלנקה הייתה צורמת ורשלנית, וזה רק הוסיף לחינה. שכונות נבנו בקפידה, אחרות ללא כל תכנון. הסגנון האקלקטי חגג. העיר הייתה שטופת זימה ומוזיקה. אפשר היה למצוא ברים מכל העולם. צרפתיים, אמריקאיים, ספרדיים, פורטוגזיים, ערביים, ברבריים. העיר רקדה אז לצלילי הטוויסט והרוק-אנד-רול, ואלביס פרסלי ניצח על המועדונים וחגג על המסכים. הכוכבים הצרפתים החדשים החליפו את הסופרים, שהילכו קסמים על הדור שלא ידע קולנוע. הילדים המזמרים הספרדים הזילו דמעות על אלמנות ויתומים. באבא נדלק על הקולות השבורים השחורים האמריקאים: לואי ארמסטרונג עם What a Wonderful World ועם Go down Moses, אלה פיצג’רלד עם Cry Me a River, ואפילו נינה סימון, שרק הפציעה עם שיריה האגדיים Here Comes the Sun ,I Put a Spell on You ו-A Night in Tunisia. ליהודים היה תפקיד שולי ביותר. הם היו חקיינים בלתי נלאים, וכל גדולתם הייתה — ונותרה — בכושר החקיינות שלהם. קשה לומר מה תרם יותר לעליזותה של העיר, האירופים או הנתינים, הגברים או הנשים. נשים משאר הקולוניות העדיפו לחנות בקזבלנקה ולתת סיכוי אחרון לחלום הגדלוּת של צרפת מאשר להתפנות לאפלוליותה ולעגמומיותה. איש לא ידע מה רצתה הרפובליקה הרביעית ומה בישרה החמישית, לא בכל הקשור לשארית הקולוניות ולא לשארית בתי הזונות. נשים הגיעו משאר המגרב, מאפריקה הסנגלית, מהודו-סין. הן לא היו לבנות, שחורות או צהובות אלא מעורבות — בנשמתן, אם לא בעורן. הן עוררו תשוקות מעורבות. מָסורות האירוח עברו מדקר ומאלג’יר, מהנוי ופנום-פן לעיר הלבנה, שהתאפיינה בשלל מסורות הכנסת אורחים. היה בה שילוב של אסיה, אירופה ומגרבּ — שדה ניסויים קולוניאליים שלא היה כדוגמתו בכל שאר הקולוניות, הבריטיות, הפורטוגזיות, הבלגיות. היו בה הזדמנויות עסקיות בלתי נדלות וסובלנות ללא גבולות, לכל היצרים ולכל הפולחנים, כאילו אלה מחוללים את אלה. באבא השתדל עד כמה שהיה יכול להתאים את אפיקורוס לעיר שהייתה, לדבריו, "טלאי על גבי טלאי", שבה "דמעה מתחלפת בדמעה, תשוקה רודפת תשוקה ולידה מתאבלת על פטירה." רק בישראל נעשו המרוקאים למזרחים.

נשי הקולוניות לא חיפשו בעלים אלא מאהבים-תומכים, והן מצאו אותם בקרב השכבות המבוססות. מכיוון שהגברים לא מצאו ריגוש בעמלם, הם נפלו בקסמיהן. הם מיהרו להשאיר את בתיהם על ילדיהם לנשותיהם ועברו לגור עם פילגשיהם, שכל אחת מהן הייתה בגדר "קונטיננט". כאשר גדלו הילדים ונסעו ללמוד, הנשים הנטושות מצאו את עצמן בבדידות מחלידה מרוב בושה. כי לא הבעלים הבוגדים הוקעו אלא נשותיהם: לא זו בלבד שהן לא ידעו להחזיק אותם, הן הוסיפו חטא על פשע, דרשו וקיבלו מזונות. מעטים היו האבירים שהתנדבו לנחם ולענג אותן, ובאבא לא התקשה להגיע אליהן. בסיוריו ברחבי העיר הוא ידע לאתר את הנשים הגלמודות: רק הן טיילו לבד, ללא כלב, ללא משרתת, ללא חברה; רק הן הרהיבו עוז ובאו לצפות במשחקי פטאנק; רק הן ישבו בודדות במרפסות בתי קפה; רק הן יצאו לקנות מגזינים. ורק הוא השכיל לחזור לזירת המפגש כמה פעמים, עד שקשר את גורלן בגורלו. הוא שאל שאלה תמימה, וכל אישה הגונה הבחינה שיש לה עסק עם אדם משכיל שלא במקרה נקרה בדרכה. בסופו של דבר היא ענתה לו, אחרת הייתה לוקה בחוסר נימוס, שנחשב לפגם נורא בטעם הטוב כלפי אדם אלגנטי ואדיב שדיבר שפה נקייה, רווּיית ביטויים שהעידו על אצילותו. ובסופו של דבר היא נענתה לו, אחרת הייתה בוגדת בחלומות הכמוסים ביותר שלה. באבא היה יחיד במינו, גם לפי אלבינו וגם לפי אחותו. על התמכרותו לנשים, היא נהגה לומר שהוא ירש אותה מאביהם: "אבא עשה את זה כדי לנחם אלמנות, הוא עושה את זה כדי לשמור עליהן. אבא היה יו"ר החברה קדישא, הוא יו"ר החברה להגנת האלמנות, הגרושות והמכשפות. הוא פילנתרופ."

ברוב הגינותו השכיל באבא לשדר שהוא הרבה יותר חובב אלמנות וגרושות מאשר מאהב לחיים, שהוא מחפש את טובתן יותר מאשר חומד את רכושן, גם אם לא דחה מתנות, ארוחות, מעטפות. הוא הופיע בלי להודיע ועזב בלי להעיר. אלבינו לא ידע לומר כמה נשים היו לו במקביל. הוא לא נטש אותן, הן לא נפרדו ממנו, אז הן הצטברו. אחותו התרעמה במיוחד על הקשר שלו עם "הגברת המגונדרת", שהנציחה בקזבלנקה את השנים המשוגעות של בין המלחמות. היה אפשר לראות אותם יושבים יחד על מרפסת קפה דה-פרנס. היא לבשה שמלות פרחוניות שהגיעו עד קרסוליה, נעלה נעלי עקבים נוֹקשוֹת גבוהות מזמש שחור, עטתה פרוות מינק או מוסלין על כתפיה, ענדה כפפות משי בצבע הולם לשמלה שהגיעו עד מרפקיה, חבשה כובע רחב שוליים עם פרחים מקטיפה ורשת על פניה. כל יום והתלבושת שלו, כל עונה והקולקציה שלה. מאופרת בשלל צבעים בוהקים ועמוסת שרשראות, עדיים, טבעות ושאר תכשיטים, היא עשתה רושם שאינה רואה איש ואינה מתחשבת בדבר. הצרפתים אולי עזבו, היא נשארת לשמור על הגחלת. היא הכירה בזכותם של הנתינים לתבוע בעלות על כל שטחה של הממלכה. להוציא את קזבלנקה, שהייתה יצירה של הקולוניאליזם. באבא היה היחיד שישב איתה, אולי גם היחיד שיָכלה לסבול את נוכחותו. הם עישנו במקביל, בלי להחליף מילה, הוא את הקזספורט שלו והיא את הז’יטנס שלה, נעזרת במחזיק סיגריות. הם עקבו אחרי העוברים ושבים המאוד מעורבים בפינת העיר המודרנית, בצל הבניינים המרהיבים שגידרו את הכיכר. היא המליכה את עצמה על מרפסת בית הקפה הכי מפורסם בעיר, היה אך טבעי שהיא תארח את מלך הגגות ומוּקָדֶּם הספרים. קשה היה לומר אם היא הייתה יפה מבעד לאיפור ולרשת, אבל לבטח הייתה מרשימה ושידרה אצילות. והיא לא הייתה אלמנה, גרושה או מכשפה.

לפי אלבינו, באבא לא בחל בקשר כלשהו עם אישה כלשהי. להוציא את זוהרה אל-פסיה, שממנה הוא חמק באלגנטיות, נמנע מלהרחיב בשיחה איתה או להיענות לחַפלות שלה. לא שִפעת ממדיה הרתיעה אותו — הוא היה יכול לה בקלות — ואפילו לא היותה אישה נשואה, אלא מקום מגוריה. אצל באבא, מלכוּת לא נגעה במלכוּת. כאשר שהה בשוק הספרים, כל כולו היה מוּקָדֶּם הספרים. כאשר התפנה למלכוּת האלמנות, הגרושות והמכשפות, כל כולו היה מוּקָדֶּם הנשים. כאשר היה בביתו, כל כולו היה אינטלקטואל הגגות. כאשר שאלתי את אלבינו על מה הוא שוחח עם נשותיו, הוא ענה:

"הוא פירש להן אחד מ-120 ספרי אפיקורוס שלא הגיעו אלינו."

מעולם לא ידעתי מתי הוא התלוצץ ומתי היה רציני. אני חושב שגם הוא לא ידע. הפעם תיקן את עצמו וגילה לי שהוא רקד איתן. הוא לא התפרע, רקד סלואו, ובמקרים קיצוניים גם ואלס. לרוב הנשים הייתה זו הפעם הראשונה שהן רקדו. על מריקה הוא לא רצה לדבר, ואפילו התרעם על כך שאני מכניס אותה לאותו "סל" נשים. כאשר שאלתי על מקור שמה, אמר שֶאלה היו השמות בצומת הלאומים, התרבויות, המהגרים והתקוות. כל מה שהסכים לומר היה שהיא הייתה יהודייה. כאילו שלהיות יהודי היה תואר אצולה ולא סתם מעמד דתי אחד מני רבים. באותם זמנים נתפסו הגגות על ידי יהודים, שנהנו להיות מעל להמולה. רווקים ורווקות, מנודים ומנודות, עליזים ועליזות, סופגניות, פיצוחים, אלכוהול ואהבה, קצת רוח וקצת מוזיקה וריחות הערבּיים של העיר. איש לא ידע מה טיב היחסים בין באבא ובין מריקה, ואלבינו סירב לדבר על כך עד שנשבר בביקורנו באל-ענק.

באבא היה חסיד של אפיקורוס ושל תלמידיו, החל משלמה המלך וכלה בשפינוזה. היקום אין-סופי, היקום מתכלה, האין קודם ליש ובא אחריו. לא קיימת השגחה אלוהית, הכול הכרחי והכול מקרי. לא להתפלא מִדָּבר, לא להתאכזב מִדָּבר. להשתדל לחוש אֵל בתור אדם. אלבינו אמר שמכל הדתות ההיסטוריות, באבא התייחס לאסלאם כאל המונותאיזם המזוקק ביותר, לנצרות כאל הפּגנית ביותר, וליהדות כאל האפיקורסית ביותר. אם היה אל כל האלים — ולא היה כזה — אז רק אללה יכול היה לטעון למעמד. באבא הרגיש נוח לחיות בתור יהודי אפיקורוס בחסות האסלאם. אבל אלה היו שטויות, כי באבא התייחס לדבריהם של בני אדם כאל הבלים. הוא הסכים רק להודות שהוא היה פטריוט של קזבלנקה, ורק בה הוא הרהר: "התשוקה נודדת. מיום ליום, מרגע לרגע. התשוקות מצטלבות. לכל מקום שאתה פונה עינך נתקלת בתשוקה, לכל מקום שאתה מסיט את מבטך אתה נתקל בתשוקה. לָרוב התשוקות אינן נוגעות זו בזו, והן נבלעות בפספוס הכללי. החושניות היא המרפדת את שהות האדם בעולם. רק בכוחה לשחרר אותך ממועקות ומטרדות החיים. כאשר היא מתחילה להתקלף, סימן ששהותך מתקרבת לקיצה. העולם הוא תשוקה מפוספסת לאל."

בשבת אחרי הצהריים כינס באבא את החוג האגדי שלו על הגג, ברחבה שהייתה מול פתח חדרו ופתח דירתה של מריקה. אלבינו, חבר ילדות מעיר הרוחות, משרתו בקודש, היה על תקן של מגיש. מלבדו היו חצי תריסר אורחים פחות או יותר קבועים, ועוד שניים או שלושה מזדמנים. מקצתם נמנו עם האינטלקטואלים הבולטים ביותר בעיר, מקצתם עם העבריינים הממולחים ביותר. מקצתם יהודים, מקצתם ערבים, מקצתם ספרדים או פורטוגזים. הבחנתי מי היה יהודי ומי לא, כאילו חוש מוּלד פעל בקִרבנו להבדיל ביניהם. לעומת זאת מעולם לא ידעתי מי היה אינטלקטואל ומי עבריין, וגם כעבור שישים שנה אני חושש שלא למדתי להבחין ביניהם.

פסואה, על שמו של הסופר הפורטוגזי, שהתפרסם בקזבלנקה לפני שנודע בליסבון, דמה להפליא לפטרונו הספרותי, אך שיריו, שלא נשמעו אלא על הגג של באבא, ספק אם הגיעו לידיעת מבקרי השירה לדורותיה. הוא התקשה לעלות במדרגות וחיכה שבאבא ישלח לו ילד שישמש לו משענת. איש לא ידע היכן התגורר וממה הוא חי. מעמדו — רווק או נשוי, עשיר או עני — לא העסיק אפילו את אלבינו, שהיה כעין מזכיר כללי נצחי של החוג. הוא אפילו לא תהה על טיב המחלה המדומה שממנה הוא סבל, האם זו מחלת לב או סרטן. פסואה ראה את עצמו כקונסול כבוד של השירה הפורטוגזית, והנוכחים הסכימו להעניק לו את רגעי ההקשבה שהגיעו לו. הוא לא ביקש יותר מכך, ואפילו לא שתה מַאחִיה, שהייתה מתוקה מדי לטעמו. פָרוּק היה גולה מצרי, שחיכה לנפילת נאצר ולהשבת המלוכה בארצו. הוא נהנה ממעמד של פליט פוליטי מטעם האו"ם וקיבל ממנו קצבה חודשית תמורת תרגום מסמכים לערבית. רשיד נודע בעיר בכינוי "זורו הערבי" מכיוון שהוא נטל את החוק לידיו כדי להשליט חוק וסדר. הוא פעל בעיקר נגד מוּקָדֶּמים מושחתים, שניצלו את מעמדם ואת סמכותם כדי למַסות כל מי שנזקק לחסדיהם ושהיו כה מרושתים וכה משחיתים עד כי התלונות נגדם רק חזרו והתנקמו במתלוננים. רשיד נאבק בהם, איתר את נקודת התורפה שלהם והחזיר אותם למִנהל תקין — לא לפני שהשיב את דמי החסות, הסחיטה והחתימה שגבו מקורבנותיהם. סביר להניח שגם ידע לעשות לביתו, כי הקפיד על הופעה פקידותית ועל ניקיון לשונו.

גומל היה המורה למתמטיקה הכי מפורסם ומבוקש בעיר, אדם גבוה ונאה ורווק מושבע. הוא ואחיו גילמו את האצולה הטורקית, שהתיישבה במרוקו בעקבות סגירת רשת אליאנס על ידי אטאטורק. מנהלי הרשת היגרו בשירות מפעלי הברונים הירש ורוטשילד לפלשתינה, לבנון, פרס או ארגנטינה, ואילו המורים היגרו לתוניסיה ולמרוקו. לגומל הייתה חולשה קלה כלפי תלמידותיו, וגם הוא, בדומה לבאבא, לא הסתיר את קשריו הרומנטיים-פדגוגיים. אפשר היה לראות אותו משוחח איתן בגלוי בחצר בית הספר בזמן ההפסקות, או פוגש אותן בפּארק בין שני סיבובי פטאנק. קשריו לא נחשבו אז לאסורים: התלמידות היו כבר בנות 15 או 16, מעל גיל החתונה הממוצע, וככלל, העיר הייתה סלחנית מאוד כלפי כופריה. הם לא היו מסכנים ולא נכים, הם נמנו עם אצולת האינטלקטואלים וזכו להערצה שהגיעה ל"חושבים החופשיים". הם לא האמינו באל בורא עולם, וגם לא המציאו לעצמם כל מיני דחלילים כדי להחליפו בהם ולחלל את שמו עוד יותר. הם לא שמרו שבת ולא נמנו עם ההמונים שפקדו את בתי הקולנוע, שהוסבו לבתי כנסת כדי לקבל את פני המתפללים המיוחסים ששמרו את תפילותיהם רק לימים הנוראים. רמייה דתית הייתה בזויה יותר מִכּפירה, שהעידה, ככלות הכול, על עמידה קיומית איתנה. הכופרים המשיכו להיות יהודים ולשחק ברידג’ במרכז בוגרי ומורי אליאנס. באבא לא צם ביום כיפור וגם לא התפלל, אבל הלך לבית הכנסת "שומרי שבת" של ידידו הרב המתרגם כדי לקרוא את ספר יונה, שרכשה לו אחותו לזכר אביהם. רק מרוקאים גזעיים יודעים עד כמה קריאת הפטרת מִנחה, בהטעמה המיוחדת השמורה לה, היא הדובדבן האמיתי בקצפת הליטורגית של יום כיפור, ולא "אל נורא עלילה". שלא לדבר על "כל נדרי", שלא אמר הרבה לבּדאווים כי כולם נחשבו, לפחות בעיני עצמם, לגדולי העבריינים. אלה לא היו מתכחשים לאמירה של באבא, שלפיה "קזבלנקה היא בית קברות לקדושים. כל אחרוני צאצאיהם באו למות בה. מכל השבטים, הדתות, המפלגות, האסכולות. לא חסרים צליינים שמניחים את חלומותיהם, את אשליותיהם ואת זימתם הדתית על קבריהם. גדול הקדושים נותר הרקליטוס, ולוֹ אני סוגד רגע אחרי רגע."

הצעיר בחבורה היה פיירו, בחור גבוה בעל פנים מאירות ואדיבות. בימי השבוע הוא עבד במשרד עו"ד; בימי שבת וראשון הוא הפעיל תיאטרון ילדים שהיה ממוקם בגן השעשועים של העיר, בלב הפּארק שהשתרע מאחורי הקתדרלה. במתחם פתוח לשמיים ומגודר בקיר, שורות ספסלים מעץ ועוד שלוש שורות מדורגות מאבן לאורך הקיר האחורי צפו אל במה רעועה למדי. התוכנית הרגילה, שהוקראה ברמקול, כללה סיפור ילדים כמו "כיפה אדומה", "שלגיה ושבעת הגמדים" או "החתול במגפיים", הצגת תיאטרון בובות, קטע קסמים ומופע ליצנות. השחקנים בסיפור היו ילדים; על שאר הקטעים ניצחו פיירו ושותפו לניהול התיאטרון. במופע הליצנות, המבוקש ביותר, הם השתוללו כאוות נפשם על הבמה, פיירו בכובע של קוסם, חליפה שחורה ופנים לבנות, ושותפו בפֵאת נשים על הראש, סחבות מטולאות, פנים בשלל צבעים ונעליים מוארכות. הם לא הפסיקו ליפול ולקום, להפחיד זה את זה, להרביץ זה לזה ולשפוך דליי מים זה על זה, תוך צרחות שהלכו והתגברו עם צחוקו של הקהל. באותן התוועדויות על הגג לא הִרבה פיירו להתבטא אלא רשם רשימות בפנקס. כאשר פגשתי אותו, לגמרי במקרה, הוא אפילו לא זכר שהיה לו פנקס, והייתי צריך לשאול את עצמי מה בזיכרונותיי אמיתי ומה בִּדיוֹן. ציטטות מאפיקורוס, משפינוזה וממרקס, שהתחיל לעסוק באפיקורוס ובדמוקריטוס לפני שעבר לכלכלה, לא ליקט.

אורחים מזדמנים לא חסרו. היה שם לומברוזו, שעל שמו או שם אביו נקרא אחד מבנייניה המפורסמים ביותר של העיר, שילוב של באוהאוס ואר-דקו. דרהי, גדול הארכיטקטים של אותה תקופה, שהווילה שלו נעשתה לאחד מפלאי הארכיטקטורה העולמית. שולמן נודע באוספי התכשיטים שלו, וחטשואל באוספי היודאיקה. בגלריה המכובדת הזאת בלט יצחק לוי. הוא נמנה עם צמרת המפלגה הקומוניסטית המרוקנית. מורה לערבית בחטיבת הביניים של אליאנס, הוא שימש בתור היו"ר הכול יכול של ועד מורי הרשת החינוכית במרוקו בהסתדרות העובדים המרוקנית. בראשית שנות השישים התפרסם לוי במאבקו למען זכויות המורים והמנהלים, לרבות הבטחת פנסיה מכובדת. הוא לא נרתע מלהשבית את המערכת למשך חודשים ארוכים, וגילה עמידה מפתיעה מול עיקשותו של אליאס הָרוּס, שחלש אז על הרשת. למרות התערבותו של רנה קסין, נשיא אליאנס העולמי ומנסח מגילת זכויות האזרח שזיכתה אותו בפרס נובל לשלום, ולמרות איומי התורמים להפסיק את תמיכתם, לוי לא נכנע עד שהשיג את מבוקשו, ולכל המורים הופקדו גם דמי פנסיה במרוקו וגם רנטה בארצות הברית, שאותם יכלו למשוך עם יציאתם לגמלאות. איש לא פקפק ביהדותו, איש לא תהה על קנקנו, איש לא חשד בו שהוא עובד בשירות השלטונות. כעבור שנים נתקלתי גם בו בטיסה מפריס לתל אביב. הוא ישב לידי, ופניתי אליו בתור תלמיד לשעבר. הבעתי את הפתעתי לראות אותו נוסע לישראל, הרי הקומוניסטים לא היו ציונים, ואפילו נמנעו מלבקר בישראל. הוא חייך חיוך ממזרי ואמר שהוא גר באשדוד. כאשר סיפרתי לחבר לספסל הלימודים על הפגישה, הוא צחק בפניי וגילה לי שלוי היה איש מוסד, ושהמוסד הוא שניצח על השביתות של שנות השישים כדי להאיץ ביהודים לעזוב את מרוקו. לא בדקתי, לא חקרתי, לא התעניינתי. אם המוסד הטמין פצצות ברובעים היהודיים של בגדד, לא הייתה שום סיבה שהוא לא ישבש את לימודיהם של תלמידי בתי הספר במרוקו כדי לזרז את עליית הוריהם. התאהבתי בדמות היהודי המכיר את הקוראן בעל פה, מתגנב לוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית המרוקנית ומתגורר באשדוד לצד זוהרה אל-פסיה, שגם היא נחתה שם. יהושע פרץ שלט אז בנמל ושיגע את המדינה עם השביתות התכופות והכוחניות שלו. תפוזים לא יצאו ונשק לא נכנס. אני שואל את עצמי אם המורה לערבית לא היה יועץ סתרים שלו.

מבקרי הגג ישבו על כיסאות חוף מתקפלים. סביבם, על שולחנות זעירים, הונחו קערות מלאות בפיצוחים: גרעיני דלעת לבנים, אבטיח שחורים, חמנית אפורים; חומוס, פול ואפונה קלויים; בוטנים, שקדים, פיסטוקים. הייתה גם צנצנת ארבֶּה קלוי ומלוח, שכולם חיכו לפתיחתה. בעיני באבא וחבורתו לא היה מעדן טעים יותר. לא כבד אווז ולא קוויאר, לא בשר עגל ולא מעיים, לא לב דקל ולא כמהין, לא סרטנים ולא צדפות. הכול לוּוה במאחיה ממחוזות התאנים והרימונים. לא נפקד מקומה של מריקה, היא הקשיבה לדיונים בלי לומר מילה או להפגין סימני שיעמום. כאשר התחיל להחשיך היא נעלמה בדירתה, וכאשר יצאה ממנה, מלכותית וזוהרת, כולם השתתקו או השתנקו. באבא קם ללוות אותה עד למדרגות ושב למקומו. כבר לא היה למבקרים הרבה מה לומר. אחרי צאת הכוכבים, כדי לא להרגיז איש מדייריו היהודים של הבניין, חילקו המשתתפים ביניהם סיגרים שאחד מהם רכש בנמל, או קיבל מתנה ממַלָּח. כל אימת שהזדמנתי לאחד המפגשים, לא הבנתי במה הם עסקו. לא הבנתי את מה שנאמר, לא פיצחתי את הסודות. שכנעתי את עצמי שמדובר היה בתוכניות שמירה על רחוב התכשיטנים, באיסוף תרומות לחלוקה לנזקקים, בהפעלת רשת מבריחים של קרני קרנפים, אבקה לייצור דיו קבּלי או כתבי יד עתיקים. כאשר פגשתי את לוי במטוס, שאלתי במה הם עסקו. הוא לא ידע לענות, אם בגלל שלא זכר ואם בגלל שגם כעבור עשרים שנה הוא לא העז לספר. פיירו, שבא לערב השקת ספר זיכרונות שכתבתי עבור רופא שהתפרסם תודות לניתוחים הפלסטיים שלו במונטריאול, זכר את באבא, את ההתכנסויות על הגג ואת הארבּה, אבל לא זכר על מה נסבו הדיונים. כאשר הזכרתי שהוא לא הפסיק לרשום, הוא צחק:

"באותה תקופה רציתי להיות מחזאי."

באחת משיחותינו, אחרי שחזרתי שוב על שאלתי, פלט אלבינו שהיה מדובר בסמינר על שפינוזה. בהתחלה לא השתכנעתי, כי הרי על שפינוזה הוטל חרם, ואפילו כופרים — שאחד מהם קרא את ספר יונה ביום כיפור, השני התגלה כאיש מוסד, והשלישי חזר בתשובה — לא הפֵרו חרם. אחרי מה שגיליתי בעיזבונו של באבא אני יודע שהוא אמר אמת, אבל לאור מה שגיליתי על מריקה ועליי, השתכנעתי סופית שהם לא עלו לגג בשביל הדיונים או הפיצוחים אלא כדי "לשטוף את עיניהם" במַראֶהָ, באותם רגעים נדירים של בין השמשות, בין קודש לחול.

באבא היה כה בּדאווי עד כי קשה לי לשחזר את חייו בעיר הרוחות, על אף שזו לא חסרה דמויות מפוקפקות וגרנדיוזיות. מקצתם נהגו להיפגש בקלוב הבריטי על שפת האוקיינוס, שהיה פתוח לצאצאי "סוחרי המלך", שקיבלו את סמכותה של הוד מלכותה יחד עם נתינותה, אם בגלל שהשתקעו באנגליה וחזרו ואם בגלל שייצגו את האינטרסים שלה. אפשר היה למצוא שם גם את צאצאי אותן אימהות שהתחנכו באנגלית בבית ספרה של סטלה קורקוס, בריטית אמיתית, שייסדה את בית הספר לבנות הראשון במרוקו. חברי הקלוב עוד דיברו ביניהם אנגלית, והשוער אסר על כניסת כל מי שלא הציג את עצמו באנגלית. הפרנקופילים מצידם נהגו להיפגש בחוג אליאנס, שהתמקם בקומה הראשונה של בית מידות בקסבה הישנה. קומת הקרקע שימשה לאחסון סחורות, הקומה העליונה למגורי בעל הבית, והקומה האמצעית, שהושׂכרה, שימשה את בוגרי ומורי אליאנס לדורותיהם. מקצתם נתפסו לסוריאליזם, מקצתם לקומוניזם, וכולם עסקו במשחקי קלפים, דומינו וביליארד, מפצחים גרעינים, מקלפים בוטנים וזוללים שקדים. עיר הרוחות נודעה באותה תקופה כנמל השקדים: סוחרים קיבלו את שקדיהם מכל האזור, הפקידו אותם בידי ממיינות ברבריות והובילו אותם על משטחים צפים לספינות משא, שעגנו באוקיינוס משום שהנמל היה צר מלהכיל אותן. מספרים גם שהתא הציוני הראשון במרוקו נולד בעיר, עוד לפני שהציונות הגיעה לפולין, שלא לדבר על גרמניה.

יותר מ-150 שנה אירחה העיר את הנמל הבין-לאומי של מרוקו. סחורות נכנסו אליה דרכו, פרָדות ועבדים יצאו ממנה דרכו. אורחות גמלים נהרו לעיר מטימבוקטו ומזגורה. העיר עצמה השתרעה על חצי אי, וחומה שסגרה עליה משלושת צידיה שיוותה לה אשליה של מבצר. אי פָּקַק את המפרץ, ושרשרת סלעים הכילה את הגלים בצד המערבי. התושבים חיו בפחד מתמיד מפני הצפה, ונבואה ניבאה שהעיר תיחרב תחת פרצי הגלים באחד מימי השישי. הנבואה הייתה של ספק נביא ספק משורר, אבל היא נחרתה על אחד משערי העיר כתזכורת, שלפיה לחיות על סיפו של האוקיינוס הוא בגדר התגרות בו. האוקיינוס געש במיוחד באותן תקופות בשנה, בחורף ובקיץ, שבהן נשבו רוחות פָּסָט עזות שהעניקו לעיר את שמה. קרה לא פעם שהים יצא מגדרו, דילג על הסלעים, זחל לרחובות ושיווה לרובעים הגובלים בו עגמומיות של בִּיצה. כאשר נרגעו הרוחות והאוקיינוס נסוג, פלטה העיר אנחת רווחה. הדקלים סָפרו את ענפיהם, התריסים נפתחו, התושבים יישרו קומה. הנבואה החרותה על השער שיוותה לפָּנים הבעת דאגה, לַתפילות נימה של הודיה, ולַנשמות רובד של הכרת תודה.

בעיר הסתובבו לא מעט חובבי ספרים ומשוררים עממיים. אברהם הלוי, שכּוּנה ז’ודקס על שם גיבור הספרות הפנטסטית העממית של אותה תקופה, נודע יותר בהרפתקאותיו בלגיון הזרים בסוריה-פלשתינה מאשר בשירתו. הוא התקשה למכור לסוחרים את שיריו, כתובים בכתב ידו, ונאלץ לנדוד לקזבלנקה, שם המשיך לבקש צדקה בהקראת שיריו ברחובות. יצחק כנפו היה לפני מלחמת העולם השנייה הדמות הבולטת ביותר בעיר. הוא היה בנו של אב בית הדין הרבני, מאותם תלמידים שמצטיינים בכול, בספרות צרפתית כבמתמטיקה, בתלמוד כבתורה, מאותם עילויים שנועדו לגדולה. אחרי לימודיו בתלמוד תורה עבר לאליאנס, ששלחה אותו לבית הספר להכשרת מורים בפריס. הוא נסע לעיר האורות, נחשף לגדולתה וחזר חדור שליחותה של אליאנס, שלא הייתה חשובה ממנה: לפעול לקימומם האינטלקטואלי והמוסרי של יהודי אגן הים התיכון ולצייד את ילדיהם בכלים הנחוצים להשתלבותם הפעילה בחברה יצרנית. כמו כל פרחי ההוראה של אליאנס, הוא נדבק בתהילת הספרות הצרפתית. כל אחד רצה להיות ויקטור הוגו, אנטול פרנס או אנטואן דה סנט-אקזופרי. מדבר סהרה לא היה רחוק, ועלובי החיים לא חסרו במאלח. כנפו עזב את ההוראה, החל בקריירה ספרותית וכתב מאמרים, מִנשרים ושירים. הוא גם חלש על הפעילות הציונית בקרב בני הנוער בעיר, הקים מקהלה ששרה את שירי הפלמ"ח וביים הצגות, הן מהרפרטואר הצרפתי והן מהרפרטואר העברי. בשנת 1939 פרסם פמפלט, שהיה מורכב מסונטות ומֵאוֹדוֹת והתריע מפני עליית הנאציזם והאסונות העלולים להתרגש על היהודים. בשנת 1955 עלה כנפו לארץ והתיישב בקיבוץ רמת הכובש. בשנת 1976 החל להוציא חוברת בשם "מכתב המכתבים", שנשלחה לרשימת נמענים שרחשו אהבה מופלאה לנופי ילדותם על אף איומי האוקיינוס. עד יום מותו, בשנת 1979, לא הפסיק לכתוב כל מיני טקסטים קצרים על הווי היהודים בעיר, וכן דברי פרשנות על אירועי העולם הגדול.

בתקופה שבה גדל באבא השלימה העיר לעטות חזוּת צרפתית. המתיישבים בנו להם וילות הפונות לאוקיינוס, הקימו כנסייה חדשה, חנכו בתי ספר עבורם וגם עבור הילידים, נטעו גנים שהתחשבו באקלים ובצמחייה המקומיים ופתחו שלל חנויות, לרבות מכולת שהציעה ממיטב הבשרים והמשקאות המשכּרים וחנות לכלי דיג וציד. בימי ראשון, אחרי שהתפללו למדונה השחורה, יצאו לצוד באזורי הסְפָר וחזרו מהם עם עופות, ארנבות ויעלים, שהוכנו בו ביום למשתה שנעל את השבוע. המוסד הבולט ביותר שלהם היה מעין מסעדה שגבלה בים, הציעה משקאות חריפים, מגשי צדפות, סרטנים, מולים ושאר פירות ים, ולקינוח גלידות בשלל טעמים. היא שימשה פרלמנט. המתגודדים לא פירשו ספרים בדומה ליהודים, ולא את מדיניות צרפת בדומה לערבים, שהבינו מהר שמגיניהם מתכוונים להישאר לעולמי עד, אלא את מסעי הציד ואת חוויות הדיג שלהם. מכיוון שלא עבדו ממש, לא באחוזותיהם החקלאיות ולא במפעליהם, הם סיירו בעיר, מלוּוים בכלבים, מלשכת המסחר לבסיס הצבאי, תרים אחרי מכרים, עוברים מעיתון, שנתלה על קיר החנות לצורכי כתיבה, ללוח שעליו נתלו ההודעות הרשמיות של הנציב. לא היו חיים נעימים יותר מחיי הקולוניות. הערבים בנו את הבתים, הערבים עבדו במפעלים, הערבים בישלו, כיבסו וניקו, לא בגלל שהצרפתים היו עשירים אלא בגלל שהערבים היו מובטלים. הם שימשו עבדים ושְפָחות יותר מאשר עובדים. חיי קולוניות קיימים היום רק במקום אחד בעולם. ביהודה ושומרון שבפלשתינה, ברשות האל ובחסותו.

לא הרבנים שלטו בנשמות הסָפק-דהויות, ספק-מאווררות של התושבים היהודים אלא הרופא. הכול בהופעתו שידר סמכות מקצועית: גם הזקן של ויקטור הוגו וגם הכובע הקולוניאלי של שארל דה-פוקו. תרומה של יהודי אמיד אִפשרה לו לבנות בית חולים, מהמתקדמים ביותר באזור. הוא צבע אותו בצבע הבריאות: הקירות, הדלתות, השידות, המיטות והחלוקים היו לבנים. הוא הִשרה בו את שתיקת המנוחה, שכה חסֵרה בארץ המובטחת בכלל ובבתי החולים שלה בפרט. אם כבר למות, אז שיהיה בשקט. אפילו האחיות, רובן יהודיות שֶעטו על ראשן את השביס הלבן של הנזירות, רק מלמלו. ריח עז של תרופות קידם את המבקרים עוד ברחוב. הרופא היה כה אדיב ומנחם עד כי הוא היחיד שהתקבל לקלוב הבריטי, אף על פי שלא ידע מילה אנגלית. יום אחד התגלה שהוא פרסם חוברת, שבה סיכם את תובנותיו על המצב התברואתי בקרב היהודים. הוא תלה את מחלותיהם המוּלדוֹת במנהג המציצה, את האפילפסיה הרווחת בקרבם בתנודותיהם בתפילה, את מחלות המעיים שלהם באכילת קרביים של חיות ועופות, את מחלות העיניים שלהם בספריהם העבשים, ואת ליקויי השמיעה שלהם בצעקותיהם. כאשר גילה כנפו את החוברת הוא דרש מהרופא לגנוז אותה, אחרת לא יפנו אליו חולים יהודים ותיאסר כניסתו לקלוב הבריטי. כל החוברות נאספו, והמבצע היה כה מהיר ויעיל עד כי התקשיתי למצוא עותק שנותר, ואיש לא האמין לי כאשר סיפרתי עד כמה היה הרופא הטוב והמיטיב גם אנטישמי קולוניאלי למופת. אשתו שָבה לסייר בבתי הספר ולחלק לתלמידים המצטיינים ממחטות רקומות בראשי התיבות של שמה.

באבא נולד ברובע היהודי של עיר הרוחות. החיים במאלח היו מלאים ודחוסים, צמודים ללוח השנה העברי. בכל רחוב כמעט היה בית כנסת שלא שבת לרגע, ובין התפילות שימש גם בתור ‘חדר’ עבור ילדים מגיל ינקות עד גיל בית ספר. משפחות מרובות ילדים חלקו קומות מגורים, עם שירותים משותפים וכיריים בחצר הפנימית או בפתחי הבניינים. באבא היה בנו יחידו ויורשוֹ של נשיאה האגדי של החברה קדישא של העיר. קדמו לו שתי בנות, ואחריו שתי בנות. אביו הושיב אותו לידו על ספסל המכובדים ב"בית הכנסת של הקהל" כדי שבאבא ינציח את שמו ואת זרעו, יציל אותו מקללת השִכחה. כמנהג אותם ימים, הילד למד בתלמוד תורה לפני שעבר לבית הספר הצרפתי-יהודי, שהיה בגדר עדיפות ראשונה. היות שהורים העדיפו את המורים הנוצרים על פני המורים היהודים, רובם בולגרים, טורקים, מלטזים או יוונים, שהתפקרו בעת שהוכשרו להוראה, אליאנס הייתה אז בגדר עדיפות שנייה. תלמידי בתי הספר המשיכו לפקוד את ספסלי תלמודי התורה בערבים אחרי לימודיהם הרגילים, ובחופשת הקיץ הארוכה חזרו אליהם לחצי יום. כך שילב באבא השכלה תורנית עם השכלה חילונית. סביר להניח שבאפיקורוס נתקל לראשונה בתור השד הנורא ביותר המכרסם בנשמה היהודית, בכתבי הקודש ובשמיים, השמורים רק לשומרי מצוות. ברובע היהודי לא היו יהודים ולא-יהודים אלא יהודים ואפיקורסים. כאשר גילה באבא שכל מה שנותר מאפיקורוס הוא שלושה מכתבים עלובים וכמה הערות פזורות בכתבי תלמידיו ומתנגדיו, הוא הסיק את המסקנה שהיהדות חולת אפיקורסות והחליט לרפא אותה, לא פחות ולא יותר. לפחות זה מה שהצלחתי ללמוד מהערותיו, המפוזרות בעיזבונו הספרותי.

באבא לא סבל כלל מדמות אביו, ואפילו העריץ אותו. הוא לא יצא מתחת ידיו חבול ונוטר, לא כלפי אלוהיו ולא כלפי זִכרו. אביו לא דקדק במצוות אלא בצדקה, וגם כאשר קרסו עסקיו הוא לא הפסיק לתת. הצדקה עזרה, כי הוא תמיד התאושש — אחרי שהות קצרה או ארוכה בכלא, בגלל אי החזרת הלוואות או אי תשלום חובות. לא היה מקצוע שבו לא התנסה, סחר שבו לא עסק, מפעל שלא פתח וסגר. הוא סחר בשקדים, גם מתוקים וגם מרים; בחרובים, גם לבני אדם וגם לחיות; בבלוטים, גם מתוקים וגם מרים. הוא יִיצא נוצות יענים לאנגליה, פרָדות לארצות הברית, חטי פילים וקרני קרנפים להולנד. חשדו בו אפילו שהיה משותפיו של בו אל-עביד, מאחרוני סוחרי העבדים בעיר. ממה שהצלחתי לסחוט מבתו — עד כמה שיכולתי לדובב אותה — הוא גם ניסה לקבל מינוי קונסולרי כלשהו, שהיה יכול לשדרג את מעמדו בעיר, בעיני המוסלמים לא פחות מאשר בעיני היהודים. אבל מינויים אלה הלכו בעיקר לצאצאי "סוחרי המלך", שנמנו עם המתיישבים הראשונים, ואילו הוא היה לכל היותר מפליטי אופראן ה"שלוחים", שנהרו לעיר אחרי שרבנים ונכבדים נשרפו על קידוש השם תחת שלטונו של הסולטן הסורר מולאי יזיד. גם כאשר היה מאחורי הסורגים, המשיך לפקד על החברה קדישא.

אביו של באבא חלש בדרכו על המאלח. ליתר דיוק על מֵתיו, על אלמנותיהם ועל שאר אבלי ציון. הוא היה איש מאלח למופת, ובתור שכזה לא התפתה לעבור לשכונה אחרת כאשר פתחו הצרפתים לרווחה את שערי הרובע היהודי ואִפשרו מעבר יהודים מרובע לרובע. הוא תפס קומה שלמה באחד הבתים המכובדים ביותר ומקום של כבוד ב"בית הכנסת של הקהל", שהוא נמנה עם מקימיו. מסַפּרים שהוא דרש וקיבל היתר לתלות כוס זיכרון גם לזכר אביו וגם לזכרו שלו, על כל מקרה שלא יהיה. איש לא התעמת איתו, לא בבית הכנסת ולא בבית הקברות, לא בשערי העיר ולא ברציפי הנמל. תקופה ארוכה שׂירך באבא את רגליו אחרי אביו, מסיירים בין השווקים שנדדו לאורך הכביש שחיבר את עיר הרוחות עם אגָאדיר בדרום, ספי בצפון ומרקש במזרח. באבא נוכח לדעת עד כמה היה אביו מוכּר ואהוד בקרב השבטים הברבריים. הוא דיבר את שפתם, זכר את שמותיהם ואת צרותיהם, הקשיב למעלליהם, דאג לצורכיהם. לא היה דבר שביקשו ממנו שהוא לא הבטיח להשיג במחיר הטוב ביותר, ולא היה דבר שביקש מהם ושלא השיגו עבורו. הוא לא נרתע מלספק להם מַאחיה, שהייתה לטעמם משקה ניסי; להתפלל איתם להורדת גשמים, כי תפילת יהודי הייתה סגולה להגשמת תפילות מוסלמים; לבדוק חולה כדי להתייעץ עם מרפּאי המאלח ומיילדוֹתיו ולחזור אליו עם התרופה הנכונה. האב ובנו שהו כל השבוע בַּסְפר, רוכשים סחורות שטרם נרכשו על ידי מי שמכרו אותן, מוכרים סחורות שטרם נרכשו על ידם. הם התארחו אצל התושבים, שלא חסכו דבר כדי לכבד את שייך היהודים, כי החברה קדישא הייתה קדושה בעיני המוסלמים, שלא ידעו במה היא עוסקת, עוד יותר מאשר בעיני היהודים, שנכפה עליהם להמר על קדושתה. כאשר נתקלו ביהודי או נקלעו לכפר יהודי חיפש האב כתבי יד, ואלה נערמו בגניזה הפרטית שלו, כפי שהוא כינה את מחסנו. כאשר נשאל על ידי המוכרים מה הוא עושה בהם, הוא ענה שהוא קובר אותם. אבל האמת הייתה שהוא ציפה לבואו של גואל בדמותו של נציג ספרייה אירופית כלשהי. האב והבן הקפידו לחזור לעיר הרוחות לפני ערב שבת. האב לא היה מרשה לעצמו לפספס את "שיר השירים" בבית הכנסת של הקהל, כאשר המתפללים, אחוזי התלהבות חושנית, נעשו למקהלת השולמית.

לפני שנפל האב למיטת חוליו, הם העסיקו בלדרים שסחרו בספרים משומשים. הם ליקטו אותם בבתי המלון, רכשו אותם מכל מי שהודיע על כוונתו לעזוב את העיר, אחסנו אותם במחסנים ששימשו אותם לייצור נרות משעווה לפני שהדבורים הבריחו את הפועלים ואף המיתו אחד מהם, והציעו אותם לקוראים החדשים שרק הלכו והתרבו עם חדירת צרפת לנימי נשמותיהם של היהודים. זו כנראה הייתה הרשת הראשונה בתולדות העיר לרכישת ומכירת ספרים משומשים. האב עצמו ידע לקרוא רק עברית, אך באבא גילה עניין רב יותר בכישופי אותם ספרים והחל ללמוד ערבית. האב, כמו בנו אחריו, לא התנזר מיחסים עם הפרוצות בפאתי השווקים, אבל נודע בעיקר כרודף שמלות בלתי נלאה, שראה מתפקידו לנחם אלמנות צעירות. הוא בגד באשתו כה הרבה עד שהתייאשה ומתה במגפת השחפת שהשתוללה בשנות השלושים, והיא בת 42 בלבד. מכיוון שהבת הבכורה הייתה נשואה, אחותה הצעירה יותר היא שטיפלה במשפחה עד שהאב נשא אלמנה, שעל נסיבות מותו של בעלה הסתובבו חשדות בלתי מבוססים.

אחרי שרכש את כל מיומנויות אביו ביקש באבא להגשים את חלומו. הוא לא רצה לסחור בשקדים ובחרובים, לא בנייר בלוי ולא בנייר בתול, ועוד פחות מכך בעסקי הספסרות שפרחו בקרב צאצאי סוחרי המלך, שהמציאו את עצמם כמלווים בריבית או, בשפה מכובסת, כ’בנקאים אישיים’. הוא לא הבין על מה דיבר כנפו כאשר זה פיתח את התאוריות שלו על הקימום האינטלקטואלי והמוסרי של היהודים או על גאולתם על ידי עבודת האדמה. היהודים היו בטלנים בני-קֹהלת למיניהם, שלא האמינו במה שהם קוראים — אם בכלל קראו משהו חוץ מסידוריהם ומגילותיהם, שגם אותם לא הבינו, לדעת העוקבים המקצועיים אחרי קריאת התורה שהתחרו ביניהם בבתי הכנסת. באבא דלה בכל זאת משהו מהרצאותיו המשולהבות של הציוני המפוזר. אולי קטעים מאפיקורוס, שאותו הוקיע כנפו; אולי קטעים משפינוזה, שאת נידויו הוא אִשרר. הוא נטש את המקהלה, על אף שהיה לו קול ערב, וגם את הסחר בספרים, אף על פי שהתחיל לרכוש מיומנות מסוימת שאִפשרה לו להבדיל בין הבל להבל. העיר נראתה לו צרה מדי, המאלח מחניק מדי. באותה תקופה עדיין לא שקלו היהודים להגר, לא לפלשתינה ולא לאמריקה. אפילו דרכונים לא היו בנמצא. כל מה שהיה אפשר לעשות היה לעבור לעיר אחרת — אגָאדיר, מרקש או קזבלנקה. הוא בחר דווקא באוקיינוס, ונכנס לתולדות העיר כדייג היהודי הראשון בתולדותיה. לפחות כך סימנו אותו, בלא מעט חששות לגורלו, לגורל אביו ולגורל אלוהיו. הוא לווה פה ולווה שם, מצא לו שני שותפים פורטוגזים וביחד חכרו סירת דייגים בגודל בינוני. הם גייסו כמה דייגים ויצאו עם השקיעה למרחקים. באבא עמד ליד תורן הספינה. הוא היה גבוה, חסון ויפה, שערו מסורק לאחור, חובש כובע מצחייה של הספנים הצרפתים. בתשובה לכל מי שדאג לו, הוציא מפיו אמירה ראשונה על קיצור החיים: "כל אחד מאיתנו עוזב את החיים עם התחושה שזה עתה נולד."

למחרת בבוקר חזרה הספינה בליווי להקות שחפים, שכמו הוזעקו על ידי הצפירה שלה. בטנה הייתה מלאה באותם סרדינים שמנים בוהקים, שהעניקו לעיר הרוחות את המקום הראשון בעולם כנמל סרדינים. גם הפעם עמד באבא ליד התורן, קורן מאושר למרות העייפות, עוקב אחרי ההמולה על הרציף. משאית חיכתה לספינה, וכן גם כמה עגלות רתומות לחמורים. הדייגים הסתדרו בשרשרת כדי להעביר את הדגה בסלסלות, מבטן הספינה למשאית. נשים מוסלמיות התרוצצו בין הדייגים ואספו לפי תור כל דג שנפל. המשאית הובילה את הדגה למפעלי שימורי הסרדינים, ואת מה שנותר הובילו העגלות לשווקים. עניי העיר אכלו סרדינים כל ימות השבוע בכל מיני צורות: על אש פחמים, מטוגנים במחבת, מעורבבים עם ביצים. על הרציף הייתה גם אחותו של באבא, שלא יכלה להתאפק וחיכתה בנמל לשובו, כפּה על לֶחייה, חרֵדה לגורלו. משראתה אותו הוארו פניה היפות, אך כמקובל נמנעה מלומר לו שלום וחזרה לביתה ולילדיה.

הכנסותיו של באבא אִפשרו לו לצבור חסכונות, לעבור לאגָאדיר וללכת בעקבות אביו. הוא נכנס לשותפות בכל מיני עסקים, ביניהם חברת הובלה, שהעמידה לרשותו מכונית שעל ההגה שלה חלש סעיד. הוא נהג להגיע בה כדי לבקר את אביו ואת אחותו אבל גם כדי לערוך סיבוב ראווה בעיר, שידעה רק כרכרות ומכוניות קונסולריות. הוא נשא אישה ונולדו לו שלושה ילדים. ואז רעדה האדמה באגאדיר. באבא איבד את כל נכסיו, אבל יודעי דבר סיפרו לי שיותר משרעידת האדמה רוששה אותו היא הצילה אותו מנושיו, משותפיו ומאשתו.

באבא אמי בוגנים

. 1 .

אני זוכר את באבא מדירת החדר בקומת העלייה, שבה התגורר. הרחוב נשא את שם אחד הנהרות מאיני-יודע-איזה עמק בצרפת, שהתחברו לכדי שכונה שבה נדחסו ערב רב של מהגרים. הייתה חצר של יהודים מגורשים שדיברו חַכִּיתִיָיה ונמנעו מלדבר ערבית, והייתה חצר של צוענים, מָרוקנים מדורי דורות, שדיברו ספרדית מתובלת במיטב הקללות הערביות. אלה חגגו באיפוק ובערגה, כאילו אבלם על הגירוש טרם הסתיים, ואלה בפראות ובהפגנתיות, בתור שליטיו המקוריים של הרובע. אלה שרו ממיטב הרפרטואר של שירי אהבה, ואלה שירי פלמנקו שהתלהטו. אלה הקפידו לשמור על צניעותם ולא יצאו במחול, ואלה רקעו ברגליהם, רומסים את אויביהם תחת רגליהם, מאיצים במחיאות כפיים ובקסטנייטות את מחולות החיזור שלהם. היו בתי כנסת לזכרם של אבות בעליהם ומִקדשים של כל מיני מסדרים סוּפיים. במקדש אחד היכו מאמינים בגרזינים על ראשיהם עד שהתמוטטו, במקדש אחר שחטו פר ופיזרו את חלקיו בארבע פינות השכונה כדי להסיר את הקללה. במקדש הגְנאוּוה ערכו כל מבקשי רפואה, אהבה ונחמה טקסים לגירוש שדים. הם חזרו לשורשיהם האפריקניים, חשופים ופראיים יותר מהשורשים ההודיים של הצוענים, צווחים, מייללים, מרעישים, מתישים את עצמם כדי להתיש את אויביהם, מחזירים בדרכם את השכונה לשפיות לפני ההתפרצות הבאה בין תושביה שאיש לא יֵדע מה מקורה, האם במבט שלא הוסט או במילה שלא הובנה. השכונה הייתה כה מעורבת עד שהיא לא הפסיקה לעבור מטקס לטקס, מתפילה לתפילה ומחגיגה לקריעה.

הביוב עלה לעיתים קרובות על גדותיו והציף את הרחוב הצר, אך השכונה הייתה מבושמת למדי. בבתי המידות של הערבים הדיפו פרדסים זעירים ריחות מעצי תפוזים ולימונים, תאנה ומֶדלָר, ולקראת ערב השתכרו יפהפיות הלילה ושיכרו את התושבים. בווילות של הצרפתים בללו ערוגות פרחים עונתיים את ריחותיהם והצפינו אותם בצלילי פסנתרים וכינורות. שערי ביתו של מנהל אחד מבתי הקולנוע בעיר נפתחו בפני מכוניות שרד עם וילונות מוגפים, שלא חשפו את פניו או את פני אורחיו אבל הותירו שׂרוכי בשׂמים. הקונסוליה האמריקאית, במלוא תפארתה הארכיטקטונית, התנוססה בשׂדרה שסגרה על השכונה מצפון, והקונסוליה האנגלית, עם ניחוח הודי, בשׂדרה שסגרה על השכונה ממערב. השכונה כולה גודרה בדקלים, שהכילו את ריחותיה ואת רעשיה. במעלה אחת השׂדרות התנוססה הקתדרלה הלבנה, ומולה בית הספר הגבוה לאמנויות. קזבלנקה הייתה אז עיר קוסמופוליטית, לתפארת הקולוניות הצרפתיות. בכתביו של באבא מצאתי את הפִּסקה: “קזבלנקה נולדה בחלום שכובש זר רקם בשבילה מרוב התמכרותו לכיבושים. היא עיר בלתי צפויה ובלתי הגונה. ממחזה למחזה, מתשוקה לתשוקה. ככל שמסתובבים ברחובותיה אתה מסתחרר איתה ומבקש לעלות ולכבוש את בית העירייה, נכנס לוויכוחים עם הרוכלים או פושט יד ומבקש נדבות."

מאז שנוסדה בראשית המאה העשרים מסביב לגבעה שנקראת בפי השודדים והימאים "הבית הלבן", לא הפסיקה העיר למשוך מהגרים מכל קצות הממלכה. מֵחבלי הסהרה בדרום ומחבלי הריף בצפון, מערים מלוכניות לא פחות מאשר מכפרים נידחים, מאזורים ברבריים לא פחות מאשר ערביים. מתיישבים הגיעו מאלג’יר הסמוכה ומתוניסיה הרחוקה, מרוסיה הלבנה ומבלגיה הרכרוכית, מטורקיה החילונית ומהודו המקושטת. בעיות הדיור היו כה קשות עד כי לא הייתה קומה עליונה — שנועדה לכביסה — שלא כוסתה חלקית באותם חדרים בודדים, עם או בלי שירותים צמודים, עם או בלי מטבחון. בבניין של באבא היו שתי דירות חדר כאלה. באחרת התגוררה מריקה, זונה יהודייה, שהייתה ידועה בשכונה כמלצרית באחד הברים האפלים ביותר בעיר. היא עלתה ביפי קולה על זוהרה אל-פסיה, זמרת החצר, שתפסה את קומת הקרקע של אותו בניין, וביופייה על ריימונד, שלימים תתפרסם בישראל כזמרת, שהתגוררה באותו רחוב עם בעלה או מאהבה. מריקה אף עלתה בחושניותה על נשות הצוענים, שלא המעיטו באיפור ובמחשופים. בדרכה היא הייתה המלכּה היהודייה של השכונה, ואפילו ילדים נמנעו מלהיטפל אליה מפחד באבא, שהגן עליה. הוא לא היה הסרסור שלה, היא לא הייתה צריכה סרסור. היא הייתה זונה מכובדת, שלא אירחה בביתה אלא התארחה אצל כל נדיבי העיר האדיבה. כאשר ניגשתי לכתוב על באבא והתחלתי ללקט מידע על אודותיו, לא ידעתי מה עלה בגורלה. האם היא נותרה בעיר? האם התאסלמה, היגרה לקנדה או לאוסטרליה, נרשמה לאוניברסיטה, צברה תעודות, פרסמה את מכסת הפרסומים שלה והפכה לפרופסורית ללימודי מִגדר? האם נסחבה גם היא לצרפת, שם מצאה את דרכה לאחד מפרברי פריס, חזרה בתשובה, נישאה לרב הקהילה והביאה ילדים לעולם? באבא הקפיד על כל כללי הנימוסים מבית הספר הפרנקו-יהודי בעיר הרוחות, שבה נולד: דורש בשלומה מדי יום, קורא לה "גבירה", נסוג כדי לפנות לה מעבר במדרגות. עד כמה שזכור לי היא הקפידה להשתתף בהסתודדויות השבּת שלו, אבל לא הוציאה הגה מפיה. כולם בחבורה ידעו מה מקצועה, אך איש לא העיר הערה או חצי הערה — הוא היה נפלט מן החבורה. כל השנים הללו קיננה בי התקווה שיכול להיות שהיא עלתה, למרות הכול, לארץ ושאתקל בה באחד הימים על הכביש או בתחנה מרכזית כלשהי. כי הרי, אחרי שהתגברו על המעצורים שגרמו להם לשקול ולהפעיל סלקציה, הציוֹנים לא דרשו תעודות יושר או תעודות רפואיות אלא העלו את הכול.

בימים שבשגרה היה לבאבא סדר יום קבוע למדי. הוא התעורר עם אור היום וחיפש את הספר שעל השידה. הוא קרא בו עד שנעתק ממיטתו, צחצח את שיניו ורחץ את פניו. בשעה עשר בדיוק סיפק לו ילד ערבי את ליטרת הסופגניות היומית שלו והוא מיהר לבלוע אותן לפני שיתקררו בליווי תה ירוק, מתובל בלענה בחורף ובנענע בשאר העונות. לעיתים, כאשר מזג האוויר אִפשר זאת, הוא נטל את ארוחת הבוקר לרחבה הפתוחה, וקרה ששכנתו הצטרפה אליו. הם לא שוחחו על דבר, לא היה להם על מה לשוחח. הם בהו בחלל האוויר כאילו לא ידעו מה הם חושקים, או כאילו טעמו את טעם ההגשמה של מאווייהם. ניכר שהם נהנים מהשמש הרכה או מהרוח הקלילה. אחרי ארוחת הבוקר, בעודו בפיג’מה וכותונת קלה מעליה, שקע באבא שוב בספריו עד למועד הכנת ארוחת הצהריים שלו. הוא לא בישל — לא הייתה לו סבלנות — אלא חימם ארוחות מוכנות שקיבל מאחותו, שהמשיכה לדאוג לצרכיו, מעבירה לו מדי יום את חלקו בארוחות שהכינה עבור ילדיה כאילו היה עוד אחד מהם. הבוגר ביותר, המשכיל ביותר, האנין ביותר. הוא תפס תנומה, ורק אחרי שקם ממנה התקלח והתגלח. צחצח את נעליו כאילו עמד לצאת לקוקטייל או לפגישה עם נכבדי העיר, התלבש, הסתרק, התבשׂם, שהה רגעים ארוכים מול המראה, בוחן את עצמו מכל צד. לא היו לו יותר משתי חליפות, אבל הוא חיפה על מחסורן בצבעים הבוהקים של חולצותיו. בחירת העניבה דרשה ממנו מלאכת התאמה קפדנית. הוא לא פסח על דבר, לא על הציפורניים ולא על הריסים, וההכנות נמשכו שעה ארוכה. לבסוף נטל עיתון, גולל אותו ופנה לסיור ב"עיר חלומותיו": "עיר של זבובים. מכל הגדלים, מכל הצורות, מכל הצבעים. זבובי חרא וזבובי דבש. זבובי חוֹם וזבובי קור. זבובי זימה וזבובי פגרים. זבובים טורדניים וזבובים מתישים. זבובים עוקצים וזבובים ממיתים. לקזבלנקה אין פילוסופיה כי היא ממלכת הזבובים, והם מעניינים יותר מבני אדם."

במדרגות נתקל באבא בילדי השכֵנה מהקומה השנייה, שהצטופפה עם שמונת ילדיה בדירת שני חדרים בציפייה לגט, שיאפשר להם לעלות לארץ. בקומה הראשונה חלף על פני היהודייה הזקנה שגידלה לבדה שני נכדים, ספק יתומים ספק נטושים, האחת דוגמנית מובטלת והשני מוזיקאי, שחיכה להזמנות להופיע בחתונות. הזקנה גם אימצה קבצן מעיר הולדתם המשותפת, מזגאן או אגָאדיר, שיצא מוקדם בבוקר כדי לחזור על פתחי הסוחרים ולבלות את שארית יומו באחד מבתי הכנסת בקריאת תהילים. הוא חזר עם החשכה כדי לפרושׂ מזרן במטבח, למלמל מִסֵפר הזוהר ולשקוע בחלומות העלייה שלו. הוא לא פגש את באבא מבלי לשאול אותו אם הוא מכיר את כתוֹבתם של הציוֹנים. בקומת הקרקע כבר האיץ באבא את צעדיו כדי לחמוק מהזמרת מפֶאס, שנהגה לבקש ממנו לכתוב עבורה מכתב שבו הציעה את כישוריה לאמרגני החצר, העירייה, העולם. ברחוב הוא הניד את ראשו לשלום למנהל אליאנס, שהתגורר באחת הווילות, לחזן של בית כנסת, לשֵייך של אחד המסדרים, לעֶבד של אחת האחוזות הערביות. כולם ידעו שהוא חולק עליית גג עם הזונה הכי יפה בעיר, כולם קינאו בכבוד שנפל בחלקו, איש לא ידע מה טיב היחסים ביניהם.

באבא סייר בעיר כאילו עמדה למִסדר. כולם היו מהגרים או בני מהגרים בעיר ההגירה, לא מתגעגעים, צופים קדימה. אלה היו שנות השישים, לפני מלחמת ששת הימים שערערה את ביטחונם של היהודים. תחנתו הראשונה הייתה אצל מוכר הסוכריות והפיצוחים. היה אפשר בלי לחם ומים, לא היה אפשר בלי פיצוחים ומַאחִיה. הוא התעניין בשלום נשותיו וילדיו, קיבל חדשות מחצר הצוענים, שמע על מעלליו האחרונים של הממונה על הרחוב, שגבה דמי שמירה מבעלי החנויות ודמי חתימה מכל מי שהיה צריך את חתימתו על טופס לבקשת תעודת לידה או פטירה. אחרי שהזמין את פיצוחיו נכנס באבא לחנותו של שלֹמֹה, ששימשה אותו לאחסון יותר מאשר למכירה. שלֹמֹה עסק בסחר חליפין. על אף שדידה על רגל מעץ, הוא סייר בין הבתים ושני סבלים ערבים בעקבותיו, כל אחד והמטען שלו: הצעיר נשא כלי מטבח וכלי רחצה, המבוגר גלילי בדים. שלמה הציע כלים, שאותם רכש אצל סיטונאים, תמורת בגדים משומשים, ואת הבגדים מכר לספקי יד שנייה, שמכרו אותם לכל מיני רוכלים שסיירו בשווקים הברבריים ברחבי הממלכה: סירים מברזל, גיגיות מפלסטיק, מטחנות בשר ידניות, מטחנות קפה בעלות ארכובה, צלחות וכוסות מזכוכית — שלא שרדו את ניסיונו להַראות שהן בלתי שבירות — תמורת בגדים ונעליים שיצאו מהאופנה, קטנוּ על הילדים או התבלו ונקרעו. בבתים הוא התקבל בסבר פנים יפות, במיוחד לקראת החגים, כאשר העיר סיידה את קירותיה ותושביה חידשו את מלבושיהם. שלמה לא נעזר כלל בנייר ובעט. הוא לא ידע קרוא וכתוב, וגם מספרים הוא חישב בראשו במהירות מסחררת כאילו הייתה טמונה בו מכונת חישוב, בתקופה שבה עדיין לא נראו מחשבונים באופק. הוא השווה בין עלות הכלים ובין עלות הבגדים, משבח את כליו ומפחית בערכם של הבגדים שהוצעו לו תמורתם. אילולא היה עושה טובה ולוקח את הסחבות, הן היו הולכות לפח. לא התמקחו כלל על המחירים אלא על החפצים: תוסיף סדרת צלחות, אוסיף זוג נעליים. אפשר היה להזמין אצלו כל חפץ שמארחיו חיפשו, ותמיד התחייב לספק אותו אך בלי לנקוב במועד. מטחנת בשר, משחקי ילדים, מלכודות עכברים, מדי חום. הוא זכר את מבוקשו של כל אחד בלי לרשום דבר, וכאשר האיצו בו התרעם:

"שכחתי פעם שאשכח הפעם?"

הוא ידע אצל מי לבקר ועל מי לפסוח. רק אחרי שסיכם את עסקת החליפין, ניאות לשתות ולאכול.

ברגע שבאבא נכנס, הניד שלמה בראשו ופלט מאוכזב:

"עוד אמְצא באחד הימים, הצרפתים עוזבים, אני עוד אשיג לך מכשיר יד שנייה."

אבל באבא רצה מכשיר חדש.

"בשביל מכשיר חדש צריך רק כסף."

שלמה אפילו לא ידע מה יש לבאבא להציע תמורת המכשיר. עינו הייתה חדה מספיק כדי לראות שהאיש יותר מגונדר מאשר עשיר, מסתובב עם שתי חליפות ושלל עניבות, לא מבקש צדקה אבל גם לא תורם לצדקה. הוא לא עבד, הוא לא ניסה להציג את עצמו כאמן, הוא היה מאלה שמתגוררים בעליית גג. הוא נהג למצוץ ליקוריץ כי לא תמיד היה לו במה לקנות סיגריות. מצידו, באבא לא התעקש. הוא ידע שאפילו בעד דרישת שלום, סוחר בשיעור קומתו של שלמה דורש תמורה. הוא הקפיד להסתיר את חייו מאחורי חליפתו המגוהצת, הופעתו המרשימה, דיבורו הרך. הוא נמנע מלהתערב בנושאים דתיים או פוליטיים, וככל ששתק חסך מעצמו את טרדות השעה. הוא רצה להיות שולִי בשולֵי העיר השערורייתית והמרתקת ביותר עלי אדמות. לולא מריקה, לא היו מבחינים כלל בקיומו. אבל על מריקה הוא לא היה יכול לוותר.

רחוב לוזיטניה — על שמה של ספינה בריטית שהוטבעה בשנת 1915, ושטביעתה זירזה את כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה — היה רובו ככולו יהודי. היו בו כתריסר בתי כנסת, כאשר הבולט ביותר היה "אֵם הבנים", הצמוד לתלמוד תורה עבור ילדי השכונה, שהוריהם המשיכו להחרים את אליאנס. בַּבניין לידו התגורר הפייטן ר’ דוד בוזגלו, שהתעוור מסיבות אציליות של אכילת מִשמנים וממתקים ושתיית מַאחִיה לחימום קולו ונשמתו. באמצע הרחוב, בקומת הקרקע של בית מגורים, היה בית כנסת מחתרתי למחצה, שנועד לכופרים שאכלו מכל טוב ועבדו בשבת, התפללו לפני שפנו לעבודתם ואחרי שהקיאו את טריפותיהם. הרב, אינטלקטואל ידוע בקרב הכופרים, לא בדק בציציות מתפלליו יותר מאשר בציציותיו. הוא שהה כל היום במקדשו, לומד תורה כיאה לרב שתורתו אומנותו. הוא קרא את "מורה נבוכים" ואת "הכוזרי" בשפת המקור ועבד על תרגום חמש המגילות לערבית. תמיד היה פנוי לשיחה, לא חשוב על מה. את בית הכנסת ירש מאביו והועיד לבנו, כי בית כנסת היה בעבורו מקדש מעט ומקור הכנסה מכובד. את באבא קיבל בסבר פנים יפות על אף שידע שהוא אינו מדקדק במצוות, אינו מתפלל, וחולק את גגו עם פרוצה.

לפי אלבינו, שעל השיחות בינינו אני מתבסס רבות, הם לא שוחחו על דבר. מן הרגע שבאבא הופיע התפנה הרב מכל עיסוקיו ונפרד מאורחיו. לא כל יום נכנס באבא, רק כאשר התחשק לו. הרב לא הרשה לעצמו להחמיץ את ביקורו, כי הוא ניסה את תרגומיו עליו. במשך חצי שעה הוא דקלם באוזניו את הפסוקים האחרונים שתרגם, ומכיוון שבאבא ידע את המגילות בעל פה, הוא בדק אם הנגינה בערבית הולמת את הנגינה בעברית שהייתה לו בראש. כאשר הרגיש בצרימה הוא עצר את הרב, וביחד הם שיפצו את התרגום. לא היה בסביבה יהודי ששלט בערבית ספרותית כבאבא. לצערי, אלבינו לא ידע לומר מה קרה לרב והאם פורסמו תרגומיו. יציאת היהודים ממרוקו הייתה בעיניו בגדר עריקה: במחצית השנייה של שנות התשעים הוא עדיין המשיך להתרעם על הציונים, שהבריחו בצורה מחתרתית אפילו את תושבי קזבלנקה, בין שהיה הדבר מוצדק ובין שהיה מבוים כדי לעשות רושם. למרות שהשליחים אימצו להם גינוני סודיות, כולם ידעו עליהם הכול. היכן הם מתגוררים, היכן הם מקבלים קהל והיכן הם מבלים — ואיש מהם לא נעצר, לא נשפט ולא הוצא להורג. הרשויות המרוקניות התעלמו, הקהילה לא רשמה. אף על פי שמשאיות עם ארגזים ענקיים מעץ, שבהם אִחסנו היהודים את מיטלטליהם, נראו חוצות את העיר בכל הכיוונים, העולים נעלמו תוך יום אחד בלי להיפרד משכניהם הערבים. במעבר הלכו אנשים לאיבוד, ואיתם כתביהם. מאמציי לעלות על עקבות רבם של הכופרים לא צלחו. אולי התמזל מזלו והוא נמנה עם חברה קדישא בעיירת פיתוח כלשהי וקבר בכבוד את הבדווים, אולי הידרדר והתמנה לרב שכונתי מטעם ש"ס; בכל מקרה, לא שמעתי על מפעל תרגום המגילות לערבית. הייתי שמח לשמוע שהרב הגיע אל המנוחה ואל הנחלה ושמלאכתו, בהשגחת באבא, זכתה להתפרסם לשמחת שני מיליארדי קוראים. כלומר שגם מוסלמים מתענגים על "שיר השירים", מתהדרים ב"משלי" ומתפקחים עם "קהלת". לשלמה המלך מגיע ללא ספק יותר משהגיע לו עד כה בעולם המוסלמי, ועוד יותר ממה שהגיע לעמיתו אפיקורוס בעולם ההשכלה והחוכמה. לא בכדִי כתב באבא בדברים שמצאתי בעיזבונו: "איני יודע אם האל קיים או לא קיים. השאלה אינה משנה הרבה. רק אל תלך שולל אחרי כל מיני מחרחרי מילים שמפטמים את שכלך בתארים שליליים, בְּאתה נצחי או בזולת מוחלט. כולם פולטים שטויות על מה שהם לא יודעים. אל תתפתה לשוות לאל תכונות אנושיות, שפוגעות במעמדו. לומר עליו שהוא טוב, מחפש את טובת האדם הטוב ואת רעת האדם הרע, זה לחטוא נגדו. מבחינתו אין טוב ואין רע, כמו שאין בו שרירות ולא הכרח. האל מנהל חיי נצח ואושר. הוא לא מתעסק כלל בך, ועוד פחות במשקרים בשמו. הרי האלים לא מתעניינים בבני אדם."

למרות כל המאמצים נותרתי זר בארץ, גם אחרי חמישים שנה. לא בגלל שלא מצאתי את מקומי או שהופליתי לרעה — תמיד חיבבו והעריכו אותי — אלא בגלל שלא הכירו בי, ולא הכירו בי בגלל שלא ידעו מאיפה אני בא ובגלל שלא ידעתי היכן אני עומד. דיברו על אשכנזים ועל ספרדים, על מערבים ועל מזרחים, אלא שלא הייתי לא מאלה ולא מאלה ולא התאמצתי במיוחד להיות ישראלי. כי לא ידעתי מה זה. אבל הייתי מַגרָבּי בכל רמ"ח אבריי, בכל נימי נשמתי, בכל מצמוצי עפעפיי, בכל ציורי חיוכיי. מהבוקר עד הערב ומהערב עד הבוקר איש המַגרבּ, ואם לדייק, איש קזבלנקה. ואחרי קרוב לשבעים שנה, מלבד קומץ אנשים, בתוכם מורי ורבי ר’ שלמה אלבז ז"ל, אין יודעים בארץ מה הוא המגרבּ. על אף המחקרים, הספרים, הסיורים ברחבי הממלכה, האפליה המתקנת. לא אשכנזי ולא ספרדי, לא מערבי ולא מזרחי, לא מאותם "יוצאי אסיה ואפריקה". אינני מתכחש לְדבָר, אינני מתנכר לדבָר. אני דובר ערבית רהוטה, ומכיר את תולדות מרוקו לא פחות טוב מאשר את תולדות ישראל. אני רק מבהיר את מצבי בבואי לכתוב את מה שאני עומד לכתוב.

אנשים כמוני עלו לארץ מן האוקיינוס האטלנטי ונקלעו לכרך הומה של ערב רב על שפת איני-יודע-איזה ים. ההמולה לא הבעיתה אותי אלא ריתקה אותי. לא זיהיתי את עצמי בה, לא תפסתי מה מקומי בה. כאשר פלטו סביבי את המילה "מרוקאי", לא ידעתי בדיוק למה הכוונה. אולי לדמות העילגת, יציר כפיה של חברת מהגרים, שהורגלנו אליה; אולי לגלגולה התרבותי, הפוליטי או האקדמי. ככלל, מן הרגע שבו עזבו היהודים את מרוקו, הם הפכו לקריקטורה של עצמם. איני יודע עד כמה זה חל גם על העירקים, הרומנים, הפולנים, הרוסים. סביר להניח שגם הם סבלו מחבּלות בכור ההיתוך, שהכליא גזעים מזנים שונים ועטף את תוצרתו בסיפור רעוע של גבורה ושכוֹל. כל השנים הללו נבצר ממני לתפוס מקום. עמדתי בצד והבטתי בלא מעט שקיקה בהתגוששות הבין-עדתית, כמעט ולא נוטל חלק בה. מעולם לא הצבעתי, לא התגייסתי, לא ביקשתי שיחזירו שטחים ולא שיחזיקו בהם, לא מחיתי נגד אפליה ולא חתמתי על עצומה. חיכיתי שכל הסיפור הזה יסתיים איכשהו. אמנם הזדמן לי פה ושם להזיל דמעה על ילדה מוסלמית שנהרגה בהפצצה או על ילד יהודי שהתפוצץ באוטובוס. אבל עם השנים, אפילו לַשכול מתרגלים. כנראה שאני נמנה עם הבודדים שמסתדרים עם שלל השדים האוחזים בנו, ובראשם אלוהים. עם השד העדתי אני דווקא חי לא רע כי אני מכיר בקיומו, מזהה את אחיזתו בכל אחד, נהנה מתעתועיו ולא עושה דבר לגרשו. איני מכחיש את קיומו, מהסיבה המכרעת שאני מגלם אותו בצורה זו או אחרת. הוא יישאר איתנו עוד הרבה שנים. אלא אם כל העסק יקרוס מסיבה זו או אחרת.

אני מודה שמהצד שלי, במקום שבו עמדתי ולא עמדתי, נוכח-נעדר, הכול נראה תמוה. רגוע ומגוחך כאחד. אני נתפס דווקא לתופעות המשונות ביותר, והארץ רווּיה תופעות כאלה. אני די נהנה מהצְפייה המתמשכת בַּמָּחול סביב המדינה היהודית-צלבנית שאליה נקלעתי ושממנה איני יכול לצאת, מסיבות לא פחות משונות מאשר המניעים שגרמו לי להגיע אליה. ניסיתי גם ניסיתי, אפילו הצלחתי, אבל חזרתי כלעומת שעזבתי. הייתי מכור לַמָּחול, והמחול חסר לי. שום דבר אחר. לא שאני צופה שהוא יסתיים בחיי, או שאני רוצה לראות את סופו — הוא ישרוד אותי. מדובר במחול אלוהי ובמחול שׂטני כאחד. מחול של יופי ושל כיעור, של אנינות טעם ושל גסות רוח. המחול המדכא מסביב לַשכול, המלכד אותנו. כל בוקר אני מתעורר, מודה לבורא עולם על שהחזיר בי נשמתי ובודק את גובה החדשות ואת קצב ההמולה. על גלי האתר, על מסכי העיתונים, מבעד לחלון, ובערב על אקרני הטלוויזיה. המחול סביב המתעשרים המסואבים. המחול סביב הפוליטיקאים המפגרים. המחול סביב הדוגמנים והדוגמניות שיודעים גם לשיר, גם לשחק וגם לפלוט שטויות. המחול המבאס סביב המימונה. המחול המייאש סביב ניצני (או שרידי) הישגיו של המוח היהודי. המחול הקבּלי סביב אֵל, שאיני יודע אם הוא שרוי מת בספריו או שהוא מתבצר מאחורי שתיקתו, שתיקת באבא. אימצתי את אמרתו, שלפיה "נולדת במקרה, אתה חי במקרה, עוד תמות במקרה, וכל מה שקורה לך הוא יד המקרה. אל תנסה לראות בגורלך משהו מעליו או מתחתיו. אל תשַווה לחייךָ יותר חשיבות מאשר ליתוש, ואל תפריז במידת הנזק של עקיצותיך. סיפוריך הם מסכה מאחורי מסכה, ותהום פעורה מאחוריהם. אל תנסה לסתום אותה במילים."

איני מאלה שמתפעמים בוקר וערב מנפלאותיה של ישראל. יש לי הרגשה שאני חי במדינת האבסורד, עם שלל דמויות תימהוניות האחת יותר מרעותה. מאז שגיליתי כי כולנו ילדים מוכים של אלוהים, אני מחפש את הפציעות ואת הצלקות. אינני צריך להסתובב הרבה. לא באוניברסיטאות ולא בבתי אבות, אפילו לא בבתי חולים למשוגעים. מספיק להסתכל בטלוויזיה או לקרוא עיתונים. אינני מחסידיה הגדולים של הספרות העברית. אינני מבין במה היא עוסקת ולשם מה. אני רק יודע שדמויותיה אינן מגיעות לקרסולי הדמויות שמילאו את הארץ. אנשים כמו ישראל אלדד, ישעיהו לייבוביץ’, לייבלה וייספיש ועוד רבים אחרים. אינני סופר ולא בן סופר. איני יודע, וגם לא מנסה לדעת, אם אני כותב סִפרות, הגוּת או היסטוריה. אני כותב כי אני כותב. יכולתי גם לא לכתוב. גם אם יזַכּו אותי באחד הימים בהכרה, כתביי אינם חשובים כלל. הם לא ישַנו דבר במה שקורה לאנושות, שהולכת ומסתעפת, הולכת ומחליאה, וגם לא בתולדות הרוח, שהולכות ומשתבשות, הולכות ומתפרעות. אני כותב כי אין לי משהו טוב יותר לעשות. עייפתי מלתור את העולם. ספרים נופלים לי מן היד. נלאיתי מסקס, זקנתי מכדי לחפש עוד אהבה. נותר לי רק לכתוב, אחרת הייתי משתעמם ומתקלף עם הימים. המנצחים הם המסַפרים סיפורים, והשורדים הם המסַפרים את עלילות ה’. לא הייתי בין המנצחים, ובקושי שרדתי. לא היה לי מה לספר, אז חיפשתי אצל אחרים. כי לא כותבים סתם, אפילו לא משפט. לא ממציאים סיפור מכלום, נתלים תמיד במשהו. דמות, פגישה, התגלוּת. כל האומר שסיפורו הוא המצאה מראשיתו ועד סופו משַקר, או מכתים נייר. לא כותבים כדי לשעשע, כדי להתרפק על העבר, כדי להעיד או לתעד. הרשת רווּיית שעשועים, התרפקויות ועדויות. לא כותבים כדי להאיר, להשכיל, למכור ספרים. ספריות שלמות עומדות בכבוד בכל המשימות האלה. אני כותב כדי להשחיר נייר ולחלוק בשיעמום שלי עם אחרים.

בצעירותי רציתי לכתוב מחדש את "שיר השירים" אבל גיליתי שסופרים אינם חדלים לעשות זאת, והתוצאה אף פעם אינה יכולה להתחרות עם המקור. רציתי לכתוב מחדש את ספר איוב כדי לנסות ולהגליד במקצת את פצע השואה שלי, אבל נפסלתי למלאכה ואני משאיר אותה למי שירצה להציל את אלוהים ואת היהודי. יותר מכול, רציתי לכתוב מחדש את ספר קֹהלת. לומר לכם עד כמה איני כותב סתם. אם כבר אני כותב מבלי להתחשב בקוראים, אז שיהיה זה לפחות בשם האבסורד ולשם האבסורד. באבא היה מתקן אותי והיה אומר: "בשם אפיקורוס ולשם אפיקורוס." כי כבר אין קוראים את קֹהלת. הוא משעמם מדי, מייאש מדי. נדבק בו חשד אפיקורסות. אילו יכלו, היו מחרימים אותו. אפשר היה לחבר עליו ספר שיקרא להוצאתו מהתנ"ך. רציתי לקרוא את כל מה שנכתב עליו, לסכם את הפירושים השונים ולהביא פרשנות משלי, להשלות את עצמי שהינה הוספתי נדבך פרשני חדש. אבל לא היו לי החשק ולא הסבלנות. אינני חיה מחקרית. שיטות המחקר, אפילו אם קרסו תחת הדקונסטרוקציה, מבהילות אותי. אינני רואה טעם לקרוא ספרים על גבי ספרים, לסכם אותם ולהפיק מכל הטִרחה הזאת ספר חדש, במיוחד לא על קֹהלת. קינאתי באנשי קולנוע, תסריטאים ובימאים היכולים להביא, תודות לחדשנותה של אמנותם, פרשנות מקורית. התפתיתי אפוא לפרשנות סיפורית: לכתוב סיפור ולרשום אותו על שמו של קֹהלת, לא פחות ולא יותר. או לכל הפחות להקדיש לו את הסיפור. הרי האבסורד טבוע עמוק בחיינו, וכפי שכבר ציינתי אני חי בממלכת האבסורד. חיפשתי לי דמות שיכולה לגלם את קֹהלת בימינו, במלוא הדרו ובמלוא עוניו. האמת היא שדמויות טרגיות לא חסרות לנו. מכיוון שמלך הוא המככב בקֹהלת, היה אך טבעי שאחפש לי דמות מקרב הפוליטיקאים. איש צבא, איש מדינה, איש חוכמה. מלבד בן גוריון, לא קם לנו איש מדינה בעל שיעור קומה. אבל חיטטו כה הרבה בחייו, נברו כה הרבה בכתביו, פשפשו כה הרבה במעשיו וכתבו כה הרבה על אודותיו, עד כי אסור לעסוק בו מבחינה ספרותית. הוא אבד לסִפרות, ובאשמת ביוגרפים מעוטי כישרונות, חוששני שאבד גם להיסטוריה.

בהתחלה עוד חיפשתי את קֹהלת שלי בירושלים. אם לא להיוולד בה, לפחות להיות מחובר לה, בוהק מאורה, דוהה מעגמומיותה. הרבה טוענים לבעלות על ירושלים, מעטים מודים בשייכות לה. אבל העיר כבר לא הניבה ולא תניב קֹהלת חדש. היא אינה קוראת את המגילה, ואם היא קוראת אותה היא אינה מבינה אותה. לא את הרבדים האפיקורסיים ולא את הרבדים הצדוקיים. העיר מתחרדת יותר ויותר, ולא ירחק היום שבו אחד מבתי הדין הרבניים שלה יתלה את קֹהלת ההיסטורי על אחד מקירותיה. להוציא את פרשת השבוע, כמעט לא עוסקים בתנ"ך. אולי בגלל שיר השירים, איוב וקהלת. אפילו בבתי הספר מסתפקים ברבדים ההלכתיים בספר ויקרא. החרדים עוסקים בסוגיות שאבד עליהן הכלח וטומנים את ראשיהם במסכתות שלהם. את נגינת התורה הם איבדו ברעש בתי המדרשות, מבלים יותר זמן בטישים ובטאנצים מאשר בקבלה שלהם. לא הלימוד הוא התעשייה העיקרית שלהם אלא הרבייה. הם עוברים מחתונה לברית מילה, עד שהם מובילים את הלווייתם. סותמים את אוזניהם, מכסים את עיניהם, עסקניהם מנבלים את פיהם. מאז שהתייאשתי למצוא קֹהלת בירושלים נזכרתי בבאבא, בהיכרות שלי איתו בשנות השישים של המאה העשרים ובחקירת נסיבות מותו באמצע שנות התשעים. עשרים שנה עברו מאז שראיינתי את אחרוני מכריו וחבריו. סביר להניח שכולם הלכו לעולמם, ושאיש אינו זוכר אותם כדי לקבול על פרט זה או אחר בסיפורי. שנות השישים סימנו תפנית בתולדות היהודים של קזבלנקה: הם היגרו בהמוניהם לצרפת, לקנדה ולישראל, ומלחמת ששת הימים רק זירזה את עזיבתם. בשנות התשעים התייצבה הקהילה סביב מִספרה הנוכחי — אולי אלפיים, אולי שלושת אלפים.

איני משלה את עצמי בדבר גורלו של חיבור זה. במיוחד אם אדם כבאבא, שלו אני משמש רק סופר צללים, עומד במרכזו. את מה שלמדו מִקֹהלת המקורי ילמדו מִקֹהלת הנוכחי: לא דבר ולא חצי דבר. האדם ממשיך בשלו בלי לשנות את אורחותיו ובלי להמעיט בספריו, בלי לִשעות לשעת מותו המתקרבת. ממשיך לשמוח ולבכות, להתלהם ולהשתולל, לאהוב ולשנוא, ואפילו להרוג על ימין ועל שמאל. ללא מעצורים, ללא ייסורים, ללא סיבות. האמת היא שמוֹתר הבהמה מן האדם: הבהמה אינה הורגת על מנת להרוג, אינה משמרת את קורבנותיה, אינה מנצלת את רעותה. אינה יוצאת למלחמה — לא מלחמת ברירה ולא מלחמת מצווה. אינה סוטה מדרכי הטבע, אינה עמלה כלל: לא ספרים, לא פרסומים, לא תארים, לא כיבודים, לא פרסים. היא עוברת מעת לעת בלי להתייסר בצוֹק העיתים. עת לאהבה ועת לשלווה, עת לאכול ועת להעלות גירה.

בצאתו מבית הכנסת "שומרי שבת" של רב הכופרים עמדה בפני באבא בחירה קשה: לעלות את רחוב לוזיטניה לכיוון השׂדרה שהובילה לפּארק או לרדת אותו לכיוון כיכר ורדן. אם בחר בשׂדרה היה נכנס לקתדרלה לתפוס שיחה עם הכומר, או לבית הספר הגבוה לאמנות לביקור אצל מנהלו היהודי. הכומר היה דומיניקני, הִרבה להבהיר נקודות במשנתו השערורייתית של מייסטר אקהרט ולצטט משיריו של אנגֶלוּס שילֶזיוּס, ואילו המנהל התמחה בציוריו של דלקרואה והִרבה לדבר על השפעתם של צִבעי מרוקו על סגנונו. באבא לא התעניין במיוחד ברוחניות נוצרית או באמנות, לא הבחין בין ציור מודרני לציור ילדים ולא חיפש אצל הנוצרים את מה שאיבד אצל היהודים. אצל הראשון הוא בדק את קצב היציאה של הצרפתים ממרוקו ושאל על גורל ספינותיהם, בתיהם ורהיטיהם, אצל השני בדק את מצב שוק האמנות בעיר הכוללת-כול. הוא היה ונותר נער, שחיפש מטמון בנקיקי הסלעים מסביב לעיר הרוחות ובָאִי שסגר את המפרץ שלה, ורק הרחיב את תחום גישושיו לשוק העתיקות, האמנות והספרים הנדירים, שלא לדבר על שוק הספינות. לא היה לו במה לרכוש דבר, אבל הוא לא ויתר על כמיהתו הנחושה להימנות עם גדולי האספנים — ולא חשוב של מה. הכומר היה איש הקשר שלו לעתיקות שהצטברו בבתי המתיישבים, והמנהל היה איש הקשר לעולם האמנות.

באבא יצא משיחות אלה מותש. בגלל שלכומר לא היה מה לחדש על נדידת הצרפתים והוא לא הפסיק לחזור לחבורת תלמידיו של אקהרט ובגלל שהמנהל כה הרחיב על הכרישים שהסתובבו בשוק האמנות עד שהוא לא הותיר לו כל אשליה באשר לעתידו לרכוש איזה ואן גוך שהגיע בדרך לא דרך למרוקו, או סקיצה של דלקרואה ששכבה בעליית גג בְּמַכנס או בטנג’ר. באבא נטה לחפש את הרפייתו אצל שחקני הפטאנק. הוא היה מוכשר מספיק כדי לא לסחוב איתו כדורים אלא למצוא בשטח זוג פנוי. הוא נודע כאחד הצלפים הטובים ביותר בפּארק, ולא היה כמותו לאמוד לפי טביעת העין בלבד את מרחק הכדורים לכדורון ששימש מטרה, לנתח את מצבת הכדורים בהתאם לטופוגרפיית השטח, לאתר את הכדור שבו היה צריך לקלוע כדי להפוך את מצבת הכדורים מסביב לכדורון ולהמיר הפסד בטוח בניצחון מוחץ. כאשר הוסכם כי צריך לפגוע דווקא בכדורון ולהעיף אותו קדימה או לצדדים מבלי לשנות את מפת הכדורים, הוא הוריד את המקטורן שלו, מסר אותו לאחד השחקנים, הפשיל את שרווליו, נעמד במעגל שצויר על הרצפה וסימן את המקום שבו היה על השחקנים לעמוד כדי לזרוק את הכדורים, חיכה שכולם מסביב יידוֹמו כדי לאפשר לו להתרכז וירה את כדורו באלגנטיות, ששיוותה למאמציו קלילות של רקדן. הוא לא אִכזב, הוא תמיד הפך את סדר הכדורים ואת גורל הסבב. כאשר הצליח — ולרוב הוא הצליח — איש לא אמר מילה. שחקני פטאנק משתדלים להסתיר את התפעלותם, אינם נוהגים למחוא כף ואף גוערים בסקרנים שמתפתים לעשות כך. בחדרו של באבא היו כמה מדליות של תחרויות, גם אם מעולם לא רכש כדורים. בימים רגילים הוא המשיך לשחק עד שירדה חשכה שפיזרה את השחקנים, ואז חזר לספריו או נבלע בביתה של אחת מנשותיו.

בצידו האחר הגיע רחוב לוזיטניה לכיכר ורדן, שחיברה בין בולבר דה-בורדו ובולבר דה-פריס והובילה דרך רחוב גדג’ לכיכר דה-פרנס הסואנת. העיר הגשימה חלום שאביר הקולוניאליזם, המרשל ליוטי, רקם עבורה. כל מי שנענה להזמנתו הקים את יצירתו הארכיטקטונית באחד מרחובותיה הראשיים. ליוטי העתיק את נהרותיה, מלחמותיה וגיבוריה של צרפת לשדרותיה, כיכרותיה ורחובותיה של הגבעה, וזו התפתחה לממדים מופלאים של אלבום ארכיטקטוני. בתמורה זיכתה העיר את ליוטי במושב באקדמיה הצרפתית. בשנות השישים השתרכו תורים בכיכר ורדן לפתחו של צלָם שהפיק תמונות עבור תעודות זהות ודרכונים, כאילו חיפשו להם כולם זהות או הצטיידו בדרכון ללא נודע. ריחות צבעוניים נפלטו מדוכנים שהציעו את שלל העיתונות הצרפתית על נייר טרי: מגזינים לנשים, רומנים מצולמים, חוברות מצוירות לילדים. בתי מרקחת הציעו במכירה חופשית, ללא מרשם, את תרופות הפלא של הרפואה המערבית: גלולות, משחות, נרות ושאר משככי כאבים, מסירי חששות, מרפי מתחים, מקלי ייסורי מצפון, אם היו בכלל כאלה בָּעיר ללא מצפון. חנויות למכשירי חשמל הציגו לראווה מאווררים עיליים, יעילים יותר נגד זבובים מאשר נגד החוֹם, ורכישתם העלתה את המעמד החברתי של הקונים. חנות כלי כתיבה מסודרת להפליא ובה מדפים למחקים, לעפרונות, למחברות ולשאר אביזרי השקדנות הבית-ספרית דמתה לכיתה לדוגמה של הרפובליקה. חנות לממכר בקבוקי אלכוהול שיכּרה עוד לפני שנכנסו אליה, חנות סיגריות וסיגרים פיזרה את ריחותיה של אמסטרדם על המדרכה. רוב המוכרים היו יהודים, והכיכר עם האורנים שלה דמתה לגלריית החיים הטובים. מפעל הפיס פיזר את דוכני המזל שלו לאורכה ולרוחבה. איש לא פיענח אז את העיר, כי המרשל לא השאיר את המפתח לפתרון חלומו. להוציא אולי את באבא, ששוטט בה כבתוך סֵפר בנוי לתלפיות, שאינו משמש לדבר מלבד לרתום פרשנים לפיענוח המפלצתיות של עלילתו האלוהית. הקורא המשועשע של שפינוזה, שהתקשה לעקוב אחרי מבנה ה"אתיקה המופרכת" שלו, כתב: "קזבלנקה נטולת הגדרות, הנחות, הוכחות. היא מורכבת רק מִסְכוליוֹת, ואלה עשויות בוץ מהול בתאוות, בצרחות ובדמעות. מקוטעות, שבורות, פצועות, משתרבבות זו בזו, משנות את משמעותן עם ימיהן. העיסוק ב’אתיקה’ הוא בגדר שעשוע בּדאווי להשגת האהבה האינטלקטואלית של שפינוזה."

כיכר ורדן, שנקראה על שם מלחמת מוצבים רווּיית טיפשות, מחלות וגזים רעילים שגבתה מיליון קורבנות מכל הצדדים, הייתה באותה תקופה לב העיר והובילה לכל מקום: מערבה היה אפשר להגיע לאוקיינוס, מזרחה לרובעים המִנהליים, דרומה לאזור האירופי, צפונה לנמל. רחוב האנגלים הוביל לכיכר מרקש, לשוק העממי ביותר שהמה אדם עשרים וארבע שעות ביממה ולַמַאלח. הרובע היהודי, שהתמלא עם תנועת המהגרים הפנימית, עדיין לא הספיק באותן שנים להתרוקן בגלל גלי העלייה לארץ ועדיין שקק חיים עם צרחות הרוכלים, קריאות הקבצנים ושידולי השמשים לקריאת קדיש. באבא נמנע מלבקר בו. לא היה לו מה לחפש שם, לא חפצי אמנות ולא רהיטים עתיקים, אפילו לא אשליות, ולשידולי השמשים הוא כבר לא נענה. הוא לא נחלץ מהמַאלח שבעיר הרוחות כדי לחזור למַאלח בקזבלנקה, שאליו התנקזו מדוכאי שאר המאלחים בממלכה. תושביו לא היו יפים ולא נקיים. נשמתם הייתה כה מרוטה עד כי נתנה בהם סימנים של מוּפרעות. אלמלא הוצאו הילדים על ידי אליאנס, אוצר התורה או חב"ד, שסיפקו להם גם ארוחה ביום, ולולא הטיפול הרפואי ששאר ארגונים פילנתרופיים סיפקו להם, הייתה התמותה בקרבם שוברת שיאים. כל מי שמצא עבודה מסודרת, פחות או יותר, נחלץ מהמקום ועבר להתגורר לאורך רחוב האנגלים, בשכונות שמשני צידיה של בולבר דה-בּורדו, ובעיקר בשיכונים שנבנו על ידי הצרפתים מול הים בשנות החמישים כדי להפחית את הצפיפות הבלתי נסבלת במאלח ובקסבה. המאלח נותר בית תמחוי אחד גדול שבו "שיר השירים" עודד את הילודה, איוב ניחם אבלים ואליהו הנביא חבש עניים מוכי טיפוּס ומלריה, שחפת ועגבת. שליחי הסוכנות היהודית לא היו צריכים להתאמץ: הצעותיהם נענו בלי שהִקשו עליהם, ודיירי המאלח נעו לעבר הארץ המובטחת כשנשמתם מזילה דמעה בת אלפיים שנה. עלייתם הייתה בגדר גאולה. אבל באבא לא היה מהגואלים ולא מהנגאלים. הוא לא היה ציוני או לא ציוני. על אף העלייה ההמונית, הציונות העסיקה קומץ של משכילים בלבד, ועוד קומץ של חניכי תנועות הנוער. המרוקאים עלו בהמוניהם כי נסחפו על ידי תנועה משיחית שהעלתה אותם על כנפי נשרים, גם אם היו אלה משאיות חורקות וספינות רעועות. היהודים שנחלצו מהמאלח ונותרו במרוקו לא נטו לחזור אליו, אפילו לא בחגים, כאשר המאלח התנקה כבדרך נס ונעשה לתיבת תהודה של אלוהים. אלה שהתמקמו בשכונות היוקרתיות אפילו לא רצו לשמוע על החצר האחורית, שקיבלה את המשיח או את שליחיו, בדמותם של שליחי הסוכנות שֶעטו מסכות של סוכנים חשאיים.

לפעמים פנה באבא לשוק הספרים המשומשים שליד שוק הפשפשים, שבפי הצרפתים נקרא שוק הכּינים. הרוכלים הכירו אותו. הוא לא רכש ספרים אלא החליף אותם תמורת סכום זעום. לא היה לו כסף לקנות אותם, והוא גם לא ראה טעם לשמור אותם אחרי שקרא בהם. הוא לא השתעשע במחקר ולא בכתיבה — כך חשבתי עד שאלבינו מסר לי את חפציו האישיים — ובחדרו לא היה מקום לספרייה. בעלי הדוכנים הכירו אותו היטב, וחיכו לבואו כדי להראות לו ספרים שסברו שהם בעלי ערך. הייתה לו טביעת עין של ביבליוגרף, או לפחות גינונים של ביבליוגרף, והם סמכו על שיקול דעתו ועל אומדנו. הוא ידע להבדיל בין ספרי "בּרָרָה" לספרי איכות. משוכנע שבעסק הזה לא התוכן קובע, באבא לא היה צריך לקרוא אותם כדי לגזור את דינם. הוא בדק את שם המחבר, את ההדפסה, את ההוצאה לאור, את שנת הפרסום. לרוב הוא דחה את הספר בלי להוציא הגה מפיו, לפעמים עלעל בו, וככל שהקדיש לו זמן רב יותר כן עלה ערכו בעיני הדוכנאי. באבא לא למד מעבר לחטיבת הביניים, לא יצא את גבולות מרוקו ולא כיתת רגליו בספריות. אבל הוא ניחן בכושר לימוד מפתיע, ולצד ערבית ספרותית ראה חובה לעצמו לקרוא את כל הכותבים האפיקורסים כדי לבסס את השכלתו התורנית. בגלל שאיש מלבדו לא עסק בהערכת ספרים, ועוד בהתנדבות, לא היה לו מתחרה בעיר הדמויות המשומשות. הדוכנאים התפרנסו בעיקר מקניית ספרי לימוד וממכירתם, מכיוון שלספרים לא היו דפי תרגילים ושימושם היה רב-שנתי. לא המו"לים קבעו את התכנים אלא האקדמיה הצרפתית, שחלשה במלוא תפארתה גם על הקולוניות. כאשר זיהה ספר נדיר נהג באבא לבקש זכוכית מגדלת, שבעזרתה בדק מקרוב את ההדפסה, את הפיגמנטים של הדיו ואת רקמת הנייר, כדי לוודא שתאריך ההדפסה אינו מזויף. סיורו בין הדוכנים ארך שעות ארוכות, כשהוא עובר מאחד למשנהו באותה סמכותיות מהולה בענווה שכה אפיינה אותו, אינו שועה לבקשת הדוכנאים לשבת, ורק לאחר שסיים את הסיבוב ניאות להתארח, כל פעם אצל מישהו אחר, ולשתות כוס תה או קפה בעודו מתוודע לרכילויות ברובעים המוסלמיים. הוא לא גבה אגורה. הוא פשוט נהנה להיות מלך השוק באותה מידה שהיה מלך הגגות. הדוכנאים הכתירו אותו בשם "מוּקָדֶּם הספרים". לעיר היו מוּקָדֶּמים למכביר, בכל מקום, לכל דבר: מוּקָדֶּמֵי רחוב, מוּקָדֶּמֵי שוק, מוּקָדֶּמֵי מאפיות, מוּקָדֶּמֵי קצבים. איש לא ידע מי היה מוּקָדֶּם מטעם השלטונות ומי מטעם עצמו, וכולם גבו דמי סיור, השגחה, הגנה, הבטחה. באבא היה האציל שבמוּקָדֶּמי העיר. מהגיגיו על קזבלנקה ניכר שהוא נהנה ממעמדו בקרב סוחרי הספרים: "עיר בלאים, עיר טלאים. עיר דחפים, עיר בלמים. עיר זבלים, עיר מחזורים. עיר כינים, עיר פשפשים. ממחזרת את העבר לעתיד, את העתיד לעבר ואת ההווה לאקסטזה. אפילו הנייר נבאש בה, אפילו הדיו מתקלף בה. קללה רובצת עליה כברָכה. היא עיר מזבלה לתפארת הממלכה." באבא שהה בשוק הספרים עד שירדה החשכה, שאילצה את המוכרים לסגור את דוכניהם, ואז חזר לספריו או נבלע בביתה של אחת מנשותיו.

כאשר לא שיחק פטאנק ולא סייר בשוק הספרים, הלך באבא לקולנוע. בקזבלנקה היו יותר מארבעים אולמות, אחד בכל שכונה. אלה ששמותיהם צרפתיים הציעו סרטים בצרפתית, אלה ששמותיהם ערביים הציגו סרטים מצריים. אנשים ביקרו בהם כדי לראות ובעיקר כדי להיראות, לטבול באווירה המיוחדת ששרתה בטרקלינים ובברים, שעוצבו במיטב סגנונות אר-דקו. מאז הסרטת הסרט המיתולוגי על שמה, שהפך לכמה שנים כל גבר להמפרי בוגרט וכל אישה לאינגריד ברגמן, נעשתה קזבלנקה לעיר קולנועית. עלילות הסרטים העסיקו את הצעירים היהודים יותר מכל דבר אחר, ואפילו גורל עמיתיהם מהמַאלח ומהמעברות בישראל לא עִניין אותם. הם צפו בסרטים משובחים, רקדו לכל צלילי העולם, שחו בבריכות שגבלו בחוף. הרומנטיים ביותר חיפשו אהבה בהתכנסויות המחתרתיות שהתקיימו במוצאי שבת במרתפי הציונים. הם הגיעו בזוגות, הזדהו באמצעות סיסמה ותפסו מקום באולם חשוך מול שולחן שכוסה בטלית ועליו תנ"ך שאיש לא פתח ואקדח שמעולם לא ירה. מרצה שמסכה על פניו נאם בצרפתית עילגת על התקומה הלאומית, על מהפכת הקיבוץ, על נוראוֹת השואה ועל הסכנות המאיימות על עתיד היהודים, ובתום ההרצאה חזרו הצעירים לרקוד כדי להדק את הקשרים ביניהם, להסוות את המרתף הציוני כמועדון ריקודים ולחפות על יציאת השליח האמיץ. באבא לא ממש עקב אחרי חדשות העולם ולא אחרי גורל אותה "מדינת גולם", שכה עצבנה את הערבים. בתור אדם גרוש, אב לשלושה ילדים, הוא כבר לא היה צעיר דיו להגשים את עצמו, לא בקיבוץ ולא במושב. לוּ היו מציעים לו ספינה — ספינת דיג, ספינת משא, ספינת תענוגות או אפילו ספינת מלחמה — היה שוקל אולי לעלות. הוא אהב את קזבלנקה והשליך את יהבו על האוצרות הטמונים בה: "קזבלנקה היא תחנת מעבר ותחנת ויסות של הממלכה. מבקרים בה, מי ליום אחד, מי לחיים שלמים. נודדים מרובע לרובע, ממארב למארב, משוק לשוק, מקבצן לקבצן. ערבים עם ברברים, ופה ושם נותר יהודי להעיד במילים נבובות על אֵל מפוחלץ שמרעיש את שתיקתו."

לבאבא היו העדפות קולנועיות וגם מגבלות תקציביות. הוא נהג לפקוד בית קולנוע שהציע את סרטיו עשרים וארבע שעות ביממה, וצפה באותו סרט כמה פעמים עד שהחשיך. בין הקרנה להקרנה לגם כוסית בבר או רכש קונוס פופקורן. התלווה אליו סעיד, משרתו, שליחו ונהגו מתקופת הזוהר שלו באגָאדיר. הוא שמר לבאבא אמונים, בהמתנה ליום שבו ירכוש ספינת מפרשים והוא יתלווה אליו לסיבוב מסביב לעולם. הוא אפילו עקר בעקבותיו לקזבלנקה. אבל באבא נתקע בין שלמה המלך ואפיקורוס האלוהי. לחפש עבודה כבר היה למטה מכבודו. הוא לא ראה בכך לא טעם ולא תועלת. כי הרי לחזור למעמדו כבר לא היה אפשר, לא בהסעות, לא במסחר ולא במסעדנות. הוא פשוט יצא לגמלאות, גם אם לא הייתה לו גִמלה. סעיד מצידו מצא לעצמו עבודה בתור שוער באחד מבנייני העיר הצרפתית. בעל הבית העמיד לרשותו דירת קרקע, והדיירים שילמו לו דמי שוערוּת. הוא גם קיבל מהם את שאריותיהם, והתבקש לפנות רהיטים שהתיישנו. אחרי שהתבסס, הביא סעיד את נשותיו ואת ילדיהן מכפרי הוריהן, הטיל עליהן את מלאכת השוערוּת על כל היבטיה והרחיב את סמכויותיו גם למקומות החניה ברחוב, ואז העביר את האחריות לבנו בכורו והתפנה גם הוא לגמלאות. פסגת בילוייו הייתה להתלוות לבאבא לצפייה בסרט, כי לא העז להיכנס לבד. הם שהו בקולנוע עד מאוחר בלילה, ואז חזר באבא לספריו או נבלע בביתה של אחת מנשותיו.

באבא נודע בחיבתו הרבה לאלמנות, גרושות, נטושות ומכשפות, גם יהודיות וגם נוצריות. עם מוסלמיות הוא נמנע מלהסתבך. הוא לא היה בררן במיוחד, לא התחשב בגיל ולא במעמד החברתי. העיקר שהיו פנויות, חצי פנויות או מוחזקות כפנויות. בסיוריו בעיר הוא תר אחריהן. הוא לא ייחס את הפקרותו להתפקרותו אלא לחושניותה של העיר: "קזבלנקה מזמינה את כל הזונים אחרי חייהם ותאוותיהם. אתה פונה ימינה — הפתעה. אתה פונה שמאלה — הפתעה. העיר מחפשת את עצמה ומאבדת את אורחותיה. מרגע שהיא מגלה אורֵח חדש, היא לא מרפה ממנו עד שהיא מביאה אותו לידי חטא. עיר של ערב רב, מותכת בתאווה, עיר מקלט, עיר העתיד. עיר משיחית ואני המשיח שלה, כי רק אני רואה את עצמי כמשיח שלה. איש לא יסקול או יצלוב אותי. כולם ילגלגו עליי."

קזבלנקה הייתה צורמת ורשלנית, וזה רק הוסיף לחינה. שכונות נבנו בקפידה, אחרות ללא כל תכנון. הסגנון האקלקטי חגג. העיר הייתה שטופת זימה ומוזיקה. אפשר היה למצוא ברים מכל העולם. צרפתיים, אמריקאיים, ספרדיים, פורטוגזיים, ערביים, ברבריים. העיר רקדה אז לצלילי הטוויסט והרוק-אנד-רול, ואלביס פרסלי ניצח על המועדונים וחגג על המסכים. הכוכבים הצרפתים החדשים החליפו את הסופרים, שהילכו קסמים על הדור שלא ידע קולנוע. הילדים המזמרים הספרדים הזילו דמעות על אלמנות ויתומים. באבא נדלק על הקולות השבורים השחורים האמריקאים: לואי ארמסטרונג עם What a Wonderful World ועם Go down Moses, אלה פיצג’רלד עם Cry Me a River, ואפילו נינה סימון, שרק הפציעה עם שיריה האגדיים Here Comes the Sun ,I Put a Spell on You ו-A Night in Tunisia. ליהודים היה תפקיד שולי ביותר. הם היו חקיינים בלתי נלאים, וכל גדולתם הייתה — ונותרה — בכושר החקיינות שלהם. קשה לומר מה תרם יותר לעליזותה של העיר, האירופים או הנתינים, הגברים או הנשים. נשים משאר הקולוניות העדיפו לחנות בקזבלנקה ולתת סיכוי אחרון לחלום הגדלוּת של צרפת מאשר להתפנות לאפלוליותה ולעגמומיותה. איש לא ידע מה רצתה הרפובליקה הרביעית ומה בישרה החמישית, לא בכל הקשור לשארית הקולוניות ולא לשארית בתי הזונות. נשים הגיעו משאר המגרב, מאפריקה הסנגלית, מהודו-סין. הן לא היו לבנות, שחורות או צהובות אלא מעורבות — בנשמתן, אם לא בעורן. הן עוררו תשוקות מעורבות. מָסורות האירוח עברו מדקר ומאלג’יר, מהנוי ופנום-פן לעיר הלבנה, שהתאפיינה בשלל מסורות הכנסת אורחים. היה בה שילוב של אסיה, אירופה ומגרבּ — שדה ניסויים קולוניאליים שלא היה כדוגמתו בכל שאר הקולוניות, הבריטיות, הפורטוגזיות, הבלגיות. היו בה הזדמנויות עסקיות בלתי נדלות וסובלנות ללא גבולות, לכל היצרים ולכל הפולחנים, כאילו אלה מחוללים את אלה. באבא השתדל עד כמה שהיה יכול להתאים את אפיקורוס לעיר שהייתה, לדבריו, "טלאי על גבי טלאי", שבה "דמעה מתחלפת בדמעה, תשוקה רודפת תשוקה ולידה מתאבלת על פטירה." רק בישראל נעשו המרוקאים למזרחים.

נשי הקולוניות לא חיפשו בעלים אלא מאהבים-תומכים, והן מצאו אותם בקרב השכבות המבוססות. מכיוון שהגברים לא מצאו ריגוש בעמלם, הם נפלו בקסמיהן. הם מיהרו להשאיר את בתיהם על ילדיהם לנשותיהם ועברו לגור עם פילגשיהם, שכל אחת מהן הייתה בגדר "קונטיננט". כאשר גדלו הילדים ונסעו ללמוד, הנשים הנטושות מצאו את עצמן בבדידות מחלידה מרוב בושה. כי לא הבעלים הבוגדים הוקעו אלא נשותיהם: לא זו בלבד שהן לא ידעו להחזיק אותם, הן הוסיפו חטא על פשע, דרשו וקיבלו מזונות. מעטים היו האבירים שהתנדבו לנחם ולענג אותן, ובאבא לא התקשה להגיע אליהן. בסיוריו ברחבי העיר הוא ידע לאתר את הנשים הגלמודות: רק הן טיילו לבד, ללא כלב, ללא משרתת, ללא חברה; רק הן הרהיבו עוז ובאו לצפות במשחקי פטאנק; רק הן ישבו בודדות במרפסות בתי קפה; רק הן יצאו לקנות מגזינים. ורק הוא השכיל לחזור לזירת המפגש כמה פעמים, עד שקשר את גורלן בגורלו. הוא שאל שאלה תמימה, וכל אישה הגונה הבחינה שיש לה עסק עם אדם משכיל שלא במקרה נקרה בדרכה. בסופו של דבר היא ענתה לו, אחרת הייתה לוקה בחוסר נימוס, שנחשב לפגם נורא בטעם הטוב כלפי אדם אלגנטי ואדיב שדיבר שפה נקייה, רווּיית ביטויים שהעידו על אצילותו. ובסופו של דבר היא נענתה לו, אחרת הייתה בוגדת בחלומות הכמוסים ביותר שלה. באבא היה יחיד במינו, גם לפי אלבינו וגם לפי אחותו. על התמכרותו לנשים, היא נהגה לומר שהוא ירש אותה מאביהם: "אבא עשה את זה כדי לנחם אלמנות, הוא עושה את זה כדי לשמור עליהן. אבא היה יו"ר החברה קדישא, הוא יו"ר החברה להגנת האלמנות, הגרושות והמכשפות. הוא פילנתרופ."

ברוב הגינותו השכיל באבא לשדר שהוא הרבה יותר חובב אלמנות וגרושות מאשר מאהב לחיים, שהוא מחפש את טובתן יותר מאשר חומד את רכושן, גם אם לא דחה מתנות, ארוחות, מעטפות. הוא הופיע בלי להודיע ועזב בלי להעיר. אלבינו לא ידע לומר כמה נשים היו לו במקביל. הוא לא נטש אותן, הן לא נפרדו ממנו, אז הן הצטברו. אחותו התרעמה במיוחד על הקשר שלו עם "הגברת המגונדרת", שהנציחה בקזבלנקה את השנים המשוגעות של בין המלחמות. היה אפשר לראות אותם יושבים יחד על מרפסת קפה דה-פרנס. היא לבשה שמלות פרחוניות שהגיעו עד קרסוליה, נעלה נעלי עקבים נוֹקשוֹת גבוהות מזמש שחור, עטתה פרוות מינק או מוסלין על כתפיה, ענדה כפפות משי בצבע הולם לשמלה שהגיעו עד מרפקיה, חבשה כובע רחב שוליים עם פרחים מקטיפה ורשת על פניה. כל יום והתלבושת שלו, כל עונה והקולקציה שלה. מאופרת בשלל צבעים בוהקים ועמוסת שרשראות, עדיים, טבעות ושאר תכשיטים, היא עשתה רושם שאינה רואה איש ואינה מתחשבת בדבר. הצרפתים אולי עזבו, היא נשארת לשמור על הגחלת. היא הכירה בזכותם של הנתינים לתבוע בעלות על כל שטחה של הממלכה. להוציא את קזבלנקה, שהייתה יצירה של הקולוניאליזם. באבא היה היחיד שישב איתה, אולי גם היחיד שיָכלה לסבול את נוכחותו. הם עישנו במקביל, בלי להחליף מילה, הוא את הקזספורט שלו והיא את הז’יטנס שלה, נעזרת במחזיק סיגריות. הם עקבו אחרי העוברים ושבים המאוד מעורבים בפינת העיר המודרנית, בצל הבניינים המרהיבים שגידרו את הכיכר. היא המליכה את עצמה על מרפסת בית הקפה הכי מפורסם בעיר, היה אך טבעי שהיא תארח את מלך הגגות ומוּקָדֶּם הספרים. קשה היה לומר אם היא הייתה יפה מבעד לאיפור ולרשת, אבל לבטח הייתה מרשימה ושידרה אצילות. והיא לא הייתה אלמנה, גרושה או מכשפה.

לפי אלבינו, באבא לא בחל בקשר כלשהו עם אישה כלשהי. להוציא את זוהרה אל-פסיה, שממנה הוא חמק באלגנטיות, נמנע מלהרחיב בשיחה איתה או להיענות לחַפלות שלה. לא שִפעת ממדיה הרתיעה אותו — הוא היה יכול לה בקלות — ואפילו לא היותה אישה נשואה, אלא מקום מגוריה. אצל באבא, מלכוּת לא נגעה במלכוּת. כאשר שהה בשוק הספרים, כל כולו היה מוּקָדֶּם הספרים. כאשר התפנה למלכוּת האלמנות, הגרושות והמכשפות, כל כולו היה מוּקָדֶּם הנשים. כאשר היה בביתו, כל כולו היה אינטלקטואל הגגות. כאשר שאלתי את אלבינו על מה הוא שוחח עם נשותיו, הוא ענה:

"הוא פירש להן אחד מ-120 ספרי אפיקורוס שלא הגיעו אלינו."

מעולם לא ידעתי מתי הוא התלוצץ ומתי היה רציני. אני חושב שגם הוא לא ידע. הפעם תיקן את עצמו וגילה לי שהוא רקד איתן. הוא לא התפרע, רקד סלואו, ובמקרים קיצוניים גם ואלס. לרוב הנשים הייתה זו הפעם הראשונה שהן רקדו. על מריקה הוא לא רצה לדבר, ואפילו התרעם על כך שאני מכניס אותה לאותו "סל" נשים. כאשר שאלתי על מקור שמה, אמר שֶאלה היו השמות בצומת הלאומים, התרבויות, המהגרים והתקוות. כל מה שהסכים לומר היה שהיא הייתה יהודייה. כאילו שלהיות יהודי היה תואר אצולה ולא סתם מעמד דתי אחד מני רבים. באותם זמנים נתפסו הגגות על ידי יהודים, שנהנו להיות מעל להמולה. רווקים ורווקות, מנודים ומנודות, עליזים ועליזות, סופגניות, פיצוחים, אלכוהול ואהבה, קצת רוח וקצת מוזיקה וריחות הערבּיים של העיר. איש לא ידע מה טיב היחסים בין באבא ובין מריקה, ואלבינו סירב לדבר על כך עד שנשבר בביקורנו באל-ענק.

באבא היה חסיד של אפיקורוס ושל תלמידיו, החל משלמה המלך וכלה בשפינוזה. היקום אין-סופי, היקום מתכלה, האין קודם ליש ובא אחריו. לא קיימת השגחה אלוהית, הכול הכרחי והכול מקרי. לא להתפלא מִדָּבר, לא להתאכזב מִדָּבר. להשתדל לחוש אֵל בתור אדם. אלבינו אמר שמכל הדתות ההיסטוריות, באבא התייחס לאסלאם כאל המונותאיזם המזוקק ביותר, לנצרות כאל הפּגנית ביותר, וליהדות כאל האפיקורסית ביותר. אם היה אל כל האלים — ולא היה כזה — אז רק אללה יכול היה לטעון למעמד. באבא הרגיש נוח לחיות בתור יהודי אפיקורוס בחסות האסלאם. אבל אלה היו שטויות, כי באבא התייחס לדבריהם של בני אדם כאל הבלים. הוא הסכים רק להודות שהוא היה פטריוט של קזבלנקה, ורק בה הוא הרהר: "התשוקה נודדת. מיום ליום, מרגע לרגע. התשוקות מצטלבות. לכל מקום שאתה פונה עינך נתקלת בתשוקה, לכל מקום שאתה מסיט את מבטך אתה נתקל בתשוקה. לָרוב התשוקות אינן נוגעות זו בזו, והן נבלעות בפספוס הכללי. החושניות היא המרפדת את שהות האדם בעולם. רק בכוחה לשחרר אותך ממועקות ומטרדות החיים. כאשר היא מתחילה להתקלף, סימן ששהותך מתקרבת לקיצה. העולם הוא תשוקה מפוספסת לאל."

בשבת אחרי הצהריים כינס באבא את החוג האגדי שלו על הגג, ברחבה שהייתה מול פתח חדרו ופתח דירתה של מריקה. אלבינו, חבר ילדות מעיר הרוחות, משרתו בקודש, היה על תקן של מגיש. מלבדו היו חצי תריסר אורחים פחות או יותר קבועים, ועוד שניים או שלושה מזדמנים. מקצתם נמנו עם האינטלקטואלים הבולטים ביותר בעיר, מקצתם עם העבריינים הממולחים ביותר. מקצתם יהודים, מקצתם ערבים, מקצתם ספרדים או פורטוגזים. הבחנתי מי היה יהודי ומי לא, כאילו חוש מוּלד פעל בקִרבנו להבדיל ביניהם. לעומת זאת מעולם לא ידעתי מי היה אינטלקטואל ומי עבריין, וגם כעבור שישים שנה אני חושש שלא למדתי להבחין ביניהם.

פסואה, על שמו של הסופר הפורטוגזי, שהתפרסם בקזבלנקה לפני שנודע בליסבון, דמה להפליא לפטרונו הספרותי, אך שיריו, שלא נשמעו אלא על הגג של באבא, ספק אם הגיעו לידיעת מבקרי השירה לדורותיה. הוא התקשה לעלות במדרגות וחיכה שבאבא ישלח לו ילד שישמש לו משענת. איש לא ידע היכן התגורר וממה הוא חי. מעמדו — רווק או נשוי, עשיר או עני — לא העסיק אפילו את אלבינו, שהיה כעין מזכיר כללי נצחי של החוג. הוא אפילו לא תהה על טיב המחלה המדומה שממנה הוא סבל, האם זו מחלת לב או סרטן. פסואה ראה את עצמו כקונסול כבוד של השירה הפורטוגזית, והנוכחים הסכימו להעניק לו את רגעי ההקשבה שהגיעו לו. הוא לא ביקש יותר מכך, ואפילו לא שתה מַאחִיה, שהייתה מתוקה מדי לטעמו. פָרוּק היה גולה מצרי, שחיכה לנפילת נאצר ולהשבת המלוכה בארצו. הוא נהנה ממעמד של פליט פוליטי מטעם האו"ם וקיבל ממנו קצבה חודשית תמורת תרגום מסמכים לערבית. רשיד נודע בעיר בכינוי "זורו הערבי" מכיוון שהוא נטל את החוק לידיו כדי להשליט חוק וסדר. הוא פעל בעיקר נגד מוּקָדֶּמים מושחתים, שניצלו את מעמדם ואת סמכותם כדי למַסות כל מי שנזקק לחסדיהם ושהיו כה מרושתים וכה משחיתים עד כי התלונות נגדם רק חזרו והתנקמו במתלוננים. רשיד נאבק בהם, איתר את נקודת התורפה שלהם והחזיר אותם למִנהל תקין — לא לפני שהשיב את דמי החסות, הסחיטה והחתימה שגבו מקורבנותיהם. סביר להניח שגם ידע לעשות לביתו, כי הקפיד על הופעה פקידותית ועל ניקיון לשונו.

גומל היה המורה למתמטיקה הכי מפורסם ומבוקש בעיר, אדם גבוה ונאה ורווק מושבע. הוא ואחיו גילמו את האצולה הטורקית, שהתיישבה במרוקו בעקבות סגירת רשת אליאנס על ידי אטאטורק. מנהלי הרשת היגרו בשירות מפעלי הברונים הירש ורוטשילד לפלשתינה, לבנון, פרס או ארגנטינה, ואילו המורים היגרו לתוניסיה ולמרוקו. לגומל הייתה חולשה קלה כלפי תלמידותיו, וגם הוא, בדומה לבאבא, לא הסתיר את קשריו הרומנטיים-פדגוגיים. אפשר היה לראות אותו משוחח איתן בגלוי בחצר בית הספר בזמן ההפסקות, או פוגש אותן בפּארק בין שני סיבובי פטאנק. קשריו לא נחשבו אז לאסורים: התלמידות היו כבר בנות 15 או 16, מעל גיל החתונה הממוצע, וככלל, העיר הייתה סלחנית מאוד כלפי כופריה. הם לא היו מסכנים ולא נכים, הם נמנו עם אצולת האינטלקטואלים וזכו להערצה שהגיעה ל"חושבים החופשיים". הם לא האמינו באל בורא עולם, וגם לא המציאו לעצמם כל מיני דחלילים כדי להחליפו בהם ולחלל את שמו עוד יותר. הם לא שמרו שבת ולא נמנו עם ההמונים שפקדו את בתי הקולנוע, שהוסבו לבתי כנסת כדי לקבל את פני המתפללים המיוחסים ששמרו את תפילותיהם רק לימים הנוראים. רמייה דתית הייתה בזויה יותר מִכּפירה, שהעידה, ככלות הכול, על עמידה קיומית איתנה. הכופרים המשיכו להיות יהודים ולשחק ברידג’ במרכז בוגרי ומורי אליאנס. באבא לא צם ביום כיפור וגם לא התפלל, אבל הלך לבית הכנסת "שומרי שבת" של ידידו הרב המתרגם כדי לקרוא את ספר יונה, שרכשה לו אחותו לזכר אביהם. רק מרוקאים גזעיים יודעים עד כמה קריאת הפטרת מִנחה, בהטעמה המיוחדת השמורה לה, היא הדובדבן האמיתי בקצפת הליטורגית של יום כיפור, ולא "אל נורא עלילה". שלא לדבר על "כל נדרי", שלא אמר הרבה לבּדאווים כי כולם נחשבו, לפחות בעיני עצמם, לגדולי העבריינים. אלה לא היו מתכחשים לאמירה של באבא, שלפיה "קזבלנקה היא בית קברות לקדושים. כל אחרוני צאצאיהם באו למות בה. מכל השבטים, הדתות, המפלגות, האסכולות. לא חסרים צליינים שמניחים את חלומותיהם, את אשליותיהם ואת זימתם הדתית על קבריהם. גדול הקדושים נותר הרקליטוס, ולוֹ אני סוגד רגע אחרי רגע."

הצעיר בחבורה היה פיירו, בחור גבוה בעל פנים מאירות ואדיבות. בימי השבוע הוא עבד במשרד עו"ד; בימי שבת וראשון הוא הפעיל תיאטרון ילדים שהיה ממוקם בגן השעשועים של העיר, בלב הפּארק שהשתרע מאחורי הקתדרלה. במתחם פתוח לשמיים ומגודר בקיר, שורות ספסלים מעץ ועוד שלוש שורות מדורגות מאבן לאורך הקיר האחורי צפו אל במה רעועה למדי. התוכנית הרגילה, שהוקראה ברמקול, כללה סיפור ילדים כמו "כיפה אדומה", "שלגיה ושבעת הגמדים" או "החתול במגפיים", הצגת תיאטרון בובות, קטע קסמים ומופע ליצנות. השחקנים בסיפור היו ילדים; על שאר הקטעים ניצחו פיירו ושותפו לניהול התיאטרון. במופע הליצנות, המבוקש ביותר, הם השתוללו כאוות נפשם על הבמה, פיירו בכובע של קוסם, חליפה שחורה ופנים לבנות, ושותפו בפֵאת נשים על הראש, סחבות מטולאות, פנים בשלל צבעים ונעליים מוארכות. הם לא הפסיקו ליפול ולקום, להפחיד זה את זה, להרביץ זה לזה ולשפוך דליי מים זה על זה, תוך צרחות שהלכו והתגברו עם צחוקו של הקהל. באותן התוועדויות על הגג לא הִרבה פיירו להתבטא אלא רשם רשימות בפנקס. כאשר פגשתי אותו, לגמרי במקרה, הוא אפילו לא זכר שהיה לו פנקס, והייתי צריך לשאול את עצמי מה בזיכרונותיי אמיתי ומה בִּדיוֹן. ציטטות מאפיקורוס, משפינוזה וממרקס, שהתחיל לעסוק באפיקורוס ובדמוקריטוס לפני שעבר לכלכלה, לא ליקט.

אורחים מזדמנים לא חסרו. היה שם לומברוזו, שעל שמו או שם אביו נקרא אחד מבנייניה המפורסמים ביותר של העיר, שילוב של באוהאוס ואר-דקו. דרהי, גדול הארכיטקטים של אותה תקופה, שהווילה שלו נעשתה לאחד מפלאי הארכיטקטורה העולמית. שולמן נודע באוספי התכשיטים שלו, וחטשואל באוספי היודאיקה. בגלריה המכובדת הזאת בלט יצחק לוי. הוא נמנה עם צמרת המפלגה הקומוניסטית המרוקנית. מורה לערבית בחטיבת הביניים של אליאנס, הוא שימש בתור היו"ר הכול יכול של ועד מורי הרשת החינוכית במרוקו בהסתדרות העובדים המרוקנית. בראשית שנות השישים התפרסם לוי במאבקו למען זכויות המורים והמנהלים, לרבות הבטחת פנסיה מכובדת. הוא לא נרתע מלהשבית את המערכת למשך חודשים ארוכים, וגילה עמידה מפתיעה מול עיקשותו של אליאס הָרוּס, שחלש אז על הרשת. למרות התערבותו של רנה קסין, נשיא אליאנס העולמי ומנסח מגילת זכויות האזרח שזיכתה אותו בפרס נובל לשלום, ולמרות איומי התורמים להפסיק את תמיכתם, לוי לא נכנע עד שהשיג את מבוקשו, ולכל המורים הופקדו גם דמי פנסיה במרוקו וגם רנטה בארצות הברית, שאותם יכלו למשוך עם יציאתם לגמלאות. איש לא פקפק ביהדותו, איש לא תהה על קנקנו, איש לא חשד בו שהוא עובד בשירות השלטונות. כעבור שנים נתקלתי גם בו בטיסה מפריס לתל אביב. הוא ישב לידי, ופניתי אליו בתור תלמיד לשעבר. הבעתי את הפתעתי לראות אותו נוסע לישראל, הרי הקומוניסטים לא היו ציונים, ואפילו נמנעו מלבקר בישראל. הוא חייך חיוך ממזרי ואמר שהוא גר באשדוד. כאשר סיפרתי לחבר לספסל הלימודים על הפגישה, הוא צחק בפניי וגילה לי שלוי היה איש מוסד, ושהמוסד הוא שניצח על השביתות של שנות השישים כדי להאיץ ביהודים לעזוב את מרוקו. לא בדקתי, לא חקרתי, לא התעניינתי. אם המוסד הטמין פצצות ברובעים היהודיים של בגדד, לא הייתה שום סיבה שהוא לא ישבש את לימודיהם של תלמידי בתי הספר במרוקו כדי לזרז את עליית הוריהם. התאהבתי בדמות היהודי המכיר את הקוראן בעל פה, מתגנב לוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית המרוקנית ומתגורר באשדוד לצד זוהרה אל-פסיה, שגם היא נחתה שם. יהושע פרץ שלט אז בנמל ושיגע את המדינה עם השביתות התכופות והכוחניות שלו. תפוזים לא יצאו ונשק לא נכנס. אני שואל את עצמי אם המורה לערבית לא היה יועץ סתרים שלו.

מבקרי הגג ישבו על כיסאות חוף מתקפלים. סביבם, על שולחנות זעירים, הונחו קערות מלאות בפיצוחים: גרעיני דלעת לבנים, אבטיח שחורים, חמנית אפורים; חומוס, פול ואפונה קלויים; בוטנים, שקדים, פיסטוקים. הייתה גם צנצנת ארבֶּה קלוי ומלוח, שכולם חיכו לפתיחתה. בעיני באבא וחבורתו לא היה מעדן טעים יותר. לא כבד אווז ולא קוויאר, לא בשר עגל ולא מעיים, לא לב דקל ולא כמהין, לא סרטנים ולא צדפות. הכול לוּוה במאחיה ממחוזות התאנים והרימונים. לא נפקד מקומה של מריקה, היא הקשיבה לדיונים בלי לומר מילה או להפגין סימני שיעמום. כאשר התחיל להחשיך היא נעלמה בדירתה, וכאשר יצאה ממנה, מלכותית וזוהרת, כולם השתתקו או השתנקו. באבא קם ללוות אותה עד למדרגות ושב למקומו. כבר לא היה למבקרים הרבה מה לומר. אחרי צאת הכוכבים, כדי לא להרגיז איש מדייריו היהודים של הבניין, חילקו המשתתפים ביניהם סיגרים שאחד מהם רכש בנמל, או קיבל מתנה ממַלָּח. כל אימת שהזדמנתי לאחד המפגשים, לא הבנתי במה הם עסקו. לא הבנתי את מה שנאמר, לא פיצחתי את הסודות. שכנעתי את עצמי שמדובר היה בתוכניות שמירה על רחוב התכשיטנים, באיסוף תרומות לחלוקה לנזקקים, בהפעלת רשת מבריחים של קרני קרנפים, אבקה לייצור דיו קבּלי או כתבי יד עתיקים. כאשר פגשתי את לוי במטוס, שאלתי במה הם עסקו. הוא לא ידע לענות, אם בגלל שלא זכר ואם בגלל שגם כעבור עשרים שנה הוא לא העז לספר. פיירו, שבא לערב השקת ספר זיכרונות שכתבתי עבור רופא שהתפרסם תודות לניתוחים הפלסטיים שלו במונטריאול, זכר את באבא, את ההתכנסויות על הגג ואת הארבּה, אבל לא זכר על מה נסבו הדיונים. כאשר הזכרתי שהוא לא הפסיק לרשום, הוא צחק:

"באותה תקופה רציתי להיות מחזאי."

באחת משיחותינו, אחרי שחזרתי שוב על שאלתי, פלט אלבינו שהיה מדובר בסמינר על שפינוזה. בהתחלה לא השתכנעתי, כי הרי על שפינוזה הוטל חרם, ואפילו כופרים — שאחד מהם קרא את ספר יונה ביום כיפור, השני התגלה כאיש מוסד, והשלישי חזר בתשובה — לא הפֵרו חרם. אחרי מה שגיליתי בעיזבונו של באבא אני יודע שהוא אמר אמת, אבל לאור מה שגיליתי על מריקה ועליי, השתכנעתי סופית שהם לא עלו לגג בשביל הדיונים או הפיצוחים אלא כדי "לשטוף את עיניהם" במַראֶהָ, באותם רגעים נדירים של בין השמשות, בין קודש לחול.

באבא היה כה בּדאווי עד כי קשה לי לשחזר את חייו בעיר הרוחות, על אף שזו לא חסרה דמויות מפוקפקות וגרנדיוזיות. מקצתם נהגו להיפגש בקלוב הבריטי על שפת האוקיינוס, שהיה פתוח לצאצאי "סוחרי המלך", שקיבלו את סמכותה של הוד מלכותה יחד עם נתינותה, אם בגלל שהשתקעו באנגליה וחזרו ואם בגלל שייצגו את האינטרסים שלה. אפשר היה למצוא שם גם את צאצאי אותן אימהות שהתחנכו באנגלית בבית ספרה של סטלה קורקוס, בריטית אמיתית, שייסדה את בית הספר לבנות הראשון במרוקו. חברי הקלוב עוד דיברו ביניהם אנגלית, והשוער אסר על כניסת כל מי שלא הציג את עצמו באנגלית. הפרנקופילים מצידם נהגו להיפגש בחוג אליאנס, שהתמקם בקומה הראשונה של בית מידות בקסבה הישנה. קומת הקרקע שימשה לאחסון סחורות, הקומה העליונה למגורי בעל הבית, והקומה האמצעית, שהושׂכרה, שימשה את בוגרי ומורי אליאנס לדורותיהם. מקצתם נתפסו לסוריאליזם, מקצתם לקומוניזם, וכולם עסקו במשחקי קלפים, דומינו וביליארד, מפצחים גרעינים, מקלפים בוטנים וזוללים שקדים. עיר הרוחות נודעה באותה תקופה כנמל השקדים: סוחרים קיבלו את שקדיהם מכל האזור, הפקידו אותם בידי ממיינות ברבריות והובילו אותם על משטחים צפים לספינות משא, שעגנו באוקיינוס משום שהנמל היה צר מלהכיל אותן. מספרים גם שהתא הציוני הראשון במרוקו נולד בעיר, עוד לפני שהציונות הגיעה לפולין, שלא לדבר על גרמניה.

יותר מ-150 שנה אירחה העיר את הנמל הבין-לאומי של מרוקו. סחורות נכנסו אליה דרכו, פרָדות ועבדים יצאו ממנה דרכו. אורחות גמלים נהרו לעיר מטימבוקטו ומזגורה. העיר עצמה השתרעה על חצי אי, וחומה שסגרה עליה משלושת צידיה שיוותה לה אשליה של מבצר. אי פָּקַק את המפרץ, ושרשרת סלעים הכילה את הגלים בצד המערבי. התושבים חיו בפחד מתמיד מפני הצפה, ונבואה ניבאה שהעיר תיחרב תחת פרצי הגלים באחד מימי השישי. הנבואה הייתה של ספק נביא ספק משורר, אבל היא נחרתה על אחד משערי העיר כתזכורת, שלפיה לחיות על סיפו של האוקיינוס הוא בגדר התגרות בו. האוקיינוס געש במיוחד באותן תקופות בשנה, בחורף ובקיץ, שבהן נשבו רוחות פָּסָט עזות שהעניקו לעיר את שמה. קרה לא פעם שהים יצא מגדרו, דילג על הסלעים, זחל לרחובות ושיווה לרובעים הגובלים בו עגמומיות של בִּיצה. כאשר נרגעו הרוחות והאוקיינוס נסוג, פלטה העיר אנחת רווחה. הדקלים סָפרו את ענפיהם, התריסים נפתחו, התושבים יישרו קומה. הנבואה החרותה על השער שיוותה לפָּנים הבעת דאגה, לַתפילות נימה של הודיה, ולַנשמות רובד של הכרת תודה.

בעיר הסתובבו לא מעט חובבי ספרים ומשוררים עממיים. אברהם הלוי, שכּוּנה ז’ודקס על שם גיבור הספרות הפנטסטית העממית של אותה תקופה, נודע יותר בהרפתקאותיו בלגיון הזרים בסוריה-פלשתינה מאשר בשירתו. הוא התקשה למכור לסוחרים את שיריו, כתובים בכתב ידו, ונאלץ לנדוד לקזבלנקה, שם המשיך לבקש צדקה בהקראת שיריו ברחובות. יצחק כנפו היה לפני מלחמת העולם השנייה הדמות הבולטת ביותר בעיר. הוא היה בנו של אב בית הדין הרבני, מאותם תלמידים שמצטיינים בכול, בספרות צרפתית כבמתמטיקה, בתלמוד כבתורה, מאותם עילויים שנועדו לגדולה. אחרי לימודיו בתלמוד תורה עבר לאליאנס, ששלחה אותו לבית הספר להכשרת מורים בפריס. הוא נסע לעיר האורות, נחשף לגדולתה וחזר חדור שליחותה של אליאנס, שלא הייתה חשובה ממנה: לפעול לקימומם האינטלקטואלי והמוסרי של יהודי אגן הים התיכון ולצייד את ילדיהם בכלים הנחוצים להשתלבותם הפעילה בחברה יצרנית. כמו כל פרחי ההוראה של אליאנס, הוא נדבק בתהילת הספרות הצרפתית. כל אחד רצה להיות ויקטור הוגו, אנטול פרנס או אנטואן דה סנט-אקזופרי. מדבר סהרה לא היה רחוק, ועלובי החיים לא חסרו במאלח. כנפו עזב את ההוראה, החל בקריירה ספרותית וכתב מאמרים, מִנשרים ושירים. הוא גם חלש על הפעילות הציונית בקרב בני הנוער בעיר, הקים מקהלה ששרה את שירי הפלמ"ח וביים הצגות, הן מהרפרטואר הצרפתי והן מהרפרטואר העברי. בשנת 1939 פרסם פמפלט, שהיה מורכב מסונטות ומֵאוֹדוֹת והתריע מפני עליית הנאציזם והאסונות העלולים להתרגש על היהודים. בשנת 1955 עלה כנפו לארץ והתיישב בקיבוץ רמת הכובש. בשנת 1976 החל להוציא חוברת בשם "מכתב המכתבים", שנשלחה לרשימת נמענים שרחשו אהבה מופלאה לנופי ילדותם על אף איומי האוקיינוס. עד יום מותו, בשנת 1979, לא הפסיק לכתוב כל מיני טקסטים קצרים על הווי היהודים בעיר, וכן דברי פרשנות על אירועי העולם הגדול.

בתקופה שבה גדל באבא השלימה העיר לעטות חזוּת צרפתית. המתיישבים בנו להם וילות הפונות לאוקיינוס, הקימו כנסייה חדשה, חנכו בתי ספר עבורם וגם עבור הילידים, נטעו גנים שהתחשבו באקלים ובצמחייה המקומיים ופתחו שלל חנויות, לרבות מכולת שהציעה ממיטב הבשרים והמשקאות המשכּרים וחנות לכלי דיג וציד. בימי ראשון, אחרי שהתפללו למדונה השחורה, יצאו לצוד באזורי הסְפָר וחזרו מהם עם עופות, ארנבות ויעלים, שהוכנו בו ביום למשתה שנעל את השבוע. המוסד הבולט ביותר שלהם היה מעין מסעדה שגבלה בים, הציעה משקאות חריפים, מגשי צדפות, סרטנים, מולים ושאר פירות ים, ולקינוח גלידות בשלל טעמים. היא שימשה פרלמנט. המתגודדים לא פירשו ספרים בדומה ליהודים, ולא את מדיניות צרפת בדומה לערבים, שהבינו מהר שמגיניהם מתכוונים להישאר לעולמי עד, אלא את מסעי הציד ואת חוויות הדיג שלהם. מכיוון שלא עבדו ממש, לא באחוזותיהם החקלאיות ולא במפעליהם, הם סיירו בעיר, מלוּוים בכלבים, מלשכת המסחר לבסיס הצבאי, תרים אחרי מכרים, עוברים מעיתון, שנתלה על קיר החנות לצורכי כתיבה, ללוח שעליו נתלו ההודעות הרשמיות של הנציב. לא היו חיים נעימים יותר מחיי הקולוניות. הערבים בנו את הבתים, הערבים עבדו במפעלים, הערבים בישלו, כיבסו וניקו, לא בגלל שהצרפתים היו עשירים אלא בגלל שהערבים היו מובטלים. הם שימשו עבדים ושְפָחות יותר מאשר עובדים. חיי קולוניות קיימים היום רק במקום אחד בעולם. ביהודה ושומרון שבפלשתינה, ברשות האל ובחסותו.

לא הרבנים שלטו בנשמות הסָפק-דהויות, ספק-מאווררות של התושבים היהודים אלא הרופא. הכול בהופעתו שידר סמכות מקצועית: גם הזקן של ויקטור הוגו וגם הכובע הקולוניאלי של שארל דה-פוקו. תרומה של יהודי אמיד אִפשרה לו לבנות בית חולים, מהמתקדמים ביותר באזור. הוא צבע אותו בצבע הבריאות: הקירות, הדלתות, השידות, המיטות והחלוקים היו לבנים. הוא הִשרה בו את שתיקת המנוחה, שכה חסֵרה בארץ המובטחת בכלל ובבתי החולים שלה בפרט. אם כבר למות, אז שיהיה בשקט. אפילו האחיות, רובן יהודיות שֶעטו על ראשן את השביס הלבן של הנזירות, רק מלמלו. ריח עז של תרופות קידם את המבקרים עוד ברחוב. הרופא היה כה אדיב ומנחם עד כי הוא היחיד שהתקבל לקלוב הבריטי, אף על פי שלא ידע מילה אנגלית. יום אחד התגלה שהוא פרסם חוברת, שבה סיכם את תובנותיו על המצב התברואתי בקרב היהודים. הוא תלה את מחלותיהם המוּלדוֹת במנהג המציצה, את האפילפסיה הרווחת בקרבם בתנודותיהם בתפילה, את מחלות המעיים שלהם באכילת קרביים של חיות ועופות, את מחלות העיניים שלהם בספריהם העבשים, ואת ליקויי השמיעה שלהם בצעקותיהם. כאשר גילה כנפו את החוברת הוא דרש מהרופא לגנוז אותה, אחרת לא יפנו אליו חולים יהודים ותיאסר כניסתו לקלוב הבריטי. כל החוברות נאספו, והמבצע היה כה מהיר ויעיל עד כי התקשיתי למצוא עותק שנותר, ואיש לא האמין לי כאשר סיפרתי עד כמה היה הרופא הטוב והמיטיב גם אנטישמי קולוניאלי למופת. אשתו שָבה לסייר בבתי הספר ולחלק לתלמידים המצטיינים ממחטות רקומות בראשי התיבות של שמה.

באבא נולד ברובע היהודי של עיר הרוחות. החיים במאלח היו מלאים ודחוסים, צמודים ללוח השנה העברי. בכל רחוב כמעט היה בית כנסת שלא שבת לרגע, ובין התפילות שימש גם בתור ‘חדר’ עבור ילדים מגיל ינקות עד גיל בית ספר. משפחות מרובות ילדים חלקו קומות מגורים, עם שירותים משותפים וכיריים בחצר הפנימית או בפתחי הבניינים. באבא היה בנו יחידו ויורשוֹ של נשיאה האגדי של החברה קדישא של העיר. קדמו לו שתי בנות, ואחריו שתי בנות. אביו הושיב אותו לידו על ספסל המכובדים ב"בית הכנסת של הקהל" כדי שבאבא ינציח את שמו ואת זרעו, יציל אותו מקללת השִכחה. כמנהג אותם ימים, הילד למד בתלמוד תורה לפני שעבר לבית הספר הצרפתי-יהודי, שהיה בגדר עדיפות ראשונה. היות שהורים העדיפו את המורים הנוצרים על פני המורים היהודים, רובם בולגרים, טורקים, מלטזים או יוונים, שהתפקרו בעת שהוכשרו להוראה, אליאנס הייתה אז בגדר עדיפות שנייה. תלמידי בתי הספר המשיכו לפקוד את ספסלי תלמודי התורה בערבים אחרי לימודיהם הרגילים, ובחופשת הקיץ הארוכה חזרו אליהם לחצי יום. כך שילב באבא השכלה תורנית עם השכלה חילונית. סביר להניח שבאפיקורוס נתקל לראשונה בתור השד הנורא ביותר המכרסם בנשמה היהודית, בכתבי הקודש ובשמיים, השמורים רק לשומרי מצוות. ברובע היהודי לא היו יהודים ולא-יהודים אלא יהודים ואפיקורסים. כאשר גילה באבא שכל מה שנותר מאפיקורוס הוא שלושה מכתבים עלובים וכמה הערות פזורות בכתבי תלמידיו ומתנגדיו, הוא הסיק את המסקנה שהיהדות חולת אפיקורסות והחליט לרפא אותה, לא פחות ולא יותר. לפחות זה מה שהצלחתי ללמוד מהערותיו, המפוזרות בעיזבונו הספרותי.

באבא לא סבל כלל מדמות אביו, ואפילו העריץ אותו. הוא לא יצא מתחת ידיו חבול ונוטר, לא כלפי אלוהיו ולא כלפי זִכרו. אביו לא דקדק במצוות אלא בצדקה, וגם כאשר קרסו עסקיו הוא לא הפסיק לתת. הצדקה עזרה, כי הוא תמיד התאושש — אחרי שהות קצרה או ארוכה בכלא, בגלל אי החזרת הלוואות או אי תשלום חובות. לא היה מקצוע שבו לא התנסה, סחר שבו לא עסק, מפעל שלא פתח וסגר. הוא סחר בשקדים, גם מתוקים וגם מרים; בחרובים, גם לבני אדם וגם לחיות; בבלוטים, גם מתוקים וגם מרים. הוא יִיצא נוצות יענים לאנגליה, פרָדות לארצות הברית, חטי פילים וקרני קרנפים להולנד. חשדו בו אפילו שהיה משותפיו של בו אל-עביד, מאחרוני סוחרי העבדים בעיר. ממה שהצלחתי לסחוט מבתו — עד כמה שיכולתי לדובב אותה — הוא גם ניסה לקבל מינוי קונסולרי כלשהו, שהיה יכול לשדרג את מעמדו בעיר, בעיני המוסלמים לא פחות מאשר בעיני היהודים. אבל מינויים אלה הלכו בעיקר לצאצאי "סוחרי המלך", שנמנו עם המתיישבים הראשונים, ואילו הוא היה לכל היותר מפליטי אופראן ה"שלוחים", שנהרו לעיר אחרי שרבנים ונכבדים נשרפו על קידוש השם תחת שלטונו של הסולטן הסורר מולאי יזיד. גם כאשר היה מאחורי הסורגים, המשיך לפקד על החברה קדישא.

אביו של באבא חלש בדרכו על המאלח. ליתר דיוק על מֵתיו, על אלמנותיהם ועל שאר אבלי ציון. הוא היה איש מאלח למופת, ובתור שכזה לא התפתה לעבור לשכונה אחרת כאשר פתחו הצרפתים לרווחה את שערי הרובע היהודי ואִפשרו מעבר יהודים מרובע לרובע. הוא תפס קומה שלמה באחד הבתים המכובדים ביותר ומקום של כבוד ב"בית הכנסת של הקהל", שהוא נמנה עם מקימיו. מסַפּרים שהוא דרש וקיבל היתר לתלות כוס זיכרון גם לזכר אביו וגם לזכרו שלו, על כל מקרה שלא יהיה. איש לא התעמת איתו, לא בבית הכנסת ולא בבית הקברות, לא בשערי העיר ולא ברציפי הנמל. תקופה ארוכה שׂירך באבא את רגליו אחרי אביו, מסיירים בין השווקים שנדדו לאורך הכביש שחיבר את עיר הרוחות עם אגָאדיר בדרום, ספי בצפון ומרקש במזרח. באבא נוכח לדעת עד כמה היה אביו מוכּר ואהוד בקרב השבטים הברבריים. הוא דיבר את שפתם, זכר את שמותיהם ואת צרותיהם, הקשיב למעלליהם, דאג לצורכיהם. לא היה דבר שביקשו ממנו שהוא לא הבטיח להשיג במחיר הטוב ביותר, ולא היה דבר שביקש מהם ושלא השיגו עבורו. הוא לא נרתע מלספק להם מַאחיה, שהייתה לטעמם משקה ניסי; להתפלל איתם להורדת גשמים, כי תפילת יהודי הייתה סגולה להגשמת תפילות מוסלמים; לבדוק חולה כדי להתייעץ עם מרפּאי המאלח ומיילדוֹתיו ולחזור אליו עם התרופה הנכונה. האב ובנו שהו כל השבוע בַּסְפר, רוכשים סחורות שטרם נרכשו על ידי מי שמכרו אותן, מוכרים סחורות שטרם נרכשו על ידם. הם התארחו אצל התושבים, שלא חסכו דבר כדי לכבד את שייך היהודים, כי החברה קדישא הייתה קדושה בעיני המוסלמים, שלא ידעו במה היא עוסקת, עוד יותר מאשר בעיני היהודים, שנכפה עליהם להמר על קדושתה. כאשר נתקלו ביהודי או נקלעו לכפר יהודי חיפש האב כתבי יד, ואלה נערמו בגניזה הפרטית שלו, כפי שהוא כינה את מחסנו. כאשר נשאל על ידי המוכרים מה הוא עושה בהם, הוא ענה שהוא קובר אותם. אבל האמת הייתה שהוא ציפה לבואו של גואל בדמותו של נציג ספרייה אירופית כלשהי. האב והבן הקפידו לחזור לעיר הרוחות לפני ערב שבת. האב לא היה מרשה לעצמו לפספס את "שיר השירים" בבית הכנסת של הקהל, כאשר המתפללים, אחוזי התלהבות חושנית, נעשו למקהלת השולמית.

לפני שנפל האב למיטת חוליו, הם העסיקו בלדרים שסחרו בספרים משומשים. הם ליקטו אותם בבתי המלון, רכשו אותם מכל מי שהודיע על כוונתו לעזוב את העיר, אחסנו אותם במחסנים ששימשו אותם לייצור נרות משעווה לפני שהדבורים הבריחו את הפועלים ואף המיתו אחד מהם, והציעו אותם לקוראים החדשים שרק הלכו והתרבו עם חדירת צרפת לנימי נשמותיהם של היהודים. זו כנראה הייתה הרשת הראשונה בתולדות העיר לרכישת ומכירת ספרים משומשים. האב עצמו ידע לקרוא רק עברית, אך באבא גילה עניין רב יותר בכישופי אותם ספרים והחל ללמוד ערבית. האב, כמו בנו אחריו, לא התנזר מיחסים עם הפרוצות בפאתי השווקים, אבל נודע בעיקר כרודף שמלות בלתי נלאה, שראה מתפקידו לנחם אלמנות צעירות. הוא בגד באשתו כה הרבה עד שהתייאשה ומתה במגפת השחפת שהשתוללה בשנות השלושים, והיא בת 42 בלבד. מכיוון שהבת הבכורה הייתה נשואה, אחותה הצעירה יותר היא שטיפלה במשפחה עד שהאב נשא אלמנה, שעל נסיבות מותו של בעלה הסתובבו חשדות בלתי מבוססים.

אחרי שרכש את כל מיומנויות אביו ביקש באבא להגשים את חלומו. הוא לא רצה לסחור בשקדים ובחרובים, לא בנייר בלוי ולא בנייר בתול, ועוד פחות מכך בעסקי הספסרות שפרחו בקרב צאצאי סוחרי המלך, שהמציאו את עצמם כמלווים בריבית או, בשפה מכובסת, כ’בנקאים אישיים’. הוא לא הבין על מה דיבר כנפו כאשר זה פיתח את התאוריות שלו על הקימום האינטלקטואלי והמוסרי של היהודים או על גאולתם על ידי עבודת האדמה. היהודים היו בטלנים בני-קֹהלת למיניהם, שלא האמינו במה שהם קוראים — אם בכלל קראו משהו חוץ מסידוריהם ומגילותיהם, שגם אותם לא הבינו, לדעת העוקבים המקצועיים אחרי קריאת התורה שהתחרו ביניהם בבתי הכנסת. באבא דלה בכל זאת משהו מהרצאותיו המשולהבות של הציוני המפוזר. אולי קטעים מאפיקורוס, שאותו הוקיע כנפו; אולי קטעים משפינוזה, שאת נידויו הוא אִשרר. הוא נטש את המקהלה, על אף שהיה לו קול ערב, וגם את הסחר בספרים, אף על פי שהתחיל לרכוש מיומנות מסוימת שאִפשרה לו להבדיל בין הבל להבל. העיר נראתה לו צרה מדי, המאלח מחניק מדי. באותה תקופה עדיין לא שקלו היהודים להגר, לא לפלשתינה ולא לאמריקה. אפילו דרכונים לא היו בנמצא. כל מה שהיה אפשר לעשות היה לעבור לעיר אחרת — אגָאדיר, מרקש או קזבלנקה. הוא בחר דווקא באוקיינוס, ונכנס לתולדות העיר כדייג היהודי הראשון בתולדותיה. לפחות כך סימנו אותו, בלא מעט חששות לגורלו, לגורל אביו ולגורל אלוהיו. הוא לווה פה ולווה שם, מצא לו שני שותפים פורטוגזים וביחד חכרו סירת דייגים בגודל בינוני. הם גייסו כמה דייגים ויצאו עם השקיעה למרחקים. באבא עמד ליד תורן הספינה. הוא היה גבוה, חסון ויפה, שערו מסורק לאחור, חובש כובע מצחייה של הספנים הצרפתים. בתשובה לכל מי שדאג לו, הוציא מפיו אמירה ראשונה על קיצור החיים: "כל אחד מאיתנו עוזב את החיים עם התחושה שזה עתה נולד."

למחרת בבוקר חזרה הספינה בליווי להקות שחפים, שכמו הוזעקו על ידי הצפירה שלה. בטנה הייתה מלאה באותם סרדינים שמנים בוהקים, שהעניקו לעיר הרוחות את המקום הראשון בעולם כנמל סרדינים. גם הפעם עמד באבא ליד התורן, קורן מאושר למרות העייפות, עוקב אחרי ההמולה על הרציף. משאית חיכתה לספינה, וכן גם כמה עגלות רתומות לחמורים. הדייגים הסתדרו בשרשרת כדי להעביר את הדגה בסלסלות, מבטן הספינה למשאית. נשים מוסלמיות התרוצצו בין הדייגים ואספו לפי תור כל דג שנפל. המשאית הובילה את הדגה למפעלי שימורי הסרדינים, ואת מה שנותר הובילו העגלות לשווקים. עניי העיר אכלו סרדינים כל ימות השבוע בכל מיני צורות: על אש פחמים, מטוגנים במחבת, מעורבבים עם ביצים. על הרציף הייתה גם אחותו של באבא, שלא יכלה להתאפק וחיכתה בנמל לשובו, כפּה על לֶחייה, חרֵדה לגורלו. משראתה אותו הוארו פניה היפות, אך כמקובל נמנעה מלומר לו שלום וחזרה לביתה ולילדיה.

הכנסותיו של באבא אִפשרו לו לצבור חסכונות, לעבור לאגָאדיר וללכת בעקבות אביו. הוא נכנס לשותפות בכל מיני עסקים, ביניהם חברת הובלה, שהעמידה לרשותו מכונית שעל ההגה שלה חלש סעיד. הוא נהג להגיע בה כדי לבקר את אביו ואת אחותו אבל גם כדי לערוך סיבוב ראווה בעיר, שידעה רק כרכרות ומכוניות קונסולריות. הוא נשא אישה ונולדו לו שלושה ילדים. ואז רעדה האדמה באגאדיר. באבא איבד את כל נכסיו, אבל יודעי דבר סיפרו לי שיותר משרעידת האדמה רוששה אותו היא הצילה אותו מנושיו, משותפיו ומאשתו.