מי באש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מי באש
מכר
מאות
עותקים
מי באש
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מי באש

4.8 כוכבים (12 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: אמיר צוקרמן
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2021
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 236 עמ' מודפסים

מתי פרידמן

מתי פרידמן הוא עיתונאי. הוא שימש בעבר כתב של סוכנות הידיעות הבינלאומית AP. במסגרת עבודתו שהה, בין השאר, בלבנון, מרוקו, קהיר, וושינגטון, מוסקבה וגאורגיה. פרידמן נולד בקנדה, עלה לישראל בגיל 17 ומתגורר עם משפחתו בירושלים.
 
ספרו הראשון, תעלומת הכתר, זכה בפרס סמי רוהר לספרות ובפרסים נוספים בארה"ב ובקנדה, ותורגם לשבע שפות. ספרו השני, דלעת, מוצב אחד בלבנון, נבחר ב־2016 לרשימת הספרים הטובים של ה"ניו יורק טיימס" והאתר "אמזון". המהדורה האנגלית של מסתערבים, אגדה ישראלית זכתה בפרס "נתן" לספרות יהודית בארה"ב ובפרסים נוספים.

תקציר

"הקשבתי למלחמה בין הערבים ליהודים. רציתי ללכת ולהילחם ולמות כי היא כבר היתה מכוערת מכדי לחיות איתה".

  לאונרד כהן

 

לאונרד כהן היה בן 39, ובמשבר. זמן קצר לפני כן נולד לו ילד ראשון, הזוגיות לא באה לו בקלות, והוא הרגיש משותק יצירתית. ואז פרצה מלחמה בישראל. הוא ארז מזוודה חומה מרופטת ובא. הוא חשב שיעצור כדור מצרי, או שיעבוד בקיבוץ, אבל בסופו של דבר שר לחיילים, בעיקר בחזית, במעמקי סיני, כשההפצצות אינן מרפות וריח של מוות עומד באוויר.

סיבוב ההופעות של כהן במלחמת יום הכיפורים הוא מיתולוגיה ישראלית, אך מעטים הפרטים שידועים עליו. כהן כמעט שלא דיבר על החוויה, אך היא הטביעה בו חותם עמוק. זה ניכר במהלך חייו ובשיריו. זה בא לידי ביטוי בטקסטים אבודים שנמצאו בעיזבונו.  

וישנם הישראלים שצפו בכהן. מאובקים, מותשים, מטולטלים מהלם ההפתעה ומאימת הקרב של מלחמת יום הכיפורים. חיילות לאחר משמרת בתחנת מכ"ם, טייסים שחזרו מתקיפה, לוחמי סיירת שלא לקחו שבויים, רופאים בבתי חולים שדה. פתאום שמעו את הצלילים של "סוזן" ושל שיר חדש, שנכתב במלחמה: "Lover Lover Lover".

במי באש טווה מתי פרידמן סיפור דרמטי על אמן יוצא דופן, שניהל מערכת יחסים מורכבת עם שורשיו וזהותו היהודיים. הוא חוזר למקום שבו נולד הקשר הייחודי של לאונרד כהן וישראל.

 

מתי פרידמן הוא עיתונאי וסופר. מחבר רב־המכר דלעת, מוצב אחד בלבנון, שנבחר ב־2016 לרשימת הספרים הטובים של ה"ניו יורק טיימס" והאתר "אמזון", מסתערבים, אגדה ישראלית, שזכה בפרס "נתן" לספרות יהודית ובפרסים נוספים, ותעלומת הכתר - תחקיר על גורלו של כתב יד עתיק של התנ"ך - שזכה בפרס סמי רוהר לספרות ותורגם לשבע שפות. 

פרידמן מפרסם כתבות ב"ניו יורק טיימס", ב"אטלנטיק", ב"טאבלט" ובעיתונים אחרים בעולם, והיה כתב של סוכנות הידיעות AP. מאמרים שכתב על אופן הסיקור של ישראל בתקשורת הבינלאומית עוררו דיון נרחב בארץ ובחו"ל. במסגרת עבודתו דיווח, בין השאר, מלבנון, מרוקו, קהיר, מוסקבה וגאורגיה. הוא נולד בקנדה, עלה לישראל בגיל 17 ומתגורר עם משפחתו בירושלים.

פרק ראשון

1.
זהב הצהריים

יחידת בקרה 528, שארם א־שייח'

הפעילות הלילית של חיל האוויר בקצה הדרומי של חצי האי סיני, סוף קיץ 1973: הבלח של ירך לבנה במים אפלים, שיער שחור רטוב דבוק לגב חלק, אדוות גלים מתנוצצת סביב הסלעים, חזיות ומדים צרורים על החול.

הרי המדבר פורצים מפנים הארץ ומרחפים כמו מִשברים קפואים מעל לחוף, ים סוף משתרע דרומה לעבר תימן, ושני צבאות ניצבים זה מול זה לאורכה של תעלת סואץ, אבל בחושך היה בלתי אפשרי להבחין בכל אלה. המראה כלל רק חצי תריסר חיילים במפרץ הקטן. בזיכרון הזה כולם עירומים, ולכן אפילו לא נראים כחיילים, פשוט נערים ונערות. תחנת המכ"ם שלהם, שנחרץ גורלה, לא נראית לעין.

בזיכרונות של האנשים ששירתו שם, שארם א־שייח' זרויה אבק כוכבים. הם נזכרים בימיהם בבסיס במין הבעה חולמנית ובחצי חיוך, למרות הצורה שנגמר בה הכול. רותי, פנינה ואורלי הן סבתות עכשיו, אבל בתמונות הן בנות 19. הכול עוד לפניהן.

בתמונות הצבע האלה נראים חופי ים ושמש יוקדת וצעירים וצעירות במכנסיים מתרחבים אופנתיים. לפעמים הם לבשו מכנסי מדים או חצאיות תקניות, כי בכל זאת הצבא שלח אותם הנה, אבל נדמה שהצבא בכלל לא שייך לעניין. בין מסלול ההמראה והנחיתה ובין המים היה צריף אחד שהבחורים ששירתו בו נודעו בדגי הלוקוס שתפסו במפרץ וצלו על האש כשהגיעו אורחים, במיוחד אם אלה היו בנות; התואר הרשמי שלהם היה "קליטה", אבל אף אחד לא ידע מה הם קולטים. בתמונות כולם מנגנים בגיטרות או עושים פרצופים במשקפי שמש, או עומדים בנקודה מסוימת בקצה שדה התעופה, שבה רוח המדבר לעת ערב הייתה טובה יותר מכל מייבש שיער.

מצב הרוח ביטא לא רק שאריות של הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים. ניתן לזהות בבירור את חדוות הנעורים, את האופטימיות ואת תחושת היחד של שנות ה־60. באמריקה זה כבר היה הסתיו של פרשת "ווטרגייט". עברו ארבע שנים מאז הסיום הסמלי של "עידן הדלי" באלימות הקשה בהופעה של הרולינג סטונז בפסטיבל אלטמונט. מ"הקיץ של האהבה" נותרו רק זיכרונות. אבל לישראל שנות ה־60 הגיעו באיחור, והן נמשכו גם ב־1973, עד 6 באוקטובר.

רותי אברהם ניהלה את מרכזיית הטלפונים בשדה התעופה. בתמונות שלה היא מוקפת חברים ומחזרים, עושה פוזות למצלמה במדים ובשרשרת עם תליון מגן דוד, שרועה בביקיני על סלע. בכמה מהתמונות מופיע בחור בשם דורון ליברמן. הוא נראה נוגה, עם רעמת שיער שחורה ובלתי צבאית בעליל שמטילה צל על עיניו. הוא כתב שירת נעורים אפלה על נערה שאליה ערג, אבל לא נקב בשמה. דורון גדל בעוני בחיפה אחרי שהוריו נחלצו מן הארץ ששמה "השואה" (מאיפה הגיעו ההורים שלך? מהשואה). הילדים האלה כבר היו צברים — לא נרדפים, לא מיעוט, לא דתיים, לא בדיוק יהודים כי אם יצורים שקורצו מאור שמש וממים מלוחים.

דורון היה יפה תואר, ורותי רצתה להכיר אותו טוב יותר, אבל בתחילה הוא דיבר אליה בנימה תוקפנית ושמר מרחק. הוא לא היה מבלה במסיבות כמו האחרים. במקום זאת, הוא היה יושב על סולם ליד המסלול וצופה במטוסים שחצו את המדבר והביאו אנשים מהארץ. הנוסעים היו מגיחים מהמטוס הממוזג אל החום הלוהט שעלה מהאספלט. פעם, כשחשב שרותי מתעכבת זמן רב מדי בהעברת השיחה שלו מהמרכזייה, הוא התפרץ בזעם וצעק עליה. אבל חודשים אחדים בגן העדן ריככו אותו, והם התחברו. בתצלום למטה היא מחזיקה גיטרה והוא לידה, בלי חולצה.


פנינה ליסר ואורלי שפר השגיחו על המסכים ביחידת הבקרה שמעל לשדה התעופה, על הר צפרא, שהתרומם כמו להב ארוך מרִצפת המדבר. המכ"מים סרקו את המרחב האווירי של מצרים, ועל המסכים היו נקודות צהובות שסימנו מטוסי אויב. פנינה הייתה ותיקה בתפקיד, ואורלי צעירה ממנה במעט, עם נשמה של אמנית. הן עקבו בדריכות אחרי הנקודות הצהובות על המסכים, אבל התבוסה המצרית שש שנים לפני כן הייתה מוחצת כל כך עד שלא נראה שיש סיבה לדאגה. אף אחת מהן מעולם לא ראתה במו עיניה מטוס אויב אמיתי.

מתחת למסכים היו שולחנות פרספקס, שעליהם אפשר היה לכתוב קואורדינטות בטושים מחיקים. לפעמים, ברגעי השעמום, אורלי הייתה כותבת שם שורות שזכרה בעל פה משירים של רחל. המשוררת החלוצה עבדה בשנות ה־20 לחוף יפה אחר, בכנרת, וההתבוננות הנוקבת שלה הושחזה עוד יותר במחלת שחפת חשוכת מרפא. "ארפד הטנא / זיכרונות כנרת", / היא כתבה בשיר "שי", "ורד שמי הבוקר / בין עצי הגן; / זהב הצהריים / במרחב רוגע / ולילך הערב / על הרי גולן". העצב אפף את רחל, אבל היא אף פעם לא הייתה צינית. לא היו לה בעל או ילדים, היא הייתה צעירה ונטתה למות, אבל היה לה היופי של הארץ ושל עצם החיים בה. אורלי אהבה את השיר הזה וכתבה את השורות על הפרספקס פעמים רבות.

בין משמרות הן היו מעשנות בעמדות שמירה מוגנות בשקי חול שחלשו על ים סוף. היו להן פטפון ומעט תקליטים — כמה בעברית, אחד בספרדית ואחד של לאונרד כהן.

***

אחת המצוות שציווה אלוהים את משה בהר סיני מורה על יום של כפרה וצום מדי שנה ביום העשירי לחודש השביעי, "שבת שבתון". ההר המזוהה עם אתר ההתגלות המקראי מרוחק כ־80 קילומטר מהמפרץ הקטן שהחיילים שחו בו בעירום. ב־1973, ערב יום הכיפורים חל ב־5 באוקטובר.

בשדה התעופה היה בית כנסת בתוך צריף, עם סידורי תפילה מרופטים וכיפות שנופקו בידי הצבא. רותי הלכה באותו ערב לבית הכנסת. כמו ישראלים רבים שמקדישים רק חשיבות מעטה לקיום מצוות רוב ימות השנה, היא התייחסה ברצינות ליום הכיפורים. בתום התפילה, כשחזרה לחדר שחלקה עם כמה חיילות, בעודה במצב רוח מהורהר, היא כתבה ביומן שלה שראתה בחורים מצוותי התחזוקה של שדה התעופה מתעלמים במצח נחושה מהמסורת — "הממזרים ערכו להם סעודה נאה וגדולה והלכו".

התפילה ביום הכיפורים, שמשתרעת על פני מאות עמודים ונמשכת כמעט מבוקר ועד לילה, מזכירה נהיגה איטית בנוף כפרי ליטוּרגי. הדרך מתפתלת לאורך קילומטרים, כופה הזדחלות מתונה בסביבה חסרת ייחוד ונוסכת תרדמה, כמו נכרכת סביב עצמה עד שאנחנו שואלים את עצמנו אם לא עברנו על פני הסככה האדומה הזאת כבר לפני שעה. אבל יש בה כמה פסגות שמציעות הבזק של הבנה ופיסה מוחשית למדי ממשהו אדיר ונושן. שלושה מרגעי השיא האלה נקשרים למלחמת יום הכיפורים, ללאונרד כהן ולחיבור ביניהם, ולכן אני מזכיר אותם כאן.

הפיוט "וּנְתנה תוקף" הוא אחד מהם. שמו של הפיוט לקוח משורת הפתיחה, "וּנְתנה תוקף קדוּשת היום". הוא בן אלף שנים בערך, אם כי אף אחד לא יודע בוודאות. הפיוט מתאר את האל היושב בדין ואת אפסותו של האדם.

בראש השנה ייכתבון וביום צום כיפור ייחתמוּן

כמה יעברוּן וכמה ייבָּראוּן

מי יחיה ומי ימות

מי בקיצו ומי לא בקיצו

מי במים ומי באש

מי בחרב ומי בחיה

מי ברעב ומי בצמא

המילים אינן מתוחכמות, הן גולמיות ומחוספסות — אבל כמו שהחיים גולמיים ומחוספסים. הסמליות אלימה ונחרתת בזיכרון.

רגע אחר הוא זה של ברכת כוהנים, שריד מבית המקדש. בבתי כנסת בארץ הברכה שגרתית, אבל בקהילות יהודיות בחו"ל, כמו זו שכהן גדל בה במונטריאול, היא נאמרת רק בחגים ומתפללים רבים ישמעו אותה רק בראש השנה וביום הכיפורים. צאצאיהם של כוהנים עומדים סמוך לארון הקודש, פונים אל הקהל ומברכים אותו עטופים בטליתות, באופן שאי אפשר לראותם, אולי כדי שלא נדע כי "הכוהנים" הם בעצם מר כהן המורה להתעמלות, או אחד החברים של אבא. לרגע, מתוקף המסורת, הם נהפכים למשהו אצילי. הברכה עתיקה מאוד. לוחיות כסף ששימשו כקמעות ואשר נחרטו בהן מילות הברכה לפני כ־2,600 שנה נמצאו לא רחוק מביתי בירושלים, בכתף הינום.

הרגע השלישי הוא בשעות אחר הצהריים, כאשר כבר מידלדלים כוחותיהם של המתפללים ושפתי כולם יבשות. זוהי הקריאה של ספר יונה, הסיפור הגדול ביותר שסופר מאז ומעולם ב־48 משפטים. יונה הוא הנביא היחיד בתנ"ך שנמלט מפני אלוהים. הוא ההפך המוחלט מאברהם, שנענה לאלוהים שוב ושוב, גם כשהתבקש לעקוד את בנו. "הִנני", הוא אמר אז לאלוהים, וזו הפעם הראשונה שהמילה הזאת מופיעה בתנ"ך. אומנם כמה נביאים אחרים טענו תחילה שאינם כשירים למשימה: משה בגלל הגמגום, ירמיהו בגלל גילו הצעיר, אבל הם התרצו במהרה. יונה התעקש לחמוק בכל כוחו מהמוטל עליו.

למי שכבר לא זוכרים, הנה תמצית הסיפור. במקום לצאת מזרחה ולהזהיר את העיר החטאה נינוה, כרצון אלוהים, יונה עולה על אונייה המפליגה מיפו מערבה אל תרשיש, שמיקומה המדויק לא ידוע, אבל אין לו חשיבות של ממש — פשוט מקום רחוק לחופי הים התיכון, בכיוון ההפוך מזה שאלוהים שלח אותו. אך יונה עומד ללמוד שהבריחה אינה אפשרית. סערה גדולה כמעט מטביעה את האונייה והמלחים מטילים אותו אל הים. במצולות בולע אותו דג, וכעבור שלושה ימים מקיא אותו ממעיו אל החוף, וכך בסופו של דבר אנחנו מוצאים אותו לבדו בשמש קופחת במדבר סמוך לנינוה. צמח פלאי, שצץ כהרף עין וסיפק לו צל, יבש וקמל במהירות דומה, וכעת אין צל, אין ים, אין נמל, אין אונייה. רק יונה ונוכחותו המכרעת של אלוהים, שיחליט מי יחיה ומי ימות, מי במים ומי בצמא.

כאן משאיר הסיפור אותו ואותנו, בעוד יום הכיפורים קרֵב אל סופו. היום הזה חוסם את נתיבי הבריחה הרגילים שלנו — מזון, עבודה, מין, מסכים — ומנסה להעביר אותנו מצורת החשיבה של יונה בתחילת הסיפור אל ההבנה שהוא רוכש בסופו, הבנה קשה לרובנו, אבל לא לאנשים זקנים מאוד, או חולים מאוד — או כאלה שמשתתפים במלחמה.

***

בבוקר יום הכיפורים, רותי לא הגיעה לבית הכנסת בבסיס. לפי מה שכתבה ביומן שלה ב־6 באוקטובר, היא ישנה עד שעה מאוחרת במיטתו של הטכנאי השחרחר בעל החזה הרחב שהיה החבר שלה באותו זמן. לכן היא לא שמעה את "ונתנה תוקף" או את ברכת הכוהנים.

ב־1:51 בצהריים, אחד ממכשירי הקשר ב"בבל", בונקר תת־קרקעי מלא רמקולים, כוסות תה לא שטופות וחיילים מתוחים במדי ב', התחיל לפלוט נפצוצים. סגן בשם דוד שמע טייס מצרי מדווח על גיחת תקיפה. דוד צעק, "הם באים". מישהו לחץ על כפתור חירום. כל התדרים המצריים ב"בבל" התעוררו לחיים. "אללהּ אכּבּר", הם צעקו.

הארטילריה של האויב פתחה בהרעשת הצד הישראלי של תעלת סואץ, ואלפי חיילים מצרים צלחו את נתיב המים. החיילים המעטים שהגנו על קו המעוזים רותקו למקומותיהם בגלל הפגזים. באותו רגע, הרחק בצפונה של ישראל, חיילים וטנקים סוריים זרמו דרך שדות המוקשים אל רמת הגולן. מפציץ מצרי שטס מעל לים התיכון שיגר טיל שיוט אל תל אביב.

רותי שמעה את יללת האזעקה בשדה התעופה, צליל שמוכר לנו היטב: האנחה שמתחילה נמוך, לופתת את הבטן, ואז צוברת עוצמה במשך שתיים או שלוש שניות, נותנת לנו שהות לתפוס שמשהו רע קורה ולתהות באיזה אופן זה ישפיע עלינו. אותה אזעקה נשמעה בכל ישראל, וכל מי שהיה כאן ביום ההוא זוכר אותה. איך מתפללים השתתקו באחת בבתי הכנסת ואיך זרים מוחלטים הסתכלו זה על זה ברחוב.

שני פנטומים עמדו על המסלול ליד הצריף של רותי, מטוסי קרב אמריקאיים חדישים שעוטרו במגיני דוד על הכנפיים. צוותיהם נמצאו בכוננות, אבל כמו שאר אנשי חיל האוויר, הם ראו בשארם בעיקר מקום של רגיעה ושל שחרור. הטייסים והנווטים בילו את הלילה הקודם בשימוש ב"נשק החשוב ביותר בגזרה", כפי שכתב חוקר המלחמות אבירם ברקאי: מקרנת ה־16 מ"מ של הבסיס. באחד מצירופי המקרים שספרות בדיונית אינה יכולה לזמן באופן אמין, הם צפו ב"טוֹרָה! טוֹרָה! טוֹרָה!", סרט הוליוודי על מתקפת הפתע של חיל האוויר היפני על פרל הרבור.

רותי הייתה בחוץ. היא שמעה צרחת מנועים קרֵבה ומתרוממת גבוה מעליה. שני הפנטומים המריאו ונעלמו בשמיים. מטוסים חדשים הופיעו, והיא זוכרת את דורון, המשורר שחור השיער, וכמה בחורים אחרים צועקים שאלה לא שלנו, וזה נראה לה לא הגיוני אפילו כשפצצה מצרית פערה מכתש באספלט במרחק מאה מטר ממנה. היא ניערה את הסנדלים מרגליה ורצה יחפה אל המקלט. היא זוכרת שחשבה על סיפורי הניצחון מ־1967, על החיילים המצרים שמיהרו לנוס על נפשם והשאירו את נעליהם מאחור.

דורון היה שם, וזאת הייתה הפעם האחרונה שראתה אותו. היה קרב אוויר מעל לבסיס, ושני הפנטומים חזרו. אחר כך היו כמה שעות של שקט בפינה הזאת של סיני, בעוד מאורעות היום הנורא הזה מתחוללים במקומות אחרים. בעיצומם של הדברים האלה, כולם פספסו את ספר יונה ואת תפילת "נעילה", החותמת את יום הכיפורים עם שקיעת השמש. בשנה ההיא נדמה היה שהיום הזה בכלל לא הסתיים, כאילו נמשך גם בשלושת השבועות שלאחר מכן, אולי יותר.

למעלה, ביחידת הבקרה, הבנות ישבו על הרצפה באחד הצריפים ומילאו מחסניות בכדורים. החלונות הושחרו בבריסטולים. כולם ידעו שתחנות מכ"ם נמנות עם המטרות הראשונות בכל מלחמה, ונפוצו שמועות על מסוקים שהנחיתו חיילי קומנדו מצרים באזור, וכי בקרוב הם יגיעו לכאן. הבנים קיבלו קסדות ורובים, אף על פי שלא היו חיילים קרביים, והיו כשירים למלחמה לא הרבה יותר מהבנות. הם הוצבו בשוליים של ראש הגבעה, בעמדות שעד אז שימשו להפסקות עישון. אחרי רדת החשכה, פנינה, החיילת הוותיקה, הסתובבה וחילקה פרוסות של עוגת גבינה שהביאה מהבית. הפרוסות האחרונות נפלו בחלקם של שלושה מחבריה שאיישו יחד את אחת מעמדות התותחים. אחד מהם היה דורון.

אורלי בדיוק סיימה משמרת מול המסכים. היא הייתה בחוץ כאשר השמש טסה לעברה מתוך שמי הלילה מעל ים סוף. זה מה שהיא חשבה שקורה, עד שהיה הבזק והאדמה רעדה. אורלי רצה באור הצריפים הבוערים עד שראתה כמה חיילים אחרים מתחת לרשת הסוואה. מישהו אמר לה לכסות את הראש בידיים. טיל שני פגע בתחנת המכ"ם. בגבעה לא היה מקלט. פתאום הם לא היו צעירים קלי דעת עם שיער שמתייבש ברוח החמה שמשקיפים על העולם מראש הצוק שלהם, וגם לא חיילים בצבא לא מנוצח. הם היו לבדם וחסרי ישע על הגבעה השבורה הזאת.

מישהו לקח מטף כיבוי וניסה לכבות את הגנרטורים. מישהו אחר אמר שהשניים מצריף הקשר נהרגו, וזה נראה בלתי אפשרי, אבל אחת הבנות התחילה לצרוח כי החבר שלה היה שם. אף אחד לא הצליח למצוא את שלושת הבחורים שהיו בעמדת השמירה, אלה שאכלו את הפרוסות האחרונות מעוגת הגבינה. אחת הבנות התחילה לחפור בידיים בקרקע הקשה, כאילו תוכל לבנות לעצמה מקלט, או לקבור את עצמה, או לחפור מנהרה שתוביל אותה למקום בטוח.

אנשים למטה, בשדה התעופה, ראו את הפיצוץ. כל מכשירי הקשר דממו. הגבעה פשוט השחירה וחדלה לענות. הדיווחים היו שיחידת הבקרה והחיילים בה נתפסו בידי חיילי קומנדו מצרים, ועד מהרה נפוצו שמועות שכל הבנות נאנסו. לא ברור איך מישהו יכול היה לדעת אם לא הייתה שום תקשורת, אבל כך עובדות שמועות בצבא, נותנות ביטוי לפחדים הגרועים ביותר.

באמצע אותו הלילה, הלילה הראשון למלחמה, נשלחו 12 חיילים בשלושה טנקים להשתלט מחדש על תחנת המכ"ם. הטנקים היו במקרה מתוצרת רוסית, כאלה שנלקחו שלל במלחמה ההתשה. הם הרעימו בדרך ההררית המפותלת, וצוותיהם יצאו לקרב זו הפעם הראשונה. הטנק המוביל התקרב לשער, והתותחן הבחין בשני חיילים. הוא פתח באש וראה אותם נופלים.

אורלי ופנינה, שהיו מכונסות עם כל האחרים בתחומי תחנת המכ"ם, שמעו את האויב מתקדם במעלה הגבעה וראו את הצריחים העגולים של הטנקים הסובייטיים שלו. נשמעו קולות ירי, ושני המילואימניקים ששמרו בשער צנחו על הקרקע והיו שרועים בלי נוע.

הטנקים נכנסו לתחנה וירו פגז לתוך הצריף של חדר האוכל. אחד הבחורים נפגע מרסיסים, ואחר לפת מקלע ישן עם חצובה, אם כי אף אחד מטכנאי המכ"ם לא באמת ידע מה לעשות במקלע, ובכל מקרה לא הייתה בו הרבה תועלת מול שריון. פנינה הייתה בשוחה במרחק כמה מטרים מהטנקים, קרובה מספיק לראות את ראשו של מפקד טנק האויב מבצבץ מחוץ לצריח, קרובה מספיק לשמוע אותו מדבר במכשיר הקשר שלו: "אָלֶף שתיים מאָלֶף אחד, עבור". המצרים דיברו עברית.

מפקד התחנה כבר רץ לעבר הטנקים ונופף בחולצה לבנה. פנינה התרוממה ונעמדה גם היא. היא זוכרת את תדהמתו של מפקד הטנק, שהיה לא מצרי כי אם בחור בגילהּ מקיבוץ בצפון. הוא בהה בה מתחת לקסדת הטנקיסט ואמר, "יש כאן בנות?" כולם עמדו שם והסתכלו זה על זה.

רותי, שענתה לטלפונים למטה בשדה התעופה, ידעה שמשהו נורא קרה בתחנת המכ"ם, מתקפת טילים ולאחריה טעות. המצרים טיווחו את התחנה, אבל שום חייל מצרי לא חדר אליה, והקרב הקרקעי היחיד באותו לילה היה בין כוחותינו. החיילים לא ממש דיברו על זה, לא אז, בימים הראשונים של המלחמה, כאשר הם נבלעו בשטף החדשות הרעות מכל מקום, ולא במשך 30 שנה אחר כך.

זנב כסוף של מיג 17 היה מוטל במדבר ליד הבסיס, במקום שבו נפל בקרב האוויר שהתחולל בשעה הראשונה למלחמה. כמוהו גם גופת הטייס המצרי, עד שנלקחה משם. אמו ואחותו של דורון התקשרו שוב ושוב למרכזייה ושאלו איפה הוא, ורותי חזרה ואמרה שהוא לא בסביבה כרגע, אבל שתמסור לו הודעה. זה מה שאמרו לה להגיד.

מתי פרידמן

מתי פרידמן הוא עיתונאי. הוא שימש בעבר כתב של סוכנות הידיעות הבינלאומית AP. במסגרת עבודתו שהה, בין השאר, בלבנון, מרוקו, קהיר, וושינגטון, מוסקבה וגאורגיה. פרידמן נולד בקנדה, עלה לישראל בגיל 17 ומתגורר עם משפחתו בירושלים.
 
ספרו הראשון, תעלומת הכתר, זכה בפרס סמי רוהר לספרות ובפרסים נוספים בארה"ב ובקנדה, ותורגם לשבע שפות. ספרו השני, דלעת, מוצב אחד בלבנון, נבחר ב־2016 לרשימת הספרים הטובים של ה"ניו יורק טיימס" והאתר "אמזון". המהדורה האנגלית של מסתערבים, אגדה ישראלית זכתה בפרס "נתן" לספרות יהודית בארה"ב ובפרסים נוספים.

סקירות וביקורות

כשלאונרד כהן הופיע בפני חיילים ישראלים במלחמת יום הכיפורים גיל טבת הארץ 09/02/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
אסור לתת למורשת היצרית והאפלה של לאונרד כהן להיעלם אודי בן סעדיה וואלה 11/10/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: אמיר צוקרמן
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2021
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 236 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

כשלאונרד כהן הופיע בפני חיילים ישראלים במלחמת יום הכיפורים גיל טבת הארץ 09/02/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
אסור לתת למורשת היצרית והאפלה של לאונרד כהן להיעלם אודי בן סעדיה וואלה 11/10/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
מי באש מתי פרידמן

1.
זהב הצהריים

יחידת בקרה 528, שארם א־שייח'

הפעילות הלילית של חיל האוויר בקצה הדרומי של חצי האי סיני, סוף קיץ 1973: הבלח של ירך לבנה במים אפלים, שיער שחור רטוב דבוק לגב חלק, אדוות גלים מתנוצצת סביב הסלעים, חזיות ומדים צרורים על החול.

הרי המדבר פורצים מפנים הארץ ומרחפים כמו מִשברים קפואים מעל לחוף, ים סוף משתרע דרומה לעבר תימן, ושני צבאות ניצבים זה מול זה לאורכה של תעלת סואץ, אבל בחושך היה בלתי אפשרי להבחין בכל אלה. המראה כלל רק חצי תריסר חיילים במפרץ הקטן. בזיכרון הזה כולם עירומים, ולכן אפילו לא נראים כחיילים, פשוט נערים ונערות. תחנת המכ"ם שלהם, שנחרץ גורלה, לא נראית לעין.

בזיכרונות של האנשים ששירתו שם, שארם א־שייח' זרויה אבק כוכבים. הם נזכרים בימיהם בבסיס במין הבעה חולמנית ובחצי חיוך, למרות הצורה שנגמר בה הכול. רותי, פנינה ואורלי הן סבתות עכשיו, אבל בתמונות הן בנות 19. הכול עוד לפניהן.

בתמונות הצבע האלה נראים חופי ים ושמש יוקדת וצעירים וצעירות במכנסיים מתרחבים אופנתיים. לפעמים הם לבשו מכנסי מדים או חצאיות תקניות, כי בכל זאת הצבא שלח אותם הנה, אבל נדמה שהצבא בכלל לא שייך לעניין. בין מסלול ההמראה והנחיתה ובין המים היה צריף אחד שהבחורים ששירתו בו נודעו בדגי הלוקוס שתפסו במפרץ וצלו על האש כשהגיעו אורחים, במיוחד אם אלה היו בנות; התואר הרשמי שלהם היה "קליטה", אבל אף אחד לא ידע מה הם קולטים. בתמונות כולם מנגנים בגיטרות או עושים פרצופים במשקפי שמש, או עומדים בנקודה מסוימת בקצה שדה התעופה, שבה רוח המדבר לעת ערב הייתה טובה יותר מכל מייבש שיער.

מצב הרוח ביטא לא רק שאריות של הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים. ניתן לזהות בבירור את חדוות הנעורים, את האופטימיות ואת תחושת היחד של שנות ה־60. באמריקה זה כבר היה הסתיו של פרשת "ווטרגייט". עברו ארבע שנים מאז הסיום הסמלי של "עידן הדלי" באלימות הקשה בהופעה של הרולינג סטונז בפסטיבל אלטמונט. מ"הקיץ של האהבה" נותרו רק זיכרונות. אבל לישראל שנות ה־60 הגיעו באיחור, והן נמשכו גם ב־1973, עד 6 באוקטובר.

רותי אברהם ניהלה את מרכזיית הטלפונים בשדה התעופה. בתמונות שלה היא מוקפת חברים ומחזרים, עושה פוזות למצלמה במדים ובשרשרת עם תליון מגן דוד, שרועה בביקיני על סלע. בכמה מהתמונות מופיע בחור בשם דורון ליברמן. הוא נראה נוגה, עם רעמת שיער שחורה ובלתי צבאית בעליל שמטילה צל על עיניו. הוא כתב שירת נעורים אפלה על נערה שאליה ערג, אבל לא נקב בשמה. דורון גדל בעוני בחיפה אחרי שהוריו נחלצו מן הארץ ששמה "השואה" (מאיפה הגיעו ההורים שלך? מהשואה). הילדים האלה כבר היו צברים — לא נרדפים, לא מיעוט, לא דתיים, לא בדיוק יהודים כי אם יצורים שקורצו מאור שמש וממים מלוחים.

דורון היה יפה תואר, ורותי רצתה להכיר אותו טוב יותר, אבל בתחילה הוא דיבר אליה בנימה תוקפנית ושמר מרחק. הוא לא היה מבלה במסיבות כמו האחרים. במקום זאת, הוא היה יושב על סולם ליד המסלול וצופה במטוסים שחצו את המדבר והביאו אנשים מהארץ. הנוסעים היו מגיחים מהמטוס הממוזג אל החום הלוהט שעלה מהאספלט. פעם, כשחשב שרותי מתעכבת זמן רב מדי בהעברת השיחה שלו מהמרכזייה, הוא התפרץ בזעם וצעק עליה. אבל חודשים אחדים בגן העדן ריככו אותו, והם התחברו. בתצלום למטה היא מחזיקה גיטרה והוא לידה, בלי חולצה.


פנינה ליסר ואורלי שפר השגיחו על המסכים ביחידת הבקרה שמעל לשדה התעופה, על הר צפרא, שהתרומם כמו להב ארוך מרִצפת המדבר. המכ"מים סרקו את המרחב האווירי של מצרים, ועל המסכים היו נקודות צהובות שסימנו מטוסי אויב. פנינה הייתה ותיקה בתפקיד, ואורלי צעירה ממנה במעט, עם נשמה של אמנית. הן עקבו בדריכות אחרי הנקודות הצהובות על המסכים, אבל התבוסה המצרית שש שנים לפני כן הייתה מוחצת כל כך עד שלא נראה שיש סיבה לדאגה. אף אחת מהן מעולם לא ראתה במו עיניה מטוס אויב אמיתי.

מתחת למסכים היו שולחנות פרספקס, שעליהם אפשר היה לכתוב קואורדינטות בטושים מחיקים. לפעמים, ברגעי השעמום, אורלי הייתה כותבת שם שורות שזכרה בעל פה משירים של רחל. המשוררת החלוצה עבדה בשנות ה־20 לחוף יפה אחר, בכנרת, וההתבוננות הנוקבת שלה הושחזה עוד יותר במחלת שחפת חשוכת מרפא. "ארפד הטנא / זיכרונות כנרת", / היא כתבה בשיר "שי", "ורד שמי הבוקר / בין עצי הגן; / זהב הצהריים / במרחב רוגע / ולילך הערב / על הרי גולן". העצב אפף את רחל, אבל היא אף פעם לא הייתה צינית. לא היו לה בעל או ילדים, היא הייתה צעירה ונטתה למות, אבל היה לה היופי של הארץ ושל עצם החיים בה. אורלי אהבה את השיר הזה וכתבה את השורות על הפרספקס פעמים רבות.

בין משמרות הן היו מעשנות בעמדות שמירה מוגנות בשקי חול שחלשו על ים סוף. היו להן פטפון ומעט תקליטים — כמה בעברית, אחד בספרדית ואחד של לאונרד כהן.

***

אחת המצוות שציווה אלוהים את משה בהר סיני מורה על יום של כפרה וצום מדי שנה ביום העשירי לחודש השביעי, "שבת שבתון". ההר המזוהה עם אתר ההתגלות המקראי מרוחק כ־80 קילומטר מהמפרץ הקטן שהחיילים שחו בו בעירום. ב־1973, ערב יום הכיפורים חל ב־5 באוקטובר.

בשדה התעופה היה בית כנסת בתוך צריף, עם סידורי תפילה מרופטים וכיפות שנופקו בידי הצבא. רותי הלכה באותו ערב לבית הכנסת. כמו ישראלים רבים שמקדישים רק חשיבות מעטה לקיום מצוות רוב ימות השנה, היא התייחסה ברצינות ליום הכיפורים. בתום התפילה, כשחזרה לחדר שחלקה עם כמה חיילות, בעודה במצב רוח מהורהר, היא כתבה ביומן שלה שראתה בחורים מצוותי התחזוקה של שדה התעופה מתעלמים במצח נחושה מהמסורת — "הממזרים ערכו להם סעודה נאה וגדולה והלכו".

התפילה ביום הכיפורים, שמשתרעת על פני מאות עמודים ונמשכת כמעט מבוקר ועד לילה, מזכירה נהיגה איטית בנוף כפרי ליטוּרגי. הדרך מתפתלת לאורך קילומטרים, כופה הזדחלות מתונה בסביבה חסרת ייחוד ונוסכת תרדמה, כמו נכרכת סביב עצמה עד שאנחנו שואלים את עצמנו אם לא עברנו על פני הסככה האדומה הזאת כבר לפני שעה. אבל יש בה כמה פסגות שמציעות הבזק של הבנה ופיסה מוחשית למדי ממשהו אדיר ונושן. שלושה מרגעי השיא האלה נקשרים למלחמת יום הכיפורים, ללאונרד כהן ולחיבור ביניהם, ולכן אני מזכיר אותם כאן.

הפיוט "וּנְתנה תוקף" הוא אחד מהם. שמו של הפיוט לקוח משורת הפתיחה, "וּנְתנה תוקף קדוּשת היום". הוא בן אלף שנים בערך, אם כי אף אחד לא יודע בוודאות. הפיוט מתאר את האל היושב בדין ואת אפסותו של האדם.

בראש השנה ייכתבון וביום צום כיפור ייחתמוּן

כמה יעברוּן וכמה ייבָּראוּן

מי יחיה ומי ימות

מי בקיצו ומי לא בקיצו

מי במים ומי באש

מי בחרב ומי בחיה

מי ברעב ומי בצמא

המילים אינן מתוחכמות, הן גולמיות ומחוספסות — אבל כמו שהחיים גולמיים ומחוספסים. הסמליות אלימה ונחרתת בזיכרון.

רגע אחר הוא זה של ברכת כוהנים, שריד מבית המקדש. בבתי כנסת בארץ הברכה שגרתית, אבל בקהילות יהודיות בחו"ל, כמו זו שכהן גדל בה במונטריאול, היא נאמרת רק בחגים ומתפללים רבים ישמעו אותה רק בראש השנה וביום הכיפורים. צאצאיהם של כוהנים עומדים סמוך לארון הקודש, פונים אל הקהל ומברכים אותו עטופים בטליתות, באופן שאי אפשר לראותם, אולי כדי שלא נדע כי "הכוהנים" הם בעצם מר כהן המורה להתעמלות, או אחד החברים של אבא. לרגע, מתוקף המסורת, הם נהפכים למשהו אצילי. הברכה עתיקה מאוד. לוחיות כסף ששימשו כקמעות ואשר נחרטו בהן מילות הברכה לפני כ־2,600 שנה נמצאו לא רחוק מביתי בירושלים, בכתף הינום.

הרגע השלישי הוא בשעות אחר הצהריים, כאשר כבר מידלדלים כוחותיהם של המתפללים ושפתי כולם יבשות. זוהי הקריאה של ספר יונה, הסיפור הגדול ביותר שסופר מאז ומעולם ב־48 משפטים. יונה הוא הנביא היחיד בתנ"ך שנמלט מפני אלוהים. הוא ההפך המוחלט מאברהם, שנענה לאלוהים שוב ושוב, גם כשהתבקש לעקוד את בנו. "הִנני", הוא אמר אז לאלוהים, וזו הפעם הראשונה שהמילה הזאת מופיעה בתנ"ך. אומנם כמה נביאים אחרים טענו תחילה שאינם כשירים למשימה: משה בגלל הגמגום, ירמיהו בגלל גילו הצעיר, אבל הם התרצו במהרה. יונה התעקש לחמוק בכל כוחו מהמוטל עליו.

למי שכבר לא זוכרים, הנה תמצית הסיפור. במקום לצאת מזרחה ולהזהיר את העיר החטאה נינוה, כרצון אלוהים, יונה עולה על אונייה המפליגה מיפו מערבה אל תרשיש, שמיקומה המדויק לא ידוע, אבל אין לו חשיבות של ממש — פשוט מקום רחוק לחופי הים התיכון, בכיוון ההפוך מזה שאלוהים שלח אותו. אך יונה עומד ללמוד שהבריחה אינה אפשרית. סערה גדולה כמעט מטביעה את האונייה והמלחים מטילים אותו אל הים. במצולות בולע אותו דג, וכעבור שלושה ימים מקיא אותו ממעיו אל החוף, וכך בסופו של דבר אנחנו מוצאים אותו לבדו בשמש קופחת במדבר סמוך לנינוה. צמח פלאי, שצץ כהרף עין וסיפק לו צל, יבש וקמל במהירות דומה, וכעת אין צל, אין ים, אין נמל, אין אונייה. רק יונה ונוכחותו המכרעת של אלוהים, שיחליט מי יחיה ומי ימות, מי במים ומי בצמא.

כאן משאיר הסיפור אותו ואותנו, בעוד יום הכיפורים קרֵב אל סופו. היום הזה חוסם את נתיבי הבריחה הרגילים שלנו — מזון, עבודה, מין, מסכים — ומנסה להעביר אותנו מצורת החשיבה של יונה בתחילת הסיפור אל ההבנה שהוא רוכש בסופו, הבנה קשה לרובנו, אבל לא לאנשים זקנים מאוד, או חולים מאוד — או כאלה שמשתתפים במלחמה.

***

בבוקר יום הכיפורים, רותי לא הגיעה לבית הכנסת בבסיס. לפי מה שכתבה ביומן שלה ב־6 באוקטובר, היא ישנה עד שעה מאוחרת במיטתו של הטכנאי השחרחר בעל החזה הרחב שהיה החבר שלה באותו זמן. לכן היא לא שמעה את "ונתנה תוקף" או את ברכת הכוהנים.

ב־1:51 בצהריים, אחד ממכשירי הקשר ב"בבל", בונקר תת־קרקעי מלא רמקולים, כוסות תה לא שטופות וחיילים מתוחים במדי ב', התחיל לפלוט נפצוצים. סגן בשם דוד שמע טייס מצרי מדווח על גיחת תקיפה. דוד צעק, "הם באים". מישהו לחץ על כפתור חירום. כל התדרים המצריים ב"בבל" התעוררו לחיים. "אללהּ אכּבּר", הם צעקו.

הארטילריה של האויב פתחה בהרעשת הצד הישראלי של תעלת סואץ, ואלפי חיילים מצרים צלחו את נתיב המים. החיילים המעטים שהגנו על קו המעוזים רותקו למקומותיהם בגלל הפגזים. באותו רגע, הרחק בצפונה של ישראל, חיילים וטנקים סוריים זרמו דרך שדות המוקשים אל רמת הגולן. מפציץ מצרי שטס מעל לים התיכון שיגר טיל שיוט אל תל אביב.

רותי שמעה את יללת האזעקה בשדה התעופה, צליל שמוכר לנו היטב: האנחה שמתחילה נמוך, לופתת את הבטן, ואז צוברת עוצמה במשך שתיים או שלוש שניות, נותנת לנו שהות לתפוס שמשהו רע קורה ולתהות באיזה אופן זה ישפיע עלינו. אותה אזעקה נשמעה בכל ישראל, וכל מי שהיה כאן ביום ההוא זוכר אותה. איך מתפללים השתתקו באחת בבתי הכנסת ואיך זרים מוחלטים הסתכלו זה על זה ברחוב.

שני פנטומים עמדו על המסלול ליד הצריף של רותי, מטוסי קרב אמריקאיים חדישים שעוטרו במגיני דוד על הכנפיים. צוותיהם נמצאו בכוננות, אבל כמו שאר אנשי חיל האוויר, הם ראו בשארם בעיקר מקום של רגיעה ושל שחרור. הטייסים והנווטים בילו את הלילה הקודם בשימוש ב"נשק החשוב ביותר בגזרה", כפי שכתב חוקר המלחמות אבירם ברקאי: מקרנת ה־16 מ"מ של הבסיס. באחד מצירופי המקרים שספרות בדיונית אינה יכולה לזמן באופן אמין, הם צפו ב"טוֹרָה! טוֹרָה! טוֹרָה!", סרט הוליוודי על מתקפת הפתע של חיל האוויר היפני על פרל הרבור.

רותי הייתה בחוץ. היא שמעה צרחת מנועים קרֵבה ומתרוממת גבוה מעליה. שני הפנטומים המריאו ונעלמו בשמיים. מטוסים חדשים הופיעו, והיא זוכרת את דורון, המשורר שחור השיער, וכמה בחורים אחרים צועקים שאלה לא שלנו, וזה נראה לה לא הגיוני אפילו כשפצצה מצרית פערה מכתש באספלט במרחק מאה מטר ממנה. היא ניערה את הסנדלים מרגליה ורצה יחפה אל המקלט. היא זוכרת שחשבה על סיפורי הניצחון מ־1967, על החיילים המצרים שמיהרו לנוס על נפשם והשאירו את נעליהם מאחור.

דורון היה שם, וזאת הייתה הפעם האחרונה שראתה אותו. היה קרב אוויר מעל לבסיס, ושני הפנטומים חזרו. אחר כך היו כמה שעות של שקט בפינה הזאת של סיני, בעוד מאורעות היום הנורא הזה מתחוללים במקומות אחרים. בעיצומם של הדברים האלה, כולם פספסו את ספר יונה ואת תפילת "נעילה", החותמת את יום הכיפורים עם שקיעת השמש. בשנה ההיא נדמה היה שהיום הזה בכלל לא הסתיים, כאילו נמשך גם בשלושת השבועות שלאחר מכן, אולי יותר.

למעלה, ביחידת הבקרה, הבנות ישבו על הרצפה באחד הצריפים ומילאו מחסניות בכדורים. החלונות הושחרו בבריסטולים. כולם ידעו שתחנות מכ"ם נמנות עם המטרות הראשונות בכל מלחמה, ונפוצו שמועות על מסוקים שהנחיתו חיילי קומנדו מצרים באזור, וכי בקרוב הם יגיעו לכאן. הבנים קיבלו קסדות ורובים, אף על פי שלא היו חיילים קרביים, והיו כשירים למלחמה לא הרבה יותר מהבנות. הם הוצבו בשוליים של ראש הגבעה, בעמדות שעד אז שימשו להפסקות עישון. אחרי רדת החשכה, פנינה, החיילת הוותיקה, הסתובבה וחילקה פרוסות של עוגת גבינה שהביאה מהבית. הפרוסות האחרונות נפלו בחלקם של שלושה מחבריה שאיישו יחד את אחת מעמדות התותחים. אחד מהם היה דורון.

אורלי בדיוק סיימה משמרת מול המסכים. היא הייתה בחוץ כאשר השמש טסה לעברה מתוך שמי הלילה מעל ים סוף. זה מה שהיא חשבה שקורה, עד שהיה הבזק והאדמה רעדה. אורלי רצה באור הצריפים הבוערים עד שראתה כמה חיילים אחרים מתחת לרשת הסוואה. מישהו אמר לה לכסות את הראש בידיים. טיל שני פגע בתחנת המכ"ם. בגבעה לא היה מקלט. פתאום הם לא היו צעירים קלי דעת עם שיער שמתייבש ברוח החמה שמשקיפים על העולם מראש הצוק שלהם, וגם לא חיילים בצבא לא מנוצח. הם היו לבדם וחסרי ישע על הגבעה השבורה הזאת.

מישהו לקח מטף כיבוי וניסה לכבות את הגנרטורים. מישהו אחר אמר שהשניים מצריף הקשר נהרגו, וזה נראה בלתי אפשרי, אבל אחת הבנות התחילה לצרוח כי החבר שלה היה שם. אף אחד לא הצליח למצוא את שלושת הבחורים שהיו בעמדת השמירה, אלה שאכלו את הפרוסות האחרונות מעוגת הגבינה. אחת הבנות התחילה לחפור בידיים בקרקע הקשה, כאילו תוכל לבנות לעצמה מקלט, או לקבור את עצמה, או לחפור מנהרה שתוביל אותה למקום בטוח.

אנשים למטה, בשדה התעופה, ראו את הפיצוץ. כל מכשירי הקשר דממו. הגבעה פשוט השחירה וחדלה לענות. הדיווחים היו שיחידת הבקרה והחיילים בה נתפסו בידי חיילי קומנדו מצרים, ועד מהרה נפוצו שמועות שכל הבנות נאנסו. לא ברור איך מישהו יכול היה לדעת אם לא הייתה שום תקשורת, אבל כך עובדות שמועות בצבא, נותנות ביטוי לפחדים הגרועים ביותר.

באמצע אותו הלילה, הלילה הראשון למלחמה, נשלחו 12 חיילים בשלושה טנקים להשתלט מחדש על תחנת המכ"ם. הטנקים היו במקרה מתוצרת רוסית, כאלה שנלקחו שלל במלחמה ההתשה. הם הרעימו בדרך ההררית המפותלת, וצוותיהם יצאו לקרב זו הפעם הראשונה. הטנק המוביל התקרב לשער, והתותחן הבחין בשני חיילים. הוא פתח באש וראה אותם נופלים.

אורלי ופנינה, שהיו מכונסות עם כל האחרים בתחומי תחנת המכ"ם, שמעו את האויב מתקדם במעלה הגבעה וראו את הצריחים העגולים של הטנקים הסובייטיים שלו. נשמעו קולות ירי, ושני המילואימניקים ששמרו בשער צנחו על הקרקע והיו שרועים בלי נוע.

הטנקים נכנסו לתחנה וירו פגז לתוך הצריף של חדר האוכל. אחד הבחורים נפגע מרסיסים, ואחר לפת מקלע ישן עם חצובה, אם כי אף אחד מטכנאי המכ"ם לא באמת ידע מה לעשות במקלע, ובכל מקרה לא הייתה בו הרבה תועלת מול שריון. פנינה הייתה בשוחה במרחק כמה מטרים מהטנקים, קרובה מספיק לראות את ראשו של מפקד טנק האויב מבצבץ מחוץ לצריח, קרובה מספיק לשמוע אותו מדבר במכשיר הקשר שלו: "אָלֶף שתיים מאָלֶף אחד, עבור". המצרים דיברו עברית.

מפקד התחנה כבר רץ לעבר הטנקים ונופף בחולצה לבנה. פנינה התרוממה ונעמדה גם היא. היא זוכרת את תדהמתו של מפקד הטנק, שהיה לא מצרי כי אם בחור בגילהּ מקיבוץ בצפון. הוא בהה בה מתחת לקסדת הטנקיסט ואמר, "יש כאן בנות?" כולם עמדו שם והסתכלו זה על זה.

רותי, שענתה לטלפונים למטה בשדה התעופה, ידעה שמשהו נורא קרה בתחנת המכ"ם, מתקפת טילים ולאחריה טעות. המצרים טיווחו את התחנה, אבל שום חייל מצרי לא חדר אליה, והקרב הקרקעי היחיד באותו לילה היה בין כוחותינו. החיילים לא ממש דיברו על זה, לא אז, בימים הראשונים של המלחמה, כאשר הם נבלעו בשטף החדשות הרעות מכל מקום, ולא במשך 30 שנה אחר כך.

זנב כסוף של מיג 17 היה מוטל במדבר ליד הבסיס, במקום שבו נפל בקרב האוויר שהתחולל בשעה הראשונה למלחמה. כמוהו גם גופת הטייס המצרי, עד שנלקחה משם. אמו ואחותו של דורון התקשרו שוב ושוב למרכזייה ושאלו איפה הוא, ורותי חזרה ואמרה שהוא לא בסביבה כרגע, אבל שתמסור לו הודעה. זה מה שאמרו לה להגיד.