ביי ביי ג'ני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ביי ביי ג'ני
מכר
אלפי
עותקים
ביי ביי ג'ני
מכר
אלפי
עותקים

ביי ביי ג'ני

4.6 כוכבים (170 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

"כבר כמה שנים ששרגא וחנה ישנים בחדרים נפרדים. כשהיא לא יכלה עוד לסבול את הנחירות שלו והוא את הנשימות שלה, הם הפרידו כוחות. לכל אחד יש חדר משלו, מיטה משלו, מקלחת שלו וטלוויזיה שלו. חנה לא סיפרה לחברות שלה. בשביל מה? הן כולן אלמנות, להן יש דירה שלמה לעצמן, לא רק חדר אחד."
לרגע אחד הרשתה לעצמה חנה לחשוב שהכול יהיה בסדר. הנה הבת שלה — שנראה שתישאר רווקה לנצח — הודיעה שהיא מתחתנת. אמנם עם בחור הנמוך ממנה בראש, בוק ועם הורים מהגיהינום, אבל עדיין — מתחתנת. עושה רושם שהבן שלה ואשתו — שעד לאחרונה נראו לה אבודים — מאושרים יחד, מגדלים בשלווה את הבן שלהם, שמעדיף ללבוש שמלות, להתאפר ולשחק בבובות, ומשמינים מנחת. אפילו החיים שלה עם שרגא הפכו נסבלים יותר. הוא אמנם כבר לא החתיך שהיה פעם, אבל גם חנה כבר לא בדיוק ליז טיילור...
אבל הרגע הזה חולף במהרה. חנה מבינה שכלום לא בסדר ושהמשפחה שלה, זו שעבדה קשה כל החיים כדי שתיראה נורמלית ויציבה, מתפרקת לה מול העיניים. 
מבעד לנקודות המבט המתחלפות של האם, האב וילדיהם נפרשת דרמת מצבים סאטירית, המפרקת לגורמים את היחידה המקודשת הזאת, המשפחה, וחושפת אותה במערומיה – סדוקה ושקרנית, מצחיקה ובוגדנית, אוהבת ומיוזעת. בספרה הראשון מזמינה אותנו ריקי שולמן אל תוככי הגיהינום הבורגני המשעשע והנואש, שטומן בחובו בדידות גדולה וחסד נדיר.

פרק ראשון

1.
אביב 2019

חנה ושרגא לא מאמינים בווייז. מאז הפעם ההיא שבמקום לכפר סבא הם כמעט הגיעו לקלקיליה, הם סומכים רק על עצמם ועל עוברי אורח המכוונים אותם מפה לשם.

בעוד חודש וחצי סיגל מתחתנת, והם בדרכם אל ערב הטעימות על יד נתניה. שרגא נוהג, חנה יושבת על ידו במכונית היונדאי שלהם, על הניילונים המכסים את המושבים למרות שהמכונית כבר שנתיים אצלם. שרגא מקפיד שלא להסיר אותם עד שהם מתבלים. בכל פעם שחנה מתלוננת שלא נוח לשבת עליהם, שזה נדבק, שזה מזיע, שרגא אומר לה שזה יהיה לא נורמלי להסיר את הניילונים. שהם שומרים על המושבים, ובעוד שנה, כשירצו להחליף רכב, הם ייראו חדשים.

שרגא מעיף מבט בחנה. היא נראית לו במתח, פרצופה אדום מהתרגשות. לפני כמה שנים עשתה פילינג עמוק שהותיר את פניה חלקות מקמטים, אבל מאז בכל פעם שהיא עצבנית או מתרגשת, הן הופכות אדומות.

"מה את כזאת לחוצה? אפשר לחשוב שהולכים לפגוש את מלכי אנגליה," הוא אומר. "מה שייך מלכי אנגליה, שרגא," חנה מתרגזת. "פעם ראשונה שאני פוגשת את המחותנים שלי."

"באמת תודה להם שהם סוף־סוף הואילו," שרגא אומר.

"הם לא גרים פה, שרגא," חנה עונה ומוציאה מתיק הגוצ'י המזויף שלה קופסת סוכריות. "מנטוס?" היא שואלת את שרגא ומגישה לו את הקופסה, והוא ממלמל, "תודה," לוקח שתיים בבת אחת ותוחב לפיו.

את שאר הדרך עד לחניה הם מעבירים בשתיקה, רק המציצות הרעשניות של שניהם נשמעות במכונית. אחרי ששרגא מחנה את היונדאי האפורה והמצוחצחת שלהם, חנה מבקשת ממנו שישתדל לא לשתות הרבה. שרגא אומר שהוא יודע לשתות ואין צורך להזהיר אותו. חנה רוצה להזכיר לו את כל הפעמים שבהן שתה וזה הסתיים בכך שהוא הרים קול, העליב ועשה בושות. אבל שותקת.

לפני שיצאו מהבית עמדה שעות אל מול ארון הבגדים והתלבטה מה ללבוש, מצטערת שלא התייעצה על זה קודם לכן עם שרה'לה, אחותה, שאף שהיא חיה במיאמי הן מדברות כל יום במשך שעות. שרה'לה יודעת לתת עצות טובות בכל נושא כמעט. האם ללבוש סתם חולצה? האם ללבוש ז'קט מחויט מעל הסתם חולצה? חשוב לה לעשות רושם על ההורים של אילן, שלא יחשבו שהבת שלה הגיעה מהרחוב.

סיגל כבר הכינה אותם לזה שההורים שלו טיפה סנובים, שהאמא מרצה למשהו באוניברסיטה והאבא דוקטור למשהו באומנות והם מרצים בכל העולם. חנה מדדה חולצה לבנה מכופתרת ומכנסיים לבנים ונכנסה לחדרו של שרגא. זה עשר שנים ששרגא וחנה גרים בחדרים נפרדים. חנה לא שיתפה את החברות שלה בסידור הזה. בשביל מה הן צריכות לדעת? בין כה וכה הן כולן אלמנות, להן יש דירה שלמה משל עצמן, לא רק חדר. כשהיא לא יכלה עוד לשמוע את הנחירות שלו והוא לא את הנשימות שלה, החליטו שמספיק, ולכל אחד מגיע שיהיו לו הפינה שלו, המיטה שלו, ארון הבגדים שלו והטלוויזיה שלו. עכשיו שרגא ישב בחדר שלו וצפה בערוץ האח הגדול בטלוויזיה שלו. על המסך נראו שלושה אנשים יושבים, מעשנים ושותקים. "איך זה ככה?" שאלה אותו חנה. שרגא לא ענה. "שרגא," היא קראה בקול, ושרגא התיק עיניו מהמסך והסתכל עליה, "איך זה?" היא שאלה שוב. "כמו אחות. הכול לבן," הוא אמר. "אבל זה משמין אותי?" שאלה. "בטח משמין, זה לבן," השיב, עיניו חזרו למסך וחנה חזרה אל ארון הבגדים בחדר שלה.

היא בחרה חולצה ירוקה שעליה הכתובת I LOVE NY ומכנסיים כחולים שהצליחה לרכוס בהם את הרוכסן רק כשנשכבה על המיטה והכניסה את הבטן. היא חייבת לרדת לפחות חמישה קילו עד החתונה כדי להצליח להיכנס לשמלה שראתה בביאליק לא מזמן, היא חשבה, התרוממה בכבדות מהמיטה, נעלה את נעלי ההתעמלות המוזהבות שלה, מרחה את הליפסטיק העמיד החדש של "רבלון", שדיילת היופי בסופר פארם הבטיחה שרק עם שפכטל היא תוכל להוריד אותו, אירגנה קצת את שערה הצבוע שחור, שבמספרה סידרו לה במיוחד לָערב, ואז הסתכלה על עצמה במראה. היא היתה מרוצה.

***

איך שהם נכנסים לאולם, שרגא אומר שהוא חייב להשתין. ככה זה תמיד. כשהוא מגיע למקומות חדשים הוא קודם כול ודבר ראשון חייב להשתין. "אולי תתאפק רגע, ניכנס קודם ואז תלך?" מציעה חנה.

"את זוכרת מה קרה בפעם האחרונה שהתאפקתי, נכון?" הוא שואל, כאילו היא יכולה לשכוח איך באוטובוס, בטיול להר תבור עם הגמלאים ונהנים של רמת גן, התחיל שרגא להתלונן שהוא חייב פיפי. חנה אמרה שיתאפק ובטח עוד מעט תהיה הפסקה בתחנת דלק, אבל עד שהגיעו לתחנת הדלק כבר שתי טיפות ענקיות הכתימו לו את המכנסיים. שרגא לא הסכים לרדת מהאוטובוס, ואת הכנסייה הפרנציסקנית על התבור חנה ראתה לבד.

"נו לך, לך כבר. אני מחכה," היא מאיצה.

"את מחכה לי פה?" הוא שואל.

"נו בטח שאני מחכה. אני לא אכנס לשם לבד כמו איזו יתומה," חנה עונה, ושרגא נעלם מאחורי דלת העץ הכבדה של השירותים.

חנה מסתכלת סביב על הלובי האלגנטי ונזכרת בבר המצווה של צביקה, הבכור שלה. זה היה ב"אולמי ארמון" באורדע. אירוע אלגנטי, מכובד, היא מחייכת לעצמה, אבל חיוכה נמחק באחת כשדמותו של צביקה עולה לנגד עיניה, ילד שמן ומגמגם העומד על הבמה הקטנה, אוחז חזק במיקרופון ומברך את האורחים הנבוכים, המנסים שלא לצחוק על הגמגום הכבד של הילד. עד שהוא סיים את הברכה, שרגא גמר כמעט בקבוק ויסקי שלם מהלחץ, והנשמה של חנה כמעט פרחה מהמבוכה.

חנה מעיפה מבט בדלת העץ של השירותים, כמה זמן לוקח לו? היא מסתכלת סביב ומנסה לראות את המקום מבעד לעיניהן של החברות שלה. בהחלט עושה רושם, היא מציינת לעצמה בסיפוק, מדמיינת את עצמה בעוד חודש, רזה בחמישה קילו, גבוהה בשבעה סנטימטרים עקבים, לבושה בשמלה האלגנטית מביאליק. יד אחת אוחזת בארנק ערב מזויף של דולצ'ה וכוס קוקטיל בשנייה, למרות שהיא אף פעם לא שותה. שרגא שותה יפה מאוד בשביל שניהם. הדלת נפתחת ושרגא סוף־סוף יוצא. הם עומדים בפתח האולם וחנה מעיפה מבט על שרגא.

"תכניס את החולצה למכנסיים," היא מסננת. שרגא מתעלם, והם צועדים אל עבר שולחן צדדי שבו יושבים, שקועים בשיחה ערה, ההורים של אילן. שניהם מרשימים, שזופים. האבא קירח כמו הבן שלו, והאמא רזה כגבעול, שניהם לבושים בבגדים בהירים מפשתן אורגני.

חנה ושרגא מציגים את עצמם, וההורים של אילן מאירים אליהם פנים. הם לוחצים ידיים. לאבא קוראים צלי ולאמא אריקה. חנה אומרת שסוף־סוף הם נפגשים, ואריקה מסכימה ומתנצלת שבקושי יש להם זמן כי הם כל הזמן על הקו. צלי מוזג לכולם יין לכוסות ואומר שהיין הזה משהו מיוחד ושלא מזמן שתו כזה באיטליה. שרגא אומר שהוא לא חסיד של יין. הוא מעדיף וודקה, ויסקי, עראק. חנה מסבירה שהם, את היין שלהם, קונים ב"איקאה". אריקה אומרת בגאווה שצלי מעולם לא היה באיקאה, וצוחקת שצריך להכניס אותו לספר השיאים של גינס. שתיקה משתררת. חנה ושרגא מסתכלים על צלי, המומים. חנה שואלת אם באמת הוא לא היה, ושרגא אומר שזה לא יכול להיות. צלי לוגם מהיין ואומר, "עובדה." שרגא טוען שבנאדם צריך לבקר באיקאה לפחות פעם אחת בחיים, רק כדי לטעום את המרק בצל שהם נותנים שם, "פשוט מעדן ללקק את האצבעות," הוא אומר.

"מרק בצל חם כזה, בתוך חצי כיכר לחם," מצטרפת חנה להתלהבות. "אח, חלום," אומר שרגא, "וזה מה שהם אוכלים השוודים, כל יום."

"באמת?" שואלת אריקה.

"שטויות," מבטל צלי.

"זה לא שטויות בכלל, זה ידוע," עונה שרגא, וחנה מבחינה בקורטוב של כעס ובהתגוננות מתגנבים אל קולו.

"לא עולה על דעתי לנסוע לשם, ובטח לא בשביל מרק," אומר צלי.

"תאמין לי, אם היית טועם אותו, היית עובר לגור באיקאה," אומר שרגא.

אריקה מרימה כוס לחיים. "לחיים" היא אומרת. "לחיי איקאה!" אומר שרגא, וחנה מיד מתקנת וצוחקת צחוק לחוץ ואומרת, "מה פתאום איקאה. לחיי הילדים," וכולם לוגמים מהיין.

חנה מסתכלת סביב על האולם, אומרת שהמקום יפהפה. בטוב טעם. שרגא מסכים איתה שהמקום יפה, אבל חור. צלי אומר שזה בכלל לא חור, להפך, זה נחשב מקום יוקרתי. "טעם טוב יש להם," אריקה אומרת, וצלי מוסיף שזה המקום היחיד שמכינים בו אוכל טבעוני למהדרין. שרגא שואל אותם אם גם הם טבעונים, וצלי אומר שרק בשנה האחרונה הם נכנסו לזה ומאז הם מרגישים פנטסטי.

"פנטסטי," אריקה מחזקת את דבריו, צלי אומר שהוא מרגיש קל בגוף. ממש כמו ילד, כלום לא מכביד עליו. לא מציק לו. והיציאות בכלל כל בוקר כמו שעון, צלי מחייך בעודו מערבל את היין בכוסו. "קצת שינשום," הוא מסביר, מסתכל על חנה ואומר שהיא מוכרת לו. "מאיפה את במקור?" הוא שואל. חנה עונה ש"מנחלת יהודה", וצלי אומר, "מושבניקית? לא הייתי מנחש." חנה מסמיקה, ממלאה כוס מים ולוגמת בשקיקה.

המלצרית ניגשת ושואלת אם הם רוצים כבר להתחיל בטעימות. חנה אומרת שעוד מעט, כשהילדים יגיעו. אריקה צוחקת ואומרת שהם כבר לא כאלה ילדים, וחנה אומרת שבשבילה הם תמיד יישארו ילדים. אריקה אומרת שבטח, שגם בשבילה זה ככה. בעיקר כי אילן ילד יחיד. הוא הבייבי שלה. "יש לך עוד ילדים חוץ מסיגל?" היא שואלת, וחנה מופתעת שאריקה לא יודעת שלסיגל יש אח גדול, והיא מספרת על צביקה שיש לו חנות טריקים ועל אשתו שהיא שיננית בכירה ועל הילד שלהם מייקי. אריקה אומרת שהיא חולמת כבר על נכדים ומבקשת מחנה לראות תמונה של מייקי. וחנה עוברת על התמונות בסלולרי ומנסה למצוא תמונה שלו לבוש כמו רגיל. אבל בכל התמונות מייקי בשמלות. או בתחפושות של נסיכות. היא מחזירה את הסלולרי לתיק שלה ואומרת לאריקה שהם עוד מעט יבואו, ואז היא כבר תכיר אותו ואותם פנים אל פנים.

צלי ממשיך להסתכל על חנה במבט מוטרד ואומר שהוא משתגע. מאיפה הוא מכיר אותה? "איפה עבדת?" הוא שואל.

"בעובר ושב בדיסקונט," חנה עונה כשהיא חשה במבטו הלא מרוצה של שרגא וממהרת להוסיף שיותר הגיוני ששרגא יהיה מוכר להם. "הוא היה זמר," היא אומרת בגאווה.

"מה אתה אומר?" מתרשמת אריקה ומשהה על שרגא מבט.

"שרגא קינן, אמרת?" צלי מכווץ את מצחו בניסיון להיזכר.

"פרש בודד זה שלו. השמיעו אותו כל הזמן ב'לי ולך שיר וברכה'," מנסה חנה.

"לא משנה, נו, אתם לא זוכרים, לא צריך בכוח," אומר שרגא, מאוכזב.

"רגע, איזה עוד שירים היו לך? אולי אותם אנחנו מכירים." אריקה לא מוותרת.

"לא היו," עונה שרגא.

"זמר של שיר אחד, מה שנקרא," אומר צלי. ושרגא מסיים את הכוס בלגימה אחת.

"ליז טיילור!" צלי קורא בקול ומוחא כפיים בהתפעלות ואומר שחנה דומה לה שתי טיפות מים. הוא נשען לאחור בסיפוק, ואריקה מסכימה איתו ואומרת, "את באמת דומה לה," וחנה מרגישה שהיא מסמיקה עד קודקוד התסרוקת המסודרת שלה. "אני חייב להגיד שאת אישה מאוד יפה," אומר צלי, ובעקבות השתיקה המביכה שמשתררת ממהר להוסיף שעכשיו הוא מבין מאיפה סיגל קיבלה את הפרצוף היפה שלה. חנה בפנים לוהטות ממלמלת, "תודה." ושרגא מוזג לעצמו עוד כוסית וגומע אותה בבת אחת.

***

קולה של קריינית הווייז מדווח על עיכוב של עשר דקות עקב תאונה בכביש החוף. הם מאחרים. סיגל מעיפה מבט לחוץ בשעון. היא ממש לא רצתה שההורים שלהם ייפגשו בפעם הראשונה בלעדיהם.

הסלולרי שלה מצלצל. זו בטח אמא שלה, שרוצה לדעת איפה הם, היא חושבת ושולפת את הסלולרי מהתיק. "אח שלי", כתוב על הצג.

"זה צביקה, מה אני אגיד לו?" היא שואלת את אילן.

"שאת נכנסת למעלית. נו, תעני, אחרת הוא לא יפסיק לצלצל, הוא כמו אמא שלך," אילן אומר, וסיגל עונה. "אחותי," קולו העמוק והשמח של אחיה בוקע מהדיבורית.

"מה קורה?" סיגל שואלת.

"סבבוש. תגידי, איפה זה? אנחנו עושים פה רונדלים ולא מוצאים שום גן אירועים," הוא אומר, אילן מביט בה בתמיהה. "אז מה לכתוב בווייז בדיוק?" צביקה שואל, וסיגל מחזירה לאילן מבט לחוץ. היא לא הזמינה את אח שלה ואשתו לטעימות. הם שמנים מדי, מסורבלים מדי, מזיעים מדי, אוכלים מדי, לא משתלבים. חנה הבטיחה שהיא לא תגיד להם כלום.

"ויגאן גן אירועים," היא עונה לבסוף, מהוססת.

"מעולה," צביקה אומר ומנתק.

"לא סגרנו שהצביקה לא באים?" אילן שואל.

"אמא שלי המעצבנת הזאת, אווף." אומרת סיגל בפנים מכורכמות.

ואילן מניח עליה יד מעודדת. ואומר שזה לא כזה נורא ומה כבר יכול להיות? הם יבואו, יזיעו, יחסלו את כל האוכל וילכו. הוא מחייך, וסיגל אומרת שהם שונאים טבעוני. אילן עונה שהצביקה הם אוכלי־כול.

סיגל פותחת את החלון, מביטה בשאר המכוניות המשרכות דרכן בפקק, וחושבת שאם לפני חמישה חודשים מישהו היה אומר לה שבעוד חמישה חודשים היא תמצא את עצמה בדרך לטעימות עם הגבר שאיתו היא עומדת להתחתן, זה היה נשמע לה לא הגיוני. סיגל היתה בטוחה שלה זה כבר לא יקרה, שהיא תישאר רווקה שחיה בדירת קרקע קטנה ברחוב עוזיאל ברמת גן, זו שההורים קנו לה כשהבינו שהיא — עם גבר עשיר או עני או בכלל — כבר לא תתחתן. שרגא היה מספר לה בכל הזדמנות על בנות של חברים או שכנים שהתחתנו. שגית השמנה, מירב עם העין הקטנה, אפילו ורד ריגל שסוחבת רגל? התחתנו, כולן. לא מזמן שמעה בטלפון את חנה אומרת לשרגא, אחרי שחשבה שניתקה את השיחה שסיימו לנהל לפני רגע, "לא יודעת מה יהיה עם הילדה, היא מדאיגה אותי," ואת שרגא עונה, "בסוף היא תאחר את הרכבת וגם ילדים לא יהיו לה, כמו לשרה'לה," ואת חנה עונה בכעס, "מה אתה משווה, שרגא? שרה'לה לא רצתה ילדים." ואז את שרגא עונה גם הוא בכעס, "וזה נורמלי, לדעתך, אישה שלא רוצה ילדים?" שתיקה השתררה. סיגל חשבה שהם ניתקו מהצד שלהם כששמעה את שרגא אומר, "אולי היא בכלל לסבית, הילדה?" ואת חנה מזדעקת, "מה פתאום לסבית, איזה לסבית, שרגא?" היא ניתקה.

למחרת בטלפון אמרה לה חנה שאם היא אוהבת בנות, אז שתדע שזה בסדר גמור מצדה, וממש אין בעיה, וסיגל קטעה אותה ואמרה שאין מה לדאוג, היא לא בעניין של בנות, ויכלה לשמוע את ההקלה של חנה רוטטת אליה מצדו השני של הקו. אבל אז הוסיפה ואמרה שהפסיכולוגית שלה חושבת שיש לה בעיות באינטימיות, כנראה בגלל קשר לא טוב עם האבא, וחנה אמרה, "מה לא טוב בקשר שלך עם אבא? אפשר לחשוב." וסיגל שאלה אותה, "את רצינית?" וחנה, שכבר לא עניין אותה כלום, העיקר שהילדה לא לסבית, אמרה: "אינטימיות־שמינטימיות, ברגע שזה יהיה זה, לא תהיה לך שום בעיה באינטימיות. ותגידי לפסיכיאטרית הזאת שלך שלא צריך למצוא בעיות בכוח." וסיגל, בפעם המיליון, תיקנה אותה ואמרה, "פסיכולוגית, לא פסיכיאטרית," אבל חנה כבר ניתקה.

כמה ימים אחרי השיחה הגיע אילן.

נמוך, קירח, עם עיניים כחולות גדולות וגרגרת בולטת, לבוש בבגדים זוהרים של רוכבי אופניים מקצועיים, הוא נכנס, נסער, מזיע וחיוור למרפאה הווטרינרית שבה עבדה סיגל בתור אסיסטנטית ולפעמים גם בתור מזכירה. בידו אחז חתול זעיר וסיפר שבדיוק התכוון לעלות על האופניים כשחריקת צמיגים עצרה אותו. הוא הסתכל לאחור וראה את החתול מוטל על הכביש ואת המכונית שדרסה אותו ממשיכה לנסוע.

"איזה אנשים חארות," הוא אמר. קולו רעד, וסיגל הבחינה במבטו הכחול מתמלא דמעות. היא אמרה לו שלא ידאג, שעוד מעט מישקה הווטרינר יקבל אותו, הביאה לו כוס מים והגבירה את המזגן. הוא הסתכל על החתול ושאל אותה אם לפי הניסיון שלה אפשר להציל אותו. סיגל הרגיעה אותו שהוא בא למקום הנכון ושמישקה הוא קדוש. אין חיה שמגיעה אליהם למרפאה שהוא לא עושה הכול כדי להציל אותה. "תראה את בלה," אמרה סיגל והצביעה על הכלבה המדובללת שהתרוצצה במרפאה. "היא של מישקה. היא היתה גורה כשהוא מצא אותה, השאירו אותה ואת האחים שלה מחוץ למרפאה בקופסת קרטון, וחוץ ממנה כולם מתו תוך יום. אבל מישקה טיפל בה כמו בתינוקת, ותראה אותה עכשיו," סיגל אמרה והביטה בבלה הכלבה בגאווה.

"נכון, בלה? נכון? תראי אותך עכשיו!" סיגל התכופפה אל בלה, והכלבה השתרעה על גבה וכישכשה בזנבה. סיגל ליטפה את בטנה. חשה במבטו של הבחור נח עליה. "תיישרי את הגב, בסוף תהיה לך גיבנת כמו לסבתא פולה," שמעה בעיני רוחה את חנה אומרת.

מישקה בדק את החתול הדרוס ואמר שחייבים להריץ אותו לחדר ניתוח במיידי, אבל, "אל תדאג, בנאדם, אני אעשה הכול, אני מבטיח." אילן הודה לו ואמר שכמה שזה יעלה — יעלה, לא אכפת לו. מישקה טפח לו על השכם ונכנס לחדר הניתוח עם החתול, שהתברר כחתולה, והצליח להציל אותה אבל את העין לא. היא נשארה עצומה.

"אולי היא תפקח אותה מתישהו, לא מבטיחים כלום," ציטטה סיגל לאילן את דבריו של מישקה, כשעבר בערב לבדוק מה שלום החתולה. היא לקחה אותו לחדר האשפוזים להראות לו אותה, וכשרכנו שניהם אל הכלוב שבו שכבה הקטנה, מתאוששת לאטה, סיגל אמרה שבדרך כלל אלה שמצליחים להציל גדלים להיות חתולים מיוחדים, ומה שהחתולה הזאת צריכה עכשיו כדי להתאושש מהר זה הרבה אהבה.

"כמו כולנו," אמר אילן. וסיגל צחקה ומרוב מבוכה שכחה לשים — כמו שתמיד היא שמה — את ידה על פיה, כדי להסתיר את הרווח בין השיניים הקדמיות שלה.

"גם לי יש," אילן אמר והצביע על הרווח שלו.

סיגל הרגישה שהיא מסמיקה. "היתה לך פלטה כשהיית קטנה?" הוא שאל.

"ועוד איזה פלטה," סיגל ענתה.

"גם לי היתה," הוא אמר.

"שנאתי אותה," סיגל אמרה, "התביישתי בה כל כך שאיך שהייתי מגיעה לבית הספר, הייתי ישר מחביאה אותה בכיס."

"גם אני," אילן אמר, והם שניהם הסתכלו אחד לשני בעיניים וצחקו רווח לרווח.

"יש לי רק שתי סתימות, ואפילו לא עקירה אחת," התגאתה סיגל.

"אצלי אין שן אחת בלי סתימה," הוא אמר.

"תראה," סיגל ביקשה.

"תראי את שלך קודם," הוא אמר וסיגל פתחה פה גדול ואילן הציץ לה על השיניים.

"פשש... באמת כל הכבוד," התפעל. היא צחקה.

"יש עוד משהו שאת רוצה לספר לי על עצמך? על הכבד, ההמוגלובין? ובלוטת התריס שלך? מה מצבה? היא היפר או תת, אני צריך לדעת את כל הדברים האלה לפני שאני מנשק אותך," הוא אמר פתאום, וסיגל הסמיקה נורא. הוא עמד קרוב אליה והיה לו ריח של סבון ומרכך כביסה, שאלה שני הריחות שסיגל הכי אוהבת בעולם. הוא התקרב עוד קצת וסיגל לא זזה, ואז הוא פשוט הניח את שפתיו בשיא הטבעיות על שפתיה והן היו חמימות. סיגל פישקה את השפתיים שלה מעט ונתנה ללשון שלו לטייל לה על הרווח ואז העבירה גם היא את הלשון שלה על הרווח שלו. הם צחקו במבוכה והשיניים שלהם התנגשו ואז אילן הניח יד על הצוואר שלה קרוב לאוזן ונישק אותה, וסיגל נישקה אותו בחזרה. בהתחלה בהיסוס אבל אחרי זה בפראות, מקווה שריח הבצל של הקבב שאכלה עם מישקה לפני כמה שעות התפוגג. הם עמדו והתנשקו והחתולה שבכלוב הסתכלה על שניהם בעינה האחת וייללה.

ואז אילן התעטש שתי התעטשויות אחת אחרי השנייה, ונתזי הרוק שלו פגעו בחלוק האסיסטנטית הירוק שלה. "על האמת," סיגל כמעט אמרה לו, כמו שאמא שלה תמיד אומרת למי שמתעטש. "לבריאות," היא אמרה, והוא לא הספיק להגיד תודה כשאפצ'י נוסף תקף אותו ואז עוד אחד ועוד והעיניים שלו נהיו אדומות והאף טיפטף.

"אתה אלרגי לחתולים?" היא שאלה.

"מה פתאום, אני כל החיים עם חתולים," אילן ענה.

והתעטש ושוב.

"אולי זה משהו פה באוויר, תצא, תצא החוצה," זירזה אותו סיגל.

אילן המשיך להתעטש ונהיה כולו אדום. "אני מחכה לך," הוא אמר בהפוגה שבין ההתעטשויות והסתכל עליה בעיניים גדולות, כחולות, אף אדום ומטפטף וקרחת בוהקת באור הפלורסנט הלבן.

"בטח," היא חייכה אליו. הוא יצא וסיגל נשמה כמה נשימות, להירגע, מזכירה לעצמה לא להיסחף, אחרי עשרות דייטים עם בחורים שהיו מוכנים למות בשבילה בלילה ושכחו ממנה בבוקר, שאמרו שהם באים ולא באו, שהבטיחו שיתקשרו ונעלמו — היא חייבת לשמור על עצמה שלא להיפגע.

לשמחתה ולהפתעתה, אילן חיכה לה כשיצאה, שעון על האופניים שלו, מחייך. סיגל נעלה את הדלת והפעילה את האזעקה, בדקה שוב ושוב שאכן הפעילה והתקרבה אליו.

"את מתוקה," הוא אמר, והיא צחקה. רק שלא יחשוב שהיא טיפשה בגלל שכל הזמן היא צוחקת, חשבה אבל לא הצליחה להסיר את החיוך. אילן שאל מה התוכניות וסיגל חשבה רגע ושאלה, "מתי?" ואילן ענה שהערב. סיגל השהתה את התשובה כאילו עדיין אין לה מושג מה היא עושה, כאילו לא ברור שהערב — כמו בכל הערבים — היא תשתרע על הספה בבית, שקועה בתחביב שפיתחה לאחרונה, קניות מאתרי אינטרנט: שמלות, חצאיות, תיקים, נעליים ולפעמים אפילו תכשיטים, למרות שהיא לא מבינה בזה כלום. הארון של סיגל מתפוצץ מבגדים ארוזים עדיין, מחולצות שלא נלבשו ומנעליים שעדיין לא הוצאו מהקופסאות שלהן.

היא אמרה לו שהערב במקרה אין לה תוכניות.

הוא שאל אותה אם בא לה לבוא איתו להפגנה בכיכר, וסיגל, מבלי לשאול איזו הפגנה, בעד מי? נגד מה? מיד אמרה שבטח.

כשהגיעו לכיכר אורדע, סיגל הבינה שזוהי הפגנה של טבעונים לפי השלטים שהחזיקו קומץ האנשים שהיו שם ולפי החולצות "בשר זה רצח" שכולם לבשו. ועוד היא הבינה שאילן הוא אחד מהפעילים המרכזיים שלהם. הוא הביא לשניהם שלט אחד גדול, "די למשלוחי המוות", אחז בו בקצה אחד והיא תפסה בשני וצעקה איתו בקולי קולות, "חמלה, צדק, טבעונות," כשברקע על המסך המאולתר הקרינו סרטונים שבהם נראו פרות נשחטות באכזריות, תרנגולות אומללות ואפרוחים צווחים.

אחר כך הם ישבו עם עוד כמה אקטיביסטים על יד המזרקה שבכיכר ודיברו על המהלכים הבאים במלחמה שלהם נגד רצח בעלי החיים. סיגל אהבה את זה שכשאילן דיבר כולם שתקו והקשיבו. העיניים הגדולות שלו בערו בלהט, הגרגרת בצוואר שלו עלתה וירדה בהתלהבות. כשיצאו משם, שאל אותה אם היא באה הרבה להפגנות ואמר שזה מוזר שהוא לא ראה אותה אף פעם. סיגל ענתה שגם לה זה מוזר והרגישה שקרנית. רצתה לומר לו את האמת: שהיא מתה על בשר. שהיא חובבת קבנוסים ועושה חביתות עם לא פחות משלוש ביצים. ושבכל צהריים היא ומישקה מרביצים קבבים או סטייקים בפיתה שהוא מביא ממפגש הסטייק. אבל היא לא העזה. פחדה להרוס. במעבר החצייה הם החזיקו ידיים, ועל יד שווארמה "שמש" הם התנשקו.

"הגעת ליעד," מודיעה הקריינית מהווייז, וסיגל משתחררת מחגורת הבטיחות וחושבת שהיתה צריכה להזהיר את אבא שלה שלא יזכיר את זה שהיא לא היתה טבעונית לפני שפגשה את אילן; אבל אולי טוב שלא אמרה לו כלום כי שרגא, איך שמבקשים ממנו שלא להגיד, הוא בכוונה אומר.

***

מייקי, לבוש בשמלה צהובה ושערו הבלונדיני אסוף בקוקיות, נכנס אל האולם ורץ היישר לזרועותיה של חנה. לילי וצביקה מופיעים בעקבותיו. "איזו ילדה משגעת," אומרת אריקה ומעבירה יד ארוכת אצבעות וחפה מלק ומטבעות על הקוקיות של מייקי. "זה בן," מתקן שרגא, ואריקה הנבוכה אומרת שהוא יפה כמו בת. לילי מרגיעה אותה ואומרת שזה בסדר וכולם מתבלבלים ואריקה מחייכת ואומרת לה שאולי הפעם תצא לה בת ומחווה בסנטרה על כרסה של לילי. לילי שואלת, "מה זאת אומרת?" ואריקה מחווירה ומתנצלת ולילי שוב מרגיעה אותה ואומרת שזה בסדר, וכולם מתבלבלים. צביקה לוחץ יד לצלי שקופץ בבהלה ומושך את ידו, "מה זה היה?" הוא שואל ובוחן את אצבעותיו, ושרגא צוחק ואומר, "שמישהו יביא לו מים, תראו איך הוא נבהל," וחנה מביטה בו במבט נוזף וצביקה מתנצל ואומר לצלי שזה טריק חדש וסליחה.

סוף־סוף אילן וסיגל מגיעים. הם מתקרבים אל השולחן, מחזיקים ידיים. סיגל מבקשת סליחה על האיחור ואומרת שהיו פקקים בגלל תאונה ואילן מסתכל על כולם מרוצה ואומר שהם נראים כבר כמו משפחה אחת גדולה. חנה שואלת אם השמלה של סיגל חדשה וסיגל עונה שלא. וחנה טורחת לציין שאת סיגל לא יתפסו לובשת אותו בגד פעמיים. הכול מהאינטרנט שמינטרנט הזה ושרגא מוסיף שזה לא נורמלי וכמה בגדים בנאדם כבר צריך. אילן מניח יד גאה על כתפה של סיגל ואומר שזה כבר לא ככה ושסיגל נגמלה מההרגל הרע הזה.

"נכון, דגי?" הוא שואל אותה.

"לגמרי," עונה סיגל ונעה באי־נוחות, מקווה שאילן לא יתחיל עכשיו עם הנאום שלו על תרבות השפע, קפיטליזם, זיהום אקולוגי. ובגדים ממוחזרים. לא מזמן הוא הביא לה במתנה תיק שכולו עשוי מפקקים של בקבוקים.

המלצרית מגיעה כמעט מיד, עמוסה בצלחות, ומניחה אותן על השולחן כשהיא מסבירה בידענות מה יש בכל אחת: ירקות עם אטריות אורז, פטריות מוקפצות, סטייק כרובית, קציצות חריימה מטופו ואצות, סירות בטטה, גרגירי חומוס, טופו כבוש, אצות, סלק, טופו ופטריות בקארי ירוק. אורז שחור עם ירקות, אורז רגיל, אטריות אורז, אטריות צלופן מוקפצות עם סייטן ועם טופו.

"בתיאבון," היא מאחלת ומתרחקת מהשולחן.

וכולם משיקים כוסות לחיי הזוג הצעיר. "רק תדאגו שבאירוע החלונות יישארו פתוחים," שרגא אומר. ומסתכל סביב על המקום, "כולם יפליצו אצלכם מהאוכל הזה," הוא מסביר לעיניים התוהות סביבו ופורץ בצחוק רועם. כולם מסתכלים עליו בדממה.

הידיים של סיגל מזיעות. אצל אילן בארוחות מדברים על אומנות עכשווית ועל פוליטיקה ואז פותרים ביחד את העשרים שאלות של עיתון "הארץ". אצלה במשפחה מדברים על פלוצים. שרגא מתחיל להשתעל, כמו שקורה לו תמיד אחרי שהוא צוחק. הוא נהיה אדום כולו ועד שחנה לא טופחת לו חזק על הגב כאילו היא מאבקת שטיח, השיעול לא נפסק. חנה הולמת על גבו כשהיא מסתכלת סביב במבט מתנצל וסיגל מגישה לו כוס מים. השיעול נרגע לאטו. מייקי מתקרב לאריקה ובוהה, מהופנט, בשאל הכרוך באלגנטיות מרושלת על צווארה. אריקה מחייכת אליו בחביבות.

"אפשר לגעת?" שואל מייקי ומצביע על השאל. "רק אם הידיים שלך נקיות," אריקה עונה ומייקי מהנהן, שולח יד וממולל את קצה השאל באצבעותיו.

"אנשים לא באים לחתונה לאכול עשבים, אנשים רוצים בשר. הם לא באים לאירוע ונותנים צ'ק על אוכל מטופי," שרגא ממשיך.

"טופו," מתקנת סיגל.

מייקי לא זז מצדה של אריקה ונוגע באריג בזהירות, מוקסם. "אפשר למדוד?" הוא שואל, "בבקשה," אריקה מחייכת אליו חיוך חביב, מקרבת אליו את ראשה ואומרת בשקט, "די להציק, זה יקר." מייקי מביט בה, מבוהל, ומתרחק.

שרגא אומר שהוא לא מבין מה הבעיה לשים בצד שולחן עם גבינות ונקניקים, ואילן וסיגל נותנים בו מבט המום. צלי צוחק.

"מספיק עם זה, שרגא," חנה מבקשת.

"למה מספיק? אני שואל ברצינות," הוא אומר.

"כי אנחנו טבעונים, אבא," אומרת סיגל. ולפי המבט ששרגא תוקע בה, היא מבינה שעשתה טעות.

"תעשי לי טובה, סיגל." עונה לה שרגא, "הרי עד שפגשת את יגאל —"

"אילן," מתקן אותו אילן, ושרגא ממשיך ואומר שעד שהיא פגשה אותו היא אכלה סטייקים וקבנוסים בלי סוף, "זוכרת, חנה, איך היתה מבקשת שנביא לה בכל פעם שהיינו בלווינסקי?" הוא שואל את חנה שתוקעת בו מבט מצמית, בעוד סיגל לא מעיזה להרים את מבטה מסטייק הכרובית שעל צלחתה.

"אני כל שישי קבוע בלווינסקי," אריקה אומרת.

"איזה סלטים יש שם, משהו." חנה שמחה להחליף נושא, וצלי מסביר שאשתו לא נוסעת לשם בשביל הסלטים.

"אריקה מחלקת מרק לפליטים," הוא אומר בגאווה.

"אולי תצטרפי אלי איזה שישי, חנה?" וחנה מרימה אליה מבט מופתע, "אני?" היא שואלת ומיד עונה, "לא, לא, איפה, שישי זה יום קצר. בישולים וניקיונות."

"בכל מקרה אני אשמח," אריקה מחייכת אל חנה, וחנה מחזירה לה חיוך.

"מה יש לחלק להם מרק?" שרגא משתומם.

"מה יש לחלק להם מרק?" חוזר צלי על דבריו בתוכחה ותוקע בו מבט משתומם.

"אתה יודע שנכון להיום יש בישראל שלושים וחמישה אלף שש מאות חמישים ותשעה מבקשי מקלט, ושתשעים ושניים אחוז מהם מגיעים מאריתריאה או מסודן?" שואל אילן.

"בטח שאני יודע, אפשר לא לדעת? בכל חור רואים אותם," אומר שרגא וממשיך, "באף מדינה בעולם לא היו מכניסים
אותם. רק פה. זאת הבעיה שלנו, הישראלים. יהודים הם עם רחמן, עם אחר היה מזמן מעיף אותם מפה. אותם ואת כל הערבושים," הוא אומר.

"מה זה עם רחמן..." צוחק צלי בזלזול. "תסביר לי, ידידי היקר, איך עם כובש יכול להיות רחמן?"

"עזוב, אבא," מבקש אילן, וסיגל חותכת את הטופו שבצלחתה דק דק.

"מי כובש, איזה כובש," אומר שרגא, וצלי לוקח לגימה גדולה מהיין וטיפה נוזלת לו על החולצה הלבנה. "לא קרה כלום," אומרת אריקה, טובלת את המפית ביין לבן ומשפשפת את הטיפה האדומה, שאחרי כמה טבילות ביין הלבן ועוד קצת שפשופים מבהירה וכמעט נעלמת.

"באמת יין לבן מעלים אדום?" מתפלאת חנה, "עד היום חשבתי שזו סתם אגדה אורגנית," צלי ואריקה מסתכלים עליה ומחייכים.

"אורבנית, אמא," סיגל מתקנת אותה במבוכה. "אגדה אורבנית."

"אורבנית־שמורבנית. מה זה חשוב? העיקר הבנת אותי," חנה עונה.

אריקה קמה, מתנצלת ואומרת שהיא חייבת להתפנות. חנה רוצה להגיד שתחכה לה, שגם היא חייבת פיפי ושהשלפוחית לוחצת לה נורא, אבל נשארת לשבת, מסתכלת על גבה הדק והאצילי נבלע בשירותים. היא בטח לא אוכלת כלום, אחרת איך היא כל כך רזה? היא חושבת. סיגל עדיין לא מעיזה להסתכל על אילן, שמגלגל בדייקנות אטריות סלק על המזלג ודוחס אל פיו. היא חשה לא רק את ידיה מתלחלחות, אלא גם את בתי שחייה מגירים זיעה ומכתימים את השמלה עם הבד הלא נושם מסין. היא היתה צריכה לגלות לאילן על הטבעונות. הוא לא סובל שקרנים. מיליון פעם אמר לה שהוא לא יכול לשאת סודות והסתרות. רק שקיפות מלאה.

חנה לא יכולה להתאפק עוד. היא מהססת לקום מהשולחן. עם המצב רוח הזה של שרגא, זה כמו לעזוב מלחמה באמצע ולהשאיר פצועים בשטח. "אין ברירה, עוד מעט יצא לי בתחתונים," היא חושבת, אבל לפי המבט המופתע של כולם היא מבינה שאמרה את זה בקול רם. קורה לה הרבה בזמן האחרון שהמחשבות שלה יוצאות החוצה. "אני חייבת להתפנות," היא אומרת, משתמשת במילותיה של האישה האלגנטית והגבעולית, קמה והולכת במהירות אל השירותים.

היא נכנסת אל התא הראשון הנקרה בדרכה, תולשת נייר טואלט, מגלגלת ומרפדת איתו את מושב האסלה, שאמנם נראה מצוחצח, שזה אל"ף־בי"ת של מקום, אבל חנה לא לוקחת צ'אנסים. היא מסירה צ'יק צ'אק את המכנסיים והתחתונים, ומתיישבת. הפיפי יוצא ממנה מיד בשצף קצף. חנה עוצמת עיניה בהקלה כשמהתא הסמוך נשמע צלצול טלפון, ואחריו קולה של אמא של אילן מהדהד בחדר השירותים.

"היי יקירה, בדיוק חשבתי עלייך... כן, כן, אנחנו כבר פה. מקום מקסים. ממש מקסים. אינטימי, קטן, והאוכל משגע. ידעתי שאפשר לסמוך על לני. מה? כן, כן, הם פה. ברור, כולנו פה. מה אני אגיד לך, אנשים פשוטים ונחמדים. באמת נחמדים, אבל פשוטים. מאוד. האמא מצחיקה. חמודה, שמנמונת. בעיני צלי היא דומה לליז טיילור, לי היא מזכירה יותר את דודה מניה," צחוקה של אמא של אילן גורם לחנה סחרחורת. "כן, כן. בדיוק, בדיוק, נכון. העיקר שאילן מאושר. והיא באמת יופי של בחורה. טוב, יקירה, אני חייבת לחזור לשולחן, לא נעים לי. נשיקות."

חנה יושבת קפואה על האסלה. הפיפי שלה הסתיים מזמן. מים שוטפים בתא שלידה וחנה שומעת את דלתו נפתחת ונסגרת. מחכה לשמוע את ברז המים, אבל שומעת רק את דלת חדר השירותים נטרקת. "אפילו ידיים היא לא שוטפת," חנה חושבת, "העיקר אנחנו פשוטים."

אריקה חוזרת לשולחן ומתיישבת מחויכת לצדו של צלי, חיוכה נמחה באחת כשהיא רואה את השאל שלה מתנוסס על ראשו של מייקי משל היה תרבוש. אריקה מסתכלת על מייקי המומה.

"תחזיר לי אותו בבקשה," היא דורשת.

"רק מדדתי," מייקי צוחק בבהלה.

"זה לא מצחיק, אמרתי לך שאני לא מרשה, נכון? תחזיר לי את השאל שלי!" אריקה מרימה את קולה, ושתיקה משתררת סביב השולחן. צלי מניח יד מרגיעה על כתפה של אשתו. ושרגא אומר שלא צריך לכעוס ככה בגלל צעיף. הוא לוגם עוד קצת מהיין, נשען לאחור ומשהק.

"זה ממש לא רק צעיף, שרגא, קנינו אותו בפיורדים, הוא עלה הון," אריקה זועמת.

"הון," צלי ממלמל.

"מייקי, קדימה. תחזיר ותבקש סליחה," אומר לו צביקה.

מייקי מושך בכתפיו.

"מייקיק, תחזיר," מבקשת לילי.

"נו חלאס עם זה כבר, מייקי," סיגל מאבדת סבלנות, "תחזיר לה, היא אישה מבוגרת." אריקה תוקעת בה מבט נעלב. מייקי מסיר בחוסר חשק את השאל ומגיש לאריקה, שלוקחת אותו במהירות וכורכת על צווארה ואחרי רגע מחייכת לשולחן.

"הכול טוב," היא אומרת, וצלי מוסיף, "מאחורינו," ושואל את סיגל אם אילן סיפר לה מה גרם לו להיות טבעוני. סיגל, למרות ששמעה את הסיפור הזה כבר מיליון פעם, עונה לו שלא.

***

חנה עומדת מול הכיור שבחדר השירותים, מרטיבה ידיה במים מהברז ומצננת את פניה. היא נושאת מבטה אל המראה שמולה. פרצופה אדום כולו, ועם הליפסטיק האדום העמיד המשוח על שפתיה היא נראית לעצמה כמו עגבנייה בשלה מדי שעוד רגע נרקבת. היא סוגרת את הברז, מושכת קצת את החולצה שיושבת לה על הבטן ויוצאת.

"סוף־סוף," אומר לה שרגא, "איפה היית?"

"איפה הייתי, שרגא?" היא עונה בשאלה ומתיישבת, לא מרימה מבטה אל אריקה וגם לא עושה ולו מאמץ קל שבקלים להבין על מה לעזאזל הצלי הזה מדבר בכזאת התלהבות. אל אוזניה מצליחים להגיע קרעי משפטים: טיול לסיני. ארבעה ימים, אב ובן, אירוח אצל בדואי. טלה קטן שאילן נקשר אליו, שהלך אחריהם כמו כלב. ארוחת פרידה שהבדואי הכין לכבודם. הטלה שנעלם פתאום, אילן שחיפש אחריו ולבסוף מצא אותו על הצלחת שלו.

"זה סיפור נורא, דגי," אומרת סיגל.

"בעיקר בפעם המיליון ואחת שאת שומעת אותו," אילן אומר לה בשקט. וסיגל צוחקת צחוק שנשמע קולני מדי.

אילן מסתכל, מרוכז, על ציורי הכבשה של קדישמן התלויים על הקירות.

"אתה חושב שזה מקורי, אבא?" הוא שואל ומצביע בידו על הציורים

"לא מאמין," אומר צלי ומחפש בכיסים. "חבל, אם היתה לי פה הלופה שלי, ישר הייתי יכול לראות אם מדובר בליתוגרפיה או לא."

"בטח היתה פה סטייקייה פעם," אומר שרגא.

"מה פתאום, אבא?" נוזפת בו סיגל.

"אז איך תסבירי את זה שבמסעדה טבעונית בחרו מכל התמונות שבעולם דווקא את העיזות האלה לקשט להם את הקירות?" מגחך שרגא.

"כבשים, אתה מתכוון," מתקן צלי.

"כבשה, עיזה, אותו הדבר," אומר שרגא. "העיקר שהצייר הקקמייקה הזה התעשר מהקשקוש הזה. כל עיזה עולה הון."

"קדישמן, והוא ממש לא צייר קקמייקה. הוא צייר מעולה, ובמקרה הוא היה חבר קרוב שלי," אבא של אילן חדל להיראות משועשע.

שתיקה עכורה משתררת, בעוד המלצרית מתקרבת לשולחן ושואלת אם הם מוכנים למשהו מתוק.

עוד על הספר

ביי ביי ג'ני ריקי שולמן

1.
אביב 2019

חנה ושרגא לא מאמינים בווייז. מאז הפעם ההיא שבמקום לכפר סבא הם כמעט הגיעו לקלקיליה, הם סומכים רק על עצמם ועל עוברי אורח המכוונים אותם מפה לשם.

בעוד חודש וחצי סיגל מתחתנת, והם בדרכם אל ערב הטעימות על יד נתניה. שרגא נוהג, חנה יושבת על ידו במכונית היונדאי שלהם, על הניילונים המכסים את המושבים למרות שהמכונית כבר שנתיים אצלם. שרגא מקפיד שלא להסיר אותם עד שהם מתבלים. בכל פעם שחנה מתלוננת שלא נוח לשבת עליהם, שזה נדבק, שזה מזיע, שרגא אומר לה שזה יהיה לא נורמלי להסיר את הניילונים. שהם שומרים על המושבים, ובעוד שנה, כשירצו להחליף רכב, הם ייראו חדשים.

שרגא מעיף מבט בחנה. היא נראית לו במתח, פרצופה אדום מהתרגשות. לפני כמה שנים עשתה פילינג עמוק שהותיר את פניה חלקות מקמטים, אבל מאז בכל פעם שהיא עצבנית או מתרגשת, הן הופכות אדומות.

"מה את כזאת לחוצה? אפשר לחשוב שהולכים לפגוש את מלכי אנגליה," הוא אומר. "מה שייך מלכי אנגליה, שרגא," חנה מתרגזת. "פעם ראשונה שאני פוגשת את המחותנים שלי."

"באמת תודה להם שהם סוף־סוף הואילו," שרגא אומר.

"הם לא גרים פה, שרגא," חנה עונה ומוציאה מתיק הגוצ'י המזויף שלה קופסת סוכריות. "מנטוס?" היא שואלת את שרגא ומגישה לו את הקופסה, והוא ממלמל, "תודה," לוקח שתיים בבת אחת ותוחב לפיו.

את שאר הדרך עד לחניה הם מעבירים בשתיקה, רק המציצות הרעשניות של שניהם נשמעות במכונית. אחרי ששרגא מחנה את היונדאי האפורה והמצוחצחת שלהם, חנה מבקשת ממנו שישתדל לא לשתות הרבה. שרגא אומר שהוא יודע לשתות ואין צורך להזהיר אותו. חנה רוצה להזכיר לו את כל הפעמים שבהן שתה וזה הסתיים בכך שהוא הרים קול, העליב ועשה בושות. אבל שותקת.

לפני שיצאו מהבית עמדה שעות אל מול ארון הבגדים והתלבטה מה ללבוש, מצטערת שלא התייעצה על זה קודם לכן עם שרה'לה, אחותה, שאף שהיא חיה במיאמי הן מדברות כל יום במשך שעות. שרה'לה יודעת לתת עצות טובות בכל נושא כמעט. האם ללבוש סתם חולצה? האם ללבוש ז'קט מחויט מעל הסתם חולצה? חשוב לה לעשות רושם על ההורים של אילן, שלא יחשבו שהבת שלה הגיעה מהרחוב.

סיגל כבר הכינה אותם לזה שההורים שלו טיפה סנובים, שהאמא מרצה למשהו באוניברסיטה והאבא דוקטור למשהו באומנות והם מרצים בכל העולם. חנה מדדה חולצה לבנה מכופתרת ומכנסיים לבנים ונכנסה לחדרו של שרגא. זה עשר שנים ששרגא וחנה גרים בחדרים נפרדים. חנה לא שיתפה את החברות שלה בסידור הזה. בשביל מה הן צריכות לדעת? בין כה וכה הן כולן אלמנות, להן יש דירה שלמה משל עצמן, לא רק חדר. כשהיא לא יכלה עוד לשמוע את הנחירות שלו והוא לא את הנשימות שלה, החליטו שמספיק, ולכל אחד מגיע שיהיו לו הפינה שלו, המיטה שלו, ארון הבגדים שלו והטלוויזיה שלו. עכשיו שרגא ישב בחדר שלו וצפה בערוץ האח הגדול בטלוויזיה שלו. על המסך נראו שלושה אנשים יושבים, מעשנים ושותקים. "איך זה ככה?" שאלה אותו חנה. שרגא לא ענה. "שרגא," היא קראה בקול, ושרגא התיק עיניו מהמסך והסתכל עליה, "איך זה?" היא שאלה שוב. "כמו אחות. הכול לבן," הוא אמר. "אבל זה משמין אותי?" שאלה. "בטח משמין, זה לבן," השיב, עיניו חזרו למסך וחנה חזרה אל ארון הבגדים בחדר שלה.

היא בחרה חולצה ירוקה שעליה הכתובת I LOVE NY ומכנסיים כחולים שהצליחה לרכוס בהם את הרוכסן רק כשנשכבה על המיטה והכניסה את הבטן. היא חייבת לרדת לפחות חמישה קילו עד החתונה כדי להצליח להיכנס לשמלה שראתה בביאליק לא מזמן, היא חשבה, התרוממה בכבדות מהמיטה, נעלה את נעלי ההתעמלות המוזהבות שלה, מרחה את הליפסטיק העמיד החדש של "רבלון", שדיילת היופי בסופר פארם הבטיחה שרק עם שפכטל היא תוכל להוריד אותו, אירגנה קצת את שערה הצבוע שחור, שבמספרה סידרו לה במיוחד לָערב, ואז הסתכלה על עצמה במראה. היא היתה מרוצה.

***

איך שהם נכנסים לאולם, שרגא אומר שהוא חייב להשתין. ככה זה תמיד. כשהוא מגיע למקומות חדשים הוא קודם כול ודבר ראשון חייב להשתין. "אולי תתאפק רגע, ניכנס קודם ואז תלך?" מציעה חנה.

"את זוכרת מה קרה בפעם האחרונה שהתאפקתי, נכון?" הוא שואל, כאילו היא יכולה לשכוח איך באוטובוס, בטיול להר תבור עם הגמלאים ונהנים של רמת גן, התחיל שרגא להתלונן שהוא חייב פיפי. חנה אמרה שיתאפק ובטח עוד מעט תהיה הפסקה בתחנת דלק, אבל עד שהגיעו לתחנת הדלק כבר שתי טיפות ענקיות הכתימו לו את המכנסיים. שרגא לא הסכים לרדת מהאוטובוס, ואת הכנסייה הפרנציסקנית על התבור חנה ראתה לבד.

"נו לך, לך כבר. אני מחכה," היא מאיצה.

"את מחכה לי פה?" הוא שואל.

"נו בטח שאני מחכה. אני לא אכנס לשם לבד כמו איזו יתומה," חנה עונה, ושרגא נעלם מאחורי דלת העץ הכבדה של השירותים.

חנה מסתכלת סביב על הלובי האלגנטי ונזכרת בבר המצווה של צביקה, הבכור שלה. זה היה ב"אולמי ארמון" באורדע. אירוע אלגנטי, מכובד, היא מחייכת לעצמה, אבל חיוכה נמחק באחת כשדמותו של צביקה עולה לנגד עיניה, ילד שמן ומגמגם העומד על הבמה הקטנה, אוחז חזק במיקרופון ומברך את האורחים הנבוכים, המנסים שלא לצחוק על הגמגום הכבד של הילד. עד שהוא סיים את הברכה, שרגא גמר כמעט בקבוק ויסקי שלם מהלחץ, והנשמה של חנה כמעט פרחה מהמבוכה.

חנה מעיפה מבט בדלת העץ של השירותים, כמה זמן לוקח לו? היא מסתכלת סביב ומנסה לראות את המקום מבעד לעיניהן של החברות שלה. בהחלט עושה רושם, היא מציינת לעצמה בסיפוק, מדמיינת את עצמה בעוד חודש, רזה בחמישה קילו, גבוהה בשבעה סנטימטרים עקבים, לבושה בשמלה האלגנטית מביאליק. יד אחת אוחזת בארנק ערב מזויף של דולצ'ה וכוס קוקטיל בשנייה, למרות שהיא אף פעם לא שותה. שרגא שותה יפה מאוד בשביל שניהם. הדלת נפתחת ושרגא סוף־סוף יוצא. הם עומדים בפתח האולם וחנה מעיפה מבט על שרגא.

"תכניס את החולצה למכנסיים," היא מסננת. שרגא מתעלם, והם צועדים אל עבר שולחן צדדי שבו יושבים, שקועים בשיחה ערה, ההורים של אילן. שניהם מרשימים, שזופים. האבא קירח כמו הבן שלו, והאמא רזה כגבעול, שניהם לבושים בבגדים בהירים מפשתן אורגני.

חנה ושרגא מציגים את עצמם, וההורים של אילן מאירים אליהם פנים. הם לוחצים ידיים. לאבא קוראים צלי ולאמא אריקה. חנה אומרת שסוף־סוף הם נפגשים, ואריקה מסכימה ומתנצלת שבקושי יש להם זמן כי הם כל הזמן על הקו. צלי מוזג לכולם יין לכוסות ואומר שהיין הזה משהו מיוחד ושלא מזמן שתו כזה באיטליה. שרגא אומר שהוא לא חסיד של יין. הוא מעדיף וודקה, ויסקי, עראק. חנה מסבירה שהם, את היין שלהם, קונים ב"איקאה". אריקה אומרת בגאווה שצלי מעולם לא היה באיקאה, וצוחקת שצריך להכניס אותו לספר השיאים של גינס. שתיקה משתררת. חנה ושרגא מסתכלים על צלי, המומים. חנה שואלת אם באמת הוא לא היה, ושרגא אומר שזה לא יכול להיות. צלי לוגם מהיין ואומר, "עובדה." שרגא טוען שבנאדם צריך לבקר באיקאה לפחות פעם אחת בחיים, רק כדי לטעום את המרק בצל שהם נותנים שם, "פשוט מעדן ללקק את האצבעות," הוא אומר.

"מרק בצל חם כזה, בתוך חצי כיכר לחם," מצטרפת חנה להתלהבות. "אח, חלום," אומר שרגא, "וזה מה שהם אוכלים השוודים, כל יום."

"באמת?" שואלת אריקה.

"שטויות," מבטל צלי.

"זה לא שטויות בכלל, זה ידוע," עונה שרגא, וחנה מבחינה בקורטוב של כעס ובהתגוננות מתגנבים אל קולו.

"לא עולה על דעתי לנסוע לשם, ובטח לא בשביל מרק," אומר צלי.

"תאמין לי, אם היית טועם אותו, היית עובר לגור באיקאה," אומר שרגא.

אריקה מרימה כוס לחיים. "לחיים" היא אומרת. "לחיי איקאה!" אומר שרגא, וחנה מיד מתקנת וצוחקת צחוק לחוץ ואומרת, "מה פתאום איקאה. לחיי הילדים," וכולם לוגמים מהיין.

חנה מסתכלת סביב על האולם, אומרת שהמקום יפהפה. בטוב טעם. שרגא מסכים איתה שהמקום יפה, אבל חור. צלי אומר שזה בכלל לא חור, להפך, זה נחשב מקום יוקרתי. "טעם טוב יש להם," אריקה אומרת, וצלי מוסיף שזה המקום היחיד שמכינים בו אוכל טבעוני למהדרין. שרגא שואל אותם אם גם הם טבעונים, וצלי אומר שרק בשנה האחרונה הם נכנסו לזה ומאז הם מרגישים פנטסטי.

"פנטסטי," אריקה מחזקת את דבריו, צלי אומר שהוא מרגיש קל בגוף. ממש כמו ילד, כלום לא מכביד עליו. לא מציק לו. והיציאות בכלל כל בוקר כמו שעון, צלי מחייך בעודו מערבל את היין בכוסו. "קצת שינשום," הוא מסביר, מסתכל על חנה ואומר שהיא מוכרת לו. "מאיפה את במקור?" הוא שואל. חנה עונה ש"מנחלת יהודה", וצלי אומר, "מושבניקית? לא הייתי מנחש." חנה מסמיקה, ממלאה כוס מים ולוגמת בשקיקה.

המלצרית ניגשת ושואלת אם הם רוצים כבר להתחיל בטעימות. חנה אומרת שעוד מעט, כשהילדים יגיעו. אריקה צוחקת ואומרת שהם כבר לא כאלה ילדים, וחנה אומרת שבשבילה הם תמיד יישארו ילדים. אריקה אומרת שבטח, שגם בשבילה זה ככה. בעיקר כי אילן ילד יחיד. הוא הבייבי שלה. "יש לך עוד ילדים חוץ מסיגל?" היא שואלת, וחנה מופתעת שאריקה לא יודעת שלסיגל יש אח גדול, והיא מספרת על צביקה שיש לו חנות טריקים ועל אשתו שהיא שיננית בכירה ועל הילד שלהם מייקי. אריקה אומרת שהיא חולמת כבר על נכדים ומבקשת מחנה לראות תמונה של מייקי. וחנה עוברת על התמונות בסלולרי ומנסה למצוא תמונה שלו לבוש כמו רגיל. אבל בכל התמונות מייקי בשמלות. או בתחפושות של נסיכות. היא מחזירה את הסלולרי לתיק שלה ואומרת לאריקה שהם עוד מעט יבואו, ואז היא כבר תכיר אותו ואותם פנים אל פנים.

צלי ממשיך להסתכל על חנה במבט מוטרד ואומר שהוא משתגע. מאיפה הוא מכיר אותה? "איפה עבדת?" הוא שואל.

"בעובר ושב בדיסקונט," חנה עונה כשהיא חשה במבטו הלא מרוצה של שרגא וממהרת להוסיף שיותר הגיוני ששרגא יהיה מוכר להם. "הוא היה זמר," היא אומרת בגאווה.

"מה אתה אומר?" מתרשמת אריקה ומשהה על שרגא מבט.

"שרגא קינן, אמרת?" צלי מכווץ את מצחו בניסיון להיזכר.

"פרש בודד זה שלו. השמיעו אותו כל הזמן ב'לי ולך שיר וברכה'," מנסה חנה.

"לא משנה, נו, אתם לא זוכרים, לא צריך בכוח," אומר שרגא, מאוכזב.

"רגע, איזה עוד שירים היו לך? אולי אותם אנחנו מכירים." אריקה לא מוותרת.

"לא היו," עונה שרגא.

"זמר של שיר אחד, מה שנקרא," אומר צלי. ושרגא מסיים את הכוס בלגימה אחת.

"ליז טיילור!" צלי קורא בקול ומוחא כפיים בהתפעלות ואומר שחנה דומה לה שתי טיפות מים. הוא נשען לאחור בסיפוק, ואריקה מסכימה איתו ואומרת, "את באמת דומה לה," וחנה מרגישה שהיא מסמיקה עד קודקוד התסרוקת המסודרת שלה. "אני חייב להגיד שאת אישה מאוד יפה," אומר צלי, ובעקבות השתיקה המביכה שמשתררת ממהר להוסיף שעכשיו הוא מבין מאיפה סיגל קיבלה את הפרצוף היפה שלה. חנה בפנים לוהטות ממלמלת, "תודה." ושרגא מוזג לעצמו עוד כוסית וגומע אותה בבת אחת.

***

קולה של קריינית הווייז מדווח על עיכוב של עשר דקות עקב תאונה בכביש החוף. הם מאחרים. סיגל מעיפה מבט לחוץ בשעון. היא ממש לא רצתה שההורים שלהם ייפגשו בפעם הראשונה בלעדיהם.

הסלולרי שלה מצלצל. זו בטח אמא שלה, שרוצה לדעת איפה הם, היא חושבת ושולפת את הסלולרי מהתיק. "אח שלי", כתוב על הצג.

"זה צביקה, מה אני אגיד לו?" היא שואלת את אילן.

"שאת נכנסת למעלית. נו, תעני, אחרת הוא לא יפסיק לצלצל, הוא כמו אמא שלך," אילן אומר, וסיגל עונה. "אחותי," קולו העמוק והשמח של אחיה בוקע מהדיבורית.

"מה קורה?" סיגל שואלת.

"סבבוש. תגידי, איפה זה? אנחנו עושים פה רונדלים ולא מוצאים שום גן אירועים," הוא אומר, אילן מביט בה בתמיהה. "אז מה לכתוב בווייז בדיוק?" צביקה שואל, וסיגל מחזירה לאילן מבט לחוץ. היא לא הזמינה את אח שלה ואשתו לטעימות. הם שמנים מדי, מסורבלים מדי, מזיעים מדי, אוכלים מדי, לא משתלבים. חנה הבטיחה שהיא לא תגיד להם כלום.

"ויגאן גן אירועים," היא עונה לבסוף, מהוססת.

"מעולה," צביקה אומר ומנתק.

"לא סגרנו שהצביקה לא באים?" אילן שואל.

"אמא שלי המעצבנת הזאת, אווף." אומרת סיגל בפנים מכורכמות.

ואילן מניח עליה יד מעודדת. ואומר שזה לא כזה נורא ומה כבר יכול להיות? הם יבואו, יזיעו, יחסלו את כל האוכל וילכו. הוא מחייך, וסיגל אומרת שהם שונאים טבעוני. אילן עונה שהצביקה הם אוכלי־כול.

סיגל פותחת את החלון, מביטה בשאר המכוניות המשרכות דרכן בפקק, וחושבת שאם לפני חמישה חודשים מישהו היה אומר לה שבעוד חמישה חודשים היא תמצא את עצמה בדרך לטעימות עם הגבר שאיתו היא עומדת להתחתן, זה היה נשמע לה לא הגיוני. סיגל היתה בטוחה שלה זה כבר לא יקרה, שהיא תישאר רווקה שחיה בדירת קרקע קטנה ברחוב עוזיאל ברמת גן, זו שההורים קנו לה כשהבינו שהיא — עם גבר עשיר או עני או בכלל — כבר לא תתחתן. שרגא היה מספר לה בכל הזדמנות על בנות של חברים או שכנים שהתחתנו. שגית השמנה, מירב עם העין הקטנה, אפילו ורד ריגל שסוחבת רגל? התחתנו, כולן. לא מזמן שמעה בטלפון את חנה אומרת לשרגא, אחרי שחשבה שניתקה את השיחה שסיימו לנהל לפני רגע, "לא יודעת מה יהיה עם הילדה, היא מדאיגה אותי," ואת שרגא עונה, "בסוף היא תאחר את הרכבת וגם ילדים לא יהיו לה, כמו לשרה'לה," ואת חנה עונה בכעס, "מה אתה משווה, שרגא? שרה'לה לא רצתה ילדים." ואז את שרגא עונה גם הוא בכעס, "וזה נורמלי, לדעתך, אישה שלא רוצה ילדים?" שתיקה השתררה. סיגל חשבה שהם ניתקו מהצד שלהם כששמעה את שרגא אומר, "אולי היא בכלל לסבית, הילדה?" ואת חנה מזדעקת, "מה פתאום לסבית, איזה לסבית, שרגא?" היא ניתקה.

למחרת בטלפון אמרה לה חנה שאם היא אוהבת בנות, אז שתדע שזה בסדר גמור מצדה, וממש אין בעיה, וסיגל קטעה אותה ואמרה שאין מה לדאוג, היא לא בעניין של בנות, ויכלה לשמוע את ההקלה של חנה רוטטת אליה מצדו השני של הקו. אבל אז הוסיפה ואמרה שהפסיכולוגית שלה חושבת שיש לה בעיות באינטימיות, כנראה בגלל קשר לא טוב עם האבא, וחנה אמרה, "מה לא טוב בקשר שלך עם אבא? אפשר לחשוב." וסיגל שאלה אותה, "את רצינית?" וחנה, שכבר לא עניין אותה כלום, העיקר שהילדה לא לסבית, אמרה: "אינטימיות־שמינטימיות, ברגע שזה יהיה זה, לא תהיה לך שום בעיה באינטימיות. ותגידי לפסיכיאטרית הזאת שלך שלא צריך למצוא בעיות בכוח." וסיגל, בפעם המיליון, תיקנה אותה ואמרה, "פסיכולוגית, לא פסיכיאטרית," אבל חנה כבר ניתקה.

כמה ימים אחרי השיחה הגיע אילן.

נמוך, קירח, עם עיניים כחולות גדולות וגרגרת בולטת, לבוש בבגדים זוהרים של רוכבי אופניים מקצועיים, הוא נכנס, נסער, מזיע וחיוור למרפאה הווטרינרית שבה עבדה סיגל בתור אסיסטנטית ולפעמים גם בתור מזכירה. בידו אחז חתול זעיר וסיפר שבדיוק התכוון לעלות על האופניים כשחריקת צמיגים עצרה אותו. הוא הסתכל לאחור וראה את החתול מוטל על הכביש ואת המכונית שדרסה אותו ממשיכה לנסוע.

"איזה אנשים חארות," הוא אמר. קולו רעד, וסיגל הבחינה במבטו הכחול מתמלא דמעות. היא אמרה לו שלא ידאג, שעוד מעט מישקה הווטרינר יקבל אותו, הביאה לו כוס מים והגבירה את המזגן. הוא הסתכל על החתול ושאל אותה אם לפי הניסיון שלה אפשר להציל אותו. סיגל הרגיעה אותו שהוא בא למקום הנכון ושמישקה הוא קדוש. אין חיה שמגיעה אליהם למרפאה שהוא לא עושה הכול כדי להציל אותה. "תראה את בלה," אמרה סיגל והצביעה על הכלבה המדובללת שהתרוצצה במרפאה. "היא של מישקה. היא היתה גורה כשהוא מצא אותה, השאירו אותה ואת האחים שלה מחוץ למרפאה בקופסת קרטון, וחוץ ממנה כולם מתו תוך יום. אבל מישקה טיפל בה כמו בתינוקת, ותראה אותה עכשיו," סיגל אמרה והביטה בבלה הכלבה בגאווה.

"נכון, בלה? נכון? תראי אותך עכשיו!" סיגל התכופפה אל בלה, והכלבה השתרעה על גבה וכישכשה בזנבה. סיגל ליטפה את בטנה. חשה במבטו של הבחור נח עליה. "תיישרי את הגב, בסוף תהיה לך גיבנת כמו לסבתא פולה," שמעה בעיני רוחה את חנה אומרת.

מישקה בדק את החתול הדרוס ואמר שחייבים להריץ אותו לחדר ניתוח במיידי, אבל, "אל תדאג, בנאדם, אני אעשה הכול, אני מבטיח." אילן הודה לו ואמר שכמה שזה יעלה — יעלה, לא אכפת לו. מישקה טפח לו על השכם ונכנס לחדר הניתוח עם החתול, שהתברר כחתולה, והצליח להציל אותה אבל את העין לא. היא נשארה עצומה.

"אולי היא תפקח אותה מתישהו, לא מבטיחים כלום," ציטטה סיגל לאילן את דבריו של מישקה, כשעבר בערב לבדוק מה שלום החתולה. היא לקחה אותו לחדר האשפוזים להראות לו אותה, וכשרכנו שניהם אל הכלוב שבו שכבה הקטנה, מתאוששת לאטה, סיגל אמרה שבדרך כלל אלה שמצליחים להציל גדלים להיות חתולים מיוחדים, ומה שהחתולה הזאת צריכה עכשיו כדי להתאושש מהר זה הרבה אהבה.

"כמו כולנו," אמר אילן. וסיגל צחקה ומרוב מבוכה שכחה לשים — כמו שתמיד היא שמה — את ידה על פיה, כדי להסתיר את הרווח בין השיניים הקדמיות שלה.

"גם לי יש," אילן אמר והצביע על הרווח שלו.

סיגל הרגישה שהיא מסמיקה. "היתה לך פלטה כשהיית קטנה?" הוא שאל.

"ועוד איזה פלטה," סיגל ענתה.

"גם לי היתה," הוא אמר.

"שנאתי אותה," סיגל אמרה, "התביישתי בה כל כך שאיך שהייתי מגיעה לבית הספר, הייתי ישר מחביאה אותה בכיס."

"גם אני," אילן אמר, והם שניהם הסתכלו אחד לשני בעיניים וצחקו רווח לרווח.

"יש לי רק שתי סתימות, ואפילו לא עקירה אחת," התגאתה סיגל.

"אצלי אין שן אחת בלי סתימה," הוא אמר.

"תראה," סיגל ביקשה.

"תראי את שלך קודם," הוא אמר וסיגל פתחה פה גדול ואילן הציץ לה על השיניים.

"פשש... באמת כל הכבוד," התפעל. היא צחקה.

"יש עוד משהו שאת רוצה לספר לי על עצמך? על הכבד, ההמוגלובין? ובלוטת התריס שלך? מה מצבה? היא היפר או תת, אני צריך לדעת את כל הדברים האלה לפני שאני מנשק אותך," הוא אמר פתאום, וסיגל הסמיקה נורא. הוא עמד קרוב אליה והיה לו ריח של סבון ומרכך כביסה, שאלה שני הריחות שסיגל הכי אוהבת בעולם. הוא התקרב עוד קצת וסיגל לא זזה, ואז הוא פשוט הניח את שפתיו בשיא הטבעיות על שפתיה והן היו חמימות. סיגל פישקה את השפתיים שלה מעט ונתנה ללשון שלו לטייל לה על הרווח ואז העבירה גם היא את הלשון שלה על הרווח שלו. הם צחקו במבוכה והשיניים שלהם התנגשו ואז אילן הניח יד על הצוואר שלה קרוב לאוזן ונישק אותה, וסיגל נישקה אותו בחזרה. בהתחלה בהיסוס אבל אחרי זה בפראות, מקווה שריח הבצל של הקבב שאכלה עם מישקה לפני כמה שעות התפוגג. הם עמדו והתנשקו והחתולה שבכלוב הסתכלה על שניהם בעינה האחת וייללה.

ואז אילן התעטש שתי התעטשויות אחת אחרי השנייה, ונתזי הרוק שלו פגעו בחלוק האסיסטנטית הירוק שלה. "על האמת," סיגל כמעט אמרה לו, כמו שאמא שלה תמיד אומרת למי שמתעטש. "לבריאות," היא אמרה, והוא לא הספיק להגיד תודה כשאפצ'י נוסף תקף אותו ואז עוד אחד ועוד והעיניים שלו נהיו אדומות והאף טיפטף.

"אתה אלרגי לחתולים?" היא שאלה.

"מה פתאום, אני כל החיים עם חתולים," אילן ענה.

והתעטש ושוב.

"אולי זה משהו פה באוויר, תצא, תצא החוצה," זירזה אותו סיגל.

אילן המשיך להתעטש ונהיה כולו אדום. "אני מחכה לך," הוא אמר בהפוגה שבין ההתעטשויות והסתכל עליה בעיניים גדולות, כחולות, אף אדום ומטפטף וקרחת בוהקת באור הפלורסנט הלבן.

"בטח," היא חייכה אליו. הוא יצא וסיגל נשמה כמה נשימות, להירגע, מזכירה לעצמה לא להיסחף, אחרי עשרות דייטים עם בחורים שהיו מוכנים למות בשבילה בלילה ושכחו ממנה בבוקר, שאמרו שהם באים ולא באו, שהבטיחו שיתקשרו ונעלמו — היא חייבת לשמור על עצמה שלא להיפגע.

לשמחתה ולהפתעתה, אילן חיכה לה כשיצאה, שעון על האופניים שלו, מחייך. סיגל נעלה את הדלת והפעילה את האזעקה, בדקה שוב ושוב שאכן הפעילה והתקרבה אליו.

"את מתוקה," הוא אמר, והיא צחקה. רק שלא יחשוב שהיא טיפשה בגלל שכל הזמן היא צוחקת, חשבה אבל לא הצליחה להסיר את החיוך. אילן שאל מה התוכניות וסיגל חשבה רגע ושאלה, "מתי?" ואילן ענה שהערב. סיגל השהתה את התשובה כאילו עדיין אין לה מושג מה היא עושה, כאילו לא ברור שהערב — כמו בכל הערבים — היא תשתרע על הספה בבית, שקועה בתחביב שפיתחה לאחרונה, קניות מאתרי אינטרנט: שמלות, חצאיות, תיקים, נעליים ולפעמים אפילו תכשיטים, למרות שהיא לא מבינה בזה כלום. הארון של סיגל מתפוצץ מבגדים ארוזים עדיין, מחולצות שלא נלבשו ומנעליים שעדיין לא הוצאו מהקופסאות שלהן.

היא אמרה לו שהערב במקרה אין לה תוכניות.

הוא שאל אותה אם בא לה לבוא איתו להפגנה בכיכר, וסיגל, מבלי לשאול איזו הפגנה, בעד מי? נגד מה? מיד אמרה שבטח.

כשהגיעו לכיכר אורדע, סיגל הבינה שזוהי הפגנה של טבעונים לפי השלטים שהחזיקו קומץ האנשים שהיו שם ולפי החולצות "בשר זה רצח" שכולם לבשו. ועוד היא הבינה שאילן הוא אחד מהפעילים המרכזיים שלהם. הוא הביא לשניהם שלט אחד גדול, "די למשלוחי המוות", אחז בו בקצה אחד והיא תפסה בשני וצעקה איתו בקולי קולות, "חמלה, צדק, טבעונות," כשברקע על המסך המאולתר הקרינו סרטונים שבהם נראו פרות נשחטות באכזריות, תרנגולות אומללות ואפרוחים צווחים.

אחר כך הם ישבו עם עוד כמה אקטיביסטים על יד המזרקה שבכיכר ודיברו על המהלכים הבאים במלחמה שלהם נגד רצח בעלי החיים. סיגל אהבה את זה שכשאילן דיבר כולם שתקו והקשיבו. העיניים הגדולות שלו בערו בלהט, הגרגרת בצוואר שלו עלתה וירדה בהתלהבות. כשיצאו משם, שאל אותה אם היא באה הרבה להפגנות ואמר שזה מוזר שהוא לא ראה אותה אף פעם. סיגל ענתה שגם לה זה מוזר והרגישה שקרנית. רצתה לומר לו את האמת: שהיא מתה על בשר. שהיא חובבת קבנוסים ועושה חביתות עם לא פחות משלוש ביצים. ושבכל צהריים היא ומישקה מרביצים קבבים או סטייקים בפיתה שהוא מביא ממפגש הסטייק. אבל היא לא העזה. פחדה להרוס. במעבר החצייה הם החזיקו ידיים, ועל יד שווארמה "שמש" הם התנשקו.

"הגעת ליעד," מודיעה הקריינית מהווייז, וסיגל משתחררת מחגורת הבטיחות וחושבת שהיתה צריכה להזהיר את אבא שלה שלא יזכיר את זה שהיא לא היתה טבעונית לפני שפגשה את אילן; אבל אולי טוב שלא אמרה לו כלום כי שרגא, איך שמבקשים ממנו שלא להגיד, הוא בכוונה אומר.

***

מייקי, לבוש בשמלה צהובה ושערו הבלונדיני אסוף בקוקיות, נכנס אל האולם ורץ היישר לזרועותיה של חנה. לילי וצביקה מופיעים בעקבותיו. "איזו ילדה משגעת," אומרת אריקה ומעבירה יד ארוכת אצבעות וחפה מלק ומטבעות על הקוקיות של מייקי. "זה בן," מתקן שרגא, ואריקה הנבוכה אומרת שהוא יפה כמו בת. לילי מרגיעה אותה ואומרת שזה בסדר וכולם מתבלבלים ואריקה מחייכת ואומרת לה שאולי הפעם תצא לה בת ומחווה בסנטרה על כרסה של לילי. לילי שואלת, "מה זאת אומרת?" ואריקה מחווירה ומתנצלת ולילי שוב מרגיעה אותה ואומרת שזה בסדר, וכולם מתבלבלים. צביקה לוחץ יד לצלי שקופץ בבהלה ומושך את ידו, "מה זה היה?" הוא שואל ובוחן את אצבעותיו, ושרגא צוחק ואומר, "שמישהו יביא לו מים, תראו איך הוא נבהל," וחנה מביטה בו במבט נוזף וצביקה מתנצל ואומר לצלי שזה טריק חדש וסליחה.

סוף־סוף אילן וסיגל מגיעים. הם מתקרבים אל השולחן, מחזיקים ידיים. סיגל מבקשת סליחה על האיחור ואומרת שהיו פקקים בגלל תאונה ואילן מסתכל על כולם מרוצה ואומר שהם נראים כבר כמו משפחה אחת גדולה. חנה שואלת אם השמלה של סיגל חדשה וסיגל עונה שלא. וחנה טורחת לציין שאת סיגל לא יתפסו לובשת אותו בגד פעמיים. הכול מהאינטרנט שמינטרנט הזה ושרגא מוסיף שזה לא נורמלי וכמה בגדים בנאדם כבר צריך. אילן מניח יד גאה על כתפה של סיגל ואומר שזה כבר לא ככה ושסיגל נגמלה מההרגל הרע הזה.

"נכון, דגי?" הוא שואל אותה.

"לגמרי," עונה סיגל ונעה באי־נוחות, מקווה שאילן לא יתחיל עכשיו עם הנאום שלו על תרבות השפע, קפיטליזם, זיהום אקולוגי. ובגדים ממוחזרים. לא מזמן הוא הביא לה במתנה תיק שכולו עשוי מפקקים של בקבוקים.

המלצרית מגיעה כמעט מיד, עמוסה בצלחות, ומניחה אותן על השולחן כשהיא מסבירה בידענות מה יש בכל אחת: ירקות עם אטריות אורז, פטריות מוקפצות, סטייק כרובית, קציצות חריימה מטופו ואצות, סירות בטטה, גרגירי חומוס, טופו כבוש, אצות, סלק, טופו ופטריות בקארי ירוק. אורז שחור עם ירקות, אורז רגיל, אטריות אורז, אטריות צלופן מוקפצות עם סייטן ועם טופו.

"בתיאבון," היא מאחלת ומתרחקת מהשולחן.

וכולם משיקים כוסות לחיי הזוג הצעיר. "רק תדאגו שבאירוע החלונות יישארו פתוחים," שרגא אומר. ומסתכל סביב על המקום, "כולם יפליצו אצלכם מהאוכל הזה," הוא מסביר לעיניים התוהות סביבו ופורץ בצחוק רועם. כולם מסתכלים עליו בדממה.

הידיים של סיגל מזיעות. אצל אילן בארוחות מדברים על אומנות עכשווית ועל פוליטיקה ואז פותרים ביחד את העשרים שאלות של עיתון "הארץ". אצלה במשפחה מדברים על פלוצים. שרגא מתחיל להשתעל, כמו שקורה לו תמיד אחרי שהוא צוחק. הוא נהיה אדום כולו ועד שחנה לא טופחת לו חזק על הגב כאילו היא מאבקת שטיח, השיעול לא נפסק. חנה הולמת על גבו כשהיא מסתכלת סביב במבט מתנצל וסיגל מגישה לו כוס מים. השיעול נרגע לאטו. מייקי מתקרב לאריקה ובוהה, מהופנט, בשאל הכרוך באלגנטיות מרושלת על צווארה. אריקה מחייכת אליו בחביבות.

"אפשר לגעת?" שואל מייקי ומצביע על השאל. "רק אם הידיים שלך נקיות," אריקה עונה ומייקי מהנהן, שולח יד וממולל את קצה השאל באצבעותיו.

"אנשים לא באים לחתונה לאכול עשבים, אנשים רוצים בשר. הם לא באים לאירוע ונותנים צ'ק על אוכל מטופי," שרגא ממשיך.

"טופו," מתקנת סיגל.

מייקי לא זז מצדה של אריקה ונוגע באריג בזהירות, מוקסם. "אפשר למדוד?" הוא שואל, "בבקשה," אריקה מחייכת אליו חיוך חביב, מקרבת אליו את ראשה ואומרת בשקט, "די להציק, זה יקר." מייקי מביט בה, מבוהל, ומתרחק.

שרגא אומר שהוא לא מבין מה הבעיה לשים בצד שולחן עם גבינות ונקניקים, ואילן וסיגל נותנים בו מבט המום. צלי צוחק.

"מספיק עם זה, שרגא," חנה מבקשת.

"למה מספיק? אני שואל ברצינות," הוא אומר.

"כי אנחנו טבעונים, אבא," אומרת סיגל. ולפי המבט ששרגא תוקע בה, היא מבינה שעשתה טעות.

"תעשי לי טובה, סיגל." עונה לה שרגא, "הרי עד שפגשת את יגאל —"

"אילן," מתקן אותו אילן, ושרגא ממשיך ואומר שעד שהיא פגשה אותו היא אכלה סטייקים וקבנוסים בלי סוף, "זוכרת, חנה, איך היתה מבקשת שנביא לה בכל פעם שהיינו בלווינסקי?" הוא שואל את חנה שתוקעת בו מבט מצמית, בעוד סיגל לא מעיזה להרים את מבטה מסטייק הכרובית שעל צלחתה.

"אני כל שישי קבוע בלווינסקי," אריקה אומרת.

"איזה סלטים יש שם, משהו." חנה שמחה להחליף נושא, וצלי מסביר שאשתו לא נוסעת לשם בשביל הסלטים.

"אריקה מחלקת מרק לפליטים," הוא אומר בגאווה.

"אולי תצטרפי אלי איזה שישי, חנה?" וחנה מרימה אליה מבט מופתע, "אני?" היא שואלת ומיד עונה, "לא, לא, איפה, שישי זה יום קצר. בישולים וניקיונות."

"בכל מקרה אני אשמח," אריקה מחייכת אל חנה, וחנה מחזירה לה חיוך.

"מה יש לחלק להם מרק?" שרגא משתומם.

"מה יש לחלק להם מרק?" חוזר צלי על דבריו בתוכחה ותוקע בו מבט משתומם.

"אתה יודע שנכון להיום יש בישראל שלושים וחמישה אלף שש מאות חמישים ותשעה מבקשי מקלט, ושתשעים ושניים אחוז מהם מגיעים מאריתריאה או מסודן?" שואל אילן.

"בטח שאני יודע, אפשר לא לדעת? בכל חור רואים אותם," אומר שרגא וממשיך, "באף מדינה בעולם לא היו מכניסים
אותם. רק פה. זאת הבעיה שלנו, הישראלים. יהודים הם עם רחמן, עם אחר היה מזמן מעיף אותם מפה. אותם ואת כל הערבושים," הוא אומר.

"מה זה עם רחמן..." צוחק צלי בזלזול. "תסביר לי, ידידי היקר, איך עם כובש יכול להיות רחמן?"

"עזוב, אבא," מבקש אילן, וסיגל חותכת את הטופו שבצלחתה דק דק.

"מי כובש, איזה כובש," אומר שרגא, וצלי לוקח לגימה גדולה מהיין וטיפה נוזלת לו על החולצה הלבנה. "לא קרה כלום," אומרת אריקה, טובלת את המפית ביין לבן ומשפשפת את הטיפה האדומה, שאחרי כמה טבילות ביין הלבן ועוד קצת שפשופים מבהירה וכמעט נעלמת.

"באמת יין לבן מעלים אדום?" מתפלאת חנה, "עד היום חשבתי שזו סתם אגדה אורגנית," צלי ואריקה מסתכלים עליה ומחייכים.

"אורבנית, אמא," סיגל מתקנת אותה במבוכה. "אגדה אורבנית."

"אורבנית־שמורבנית. מה זה חשוב? העיקר הבנת אותי," חנה עונה.

אריקה קמה, מתנצלת ואומרת שהיא חייבת להתפנות. חנה רוצה להגיד שתחכה לה, שגם היא חייבת פיפי ושהשלפוחית לוחצת לה נורא, אבל נשארת לשבת, מסתכלת על גבה הדק והאצילי נבלע בשירותים. היא בטח לא אוכלת כלום, אחרת איך היא כל כך רזה? היא חושבת. סיגל עדיין לא מעיזה להסתכל על אילן, שמגלגל בדייקנות אטריות סלק על המזלג ודוחס אל פיו. היא חשה לא רק את ידיה מתלחלחות, אלא גם את בתי שחייה מגירים זיעה ומכתימים את השמלה עם הבד הלא נושם מסין. היא היתה צריכה לגלות לאילן על הטבעונות. הוא לא סובל שקרנים. מיליון פעם אמר לה שהוא לא יכול לשאת סודות והסתרות. רק שקיפות מלאה.

חנה לא יכולה להתאפק עוד. היא מהססת לקום מהשולחן. עם המצב רוח הזה של שרגא, זה כמו לעזוב מלחמה באמצע ולהשאיר פצועים בשטח. "אין ברירה, עוד מעט יצא לי בתחתונים," היא חושבת, אבל לפי המבט המופתע של כולם היא מבינה שאמרה את זה בקול רם. קורה לה הרבה בזמן האחרון שהמחשבות שלה יוצאות החוצה. "אני חייבת להתפנות," היא אומרת, משתמשת במילותיה של האישה האלגנטית והגבעולית, קמה והולכת במהירות אל השירותים.

היא נכנסת אל התא הראשון הנקרה בדרכה, תולשת נייר טואלט, מגלגלת ומרפדת איתו את מושב האסלה, שאמנם נראה מצוחצח, שזה אל"ף־בי"ת של מקום, אבל חנה לא לוקחת צ'אנסים. היא מסירה צ'יק צ'אק את המכנסיים והתחתונים, ומתיישבת. הפיפי יוצא ממנה מיד בשצף קצף. חנה עוצמת עיניה בהקלה כשמהתא הסמוך נשמע צלצול טלפון, ואחריו קולה של אמא של אילן מהדהד בחדר השירותים.

"היי יקירה, בדיוק חשבתי עלייך... כן, כן, אנחנו כבר פה. מקום מקסים. ממש מקסים. אינטימי, קטן, והאוכל משגע. ידעתי שאפשר לסמוך על לני. מה? כן, כן, הם פה. ברור, כולנו פה. מה אני אגיד לך, אנשים פשוטים ונחמדים. באמת נחמדים, אבל פשוטים. מאוד. האמא מצחיקה. חמודה, שמנמונת. בעיני צלי היא דומה לליז טיילור, לי היא מזכירה יותר את דודה מניה," צחוקה של אמא של אילן גורם לחנה סחרחורת. "כן, כן. בדיוק, בדיוק, נכון. העיקר שאילן מאושר. והיא באמת יופי של בחורה. טוב, יקירה, אני חייבת לחזור לשולחן, לא נעים לי. נשיקות."

חנה יושבת קפואה על האסלה. הפיפי שלה הסתיים מזמן. מים שוטפים בתא שלידה וחנה שומעת את דלתו נפתחת ונסגרת. מחכה לשמוע את ברז המים, אבל שומעת רק את דלת חדר השירותים נטרקת. "אפילו ידיים היא לא שוטפת," חנה חושבת, "העיקר אנחנו פשוטים."

אריקה חוזרת לשולחן ומתיישבת מחויכת לצדו של צלי, חיוכה נמחה באחת כשהיא רואה את השאל שלה מתנוסס על ראשו של מייקי משל היה תרבוש. אריקה מסתכלת על מייקי המומה.

"תחזיר לי אותו בבקשה," היא דורשת.

"רק מדדתי," מייקי צוחק בבהלה.

"זה לא מצחיק, אמרתי לך שאני לא מרשה, נכון? תחזיר לי את השאל שלי!" אריקה מרימה את קולה, ושתיקה משתררת סביב השולחן. צלי מניח יד מרגיעה על כתפה של אשתו. ושרגא אומר שלא צריך לכעוס ככה בגלל צעיף. הוא לוגם עוד קצת מהיין, נשען לאחור ומשהק.

"זה ממש לא רק צעיף, שרגא, קנינו אותו בפיורדים, הוא עלה הון," אריקה זועמת.

"הון," צלי ממלמל.

"מייקי, קדימה. תחזיר ותבקש סליחה," אומר לו צביקה.

מייקי מושך בכתפיו.

"מייקיק, תחזיר," מבקשת לילי.

"נו חלאס עם זה כבר, מייקי," סיגל מאבדת סבלנות, "תחזיר לה, היא אישה מבוגרת." אריקה תוקעת בה מבט נעלב. מייקי מסיר בחוסר חשק את השאל ומגיש לאריקה, שלוקחת אותו במהירות וכורכת על צווארה ואחרי רגע מחייכת לשולחן.

"הכול טוב," היא אומרת, וצלי מוסיף, "מאחורינו," ושואל את סיגל אם אילן סיפר לה מה גרם לו להיות טבעוני. סיגל, למרות ששמעה את הסיפור הזה כבר מיליון פעם, עונה לו שלא.

***

חנה עומדת מול הכיור שבחדר השירותים, מרטיבה ידיה במים מהברז ומצננת את פניה. היא נושאת מבטה אל המראה שמולה. פרצופה אדום כולו, ועם הליפסטיק האדום העמיד המשוח על שפתיה היא נראית לעצמה כמו עגבנייה בשלה מדי שעוד רגע נרקבת. היא סוגרת את הברז, מושכת קצת את החולצה שיושבת לה על הבטן ויוצאת.

"סוף־סוף," אומר לה שרגא, "איפה היית?"

"איפה הייתי, שרגא?" היא עונה בשאלה ומתיישבת, לא מרימה מבטה אל אריקה וגם לא עושה ולו מאמץ קל שבקלים להבין על מה לעזאזל הצלי הזה מדבר בכזאת התלהבות. אל אוזניה מצליחים להגיע קרעי משפטים: טיול לסיני. ארבעה ימים, אב ובן, אירוח אצל בדואי. טלה קטן שאילן נקשר אליו, שהלך אחריהם כמו כלב. ארוחת פרידה שהבדואי הכין לכבודם. הטלה שנעלם פתאום, אילן שחיפש אחריו ולבסוף מצא אותו על הצלחת שלו.

"זה סיפור נורא, דגי," אומרת סיגל.

"בעיקר בפעם המיליון ואחת שאת שומעת אותו," אילן אומר לה בשקט. וסיגל צוחקת צחוק שנשמע קולני מדי.

אילן מסתכל, מרוכז, על ציורי הכבשה של קדישמן התלויים על הקירות.

"אתה חושב שזה מקורי, אבא?" הוא שואל ומצביע בידו על הציורים

"לא מאמין," אומר צלי ומחפש בכיסים. "חבל, אם היתה לי פה הלופה שלי, ישר הייתי יכול לראות אם מדובר בליתוגרפיה או לא."

"בטח היתה פה סטייקייה פעם," אומר שרגא.

"מה פתאום, אבא?" נוזפת בו סיגל.

"אז איך תסבירי את זה שבמסעדה טבעונית בחרו מכל התמונות שבעולם דווקא את העיזות האלה לקשט להם את הקירות?" מגחך שרגא.

"כבשים, אתה מתכוון," מתקן צלי.

"כבשה, עיזה, אותו הדבר," אומר שרגא. "העיקר שהצייר הקקמייקה הזה התעשר מהקשקוש הזה. כל עיזה עולה הון."

"קדישמן, והוא ממש לא צייר קקמייקה. הוא צייר מעולה, ובמקרה הוא היה חבר קרוב שלי," אבא של אילן חדל להיראות משועשע.

שתיקה עכורה משתררת, בעוד המלצרית מתקרבת לשולחן ושואלת אם הם מוכנים למשהו מתוק.