קין והבל

1
18 באפריל, 1906

סלוֹנים, פולין

היא חדלה לצרוח רק כשמתה. ואז התחיל הוא לצרוח.

הנער, שעסק בציד ארנבים ביער, לא היה בטוח אם הייתה זאת צעקתה האחרונה של האישה, או צעקתו הראשונה של הילד, אשר הסיטה אותו מדרכו. הוא פנה לפתע, חש בסכנה המרחפת, עיניו מחפשות אחרי חיה, אשר ללא ספק סבלה ייסורים. לא הכיר חיה הצורחת כך. פילס דרכו בזהירות לעבר הקול: עתה הפכה הצרחה ליבבה, אך עדיין לא נשמעה כיוצאת מפיה של חיה מוכרת לו. הוא קיווה שהיא קטנה דייה שיוכל להרגה; לפחות יאכלו פעם משהו אחר, חוץ מארנב, לארוחת ערב.

הנער התקדם בחשאי לעבר הנהר, משם נשמע הקול המוזר, ובמרוצתו מעץ אל עץ חש את קליפת הגזעים מגוננת על כתפיו. היה זה משהו שאפשר לגעת בו. לעולם אל תישאר בשטח חשוף, לימדוֹ אביו. כשהגיע לפאתי היער היה שדה הראייה פרוש לפניו לעבר העמק למטה עד הנהר, וגם אז חלף זמן־מה עד שתפס שהצעקה המוזרה לא בקעה מפי חיה. הוא המשיך לזחול לעבר היבבה, אבל עתה היה שוב לבדו בשטח חשוף. ואז ראה לפתע את האישה, שמלתה מופשלת מעל מותניה, רגליה החשופות פשוקות לרווחה. מימיו לא ראה אישה במצב כזה. הוא מיהר לרוץ, עמד לצידה ונעץ מבט בבטנה, מפוחד מדי לגעת. בין רגלי האישה היה מונח גופה של חיה קטנה, לחה, ורודה, קשורה במשהו שנראה כחבל. הצייד הצעיר שמט את הארנבים שזה עתה פשט את עורם וכרע על ברכיו ליד היצור הפעוט.

רגע ארוך התבונן, נדהם, ואז הסב את פניו אל האישה, ומייד התחרט על ההחלטה. היא כבר הכחילה מקור; פניה היגעים, פני אישה בת עשרים ושלוש, נראו כפני קשישה בעיני הנער; לא היה צורך לומר לו שהיא מתה.

הוא הרים את הגוף הפעוט והחלקלק — ואילו נשאל מדוע, אך איש מעולם לא שאל, היה אומר שהציפורניים הזעירות ששרטו את הפנים הקמוטים עוררו בו דאגה — ואז שם לב שלא ניתן להפריד בין האם ובין הילד בגלל החבל החלקלק והמגעיל.

ימים אחדים קודם לכן היה עֵד להמלטה של טלה ועתה ניסה להיזכר. כן, כך עשה הרועה, אבל האם יעז הוא לעשות זאת כשמדובר בילד? היבבה חדלה והוא חש שיש להחליט בדחיפות. הוא שלף מנדנו פגיון, הפגיון שפשט בו את עורם של הארנבים, קינח אותו בשרוולו ולאחר היסוס קל חתך את החבל סמוך לגופו של הילד. דם קלח בלי מעצור מן הקצוות המקוצצים. מה עשה הרועה כשנולד הטלה? הוא קשר קשר כדי לעצור את הדם. כמובן, כמובן; הוא תלש מעט עשב מן האדמה לידו וקשר בחופזה קשר גס בחבל הטבור. אחר כך נטל את הילד בזרועותיו. לאיטו קם מכריעתו והשאיר שלושה ארנבים מתים ואישה מתה שילדה את הילד הזה. לפני שהפנה עורף אל האם, הצמיד את רגליה ומשך את שמלתה על ברכיה. דומה שזה היה הדבר הנכון לעשותו.

"אלוהים אדירים," אמר בקול, המילים הראשונות שאמר תמיד כשעשה משהו טוב מאוד או רע מאוד. עדיין לא היה בטוח מהו המקרה הפעם.

הצייד הצעיר רץ אל הבקתה, וידע כי שם מבשלת עתה אימו ארוחת ערב ומחכה רק לארנבים שלו; כל השאר כבר היה מוכן. היא בוודאי שואלת את עצמה כמה צד היום; כדי להאכיל משפחה בת שמונה נפשות הייתה זקוקה לשלושה לפחות. לפעמים לכד ברווז, אווז או אפילו פזיון שתעה בדרכו מאחוזת הברון, שם עבד אביו. הערב צד חיה אחרת וכאשר הגיע אל הבקתה לא העז הצייד הצעיר לעזוב את שללו אפילו מיד אחת, על כן בעט בדלת ברגלו היחפה עד שאימו פתחה אותה. בדממה הושיט לה את מנחתו. היא לא עשתה כל תנועה מיידית כדי לקחת את היצור ממנו. רק עמדה, ידה האחת על חזה, ונעצה עיניה במראה העלוב.

"אלוהים אדירים," אמרה והצטלבה. הנער הרים עיניו אל פניה של אימו כדי לגלות בהם איזשהו אות לשמחה או לכעס. בעיניה הופיע עתה רוך, שהנער מעולם לא ראה בהן קודם לכן. הוא ידע שכפי הנראה עשה מעשה טוב.

"זה תינוק, אימא?"

"זה ילד קטן," אמרה אימו, מנידה את ראשה בצער. "איפה מצאת אותו?"

"ליד הנהר, אימא," אמר.

"והאֵם?"

"מתה."

היא הצטלבה שוב.

"רוץ מהר אל אביך וספר לו מה קרה. הוא ימצא באחוזה את אורשולה וינאק ואתה מוכרח להוביל את שניהם אל האם, ואחר כך דאג שיבואו הנה."

הצייד הצעיר הושיט לאימו את הילד הקטן, ולשמחתו לא שמט מידיו את היצור החלקלק. עתה, משהשתחרר מהחיה שצד, שפשף את ידיו על מכנסיו ואץ לחפש את אביו.

האם סגרה את הדלת בכתפה וקראה אל בתה הבכירה לשפות את הקדרה על התנור. היא התיישבה על שרפרף עץ, פתחה את כפתורי גופייתה ותחבה פטמה יגעה לפה הקטן והמכווץ. סופיה, בתה הצעירה, שמלאו לה רק שישה חודשים, תיאלץ לוותר על ארוחת הערב שלה הלילה. ובעצם, גם כל המשפחה.

"ולשם מה?" אמרה האישה בקול כשכרבלה בצעיף את זרועה ואת הילד. "אפרוח מסכן, עד שיבוא הבוקר כבר תמות."

אך היא לא שבה להביע את רגשותיה באוזני אורשולה וינאק הזקנה כאשר רחצה המיילדת את הגוף הזעיר, וטיפלה בשעת לילה מאוחרת בבליטת הטבור המעוקמת. בעלה עמד דומם מן הצד וצפה במתרחש.

"כאשר אורח בא הביתה — אלוהים בא הביתה," הכריזה האישה בצטטה את הפתגם הפולני העתיק.

בעלה ירק. "שיחטוף כולירה. יש לנו די ילדים משלנו."

האישה העמידה פנים כמי שאינה שומעת אותו בלטפה את השיער הכהה, הדליל, על ראש התינוק.

"באיזה שם נקרא לו?" שאלה האישה בהרימה עיניה אל בעלה.

הוא משך בכתפיו. "למי אכפת? שימות בן בלי שם."