מלחמות הקנאביס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מלחמות הקנאביס
מכר
מאות
עותקים
מלחמות הקנאביס
מכר
מאות
עותקים

מלחמות הקנאביס

5 כוכבים (6 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: אפדייט
  • תאריך הוצאה: אפריל 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור, בריאות
  • מספר עמודים: 416 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 56 דק'

תום וגנר

תום וגנר הוא יועץ אסטרטגי ומנהל קמפיינים פוליטיים.

תקציר

מה לא מספרים לנו על קנאביס, ומדוע?

תום וגנר, יועץ אסטרטגי ומנהל קמפיינים פוליטיים, נשאב לעולם הקנאביס הרפואי לאחר שאביו חלה בסרטן. בניסיון למצוא לו מזור, נקלע תום למסע מטלטל בו נדהם לגלות שמדיניות הקנאביס בישראל מפריעה גם לחולים במחלות קשות לקבל טיפול רפואי. כדי לסייע לאביו, נעזר תום בקבוצה יוצאת דופן: "מחתרת המלאכים", הפועלת מחוץ לממסד הרפואי, מסייעת לחולים תוך סיכון עצמי רב ונמצאת תחת איום מתמיד של מאסר והתנכלות ממסדית.

בעקבות זאת, איגד תום את עדויותיהם האותנטיות של מטופלים, מטפלים ואנשי מקצוע בתחום לספר מרתק, המספק הצצה נדירה לחצר האחורית של מערכת הבריאות: להשלכות הבלתי נתפסות של חוקי הקנאביס, לאינטרסים העומדים מאחוריהם, ולחייהם של האנשים שמסכנים את כל היקר להם כדי לעזור לזרים מוחלטים.

בין המספרים:

העיתונאי גיא לרר; הסטנדאפיסט גדי וילצ'רסקי; ניר "המלאך" יופטרו, שנעצר לאחר שסייע לחולי סרטן להפיק שמן קנאביס רפואי; אביגיל דר, שהבריחה שמן קנאביס מחו"ל לבנה האוטיסט; עמוס דב סילבר, מייסד טלגראס; נסים קריספיל, חוקר הצמחים הידוע שנידון למאסר בגין ניסוי בקנאביס; ד"ר ברקת שיף–קרן, מראשונות הרופאים שהחלו לטפל בקנאביס בישראל; שלומי סנדק, אבי מאבק הלגליזציה; מאיר קדוש, אב לילדה חולת אפילפסיה ששתה בקבוק שמן קנאביס בכנסת; דנה בר און, יו"ר עמותת הקנאביס הרפואי; ד"ר ג'וני גרינפלד, שסמכויותיו נשללו על ידי משרד הבריאות בגין מתן "מופרז" של קנאביס לחולים סופניים; אלעד מזון, מחלוצי הטיפול בשמן קנאביס מרוכז בישראל, ועוד עשרות עדויות עוצרות נשימה.

10% מהכנסות הספר נתרמות לסיוע לחולים במחלות קשות המטופלים בקנאביס רפואי.

פרק ראשון

פרק 1
החולה בחדר החקירות
מארה רובשק

לא רציתי להתחיל מהסיפור שלי ושל אבא. אבא לא היה אוהב את זה: הוא כנראה היה בוהה באוויר במבט לא מאוד מרוצה, ומפטיר כלאחר יד משהו כמו "בן אדם לא צריך להתחיל דברים מעצמו". אז החלטתי להתחיל ממארה. ולא כי הסיפור שלה כל כך חריג, יהיו בעמודים הבאים סיפורים שילחצו על הלב שלכם הרבה יותר חזק. אבל אני חושב שדווקא הסיפור של מארה היה זה שגרם לי לעצור, באמצע ההליכה, ולהגיד לעצמי "רגע! כל זה חייב להפוך לספר".

מארה גדלה בארצות הברית והחליטה לעלות לארץ. כמו כל עולה חדש, היא הייתה מוכנה להתמודד עם קשיי הקליטה, ובאמת לא היו חסרים כאלו. אבל הכול הסתבך עוד יותר כשטיפול שיניים רגיל השתבש לחלוטין, והשאיר את מארה עם תסמונת "העצב המשולש", המכונה לעיתים "מחלת ההתאבדות". בעברית פשוטה – מארה אכלה אותה.

בעקבות הפגיעה העצבית סבלה מארה מכאבים בלתי נסבלים באופן כמעט קבוע. הכאבים האלה חזקים כל כך, שהמחלה מכונה "מחלת ההתאבדות" כי רבים מהלוקים בתסמונת לא מצליחים להתמודד וטורפים נפשם בכפם. ככה, פתאום, בבת אחת – אדם בריא ומתפקד הולך לרופא שיניים, וכשהוא יוצא החיים שלו הרוסים.

מארה לא התייאשה ויצאה למסע חקירות רפואי כדי לנסות להבין מה יכול לעזור לה להתמודד עם הכאבים. הרופאים, כמובן, רשמו לה כל מיני סוגים של משככי כאבים, שמוגדרים "תרופות אופיאטיות", כלומר מבוססות על אופיום. אלה תרופות ידועות לשמצה מבחינות רבות – הן ממכרות מאוד, יש להן תופעות לוואי קשות, ולא מעט חולים מתים בעקבות השימוש בהן. בארצות הברית, ארץ הולדתה של מארה, מתייחסים כיום לתרופות האופיאטיות כאל מגפה של ממש – המוני חולים מדווחים שהם מתמכרים לתרופות הללו, מתנתקים מהעולם, ורבים מתים מתופעות הלוואי. בכל זאת, זה הפתרון העיקרי שמציעה המערכת הרפואית לסובלים מכאבים קשים. זה מה יש, אז זה מה שנותנים, וזה מה שמארה לוקחת.

אבל התרופות לא עבדו. במשך שנתיים היא לא הייתה מסוגלת ללעוס בצד ימין, עברה מרופא לרופא – שמונה רופאים שונים – ולא הצליחה למצוא איזושהי בשורה או הקלה בכאבים ששיתקו את חייה.

ואז, לפתע - תקווה. מישהו אמר לה משהו, היא התחילה לבדוק, חיפשה קצת בגוגל, כמה שאלות ובדיקות – והיא הבינה שיש סיכוי משמעותי ששמן CBD יכול לעזור לה.

לשמן הזה, שמפיקים מקנאביס, יש הרבה מאוד סגולות רפואיות. בעולם המערבי הוא חוקי בדיוק כמו במבה, מוכרים אותו אפילו בתחנות דלק. ובישראל? בישראל של שנת 2020 הוא בלתי חוקי בדיוק כמו הרואין. הוא נחשב לחלק מהקנאביס כמו כל חומר אחר שיש בקנאביס, וקנאביס הרי נחשב לסם מסוכן. אז למרות ש-CBD לא מסוכן בכלל, לא ממסטל, ויש לו אינספור שימושים בריאותיים – אי-אפשר לקנות אותו בארץ בלי רישיון מיוחד, מבלי לעבור על החוק.

מארה ממש לא ידעה את כל זה. היא עלתה לארץ ממדינה שבה CBD חוקי ונגיש לחלוטין, ולא תיארה לעצמה שכאן יהיה אחרת. למה שיהיה אחרת? הרי אין סיבה הגיונית שמשהו לא מסוכן, לא ממכר, לא מסמם, שמגיע מהטבע ויכול לעזור לך בבעיה בריאותית, יהיה לא חוקי, נכון?

לכן מארה עשתה בדיוק מה שעושים אנשים בארצות הברית במצבה – נכנסה לאינטרנט, מצאה שמן CBD מתאים, הזמינה משלוח בדואר וחיכתה, עם הרבה תקווה בלב. החבילה התעכבה והתעכבה, והיה לה קשה וכואב לחכות, אז היא הזמינה עוד אחת. וחיכתה.


אבל במקום השליח, הגיעה המשטרה. תפסו את החבילה שלה בדואר. בעולם המערבי זה אולי נחשב כאילו הזמנת בדואר שמן לוונדר או אלוורה, אבל בישראל מארה היא עכשיו מבריחת סמים בינלאומית. וכמו בסרט הוליוודי, מארה שחיכתה לתרופה שתציל אותה מהצרות שלה, מצאה את עצמה בתחנת משטרה. והנה לוקחים ממנה טביעות אצבע, והנה מצלמים אותה לתמונת "פוטו כלא" שתקשט את התיק הפלילי שלה, והנה היא נכנסת לחקירה אצל חוקר קשוח שמודיע לה שהיא מואשמת בהברחת סמים. אישה חולה ומבוגרת, שאף פעם לא הייתה לה בעיה עם החוק, מגיעה לחדר חקירות בלי שום מושג האם היא הולכת לכלא, לכמה זמן, ומה יהיה עם כאבי התופת שמהם היא סובלת, ועם הניסיון שלה למצוא איזשהו טיפול שיעזור.

בסופו של דבר, מארה הצליחה להסביר שהיא חולה, שכואב לה, שהיא רק ניסתה להזמין תרופה, ושלא היה לה מושג שהשמן לא חוקי. המקרה עבר מהחוקר לקצין, במעלה שרשרת הפיקוד, ומישהו בדרך הבין שמארה היא לא בדיוק ברונית סמים ושאולי כשכתבו את ספר החוקים ואת ההגדרות של הברחת סמים לא התכוונו בדיוק להכניס לכלא דווקא אותה עם המחלה שלה. מישהו הפעיל שיקול דעת, ושחררו את מארה הביתה.

אחרי שקצת התאוששה מהחוויה הקשה, המשפחה של מארה התחילה ללחוץ עליה לחזור הביתה, לארצות הברית. "אל תישארי שם," אמרו לה. "אם את צריכה לטפל בעצמך ב-CBD, בואי תעשי את זה פה. כאן זה חוקי ואין שום בעיה. לא מתקבל על הדעת שתמצאי את עצמך עוברת על החוק, כמו פושעת. בסוף יכניסו אותך לכלא רק כי ניסית למצוא טיפול לכאבים."

מארה חשבה על זה, אבל אז – החבילה הראשונה נחתה בארץ. אותה חבילת CBD, שמארה הזמינה בהתחלה והתעכבה, הגיעה לבסוף אחרי החבילה השנייה.

וכמו ברק שפוגע פעמיים בדיוק באותו מקום, כך גם החבילה השנייה נתפסה בביקורת שגרתית במכס. ושוב, במקום השליח הגיע שוטר. ושוב, כמו בסרט המשך של קומדיית כלא אמריקאית, מארה מצאה את עצמה בתחנת משטרה. ושוב לוקחים ממנה טביעות אצבע, ושוב מצלמים אותה תמונת "פוטו כלא", ושוב היא ממתינה על הספסל בין עבריינים, ושוב היא נכנסת לאותו חוקר, והוא צועק עליה: "תגידי, מה, את דפוקה? את שוב פה? עוד פעם הזמנת סמים מחו"ל? מה, את לא לומדת לקח?"

היא ענתה לו: "כן, אבל אני עדיין חולה."

תום וגנר

תום וגנר הוא יועץ אסטרטגי ומנהל קמפיינים פוליטיים.

עוד על הספר

  • הוצאה: אפדייט
  • תאריך הוצאה: אפריל 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור, בריאות
  • מספר עמודים: 416 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 56 דק'
מלחמות הקנאביס תום וגנר

פרק 1
החולה בחדר החקירות
מארה רובשק

לא רציתי להתחיל מהסיפור שלי ושל אבא. אבא לא היה אוהב את זה: הוא כנראה היה בוהה באוויר במבט לא מאוד מרוצה, ומפטיר כלאחר יד משהו כמו "בן אדם לא צריך להתחיל דברים מעצמו". אז החלטתי להתחיל ממארה. ולא כי הסיפור שלה כל כך חריג, יהיו בעמודים הבאים סיפורים שילחצו על הלב שלכם הרבה יותר חזק. אבל אני חושב שדווקא הסיפור של מארה היה זה שגרם לי לעצור, באמצע ההליכה, ולהגיד לעצמי "רגע! כל זה חייב להפוך לספר".

מארה גדלה בארצות הברית והחליטה לעלות לארץ. כמו כל עולה חדש, היא הייתה מוכנה להתמודד עם קשיי הקליטה, ובאמת לא היו חסרים כאלו. אבל הכול הסתבך עוד יותר כשטיפול שיניים רגיל השתבש לחלוטין, והשאיר את מארה עם תסמונת "העצב המשולש", המכונה לעיתים "מחלת ההתאבדות". בעברית פשוטה – מארה אכלה אותה.

בעקבות הפגיעה העצבית סבלה מארה מכאבים בלתי נסבלים באופן כמעט קבוע. הכאבים האלה חזקים כל כך, שהמחלה מכונה "מחלת ההתאבדות" כי רבים מהלוקים בתסמונת לא מצליחים להתמודד וטורפים נפשם בכפם. ככה, פתאום, בבת אחת – אדם בריא ומתפקד הולך לרופא שיניים, וכשהוא יוצא החיים שלו הרוסים.

מארה לא התייאשה ויצאה למסע חקירות רפואי כדי לנסות להבין מה יכול לעזור לה להתמודד עם הכאבים. הרופאים, כמובן, רשמו לה כל מיני סוגים של משככי כאבים, שמוגדרים "תרופות אופיאטיות", כלומר מבוססות על אופיום. אלה תרופות ידועות לשמצה מבחינות רבות – הן ממכרות מאוד, יש להן תופעות לוואי קשות, ולא מעט חולים מתים בעקבות השימוש בהן. בארצות הברית, ארץ הולדתה של מארה, מתייחסים כיום לתרופות האופיאטיות כאל מגפה של ממש – המוני חולים מדווחים שהם מתמכרים לתרופות הללו, מתנתקים מהעולם, ורבים מתים מתופעות הלוואי. בכל זאת, זה הפתרון העיקרי שמציעה המערכת הרפואית לסובלים מכאבים קשים. זה מה יש, אז זה מה שנותנים, וזה מה שמארה לוקחת.

אבל התרופות לא עבדו. במשך שנתיים היא לא הייתה מסוגלת ללעוס בצד ימין, עברה מרופא לרופא – שמונה רופאים שונים – ולא הצליחה למצוא איזושהי בשורה או הקלה בכאבים ששיתקו את חייה.

ואז, לפתע - תקווה. מישהו אמר לה משהו, היא התחילה לבדוק, חיפשה קצת בגוגל, כמה שאלות ובדיקות – והיא הבינה שיש סיכוי משמעותי ששמן CBD יכול לעזור לה.

לשמן הזה, שמפיקים מקנאביס, יש הרבה מאוד סגולות רפואיות. בעולם המערבי הוא חוקי בדיוק כמו במבה, מוכרים אותו אפילו בתחנות דלק. ובישראל? בישראל של שנת 2020 הוא בלתי חוקי בדיוק כמו הרואין. הוא נחשב לחלק מהקנאביס כמו כל חומר אחר שיש בקנאביס, וקנאביס הרי נחשב לסם מסוכן. אז למרות ש-CBD לא מסוכן בכלל, לא ממסטל, ויש לו אינספור שימושים בריאותיים – אי-אפשר לקנות אותו בארץ בלי רישיון מיוחד, מבלי לעבור על החוק.

מארה ממש לא ידעה את כל זה. היא עלתה לארץ ממדינה שבה CBD חוקי ונגיש לחלוטין, ולא תיארה לעצמה שכאן יהיה אחרת. למה שיהיה אחרת? הרי אין סיבה הגיונית שמשהו לא מסוכן, לא ממכר, לא מסמם, שמגיע מהטבע ויכול לעזור לך בבעיה בריאותית, יהיה לא חוקי, נכון?

לכן מארה עשתה בדיוק מה שעושים אנשים בארצות הברית במצבה – נכנסה לאינטרנט, מצאה שמן CBD מתאים, הזמינה משלוח בדואר וחיכתה, עם הרבה תקווה בלב. החבילה התעכבה והתעכבה, והיה לה קשה וכואב לחכות, אז היא הזמינה עוד אחת. וחיכתה.


אבל במקום השליח, הגיעה המשטרה. תפסו את החבילה שלה בדואר. בעולם המערבי זה אולי נחשב כאילו הזמנת בדואר שמן לוונדר או אלוורה, אבל בישראל מארה היא עכשיו מבריחת סמים בינלאומית. וכמו בסרט הוליוודי, מארה שחיכתה לתרופה שתציל אותה מהצרות שלה, מצאה את עצמה בתחנת משטרה. והנה לוקחים ממנה טביעות אצבע, והנה מצלמים אותה לתמונת "פוטו כלא" שתקשט את התיק הפלילי שלה, והנה היא נכנסת לחקירה אצל חוקר קשוח שמודיע לה שהיא מואשמת בהברחת סמים. אישה חולה ומבוגרת, שאף פעם לא הייתה לה בעיה עם החוק, מגיעה לחדר חקירות בלי שום מושג האם היא הולכת לכלא, לכמה זמן, ומה יהיה עם כאבי התופת שמהם היא סובלת, ועם הניסיון שלה למצוא איזשהו טיפול שיעזור.

בסופו של דבר, מארה הצליחה להסביר שהיא חולה, שכואב לה, שהיא רק ניסתה להזמין תרופה, ושלא היה לה מושג שהשמן לא חוקי. המקרה עבר מהחוקר לקצין, במעלה שרשרת הפיקוד, ומישהו בדרך הבין שמארה היא לא בדיוק ברונית סמים ושאולי כשכתבו את ספר החוקים ואת ההגדרות של הברחת סמים לא התכוונו בדיוק להכניס לכלא דווקא אותה עם המחלה שלה. מישהו הפעיל שיקול דעת, ושחררו את מארה הביתה.

אחרי שקצת התאוששה מהחוויה הקשה, המשפחה של מארה התחילה ללחוץ עליה לחזור הביתה, לארצות הברית. "אל תישארי שם," אמרו לה. "אם את צריכה לטפל בעצמך ב-CBD, בואי תעשי את זה פה. כאן זה חוקי ואין שום בעיה. לא מתקבל על הדעת שתמצאי את עצמך עוברת על החוק, כמו פושעת. בסוף יכניסו אותך לכלא רק כי ניסית למצוא טיפול לכאבים."

מארה חשבה על זה, אבל אז – החבילה הראשונה נחתה בארץ. אותה חבילת CBD, שמארה הזמינה בהתחלה והתעכבה, הגיעה לבסוף אחרי החבילה השנייה.

וכמו ברק שפוגע פעמיים בדיוק באותו מקום, כך גם החבילה השנייה נתפסה בביקורת שגרתית במכס. ושוב, במקום השליח הגיע שוטר. ושוב, כמו בסרט המשך של קומדיית כלא אמריקאית, מארה מצאה את עצמה בתחנת משטרה. ושוב לוקחים ממנה טביעות אצבע, ושוב מצלמים אותה תמונת "פוטו כלא", ושוב היא ממתינה על הספסל בין עבריינים, ושוב היא נכנסת לאותו חוקר, והוא צועק עליה: "תגידי, מה, את דפוקה? את שוב פה? עוד פעם הזמנת סמים מחו"ל? מה, את לא לומדת לקח?"

היא ענתה לו: "כן, אבל אני עדיין חולה."