קוביות של שוקולד

קולו של יהלי

פרק 1

בלה כהן מדשדשת בנעלי הבית שלה ופותחת לכדי סדק את הדלת.

"תראה, מרדכי, זה הנכד של הסֵגַלְסוֹנים, שבא מהצבא," היא לוחשת לבעלה, והוא שותק לרגע ואחר כך עונה, "עדיין ממשיך לבוא... אפילו שכבר אין בשביל מה."

אני עושה את עצמי לא שומע, חולף על פני הדלת הסגורה שלהם ומטפס לקומה השלישית. אני מוציא את המפתח, שעדיין נמצא אצלי, ומסובב אותו במנעול. הידיים שלי רועדות קצת. אני נכנס פנימה ומדליק את האור בדירה הריקה.

הכול נשאר פה כמו שהיה. כיסא הנדנדה, מדפי הספרים, השולחן הכחול. רק ריח התבשילים של סבתא כבר הספיק להתנדף.

אני מסתובב בבית שלהם ולרגע נדמה לי שהיא תכף תצא מאחד החדרים, תיגש אלי ותגיד, "אני רואה שאתה עצוב, יהלי. צלחת אחת של מרק קוּבֶּה תסדר לך את הבטן, אחר כך נטפל במה שיושב לך על הלב."

אני ניגש לפינת האוכל ופותח את הרדיו שחונה על רשת ב' ואחר כך סוגר. רק חודש עבר ואני כבר מתגעגע אליה. לסבא שלי אני מתגעגע כבר יותר משש שנים.

אני נכנס לסלון. במזנון עדיין מונחת חפיסת שוקולד אחרונה. אני מקלף את העטיפה ושובר לי ריבוע. המתיקות של השוקולד מתערבבת לי במליחות של הדמעות.

אני פותח את המגירה התחתונה, זו שבה הנחנו פעם את הדפים שעליהם כתבנו את כל מה שקרה. זה היה אחרי שהכול כבר נגמר וסבתא אמרה, "סיפורים אם לא כותבים אותם יכולים ללכת לאיבוד."

שש שנים לא נגעתי בסיפור הזה ועכשיו אני חוזר אליו שוב.