מנחם בגין

סיפורנו מתחיל בשנת 1868 בקירוב בבּרֶסְט, עיר קטנה בפולין הנמצאת כ-220 קילומטר מזרחית לוורשה, שבימים ההם הייתה תחת שלטון רוסי. חיו בה כ-30 אלף יהודים, שהיוו כמחצית האוכלוסייה (וקראו לעיר הזאת בריסק). שאר התושבים היו פולנים, רוסים לבנים וליטאים. באותה שנה בקירוב נולד זאב דב וולפוביץ' בגין, אביו של מנחם בגין, שהיה הבן הבכור במשפחה שמנתה תשעה ילדים. תחילה למד זאב דב ב"חדר" – בית הספר היסודי היהודי, שהיה דתי ולמדו בו בנים בלבד בני גילים שונים. אחר כך למד ב"ישיבה" מפורסמת בעירו. הוא הצטיין בלימודיו וחשב להיות רופא במקום להצטרף לעסקיו של אביו, שהיה סוחר עצים. כדי להתקבל לאוניברסיטה למד זאב דב גרמנית והתכונן לבחינות הבגרות. 
בגיל שבע עשרה, כשסיים את חוק לימודיו ב"ישיבה", ברח מבית הוריו לברלין במטרה להירשם לאוניברסיטה. סבו דלק אחריו, השיג אותו בתחנת הרכבת והחזירו אחר כבוד הביתה. כדי לנסות "לאלפו" שידך אותו אביו לבת של ידידים, אבל הניסיון כשל. כעבור שנה, לאחר שנולדה לזוג תינוקת, הסתיים הקשר בגירושים. הבת הזאת לא הוזכרה על ידי משפחת בגין ורק לעתים רחוקות היא מוזכרת בביוגרפיות שנכתבו על מנחם בגין. ידוע רק שלימים עלתה לארץ ישראל ומשם היגרה לארצות הברית.  
שלא בטובתו עבד זאב דב בעסק של אביו. את נחמתו מצא בנסיעות הרבות שהיו כרוכות בעבודה. כך ניתן לו לראות מקומות חדשים, להכיר אנשים שונים ותרבויות אחרות – דבר שלא היה שכיח כלל ועיקר בימים ההם. הוא הלך שבי אחר בתי הקפה של ורשה וחנויות הספרים שלה, ורכש שליטה בעברית, ביידיש, בגרמנית, ברוסית ובפולנית. זאב דב היה בקי בספרי הקודש ושמר מסורת, אך לא היה אורתודוקסי אדוק. שורשיו היהודיים השתלבו עם השפעות "העולם הגדול". מיודעיו בעת ההיא תיארו אותו כצעיר בעל מזג סוער ומרדן, ששנים רבות חיפש את עצמו – בתקופה שבה זה לא היה מקובל - עד שמצא את ייעודו, לפני שנשא אישה בפעם השנייה. הוא גילה את הציונות.  זאב דב נעשה חבר פעיל בקהילה היהודית בברסט, הצטרף לחוגים שונים והיה דובר ואחר כך מזכיר של הקהילה היהודית, כהונה שהסבה לו סיפוק רב.
כאשר הלך לעולמו בנימין זאב תאודור הרצל (1904-1860), חוזה מדינת היהודים, קרא זאב דב לקיום טקס לזכרו, בניגוד לרצונם של הרבנים, מתנגדי הציונות. יש גרסאות שונות להתגלגלות העניינים: סיפרו שזאב דב ואנשים פרצו לבית הכנסת כדי לקיים בו את הטקס; סיפרו שפרצו לבית הרב כדי לקחת את המפתחות של בית הכנסת; אמרו שזאב דב נעצר בידי המשטרה.  
ב-1905, שנה מאוחר יותר, השתתפו זאב דב ומרדכי שיינרמן (סבו של אריאל שרון) בארגון ההגנה העצמית היהודית בברסט. בימים ההם הייתה הגנה עצמית יהודית חיזיון נדיר בגולה.
בגיל 38, בשנת 1906, כעשרים שנה לאחר נישואיו הראשונים, נשא זאב דב לאישה את חסיה קוסובסקי, צעירה בשנות העשרים לחייה. מעט מאוד ידוע על משפחת אמו של מנחם בגין. אמרו שחסיה הייתה יפהפייה בעלת עיניים כחולות-אפורות בגון הפלדה. הוריה מתו בילדותה והיא גדלה בבית סבה האורתודוקסי. כיהודי דתי מן האסכולה הישנה, לא האמין הסב שאישה זקוקה להשכלה רחבה. מקומה של האישה בבית, בטיפול במשפחתה. חסיה הכירה את זאב דב כאשר משפחתה ביקרה אצל אביו. זו הייתה אהבה במבט ראשון, והם נישאו כעבור כמה שבועות. חסיה ידעה רק יידיש, אך אהבה לקרוא והייתה צמאה להרחבת אופקיה.
ילדם הראשון של זאב דב וחסיה בגין הייתה בת, שנולדה ב-1907. זאב דב קיווה שייוולד לו בן והתכוון לקרוא לו הרצל. כאשר הציע את השם הרצליה לבתו הבכורה, התנגדה אישתו והבת נקראה רחל, על שם אמה של חסיה. ב-1910 נולד להם בן, שהאב המאושר קרא לו הרצל.
הילד השלישי, בן הזקונים, היה מנחם, שנולד בברסט ב-16 באוגוסט 1913. אחותו רחל הייתה מבוגרת ממנו בשש שנים, ואחיו הרצל היה מבוגר ממנו בשלוש שנים. מנחם נולד ביום שבת, "שבת נחמו". ההפטרה באותו שבוע נפתחת במילים "נחמו, נחמו, עמי, יאמר אלֹהיכם" (ישעיהו מ, א) ומכאן נגזר שמו של מנחם. בלוח השנה העברי חל יום הולדתו בחודש אב, שבו מתאבל עם ישראל על חורבן בית המקדש בירושלים. שמו של מנחם רווי אפוא סמליות.  המיילדת שלו הייתה שיינרמן, סבתו של אריאל שרון. הסנדק בטקס ברית המילה של מנחם היה הרב של ברסט. מתנה יוצאת דופן שנתנה המנהיגות הציוניות המקומית, הייתה עוגה ענקית בצורת זר פרחים. מנחם בגין החל את חייו במזיגה של יהדות וציונות, שתלווה אותו כל ימיו.
בתחילת 1915 החלו תושבי ברסט, שהייתה עדיין תחת שלטון הצאר הרוסי, מרגישים את המלחמה. משפחתו של קצין רוסי גרה בקומה מעל משפחת בגין, וילדי משפחת בגין היו בבית כאשר חיילים הביאו את תרמילו למשפחתו ואמרו שהוא נפל בקרב. פליטים מגליציה – מרביתם יהודים – החלו מגיעים לעיירה. זאב דב הזמין כמה מהם לארוחה חמה בביתו פעמיים בשבוע.  על אף שלא רחש אהדה לרוסים, הוא חלק את מזונו עם חיילים רוסים שמצבם היה בכי רע. אך כל ימיו – מאז חלם לברוח לברלין וללמוד רפואה באוניברסיטה גרמנית – היה לבו עם הגרמנים. לבתו רחל אמר: "כשיבואו הגרמנים תראי את ההבדל!".  
בעת ההיא היה בית בגין מרכז חשוב של הקהילה היהודית. רבים ביקרו בו, בהם ציונים שדיברו על רעיונות של התנועה; וידידים ממועדון השחמט שבו היה זאב דב פעיל מאוד. עוזרת בית רוסייה, נטשה, הייתה נופחת בפחמים שבתוך המחם – "הסמובר" – שממנו שתו האורחים תה. כל אימת שבא אורח נכבד במיוחד, היה האב מציג את ילדיו לפניו.  
שנתיים שקטות בלבד עברו על מנחם הקטן בברסט. "לפני המלחמה", סיפרה אחותו רחל, "היו לנו חיים נפלאים [...] אבל מנחם נולד לתוך 'חלף עם הרוח'. המלחמה הרסה את הכול [...] בגיל שנתיים [...] לא הייתה לו ילדות כמו זו שהייתה לי או לאחי השני".  אחד הדברים המעטים הידועים לנו על שנות חייו הראשונות של מנחם, הוא שזאב דב היה מרים את בנו בזרועותיו, מצביע על כל מיני עצמים ושואל בעברית: "מה זה?". מנחם שמע עברית מאביו ויידיש מאמו. זאב דב האמין שעברית היא שפת העתיד, לשון הפעולה, המדע והאמנות, לא רק שפת התפילה, התנ"ך והעבר.  
זאב דב, שנודעה לו השפעה רבה בקהילה היהודית, לא חדל לשבח את הגרמנים ולא אחת הביע את תקוותו שגרמניה תנצח במלחמה. הוא חזר ואמר שייטב ליהודים עם ניצחון כזה. משום כך לא הופתע הרחוב היהודי כאשר הרוסים הגלו אותו. על פי אחת הגרסאות ניצל בנס מהוצאה להורג באשמת ריגול לטובת גרמניה.  גרסה אחרת היא שידידים ממועדון השחמט שהוא היה חבר בו, ביניהם קצינים רוסים, הם שהתערבו והצילו את חייו. הוא סירב בתוקף להסתיר את דעותיו ולהתרפס, כפי שהורגלו רוב היהודים לנהוג בשנות הגלות הרבות. התוצאה הייתה שנגזר עליו להיפרד מאישתו ומילדיו בשנות המלחמה. מנחם היה בן שנתיים כאשר הוגלה אביו, ולא ראה אותו במשך שנתיים.
אין בידנו מידע מפורט כיצד הסתדרו מנחם ובני משפחתו בהיעדרו של האב, שעה שרעמו התותחים. ידוע רק שרחל (שהייתה אז בת שמונה) כתבה במכתב למושל המקומי: "אנא, החזר לנו את אבא". באחד הימים אמר פלוני למשפחה שזאב דב יעבור בעיירה ברכבת. אך כאשר הלכה המשפחה לתחנת הרכבת בתקווה לנפנף לו בידיהם חלפה הרכבת מהר מדיי.  
במנוסתם מן הצבא הגרמני המתקדם, פנתה אמו של מנחם מזרחה עם שלושת ילדיה. היא העמיסה את הילדים וכמה צרורות על עגלה רתומה לסוס, ונסעה עם חמותה לבית דודן בדרוהיצין. כעבור יומיים הועלתה ברסט באש בידי הרוסים הנסוגים, וביתה של משפחת בגין היה למאכולת אש.  
המסע היה ארוך ומפרך, אך הילדים נהנו ממנו עד מאוד. זו הייתה הנסיעה הראשונה של בגין בחייו.  
כשהגיעו הגרמנים לוורשה, שם שהה זאב דב באותם ימים, והדרכים נפתחו שוב לתנועה, הוא החליט ליצור קשר עם דודנו בדרוהיצין. שמועות הסתובבו שהרוסים הרגו את האוכלוסייה המקומית, על כן לא היו לו תקוות גדולות למצוא מישהו. במקרה פגש את רחל במחלבה המקומית, לשם הלך לשאול היכן גרה משפחת בגין. כשראתה רחל את אביה נפלה על צווארו.  אבל כעבור זמן קצר שב האב ונעלם.
בינתיים יצא סבו של מנחם מעיי החורבות של ברסט בסירה הקטנה ששימשה לו להעברת עצים בנהר הבוג, ושט במורד הזרם עד קוברין. שם, ביער העבות שעל גדת הנהר, היו שני הצבאות ערוכים זה נגד זה. הזקן הניף דגל לבן והחליט להצטרף למי שיגיע אליו ראשון. רצה הגורל והיו אלה הגרמנים. הוא הציע להם דברי מאכל והם הראו לו בית קטן ליד הנהר שהיה ביתו של שומר הסכר אשר נמלט מפני הצבא המתקרב.
דומה היה שהחזית עוקבת אחר משפחת בגין ומתקרבת לדרוהיצין. איכרים רוסים גורשו מן המשקים כדי שלא יוכלו לשרת את הגרמנים או לספק להם מזון, והקוזאקים העלו באש את השדות.  באחד הימים בא פרש קוזאק אל ביתו של הדודן בדרוהיצין ושאל: "מי גר כאן, ז'ידים או רוסים?". השתררה שתיקה קצרה. מבעד לחלון יכלו הילדים לראות את רגלי הסוס. "רוסים", ענה הדודן בניב של איכר מקומי. הקוזאק הסתלק לו ורחל סיפרה כי הרגישה שחייהם ניצלו בנס. למחרת בא כוח גדול של קוזאקים, גירש אנשים מבתיהם והעלה הכול באש. רחל סיפרה על התייפחותם של האיכרים המגורשים, ומנחם בן השנתיים וחצי סיפר לימים כי נחקק בזיכרונו מראה של קוזאק ששפך נפט על הבית והצית אותו. אף על פי שזה היה לילה קר וגשום, לא הייתה להם ברירה אלא לישון תחת כיפת השמים.  
מנחם סיפר על הבריחה מדורהיצין, כיצד גוננה אמו עליו בגופה תחת העגלה כאשר פגזים גרמנים שהומטרו על הרוסים התפוצצו סביב. הוא הרגיש ש"היא הייתה מוכנה להקריב חייה למעננו".  
אפשר להבין את רגשותיה של חסיה, שהתייתמה משני הוריה בגיל רך ואחר כך נגזר עליה להגן על ילדיה לבדה במשך ארבע שנים (1919-1915), במלחמה. קל לראות כיצד ההתנסות האישית שלה אפשרה לה להבין את פחדיו הלא מילוליים של מנחם. כאשר תיאר מנחם לימים את אמו כקדושה בעלת טקט עצום, שהבינה אותו בלא אוֹמֶר, מתבררת הקרבה ביניהם. "הודות לאימא", אמרה רחל, "הצלחנו לשרוד את המלחמה. היא הייתה טיפוס רומנטי, אך עם זאת בעלת אופי חזק, חזק מאוד".  
למחרת בבוקר באו הגרמנים וחילקו עוגיות. להבדיל מהקוזאקים, הם לא איימו עליהם שיהרגו אותם אם לא יתנו להם את כספם. כעבור שנים רבות הודתה רחל, אחותו של בגין, כי בגלל הזיכרון הזה קשה היה לה לשנוא את הגרמנים כפי שיהודים היו אמורים לשנוא אותם, בגלל השואה.  
משפחת בגין יצאה מדרוהיצין ונעה מערבה כדי להתיישב בביתו של הסבא ביער שעל גדת הנהר בסמוך לקוברין. על פי אחת הגרסות, הראה להם זאב דב את הבית.  המסע היה ארוך ומפרך, אך כמו בעת הבריחה מברסט במועד מוקדם יותר, סיפרו שמנחם נהנה ממנו.
שנה תמימה חיו ביער, עשרים נפש בבית בן שני חדרים. הם ליקטו חיטה בשדה, טחנו קמח ואפו לחם, ולא סבלו חרפת רעב. הילדים, כולל מנחם, נהנו לשוטט ביער. הם התרוצצו בין עצי האורן ברגליים יחפות וליקטו פטריות, ואימצו לעצמם עורב שקראו לו הנס. המלחמה הייתה נטושה בקרבת מקום. חיילים רוסים הסתתרו ביער וחיילים גרמנים ניסו לאתר אותם, אך מנחם וחבריו בילו בנעימים, כפי שסיפר בזיכרונותיו. 
ואז חזר זאב דב והחליט שהילדים צריכים לחיות בעיר כדי ללמוד לפחות קרוא וכתוב. הם עקרו אפוא לקוברין, על אף שלא היה לזאב דב מקום עבודה שם.  המשפחה בת חמש הנפשות גרה בחדר אחד והרעב היה אורח קבוע בביתם.  רחל למדה בבית ספר והרצל למד ב"חדר". על פי אחת הגרסאות חזר זאב דב לפעילות ציונית.  אחרים אומרים שבילה עם משפחתו.  
רחל סיפרה שמנחם היה יקירה של חסיה, ובהיעדר אביו סביר שהיה קרוב שבעתיים לאמו.  כיצד השפיעה על מנחם בן השלוש או הארבע ההפסקה הפתאומית של הקשר הבלעדי עם אמו, כאשר חזר אביו? כיצד השפיע עליו המעבר ממשחקי ילדים לספסל הלימודים, כדי לספק את רצונו של אביו? אין ספק שהשינוי הפתאומי הכביד על המשפחה כולה, אך איש מהם לא התלונן. המעבר לקוברין מעיד על נכונותם של בני הזוג להקריב את מזונה המובטח של המשפחה ביער לטובת רכישת השכלה. כעבור שנים סיפרה אחותו של מנחם:

הייתה קונדיטוריה ליד ביתנו. ידנו לא השיגה לקנות עוגות. לא העזנו אפילו להסתכל בחלון הראווה. באחד הימים בא בנה של האישה שהשכירה לנו את החדר ובידו עוגה. מנחם ניגש אליו ושאל "תרשה לי להריח אותה?". אימא שמעה זאת ובפעם הראשונה מאז פרצה המלחמה, היא בכתה.  

רחמיה של חסיה נכמרו על בנה. ב-1918 שוב עזב זאב דב את המשפחה ועבר לברסט. "הוא השתעמם בקוברין", סיפרה רחל.  הוא ביקר אצלם בסופי שבוע. לאחר שנחתם הסכם ברסט-ליטובסק במרס 1918, חדלו הרוסים להילחם והגרמנים הסכימו לשקם את העיר שהייתה הרוסה והמשפחה לא יכלה לחזור אליה. זאב דב הצליח לקבל היתר מהגרמנים לתקן את בית הכנסת, וגם רשיון לבנות בית חולים.  הודות לשליטתו בשפה הגרמנית, התפרנס מכתיבת בקשות לשלטונות הגרמנים. הוא ארגן מפקד אוכלוסים בקהילה היהודית ושיקם את ארכיון הקהילה. משום שעבד בהתנדבות, נושאים מסמכים רבים מהזמן ההוא את חתימתו, בלי ציון תואר כלשהו. הוא בנה בתים רבים ליהודים, אך כדרכו לא דאג לעצמו ולא בנה בית למשפחתו.  
ב-1919 החזיר זאב דב את משפחתו לברסט. "הייתי כבן חמש ואני מיטיב לזכור את הדרך חזרה", סיפר מנחם בגין. "נסענו יום ולילה, מהלך מאות קילומטרים. אימא גילתה אומץ לא ישוער; היא לא הראתה כל סימני פחד מפני החיילים הרבים ששוטטו בדרכים. לבסוף שבנו הביתה, עם המיטלטלין המעטים שנותרו לנו".  
ואז עזבו הגרמנים וחזרו הפולנים – עד שגורשו שוב על ידי הצבא הסובייטי ב-1920. אבל בסוף
1921 הייתה ברסט שוב בידיים פולניות ונשארה פולנית עד 1939, כאשר נכבשה בידי היטלר. 
ללא כסף וללא המעמד הקודם, היה קשה למשפחה להסתדר בברסט. לזאב דב לא היה פנאי למנחם או לבני המשפחה האחרים.  רחל בת השתים עשרה, הרצל בן התשע ומנחם בן השש חזרו לספסל הלימודים, אבל עכשיו למדו בפולנית. רחל סיפרה שכל הילדים במשפחה כמהו לאהבתו של אביהם, אך הוא היה אדם נוקשה, פוריטן, ששמר מרחק מכל אדם. על אף שהיו קשורים מאוד זה לזה היו מעט ביטויים של חיבה גופנית במשפחה. עוד סיפרה רחל שמנחם הלך לבדו ברחובות העיר כדי לחפש גן ילדים. "הוא נכנס ועמד במסדרון עד שמישהו שאל אותו מה מבוקשו. 'אני בנו של מר בגין', הוא ענה, 'ואני רוצה להירשם לגן-הילדים".  
בהיעדרו של אביו היה על מנחם להיות מנחם ואביו בו-זמנית, דבר שכיח לילדים בנסיבות כאלו. הוא היה מודע לחשיבות הלימודים, כפי שלימד אותו אביו. רחל סיפרה שהוא הציג את עצמו בשמו של אביו, ממנו שאב את כוחו.
בכל אותן שנים קשות, לרבות הזמן שהיו פליטים, המשיך זאב דב בפעילותו הציונית. בקוברין הוא ארגן חגיגת ל"ג בעומר – זכר למרד בר כוכבא ברומאים בשנת 70 לספירה. בנוסף לשיפוץ בית הכנסת, הוא גם אסף כסף לבניית בית חולים יהודי, ועשה שירותים אחרים לקהילה היהודית. אז הוצעה לו המשרה של מזכיר הקהילה היהודית שהתאימה לו מאוד והוא ניצל במה זאת כדי להטיף ציונות.  
חסיה, האם, לא רכשה השכלה גבוהה, אך הייתה להוטה שילדיה ילמדו. כדי שיתמסרו ללימודים – סיפר מנחם כעבור שנים רבות – לא רצתה שהילדים יעזרו בניהול הבית, על אף שהייתה חולנית.  היא קראה בשקיקה, במיוחד רומנים, והיה לה כשרון משחק, שאותו ניצלה כאשר קראה ספרים באוזני ילדיה. היא גם ביימה מערכונים על גבורתם וסבלם של יהודים בימי קדם והציגה אותם לפני ילדיה ולפני חבריהם. היה לה קול ערב והיא הייתה שרה אריות מתוך אופרות לבני המשפחה.  "אימא הייתה יפהפייה", סיפרה רחל. "היו לה עיניים שקשה לתאר, שהיה בהן כל העומק של העצב היהודי, כל החום היהודי. היא הייתה אישה חכמה אבל פשוטה שידעה רק אידיש – ולכתוב כתובת באנגלית".  
מנחם למד בבית הספר היסודי "תחכמוני" של התנועה הדתית הציונית "המזרחי". אביו העדיף את בית הספר הזה על פני בית הספר החילוני "תרבות". בבית שמרו בני משפחת בגין על המסורת היהודית, אך את החגים הלאומיים היהודים חגגו בלהט רב. זאב דב אהב במיוחד את ל"ג בעומר, והיה מנצל את ההזדמנות לארגון יציאה ליער ולנשיאת נאומים הרואיים על עוז הנפש של היהודים שמרדו באימפריה הרומית האדירה.  
בערב שבת נהגו הילדים ללכת עם אביהם לבית הכנסת. אחרי ארוחת השבת החגיגית היו בני המשפחה קוראים לאור נרות השבת (לא היה חשמל ומים זורמים בבתים בזמן ההוא, וגם לא כבישים סלולים). הרצל קרא את כתבי אברהם מאפו, הסופר העברי הראשון בעת החדשה, או למד תלמוד, ומנחם קרא את "האגדות לבית דויד" (מזיגה של ציונות ודת יהודית). בבית הם קיימו את המצוות תוך איזון בין החיים המודרניים למסורת הדתית. זאב דב לא ביקר בבית הכנסת בכל יום, והיה מתפלל תפילות מעטות בלבד. זקנו היה גזוז, בניגוד לנוהג האורתודוקסי, וביום הכיפורים הורה לילדיו לצחצח את שיניהם ולהיזהר מבליעת מים. כעבור שנים רבות, כאשר נדרשה רחל לחתום על טפסים באוניברסיטת ורשה ביום שבת, שבו אסור ליהודים לכתוב, היה אביה גמיש די הצורך למצוא הצדקה לחתימתה - "רכישת השכלה היא שאלת חיים ומוות", אמר. "ובכן, תחתמי".  
זאב דב היה שחמטאי נלהב, ובילה שעות רבות ליד לוח השחמט במועדון מקומי. היה לו לוח מפואר בביתו, והילדים ראו זכות גדולה ברשות למרק אותו. מגיל שבע השתדל מנחם להצטיין בשחמט כאחת הדרכים להתקרב אל אביו  - "שיחקתי הרבה. אבי לימד אותי לשחק והיה בן זוגי הראשון בשחמט".  
רחל סיפרה שזאב דב ראה בעצמו "יהודי גאה" – זהות שאימץ בגיל מתקדם והפיץ בין כל הסובבים אותו בלהט של חסיד דתי, ומנחם נמנה עם תלמידיו.  הוא היה מקורב יותר לאביו מאחיו ומאחותו, משום שהרצל העדיף מתמטיקה ורחל הייתה בת.  כפי שקורה במשפחות רבות, שאיפותיו של האב לגבי ילדיו – המתבטאות כבר בשמות שניתנו להם (הרצל – שם ציוני, מנחם – שם מסורתי) - לא התגשמו. הרצל התרחק מאביו השתלטן והתמסר למתמטיקה, ואילו בן הזקונים, מנחם, הזדהה מאוד עם אביו.
התגלגלו לידינו כמה פרשיות ממקורות שונים (מנחם, רחל ואחרים), על התנהגותו של זאב דב בברסט לאחר המלחמה. הוא נהג להדליק חנוכייה בחג החנוכה ולהציב אותה על אדן החלון, והיה שולח את ילדיו לראות אם אור הנרות נראה למרחוק. זו הייתה דרכו להפגין את יהדותו.  פעם הציל שבעה עשר יהודים חברי המפלגה הקומוניסטית, שהפולנים האשימו באהדה לברית המועצות, כאשר הסווה אותם כתלמידי ישיבה ועזר להם לברוח. כעבור שנים רבות, כשהיו קומוניסטים בברסט רואים אותו קרב ובא ביום השבת, היו מכבים את הסיגריות שלהם לאות כבוד.  נאמנות לאחיו היהודים, גם אם לא הזדהו עם דעותיו הפוליטיות, אפיינה את זאב דב כל ימיו.
 ב-1920 באו הבולשוויקים לברסט. ב-1921 חזרו הפולנים. אך שני מקרים מן התקופה הבולשוויקית הקצרה נחקקו בזיכרונו של מנחם לצמיתות. הזיכרון הראשון הוא של חיילים רוסים המתדפקים על דלת הבית ומבקשים לחם. מבקשים, מדגיש מנחם, לא דורשים. הוא זכר את מדיהם המרופטים ואת רגליהם היחפות, אך פניהם לא היו עצובות והמורל שלהם היה גבוה. בערב הם היו שרים את שירי המהפכה ולאחר כמה כוסיות משקה חריף היה קולם מתעצם והולך.  מנחם התרשם מאוד מן העובדה שהרוסים בלי הציוד הצליחו להביס את הגרמנים המצוידים היטב.  כעבור כמה שנים, בעודו תלמיד בבית הספר היסודי, התבקש מנחם לכתוב חיבור בנושא "מה אני רוצה להיות כשאהיה בוגר": עורך דין, הוא כתב, כדי להגן על עניים ומקופחים.  אכן מגיל צעיר הזדהה מנחם עם מאבקם של החלשים. הזיכרון השני קשור באישה יהודייה, קומיסר של היחידה הצבאית שהתגוררה בביתם. היא עוררה סלידה בחזותה הקשוחה ובהתנהגותה הגברית, ובהתפארותה שהיא מסוגלת לירות באדם בלי להניד עפעף.  
זיכרון חשוב אחר מתקופת ילדותו של מנחם הוא של חיילים פולנים המלקים יהודים בגן ציבורי. הוא הודה שאינו זוכר הרבה משנותיו הראשונות, כולל שנות הלימוד בבית הספר היסודי, ושהוא מספר את מה שסיפרה לו אחותו, משום שזכרה הרבה יותר על חייו בילדותו.  אך בספרו המרד – זיכרונותיו מתקופת המחתרת בארץ ישראל – הוא מספר את האירוע הזה כזיכרון טראומטי ברור: "[הגנרל] ציוה להקהיל בגינת העיר המרכזית המוני יהודים והכריחם להסתכל במחזה [...] הייתי אז ילד בן שבע, אבל החרפה נחרתה בליבי ובזיכרוני לכל ימי חיי".  
רחל סיפרה שהוכו שני יהודים וכי מנחם לא היה שם, אך הוא שמע על כך מאוחר יותר. אחד היהודים מת מהמכות שספג, ורחל אמרה שהיא הכירה את בתו. הרופא שניסה להציל את חייו היה שכן שגר בקומה הראשונה של ביתם, ומת מהתקף לב כמה ימים לאחר מכן, כשאביו של מנחם עומד למראשותיו.  היהודים הוכו משום שהם נחשדו באהדה לברית המועצות.  
סביר להניח שמנחם לא נכח באירוע, אולם הדבר לא מנע ממנו להטמיע את הסיפור כטראומה שבה צפה בעצמו. כה עמוקה הייתה הזדהותו בגיל המוקדם הזה עם הגורל היהודי. 
כעבור שנים עדיין נשא מנחם בלבו את הטראומה הזאת, ובספר הזיכרון לברסט כתב את המילים הבאות בנוגע למלחמתו בבריטים שהילקו לוחמי מחתרת שלו: "מקץ עשרים וחמש שנה, בצאת הנוער העברי הלוחם לשבור את השוט של גנרל-שונא אחר, עוד זכרתי את הלקאת היהודים הפומבית בחורשת-הנוי, בלב העיר בריסק-דליטא".  
חבריו לכיתה של מנחם תיארו אותו כילד קטן ושברירי שחיפש חיבה.  זה גם הרושם המתקבל למראה תצלומים מילדותו.  הוא היה ביישן וסבל מליקויי דיבור - לעתים קרובות החליף את האות גימ"ל באות כ"ף. במסיבת יום הולדת של אחותו בשנות השבעים לחייה, הודה לה על כך שעזרה לו לגבור על ליקויי הדיבור שלו.  אבל מזכירת בית הספר היסודי "תחכמוני" זכרה את מנחם עומד על כיסא ונואם באוזני בני כיתתו.  כאשר נבחר לראשות הממשלה, סיפרה הגננת שלו, אווה פיטליק, שמנחם בן החמש היה ילד חכם ופעיל במיוחד, והיה צמא דעת.  
קל לשוות בדמיון את מנחם הצעיר מוצא רלוונטיות בדברי ההגדה של פסח: "שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם". אחותו של מנחם, רחל, מספרת שאביהם היה קורא את המילים הללו, "ושתי דמעות גדולות היו זולגות מעיניו".  בעיני מנחם זו לא הייתה הכללה מופשטת, כפי שנראתה ליהודים רבים, כי אם משהו שנגע עמוק בלבו. 
סמוך לפרשת המלקות שספגו יהודים בגן ציבורי בברסט, כאשר היה מנחם בן שבע, הרגו פולנים ביריות שלושים ושישה יהודים בפינסק בערב פסח. יהודי פולין ספגו הלם. עיתון ביידיש פרסם שיר מחאה שחסיה לימדה את מנחם, שמיד למד אותו בעל פה הודות לזיכרונו הצילומי. הוא היה עולה על השולחן ומדלקם את השיר באוזני בני המשפחה ואורחים.  גרסה אחרת מספרת שאביו נשא נאום ומנחם עמד על כיסא ודקלם את השיר שנפתח כך: "אל תטרח לבוא אלינו, אליהו הנביא. בליל הסדר השתא אין אצלנו סדר; על השולחן – מרה ירוקה במקום יין [...]". 
אמו של בגין מתוארת על ידי אנשים שמחוץ למשפחה כאישה שמיעטה בדיבור, שלא התלוננה מעולם, והניחה לבעלה להיות דומיננטי.  אבל, כפי שקורה לעתים קרובות, לכל ילד באותה משפחה יש אימא "אחרת", ומנחם ורחל חוו את אמם באופן שונה לגמרי. רחל סיפרה שאמם "שלטה בבית ביד רמה, קבעה מה מותר ומה אסור לעשות והילדים היו ממושמעים מאוד. הייתה לנו הרגשה מאגית שאם לא נשמע בקולה יקרה לנו משהו". מנחם נחפז לתקן את רושם הדברים: 

אמא לא הייתה שתלטנית, היא לא התערבה, לא שאלה שאלות מביכות. היא היתה אדם בעל טאקט נדיר. היינו שבים הביתה כשרצינו, והיא המתינה לנו עם ארוחה חמה, עם מילה טובה, עם כוס תה. היא דאגה לנו, אך הייתה זו דאגה שכולה חיוב. חיינו בחסות אהבתה, אך זו לא היתה חסות כובלת-חופש, להיפך. הרגשנו חופשים מאוד בבית. ואמא שמחה תמיד לשאון שהקמנו אנו וחברינו. תמיד קיבלה את ידידינו בסבר פנים יפות והיתה מכבדת אותם ככל שהשיגה ידה. אמא היתה משענת, לא שליטה; מנחמת, לא מקנטרת. היא היתה בעלת טאקט נפשי לאין שיעור; תמיד סבלה בלי להתאונן ובכך שימשה לנו מופת.  

דומה שלמנחם ולרחל היו מערכות יחסים שונות לגמרי עם אמם. הרגשתה של רחל שמנחם היה הילד המועדף מקבלת אישור נוסף בעקבות סוג הקשר המתואר. פעם אחר פעם מתאר מנחם את אמו כקדושה.  
בזיכרון מתקופת ילדותו כתב: "צל הפוגרום, הארוך כגלות, לא פסח על ביתנו, ויביא עימו את המגור, המקפיץ זיקנה גלויה על מבוגרים וזיקנה בלתי-נראית לעין על נפשות ילדים".  הוא מספר שהוא התבגר יותר מגילו הכרונולוגי, לא רק במונחים אינטלקטואליים כי אם גם בעצב, בהשוואה ליתר בני גילו. מגיל צעיר מאוד הרגיש קשר פיזי ממשי לגורל היהודים. הוא לא היה מסוגל לשחק ולבזבז את זמנו בהתמרדות נגד הוריו. היה עליו להיות מבוגר מגילו – אך עלינו לזכור שהייתה כאן ברירה, ולו גם לא מודעת, שכן לא כל יהודי בגולה בחר לוותר על חייו הפרטיים ולהזדהות עד כדי כך עם גורל העם היהודי. ושוב, נוצר הרושם שאפילו זיכרונות ילדותו אינם אישיים, כי אם קולקטיביים, ואנו מחפשים את מנחם הילד שנראה באחרונה בגיל שלושה או ארבע כשהוא משחק עם חבריו ביער כשאביו נעדר. מנחם כתב:

באחד מימי המגור ההם הוזעק אבי לרחוב שכן, שחיילים מזויינים ערכו בו הילולת פוגרום להאדרת תהילתה של פולין המחודשת. אבי הלך, ומיד פרצה השמועה לתוך כותלי הבית החרד, כי הוא לא ישוב עוד כי נורה ונהרג. אכן, אחד הפורעים היפנה את רובהו אל אבי, אף לחץ על ההדק, אף ירה אך החטיא את המטרה; והשמועה מקפיאת-הדם הקדימה את שובו של אבי. ומני אז הריני זוכר אותו מגן על אחיו בני עמו מפני נגישות והתקפות, מפני אימת טבח המוני או מפני חבל התלייה. 

כעס אינו נשמע מפי הילד בן השבע על האפשרות של אובדן אביו, רק פחד. אחר כך בולטת הזדהות מידית עם תפקידו כמצילם של היהודים. ילדים רבים בנסיבות דומות, היו אולי מבטאים רצון להיות חשובים יותר להורה מאשר שכן או רעיון פוליטי. הם אולי היו גם כועסים, אולי לא מיד אלא מאוחר יותר, על אבא שכמעט נטש אותם לנצח. הרגש היחיד כלפי אביו, שנחקק בתודעתו של מנחם, היה הערצה. 
אבל אחותו רחל אמרה על אותו זיכרון ילדות, שהיה פרי דמיונו של מנחם; שלא היה סביר ש"שומר פולני יירה בבגין העצור ויחטיא".  הפעם נזקק כנראה מנחם הילד להוספת מימד דרמטי-הרואי לזיכרון כדי לשכך את חרדתו. הגנות מהסוג הזה – כפי שנראה - ילוו אותו לאורך חייו. 
מעצרם השרירותי של יהודים היה דבר יומיומי. באחד הימים, כאשר היה מנחם כבן שבע, באו חיילים לבית המשפחה לעצור את זאב דב, שהיה מזכיר הקהילה היהודית. מנחם ישן ואילו הילדים המבוגרים יותר, רחל והרצל, בכו וחסמו את הדלת בניסיון למנוע את כניסת החיילים. אך זאב דב התייצב מולם ושאל אם יש להם צו מעצר. החיילים נבוכו והסתלקו. אנשים דיברו על קור רוחו של זאב דב ועל אומץ לבו, שהצילו אותו.  זה המקרה היחיד שבו נמצאה תגובה רגשית גלויה של ילדי המשפחה, כגון בכי, לטראומות שפקדו אותם. דומה שילד בתקופה ההיא, במיוחד עם אבא החושף את משפחתו לאירועים כאלה, היה צריך לפתח מערכת הגנה בלתי חדירה. 
בזיכרון ילדות אחר סיפר מנחם שאביו ניסה למנוע מחיילים פולנים לגזוז את זקנו של הרב, דבר שנהגו לעשותו.  היהודים המעורבים באירוע נלקחו למחנה צבאי והוכו באכזריות. אף על פי כן חזר זאב דב לביתו פצוע אך שמח. "הוא אמר שהוא הגן על כבודו של העם היהודי ועל כבוד הרב. אני זוכר אפוא שני דברים מילדותי: יהודים נרדפים ואומץ לבם של היהודים". 
במקרה אחר דרש פילסודסקי, נשיא פולין, במפגש עם הקהילה היהודית, שהיהודים יעצרו ספסרים יהודים שהשתלטו על השוק. על פי זיכרונות הילדות של בגין, ענה לו זאב דב בגאווה שהיהודים אינם חבורת מרגלים ולהבדיל מן הממשלה הפולנית אין להם משטרה חשאית שתפקידה לעצור פושעים. לדברי מנחם, הכחילו והאפירו פניו של פילסודסקי, אך מאז ואילך רחש "כבוד ליהודי ההגון והגאה הזה".  מנחם נהג לומר גם שמעודו לא פגש אדם אמיץ לב כאביו,  אך ידוע לנו שהיו יהודים אשר חששו שמא יתחולל פוגרום בגלל עמידתו היהירה של זאב דב.
גם במקרה הזה חשבה רחל שה"כבוד" שרחש פילסודסקי מתוך התנצלות כלפי זאב דב לאחר העימות ביניהם, היה המצאה של בגין.  אלה אינן כל הדוגמאות של הגזמה אפשרית, דרמטית והרואית, מצד מנחם. ילדים נוטים מטבעם ליצור "שקרים" כאלה בתקופת חרדה, כמצבו של בגין כאשר נודע לו שאולי אבד לו אביו, כדי לגבור על חרדתם. אם כעבור שנים הם נוטים לחזור על הסיפורים הללו ללא שינוי – כפי שקרה לבגין - מעיד הדבר על סגנון ההגנה שהתגבש.
מנחם נאם את נאומו הראשון בהיותו בן עשר. זאב דב, שנהג לארגן את חגיגות ל"ג בעומר שכללו נאומים, שירים, צעדות ותקרובת, הציע למנחם את הבמה כדי לשאת נאום שאותו כתב הילד בעברית. כ-5,000 יהודים האזינו למנחם שדיבר על גבורתו של בר כוכבא, מנהיג מרד היהודים ברומאים. רחל אמרה שהנאום נחל הצלחה.  לימים דיבר על האפשרות לרומם את רוחו של ציבור באמצעות נאום:

האמת היא, כי אומנות הדיבור כלל אינה ניתנת ללימוד [...] בשטח זה למעשה אי-אפשר ללמוד דבר. עובדה היא שכל בתי הספר לריטוריקה, מימי קדם ועד עצם היום הזה, לא הוציאו אפילו נואם אחד ששמו ילך לפניו. והמעטים, ששמותיהם חרותים על לוחות הזיכרון של עמיהם, לימדו את עצמם להשמיע את דבריהם.
ואיזהו הנואם? האם מי שקולו רם, לשונו מהירה, שפתו חלקלקות, בשרוולו מספרים, בפיו שלהבת הכובה עם צאתה? לא. זהו הנואם היודע לשלב את ההיגיון עם הרגש, את השכל עם הלב. זהו הנואם, אשר ממנו, מלבו וממוחו, נמשך חוט - לא, אלחוט! - אל לבותיהם ומוחותיהם של שומעיו, וברגעים מסויימים, כל השומעים נעשים שלמות אחת, והנואם נעשה חלק ממנה. 
 
על אף שבגין כתב את הדברים במקור לכבוד מורו, זאב ז'בוטינסקי (1940-1880), ששמו הלך לפניו כנואם יוצא דופן, אפשר ללמוד מהם משהו חשוב על סוג היחסים שהיו בינו לבין אביו, שהתפתחו לאותו סוג של קשר עם מורו. מנחם מתאר איך נואם מוכשר מתמזג עם מאזיניו במין הזדהות הדדית מרוממת. כך הוא ראה וחווה את מהות המסר של אביו ואת יחסיהם. אלא שבמקרה הזה היה מנחם הקהל והנואם היה אביו.