פרח סובב עולם

חוויות קמפינג אמסטרדם-פריז
בפאתי אמסטרדם ישנו כפר קטן בשם "הארלמרלידה". על פי המסורת ההולנדית, זה הכפר שבו הקריב את חייו הנס הקטן בסותמו את החור בסכר עם אצבעו, ובכך הציל את כל הכפר מהשיטפון שאיים להציף אותו.
שם, בהארלמרלידה, בין חוות של פרות וכבשים, שטחים חקלאיים בירוק בוהק ורשת תעלות מים זכים וכחולים, שבהם משייטים בנחת חבורות של ברווזים לבנים וחומים. שם השתרע השטח של יאן, בעל הקמפינג אליו הגענו. אלי, נציג החברה ומנהל הקמפינג, ואני הטבחית, בבוקרו של יום בחודש יולי. 
שבעה מחנות קמפינג בהם השתמשה חברת "קמפינגטורס" בכל קיץ, היו פזורים ברחבי אירופה. באמסטרדם שבהולנד. בוונציה, בפירנצה וברומא, שבאיטליה, בלוצרן, שבשוויץ, בפריז, שבצרפת, ובריביירה הצרפתית. שבעה מחנות שנתנו שרותי קרקע לקבוצות של נוער מטייל. בתקופה שטיולי "לפני צבא ואחריו" לא היו טיולים ליוון וקפריסין, עם או בלי אלכוהול, וחוויות מפוקפקות, או טיולים למזרח הרחוק, עם או בלי פטריות הזיה, מסיבות "פול מון" ושאר "מסובבי ראש". 
הטיולים האלה היו מיועדים לבני נוער, שעבורם להעז להחזיק ביד של נערה מהקבוצה, שמצאה חן בעיניהם, יכולים היו להאיץ את קצב ליבם למאתיים קמ"ש. נוער, שלא הייתה לו שום בעיה לישון בטיול באוהל עם שק שינה, עם עוד שלושה חברים באותו האוהל, שלא הייתה לו כל בעיה להתרחץ במקלחת ציבורית בה המים החמים זורמים לדקות מעטות אחרי שהכנסת מטבע לקופסה המפעילה את החימום, נוער שכיבס את בגדיו בלילה, במכונת הכביסה הציבורית, אם הייתה פנויה במקרה. ואם לא, אז ביד, מתחת לברז בחוץ.
באמסטרדם היה המרכז הלוגיסטי ממנו שלחו בכל שנה לפני תחילת העונה את כל המזון ה"קשה" לכל הקמפינגים, וזה היה באחריות נציג החברה.
הגענו למרכז שנמצא ליד הכפר התיירותי "זאנסה סכאנס" עם רשימות כדי לבדוק שאכן הכינו את כל המשלוחים כראוי. משטחים עמוסים במאות קופסאות שימורים גדולות, של אפונה וגזר, תירס, שעועית ירוקה וצהובה. שקים של סוכר, מלח, קמח, פרורי לחם, קפה, בקבוקי שמן, מיכלי פלסטיק באדום של קטשופ, צהוב של חרדל ולבן של מיונז, אבקת שוקו, שעד היום הריח הנפלא שלה נמצא באפי וממלא אותי געגועים רבים. צנצנות שוקולד נוטלה, וחומרי ניקיון. הוספתי דברים שעד להגעתי לא הכירו בקמפינג אותו ניהלו רק גברים...: מפיות עם ציורי ציירים אימפרסיוניסטים כדי להניח מתחת לצלחתו של כל סועד, מלחיות יפות, צנצנות לפרחים, על השולחנות. והכל מסודר על משטחי העץ ועטוף בניילון נצמד. המשאיות עומדות מוכנות להטענה כדי לצאת ולפזר את הציוד בכל שבעת הקמפינגים.
כך הייתה מתחילה עונת העבודה בקמפינג בכל שנה עבור הנציג והטבח של קמפינג אמסטרדם.
וכשכל הציוד יצא לדרך, התפנינו להקמת המאהל שיקבל את פני המטיילים שלנו. 
השטח שהוקצע לנו היה בקצה הצפון מזרחי של הקמפינג כולו. בשאר השטח היו אוהלים משפחתיים מהודרים של מקומיים שבאים לבלות את כל חודשי הקיץ בטבע.
אוהל חדר האוכל שלנו, ובהמשכו אוהל המטבח, הוקמו בצמוד לעמדת ברז לרחיצת כלים. המכולה בה נארז הציוד בסוף העונה הקודמת נפרק, וכל הסירים, המחבתות, הצלחות הכוסות והסכום סודרו כמו במסדר צבאי על המדפים.
לא רחוק מאוהל המטבח שלנו, בין עצים ועל משטח דשא ירוק, עמד אוהל חמוד של הוצה ומדלון, זוג הולנדים ללא ילדים. היא ילידת אינדונזיה והוא יליד אמסטרדם. זוג מקסים שהפכו באותו הקיץ לידידי נפש שלנו. עד לפני שנים מספר כשמלאו להם ארבעים, הם חיו באושר בעיר הארלם. הוצה, מהנדס בניין במקצועו, התמחה ברסטורציה ושימור של בתים עתיקים, והיא מזכירה וטלפנית, שעבדה בעבודות זמניות מטעם חברת "מנפאואר". 
וכשמלאו להם ארבעים, התעוררו יום אחד עם המחשבה שמשהו חסר, שהם חייבים שינוי בחייהם היציבים. כל אחד מהם בחר פריטים מספר שיקרים לליבו ואת כל השאר מכרו, כולל הבית בהארלם. הם קנו קראוון מתניע, ששימש להם בית מאותו היום. ארזו את מעט המטלטלים, את החתול השמנמן והציפור בכלוב, ועברו עם הקראוון אל שטח הקמפינג של יאן בהארלמרלידה בסמוך לאזור הקמפינג שלנו. הם היו מבלים שם את חודשי הקיץ, ובחורף היו מרימים עוגן ונוסעים דרומה בעקבות השמש לספרד. שם יצרו קשרים בכפרים, ובכל שנה היה הוצה משפץ בתים עתיקים שהוזמן אליהם מבעוד מועד, ומדלון הייתה ממשיכה לקבל גם שם עבודות דרך "מנפאואר" ומחליפה מזכירות וטלפניות שיצאו לחופש.
בכל בוקר היה הוצה מצחצח את שיניו ליד ברז רחצת הכלים שלנו, ופניו המחייכות היו ניבטות בחלון אוהל המטבח. "גוד מורנינג" היה מכריז, כשריח החביתה הטריה במחבת היה עולה באפו, וכמובן נענה בהזמנה לארוחת בוקר. 
בימים בהם לא היו מטיילים בקמפינג, היה זה עונג אמיתי להתחיל את הבוקר עם הוצה ומדלון בשיחה על דא ועל הא על כוס קפה מעולה, על שקשוקה וסלט ישראלי, גבינת עזים וחמאה אמיתית על לחם טרי. מצאנו את עצמנו, אלי ואני, כשגרירים מצוינים ודוברים מסבירים את המצב במזרח התיכון, את נושא הסכסוך הפלשתיני. דברים שהוצה במיוחד התעניין בהם לעומק, ובנוסף, השבעתי את סקרנותי בנושא הרסטורציה והשימור של בתים ואתרים עתיקים. כמובן שבהולנד לא מדובר בעתיקים כמו בארץ בני אלפי שנים אלא בתים בני מאה או מאה וחמישים שנה שיש להחליף את כל הצנרת למשל, ולשם כך יש להסיר בזהירות אריחים ומרצפות ישנות כדי להחזיר אותם למקום או לשחזר את אלה שנשברו במקרה.
בכל יום רביעי נהוג באמסטרדם להוציא מהבית למדרכה רהיטים ופריטים מיותרים, בבחינת: "האשפה שלך היא אוצר עבור מישהו אחר". והדברים שהוצאו למדרכות ממש לא היו "אשפה". ובכל יום רביעי היינו עושים סיבוב ברחובות אמסטרדם כדי לאסוף פריטים שישפרו את איכות חיינו בקמפינג, וכך נוספו לאוהל שלי, שידה וארונית ומראה עומדת, ואלי הוסיף לאוהל שלו כורסה ואפילו טלוויזיה, שלא עבדה אף פעם...
אוהלי המגורים למטיילים קמו בזה אחר זה בשורות מדויקות. אוהלים מצוינים עם יריעות עבות, בעלי רצפה מוגבהת בשוליים כדי למנוע חדירת מי גשמים, עם כיסוי מתקפל על חלונות האוהל מאותה הסיבה. שורות של מנורות נתלו לאורך ה"רחובות" בין האוהלים, ולקראת הגעת הקבוצה הראשונה, נפרשו מזרנים ועליהם פתקים עם ברכת "ברוכים הבאים" ועוגיית "לוטוס" עטופה בנייר אדום ממש כמו היום. על השולחנות בחדר האוכל הונחו צנצנות הפרחים ובהן חרציות ופרחי חיננית מהשדה. 
בכל פעם שהגיעה קבוצה חדשה, קיבל את פניה אלי. הוא היה עולה לאוטובוס, מברך את הבאים, ונותן להם הנחיות והוראות של "עשה ואל תעשה".
בבוקר היו המטיילים יוצאים עם המדריך שלהם לסיור של אותו היום, לא לפני שאכלו ארוחת בוקר ישראלית כיד המלך: חביתה, לפעמים שקשוקה, סלט קצוץ, גבינות. שוקו בריח שוקולד שוויצרי על טהרת החלב, ולא לפני שהכינו לעצמם כריכים עם נוטלה להמשך היום. 
וכשהיו עוזבים, היינו פנויים אלי ואני, לארגון הקמפינג, רחצת כלים, חיזוק יתדות האוהל וקניות. ובזמן הפנוי הייתי יוצאת להליכה בסביבה. תמיד היו בכיסי כמה פרוסות לחם עבור הברווזים בתעלות או קלחי כרוב לארנבים בכלוב שפגשתי בדרך. היחידה שלא קיבלה ממני שום כיבוד הייתה עז לבנה, שכבר בימים הראשונים, באחד מהטיולים הרגליים שלי, פתחה איתי חשבון. היא הייתה קשורה למלונה קרובה לשביל ההליכה. היא עשתה דווקא רושם ממש נחמד. זקן לבן קטן עיטר את סנטרה, והיא הסתכלה עליי במבט סקרן, כאילו שאלה: "הי, מי את? אני לא מכירה אותך?" 
"שלום עז", אמרתי לה בחביבות. "מה שלומך?" היא לא ענתה. "תראי איזה יום יפה", המשכתי, היא התחילה לרקוע ברגלה כמו איזה שור שעומד לזנק. "מה קרה לך? למה העצבנות הזו?" שאלתי. ואז היא נתנה זינוק לעברי, ורק העובדה שהחבל שלה היה קצר מספיק, מנעה ממני לקבל נגיחה איומה מקרניה. נרתעתי לאחור. היא קפצה על גג המלונה ועמדה שם כמו כנר על הגג, וכך פגשתי אותה בכל פעם שעברתי לידה בשביל, עומדת על הגג בתנוחת התרסה נגדי. 
בערב היו חוזרים המטיילים לקמפינג עייפים, מלאי חוויות, ורעבים, ואני חיכיתי להם עם ארוחה חמה. על השולחנות היו פרושות המפיות עם ציורי החמניות של ואן גוך, בריכת הנימפאות של קלוד מונה, ובצלחות הוגשו לעיתים שניצלים עם פירה, או קציצות עם אורז, גולש עם פתיתים, ירקות מאודים וסלט. ולקינוח תמיד משהו מתוק: פרי או לפתן או עוגה. "ממש כמו בבית, ממש כמו אצל אימא", נהגו להחמיא לי. 
כל כך נהניתי לראות אותם יושבים ואוכלים בתיאבון ולשמוע את סיפור החוויות שלהם מאותו היום: המוזיאונים בהם ביקרו, "כיכר הדאם", שוק הפרחים שבעיר, על שפע הפקעות הבצלים והמזכרות שבו, על שיט התעלות שעשו בסירות עם תקרות הזכוכית, דרכן ראו את חזיתות הבתים שנראו אז ונראים לי כך גם כיום, כאילו הם רק לוחות מעץ, תפאורה להצגה, ציינו תמיד את הבית הצר ביותר באמסטרדם ואת בתי הסירות בהם מתגוררים אנשים ממש על המים בתעלות, ותמיד השיחה בינינו התארכה והפכה רצינית, כשסיפרו על הביקור המרגש ב"בית אנה פרנק".
לעיתים הצטרפתי אל הקבוצה וטיילתי איתם. זכור לי אותו היום כשנסעתי עם יהודה המדריך וקבוצתו צפונה. עברנו את הסכר הגדול "אפסלאוטדייק", המפריד את ימת "אייסלמיר" מהים הצפוני. טיפסנו במעלה המדרגות אל מגדל התצפית עם כוס שוקו חם, כדי לראות ממש את הפרש גובה המים בין הימה הכלואה בתוך המדינה לבין הים הצפוני. 
רק כאשר עומדים שם למעלה ורואים במו עינינו את הפרש ששת המטרים בין הימה הרגועה בה משייטים להם ברבורים לבנים ושחורים, המותחים את צווארם בגאווה, ובין הים הסוער לעיתים והגלים המתנפצים, על הסכר, רק אז מבינים באיזו סכנה קיומית נמצאים תושבי הולנד יום יום ושעה שעה, כשהם נתונים לחסדיו של אותו סכר, 32 ק"מ אורכו ו-90 מטר רוחבו. לא לחינם אמר לי פעם מדריך חבר: "את יודעת אריאלה, בכל פעם שאני מגיע להולנד, אני לא ישן בשקט בלילה, ואני פוחד שאם יהיה סדק קטן בסכר הצפוני ולא יהיה שם איזה הנס קטן שידחוף את אצבעו ויעצור את מי הים הסוערים המתחילים לחלחל, מה יהיה עלינו". בכל פעם שעמדתי שם למעלה במרומי המגדל על המבנה האדיר שבנוי מטונות רבים של אבני בזלת מחוברים בטיט ובמלט, אני נזכרת בדבריו של אותו המדריך. 
כאשר עוברים את הגשר, מגיעים לחבל פריזלנד. המשכנו עם יהודה וקבוצתו לכפר קטן בשם "חיטהורן". כפר שנראה כאילו יצא מספר אגדות. עולים על סירה שמונעת במנוע חשמלי שקט כדי לא להפריע את מנוחת השכנים ומתחילים בשיט קסום בתעלות, בין בתים קטנים וחמודים, גינות מטופחות עם המוני גמדים במצנפות צבעוניות, פטריות אדומות עם נקודות לבנות, עציצים פורחים בשלל צבעים, גשרי עץ קטנים מחברים גדה לגדה, ופתאום נפתח הנוף ומולנו משתרע אגם רחב ידים בשם "מולנגאט", שפירושו תמיד הצחיק אותי: "חור בטחנה". יהודה, שהתגלה כשובב גדול למרות היותו מנהל בית ספר רציני בשאר חודשי השנה, הלך לחלק האחורי של הסירה, פשט את מכנסיו, וכשהוא לבוש רק בתחתונים לבנים עם לבבות אדומים, כולנו החסרנו פעימה כשראינו אותו קופץ למים, אבל להפתעתנו הוא נשאר לעמוד, והמים הגיעו לו עד לגובה הברכיים. כמובן שכולנו צחקנו עד דמעות. יהודה היה באמת שובב גדול. אהוב מאוד על מטייליו. הוא היה נוהג לבא בטיולים הראשונים שלו בעונה כששערו וזקנו צומחים פרא. הטיולים באותם ימים היו ארוכים, בין שבועיים לשלושה, ולפעמים אף יותר, והקיפו כשלוש, ארבע ואפילו חמש מדינות. לקראת אמצע הטיול, יהודה היה מנצל זמן חופשי, ניכנס למספרה, מפקיד את ראשו בידי הספר, ידידו משנים קודמות, והיה יוצא משם כעבור כחצי שעה, כשראשו קירח ומבריק ופניו חלקות כפני תינוק בן יומו. וכשהגיעה השעה בה אמור היה לפגוש את קבוצתו, היה מגיע לנקודת המפגש, מסתובב בין המטיילים, ואף אחד לא היה מזהה אותו. באחת הפעמים נוכחתי במקום, וזה היה באמת מצחיק, לראות את המטיילים מודאגים מכך שהמדריך לא הגיע ואת הפתעתם והתדהמה על פרצופם כשהזדהה לפניהם.
שוק הגבינות באלקמר
לפעמים בימי שישי, כשלא היו מטיילים בקמפינג, נהגנו אלי ואני, לבקר בעיירה אלקמאר, שם נערך שוק גבינות ססגוני. אם רוצים באמת ליהנות מאותו היום, כדאי להגיע מוקדם. 
בעלי החוות הרבות של יצרני הגבינות ברחבי הולנד מגיעים לשם לבושים בלבן ועל ראשם מגבעות בצבעים שונים. כל חווה יש את הצבע שלה. כיכרות עגולים צהובים של גבינות, מכוסים במעטה שעווה מבריק, מורדים מהמשאיות, ומועמסים על משטחים קעורים מלוחות עץ, כשבכל קצה שתי ידיות. כאשר המשטח מלא בכיכרות הגבינה, מעמיסים האיכרים את הידיות על כתפיהם, ובצעדי דילוג מצחיקים מובילים את כל הכבודה הזו אל בית השקילה שנמצא בבניין עיריית אלקמאר. 
בשעה 12:00 בצוהריים, מתפזרים האיכרים עם הגבינות, ונעלמים הדוכנים בהם ניתן לקנות חריצי גבינה טעימים מהאזור. תוך דקות, "כיכר ואכפליין" כולה מוקפת מסביב בשולחנות קטנים עם מפות בד משובצות, עם שמשיות צבעוניות מעליהם וכיסאות עץ אחידים, וזה הזמן לשבת וליהנות ביום שמש קיצי, מארוחת צוהריים טעימה מאחת המסעדות שמסביב, או מכוס בירה מקומית מהחבית, עם צ'יפס מצויין, או כוס קפה עם עוגה. שם קניתי את דגם תחנת הרוח הראשונה, שהעתק שלה עדיין מסתובב בחצרי. בהחלט היו אלה ימי שישי מענגים באלקמאר.
בוקר אחד, כשקמתי מוקדם כהרגלי להכין את ארוחת הבוקר למטיילים, הבחנתי שהחלב החמיץ. מיהרתי לאחת החוות בסביבה מכיוון שידעתי שיש להן מחלבה, וביקשתי לקנות חלב. "יש לי חלב שזה עתה חלבנו, תצטרכי להרתיח אותו לפני שימוש", אמר האיכר. הרתחתי, אפילו פעמיים. הקרום שהצטבר למעלה היה מדהים. והחלב, היה לו טעם של חלב של פעם שכבר מזמן שכחנו. שמחתי כל כך על יחסי השכנות עם הפרות.
"קופי שופ" באמסטרדם, זה לא רק קפה
יום חופשי נוסף מצא את אלי ואותי מטיילים ברחובות אמסטרדם. כידוע, כאשר על חלון ראווה באמסטרדם מופיע השלט "קופי שופ", ברור שקפה זה לא מה שמחפשים שם. עוגיות חשיש נמכרות שם כמו קרואסונים בפריז. 
חשבתי בליבי שפעם אחת חייבים לנסות. התלבטתי. מלאך טוב בגלימה לבנה עם הילה מעל ראשו לחש לי: "עזבי, מה את צריכה את זה, למה להסתבך"? מולו עמד שד אדום עם קרניים וקילשון בידו וצחק: "ההא ההא... פחדנית. מה כבר יקרה לך? תנסי". התפתתי. נכנסתי ל"קופי שופ" הראשון שפגשנו, כשליבי פועם חזק ומהר. "אני מבקשת מאפין", גמגמתי בלחש. 
המלאך עם ההילה לא מוותר: "תברחי, מה את עושה פה, עוד לא מאוחר". אבל הברמן עם הגלימה האדומה, הקרניים והקילשון כבר מושיט לי מאפינס שוקולד במפית. האמת שזה נראה כמו שוקולד, אבל הריח היה שונה. 
התחלתי לדלג בין המרצפות מרחוב לרחוב, מגשר לגשר, מתעלה לתעלה עם ה"מאפין" בידי, כשאני כל הזמן משוחחת עם עצמי: לטעום או לא? לנגוס או לא? האם אגדל או אתכווץ, כמו שקרה לעליזה בארץ הפלאות כשנגסה בעוגייה. "עזבי", ממשיך המלאך, "פחדנית", צועק השד. 
ואני מהלכת ברחובות, מתפעלת מהבתים העתיקים. תורני האוניות שבנמל חולפים, וכאילו מרחפים בין הבתים. סירות קטנות שטות הלוך ושוב ועוברות מתחת לגשרים עליהם טיילנו. פעמוני הכנסיות מצלצלים, וכל אותו הזמן העוגייה נמעכת בין אצבעותיי, ובראש מהדהדות המלים: לטעום או לא?