לילי

פרולוג

בימים כמו היום אני חושבת לעצמי שהלוואי שהייתי מתה.

"לילי אנדרסון, תזיזי את התחת המכוער שלך לכאן ברגע זה. אל תגרמי לי לרדוף אחרייך," צועק אבא.

הוא כועס. ידעתי שאני בצרות ברגע ששמעתי אותו חוזר מהעבודה. שכבתי על הרצפה בחדר השינה שלי וניסיתי לעשות שיעורי בית במתמטיקה. הוא טרק את דלת הכניסה חזק כל־כך עד שהחלונות שבחדרי רעדו ואז ידעתי, ידעתי שאני בצרות.

"לילי אנדרסון!" הוא צועק שוב.

ברגע ששמעתי אותו צועק רצתי למקום המסתור שלי. התיישבתי בארון שבמסדרון, נצמדתי לפינה כמה שיותר. המעיל הישן של אימא היה תלוי מולי ועדיין יכולתי להריח את ריחו הקלוש של הבושם בו נהגה להשתמש.

"לילי אנדרסון!"

אני שומעת את הכעס בקולו וכבר מרגישה את הכאב שייגרם לי. כאשר הוא פותח את דלת הארון אני יודעת מה מצפה לי. אני עוצמת את עיניי בחוזקה עד ששום אור לא חודר מבעד לעפעפיי ומניחה את ידיי על אוזניי כדי שלא אשמע אותו.

"אני נשבע באלוהים שאם אצטרך לחפש אותך, לא תוכלי לשבת במשך חודש."

ברכיי מקופלות לחזי. אני מנסה להפוך את עצמי לקטנה, בלתי נראית, כדי שישכח שאני כאן. אני מתנדנדת, ממלמלת לעצמי 'בית הספר בטוח. בית הספר בטוח. בית הספר בטוח'. אני ממשיכה לחזור על המנטרה כי בעוד כמה שעות אחזור לבית הספר. אולי מחר אוכל ללכת לספרייה אחרי הלימודים, להישאר שם עד שתיסגר ואז להתגנב הביתה אחרי שאבא יתעלף לאחר ששתה יותר מדי.

זה לא היה כך בעבר. אני בת שתים־עשרה ואני זוכרת זמנים שבהם אימא, אבא ואני היינו מאושרים, אבל זה היה לפני שנים. זמן רב עבר מאז שרר אושר בבית הזה. אולי עוד לפני שאימא מתה. מאז לא היה עוד יום אחד מאושר.

אימא מתה כשהייתי בת תשע. אני לא זוכרת הרבה ממנה, אבל אני זוכרת שהיא אמרה לי כמה אני מכוערת, איך החיים היו טובים יותר אם הייתי נלקחת מהם, איך לעולם לא אהיה מישהי בעלת ערך כי אני טיפשה ומכוערת.

לפעמים אני חולמת על דברים שמחים. אני חולמת שאני, אימא, אבא וילד קטן ובלונדיני הולכים לפיקניק. השמש קורנת מעלינו כשאנחנו משחקים בחוץ, אוכלים כריכים טעימים שאימא הכינה ושותים לימונדה ביתית. בחלום אנחנו מבלים שעות בחוץ, צוחקים ומדברים ופשוט נהנים. אימא אומרת לי כמה אני יפה וכמה היא אוהבת אותי, היא משחקת בשערי, קולעת לי צמה ואז אנחנו קוטפים פרחים, לוקחים אותם הביתה ומניחים באגרטל. בחלומות האלה אבא מחייך וקורא לנו 'הבנות שלו', הוא כל הזמן מנשק את אימא ומחבק אותי, מרים את הילד הקטן על כתפיו ורץ סביב הפארק, מנסה לתפוס את העננים.

אני אוהבת את החלומות האלה, נאחזת בהם ומייחלת לכך שהם היו אמיתיים, אבל אימא מעולם לא הייתה כזו ואבא לא מדבר הרבה מלבד כדי לומר לי כמה אני מכוערת וחסרת תועלת. הוא בכלל לא מתייחס אליי הרבה, הוא פונה אליי רק כשהוא רוצה להרביץ לי.

אני שומעת אותו מסתובב בבית. לוחות הרצפה חורקים והרטט שיוצרים צעדיו עובר דרך הרצפה אל המקום עליו מונח ישבני. אני עוצמת את עיניי חזק יותר ומנסה לנשום בשקט ככל שאני יכולה.

בבקשה תסתלק, אבא. בבקשה תסתלק.

ליבי פועם מהר. ידיי רועדות ואני משתדלת שלא לחשוב על מה שיקרה ברגע שהוא יפתח את דלת הארון. שקט כל־כך. הרעש היחיד הוא ליבי הפועם באוזניי. שום דבר אחר. לא לחישה, לא רשרוש... כלום.

אולי אבא הלך. אולי הוא הלך לפאב לשתות. אולי... אולי הוא איננו ולא יחזור לעולם. אני נושמת עמוק ונרגעת. כתפיי צונחות ואני מפסיקה להתנדנד, מורידה לאט את הידיים מהאוזניים ומרגישה שמחה כי אני לא שומעת אותו צועק עליי. אני לא שומעת אותו בכלל.

אני פוקחת את עיניי לאט, אבל משהו לא בסדר. אור חודר אל הארון. אני אפילו לא זוכה להזדמנות לפקוח אותן במלואן לפני שיד מחוספסת מושטת פנימה, תופסת בקוקו שלי ומושכת.

"אמרתי לך שיהיה גרוע יותר אם אצטרך לחפש אותך," אומר אבא כשהוא גורר אותי בשערי אל מחוץ לארון. אני אוחזת בראשי, מנסה נואשות למנוע ממנו לקרוע את שערי, מנסה למצוא ברגליי נקודת אחיזה ברצפה המלוכלכת. "בבקשה, אבא, בבקשה, אתה מכאיב לי," אני מתייפחת, מתחננת בפניו.

"אז היית צריכה להביא את התחת המכוער שלך אליי כשקראתי לך, כלבה טיפשה וחסרת ערך," הוא אומר, אבל עכשיו קולו רגוע כשהוא ממשיך לגרור אותי לעבר חדר המשפחה. הוא הכי מפחיד עכשיו, כשקולו נמוך ועיניו מלאות שנאה.

הוא זורק אותי על משענת הספה ופוסע לאחור כדי להביט בי. אני מרימה את מבטי, הוא הכי כועס שאי פעם ראיתי אותו. "חתיכת מטומטמת ומכוערת," הוא אומר, צועד הלוך ושוב לפניי.

"סליחה על מה שעשיתי, אבא. אני מצטערת." אני מתכנסת בעצמי, מנסה להקטין את עצמי ככל האפשר.

"את פשוט טיפשה מדי, הא?" הוא יורק ומרים את ידו כדי לגרד בסנטרו.

"אני מצטערת," אני אומרת שוב. דמעות לוהטות מחליקות במהירות במורד לחיי. הראש שלי כואב מכך שמשך בשערי, אבל אני לא מעזה לנסות ולשפשף את המקום.

"חתיכת זבל מכוערת." הוא בועט ברגלי בעזרת מגפו.

הכאב מיידי ואני מרגישה כאילו הרגל שלי מתנפצת. "בבקשה, אבא," אני מתחננת שוב, קוברת את פניי בידיי, אבל נראה שהתחנונים שלי אף פעם לא עובדים. שום דבר לא עובד.

אני צריכה לספוג את המכות בשקט כי זה מה שבנות טיפשות ומכוערות עושות.