האחים מקאליסטר 2 - כשהסערה פורצת

פרולוג

שיילו

"בבקשה, מוֹ־מוֹ, את הבטחת," התחננתי. היא משכה בחבל העבה, העלתה את מלכודת סרטני הנהרות שהייתה קשורה אל המזח שלנו ורוקנה אותה לתוך צידנית ישנה בצבעי כחול ולבן. "זה הדבר היחיד שאני רוצה ליום ההולדת."
"הו, שֶר בֶּבֶּה, קטנה שלי," היא הרימה ידיים באוויר והסתובבה אליי. הפנים של מו־מו היו מקומטות כמו עור ישן, אבל עיניה היו בצבע אפור צלול. כמו אגם קפוא. גם העיניים שלי היו אפורות, אבל הן לא היו צלולות כמו עיניה אלא סוערות.
נעצתי בה עיני גור מתחננות וחייכתי חיוך מתוק. היא צבטה את הלחי שלי ולא התאמצה להיות עדינה. לידיים שלה היה ריח של סרטני נהרות. "איך אני יכולה לסרב לפרצוף הזה?"
היא עמדה לעשות את זה. זה באמת קורה. התרגשתי כל כך עד שכמעט הקאתי. הרגשתי שנחיל צרעות משתולל לי בתוך הבטן. היום אדע סוף־סוף מה צופן לי העתיד.
"אני רוצה לדעת הכול." העץ חרק מתחת לכפות רגליי עם כל צעד והצידנית שהחזקתי התנגשה ברגל שלי כשניגשנו אל צד הבית. היא פתחה את הברז ועזרתי לה לשטוף את הסרטנים המכוסים בוץ. לַנדרי, אחי, היה צריך לעשות את זה, אבל הוא הסתלק עם החברים שלו והשאיר אותי מאחור. כמו תמיד. זו לא הייתה המטלה החביבה עליי, אבל תלונות לא היו עוזרות לי לסיים מהר יותר. כשהמים הצטללו והסרטנים היו נקיים, הכנסתי את הצידנית אל הבית בעצמי. הייתי להוטה לסיים לפני שלנדרי יגיע הביתה עם החברים המטומטמים שלו ויהרוס הכול.
העששיות שנתלו מקורות העץ התנדנדו ברוח החורפית, ותנין עשוי קרמיקה קידם את פניי ליד דלת הכניסה. גרנו בבקתת עץ על שפת הביצה. צבע הטורקיז שלה התקלף וחשף את האפור שמתחתיו, וגג הפח היה חבוט וחלוד. נדחקתי בצפיפות שבין מערכת התופים, הקלידים והגיטרות שמילאו את החדר הקדמי שבו עשינו חזרות, הכנסתי את הצידנית אל המטבח והנחתי אותה על רצפת הלינולאום בגון האבוקדו.
מו־מו ואני רחצנו ידיים בכיור המטבח והעברנו בינינו את סבון הכלים בריח הלימון. אור השמש החיוור הסתנן מבעד לברושים הקירחים שמחוץ לחלון המטבח, שטף את החדר הקודר בנוגה זהוב וגרם לו להיראות חמים ומזמין. ניגבתי את ידיי הרטובות בקפוצ'ון של הסיינטס שלבשתי והראש שלי הסתחרר מרוב אפשרויות. "אני רוצה לדעת אם אני אהיה מפורסמת. אם אני אתאהב... במי זה יהיה? הוא יהיה נאה? עשיר? מוזיקאי?"
מו־מו הרימה יד כדי להשתיק אותי. "שקט, ילדה. את צריכה להירגע ולהשקיט את המחשבות."
נשמתי עמוק והנהנתי. התיישבתי מולה על אחד הכיסאות האקראיים שניצבו סביב שולחן הפורמייקה הכתום. "את לא משתמשת בקלפים?" שאלתי ועיניי תרו את החדר בחיפוש אחר קלפי הטארוט שלה.
"לא. האנרגיה שלך חזקה. עכשיו די לדבר, תעצמי עיניים," היא אמרה בשקט.
עשיתי כדבריה והיא החזיקה את ידיי בידיה המחוספסות. היה שקט כל כך עד שיכולתי לשמוע את דפיקות הלב שלי ואת זמזום המקרר. חיכיתי, חיכיתי, וחיכיתי. כשאיבדתי סבלנות, פקחתי עין אחת. מו־מו הביטה היישר קדימה, אבל ראיתי שהיא במקום אחר. בתוך טראנס.
הנשימה שלה הייתה מקוטעת ואחיזתה בידי הייתה חזקה עד כאב. לא נרתעתי. כשהיא דיברה לבסוף, היא אפילו לא נשמעה כמו עצמה.
"אני רואה נער."
התנשמתי בתדהמה. נער.
"הדרכים שלכם יצטלבו הרבה פעמים."
רציתי לשאול איך הוא נראה ואיך אזהה אותו כשניפגש. האם זה דין בושון? דין היה החבר הכי טוב של אחי והגיטריסט הראשי בלהקה שהקמנו בקיץ. רציתי לשאול מיליון שאלות, אבל המשכתי לשתוק כי לא רציתי לפגוע בריכוז שלה.
"הן כבר הצטלבו פעם, אבל..."
העיניים שלי נפקחו בבת אחת. פניה נראו מוטרדות.
"לא," היא טלטלה את ראשה בפראות ושערה הארוך הכסוף התעופף סביבה. "זה לא הוא. זה מישהו אחר... מישהו שלקח ממך משהו יקר ערך."
משהו יקר ערך? כמו מה? הגיטרה שלי? לא היה לי יותר מדי רכוש. מו־מו ולנדרי היו הכי יקרים... אה, אימא שלי? אולי הוא לקח ממני את אימא שלי?
"הנער הוא גבר עכשיו. הוא יציל אותך יותר מפעם אחת, ואז יגיע תורך להציל אותו."
להציל אותו ממה?
"יהיו הרבה סערות בחיים שלך, שר. הדרך שתבחרי ללכת בה לא תהיה קלה, אבל היא תביא אותך למקום שתמיד רצית להיות בו. אל תטעי לחשוב שזה המקום שבו את באמת צריכה להיות." שמעתי את האזהרה בנימת קולה וצמרמורת עברה בגבי.
חיכיתי לעוד, אבל העיניים שלה הצטללו וגופה נשמט על הכיסא. היא נראתה מותשת. הרגשתי את האכזבה ממלאת אותי. היא לא סיפרה לי כלום, ומה שהיא סיפרה לא היה הגיוני בכלל.
כעבור כמה רגעים ארוכים של שתיקה, העיניים האפורות שלה ננעלו על עיניי. אנשים אמרו שיש לה עיניים מפחידות. הרבה מהם קראו לה משוגעת, אבל היו גם קטני האמונה. כמו הגברת האיומה שהטילה עלינו גְרִי־גְרִי1. אחרי זה, לא יכולנו להשתמש בדלת הקדמית במשך שנה שלמה. "שיילו, מה את רוצה יותר מכל דבר בעולם?"
חשבתי על השאלה לרגע. "אני רוצה למצוא אהבת אמת. ואני רוצה להיות כוכבת רוק."
"אלה שני דברים. שני דברים שונים לגמרי. ואם היית צריכה לבחור?"
לא רציתי לבחור, אבל התשובה יצאה מפי אוטומטית. "הייתי בוחרת במוזיקה."
זוויות הפה שלה נשמטו מטה באכזבה. "פחדתי שתגידי את זה."
"למה זה מפחיד אותך?"
צל עבר על פניה. "כי זה מה שמאמא שלך בחרה."
"אבל המוזיקה לא הרגה אותה, זאת לא הייתה המוזיקה —"
"אני יודעת," קטעה אותי מו־מו. היא לא אהבה לדבר על מה שקרה לאימא שלי. היא לא ממש אהבה לדבר על אימא שלי באופן כללי. הלוואי שהייתה לי הזדמנות להכיר אותה, אבל היא נלקחה מאיתנו כשהייתי בת חצי שנה ולנדרי היה בן שלוש וחצי. אף אחד מאיתנו לעולם לא יסלח לאיש שהרג אותה, בחיים לא.
"תבטיחי לי דבר אחד."
הנהנתי.
"אל תרדפי אחרי התהילה. היא הפכפכה והמחיר שלה יקר."
"לא מעניין אותי להיות מפורסמת, אני רק רוצה לנגן בגיטרה ולשיר למחייתי."
היא הצמידה את שפתיה זו לזו ולא הגיבה. היא קמה פתאום מהכיסא וניגשה אל המקרר כך שלא ראיתי מה היא עושה. היא חזרה עם סלרי, גזרים, עוף ונקניקיות אנדואי והניחה אותם על השיש. "בואי. תעזרי לי עם הגמבו."
אומנם זה היה יום הולדתי השלושה־עשר, אבל זה היה גם יום של משחק. כשהסיינטס שיחקו, תמיד אכלנו סרטני נהרות וגמבו עם לב אחד של תרנגולת וקורקבן שנזרקו לתוך הסיר בשביל מזל.
"טוב." הסתכלתי על הבצלים ועל הסכין שהיו מונחים על השיש. "אבל זה יום ההולדת שלי, אז אני לא חותכת בצל."
מו־מו חייכה. "דמעות הן דבר טוב. הן מנקות את הנשמה."
עיקמתי פרצוף. שנאתי לחתוך בצל. שנאתי גם לבכות. סביר להניח שעד עכשיו, הייתה לי הנשמה הכי נקייה בכל לואיזיאנה. בזמן שחתכתי את הבצלים ששנאתי בכל ליבי, הדמעות שלי זלגו בחופשיות וניקו לי את הנשמה.
צחוק גס בישר לי על נוכחותו של אחי ומיהרתי לנגב את הדמעות בשרוול הקפוצ'ון לפני שהבנים יתפסו אותי בוכה.
"היי, אחות קטנה," דין משך לי בצמה. הבגדים שלו הדיפו ריח של מריחואנה והוא קירב את שפתיו עד שכמעט נצמדו לאוזן שלי. "יש לי מתנת יום הולדת בשבילך."
דחפתי אותו קלות כדי להרחיק אותו ממני, ואז סובבתי את הראש והסתכלתי עליו בסקרנות. עיני השקד הירוקות שלו נצצו בשובבות והוא חייך אליי חיוך לעגני. הנער הזה היה מסוכן. הוא תמיד היה כזה. כולם אמרו שהוא יגמור בדיוק כמו אבא שלו — שיכור עם בעיית הימורים. חשדתי שהוא קיבל את הפנס בעין שלו מווירג'יל בושון. אבא שלו היה שיכור מרושע.
אבל ידעתי שלדין יש גורל אחר. המוזיקה תציל אותו, לנדרי ואני נדאג לזה. זקרתי גבה וניסיתי להסתיר את העובדה שאכפת לי ממה שעובר עליו או מההפתעה הטיפשית שלו. מההיכרות שלי איתו, הייתי בטוחה שהוא משקר. אם הוא בכלל הביא לי מתנה, היא כנראה הייתה גנובה. "אה, כן? איזו מין מתנה?"
"תוריד את הידיים שלך מאחותי," נהם לנדרי מהכניסה. דין צחק ויצא מהמטבח באיטיות. אחרי כמה שניות שמעתי אותו מנגן את האקורדים של "היום יום הולדת" על גיטרת הסטראטוקסטר שהוא קנה בחנות של המשכונאי. גאס נתן את הקצב בגיטרת הבס שלו ולנדרי ליווה אותם בתופים. שלושתם שרו "היום יום הולדת", אפילו גאס שכמעט אף פעם לא פתח את הפה שלו כדי לדבר, ובטח לא לשיר.
יום אחד נגשים את כל החלומות שלנו. הלהקה ואני. אעשה את מה שאימא שלי לא הספיקה לעשות. אסע ללוס אנג'לס וארקוד מתחת לכוכבים, אכתוב את השירים שלי על השמיים, אפלס לי נתיב ישיר אל הנצח. אני לא ארדוף אחרי הכוכבים כמוה. אני אהיה כוכבת בעצמי. לא הייתי צריכה אפילו שמו־מו תאשר את זה.
עמוק בלב שלי, ידעתי שזה הייעוד שלי. הייעוד שלנו. אקדיאן סטורם2. זה היה שם הלהקה, ויום אחד ננגן מול אצטדיונים מפוצצים באלפי מעריצים צורחים.
התכוונתי לעשות הכול כדי שזה יקרה. להקריב הכול, כל מה שאפשר, כדי שהחלומות שלנו יתגשמו.

1

שיילו

סיימתי לארוז את החפצים שלי ורכסתי את המזוודה. הרגשתי שחייתי את רוב חיי על מזוודות. גררתי אותה במורד גרם המדרגות המפותל ואחזתי במעקה הברזל כדי לא ליפול.
הסעתי את המזוודה על השיש האיטלקי שבלובי, השארתי אותה ליד דלת הכניסה ופניתי לחפש את בסטיאן. בבית הזה היו עשרים ושניים חדרים והוא השתמש רק בחדר אחד — "החדר הכחול". הוא נראה כמו שילוב בין חדר איפור ומועדון לילה צרפתי. פתחתי את דלת האלון המגולפת ונכנסתי אל החדר. דלתות צרפתיות שהובילו אל המרפסת והבריכה אפשרו להשקיף על גבעות הוליווד, אבל וילונות כבדים בצבע כחול־כהה חסמו את אור השמש. נברשת משובצת קריסטלים האירה את האיש שהעדיף חושך על פני אור.
"הסיגריות האלה יהרגו אותך," הערתי כשהתקדמתי אל תוך החדר ועברתי את ספות הקטיפה הכחולות הנמוכות. שטיח האובוסון הבליע את צליל צעדיי.
בסטיאן ישב ליד פסנתר הכנף השחור, כשסיגריה תלויה בין שפתיו ועיניו מצומצמות בגלל העשן. הוא לבש חלוק קטיפה סגול וחבש מגבעת אפורה. קצות שערותיו הכהות הסתלסלו במקום שבו נפגשו עם הצווארון. "לוס אנג'לס שואבת ממני את הנשמה." כפות ידיו המבוטחות במיליוני דולרים ניגנו נעימה מקפיצה, שהייתה מורכבת מכמה להיטי פופ שלטענתו שנא. "עם קשית של פיות. זה תהליך איטי ומייסר, אבל עיר המלאכים לא תנוח עד שהיא תשתה את הטיפה האחרונה מהנשמה הנוזלית והשחורה שלי."
גלגלתי עיניים — כל כך דרמטי — והשענתי את האגן על הפסנתר.
בסטיאן קוקס היה אליל רוק בריטי, משורר מחונן, סיפור אגדה מהלך שהיה ידוע בקושי לראיין אותו, וגם החבר הכי טוב שלי. הוא היה שם בשבילי בכל העליות והמורדות של השנים האחרונות. הערצתי אותו. הוא היה מוכשר כל כך, גאון מטורלל שהטירוף זרם לו בוורידים. "אתה צריך אוויר צח ואור שמש, ליבראצ'י."
בסטיאן הצטמרר. "אני צריך שמיים אפורים וסופות רעמים." הוא שינה כיוון וניגן בלדת ג'ז חושנית שלא זיהיתי. שיר על אהבה נכזבת, שנשמע כאילו נלקח ממועדון לילה פריזאי בשנות העשרים של המאה העשרים. "שירי בשבילי, שנטוז3 קטנה."
נדתי בראשי וצחקתי. "אני לא יכולה. אני עוזבת. היידן יצא להביא את המכונית." היידן היה הנהג של בסטיאן, שומר הראש שלו והחבר הכי טוב שלו ממין זכר. בסטיאן תמיד הלך איתו לכל מקום. הם היו כמו יין ויאנג. אם שואלים אותי, הם היו צריכים להיות יחד.
הידיים של בסטיאן השתהו על הקלידים והצליל הבודד האחרון הדהד בחדר. הרמתי מאפרת קריסטל מעל המזנון השחור בסגנון הרוקוקו שניצב מתחת למראה העתיקה, ניגשתי אל הפסנתר והנחתי את המאפרה מתחת לסיגריה שלו כדי לתפוס את האפר שעמד ליפול. הוא לקח ממני את המאפרה, מעך בה את הסיגריה והניח אותה לידו על מושב הפסנתר. "את הולכת על זה."
הנהנתי.
בסטיאן היה היחיד שידע למה אני נוסעת לטקסס. הוא היה היחיד שבאמת סמכתי עליו. אפילו לנדרי לא ידע. אחי ואני לא היינו בקשר טוב כל כך כרגע.
"תיזהרי, כן?"
"באיזה מובן?"
"אל תיקשרי יותר מדי. החיים שלך לא בטקסס." שמעתי את הדאגה בקולו. נדרשו לי כמה שנים כדי להפנים את העובדה שלבסטיאן קוקס באמת אכפת. לא מכולם, רק מקומץ נבחר של אנשים. התמזל מזלי להיות אחת מהם. אחרי שנפרדתי מדין ועזבתי את אקדיאן סטורם בשנה שעברה, לא רק שהוא נתן לי מקום לגור בו, אלא גם הפיק את אלבום הסולו שלי והוציא אותו בחברת התקליטים שהקים לפני חמש שנים.
"בכיף, תמצאי לך קאובוי לוהט. תרכבי עליו בכוח ותרטיבי לו את הצורה." הוא הדליק עוד סיגריה, שאף ממנה והתבונן בי בעיניו הכהות מבעד למסך העשן הכחול. "אבל מה שלא תעשי, אל תתאהבי."
בשביל בסטיאן, אהבה הייתה מילה גסה. הוא עדיין ליקק את הפצעים אחרי הגירושים המכוערים שלו מדוגמנית העל הברזילאית שהייתה אשתו במשך שישה חודשים. היא העניקה ריאיון בלעדי לאחד הצהובונים וטענה שהיא ענייה, אף על פי שבזכות הסכם הקדם־נישואים היא התעשרה בשישה מיליון דולר. מבחינתי, התאהבות הייתה הדבר האחרון שרציתי או הייתי צריכה שיקרה לי כרגע. ההיסטוריה הוכיחה שהיה לי טעם מחורבן בגברים. תנו לי ילד רע, בעיקר כזה עם סיפור טרגי ונטייה להרס עצמי, ואני אימשך אליו כמו זבובים לחרא. ובדיוק עם זה נשארתי תמיד — עם ערמת חרא, כאב לב ואומללות שמספיקים לחיים שלמים.
"אין לי שום כוונה להתאהב."
"יופי. אבל אם בסוף תתאהבי במישהו בצורה מטורפת וחד־משמעית, אני רוצה לשמוע את כל הסיפור הטרגי. אני צריך חומרים חדשים."
"אני חייבת לשמור לעצמי את כל החומר הטוב."
"חמדנית."
"למה אתה תמיד מניח שאהבה תהיה טרגית?" סתרתי את עצמי. זה תמיד נגמר בצורה טרגית.
"את לא יכולה לקבל הכול, שיילו. אל תטעי להאמין שאת יכולה. זה רק ייגמר בשיברון לב."
"ג'יה שברה לך את הלב?" שאלתי, אף על פי שידעתי שלא.
"היה צריך להיות לי לב בשביל זה."
"יש לך לב. לב גדול ויפה."
"מתברר שהנשמה שלי שווה יותר מהלב שלי. אם היית צריכה לבחור..." הוא הביט בי בעיניים מצומצמות. "מה היית לוקחת? אהבה או את הקריירה שלך?"
"למה שאצטרך לבחור? יש אנשים שזה עובד בשבילם. עם האדם הנכון, זה אפשרי." לא ידעתי למה אני מתעקשת שזה אפשרי כשלא הייתה לי שום סיבה להאמין בכך.
"כשתמצאי את החד־קרן הזה, אני ארקוד טנגו בחתונה שלכם. אבל עד שיגיע הנסיך המיוסר שיהיה מוכן ליפול על החרב בשבילך... תשמרי על הלב האומלל שלך. אל תבטחי באף אחד. העולם מלא במוצצי דם ומניאקים ואת, שנטוז קטנה שלי, מגנט למניאקים. כמוני למשל. הרוזנת דרקולה, פיתיון למוצצי דם," הוא נופף בידו ואפר צנח מהסיגריה שלו אל רצפת הפרקט.
תמיד אפשר לסמוך על בסטיאן שיספק השקפת עולם צינית ומרירה. כמה חבל שהוא צדק.
אם הייתי חייבת לבחור, הקריירה שלי תמיד הייתה מנצחת. לא היה שום גבר בעולם ששווה להקריב בשבילו את כל העבודה הקשה שלי. למזלי, לא הייתה לי סיבה לדאגה. שום התאהבות לא הייתה צפויה בעתיד שלי. הסיבה שבגללה נסעתי לסייפרס ספרינגס הייתה שונה לגמרי.
הייתי צריכה להתחבב על משפחת מקאליסטר ולהסתנן לתוך החיים שלהם. ליתר דיוק, לחיים של ברודי מקאליסטר.
בזכות החוקר הפרטי ששכרתי, ידעתי שברודי הוא זה שיקרב אותי לאן שרציתי להגיע.
הסתכלתי על הדלת כשהיידן נכנס לחדר בצעדים מהירים. מטר תשעים ושלושה סנטימטרים של גבריות מושלמת. הוא היה שחקן רוגבי לשעבר ונאה בצורה פלילית כמעט. "איך הוד מעלתו מרגיש היום?" הוא שאל ביובש.
"מתברר שלוס אנג'לס שואבת ממנו את הנשמה."
"אז אין חדש." היידן תלש את הסיגריה מבין שפתיו של בסטיאן, מעך אותה במאפרה והכניס לכיס את חפיסת המרלבורו לייט. הוא תמיד ניסה להשפיע על בסטיאן להפסיק לעשן ולאכול אוכל בריא. זה היה מאמץ עקר.
"צא לדרך," בסטיאן נפנף אותו. "אתה לא רוצה שהיא תחמיץ את הטיסה, נכון?"
"אני אחזור בזמן לארוחת הערב." הוא הצביע על בסטיאן, "ואנחנו יושבים בחוץ הפעם."
"המטרה היחידה שלך בחיים היא לענות אותי?"
"ככה זה נראה."
צחקתי לעצמי, הם התנהגו כמו זוג נשוי. הלוואי שהם כבר היו הופכים לזוג. הבעיה היחידה הייתה שבסטיאן, שהיה גם עם גברים וגם עם נשים, אף פעם לא שכב עם מי שהוא באמת אהב. וכך ידעתי שהנישואים שלו היו העמדת פנים.
"ניפגש בגלסטונברי, כן?" שאל בסטיאן.
"אתה יכול להיות בטוח."
הרמתי את הגיבסון האקוסטית שלי, שכבר הייתה ארוזה בנרתיק הקשיח שלה, ונפרדתי מהחבר הכי טוב שלי. היידן ואני יצאנו מהטירה של בסטיאן, שנבנתה בגבעות הוליווד בשנות העשרים של המאה העשרים, והשמש הנצחית של לוס אנג'לס קידמה את פנינו. התיישבתי במושב הנוסע של האסטון מרטין הכסופה, הרכבתי משקפי שמש והטיתי את המצחייה של כובע הבייסבול שלי. היידן נהג בכביש המתפתל בזמן ש"This Charming Man" של הסמיתס הרעים מהרמקולים.
הייתי בדרך לטקסס והיו לי בדיוק שישה שבועות להשאיר את הפרק הזה בחיי מאחוריי. לכפר על משהו שעשיתי כשהייתי בת שמונה־עשרה.
ביום הולדתי העשרים וחמישה, מו־מו ביקרה אותי בחלום ואמרה לי שאני צריכה לנסוע לטקסס. אומנם היא כבר מתה, אבל היא עדיין שמרה עליי. היא עדיין הדריכה אותי בדבר המשוגע הזה שנקרא החיים. דין לא עמד בדרכי כי בית המשפט שלח אותו לשישים יום במכון גמילה, אחרי שנאשם בנהיגה בשכרות ובאחזקת סמים, כך שהתזמון היה מושלם.