אין פילים בדרום אמריקה

השעה כמעט שלוש לפנות בוקר והטלפון שלי מצלצל. 
מי החצוף בן חצוף הזה שמרשה לעצמו? בטח עוד איזה כתב מעוד איזו חברת חדשות סלאש אתר אינטרנט סלאש תחנת רדיו סלאש עיתון, שרוצה לבלבל לי את הביצה ולא מבין בפעם האלף מה זה “אסור לי להתראיין“. אבל על הצג מופיע הפעם מספר ארוך שמתחיל ב-506+. מאיפה הקידומת הזאת? זה לא יכול להיות מהארץ. מי מחפש אותי מחו“ל עכשיו? אני סקרן מדי.

“כן?“
מהצד השני נשמע קול נמוך וקצת צרוד, הוא מדבר באנגלית עם מבטא ספרדי.
“שלום, תומר?“
“מי שואל?“ אני ממשיך אותו באנגלית.
“מישהו שראה אותך עכשיו ב-CNN. תשמע, זה סיפור עצוב, אה? בא בנאדם, נלחם כל החיים שלו בשביל המדינה ובסוף ביום אחד המדינה ככה זורקת אותו?“ 
“אני...“ בעיקר מנסה להסתיר את ההלם, “בסדר, תודה על הדאגה“.
“ככה? בלי פיצויים, בלי פנסיה, בלי זכויות, בלי כלום?“ 
“מי זה?“
“תראה, צ’יקו, אתה אולי לא מספיק טוב בשביל משרד הביטחון של ישראל, אבל בשבילי אתה יכול להיות בסדר גמור, יוּ סִי? אתה מחפש עבודה?“
“עבודה במה?“
“בסריגה של סוודרים לחורף“.
“בְּמה?!“
“יש לי מפעל שסורג סוודרים לאנטילופות. זה סטארט-אפ. החורף אצלנו מאוד קשה“.
אני בא לנתק לסתום הזה ואז שומע מישהי מצחקקת לידו במין צחוק מתוק כזה, ומחליט לחכות קצת.
“מה ‘בְּמה’?“ הוא ממשיך, “אתה מומחה לאבטחת אישים, לא?“
“אפשר להגיד. למה?“
“היית פעם בקוסטה ררררריקה?“ הוא שואל אותי עם ריש מתגלגלת כזאת, ואני אשכרה מתחיל להרגיש את האננס המתוק מדי הזה של דרום אמריקה מתמוסס לי עכשיו בתוך הפה.
“סאן חוססה“, הוא מוסיף במבטא דרום אמריקני מסתורי כזה שהופך את האות ז’ לס’. 
“לא, לא הייתי“, אני אומר. רציתי להגיד עדיין לא, אבל אני עדיין לא מרגיש מספיק פתוח איתו. “איך אני יכול לעזור לך, מר...?“
“סוסה... אני עושה כאן עסקים, ואיך אני אגיד לך, לא כולם כאן אוהבים אותי, יו סי?“
“איזה סוג של עסקים אתה עושה בקוסטה ריקה?“
הוא צוחק. “תשאיר משהו לפגישה שלנו. מה שחשוב זה שאני על הביטחון שלי לא לוקח סיכונים. טוב אצלכם בישראל, יודעים הכי טוב מה זה ביטחון, לא?“
“רגע, לא ממש הבנתי. איך בעצם הגעת אליי?“
“אמרתי לך, ראיתי אותך לפני חמש דקות ב-CNN. אתה המאבטח של ראש הממשלה הישראלי הזה שניסו לחסל בירושלים, לא?“
“כן, אבל בטלוויזיה הפנים שלי היו מטושטשות. איך זיהית אותי? איך מצאת את הטלפון שלי?“
“מו’צו גוסטו, חבר (נעים מאוד). להשיג את הטלפון שלך זה לא הדבר הכי מסובך שאני יודע לעשות. אז מה אתה אומר? עכשיו כשאתה מובטל, אתה מחפש עבודה?“
“איפה אתה גר בקוסטה ריקה?“ אני שואל ומנסה למשוך איתו את השיחה כדי שאוכל לאסוף עליו קצת מידע קריטי.
“איפה שהכי בטוח בשבילי, יש לי כמה בתים“.
“יפה. תמיד חלמתי שיהיו לי כמה בתים...“ אני מרים לו להתרברבות והוא לוקח אותה בשמחה, מה שמאפשר לי לפתוח שנייה את הלפטופ ולהקליד את השם סוסה באנגלית, אבל אני לא מוצא כלום. גוגל והוא לא סחבקים. 
“לחלום זה טוב, צ’יקו“, הוא אומר לי. “מי שלא חולם, לא חי. הבעיה היא שמי שחי באמת, לא נשאר לו זמן לחלום“.
הוא צוחק מעצמו ואני נותן עוד כמה קליקים עם השם סוסה במאגר הפושעים של היחידה. להפתעתי אני מגלה שהסיסמה שלי שם עדיין עובדת. מישהו שם כנראה עוד לא הספיק לכבות לי את השלטר. לפני שמי-שזה-לא-יהיה יספיק להיזכר, אני נכנס בתיקיות לדרום אמריקה ומשם לקוסטה ריקה, עובר מהר על שמות הקרימינלים המבוקשים המובילים, אבל לא מוצא שום סוסה. 
רגע. 

אולי זה חיים אברץ הבנזונה החקיין מהיחידה מותח אותי עכשיו? 
אולי כולם סביבו בוכים עכשיו מצחוק ואני כמו סאקר אוכל פה בכלל צינור? אולי זה ההומור המפגר הזה שלהם למסיבת שחרור שהם מכינים לי? דווקא מתאים להם לחשוב על הטמטום הזה ואחר כך להגיד לי, “יאללה, תזרום, מה אתה כבד?“ אבל אני סורק מהר את החדר כמה פעמים ולא מוצא שום מצלמה נסתרת.

“כמה חשבת לשלם?“ המצב הפיננסי שלי כזה גרוע שלא הצלחתי להתאפק עם השאלה.
הוא צוחק. “שזה לא ידאיג אותך, יותר ממה שהתרגלת לקבל, פלוס תנאים של חמישה כוכבים“.
זה מתחיל להישמע לי יותר ויותר כמו מתיחה. אני מנסה לחשוב שוב אם אני מכיר את הקול הזה מאיפה שהוא אבל לא, לא עולה לי כלום. אני אפילו שומע ברקע ציוצי ציפורים בקולות שאין מצב בחיים שיש בארץ.
“אני גם משלם בקאש, זה יתרון“.
“יתרון למי?“ 
“למי שרוצה ליהנות מהחיים, מה למי?“ 
“טוב, תודה על השיחה, אני אצטרך לחשוב על זה“.
“ואני אצטרך תשובה עד מחר, המצב כאן קצת רגיש בתקופה האחרונה. אם כן, אני שולח לשלושתכם מייד כרטיסי טיסה“.
“לשלושתנו?“
“לך ולשני המאבטחים שראיתי איתך בטלוויזיה. הדיחו את שלושתכם, לא?“ 
“כן. טוב, אני מעריך את ההצעה. תן לי לישון על זה, מר סוסה“.
“אתה יכול לקרוא לי נואל“.
“נואל...“ אני אומר וכותב מיד את השם על הדף בעברית ובאנגלית. “אבל למחר זה לא יעבוד. אני אודיע לך כשתהיה לי תשובה“.
“מיותר לציין שהייתי שמח אם השיחה הזאת הייתה נשארת בינינו“.
“מיותר לציין, מר סוס אה... נואל“.
אני מנתק, מבולבל כולי, ומייד מקבל הודעה בוואטסאפ מבחור בשם דייגו. “את התשובה כתוב לכאן“, הוא כותב לי.
 
אני ממצמץ כמה פעמים ובוהה בטלפון. בוואטסאפ של דייגו יש תמונה של צלב על רקע שחור ואני מנסה להבין אם זה סימן טוב או רע. אחר כך אני מגגל מהר במחשב את השם נואל סוסה, אבל מוצא רק איזה ראפר אחד מאטלנטה ג’ורג’יה שעושה מוזיקה שאי אפשר לשמוע יותר מחמש שניות ברצף. 

מה זה היה עכשיו?...
מי זה באמת הנואל סוסה הזה, ואיך הוא מצא אותי?!