יותר קרוב מרחוק

1
בגידה

אישה יפה מתה פעמיים. וגבר? נתן גפן מביט בראי בעת הגילוח ובודק את עצמו בשבע עיניים. השיער בסדר. לא מקליש ובצבעי מלח־פלפל שלמען האמת הולמים אותו יותר מהשחור של פעם. הקמטים ברמה סבירה. שערות מהאף ומהאוזניים — צריך למשטר אותן, אבל המצב נסבל. גם בגגות של האוזניים התחילו לצמוח לו שערות שמשוות לו מראה של קרקל. אבל זה לא רק בגלל האוזניים אלא גם בגלל העיניים החתוליות, בצבע ירוק צהבהב. הוא נסוג מהמראה וסוקר את פלג גופו העליון. כבר לא נער, אבל עדיין דק. הבטן לא מה שהייתה אבל המותניים והאגן נשארו צרים. אלוהי הגִזרה הוגן יותר כלפי גברים, אין ספק. זה נורא, זה נורא מה שקורה לנשים בגיל ארבעים. המותניים נעלמים והאגן מתרחב מהלידות. ואז החזה נופל. והשיער מידלדל. ואז הן מתגרשות ועושות שפתיים של ברבונייה וקעקוע של פרפר על הכתף. זה נורא.

אצלו זה לא עוד קרה. לא ההתרחבות, לא הדלדול, לא הקעקוע. נשארתָ רווק ונשארתָ ילד, נתן, הוא אומר לעצמו בסיפוק. ומה עם הפלא? על הפלא עדיין עובדים.

כי דווקא הפלא קצת דוהה. אין ספק שנתן גפן היה ילד הפלא של החוג לספרות עברית בקמפוס הר הצופים. גבר! סטרייט! חתיך! בחוג לספרות! זה קורה פעם במילניום ולא אחת הוא חשב שאת התקן שלו קיבל לאו דווקא בגלל ההתעמקות שלו בשירת יהודי ספרד של ימי הביניים, אלא בזכות נטייתו המינית שהלכה והפכה לאקזוטית בפקולטה למדעי הרוח. ועדיין, היו ימים שהוא נחשב לעילוי. ואם לא עילוי לפחות הבטחה. ואם לא הבטחה, לפחות ילד פלא. עם עתיד.

השנים עוברות והעתיד טרם הגיע. נתן גפן דורך במקום. פרופסור יהורם שטיינר, המנחה שלו לדוקטורט, זה שדחף והמליץ והתעקש וסידר לו את התקן, כבר מזמן לא בחוג. זאת אומרת, רשמית הוא כן, אבל מעשית, רוב הזמן הוא במחלקה האונקולוגית בעין כרם, הולך ודועך. אבל זה לא רק שדמות האב שלו הולכת ומתפוררת לנגד עיניו. משהו בו כבה. הוא כבר לא מתנפל בלהט על טקסטים. לא כועס עליהם, לא נקסם, לא הופך אותם על פיהם. וכל הסגנון החדש הזה של קריאה מגדרית דוחה אותו. יש גבול לכמה אפשר להיות אופנתי, או כפי שאמר שטיינר בפסקנות כשהוא בעצמו ניסה ללכת בכיוון הזה, לא כי הוא האמין בו, חלילה, אלא כי שם התקציבים והקרנות והכנסים: "עזוב, נתן. זה אידיוטי."

"אבל יהורם," הוא ניסה להגן על הצעת המחקר שלו, "זה הצייטגייסט. אנחנו לא יכולים להתבצר בהר, במגדל השן העתיק שלנו. תראה איך החוג דועך. אין חוקרים, אין פרסומים, אין סטודנטים, אין כסף. צריך להתחדש, צריך..."

"נתן," קטע אותו שטיינר בהינף יד פסקני, "זה מעליב אותי. זה מעליב את האקדמיה ואת הדעת. עוד שנתיים אני אמריטוס, אם בכלל אחיה עד אז. אני לא אשפיל את עצמי במרדף אחרי טמבלים תל אביבים כדי לקושש תקציבים. אני יודע ואתה יודע ואני חושש שגם הם יודעים שזה שטויות. אל תלך לשם."

שטיינר צדק, כהרגלו. לפעמים נתן שואל את עצמו אם שטיינר יודע שהוא לא סיפק את הסחורה. התזה שלו נדפסה בהוצאת 'מאגנס' ונקברה חיש קל במדפי ספריות אוניברסיטאיות, בלי להכות גלים, בלי להותיר אפילו אדווה עכורה של מחלוקת. כלום. הקורסים שהוא מעביר מושכים פחות ופחות תלמידים. תלמידות, אם לדייק, בעיקר דוסיות. כבר אין סטודנטים בחוג לספרות. והפרסומים שלו בעצם לא מעניינים איש. גם לא אותו. הכיף היחיד שנשאר הוא המבטים המעריצים של הסטודנטיות — חתיך קרבי שמדבר על שירת ימי הביניים ומתעניין בספרות ואפילו כותב שירה. זה הרי חלומה של כל אישה. כן, ברור, יש לו רומנים עם סטודנטיות פה ושם. חשאיים, ברור שחשאיים. בשנים האחרונות צריך לנקוט משנה זהירות.

אין לו נקיפות מצפון. אם אסור קריאה מגדרית של ספרות, שירדו ממנו עם קריאה מגדרית של רומנטיקה. גברים אוהבים נשים. סטודנטיות — דתיות או חילוניות — אוהבות מרצים בוגרים. כך היה תמיד. כשהוא היה בצבא הוא לא התחיל עם חיילות שלו? ואם לדייק: הן לא התחילו איתו? כמה אפשר להתחסד? והוא לא מנצל אותן. הוא לא מבטיח כלום, בטח שלא נותן ציונים משופרים או העדפה כלשהי. סתם משתעשע, בלי לרמוז אפילו על חתונה. רק זה חסר לו. להתחתן, להתמסד, ילדים. זה ירחיב לו את האגן.

*

אסור להגיד את זה, אבל קמפוס הר הצופים דווקא נחמד. מכוער לתפארת, אין ספק, מבוצר וקר ומפנה את גבו לנוף ולעולם. אבל הוא גדול ונוח ואי אפשר למצוא בסבך מפלסיו המבולבלים אף חדר. זה יתרון עצום. סטודנטיות בקושי מוצאות את חדרי ההרצאות. רק בסוף התואר הן מגלות איפה הצפינו את המזכירות, ואת חדרי המרצים אין סיכוי שהן יחשפו גם בשלב הדוקטורט. ככה יש לנתן שקט. ככה הוא יכול להתחבא מהעולם בחדר של שטיינר, שהוא ניכס לעצמו, ולהתמכר למשחקי מחשב.

מה לעשות, המוח ריק. ריק. שום רעיון לא בא. זה הזמן המושלם לקצת משחקי מחשב. או רומנטיקה. כי כמה כבר אפשר להיאבק ביוסף אבן צדיק? הוא מעלה על המחשב שוב את 'עולם הקטן' שלו, כאילו שבכלל צריך. הרי הוא מכיר את כל השירים בעל פה. את המשקלים, החריזה, הרעיונות. מקסים אותו שלפני קצת פחות מאלף שנה ישב מישהו בקורדובה וכבר ידע הכול. ובלי מחשב.

כתוב בספר / כי נפלאה אהבת נשים,

כי חן ושפר / בהן אבל לא באנשים.

איזה יופי. כמה הכול ברור לו. הוא לא העלה בדעתו שום קריאה מגדרית של קינת דוד. וגם אם כן — פטר אותה בבוז. מצד שני, יוסף אבן צדיק לא היה צריך לדאוג לתקן שלו. ככה חושב נתן כשהיד שלו, כאילו מעצמה, נמשכת אל העכבר ואל משחקי המחשב. מילא מחקר, הוא חושב. אפשר למשוך את זה עוד קצת. אבל ספר, מזמן לא פרסמת ספר. או לפחות שיר באיזה עיתון.

עוד קוראים שירים בכלל? זה באמת משהו שעוד מסב עונג למישהו, חוץ מלקומץ רוצחים שכירים בעמודי הספרות שמפיקים את הריגוש המיני העלוב שלהם מהקזת דם? ולא שהוא בא להקטין את השירה. זה לא כמו אופרה, שבאמת חלף זמנן של עלילות הסינרומן שלה. שירה זה דבר חכם. זה אומר משהו על החיים, על העולם, על איך צריך להיות. אבל מי קורא את זה? קוראת, אם לדייק. רק סטודנטיות. לפחות, זה מוסיף לו נקודות אצלן. קוקטייל קטלני של עיני קרקל ואקרוסטיכונים, מלח, פלפל וחרוזים מבריחים. גראנטים זה לא מביא לו. זיונים כן.

רוח עלי מדבר / אש תכלה הבר / פאת השדה נשמה

לא יישמע חליל / לא יינווה גליל / רק אהלי עוד שמה

הוא ידע. הוא ידע הכול האבן צדיק הממזר הזה. הוא הכיר את ההרגשה. ישב בקורדובה וידע מה זה לדעוך במשרד שאינו שלך בקמפוס מכוער ולא להצליח לכתוב מילה. אז זהו? זה נגמר? פאת השדה נשמה? הוא לא יכתוב יותר? דווקא לפעמים הוא מרגיש שתכף הוא מתפוצץ, שהלב שלו עולה על גדותיו, שתכף הוא צועק. אבל לא יוצא לו כלום. כי הוא לא יודע מה הוא רוצה לצעוק. נתן גפן מביט במחשב. המסך כהה ופניו משתקפות בו. גבר יפה. גבר יפה וחלול. נו, תכתוב משהו. תכתוב. לא חשוב מה. תתחיל ממשהו ואחר כך תמשיך. תכתוב על זה שאין לך מה לכתוב. כלום. היד מרפרפת על המקלדת אבל כל מה שעולה על המסך הוא סוכריות וציפורים כועסות. אחלה שם לספר, הוא אומר לעצמו במרירות.

*

ארוחת ערב אצל יהורם ואלישבע. איזה שמות היו פעם, הא? כל כך הרבה הברות. לאף אחד אין סבלנות לשמות כאלה ארוכים עכשיו. נתן מביא גלידה. הוא יודע שבמצבו, יהורם כבר לא אוכל דברים פריכים ובעיקר כָּמֵהַּ לסוכר, שזה הרעל האולטימטיבי, אבל די, למי יש כוח להיזהר. נתן צועד קוממיות לעבר דירתם של הפרופסורים (אלישבע היא פרופסור למוזיקולוגיה). מי, מי עוד זוכר שהשם העברי של השכונה הזו הוא קוממיות ולא טלביה, הוא שואל את עצמו בחולפו על פני בתי האמידים הערבים שהפכו לבתי שמאלנים מתחסדים שהפכו לבתי רפאים של יהודים ימנים מהגולה.

הדירה של השטיינרים נמצאת בקומת קרקע של בלוק די מכוער ברחוב פינסקר. זה לא בית ערבי. שטיינר תמיד ידע לעקוף מחלוקות. נתן תמה לכבוד מה הארוחה. לא לכבוד מי, כי הוא האורח היחיד, כפי שאלישבע הבהירה, אבל למה המאמץ. הם כבר לא מארחים, הפרופסורים. פעם הוא אכל אצלם כמעט כל ערב שבת: הוא — קיבוצניק שעבר לעיר, והם — חשוכי ילדים. שילוב מנצח. אבל עם המחלה זה דעך.

יש לו רעיון, שהוא מהסס להודות בו אפילו בפני עצמו: שטיינר רוצה למנות אותו ליורש שלו. הוא יהיה ראש החוג הבא. זה צעד נועז, שהרי יש כמה וכמה לפניו בתור והוא עוד לא בן חמישים. הוא יכול לחכות עוד סיבוב, אפילו עוד שניים. אבל בזמן האחרון הוא מרגיש מין דחיפות אצל שטיינר, מין רצון להספיק לטרוף את הקלפים עוד פעם אחת. זה יהיה סקנדל קטן ונחמד, זה ירעיש את הקמפוס שעל ההר. שטיינר יפרוש בענן אבק, לא בקול ענות חלושה. הוא יעלה בסערה השמיימה.

אבל האם הוא בכלל רוצה להיות ראש החוג? כל כך הרבה תככים ומאבקים מתחת לפני השטח ומשיכות בחוטים סמויים ולא סמויים ובסך הכול — לשם מה? פעם מישהו השווה את זה למרוץ הניחר לראשות ממשלת ליכטנשטיין. כולה יש לך ארבעה שרים ואיזה נסיך פוץ מעליך שיכול לפטר אותך בכל עת. אז מה זה שווה? אותו דבר החוג הליליפוטי שאף אחד לא מצליח למצוא בלבירינת שעל ההר. מילא פעם, כשמשוררים היו חצי נביאים, כשראשי ממשלה התייעצו עם סופרים. אבל כיום? הוא בספק אם פוליטיקאים יודעים לקרוא בלי ניקוד.

מצד שני, למה הוא ישאף? הוא רוצה לכתוב ספר, כן, אבל זה לא קורה. תקוע. לא יוצא ממנו כלום. המוח על ניוטרל כבר שנים. אז לפחות זה — להשפיע, אפילו בקטנה. אולי עם האוכל יבוא התיאבון. הו, הנה הווילה של שרובר. אומרים שפעם זה היה הארמון הכי זוהר בירושלים. עכשיו? פאת השדה. חושך, קוצים ודרדרים. קצת כמו החוג לספרות.

*

"נתן! נתנ'קה שלנו! כמה טוב לראות אותך. כמו פעם! ואיזה יופי אתה נראה!" אלישבע מחבקת אותו בחום. זה מוזר. היא תמיד האירה לו פנים, אבל חיבוק? יהורם לא קם לקראתו. הוא יושב בכורסה הרגילה שלו, כחוש מתמיד, אבל לבוש היטב, לא בפיג'מה, לא בנעלי בית. הוא מנפנף אל נתן בעליצות מוגזמת ואומר "דוקטור גפן! נתן אבן צדיק! קרב הלום!"

הם לוחצים ידיים. היד של שטיינר קרה כל כך. ויבשה. אחר כך מתחילות עשר דקות של סמול־טוק ורכילות ספרותית. מי עורך את מי, מי גנבה ממי, מי כבר לקראת הסוף. פעם היו גם דיבורים על כאלה שכוכבם דרך, אבל שמי החוג לספרות סמיכים ואפלים. כבר אין כאלה. מקסימום כוכבי שביט. בנפילה.

עוברים לשולחן האוכל. הביקורים אצל השטיינרים תמיד ממושטרים. לא מורחים את הזמן: קצת סמול טוק, ארוחה עניינית, קפה והביתה. אתה לא נתקע שם לשעות. הם לא אוהבים את זה וגם נתן לא. זה מקל עליו.

מנה ראשונה: מרק ברוקולי ומצב החוג למוזיקולוגיה. עוד יותר נידח מהחוג לספרות, אבל לפחות שם אף פעם לא הייתה יומרה. אין להם שמות כמו קלוזנר, ילין, פגיס, אבל יש עשייה ברוך השם, "וזה לא מצעד הפזמונים בגל הקל," כפי שמבהירה אלישבע במבט קשה.

מנה עיקרית: עוף סיני (אלישבע: "הספציאליטה שלי!") וקינה על מצב החוג לספרות עברית. מה, באמת מתכננים להכניס פנימה את העז? העז היא לימודי ספרות יידיש, "צלם בהיכל", כפי שכינו אותם לא אחת. כן. יכניסו, אומר שטיינר, דווקא משם בא כסף. "אבל אנחנו חוג ישראלי לספרות ישראלית בארץ ישראל," מתחלחל נתן. "בשביל מה הקימו מדינה? לא כדי שתהיה לה תרבות משלה? זאת האוניברסיטה העברית. העברית למען השם, העברית! מגיע לה, לא, לא מגיע לה — חובתה, זהו, חובתה שיהיה לה חוג לספרות עברית."

שטיינר מביט בו בחיוך לאה ואירוני. "אבן צדיק," הוא אומר, "מזמן לא ראיתי אותך משולהב כל כך. מה קרה? יש מהומות בקורדובה?"

"זה פשוט משגע אותי," משיב נתן. "יידיש ומגדר — לשם העולם הולך? אל תגיד לי שזה לא מטריף את דעתך."

"אני לא אגיד," מבטיח שטיינר. "אבל הפסדנו, נתן, תבין. הנבלות שינו את הכללים."

קינוח: סלט פירות בשתיקה. נראה כאילו כבר אין על מה לדבר. הרי גם להם וגם לנתן אין ילדים. לדבר על ילדים זה קל. פעם אלישבע הייתה מנסה לשדך לו מסטרנטיות שלה, אבל זה חדל כבר לפני שנים. אז אוכלים ושותקים. זה מעיק. נתן מחשב בראש את הדקות שנותרו עד שיהיה מנומס לקום וללכת. אבל רגע, נראה שזה עוד לא נגמר. נראה שיש משהו ששטיינר רוצה לומר לו. עם הקפה בסלון.

"אני... אני הגעתי להחלטה," הוא אומר לנתן אחרי שהוא מתיישב בכבדות בכורסה שלו. "תראה נתן, אתה יודע שהבריאות שלי לא כל כך... לא איי־איי־איי, וגם הסקרנות, יצר ההרג והחקירה קצת כבו. יש לי נפש אשר כבד מאוד חָלְיָהּ. אני לא רואה טעם למשוך בחוג את השנתיים הבאות. אני פורש."

"פורש?" נתן לא היה מוכן לזה.

"כן. פורש. פנסיה מוקדמת. בחודש הבא."

"הם לא ייתנו לך..." מנסה נתן, אבל שטיינר מהסה אותו בתנועת היד המבטלת הזאת שהוא מכיר היטב. "הם יהיו מאושרים," אומר שטיינר. "למען האמת הם כבר מאושרים. הפרטים סגורים. אין דבר שמסב לאוניברסיטה עונג גדול יותר בימים המוזרים האלה, מלהיפטר ממשכורת של פרופסור."

נתן יושב שם, בסלון המיושן והיפה, ומנסה לשלוט ברוחו. אבל גל של התרגשות גואה בו. שטיינר פורש. זה נגמר. שטיינר הולך הביתה. מה יהיה עם החוג? מי ייקח את המושכות? ריח חריף של הזדמנות תלוי באוויר. אולי לא תהיה משורר גדול, נתן, אבל נסיך ליכטנשטיין זה גם משהו.

נראה ששטיינר קורא אותו. המבט שלו משתהה על נתן שבריר שנייה יותר מדי, שבריר שמביך את שניהם. "אני, אני רציתי לומר לך קודם, לפני כולם," אומר שטיינר, "כמובן, קודם כול לך." מה הוא רוצה? חושב נתן, שאכרע ברך? הוא רוצה למשוח אותי למלך בשמן? לוודא שאמשיך בדרכו? יהיו שינויים, זה ברור. תמיד יש. שטיינר יקבל את כל הכבוד, זה מובן, ותהיה לו אפילו קובה קטנה, משרדון של אמריטוס. הוא לא ייקח את זה ממנו. אבל שלא ימלכד אותו. שלא יתחיל להכתיב צוואות ותוכניות חומש ופרוגרמות עתידיות. שייתן לפרוש כנפיים.

נתן משפיל מבט. הוא לא ייכנס לדיון הזה. הוא חייב לשטיינר כל כך הרבה. הוא לא ישפיל אותו בשום דרך, בטח שלא במצבו. קתדרה, סמינר על שמו, לא — כנס. כנס שנתי או לפחות דו־שנתי. הוא ייקח את זה על עצמו. הוא ינהל דברים בדרכו הפרטית, כמובן, הוא יאסור מלחמה על היידיש — תקציבים או לא — אבל דרכו היא דרך של כבוד. הוא לא ינסה להשכיח את שטיינר בשום דרך וישתדל לא להפוך החלטות שלו במופגן. לאט־לאט. הוא צעיר. יש זמן. אתה לא מטביע את חותמך תוך שנה. מצד שני, ידוע שמה שלא עושים בהתחלה לא עושים בכלל. טוב... לא עכשיו. יהיה עוד זמן לחשוב על זה.

"נתן," מנסה שטיינר לפגוש את מבטו המושפל, "זה לא סוף הדרך. יש עוד חוגים, עוד אוניברסיטאות. אני מכיר אותך, אני יודע שאתה קצת... אימפולסיבי. לכן היה לי חשוב לדבר איתך לפני שזה יוצא. אני מבקש — בשבילי, בשביל החוג — שלא תעשה צעדים פזיזים. בחור מוכשר כמוך, אני בטוח שיציעו הצעות. אבל תחשוב היטב לפני שאתה מחליט מה לעשות, טוב נתן? תבטיח לי."

באמנות מוסלמית רוחשים כבוד גדול לסימטריה, אבל מקפידים לפגום בה בפינה נסתרת, כי רק אלוהים יוצר דברים מושלמים. המבט של נתן, צמד עיניים צהבהבות, נתקל דווקא עכשיו בפגם המכוון בדוגמת השטיח הפרסי שעל הרצפה. הוא מבין. הוא מבין הכול, לא צריך להסביר. זה לא הוא. יבוא מישהו אחר, תבוא איזה פרופסורית עם תוכניות משלה. ידחקו אותו עוד יותר הצידה, עוד יותר למטה. מה הוא חשב לעצמו? הרי הלך הילד והפלא לא בא. הוא הפגם. הוא החלק הלא מוצלח בפאזל המרהיב הזה של הקריירה של שטיינר. הוא היה אמור להעלות את נתן על ראש שמחתו אבל מתברר שנתן הוא קיטבג.

"...קורים לאט. מאוד לאט. ככה זה באקדמיה". נתן חוזר להתרכז במונולוג של שטיינר. הוא איבד כמה משפטים אבל זרם הדברים ברור. "ואני מכיר אתכם בשריון," ממשיך שטיינר, "זוכר כמה תמיד התפלאו ששריונר חוקר שירת ימי הביניים? אז כמו שאמרתי, אני מכיר את הטמפרמנט שלכם בשריון וגם את זה של משוררי קורדובה. מאחורי החרוזים המבריחים שלכם רוחשת תהום רבה. אל תעשה שטויות, נתן. תישאר. הקשב למלאך שיבה קשיש וקח מוסר: אין מי יודע מה תקנים בחוץ. וגם אם אתה מחליט ללכת, אל תטרוק דלתות לפני שיש לך לאן. ואם אתה הולך לבדיחה הזאת... אוניברסיטת אריאל, שתדע לך שאני אבוא מהפנסיה או מהעולם הבא או מאיפה שאני לא אהיה כדי להכות אותך."

בכל הכוח הוא מותח חיוך על הפנים. עיני הקרקל מפיצות אור. ככה זה, אפילו כשהוא כועס, אפילו כשהוא מר, אפילו כשהוא שחור מבפנים — יש לו עיניים אורות. "פרופסור שטיינר," הוא אומר, "על מה אתה מדבר. למי זה חשוב בכלל. חשוב שתהיה בריא ותיהנה מהפנסיה. כל היתר, זה בכלל לא עובר לי בראש."

שימות. שימות. שימות.

*

וזה בדיוק מה שקורה. עברו בקושי חודשיים והנה הוא אומר קדיש על שטיינר בהר המנוחות. הרי לא היו לו ילדים ונתן תמיד נחשב ליורש. היורש שלא קיבל דבר. אבל די, לוויה, בכל זאת. נתן מגרש את המחשבות האלה מהראש. עצוב לו, באמת עצוב לו על שטיינר שהיה טוב אליו, שהתעקש לראות בו הבטחה, גם כשזו בוששה להתממש.

הוא התבקש, לגמרי התבקש לצטט את אחת הקינות של יהודה הלוי, נושא מחקרו של שטיינר, הפרופסור שהיה מכור לקינות ספרדיות ולרקוויאמים גרמניים. הוא היה איש מורכב, שטיינר: מלא חיים, שש אלי קרב, מעריץ תעלולי פסנתר של מוצרט ושירי יין של יהודה הלוי, אבל לפני הכול ומעל הכול היה לו פלירט ארוך עם המוות. מה פלירט — רומן. והנה הוא מת.

אז כן, אין ברירה, למרות הטרחנות המסוימת של הקינות האלה (הוא לא העז לומר לשטיינר את דעתו כשזה עוד חי), הנה הוא מצטט:

בטרם תקונן

אנוש מתאונן

עמוד והתבונן

מה האדם

טיט בעוד חיותם

ועפר במותם

וטרם היותם

בעפר יסודם...

...אש ושמיים

ועפר ומים

ובין השניים

יתעופף כבודם.

אבל לא, הוא לא יכול להשאיר את הבמה ליהודה הלוי ואפילו לא לשטיינר. עכשיו תורו. עכשיו הבמה שלו. הוא נזכר בסצנת הסיום הנשכחת של 'אנה ומלך סיאם': המלך מת, ידו נשמטת ממסעד הספה, ויורשו, בנו בכורו, כבר נושא דברים על רפורמה. כך היה וכך יהיה בהוליווד, בסיאם, בקורדובה ובהר המנוחות. אז בסוף דווקא אבן צדיק הספיד את שטיינר, בקולו של נתן:

כליל יפי, אחי שכל צבי חן / אבי מוסר, יליד חכמה ותורה —

הכי מעלה לך יפה בעין כל / ומודעת כשמש מאירה!

ומי זה גדלך יוכל להשיג? / ודי אהבה לך בלב נצורה.

כך הוא חתם את דבריו בטקס הקטן שנערך ברחבת בית ההספדים העלוב, והנה עכשיו הוא כבר מדקלם מעל לקבר הפתוח את הטקסט המתועב הזה של הקדיש, הטקסט המתרפס והחנף שהוא לא סבל מעולם. אבן צדיק היה מוכשר הרבה יותר ממחברי הקדיש, וכמה ראוי היה להקדיש לשטיינר דווקא את דברי הברכה שכתב ליהודה הלוי.

נתן קורא במונוטוניות מהדף שהקברן דחף לו ליד ובמקביל אומר לעצמו, "זה קורה לך שוב, נתן, אתה נהיה רגשן, ותמיד כשאתה רגשן אתה אלים. תרגיע. זו לוויה של איש יקר. תרגיע. אל תריב עכשיו איתו ואל תריב עכשיו עם הקברן ואל תריב עם העולם. אתה לא הגיבור של הסיפור. תרגיע."

*

יומיים אחר כך הוא בשבעה. הסיפור אולי אינו עליו, אבל כל המבטים כן. הנה ילד הפלא שלא הבשיל. הנה נסיך הכתר המנושל. הנה האנכרוניסט שעוד מתרוצץ בין טולדו לקורדובה בזמן שהיידיש עושה קאמבק. ואז, בין עוגות הבננה לקפה הפושר לכעכים של עבאדי לאלבומי התמונות זה מכה בו: כמה זה עלוב. היידיש עושה קאמבק. כמה זה מגוחך. עם מי אתה רב, נתן? על מה אתה רב? זה טיפשי וזה נלעג וזה עקר וזה לא מעניין אף אחד — אבל אף אחד — מעבר למסדרונות העלומים המקיפים את חדר 4505 במעבה קמפוס הר הצופים.

עוד קצת שיחות סרק והנה הוא קם ללכת. עלם מקשיש ויפה תואר, זוג עיני צייד מוקפות קמטי חיוך, קסדת שיער שחור־כסוף בין השביסים והבובואים של הסטודנטיות שיוציאו תעודת הוראה ויחזירו את היידיש. אלישבע מתעקשת לקום וללוות אותו עד הדלת. "אם רק היית לוקח אותן מפה," היא אומרת ומנידה בסנטרה לעבר הווייק הקטן שמזמזם בסלון, בצילו של פסנתר הכנף, "אין לי כוח לזה."

היא שוב מחבקת אותו. אולי זו הרגשנות הטבעית שמתלווה לשבעה, אבל לו זה מזכיר את חיבוק גזר הדין שפתח את ארוחת הערב ההיא. "נתנ'קה, יש לי טובה גדולה לבקש ממך," היא אומרת ומביטה בו מלמטה, "אבל זה לא הזמן לדבר. לא כשכל אלה פה. אכפת לך לבוא שוב? אתה בטח שונא שבעות. גם אני. תבוא אחרי. זה נגמר מחר. הבהרתי לכולם שזו שבעה מקוצרת. אז מחרתיים, טוב? אני מאוד מבקשת."

"בטח," הוא אומר, "בטח. מחרתיים. ואני משתתף בצערך." המבט שלה ספקן. אולי אפילו משועשע. "לך, לך," היא אומרת. "שבעה זה לא מקום לבחורים צעירים. לך עכשיו. אני צריכה לחזור אליהן. אולי צריך להניח תפילין. מי יודע."

*

"אז תראה אותי, נתן," היא אומרת לו יומיים אחר כך, "אני נראית לך מישהי שתעשה שבעה? או טקסים? אני מצפצפת על הדברים האלה." אלישבע יושבת על הספה בסלון. היא אינה לובשת שחורים. רחוק מזה. היא עטופה בבגדים ההודיים הססגוניים שלה, שתמיד עשו שמח בחוג למוזיקולוגיה. נתן יושב על כיסא שהוא גרר מפינת האוכל. הכורסה של שטיינר מביטה בהם, ריקה.

"אבל אמרתי, תגמרי את זה באופן מכובד. זה לא בשבילך. זה בשביל יהורם, שדווקא אהב טקסים וכיבודים ושטויות מהסוג הזה. הרי הוא היה ראש חוג. מי צריך קשקושים כאלה, אני שואלת אותך? אז כן, לוויה יהודית פגאנית עם רב וקדיש והכול — תודה לך שהסכמת לקרוא — ושבעה עם כל הסטודנטיות הבוכיות והקולגות. וזהו. אני את שלי עשיתי, חוץ מעוד דבר אחד שבשבילו ביקשתי ממך לבוא.

"אני רוצה להוציא ספר של יהורם. לא, אל תעשה לי את המבט הזה! אני לא מתכוונת לאוסף מאמרים. אני לא סתומה, נתן."

הוא מביט בה בחיוך ונהנה מאופן הדיבור שלה. מין חברה'מניות ירחמיאלית ואינטליגנטית שנכחדה... מתי? אולי כשחזרו להר הצופים. הניב הזה שייך לקמפוס בגבעת רם. מי יודע, אולי הוא יחזור. יחד עם היידיש.

"אם יש משהו שאני מתעבת זה אסופות מאמרים של אחרי מות," ממשיכה אלישבע. "פה זה מדעי הרוח. לא קוראים אותך אפילו כשאתה חי. אז כשאתה מת?! אני מדברת על דבר לגמרי אחר, נתן. אתה ידעת שליהורם היה רומן?"

"היה... מה?"

"רומן. הוא כתב ספר."

"אה, ספר. איזה ספר?"

"אני לא יודעת. ספר. אני מניחה שרומן, כי הוא עבד על זה שנים, עשר או אפילו יותר. עוד הרבה לפני המחלה."

"על מה?"

"על הספר, אני אומרת לך."

"לא, על מה הספר?"

"אה, זה אני לא יודעת. אתה הכרת את יורי כמעט כמוני. הכול חשאי, הכול שמור, הוא לא דיבר על שום דבר לפני שזה היה גמור. לא הראה לאף אחד. כל ערב הוא ישב בחדר העבודה, במחשב, לפחות שעה. אבל הוא לא גילה לי על מה הוא עבד. הוא שמר אותי מחוץ לזה. ובמחשב יש לו סיסמה. אני לא יכולה להיכנס ולראות.

"הקיצר, נתנ'קה, אני רוצה להוציא את הספר הזה לאור. ילדים אין לנו. בקברים אני לא מאמינה. זה מה שאני רוצה שיישאר מיורי. בשנים האחרונות התחלתי לשאול את עצמי למה הוא לא מוציא את זה כבר. אתה הכרת אותו, הוא דווקא כתב מהר, בלי ייסורים, ופרסם לא מעט. לא דחפתי, לא הצקתי, אבל שאלתי את עצמי. כמה כבר אפשר לעבוד על רומן אחד?

"ואתה יודע מה הבנתי? אני חושבת שהוא פחד מביקורת. מחקר זה דבר אחד, רומן זה דבר אחר. ועכשיו... עכשיו הוא מת. הוא כבר לא צריך לפחד מביקורת, ואני רוצה להוציא את הספר הזה, שלא קראתי מילה אחת ממנו, אבל אני יודעת שזה מאה אחוז יורי. אני לא יודעת אם זה גמור, אני לא יודעת אם זה מצריך עריכה, איסוף, הידוק — זה אתה תחליט. אני סומכת עליך בעיניים עצומות כמו שהוא סמך עליך. אני נותנת לך את המחשב שלו ואני גם מוכנה לשלם. בסדר, נתנ'קה? מה אתה אומר? בשבילי!"

*

מתי אתה הופך מרווק נחשק למישהו שהחמיץ את הרכבת? מתי מקרר שומם שיש בו רק בקבוק יין לבן חצי ריק משלשום, כמה עגבניות וסלסלת תות שדה שכבר צריך לזרוק מפסיק להיות בוהמי ומתחיל להיות עלוב? המבט של נתן משוטט על קירות דירתו. זה עוד לא קרה. עדיין מגניב כאן. כמה שנים הוא כבר בדירה השכורה הזאת? שבע? שמונה? עוד מלפני הדוקטורט. וכן, עם השנים הוא טיפונת התברגן אבל הבית עוד שומר על גמישות.

הקירות עירומים לגמרי. לבן בוהק ונקי בלי תמונה אחת. כשהוא נכנס, זאת הייתה דירה של קשישה שמתה. יכולת להריח את הזִקנה. הוא דווקא אהב את זה. הוא אוהב בתים של פעם. זה מזכיר לו את הבית של הסבים שלו בקיבוץ — הפשטות, החומרה, התמימות. ועדיין, הוא הוריד מייד את כל התמונות ואת הווילונות, ארז בזהירות את חפצי החן המגושמים — קרמיקה חומה וכתומה של נעמן — ואפסן בזהירות בבוידעם. זה לא הבית שלו. יום אחד ירצו אותו בחזרה — הבת תעשה תואר, הבן יתחתן, משהו כבר יקרה והוא יתפנה. אבל בינתיים, הוא רצה דירה בדמותו.

אז הקירות עירומים חוץ מכמה מדפי ספרים עמוסים בפינה, ויש דרגש עץ ארוך, נורדי למראה, שהוא בנה בעצמו, ועליו כריות צבעונית (אבל לא בדים הודיים! זה הכי עולב) שהופך בהמשך לשולחנון, ועליו קערת נעמן אחת שהוא שמר בכל זאת, ובה תפוזים. הוא מת על תפוזים. הוא יכול לחיות עליהם.

עיני הקרקל ממשיכות לשוטט: שטיח קילים פשוט על מרצפות פשוטות עוד יותר: מרצפות טראצו של פעם. איזה מזל שאין כאן פרקט נובו־רישי. משקולות כושר בערימה מסודרת בפינה, ואין שום מסך טלוויזיה, שהרי אין מכניסים אויבים הביתה: לא טלוויזיה ולא סוכר. שולחן נוער שהוא העביר מהמרפסת הסגורה וצבע בשחור. עליו המחשב וערימה של עבודות שצריך לבדוק. מתי, מתי כבר לא תהיה ערימה כזאת על השולחן שלו, על הגב שלו, על המצפון שלו?

יש אופנה כזאת בפייסבוק, שאנשים מעלים תמונה של חדר השינה או של הסלון שלהם. הוא יכול להביט בזה שעות. כל כך הרבה אתה לומד על אנשים מכיסויי המיטה, מהפרחים שבכד, מהיעדר אהיל. הבחורות שהוא יוצא איתן, הקולגות, שטיינר, אפילו דודים רחוקים שרואים פעם בשנה — לדעתו, הקירות שלהם מסגירים אותם הרבה יותר מהעיניים. הכי נוראות הדוגמניות והשחקניות שיש באמצע הסלון שלהן פוסטר ענק של עצמן מקמפיין או מהצגת פרינג'. כמו מזבח בכנסייה, כמו שיויתי בבית כנסת (נתן תלה את תעודת הדוקטורט שלו על כותל המזרח של השירותים). הוא אוהב, ברור שהוא אוהב נשים יפות. אבל הרהב הזה דוחה אותו.

ואלה ששומרים את אוסף התקליטים שלהם. אתה רואה שכבר אין להם פטפון ואפילו דיסקים אין — הכול במחשב. אבל בתקליטים הם נאחזים. זה לא אומר מי הם יותר מכל מבט מצועף? וסלונים עם מסך שטוח בגודל חצי קיר. זה עושה לו חשק להסתובב ולברוח. ואוספים. אלוהים, אוספים! ינשופים, פילים, כפיות, פחיות קולה, קקטוסים גמדיים. פעם הוא יצא עם מישהי שהיה לה אוסף גולגלות. אנשים מציגים את השריטה שלהם לראווה על מדפים בסלון. מוזר.

לא אצלו. הקירות הלבנים מחייכים אליו ובוהקים יופי פשוט ומנזרי. החדר מרווח ואוורירי והאדריכלות הירושלמית הישנה נעימה לו. לא הכתובת הכי טובה בעולם, רחוב חרל"פ, מין פשרה חסרת חן בין רחביה וקריית שמואל — לא לבלוע ולא להקיא — לא יוקרתי כמו רחביה ולא בורגני כמו קריית שמואל. חימרה. דווקא יש חימרות יפות: תימניות עם עיניים כחולות, חתולי הימלאיה שהם חצי פרסיים וחצי סיאמיים, פעם הוא יצא עם סטודנטית חצי אתיופית חצי דנית. כל קיפול בגוף שלה היה הפתעה. אבל רחוב חרל"פ? חצי סוס עבודה, חצי חמור טיפש. בקיצור, פרד. ולמרות זאת, הוא דווקא אוהב את הבית, אפילו את הרחוב, על שמו המסתורי. אילו היה לו יותר כסף והוא היה גר קצת צפונה ברחביה, הייתה לו כתובת ראויה יותר: חכמי ספרד ורבניה, שעל שמם נקראו רחובות השכונה הכי אשכנזית בעיר, קורצים אליו בצליליהם היפים: אבן עזרא, בן מימון, רשב"א, אבן שפרוט. והוא תקוע עם רב פולני. אין צדק בעולם.

נתן, אתה שוב חולם! המחשבה שלך שוב נודדת. מה שמות רחובות עכשיו? ומה יעזרו הקיטורים על כן רחביה או לא רחביה? במילא עברו ימי הפרופסורים של השכונה הזו. עכשיו היא מוצפת פינגווינים מברוקלין ומדרום צרפת. קדימה, יש עבודה! לא להתבטל! הוא מחייך כשהוא מגייס לגערות העצמיות את יהודה הלוי: "ישן, אל תרדם ועזוב התהלהלך!" הכול, הכול כבר נאמר, והרבה יותר טוב.

המבט שלו נשלח אל ערימת העבודות שעל שולחן הכתיבה אבל גולש משם לעבר הדרגש הנורדי. שם, לצד קערת התפוזים, נח מחשב נייד שחור ומבהיק. המחשב של שטיינר. הוא אסף אותו היום מאלישבע, שהצמידה לו פתק מכמיר לב ועליו תאריך החתונה שלהם, כל מספרי הטלפון שהיו להם אי־פעם, מספר הזהות של שטיינר ואפילו מספר חשבון הבנק שלהם. "צריך למצוא את הסיסמה," היא אמרה לו. "זה ממש גן נעול. זה משגע אותי. אולי משהו במספרים האלה? איך אנשים ממציאים לעצמם סיסמה?"

היא צירפה עוד פתק שבו כתוב: "אני, אלישבע שטיינר, מאשרת בדעה צלולה לד"ר נתן גפן להוציא לאור כל חומר השמור במחשב זה, לפי שיקול דעתו הבלעדי." מוזר, איך שאנשים מתנהגים בסביבת המוות. לפעמים הם נהיים דרמטיים שלא לצורך. נתן ניגש אל המחשב ופותח אותו. הוא מביט בעיניים צהובות במסך החתום ומחייך. ואז הוא מקליד: KV6626 ומחכה. המחשב מהבהב לרגע, ואז: בינגו!

*

"שני דברים טובים קרו ב-1964," אמר לו פעם שטיינר, "אני פגשתי את אלישבע, ורשימת קכל השישית והאחרונה התפרסמה." הרשימה הזאת ליוותה את בני הזוג במהלך עשרות השנים בהן הם חלקו בית, חיים, אהבה, קריירה. שניהם העריצו את מוצרט (שנתן לא סבל. יותר מדי שמחת חיים) ויכלו לזרוק אחד לשני מספרי קכל כציוני דרך, כציטטות, כקודים מוסווים של אהבה. שטיינר, חוקר ודרשן וגלדיאטור נחוש של קרבות דעת, העריץ את לודוויג פון קכל. "הרי אי אפשר לאהוב מוצרט בלעדיו!" נהג לומר לנתן, "הוא נתן לנו את הכלים. ואתה יודע שקכל היה גם בוטניקאי? וגיאולוג? ומשפטן? פעם היו משכילים באמת. לא כמונו — מומחים עלובים לדבר אחד ודי."

ההצטנעויות האלה של שטיינר. נתן הכיר אותן היטב. זו הייתה התנשאות בהפוך על הפוך. וכמה ששטיינר אהב את שמחת החיים של מוצרט — ככה הוא אהב גם את המוות. לא היה נושא שריתק את שטיינר כמו הסוף, הריק, האין המוחלט. 'לבכות ענותך', הספר שכתב על הקינות של יהודה הלוי, כל אותם ארבע מאות עשרים ושבעה עמודים חמורי סבר של הספדים ושכול וחנופה ונהי — זה מה שהביא לו את הפרופסורה ואת תהילת העולם (וזה מה שזיכה אותו בכינוי הלגלגני "התן" בפי עשרות סטודנטיות שנאנקו תחת כובד מחקריו, כשעוד היו עשרות סטודנטיות בחוג לספרות עברית).

אילו ארגן לודוויג פון קכל גם את עבודותיו של יהודה הלוי ברשימה, אולי היה לנתן קשה לפרוץ למחשב של שטיינר. כיוון שהאוסטרי הנכבד לא שמע על המשורר יליד טולדו מימיו, נותרה ברירה אחת בלבד לסיסמת מחשב עבור הפרופסור הירושלמי חובב המוות ושמחת החיים: KV6626 — מספר הקכל של הרקוויאם. המחשב הנייד משמיע צליל קטן של מניפה נפרשת, והנה נתן בתוך חייו, בתוך מוחו, בתוך דבירו הפרטי של המנחה שלו לדוקטורט.

התחושה הראשונה היא מבוכה. איזו אינטימיות שכמעט ויש לה ריח עולה מן המחשב הפעור. אבל מייד, עם המבוכה, מתעוררים הסקרנות והאופורטוניזם. כמו לחטט במגירות בבית של סטוץ כשהיא מתקלחת. או כמו לבדוק את תכולת ארון התרופות בחדר האמבטיה כשאתה מתארח לארוחת ערב (פעם הוא קרא מחקר לפיו שישים וחמישה אחוז מהנשאלים עושים את זה. אז הוא לא לבד).

למה הם עושים את זה? למה אני עושה את זה, שואל את עצמו נתן. אולי זה החיפוש אחר מגע או קִרבה, אפילו במחיר של... ובכן, של מעשה מגונה. המחשב הזה, המחשב המתקפל הפתוח מולו על הדרגש הנורדי, משול לגווייתו חסרת החיים והישע של הפרופסור שטרוף טורף. ונתן, נתן הוא עורב העומד לנקר בקרביו. או תן, הוא אומר לעצמו בחיוך מריר. או תן.

מדהים כמה הוא מכיר את שטיינר, חושב נתן. תוכן המחשב מסודר לתפארת, לא כמו הערבובייה שיש אצלו במחשב — קבצים מרובי גרסאות ותיקיות עם שמות עלומים שאינם אומרים דבר. לא. אצל המעריץ נלהב של לודוויג פון קכל, הכול מובנה. הנה תיקיית החשבונות. הנה הציונים. הנה כל חוות הדעת הרפואיות שהוא קיבל מהדסה. הנה שלוש טיוטות של 'לבכות ענותך' (אלוהים, מתברר שבמקור זה היה באורך כמעט כפול!) הנה המאמרים שהתפרסמו באנגלית, בעברית, הנה המאמר שהם פרסמו יחד בספרדית.

נתן סורק במהירות את רשימת התיקיות, מחפש אזכורים של עצמו וסימנים לרומן בכתובים, בשביל אלישבע. אולי זה לא רומן? אולי זה סתם מאמר, או מחקרים שהוא עבד עליהם? אבל לא. אלישבע אמרה שזה נמשך עשר שנים. אפילו 'לבכות ענותך' לקח פחות (שטיינר העיד שהספר המונומנטאלי "נכתב מתוך בולמוס. שנתיים וחצי וזה היה בדפוס!")

איפה זה? איפה זה?! הוא כבר בסוף רשימת התיקיות. 'תכתובות' היא תיקיית הקשר שלו עם בתי החולים בעולם. נתן קורא כל מכתב, כמעט מהופנט ונבוך עד שורשי שערותיו. הפרופסור הגדול התמקח, ממש התחנן על חייו. סקנד אופיניין, עוד מומחה, פניות לבתי חולים בארצות הברית, משיכות בחוטים, בקשות עזרה — כלום לא חילץ אותו מציפורני המוות. מבלי משים, נתן שולח מבט אל דלת הכניסה, לוודא שהיא נעולה ושהמפתח בפנים. קצת פתטי, שהרי מי ינסה להיכנס? לאף אחד אין מפתח. אף אחת לא זכתה בכבוד הזה מעולם. ועדיין, הוא מרגיש כמו גנב, כמו פורץ, כמו אוכל נבלות.

עוד תיקייה: תלמידים. שטיינר אף פעם לא אמר סטודנטים. "מספיק שלמוסד שאנחנו עובדים בו קוראים אוניברסיטה," הוא גער בנתן, "מספיק שמי שאחראית על שפתנו היא האקדמיה. אז לפחות שהדור הבא יהיו תלמידים ולא סטודנטים." נתן קורא על עצמו קודם כול (הוא נושם לרווחה. הוא אכן סומן כהבטחה. אין יותר מדי לכלוכים), אחר כך מתבשם בענני רכילות וקורא מה חשב המנחה שלו על המתחרות, על הקולגות, על כאלה שקודמו פחות ויותר ממנו, על אלה שעפו. כמה מיץ. כמה תככים ולעג והלעזה. כמה בוז רחש הפרופסור לתלמידיו. נתן מחייך. הרי זה חומר לרומן. חומר מעולה לפרודיה על החוג המפואר והשוקע, רגע לפני פלישת היידישע קומנדו.

ואז, בסוף רשימת התיקיות, במורד האל"ף בי"ת, בתחתית מסך המחשב, משבצת צהובה אחרונה: תמי. נתן פוער עיניים. מה זה תמי? ראשי תיבות של תלמידים מוכשרים יותר? או אולי תוכנית מאבק יידיש? הוא נזכר בחיוך בראשי תיבות אוניברסיטאיים אחרים: בתואר הראשון שלו בערבית, למטלה הנוראה מכל ששמה 'חומר קריאה נוסף' קראו חוק"ן. אבל לא. זה לא מתאים לשטיינר לכתוב ראשי תיבות בלי גרשיים. הוא פותח את התיקייה ובבת אחת נופלים השמיים ברעש גדול על הבית ברחוב חרל"פ. הוא קורא וקורא וחושב: הכלב הזה, שטיינר.

*

שתים־עשרה שנים ניהל הכלב הזה רומן. שתים־עשרה שנים! עוד לפני שנתן הגיע לחוג. שתים־עשרה שנים! וזה כשהוא נשוי, לגמרי נשוי לאלישבע, לגמרי בעלה, לגמרי מופת של זוגיות ירושלמית כבודה — בעודו כל אלה, בעודו זורק לאלישבע מספרי קכל כשלמי אהבה, הנה הוא כותב לתמי שלו "מה יפו אדמדמי מאורייך!" והנורא מכול הוא, שנתן יודע מי היא התמי הזאת.

זה לא משתפר. זה רק נהיה גרוע יותר. תיעוד מכתבי האהבה בתיקייה מתחיל כשתמי — כיום פונקציונרית כבודה בפקולטה ונשואה לגמרי, עם בובו אימתני, מתגרה־מתחסד, מתנוסס מעל ראשה ומשתפשף בכל משקופי הקמפוס — זה מתחיל כשהתמי הזאת מגיעה לקמפוס לעבודת קיץ, בגיל שבע־עשרה. וזה ממשיך כשהיא סטודנטית של שטיינר, בי־איי ואחר כך נישואין ואחר כך אם־איי ואחר כך פרוטקציה במציאת ג'וב בפקולטה.

נתן אינו מתחסד. רחוק מזה. קשרים? תמיד יש. תככים? אלה החיים. רומנים עם פקודות? היו לו בשפע בצבא. עם סטודנטיות שלו? גם. אבל עם קטינות? כשאתה נשוי?! איזה גועל.

מצד שני התמי הזאת (שנתן אף פעם לא סבל. הייתה בה איזו התנשאות), התמי הזאת שכינויה הסודי בפקולטה היה פפס"י (ראשי תיבות של פאם פטאל סנהדריה, ירושלים), התמי הזאת יודעת לכתוב, מודה נתן בפני עצמו וחש דקירה קטנה של כאב. הוא קורא את מכתבי האהבה שלה ואינו יכול שלא להיסחף, להיקסם ו... וכמעט להתאהב. רק כמעט. היא מוכשרת, הוא אומר לעצמו, יש לה את זה. היא באמת מוכשרת בלכתוב ובאמת מוכשרת בלאהוב. שני דברים שחסרים לי.

וגם שטיינר. תן? שועל! איזה להט. איזה לב קודח ונפש סוערת. הצנון הזה מטלביה, המעריץ של לודוויג פון קכל... נמר! לא נמר, כלב מוכה אהבה. לא, לא כלב... נתן קורא עוד מכתב ועוד אחד ועוד תשובה ושואל את עצמו בסערת נפש איך להגדיר את הרומן המכוער והאסור והמרהיב הזה בין הפרופסור לקטינה, בין ראש החוג לאשת איש מסנהדריה. הוא מגרש בידו ברחש שמטייל על המסך, מהופנט מחומו ומאורו. הברחש חוזר שוב ושוב לטייל על המילים כאילו גם הוא אינו יכול שלא להימשך אל יופיין, אל התשוקה הרצחנית שקורנת מהן ואז נתן יודע: שתי צרעות. שתי צרעות במחול כלולות.

אבל איזו עברית! ואיזו אהבה גדולה! וכמה תשוקה, והסתתרות, וגעגועים וכמיהה ושותפות גורל. נתן עוצר לרגע את מרוצת הקריאה במאות מכתבי האהבה וחושב: אולי אני פוץ? הרי סיפור האהבה האסורה בין רחל לזלמן שז"ר אינו מעורר באיש דחייה שכזו. ודוד ובת שבע? ובועז ורות? ואלתרמן? ופערי השנים באהבותיה המוזרות של לאה גולדברג (כלפי מעלה וכלפי מטה)? וסליחה, למה ללכת רחוק, סבתא שלו לא התחתנה בגיל שש־עשרה וחצי עם איש מבוגר ממנה בשתים־עשרה שנים? מה ההבדל בין שתים־עשרה לשלושים? והרי היא אהבה אותו. היא באמת אהבה אותו.

וגם הוא רחוק מלהיות צדיק. הוא הראשון שיודה בזה. תמיד הוא אמר שנראה לו אידיוטי להשית חוקים על אהבה. באהבה אין חרוזים מבריחים. אז לא, זה כנראה לא סיפור האהבה שמפריע לו כאן. אלישבע, על תמימותה, היא סוג של קורבן, ללא ספק. אבל ככה זה. זו לא סוכנות ביטוח. במקרה הזה, המוזות והתותחים רועמים יחד. כמו שאמרה פדרה: "לא, אין זה עוד חלי אשר יאחז וירף / זו אפרודיטה קמה לשסע טרף."

הוא יודע: לפעמים זה קורה. לעיתים רחוקות, אבל פעם ב-, אתה פשוט כלי משחק על לוח השחמט הזה שנקרא אהבה. אתה מיטלטל, אתה נופל, אתה לא שולט בזה. אינך אדון לגורלך. הוא היה שם פעם או פעמיים בחיים שלו, בערך. בערך, כי האהבה שנוגהת אליו ממסך המחשב מרגישה חמה ובוערת יותר. כמה הוא רוצה שזה יקרה לו כפי שזה קרה להם. אז מה בעצם מפריע לו?

הוא קורא עוד מכתב של פפס"י ואז זה מכה בו: הוא מקנא. אין לו את זה. אין לו כישרון אמיתי, מבעבע, קמאי, לרקום ערבסקות של מילים, לבנות משפטים משתרגים כאלה, לדעת מתי לעצור. הוא פשוט לא שם. הוא יפה. הוא תמיד היה יפה. אבל אין לו היכולת ליצור יופי חדש. אין לו באמת כישרון כתיבה. וכמו הד עכור, חולפת בראשו המחשבה: וגם לא כישרון אהבה.

ואז מול מסך המחשב המחולל של שטיינר, בהתקף של... של מה? של קנאה, בכיינות, ייאוש והלקאה עצמית, עולה בו רעיון. אתה לא תיתן לכל היופי הזה ללכת לאיבוד, הוא אומר לעצמו, וממש באותה עת קול אחר אומר במוחו: זה מכוער. אבל הוא משתיק את הקול הזה. וגם את המחשב שמצפצף חלושות כי הסוללה שלו עומדת להתרוקן. ובעיקר את המצפון. 

*

הימים נוקפים ונתן לא יודע מה לעשות. איך לעשות, אם לדייק. צריך לדבר עם אלישבע. צריך למצוא דרך להוציא את הספר הזה לאור. זה הספר שלו, הוא יודע את זה. הוא לא ייתן לאיש לקחת את זה ממנו. אבל איך? שמות בדויים? צריך להיות טמבל מוחלט כדי לא להבין במי מדובר. כל הציטוטים האלה מיהודה הלוי. זה שקוף. מי עוד יכול לכתוב לאהובתו "כי אצמא לטל מלקושך"?

זה יהרוג אותה. זה יהרוג את אלישבע, הוא חושב כשהוא צועד לביקור החודשי שלו בשיכון ברחוב פינסקר. הוא מוצא את עצמו מתחמק מהמיילים שלה. היא רוצה לדעת מה הוא מצא, אם הוא מצא. זה טבעי. בהתחלה הוא משהה את התשובה בתואנות של סיסמה. אחר כך, כשהיא מתחילה לדבר על פורץ מקצועי, הוא נלחץ. הוא לא רוצה את המחשב הזה בידי זרים. זה שלו! לא הייתה לו ברירה אלא להודות שהוא הצליח להיכנס. "מה הסיסמה?" היא שאלה אותו וכשהוא השיב במייל קצר: "הסיסמה הייתה KV6626," היא השיבה במייל קצר עוד יותר: "השיר שלנו ."

אלישבע, אלישבע התמימה והישירה והאוהבת בפשטות. סולווג מהחוג למוזיקולוגיה. אלישבע שכל כך רצתה למצוא לו שידוך. פלמ"חניקית שוחרת טוב, תמיד אופטימית, תמיד מפרגנת. איך הוא יעשה לה את זה? איך הוא יספר לה שבזמן שהיא זמזמה לעצמה את הרקוויאם, שטיינר רווה דודאים מדדיה של פפס"י? ומילא זה, איך הוא יוציא ממנה אישור לכבס את כל הטינופת הזאת בשער בת רבים? לפעמים הן נקמניות, הוא אומר לעצמו, לפעמים ברגע שהן מבינות הן מתהפכות ורוצות לשרוף את הבית.

אבל לא אלישבע. הוא יודע שהיא לא כזאת. ואם ללכת צעד אחד אחורה, איך (ולמה, בעצם) הוא יעשה את זה לשטיינר? הוא היה הכי בסדר איתו, שטיינר. הוא האמין בו, קידם אותו, סידר לו תקן. אז נכון, בסופו של דבר, לקראת הסוף, הוא הרפה ממנו. השיחה ההיא, עם ההתלוצצות התפלה על אוניברסיטת אריאל... אתה לא יכול לזרוק אותי לכלבים היידישיסטים ועוד לדרוש ממני להתנהג כבן יקיר, הוא חושב. אבל הוא יודע: שטיינר הבין. הוא הבין שהקסם פג.

שטיינר ואלישבע, הוא חושב, אלישבע ושטיינר. על פפס"י הוא לא חושב. לא אכפת לו ממנה. אבל בני הזוג פון קכל... במורד קרן היסוד, קרוב לבונקר המבוצר שהוא בעצם מרכז התרבות האמריקאי, הוא עובר ליד מה שבטח היה פעם בית יפה. כבר הרסו אותו מזמן, ועכשיו בונים במקומו בית דירות ירושלמי רגיל, חסר חן, ממוקסם אחוזי בנייה, שיחופה באבן נסורה. מגושם כמוני, חושב לעצמו הבחור היפה הצועד במורד הרחוב. חסר חן כמוני.

משאית חונה בחזית הבניין וחוסמת את הרחוב. טור מכוניות מזדנב מאחוריה והנה מתחילות הצפירות. מה הם עושים שם? הם כורתים את עצי הברוש הנטועים בשולי המגרש. פעם הם בטח היו יפים. ברושים רעננים וזקופים, כידוני צמרות נישאים אל על. אבל השנים... השנים הפכו אותם למטרד. האצטרובלים האלה. הענפים שצומחים הצידה ולא למעלה. גיזומים פראיים השאירו את גזעי העצים המקשישים קירחים. רק מגובה הקומה השלישית יש להם ענפים וגם אלה מדובללים ומאובקים. כמו אניצי שיער על עורף של איש זקן.

ועכשיו כורתים אותם, את הנסיכים שהזמן הפך אותם למברשות ניקוי שירותים ענקיות, את העצים הלא אופנתיים האלה, שמסרבים לפרוח בצבע, שמתעקשים להשיר אצטרובלים שאינם כופפים את צמרותיהם לרוחות האופנה. כמה זמן הם היו כאן? חמישים, שישים, שבעים שנה? בטח הם היו יותר גבוהים מהבית המקורי שאת תחום מגרשו הם סימנו. מה הם ראו? מה ראו בהם פעם? ריח חריף ונואש של שרף עומד באוויר. צמרות העצים המאובקות נופלות באחת למדרכה. לא ברעש. באוושה כנועה וחסרת אונים. הצפירות חזקות בהרבה.

"נו מה אני יכול לעשות?!" אומר מנהל העבודה לנהגת ירושלמית עצבנית, "חמש דקות, גיברת, חמש דקות. זה ברוש. חרא עץ." הנבלות שינו את הכללים, הוא אומר לעצמו. או שאולי לשטיינר. אבל אחר כך, אצל אלישבע, הוא לא מעז להוציא מילה. 

* 

חודשיים אחר כך, בלילה ירושלמי צלול בפתחו של עוד סוף שבוע ריק, מתברר שיש אלוהים. נתן יושב בסלון הנזירי שלו, מול המחשב של שטיינר. הקערה, שבחורף יש בה תפוזים, מלאה עכשיו בענבים. קיץ, החלונות פתוחים, רוח קלה מתגנבת פנימה, נושאת ריח שרף ברושים ואורנים עם שוליים של אבק. נתן שואף אותו עמוק ככל שיוכל. זה מזכיר לו ילדות, צבא, קיבוץ. וזה מזכיר לו גם את העצים השחוטים בקרן היסוד. הרוגי המלכות שלי, הוא קורא להם.

למרות שהוא העתיק את תיקיית תמי למחשב שלו וגם לדיסק חיצוני ואפילו הדפיס אותה ליתר ביטחון (מאתיים שלושים ושניים עמודים), את העבודה הוא עושה על המחשב של שטיינר. אם אלישבע תגלה ותדרוש הכול בחזרה, אם פפס"י תעלה עליו — החומר אצלו. שמור. אבל את הספר הוא עורך על המחשב המקורי שבו נשמרו המכתבים.

האמת היא שהוא לא צריך את המחשב, ולא את הדיסק ולא את גיבויי הגיבויים. הוא קרא את המכתבים האלה כל כך הרבה פעמים שהוא כבר זוכר אותם בעל פה. איזו כתיבה. איזו כתיבה יפה וקולחת וגבישית ומפתיעה. כמה חוכמה ותשוקה וגורל. הציטוטים מיהודה הלוי הם רק העדיים על גוף הטקסט המפואר הזה. איזה יופי. אהבה כמו שאהבה צריכה להיות.

מה שמזכיר לו כמובן את סולווג מפינסקר ואת העובדה שהוא עדיין לא סיפר לה. ואז אלוהים מתגלה אליו. דרך הטלפון. מי מתקשר בשעה כזאת?! כבר אחרי עשר. זאת פפס"י, לא פחות. היא עלתה עליי, הוא חושב כשהיא אומרת לו "שלום דוקטור גפן, מדברת תמר מהפקולטה. סליחה על השעה..."

היא עלתה עליי! יש רעד בקולה המעיד שהיא נסערת. והשעה... אבל איך? הרי הוא לא העלה על המחשב שלו באוניברסיטה כלום.

"קרה אסון," היא ממשיכה, "פרופסור שטיינר... אלישבע. דום לב. כן, כולנו המומים. אני מתנצלת על שאני מודיעה לך כך. כולנו יודעים שהיית כמו בן בשבילה ובשביל יהו... פרופסור שטיינר. ואתה יודע. יום חמישי היום. אין מלינים את המת. הלוויה מחר בבוקר וחשבנו שיהיה ראוי אם תאמר קדיש וכמה מילים." לא רק שיש אלוהים, הוא חושב, יש לו גם חוש הומור. מכוער.

כן, אבל הוא לא בעמדה להטיף מוסר לאלוהים, לא עם מה שהוא עומד לעשות. אז הנה הוא שוב, כמו בשידור חוזר, בסנהדריה, עם עוד הספד שהוא צילם מ'לבכות ענותך', עם הרב שמתפלץ מבקשת האבלים להשמיע את הרקוויאם של מוצרט. והנה הוא כבר בהר המנוחות עם הכיפה הטיפשית הזו שכתוב עליה "יונית וגל נישאים!" על הראש, קורא קדיש על הקבר הפתוח. והנה הקברן עצמו מבקש סליחה ומחילה בשם חברה קדישא ובשם כולם מהנפטרת. והנה הוא עובר על פני תל האדמה שבראשו נעוץ באלכסון שלט קטן ומרושל עם שמה של אלישבע. עוד הרוגת מלכות. ולצד התל, קברו החדש, הרענן, של שטיינר. סליחה, הוא מבקש משניהם בלב, אבל יודע שאין טעם.

*