יחסי אל־איי 1 - אהבה עם כל התוספות

1 
פגישת מחזור עם אליל מין

אולם ההתעמלות של בית הספר התיכון הדיף ריח של רצפה ממורקת, חולצות פולו והחלטות גרועות. גל בחילה הציף אותי כשהבטתי בכרזה בצבעי כחול וזהב שהייתה תלויה בצורה מסוכנת בין הדלתות הכפולות הפתוחות והכריזה, "ברוכים השבים, לוחמים".
כמה צעדים קטנים אל תוך הכניסה הזאת ישלחו אותי בחזרה אל העבר שלי בשעטה. עשר שנים לאחור, ליתר דיוק.
אם מדברים על החלטות גרועות, זו עומדת בראש רשימת הדברים המטופשים ביותר שעשיתי בחיי. למה חשבתי שזה רעיון טוב לחזור לכאן? הרי לא נהניתי מתקופת התיכון, עם כל הבנות המקובלות שהיו בגודל ירך אחת שלי, קציץ הבשר המשונה שהגישו כל יום שהיה יכול להיות מוגדר בתור אוכל מסתורי, והגיחוך הבלתי פוסק שליווה אותי אחרי שתפסו אותי ממלאת את החזייה במהלך שיעור התעמלות.
מה? השמלות המתנפנפות האלה לא היו ממלאות את עצמן.
למען האמת, באתי לכאן מסיבה אחת ויחידה: רציתי להוכיח לקמרון מאתיס שאני סוף־סוף אישה ראויה להתייחסות.
אני יודעת מה אתם חושבים. מי זה קמרון מאתיס וכן, יש לו שם חלומי, אבל למה לעזאזל אמור להיות אכפת לי?
רק רגע. חכו שנייה...
איפה הייתי? אה, כן. אז זאת אני, תוצר של פנטזיות מגוחכות לגבי מישהו מסוים ולחץ חברתי של הקרובים אליי ביותר, שכף רגלו של אף אחד מהם לא דרכה בתיכון ווּדלֶנד והם לא מסוגלים להאמין שאי־פעם הייתה קיימת ריילי פיליפס גמלונית בגיל כלשהו.
אבל לצערי הייתה כזאת. וזו הייתה תזכורת כואבת, עכשיו בעודי כאן, כשאני ושמלת הסטרפלס השחורה־לבנה שלי לא ממש מתאימות לאירוע. העבר שלי הופך אותי לקלסטרופובית, הקירות הירוקים בהירים שלא השתנו בעשור האחרון סוגרים עליי.
ליטפתי את שרשרת החרוזים שהייתה מונחת על עצם הבריח שלי, מתרחקת מהדלתות, ונקישות עקבי הדובדבן שלי על רצפת הוויניל משתלבות בצורה מושלמת עם צלילי הלהקה שניגנה בפנים.
אף אחד עוד לא ראה אותי ולכן יכולתי לחמוק מכאן בלי שאיש יֵדע על כך. כן. רעיון מבריק. אחלוץ נעליים ואתרווח עם קערת גלידה ענקית — זה נשמע כמו רעיון מושלם...
שאגת קולות גבריים הדהדה באולם מימיני והעירה אותי מהחלום המתוק שלי. קפאתי לרגע לפני שהסתובבתי וחיפשתי יציאה מהירה. הייתה רק יציאה אחת בקצה המסדרון ואני מיהרתי בכיוונה, לפני שיגיעו עדים להופעתי כאן.
ואז זה קרה. הרגע שישנה את חיי לעד.
בדיוק כשחציתי את צומת המסדרונות, גוף גבוה ושרירי הגיע מהפינה והתנגש בי. איבדתי את שיווי המשקל והושטתי יד להיאחז במשהו. והמשהו הזה, ידידיי, היה הפין של קמרון מאתיס.
כן, הקמרון מאתיס. אליל הפוטבול לשעבר, המהמם ברמות, ומושאן היחיד של הפנטזיות שלי בתיכון. האחד שבשבילו הייתי מוכנה להסתכן בפגישת מחזור סיוטית. ועכשיו בעליו של הזין החשוף — בידי.
רגע — חשוף?
עיניי נפערו כשהשפלתי את מבטי אל מבושיו ובהיתי בחוסר אמון בבשר הלוהט בצורת מקל גברי שהונח בידי.
"אלוהים," לחשתי.
"ריילי פיליפס." הבריטון העשיר של קולו גרם לי להרים את המבט אל הפנים שמהן בקע. עיניו הכחולות כים של קמרון הביטו בעיניי, וצד אחד של פיו התעקל בשעשוע.
איך אתה יודע את שמי? רציתי לשאול, אבל אז נזכרתי שאני כבר לא המתבגרת הנבוכה שדלוקה עליו כמו תיכוניסטית. אין מצב. אני אישה אסרטיבית ונחושה עם עסק משגשג, שאף פעם לא מתקשה למצוא דייט. זאת אומרת, כשיש לי זמן לדייט. והפעם האחרונה שזה קרה הייתה... מעולם לא.
"זאת אני," אמרתי, וידי המשיכה ללפות אותו כמו צבת. על אף שנראה שהוא מתקשה מתחת לאצבעו...
"קמרון," אמר.
מצמצתי. "מה?"
הוא צחק בקול צרוד וסקסי. "נראה שאת לא זוכרת אותי. קמרון מאתיס. למדנו יחד ספרדית במשך ארבע שנים."
אלוהים אדירים, איך הוא יודע את זה? ואז מחשבה אקראית: למה אני לא זוכרת יותר מהשיעורים האלה מלבד איך סופרים עד עשרים?
אבל כשהבטתי בשערו הבלונדיני המושלם שנצרב בשמש ונמשח בג'ל, ובחיוך הצחור והמבריק שכמעט סנוור אותי, הבנתי היטב למה אף פעם לא הקשבתי בשיעור. מי יכולה להתרכז כשיש לה בובת קן חיה שהיא יכולה לפנטז עליה בלי סוף?
"נכון... נכון," אמרתי, והמחשבות התרוצצו במוחי. הוא בטח התלוצץ אם חשב שבעיר הזאת יש מישהו שלא יודע מיהו. מורים ותלמידים כאחד סגדו לבחור הזה, אחרי שהוביל אותם ארבע שנים ברציפות לאליפות המדינה.
כשמבטו נשמט אל האחיזה שלי בו, הסמקתי ומיהרתי להרפות.
"אוי, סליחה. אה... אני בדרך כלל לא תופסת... אה, לא לוחצת איברים, שאינם ידיים."
צחוק רועם בקע מחזהו. "טוב, חבל. זו דרך נחמדה להגיד שלום."
לחיי התלהטו והצלחתי רק לנענע את הראש. לפני שהספקתי לחזור ולהתנצל, הקולות הרועמים ששמעתי רגעים קודם לכן הגיעו בריצה במסדרון וחלפו על פנינו. כל הבחורים היו עירומים כביום היוולדם — למעט הנעליים.
"מה נסגר..." אמרתי לעצמי יותר מאשר לקמרון וצפיתי בהם רצים מולי. צווחות צחוק הדהדו מתוך הבניין ואני הרמתי גבה אל הגבר העירום שלפניי.
"סליחה על ההיתקלות," אמר בקריצה מלווה בחיוך סקסי וחדור ביטחון, כשפנה לאולם ההתעמלות כדי להצטרף אליהם. "את יודעת מה הם אתגרים. אבוא לחפש אותך אחרי שאתלבש." ואז הוא הסתובב ורץ אל האולם, ושרירי העכוז המרהיבים שלו מתגמשים עם כל צעד.
האם זה קרה הרגע? אלוהים... שבשמים.
הייתי מודעת במעורפל לעובדה שהטלפון שלי התחיל לצלצל, ונדרשו לי כמה רגעים להתנער מהטשטוש לפני שעניתי.
"ריילי? אני צריכה להגיד לך שיש מקרה חירום ושאת צריכה לחזור לחנות עכשיו כדי להרים איתנו כמה שוטים?" שאלה שיין, אחת מארבע חברותיי הטובות ביותר, שהייתה בצד השני של הקו.
"את אפילו לא נמצאת בעיר כדי לשתות איתי במקרה שהייתי אומרת כן. את לא אמורה להיות בחתונה? או שאת צריכה שאני אציל אותך ממנה?"
שיין נאנחה בדרמטיות. "אלוהים, איזה סיוט. החתן תפס את הכלה מזדיינת עם אחיו לפני הטקס, והוא רדף אחריהם במגרש החניה במשך חצי שעה. פייג' הלכה לבר של קבלת הפנים להביא לנו שתייה." המבטא האוסטרלי של שיין נשמע במלוא הדרו, כפי שקרה תמיד כשהתלהבה או כשהתעצבנה. בינתיים לא היה מדובר על עצבים ברמה של שכרות, על אף שמהיכרותי עם פייג', גם זה עמד לקרות בעוד דקות ספורות.
"תגידי לה לא לשכוח את הפופקורן להצגה."
"אני בטוחה שיחלקו עוד מעט. נתקלת כבר בקמרון?"
כן, ועוד איך. "אפשר לומר," אמרתי בחיוך מריר.
"ו —?"
"אני חושבת שאישאר עוד קצת."
"עזבי אותי. לכי תשיגי אותו, ריי, ואז תתקשרי אלינו ותספרי לנו הכול."
"זו התוכנית." יישרתי את החגורה האדומה הרחבה שעל מותניי והנפתי את כתפיי לאחור. "אבל שיין? אל תחכו לי."
 
כעבור שעה, ההימור שלי השתלם. קמרון אכן מצא אותי אחרי שחבורת הספורטאים לשעבר החליטה ללבוש בחזרה את מכנסי החליפה המחויטים והחולצות המכופתרות.
אני יודעת. נכון מבאס?
ואני נשבעת שאני בדרך כלל אדם רגוע ושקול, אבל כיוון שהבחור הזה כיכב בחלומות הזימה שלי מגיל חמש־עשרה, הזיעה שקלחה ממני הייתה מוצדקת. גם אם זה קרה ברחבת הריקודים.
הרגשתי מוזר להיות חלק מהחבורה שלו, לרקוד ביניהם כאילו אנחנו ידידים ותיקים. היו להם בדיחות פנימיות ותנועות ריקוד ייחודיות — האהובה עליי הייתה "לכופף את הגב" — אבל משום מה, כשתשומת ליבו של קמרון הופנתה אליי, הרגשתי כאילו אני האדם היחיד בחדר.
עד שהאקסית שלו הגיעה.
"אפשר?" לורן גמבל הייתה ברונטית בגובה מטר שישים עם קול מתקתק ומלתחה של שפנפנת פלייבוי. היא גם הייתה במקרה המתוקה של קמרון מהתיכון, על אף שהכינוי מתוקה לא היה מוענק לה על ידי צבא המעריצות הזוהרות שלה. אם אגיד שהיא הטילה אימה על כולם, זה יהיה מדויק כמו לטעון שאטילה ההוני היה בחור בעייתי. ספק אם משהו השתנה בעשור האחרון.
היא עמדה שם וחייכה אל קמרון, וידה שפשפה את שריר הזרוע שלו בצורה מוכרת ורכושנית. ואז היא הביטה אליי בעיניה המאופרות מאוד. "לא יפריע לך אם אגנוב אותו, נכון, רבקה?"
"ריילי. ולי אכפת," ענה קמרון במקומי. אחיזתו במותניי התהדקה כשאימץ אותי אליו והטה אותנו כך שידה גלשה מזרועו. הוא הרחיק אותנו וקרא לאחור, "לכי תנסי את טד."
וואו, אילו חיצים הוציא הסירוב הזה מעיניה. התאפקתי מאוד שלא לצחוק למראה המבט הנפיץ על פניה של לורן. אבל שלחתי אליה נפנוף ידידותי בקצות אצבעותיי רגע לפני שהוא סובב אותי.
עשיתי — אם יורשה לי לומר — חיים, למרות המבטים המצמיתים שנשלחו לעברי. אפשר היה לחשוב שקמרון ואני חברים ותיקים שנפגשים לאחר תקופה ארוכה, ולא זרים גמורים שלפני הערב לא החליפו מילה זה עם זה. רגע. זה לא נכון. הוא אמר לי תודה פעם אחת בכיתה י"א כשנפל לו נייר מהשולחן והרמתי אותו.
אלוהים, כמה פתטי מצידי לזכור את זה בכלל.
אני יודעת — אתם לא צריכים לומר. אתם מתכווצים בשמי. תרשו לי להעיף לעצמי סטירה ולהחזיר לעצמי את הפנים הרציניות.
אני אישה עצמאית ומהממת שיש לה טעם מופלא וחברים יוצאי דופן. למותר לציין שאני גאונה שמחזיקה בחנות משגשגת ולא צריכה להמציא עסק שמבוסס על המצאת פתקיות דביקות.
הנה, הרבה יותר טוב.
"שתייה?" שאל כשהשיר הסתיים והתחלף בריקוד השורות הצולע אלקטריק סלייד.
"בבקשה."
הוא תפס את ידי והוביל אותי בין חברינו לשעבר לכיתה אל עמדת הפונץ'. פונץ' מהול, הייתי בטוחה. קמרון הרים שתי כוסות מלאות, אבל כשראה את לורן מתקרבת אליו, הוא הביט אליי וסימן בראשו לכיוון דלת היציאה. יצאתי בעקבותיו כי לא רציתי להיקלע לסצנה נוספת. קרבות חתולות ממש לא היו הקטע שלי.
אוויר הלילה היה חמים, הרוח ליטפה בעדינות את עורי ואני נאנחתי באושר.
"יותר טוב?" שאל.
"ממש." לגמתי מהפונץ' והצטמררתי. כן, בהחלט. מהול למהדרין.
קמרון נרתע כשקירב את הכוס לשפתיו. "בחיי, שמו כאן בנזין?"
"חשבתי שזה גז רעיל."
"כן, נוכל למצוא משהו טוב יותר לשתות," אמר והשליך את הכוס שלו לפח האשפה. "את נשארת בסביבה בסוף השבוע?"
"אני גרה לא רחוק. מערב הוליווד."
גבתו הזדקרה. "את צוחקת."
"לא."
"חשבתי שתעברי לניו יורק או משהו."
"למה שתחשוב דבר כזה?"
"פשוט... לא לשם נוסעים אנשים שאוהבים..." הוא הצביע על השמלה שלי, "...אופנה?"
"אני אתייחס כמחמאה לזה שאתה חושב שאני מסוגלת לעסוק באופנה. איפה אתה גר בימים אלה?"
"ברבנק."
מה? "ברבנק, כאילו כאן ממש קרוב?" שאלה מטופשת, אבל הייתי חייבת לוודא.
שפתיו התעקלו לצד אחד. "מתברר שאנחנו שכנים."
לא. אין מצב. לא יכול להיות שגרתי במרחק קילומטרים ספורים מקמרון מאתיס במשך שנים. הבטן שלי עשתה סלטה. אלוהים. אדירים.
בלעתי את הרוק ועטיתי את ריילי הבטוחה בעצמה. "תצטרך לקפוץ לחנות שלי מתישהו. אפילו אתן לך בחינם..." עצרתי כשצלילי הבלדה האהובה עליי משנות השמונים החלו להתנגן. כנראה נסחפתי קצת יותר מדי, כי קול השתנקות בקע משפתיי כשהבטתי אל אולם ההתעמלות.
קמרון צחקק. "את אוהבת את השיר הזה?"
"אני מתה עליו."
"אז אסור לנו לפספס אותו." הוא התקרב אליי, ואפילו בנעלי העקב הייתי צריכה להרים אליו את מבטי. ידו עטפה את מותניי בנחישות וקירבה אותי אליו. אני נשבעת שממש נפלתי אל זרועותיו.
כשנענו לצלילי המוזיקה, חזרתי בדמיוני לנשף הסיום, אבל במקום להיות הנערה הביישנית שאין לה דייט ועומדת בשוליים, הצלחתי להשיג את גבר חלומותיי. אלמלא אחזו ידיי בזרועותיו השריריות, הייתי צובטת את עצמי.
"חבל שלא בילינו יותר יחד," אמר קמרון, והוא לא היה צריך לסיים את המשפט כדי שאדע מה התכוון לומר. אז. כנראה עדיף שכך, כי באותה תקופה לא הייתי זוכה ליחס ממנו.
הוא הסיט קווצת שיער סוררת מאחורי אוזני ועיניו התמקדו בפי.
וואו! עיניו שלחו אליי את המבט. המבט של אני־אצמיד־את־שפתיי־לשפתייך־ועכשיו־כל־חלומותייך־יתגשמו.
הוא עמד לנשק אותי. ממש שם. במרחק קצר מהתיכון שלנו. מול... טוב, בעצם מול אף אחד. ריסיי נעצמו ברפרוף ושפתיי נפשקו כשראשו התקרב אליי.
"קֶםםםםםם," מלמל הקול לפני שהדוברת תלתה את עצמה על זרועו של קמרון ונדחקה בינינו כך שנשמטתי מאחיזתו.
לורן חזרה, אבל הפעם היא הגזימה ממש עם ניחוח הטקילה שעלה ממנה. השפתון האדום שלה החל להימרח בשוליים, וקמרון תפס אותה בכתפיה והדף אותה לפני שתוכל להתנגב בחולצה שלו.
"ניסיתי למצוא אותך," אמרה לו וחייכה אליו חיוך שלדעתה כנראה היה פלרטטני. אבל לא. היא נראתה שפוכה.
קמרון ייצב אותה כשהתנודדה. "אולי כדאי שניקח אותך הביתה. או לבית של ההורים שלך או למקום שבו את גרה."
"כן, רעיון מצוין." לורן צחקקה והוציאה כרטיס מפתח וטפחה בו על אפה. "אולי נלך למלון שלי ו..." היא שיהקה וידה התרוממה אל פיה כאילו עוד רגע תקיא. פניה הוריקו מעט והנה זה בא...
"לשם," אמרתי והצבעתי אל השיחים הסמוכים. הוא גרר את לורן בכיוונם, בדיוק כשארוחת הערב שהייתה מבוססת על טקילה עלתה מגרונה.
"בחיי, לורן." קמרון נענע את ראשו ונסוג.
"אתה יודע... אני זוכרת אותה בתנוחה הזאת הרבה בתיכון." עיקמתי את האף. "אני חושבת שזה נבע בעיקר מתוך רצון שלה להיפטר מארוחת הצהריים."
קמרון גנח ושפשף את מצחו. "אני ממש מצטער על זה."
ניסיתי לא להתמקד בעובדה שהנשיקה הראשונה שלנו נקטעה על ידי מרשעת מקיאה. הנחתי שהצד החיובי הוא שהיא לא הקיאה עלינו, מה שהיה הופך את כל הערב לסיפור אחר לגמרי.
משכתי בכתפיי ואמרתי, "זו לא אשמתך. אבל אתה בטוח שאתה לא רוצה ללכת איתה? תקשיב, היא נראית די מפתה."
"חחח, ממש. חבל מאוד שהיא נשואה."
עיניי נפערו. "מה?"
"אה, כן. לאותו בחור שאיתו בגדה בי והכניס אותה להיריון בשנה א' באוניברסיטה." הוא בחן אותי והבעה סקרנית הופיעה על פניו. "לא שמרת על קשר עם אף אחד מכאן?"
הסטתי את המבט והשתדלתי לא לזוע מולו באי־נוחות. איך יכולתי להסביר את היעדר החברים שלי בלי להישמע כמו לוזרית מוחלטת? "לא ממש. רק עם כמה בנות, אבל הן גרות בחוף המזרחי עכשיו ואני פשוט... המשכתי הלאה."
"המשכת הלאה," הוא מלמל, והביט שוב אל לורן שהמשיכה להקיא על צמח אומלל. "זה מצוין. את טובה מדי למקום כזה."
לא ידעתי מה לענות. לא "תודה", לא "אתה לא מכיר אותי", לא "בטח, תודה ששמת לב", נאדה. כל מה שהצלחתי לעשות היה למנוע מהלסת שלי להישמט.
הדלת לאולם ההתעמלות נפתחה והמוזיקה בקעה בקולי קולות כאילו מישהו הוציא לנו את אטמי האוזניים.
"לורן?" קרא קול צורמני. אחת המעריצות חיפשה את המלכה שלה. כשהדמות הצנומה יצאה אל המדרכה, היא קראה שוב בשמה של חברתה, אבל עצרה כשראתה אותנו. עיניה הצטמצמו כשהביטה בי, ואז עיקמה את אפה והתמקדה בקמרון.
"המסיבה בפנים, שתדע," אמרה לו.
"אני יודע."
"לא נראה ככה."
"אם את מחפשת את החברה שלך..." הוא נע הצידה וחשף את לורן בין השיחים בדיוק כשהשתעלה, "אולי כדאי שתיקחי אותה הביתה?"
"אוי שיט — לורן?" היא רצה על עקבים רועדים והושיטה יד אל שערה של חברתה. היא הסיטה אותו מפניה ביד אחת בזמן ששלפה את הטלפון שלה כדי לסמס ביד השנייה. "למה אף אחד לא קרא לי? למה היא מקיאה בשיחים ולא בשירותים? איפה הנימוסים שלך, מאתיס?"
היא המשיכה לקשקש בזמן שכל החבורה החלה לצאת החוצה. ההודעה שלה כנראה נשלחה להמונים. הם התגודדו סביב לורן במעגל מגונן תוך כדי שליחת מבטים מצמיתים לעברנו.
קמרון נאנח ושחרר את העניבה שלו בעודו נע לעברי. "אז."
"אז."
הוא הרים גבה. "רוצה לצאת מפה?"