האיש והאקסודוס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האיש והאקסודוס
מכר
מאות
עותקים
האיש והאקסודוס
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

האיש והאקסודוס

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יורם קניוק

יורם קניוק (2 במאי 1930 – 8 ביוני 2013) היה סופר, צייר ופובליציסט ישראלי.

על אף שמבחינת גילו שייך קניוק לדור הפלמ"ח, הרי שמבחינה ספרותית נהוג לזהותו עם ספרות דור המדינה שראשיתה בשנות ה-60 של המאה ה-20, השנים שבהן החלה יצירתו לפרוח. ספריו על-פי רוב כתובים בטכניקה של זרם התודעה. לעתים קרובות כתיבתו נעה בין הממשי להזוי, בין המיתוס לבין החוויה. לצד זאת, ניתן לזהות בכתיבתו ערבוב מתמיד בין רומנים בדיוניים ובין כתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. בראשית דרכו הספרותית פרסם קניוק סיפורים קצרים, וב-1963 הוציא את ספרו הראשון בעברית, קובץ הסיפורים "היורד למעלה" (ספר זה פורסם עוד קודם לכן באנגלית).
את כתיבתו של קניוק ניתן לחלק לשלוש סוגות עיקריות: רומנים בדיוניים ארוכים, נובלות וסיפורים קצרים, וכתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. עם זאת, אין החלוקה ברורה, בעיקר בגלל סגנון כתיבתו של קניוק ששובר בהתמדה את ההבחנה בין דמיון ומציאות. ספריו של קניוק, שזכו בפרסי ספרות רבים, תורגמו לעשרים שפות. בעבר עסק קניוק גם בכתיבת מאמרים פובליציסטיים.
 

תקציר

סיפורו של יוסי הראל, מפקדה של אונייה רעועה שנקראה 'אקסודוס', הוא סיפור על גלים של תקווה שהתנפצו לחוף המדינה שנחלמה והוכרזה פחות משנה לאחר מכן.

נישא על גבי ההצלחה של תש"ח ונבלות, נהפך יורם קניוק לסופר אהוב על ישראלים צעירים ומבוגרים כאחד. קהל קוראיו האדוק אוהב את שפתו, את מקצב הכתיבה, את אמירותיו הנוקבות והבלתי-מתחנפות על החברה הישראלית, ואת דרכו לספר על מה שהיה כאן עוד בטרם היתה מדינה. ספרו המרתק האיש והאקסודוס רואה אור במהדורה חדשה בתוספת הקדמה מאת יאיר לפיד. הספר תורגם לשפות רבות ונחל הצלחה ברחבי העולם.

"אחרי שעות של קרב מר, מדמם, מול המשחתות הבריטיות, החליט יוסי הראל, מפקדה של אוניית המעפילים "אקסודוס" להיכנע. יש משפטים שהם חץ הננעץ בתודעה ברגע שהם נאמרים. חלק מפקודיו רצו להמשיך להילחם, אבל הוא אמר: 'אני מעדיף מעפילים חיים על סמלים מתים'.

"המעפילים החיים של הראל הפכו לסמלה של המדינה לא פחות מכל מתיה המיתולוגיים. מפני שישראל, מעולם לא רצתה להיות אנדרטה. בדיוק כמוהו, היא רצתה להיות מדינה חיה, שוקקת ומשתוקקת, נבונה ורואה-למרחוק.

"ספרים, לא כל שכן ביוגרפיות, אמורים ללמד אותך משהו. הנה הדבר שלמדתי מקריאת הספר הזה: לחיות בכל הכוח, גם בלילה חשוך."

יאיר לפיד

פרק ראשון

פרק ראשון

 

בימים שבהם החלו הרדיפות נגד היהודים באירופה לקח יוסי (המבורגר) הראל חלק במאורעות שנות השלושים בירושלים ובגליל. המאבק בארץ התגבש כבר גם לשם קביעת 'יש', כדי לקלוט את מי שיינצל.

מן הרגע הראשון, כשהחלו זוועות השואה להתברר, ובניגוד לרבים מבני דורו, הבין יוסי איזה אומץ-לב נדרש ליעקב ק', נער צעיר שברח ממחנות המוות. יעקב ק' אשר במשך ימים שכב בין גוויות מעמיד פני מת. אותו יעקב ק', אשר אחרי שוטטות שנמשכה כשנה, חָבר לפרטיזנים ביערות, הולקה על-ידם והרג את הגרמני אשר לידיו הוסגר, לבש את בגדי המת ויצא למסע בן שנה וחצי בגרמניה בלי לדעת מילה בגרמנית. הצעיר הזה היה לדידו של הראל מעין התגלמות חדשה ומוזרה של אלכסנדר זייד, השומר האגדי מהגליל, הגיבור העשוי ללא-חת משייח' אברק, אחד מאלה שעל סיפורי גבורתם חוּנך.

יוסי, המפקד של 'אקסודוס' ושל שלוש אוניות נוספות, נולד בירושלים בשנת 1919.

ראשוני משפחת המבורגר עלו לארץ-ישראל במאה התשע-עשרה. האב משה המבורגר נולד בעיר העתיקה. בגלל בידודה של אשתו שחלתה במחלה שלגביו היתה מסתורית, ניהל את משק הבית לבדו, ובו-בזמן טיפל בהתמדה ובמסירות באשתו המנותקת ממנו ומן המציאות.

חנות המכולת הקטנה שלו בזיכרון משה, נהפכה בשעות הערב למועדון שחמט - המשחק שהיה אהבתו הגדולה.

את התוצרת החקלאית שנמכרה בחנותו - ירקות, פירות וזיתים שנכבשו בפחיות ובחביות שהובאו מהכפרים, או בשיירות מדמשק ובגדד - סיפקו פָלָחים מקלנדיה ויהודים מאזור מוצא.

בתיה לבית רייכמן, אמו של יוסי, היתה כבעלה בת לדור חמישי למשפחה ירושלמית. אישה יפה, אצילית ושברירית. למחלה שלקתה בה לא היה אז פשר. נדמה שעורה היה דק מדי ולא יכול לחצוץ בינה לבין החיים. היא לא ידעה איפה היא נגמרת ואיפה מתחיל העולם. היא היתה מבולבלת ומנותקת מעצמה ומסביבתה, מפני שחייתה ללא גבולות ברורים, ובלא שהתכוונה לכך, ביישה והביכה את בנה לעיני חבריו, אף שלא ידעה בדיוק מיהו. הוא אהב אותה, כפי שכל בן אוהב את אמו, אבל לא הכיר אותה בעצם. סִבלה הכאיב לו ומוזרותה פגעה בו ואִכזבה אותו ובכל זאת פעמיים הציל אותה מהתאבדות. ניתוקה ממנו תורגם אצלו לכעס פנימי וגרם לו להימנע מכל חשיפה, להחביא ולהצניע את רגשותיו ככל הניתן, ולעולם לחוש כלימה על עצם הכלימה הזאת; המחלה היתה מביכה ומעוררת חשדות וגרמה לו להרגיש מאוים. הוא חשש מעצמו; חש זר בביתו ושונה מבני גילו ודורו שבחברתם כה חפץ. וכך התרגל לחוש שייך וזר בעת ובעונה אחת. הוא לא רצה לחוש באשמה שנתקף לנוכח סבלה, לא רצה להיות בנה וגם עֵד עוין, או אוהב, למוזרויותיה. לא יכול היה להיכנס לתחומה, הגדור תמיד.

אי-הבנה נתפסה כבגידה, אמו שלו בגדה בו. אותה אי-הבנה, שהמיטה עליו כל-כך הרבה צער וסבל, סייעה לו לימים להבין - מתוך הזדהות - את סבל 'בתי-היתומים' שהביא ארצה באוניות. כשאמו חלתה הוא היה ילד קטן, כועס ונעלב. אולי אהב אותה כמו שלא אהב מימיו. כשניסתה לקפוץ לתהום, בלם אותה והוא רק בן שמונה. כבר אז חש שהיא נוטשת אותו, שמחלתה פוגעת לא רק בה אלא מופנית גם נגדו. אותה 'בגידה', המקפלת בתוכה אהבה אסורה וכואבת בהטיותיה השונות, הולידה את האיש, האיש שהיה לסיפור.

מנעוריו היה יוסי עשוי מיקשה של החלטות, ממדר רגשות, ממדר מידע, מנכס אופי כדי להיות שייך, כדי להיות מי שרצה להיות. באינסטינקט פנימי ידע לזהות את הדרך שתגן עליו מפני צער חסר-פשר, וכך החליט שאמו, שאותה כה אהב, כמוה כמֵתה. כדי לשרוד, כדי לא לאבד גם אב שטיפל בו כאם, נפרד הבן מאמו בעודה בחיים.

כאשר סיים את חוק לימודיו בבית-הספר 'תחכמוני', יצא לעבוד כדי לסייע למשפחתו, במידה רבה בגלל מצבה של אמו. יוסי עבד במחצבות הקסטל ובחיבור כבלי טלפון תת-קרקעיים מטעם הדואר בירושלים. בגיל 14 התגייס ל'הגנה' יחד עם חבריו בלגיון הצופים, ובמסגרת זו, בצורה זאת או אחרת, נשאר עד שהיה גבר כבן 40. לגיון הצופים בירושלים התאחד אז עם קבוצת 'החוגים' הסוציאליסטית מתל-אביב וכך נוסדה בקיבוץ רמת רחל תנועת 'מחנות העולים', תנועת הנוער העברית המקורית השנייה, אחרי 'הנוער העובד' - תנועה של נוער לומד, שלא יובאה מחוץ לארץ.

ובעוד חבריו הקרובים לומדים בגימנסיה, נאלץ יוסי להתכונן לבחינות הבגרות האקסטרניות של ה'לונדון מטריקוליישן' ולעבוד. בהיותו בן 18 ופעיל ב'הגנה', ירדו אביו, אחותו ואחיו התאום לסדום כדי לנהל קנטינה, במפעלי ים-המלח, כחלק ממפעל ציבורי שיזמה תנועת העבודה. לאביו היה ניסיון ניהולי וכמו-כן היה חסון דיו לשאת את החום המעיק במקום הנמוך והחם ביותר בעולם. יוסי נשאר לבדו, את מקומה של המשפחה תפסה חבורת הרֵעים, בתנועה, ב'הגנה', כשהוא ממשיך לתמוך מרחוק באמו שאותה לא שב לראות.

הזיכרון העז ביותר שנותר לו אחרי הפרידה מאמו - דבר שאחר-כך עיצב אותו ואשר שימש אבן-דרך בפעילותו ב'הגנה', בעלייה לחניתה, ובאוניות - קשור במאורעות 1929. בן 11 יצא עם לגיון הצופים למחנה עבודה בקיבוץ קריית ענבים, הסמוך לירושלים. כעבור יומיים, השכם בבוקר שבת, הודיעו לחניכים כי מפזרים את המחנה ומחזירים אותם לירושלים. הם הועלו על משאית והוסעו הביתה בליווּי משוריין. בדרך עברו ליד הקסטל ולמרגלותיו, בדרך המתפתלת ובה שבעה עיקולים, זו שכונתה 'שבע האחיות', הגיעו למושבה מוצא.

המושבה היהודית הקטנה, ששכנה בתוככי האזור הערבי הגדול, הותקפה והוחרבה בלילה, וכאשר עברו בסמוך עדיין עלתה באש. המחזה שנגלה ליוסי הזכיר בית-מטבחיים.

הפורעים שחטו שבעה בני-אדם, ביניהם בני משפחת מקלף, לבד מהילד מרדכי, לימים הרמטכ"ל השלישי של צה"ל. שמיכות מגואלות בדם כיסו חלקי גופות מבותרות. כשהגיע עם חבריו לירושלים, הצטרף לחבורות יהודים שנהרו מכל חלקי העיר ובידיהם מקלות. בזיכרון משה, מול קולנוע 'אדיסון', היתה התגודדות גדולה. קהל זועם ביקש נקם, ובו גרוזינים שנופפו בחרבות עתיקות ששמרו בבתיהם. אט-אט הגיעו גם ידיעות על הפְּרעות בחברון ובצפת. מאז ומתמיד נהג יוסי לבחון היטב את העובדות, להגדיר את המציאות ולהתוות דרך פעולה. ואז, בשעות ההן, ניסח לעצמו הנער מניפסט לכל החיים. הוא אמר לעצמו, ברצינות תהומית, כזו שרק צעיר מאוד מסוגל לה, כי אסור שיקרה טבח ביהודים באשר הם יהודים בארץ הזאת, ועליו, גבר בן 11, להיאבק כדי למנוע הישנותם של מעשים כאלה. את המראות במוצא, את הגוויות המרוטשות שכוסו בסדינים, את הבתים העשנים, הוא יזכור כל חייו.

יוסי וחבריו היו קשורים זה בזה. ה'יחד' שלהם היווה תחליף למשפחה. הם היו ילדים בוגרים אך רומנטיים, שבהשפעת האידיאולוגיה שספגו בתנועת הנוער ובבית-הספר התאמנו ברצינות תהומית, לעתים מוגזמת וקנאית ושופעת מליצות, להיות גיבורים. הם דבקו זה בזה בחבורה מלוכדת משכונות קטנות וסמוכות בירושלים, העיר היהודית ביותר בנוף התחייה הציוני. הם הכשירו עצמם להיות לוחמים, עסקו באינטנסיביות הגובלת בקנאות בוויכוחים אידיאולוגיים, ובה-בעת שיחקו מוסקטרים יהודים. הם התגוררו בעיר קטנה עוטה הוד קדומים, הוד של עיר גדולה שאבד לה מזמן והותיר אחריו עוני, שכונות קטנטנות ומפוזרות ואבנים, המון אבנים. הם גדלו בין האבנים. חוץ מהעיר העתיקה וכמה שכונות ישנות, הנוף הצרוב החשוף לשמש, היה זרוע ברובו אבנים ונטוע עצי-זית רחבי צמרת. בניגוד לחולות תל-אביב, אפרוריות האבן האינסופית, הסלעים, הנחשים, השממות המכונסות כעדרי צאן אבודים בין מבנים גדולים ומפוארים אך מבודדים ונבדלים - מנזרים, כנסיות, מקומות קדושים - היו כאן לחלק ממכלול. האבן, הסלע והעץ נטעו אותם במציאות גיאוגרפית שהיתה למיסטית. כשעלו להר הצופים להתאמן ולהתכונן לקרב, ראו עצמם כגיבורי התנ"ך.

הביטו וראו איך במקום שבו עמדו נגמרה הארץ הנושבת ממערב ומתחיל המדבר. כל חייהם הם חיו, פיזית ונפשית, על סף המדבר, האבדון, על סף המסתורי, המפחיד. הם חלמו, הם רצו לכבוש את העולם. הם באו מההוד הזה שראו למולם, שירושלים היתה גבולו ואותו חשו שעליהם להבין.

בהיותו בן 14, החליט יוסי לצאת לבדו למצדה. היהודים הצניעו את סיפור הגבורה וההתאבדות אלפיים שנה, והוא הופיע רק בספר יהודי אחד: מלחמות היהודים שכתב יוסף בן מתתיהו, הוא יוספוס פלוויוס, הגאון אשר נחשב לבוגד, שפיקד על מבצר יודפת, נכנע כדי להציל את אנשיו וחָבַר אל הרומאים. בתחילת ההתנגשויות עם הערבים ב-1920 נעדר עדיין הממד הלאומי-פנאטי, חרף האכזריות, ואז שב וניעור סיפור מצדה לחיים, כי הרי מלחמות זקוקות למיתוס. מיתוס שחור ומאיים, מלהיב בפשטנות רווּיית אימה. הילת המוות היתה איזשהו צורך רוחני. הגבורה וההקרבה הפכו ערכים מוסריים, לא רק קיומיים. העם זקוק לגיבורים והגיבורים זקוקים לעבר שיוכלו להיאחז בו. הגיבורים ששימשו לכך היו גיבורי התנ"ך וגיבורי המרד ברומאים. אל מול העוני והייאוש הגיש החינוך עטיפות אידיאיות ומצדה נראתה כפרק הֶרואי, בארץ שבה נולדו, להורים שבאו מהגטאות במזרח אירופה. כדי לבצע את מה שהצעירים חלמו לעשות נדרשה התכוונות, אפילו אם בדיעבד היא נראית מאיימת וקודרת: קידוש המוות ההֶרואי, אותה התאבדות קבוצתית שהיהודים ניסו להשכיח ומחקו מכל ספריהם.

יוסי יצא לבדו למדבר. שלושה ימים ארכה דרכו. בימים ההם היה מסוכן ללכת לבד במדבר, בגלל חיות טרף ופורעים. הוא רצה להעמיד את עצמו במבחן. מין תחושה שכונתה אז 'שליחות לאומית' עמדה לנגד עיניו כשהעפיל בדרך החתחתים הקשה העולה למצדה. הוא עמד על ההר מול ים-המלח, ליד תל שכעבור שנים ייחשף בו ארמונו של הורדוס, חש קירבה אל המורדים והיה גאה בתעצומות הנפש שמצא בתוכו כדי להגיע למקום בכוחות עצמו, לחמוק מנחשים, מבדווים, מהחום, ולדעת שחרף הסכנות הוא אינו פוחד.

הוא רצה להרחיק יותר, להסתכן יותר. כמו אמו, רצה לגעת באש, לגלות מתי מתחילים להישרף.

הוא ביקש להבין את האבנים ואת דממת השממה, ביקש להתמזג עם המדבר כמו חיית השדה.

הוא וחבריו מחקו למעשה אלפיים שנות יהודים בגלות, כאילו כל שנות היהדות עד הציונות לא התקיימו כלל ביקום הרוחני של הנערים הארצישראלים. הסופר משה שמיר נתן לזה תו זהות קולקטיבי בתארו את אחיו אליק כמי ש'נולד מן הים'. לגבי יוסי המדבר והים היו ונותרו מיקשה אחת. משום שלא היתה לו אם, הוליד יוסי את עצמו למדבר, לשברי החרסים, בדחף שעתיד להניעו שוב ושוב לבחון את יכולתו לנצח את הגלים. הוא וחבריו הלהוטים, הנזיריים, המוּנעים מרוח התקופה, רצו רק להיות צודקים וחזקים.

בסוף המסע בן שלושת הימים היה מאושר ועייף. לאחר שחצה מדבר, העפיל למחוז חפצם של הנקמנות, החידלון, ההרפתקה והקנאות. במסע הזה ובמסעות אחרים, שעשה על-פי-רוב לבדו, לימד את עצמו להיות איש שטח. כאן הניח יסודות ללבדיוּת שאחר-כך תשמש אותו בחייו: לידיעה שאין לך גב ועליך לבד מוטלת ההכרעה בכל רגע מה נכון ומה לא; לשנן לעצמך שאם יקרה משהו ותצעק, איש לא ישמע; לדעת להזדקף, אך להבין כי בשל רוח פתאומית בשטח חשוף גם תנועת כפיפה תיחשב כגבורה... להבין שאתה לבד בעולם.

יוסי וחבריו הניחו את היסוד לדמות הלוחם הישראלי, אבל יוסי, החילוני הארצישראלי מלגיון הצופים ומ'מחנות העולים', היה גם בן ירושלים הדתית, הלא-ציונית, האנטי-ציונית בחלקה, זו שחיה בארץ כאילו עודנה בגלות. הוא בא מחנות מכולת קטנה ודי עלובה שבערב שימשה מועדון שחמט, מסבא דור רביעי בירושלים, שבנה בית-כנסת, מבית ירושלמי מסורתי בנוסח הימים ההם. הוא אמנם צמח בנוף חלוצי של שקיעות מלאות פאתוס, של שירה ודקלומים במפגשי התנועה על מדשאות הקיבוצים, אבל גם בבתי-כנסת ובבית-הקברות העתיק בהר הזיתים, שם נקברו המיוחסים, קרוב מאוד להר הבית, כדי שיהיו הראשונים שיחזו במשיח.

בתקופה זאת של נעוריו קראו כולם את ארבעים הימים של מוסה דאג, ספרו של פרנץ ורפל, על מרד הארמנים בהרי אנטוליה. הם זיהו בספר הזה צופן מוסרי. בספר היו מקופלים כאב וגבורה, מסירות ובדידות - דברים ששבו את לבם של הארצישראלים הצעירים. במהרה הפך 'מוסה דאג' לספר חובה. גדלוּת המילים דבקה גם בהם.

כעבור שנים, על סיפון 'כנסת ישראל', בין תרגולי התחמקות מן הבריטים לבין הכנת 'נשק' מאיסוף קופסאות פח ממולאות פחם, דלק ואלות ממוסמרות, עמד יוסי בליל ירח מלא על סיפון כמעט ריק בעת שהאונייה, עמוסה אלפי פליטים, שטה בדממה מקפיאת דם לצד החוף הטורקי, קרוב לאלכסנדריה. ומה שהעסיק את האיש הצעיר הזה, שהוביל פליטים מעונים במכלאות של גרוטאה המאיימת לטבוע, היה החיפוש הכפייתי במשקפת, במפות, באמצעות אינטואיציה וזיכרונות ילדות, אחר ההר מוסה דאג. היה אז חורף. באונייה הצטופפו כארבעת אלפים איש, אך יוסי, כמו יהודי אדוק הנאחז באבני הכותל, דבק בהר. האחרים שאלו מה הוא מחפש, והוא ענה: את ההר! את ההר! הם לא הבינו. איזה הר? הרי כאן מדובר בהישרדות. במשימה אחת ויחידה. אבל ההר לא הִרפה מיוסי: הוא היה מוסה דאג שעל הסיפון, קרוב להר עליו התבצרו ולחמו ניצולי השואה הארמנית. לבסוף הוא נִגלה אליו, מרחוק, מכוסה בשלג. צוק בודד וקפוא של דממה. אותו קור רחוק שנעטף בשמים כחולים נספג אל תוך כל מה שיוסי חווה כנשגב. שם, על הספינה, בלילה הקר, הוא נזכר במסעו למצדה. ראה את הזהות המופלאה בין שני ההרים, על צחיחותם, ונזכר איך כמה שנים קודם לכן עמד למרגלותיה של מצדה וראה את הנוף הצחיח, השומם ביותר בעולם, את המדבר שפניו כפני הירח, וחש בכל נימיו את יגונם של הנצורים על ההר, שהתבוננו במשך תשעה חודשים איך מקימים הרומאים אט-אט סוללות שיביאו עליהם את הקץ. עיניהם חוזות בגזירה, אך אין ביכולתם להושיע את עצמם ולברוח והם בוחרים בהתאבדות לנוכח הבוהק החריף שמתיז ים-המלח שלמרגלות ההר.

מול מוסה דאג - צוק של כעס קפוא, מרוחק, מנוכר, נשגב - יוסי הצדיע לסבלם של הארמנים, לכאב האנושי באשר הוא, זה שמייסר אותו מאז ילדותו. היה זה אחד הרגעים המרגשים והמכוננים של חייו.

כך עמד נרגש על הסיפון השומם, הקפוא, ושחזר בבהירות איך נהג לשבת עם ידידו הבוגר ממנו, צבי ספקטור, כדי לחזור ולקרוא בספר שוב ושוב; ואיך כאשר פרצה מלחמת האזרחים בספרד חש שהמלחמה האמיתית מתרחשת שם על אדמת ספרד, ובפרץ הרפתקנות עוטה כסות אידיאולוגית, נרשם גם הוא בין המתנדבים להילחם במלחמה צודקת אחריה חִיפּה. הוא היה צעיר, וחיפש צדק: ללחום נגד הפאשיזם המתעורר. אף שלא היה מצוי בפרטי הטרגדיה של ספרד כמעט הגיע למרסיי כדי להתגייס לבריגדה הבינלאומית, אלא שנקרא באופן בלתי-צפוי לפעולה גדולה של ה'הגנה'. וכך נותרה בו לתמיד תחושת החמצה של אי-השתתפותו במלחמה בספרד.

אבל כאן ועכשיו הוא עמד על סיפונה של אונייה, שהיתה עלולה לטבוע בכל רגע ולהוריד עמה למצולות אלפי אנשים. והוא היה מוסה דאג.

יורם קניוק

יורם קניוק (2 במאי 1930 – 8 ביוני 2013) היה סופר, צייר ופובליציסט ישראלי.

על אף שמבחינת גילו שייך קניוק לדור הפלמ"ח, הרי שמבחינה ספרותית נהוג לזהותו עם ספרות דור המדינה שראשיתה בשנות ה-60 של המאה ה-20, השנים שבהן החלה יצירתו לפרוח. ספריו על-פי רוב כתובים בטכניקה של זרם התודעה. לעתים קרובות כתיבתו נעה בין הממשי להזוי, בין המיתוס לבין החוויה. לצד זאת, ניתן לזהות בכתיבתו ערבוב מתמיד בין רומנים בדיוניים ובין כתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. בראשית דרכו הספרותית פרסם קניוק סיפורים קצרים, וב-1963 הוציא את ספרו הראשון בעברית, קובץ הסיפורים "היורד למעלה" (ספר זה פורסם עוד קודם לכן באנגלית).
את כתיבתו של קניוק ניתן לחלק לשלוש סוגות עיקריות: רומנים בדיוניים ארוכים, נובלות וסיפורים קצרים, וכתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. עם זאת, אין החלוקה ברורה, בעיקר בגלל סגנון כתיבתו של קניוק ששובר בהתמדה את ההבחנה בין דמיון ומציאות. ספריו של קניוק, שזכו בפרסי ספרות רבים, תורגמו לעשרים שפות. בעבר עסק קניוק גם בכתיבת מאמרים פובליציסטיים.
 

עוד על הספר

האיש והאקסודוס יורם קניוק

פרק ראשון

 

בימים שבהם החלו הרדיפות נגד היהודים באירופה לקח יוסי (המבורגר) הראל חלק במאורעות שנות השלושים בירושלים ובגליל. המאבק בארץ התגבש כבר גם לשם קביעת 'יש', כדי לקלוט את מי שיינצל.

מן הרגע הראשון, כשהחלו זוועות השואה להתברר, ובניגוד לרבים מבני דורו, הבין יוסי איזה אומץ-לב נדרש ליעקב ק', נער צעיר שברח ממחנות המוות. יעקב ק' אשר במשך ימים שכב בין גוויות מעמיד פני מת. אותו יעקב ק', אשר אחרי שוטטות שנמשכה כשנה, חָבר לפרטיזנים ביערות, הולקה על-ידם והרג את הגרמני אשר לידיו הוסגר, לבש את בגדי המת ויצא למסע בן שנה וחצי בגרמניה בלי לדעת מילה בגרמנית. הצעיר הזה היה לדידו של הראל מעין התגלמות חדשה ומוזרה של אלכסנדר זייד, השומר האגדי מהגליל, הגיבור העשוי ללא-חת משייח' אברק, אחד מאלה שעל סיפורי גבורתם חוּנך.

יוסי, המפקד של 'אקסודוס' ושל שלוש אוניות נוספות, נולד בירושלים בשנת 1919.

ראשוני משפחת המבורגר עלו לארץ-ישראל במאה התשע-עשרה. האב משה המבורגר נולד בעיר העתיקה. בגלל בידודה של אשתו שחלתה במחלה שלגביו היתה מסתורית, ניהל את משק הבית לבדו, ובו-בזמן טיפל בהתמדה ובמסירות באשתו המנותקת ממנו ומן המציאות.

חנות המכולת הקטנה שלו בזיכרון משה, נהפכה בשעות הערב למועדון שחמט - המשחק שהיה אהבתו הגדולה.

את התוצרת החקלאית שנמכרה בחנותו - ירקות, פירות וזיתים שנכבשו בפחיות ובחביות שהובאו מהכפרים, או בשיירות מדמשק ובגדד - סיפקו פָלָחים מקלנדיה ויהודים מאזור מוצא.

בתיה לבית רייכמן, אמו של יוסי, היתה כבעלה בת לדור חמישי למשפחה ירושלמית. אישה יפה, אצילית ושברירית. למחלה שלקתה בה לא היה אז פשר. נדמה שעורה היה דק מדי ולא יכול לחצוץ בינה לבין החיים. היא לא ידעה איפה היא נגמרת ואיפה מתחיל העולם. היא היתה מבולבלת ומנותקת מעצמה ומסביבתה, מפני שחייתה ללא גבולות ברורים, ובלא שהתכוונה לכך, ביישה והביכה את בנה לעיני חבריו, אף שלא ידעה בדיוק מיהו. הוא אהב אותה, כפי שכל בן אוהב את אמו, אבל לא הכיר אותה בעצם. סִבלה הכאיב לו ומוזרותה פגעה בו ואִכזבה אותו ובכל זאת פעמיים הציל אותה מהתאבדות. ניתוקה ממנו תורגם אצלו לכעס פנימי וגרם לו להימנע מכל חשיפה, להחביא ולהצניע את רגשותיו ככל הניתן, ולעולם לחוש כלימה על עצם הכלימה הזאת; המחלה היתה מביכה ומעוררת חשדות וגרמה לו להרגיש מאוים. הוא חשש מעצמו; חש זר בביתו ושונה מבני גילו ודורו שבחברתם כה חפץ. וכך התרגל לחוש שייך וזר בעת ובעונה אחת. הוא לא רצה לחוש באשמה שנתקף לנוכח סבלה, לא רצה להיות בנה וגם עֵד עוין, או אוהב, למוזרויותיה. לא יכול היה להיכנס לתחומה, הגדור תמיד.

אי-הבנה נתפסה כבגידה, אמו שלו בגדה בו. אותה אי-הבנה, שהמיטה עליו כל-כך הרבה צער וסבל, סייעה לו לימים להבין - מתוך הזדהות - את סבל 'בתי-היתומים' שהביא ארצה באוניות. כשאמו חלתה הוא היה ילד קטן, כועס ונעלב. אולי אהב אותה כמו שלא אהב מימיו. כשניסתה לקפוץ לתהום, בלם אותה והוא רק בן שמונה. כבר אז חש שהיא נוטשת אותו, שמחלתה פוגעת לא רק בה אלא מופנית גם נגדו. אותה 'בגידה', המקפלת בתוכה אהבה אסורה וכואבת בהטיותיה השונות, הולידה את האיש, האיש שהיה לסיפור.

מנעוריו היה יוסי עשוי מיקשה של החלטות, ממדר רגשות, ממדר מידע, מנכס אופי כדי להיות שייך, כדי להיות מי שרצה להיות. באינסטינקט פנימי ידע לזהות את הדרך שתגן עליו מפני צער חסר-פשר, וכך החליט שאמו, שאותה כה אהב, כמוה כמֵתה. כדי לשרוד, כדי לא לאבד גם אב שטיפל בו כאם, נפרד הבן מאמו בעודה בחיים.

כאשר סיים את חוק לימודיו בבית-הספר 'תחכמוני', יצא לעבוד כדי לסייע למשפחתו, במידה רבה בגלל מצבה של אמו. יוסי עבד במחצבות הקסטל ובחיבור כבלי טלפון תת-קרקעיים מטעם הדואר בירושלים. בגיל 14 התגייס ל'הגנה' יחד עם חבריו בלגיון הצופים, ובמסגרת זו, בצורה זאת או אחרת, נשאר עד שהיה גבר כבן 40. לגיון הצופים בירושלים התאחד אז עם קבוצת 'החוגים' הסוציאליסטית מתל-אביב וכך נוסדה בקיבוץ רמת רחל תנועת 'מחנות העולים', תנועת הנוער העברית המקורית השנייה, אחרי 'הנוער העובד' - תנועה של נוער לומד, שלא יובאה מחוץ לארץ.

ובעוד חבריו הקרובים לומדים בגימנסיה, נאלץ יוסי להתכונן לבחינות הבגרות האקסטרניות של ה'לונדון מטריקוליישן' ולעבוד. בהיותו בן 18 ופעיל ב'הגנה', ירדו אביו, אחותו ואחיו התאום לסדום כדי לנהל קנטינה, במפעלי ים-המלח, כחלק ממפעל ציבורי שיזמה תנועת העבודה. לאביו היה ניסיון ניהולי וכמו-כן היה חסון דיו לשאת את החום המעיק במקום הנמוך והחם ביותר בעולם. יוסי נשאר לבדו, את מקומה של המשפחה תפסה חבורת הרֵעים, בתנועה, ב'הגנה', כשהוא ממשיך לתמוך מרחוק באמו שאותה לא שב לראות.

הזיכרון העז ביותר שנותר לו אחרי הפרידה מאמו - דבר שאחר-כך עיצב אותו ואשר שימש אבן-דרך בפעילותו ב'הגנה', בעלייה לחניתה, ובאוניות - קשור במאורעות 1929. בן 11 יצא עם לגיון הצופים למחנה עבודה בקיבוץ קריית ענבים, הסמוך לירושלים. כעבור יומיים, השכם בבוקר שבת, הודיעו לחניכים כי מפזרים את המחנה ומחזירים אותם לירושלים. הם הועלו על משאית והוסעו הביתה בליווּי משוריין. בדרך עברו ליד הקסטל ולמרגלותיו, בדרך המתפתלת ובה שבעה עיקולים, זו שכונתה 'שבע האחיות', הגיעו למושבה מוצא.

המושבה היהודית הקטנה, ששכנה בתוככי האזור הערבי הגדול, הותקפה והוחרבה בלילה, וכאשר עברו בסמוך עדיין עלתה באש. המחזה שנגלה ליוסי הזכיר בית-מטבחיים.

הפורעים שחטו שבעה בני-אדם, ביניהם בני משפחת מקלף, לבד מהילד מרדכי, לימים הרמטכ"ל השלישי של צה"ל. שמיכות מגואלות בדם כיסו חלקי גופות מבותרות. כשהגיע עם חבריו לירושלים, הצטרף לחבורות יהודים שנהרו מכל חלקי העיר ובידיהם מקלות. בזיכרון משה, מול קולנוע 'אדיסון', היתה התגודדות גדולה. קהל זועם ביקש נקם, ובו גרוזינים שנופפו בחרבות עתיקות ששמרו בבתיהם. אט-אט הגיעו גם ידיעות על הפְּרעות בחברון ובצפת. מאז ומתמיד נהג יוסי לבחון היטב את העובדות, להגדיר את המציאות ולהתוות דרך פעולה. ואז, בשעות ההן, ניסח לעצמו הנער מניפסט לכל החיים. הוא אמר לעצמו, ברצינות תהומית, כזו שרק צעיר מאוד מסוגל לה, כי אסור שיקרה טבח ביהודים באשר הם יהודים בארץ הזאת, ועליו, גבר בן 11, להיאבק כדי למנוע הישנותם של מעשים כאלה. את המראות במוצא, את הגוויות המרוטשות שכוסו בסדינים, את הבתים העשנים, הוא יזכור כל חייו.

יוסי וחבריו היו קשורים זה בזה. ה'יחד' שלהם היווה תחליף למשפחה. הם היו ילדים בוגרים אך רומנטיים, שבהשפעת האידיאולוגיה שספגו בתנועת הנוער ובבית-הספר התאמנו ברצינות תהומית, לעתים מוגזמת וקנאית ושופעת מליצות, להיות גיבורים. הם דבקו זה בזה בחבורה מלוכדת משכונות קטנות וסמוכות בירושלים, העיר היהודית ביותר בנוף התחייה הציוני. הם הכשירו עצמם להיות לוחמים, עסקו באינטנסיביות הגובלת בקנאות בוויכוחים אידיאולוגיים, ובה-בעת שיחקו מוסקטרים יהודים. הם התגוררו בעיר קטנה עוטה הוד קדומים, הוד של עיר גדולה שאבד לה מזמן והותיר אחריו עוני, שכונות קטנטנות ומפוזרות ואבנים, המון אבנים. הם גדלו בין האבנים. חוץ מהעיר העתיקה וכמה שכונות ישנות, הנוף הצרוב החשוף לשמש, היה זרוע ברובו אבנים ונטוע עצי-זית רחבי צמרת. בניגוד לחולות תל-אביב, אפרוריות האבן האינסופית, הסלעים, הנחשים, השממות המכונסות כעדרי צאן אבודים בין מבנים גדולים ומפוארים אך מבודדים ונבדלים - מנזרים, כנסיות, מקומות קדושים - היו כאן לחלק ממכלול. האבן, הסלע והעץ נטעו אותם במציאות גיאוגרפית שהיתה למיסטית. כשעלו להר הצופים להתאמן ולהתכונן לקרב, ראו עצמם כגיבורי התנ"ך.

הביטו וראו איך במקום שבו עמדו נגמרה הארץ הנושבת ממערב ומתחיל המדבר. כל חייהם הם חיו, פיזית ונפשית, על סף המדבר, האבדון, על סף המסתורי, המפחיד. הם חלמו, הם רצו לכבוש את העולם. הם באו מההוד הזה שראו למולם, שירושלים היתה גבולו ואותו חשו שעליהם להבין.

בהיותו בן 14, החליט יוסי לצאת לבדו למצדה. היהודים הצניעו את סיפור הגבורה וההתאבדות אלפיים שנה, והוא הופיע רק בספר יהודי אחד: מלחמות היהודים שכתב יוסף בן מתתיהו, הוא יוספוס פלוויוס, הגאון אשר נחשב לבוגד, שפיקד על מבצר יודפת, נכנע כדי להציל את אנשיו וחָבַר אל הרומאים. בתחילת ההתנגשויות עם הערבים ב-1920 נעדר עדיין הממד הלאומי-פנאטי, חרף האכזריות, ואז שב וניעור סיפור מצדה לחיים, כי הרי מלחמות זקוקות למיתוס. מיתוס שחור ומאיים, מלהיב בפשטנות רווּיית אימה. הילת המוות היתה איזשהו צורך רוחני. הגבורה וההקרבה הפכו ערכים מוסריים, לא רק קיומיים. העם זקוק לגיבורים והגיבורים זקוקים לעבר שיוכלו להיאחז בו. הגיבורים ששימשו לכך היו גיבורי התנ"ך וגיבורי המרד ברומאים. אל מול העוני והייאוש הגיש החינוך עטיפות אידיאיות ומצדה נראתה כפרק הֶרואי, בארץ שבה נולדו, להורים שבאו מהגטאות במזרח אירופה. כדי לבצע את מה שהצעירים חלמו לעשות נדרשה התכוונות, אפילו אם בדיעבד היא נראית מאיימת וקודרת: קידוש המוות ההֶרואי, אותה התאבדות קבוצתית שהיהודים ניסו להשכיח ומחקו מכל ספריהם.

יוסי יצא לבדו למדבר. שלושה ימים ארכה דרכו. בימים ההם היה מסוכן ללכת לבד במדבר, בגלל חיות טרף ופורעים. הוא רצה להעמיד את עצמו במבחן. מין תחושה שכונתה אז 'שליחות לאומית' עמדה לנגד עיניו כשהעפיל בדרך החתחתים הקשה העולה למצדה. הוא עמד על ההר מול ים-המלח, ליד תל שכעבור שנים ייחשף בו ארמונו של הורדוס, חש קירבה אל המורדים והיה גאה בתעצומות הנפש שמצא בתוכו כדי להגיע למקום בכוחות עצמו, לחמוק מנחשים, מבדווים, מהחום, ולדעת שחרף הסכנות הוא אינו פוחד.

הוא רצה להרחיק יותר, להסתכן יותר. כמו אמו, רצה לגעת באש, לגלות מתי מתחילים להישרף.

הוא ביקש להבין את האבנים ואת דממת השממה, ביקש להתמזג עם המדבר כמו חיית השדה.

הוא וחבריו מחקו למעשה אלפיים שנות יהודים בגלות, כאילו כל שנות היהדות עד הציונות לא התקיימו כלל ביקום הרוחני של הנערים הארצישראלים. הסופר משה שמיר נתן לזה תו זהות קולקטיבי בתארו את אחיו אליק כמי ש'נולד מן הים'. לגבי יוסי המדבר והים היו ונותרו מיקשה אחת. משום שלא היתה לו אם, הוליד יוסי את עצמו למדבר, לשברי החרסים, בדחף שעתיד להניעו שוב ושוב לבחון את יכולתו לנצח את הגלים. הוא וחבריו הלהוטים, הנזיריים, המוּנעים מרוח התקופה, רצו רק להיות צודקים וחזקים.

בסוף המסע בן שלושת הימים היה מאושר ועייף. לאחר שחצה מדבר, העפיל למחוז חפצם של הנקמנות, החידלון, ההרפתקה והקנאות. במסע הזה ובמסעות אחרים, שעשה על-פי-רוב לבדו, לימד את עצמו להיות איש שטח. כאן הניח יסודות ללבדיוּת שאחר-כך תשמש אותו בחייו: לידיעה שאין לך גב ועליך לבד מוטלת ההכרעה בכל רגע מה נכון ומה לא; לשנן לעצמך שאם יקרה משהו ותצעק, איש לא ישמע; לדעת להזדקף, אך להבין כי בשל רוח פתאומית בשטח חשוף גם תנועת כפיפה תיחשב כגבורה... להבין שאתה לבד בעולם.

יוסי וחבריו הניחו את היסוד לדמות הלוחם הישראלי, אבל יוסי, החילוני הארצישראלי מלגיון הצופים ומ'מחנות העולים', היה גם בן ירושלים הדתית, הלא-ציונית, האנטי-ציונית בחלקה, זו שחיה בארץ כאילו עודנה בגלות. הוא בא מחנות מכולת קטנה ודי עלובה שבערב שימשה מועדון שחמט, מסבא דור רביעי בירושלים, שבנה בית-כנסת, מבית ירושלמי מסורתי בנוסח הימים ההם. הוא אמנם צמח בנוף חלוצי של שקיעות מלאות פאתוס, של שירה ודקלומים במפגשי התנועה על מדשאות הקיבוצים, אבל גם בבתי-כנסת ובבית-הקברות העתיק בהר הזיתים, שם נקברו המיוחסים, קרוב מאוד להר הבית, כדי שיהיו הראשונים שיחזו במשיח.

בתקופה זאת של נעוריו קראו כולם את ארבעים הימים של מוסה דאג, ספרו של פרנץ ורפל, על מרד הארמנים בהרי אנטוליה. הם זיהו בספר הזה צופן מוסרי. בספר היו מקופלים כאב וגבורה, מסירות ובדידות - דברים ששבו את לבם של הארצישראלים הצעירים. במהרה הפך 'מוסה דאג' לספר חובה. גדלוּת המילים דבקה גם בהם.

כעבור שנים, על סיפון 'כנסת ישראל', בין תרגולי התחמקות מן הבריטים לבין הכנת 'נשק' מאיסוף קופסאות פח ממולאות פחם, דלק ואלות ממוסמרות, עמד יוסי בליל ירח מלא על סיפון כמעט ריק בעת שהאונייה, עמוסה אלפי פליטים, שטה בדממה מקפיאת דם לצד החוף הטורקי, קרוב לאלכסנדריה. ומה שהעסיק את האיש הצעיר הזה, שהוביל פליטים מעונים במכלאות של גרוטאה המאיימת לטבוע, היה החיפוש הכפייתי במשקפת, במפות, באמצעות אינטואיציה וזיכרונות ילדות, אחר ההר מוסה דאג. היה אז חורף. באונייה הצטופפו כארבעת אלפים איש, אך יוסי, כמו יהודי אדוק הנאחז באבני הכותל, דבק בהר. האחרים שאלו מה הוא מחפש, והוא ענה: את ההר! את ההר! הם לא הבינו. איזה הר? הרי כאן מדובר בהישרדות. במשימה אחת ויחידה. אבל ההר לא הִרפה מיוסי: הוא היה מוסה דאג שעל הסיפון, קרוב להר עליו התבצרו ולחמו ניצולי השואה הארמנית. לבסוף הוא נִגלה אליו, מרחוק, מכוסה בשלג. צוק בודד וקפוא של דממה. אותו קור רחוק שנעטף בשמים כחולים נספג אל תוך כל מה שיוסי חווה כנשגב. שם, על הספינה, בלילה הקר, הוא נזכר במסעו למצדה. ראה את הזהות המופלאה בין שני ההרים, על צחיחותם, ונזכר איך כמה שנים קודם לכן עמד למרגלותיה של מצדה וראה את הנוף הצחיח, השומם ביותר בעולם, את המדבר שפניו כפני הירח, וחש בכל נימיו את יגונם של הנצורים על ההר, שהתבוננו במשך תשעה חודשים איך מקימים הרומאים אט-אט סוללות שיביאו עליהם את הקץ. עיניהם חוזות בגזירה, אך אין ביכולתם להושיע את עצמם ולברוח והם בוחרים בהתאבדות לנוכח הבוהק החריף שמתיז ים-המלח שלמרגלות ההר.

מול מוסה דאג - צוק של כעס קפוא, מרוחק, מנוכר, נשגב - יוסי הצדיע לסבלם של הארמנים, לכאב האנושי באשר הוא, זה שמייסר אותו מאז ילדותו. היה זה אחד הרגעים המרגשים והמכוננים של חייו.

כך עמד נרגש על הסיפון השומם, הקפוא, ושחזר בבהירות איך נהג לשבת עם ידידו הבוגר ממנו, צבי ספקטור, כדי לחזור ולקרוא בספר שוב ושוב; ואיך כאשר פרצה מלחמת האזרחים בספרד חש שהמלחמה האמיתית מתרחשת שם על אדמת ספרד, ובפרץ הרפתקנות עוטה כסות אידיאולוגית, נרשם גם הוא בין המתנדבים להילחם במלחמה צודקת אחריה חִיפּה. הוא היה צעיר, וחיפש צדק: ללחום נגד הפאשיזם המתעורר. אף שלא היה מצוי בפרטי הטרגדיה של ספרד כמעט הגיע למרסיי כדי להתגייס לבריגדה הבינלאומית, אלא שנקרא באופן בלתי-צפוי לפעולה גדולה של ה'הגנה'. וכך נותרה בו לתמיד תחושת החמצה של אי-השתתפותו במלחמה בספרד.

אבל כאן ועכשיו הוא עמד על סיפונה של אונייה, שהיתה עלולה לטבוע בכל רגע ולהוריד עמה למצולות אלפי אנשים. והוא היה מוסה דאג.