אלפא מקשמיר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אלפא מקשמיר
הוספה למועדפים

אלפא מקשמיר

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

לימור שמש

לימור שמש, בת 45 ממרכז הארץ, מנהלת עסק משפחתי במשרה מלאה, רעיה ואמא לשלושה ילדים. קצב החיים העמוס מעולם לא אפשר לה לכתוב ספר, אך הסיפור היה בראשה שנים רבות. עם פרוץ הקורונה והסגר הראשון החלה לימור לכתוב את פרי הביכורים הראשון שלה, "אלפא מקשמיר" בנשימה אחת.

נושאים

תקציר

"'הסוד עומד להתגלות בפניכם מהר מאוד, ויש לו כוח ועוצמה. העולם קם עליו, היקום בנוי עליו, ושום דבר לא יוכל לעמוד בדרכיכם כשתדעו את הסוד! ויהיו לכם עוצמות אלוהיות!'"

"כולנו היינו באקסטזה. מחאנו כפיים, קפצנו, השתוללנו. הרמנו את ידינו, נתנו את נשמתנו לניו דהרמה. והפכנו לאט-לאט לגוף אחד. גוף אלוהי, שבוי, צמא וכנוע, מצפה להגשמה. מצפה לגלות את הסוד".

"'אף אחד לא אשם, מאיה הדרדרה לכת מסוכנת, זה יכול לקרות לכל אחד. וזה קרה למאיה שלנו.'"

מאיה, בחורה יפה וחכמה בת 32, נמצאת בפרשת דרכים. היא אינה מרוצה ממקום עבודתה ועוברת משבר עקב פרידתה הכואבת מבן זוגה, אסף. היא מנסה לאחות את שברי ליבה ומחפשת עניין חדש שימלא את חייה. כשהיא פוגשת בן של טייקון מפורסם הלוקח אותה לכנס מיוחד, מאיה מוקסמת מהכנס ומוצאת את עצמה נמשכת כבחבלי קסם לאותה קבוצת אנשים. מאיה משוכנעת שהיא הגיעה למקום הנכון, מקום שייתן לה להגשים את עצמה וייתן לה להיות מאושרת.

'אלפא מקשמיר' הוא רומן מטלטל ועוצר נשימה, אשר נותן לנו הצצה נדירה ללב ליבה של כת סודית ומסוכנת. הסיפור חושף את מעלליה, פעולותיה ודרישותיה של הכת ממאמיניה לבצע דברים שהשתיקה יפה להם. תוך שהיא עוטפת את דרישותיה בעטיפת זהב מבטיחה. הכת יוצרת תלות ואימה בקרב המאמינים וגוררת אותם כבובות מריונטה למסע מטלטל שיסכן את חייהם.

"רומן, מרגש, מסעיר ומותח". מפרי עטה הראשון של לימור שמש, בת 45 ממרכז הארץ, מנהלת עסק משפחתי במשרה מלאה, רעיה ואמא לשלושה ילדים. קצב החיים העמוס מעולם לא אפשר לה לכתוב ספר, אך הסיפור היה בראשה שנים רבות. עם פרוץ הקורונה והסגר הראשון החלה לימור לכתוב את פרי הביכורים הראשון שלה, "אלפא מקשמיר" בנשימה אחת.

פרק ראשון

פרק 1

בבלי 15, צפון תל אביב
מאיה
הדלת

פעמון הדלת הדהד בחוזקה, ונדמה כמפריע לשלוות האנושות כולה. בסי הכלבה נבחה בקול. הרגשתי את דפיקות ליבי הולמות בקצב חזק ואחיד עם קולות הנביחות. דומה היה שליבי ובסי פצחו יחד בקונצרט חגיגי שנשמע עד הקצה השני של העולם. לרגע התחרטתי על ההחלטה להגיע לכאן. עלתה בליבי המחשבה שעוד יש לי סיכוי לברוח. הבטתי לכיוון המדרגות ולכיוון המעלית. בדמיוני שתיהן ניהלו ויכוח במי מהן אבחר כאמצעי לבריחתי. לפתע שמעתי את צעדיו של אסף, ואלה הכריעו את הכף. אני לא בורחת לשום מקום.

"רגע," שמעתי את קולו הולך ומתקרב לכיוון הדלת; אותו קול מוכר שייצג עד לא מזמן את קולו של בחיר ליבי. אסף פתח את הדלת לרווחה; אותה דלת שעד לפני זמן קצר שימשה חוצץ ביני ואסף ובין כל שאר העולם, למשך כמה חודשים טובים שהיינו יחד. כעת הדלת הזו מפרידה בינינו ומדגישה את זרותי. נכנסתי פנימה כמשיגת גבול. בסי קפצה עליי בשמחה. כמה התרגשה לראות אותי. חיבקתי אותה חזק־חזק. חיבוק אחרון ומנחם. איזו טעות זאת הייתה לקנות את בסי כמתנת יום הולדת לאסף. עכשיו היא שלו. בדיוק כמו כל הדירה הזו, המבצר הזה, שלא הייתי רצויה בו עוד.

אסף ניגש לכיסא ליד המטבח, שם הונחו שתי שקיות מלאות בחפציי. הוא הכין אותן מבעוד מועד כדי שפגישתנו תהיה קצרה ככל האפשר. כבר ידעתי איך מחשבותיו עובדות. ניצלתי את ההזדמנות לתת מבט אחרון בדירה האהובה שלא אהיה בה יותר.

על השיש זיהיתי את מסחטת התפוזים הירוקה, שמדי בוקר הכנתי בעזרתה מיץ תפוזים סחוט וטרי לאסף ולי. אוי, אסף, מסכן אחד, מי תכין לך עכשיו מיץ תפוזים? הרהרתי בלעג. ליד המסחטה עמדה לתפארת מכונת קפה חדשה. גדולה יותר ומפוארת יותר ממכונת הקפה שלי, שבטח מונחת באחת השקיות. מכונת הקפה שלי הייתה משהו מיוחד. אף מכונה לא הייתה יכולה להתחרות בה. זכיתי בה ביושר בתור העובדת המצטיינת לשנת 2017. היא עשתה את עבודתה נאמנה, פה, על השיש, בדיוק כמו שאני עשיתי. המכונה הזו סימלה את העובדה שיש מישהו בעולם הזה שחושב שאני יכולה להצטיין במשהו. ובכל פעם שאני או אסף השתמשנו בה, נזכרתי בזה. אני כמובן לא אוותר עליה. אני פה בשבילה. בשביל התזכורת הזו. כדי שאוכל להניח אותה על איזה שיש כמו תמונה למזכרת. ואיפה שהיא לא תהיה, תמיד אוכל להכין בזכותה קפה טעים ומשובח, מלבד היותה מזכרת טובה.

על הספה בסלון הייתה ממוקמת הסיבה האמיתית לפרידה ממני. היא ישבה לה ברוגע וראתה טלוויזיה, מתעלמת מהמתרחש בחדר. ידיה היו שלובות ושערה היה ארוך ובהיר. בדיוק כמו שאסף אוהב.

את פרצופה לא הצלחתי לראות. היא לבשה מכנסי טרנינג וסווטשרט! לא שמלת מיני יפה, לא ג'ינס וחולצה נאה. ככה, בגד בית, כיאה לבת הבית החדשה. אז סיבת הפרידה לא הייתה "זה לא את, זה אני," אלא "יש לי שחקנית רכש חדשה, רזה יותר, יפה יותר, עם שיער גולש יותר ומכונת קפה שווה יותר."

אסף הגיש לי את השקיות. באחת מהן אכן זיהיתי את מכונת הקפה, ובשנייה בגדים וכל מיני דברים ששכחתי מקיומם.

זהו. אני את שלי עשיתי. העולם יכול להירגע. לא אשוב לפה יותר, לא אחפש תשובות ולא אטריד יותר את מנוחתו של אסף. שימשיך לחיות באושר עם מכונת קפה חדשה, עם מסחטת מיץ התפוזים וחברה חדשה עם שיער גולש וטרנינג ועם בסי... בסי שלי, חמודה שלי, לא אראה אותך יותר, חשבתי... ליקוקיה וחיבוקיה כשזכרה אותי הזכירו לי כמה היא יכולה להיות נאמנה. בניגוד לבעלים שלה. "בסי, תשמרי על עצמך," לחשתי לה. הדלת נסגרה אחריי בטריקה חרישית.

ברגע שיצאתי מהדירה רצתי לכיוון המכונית שלי. נכנסתי פנימה ודמעות החלו לזלוג על לחיי. איפה טעיתי? שאלתי את עצמי. נתתי הכול. אולי זאת הטעות. זהו, אני סיימתי לתת ולתת. מהיום אני מתחילה להתרכז בעצמי ובמה שטוב לי. הגיע הזמן. הרגשתי שאני מתחילה להתעודד.

 

הליצן

משרדי עו"ד דותן את כספי ושות'

 

"עכשיו באים? ראית מה השעה?" נזפה בי אורלי בקרירות. היא אפילו לא הביטה בי ולא חיכתה לתשובה. היא רצתה שקולה יישמע, ושכולנו נדע מי כאן הבוסית החדשה.

ומה את יודעת בכלל, עורכת דין אורלי כספי? חשבתי בליבי, הרי לך יש הכול, בעל, ילדות חמודות, בית, ג'יפ, הכול! ניצחת עוד לפני שהמשחק התחיל. נולדת היישר אל תוך הניצחון. כבתו של עורך דין מצליח, משרתך פה בטוחה. אבל את נלחמת פה על מקומך שמובטח לך מראש. מה את מנסה להוכיח? רתחתי מכעס. כמה שקט ורגוע היה פה בשנתיים האחרונות כשהיית ברילוקיישן בארצות הברית. ומרגע שחזרת הכול כאן נהיה לחץ, לחץ, לחץ. כן, אז אני, מאיה בר גיל, איחרתי היום לעבודה והגעתי בעשר. אני, שבכיתי כל הלילה, החלטתי לא לקחת יום מחלה או חופש ולהגיע בכל זאת, להתמודד עם צרותיי ולבצע את עבודתי נאמנה.

אבל לא באמת אמרתי את כל זה. במקום זה מלמלתי "אוף" בקול חלש ומתלונן, כדי שרק אתי המזכירה תשמע אותי.

אתי הביטה בי בדאגה. "אל תגידי לי ששוב נפגשת איתו," אמרה בקול שקט אך מאיים. הרגשתי כילדה קטנה שהוריה גילו את הפשע שניסתה להסתיר.

"אה, ואת לא מתקשרת כל רגע לדודי?" ההתקפה הכי טובה היא הגנה. דודי היה הגרוש של אתי. בכל פעם שהם רבו, היא הייתה מתקשרת אליו שוב ושוב ומתפייסת איתו.

"אצלי זה משהו אחר," אמרה אתי בהפגנתיות, "דודי הוא האבא של נדב, אז אין לי ממש ברירה. חוץ מזה, בינינו, זה הכול עניין כלכלי. אני לא יכולה לממן את כל ההוצאות של נדב לבד, אז כן, אני מורידה מכבודי כדי שדודי יירתם קצת כספית. הינה, יום שבת הקרוב - מי את חושבת שמשלם על יום ההולדת של נדב? חמותי. יש לי כסף, את חושבת?"

אחרי הנאום המשכנע והמוצדק מאוד, שתקתי. אתי צדקה. לא הייתה סיבה להתעלל בעצמי בנוגע לפגישה עם אסף. "טוב, נפגשתי איתו," אמרתי כמרימה דגל לבן. "אבל רק בשביל לקחת את הדברים שלי, את יודעת, הייתה לי מכונת קפה יקרה אצלו."

"נו, אז היית שולחת אותי, או איזה שליח. מה את צריכה להיפגש איתו שוב ושוב? זה לא מביא אותך לשום מקום. אסף שייך להיסטוריה. זהו, תשלימי עם זה," אמרה אתי כמזהירה.

"השלמתי עם זה. אל תדאגי, האמת, עכשיו אני יודעת שיש לו בוודאות מישהי. אבל את יודעת מה? נכון, נפגעתי, אבל הכול לטובה. זהו, הבנתי. הסתיים ונגמר. הייתי צריכה את ההבנה הזו".

"טוב," נאנחה אתי, "רק תבטיחי לי שזהו. יותר את לא מתקשרת אליו." לקולה התלווה טון סמכותי.

"מבטיחה," אמרתי. הרגשתי שאני מנגנת מנגינה שחוזרת על עצמה.

אורלי נכנסה שוב לחדר והסתכלה בנו במבט זועף. היא לא אהבה שאנחנו מפטפטות ולא עובדות, במיוחד כשהיא עצבנית. והבוקר היא אכן הייתה עצבנית.

ברגע שפעמון הדלת צלצל, אמרה אורלי בקור, "למה אתן לא פותחות את הדלת?!" אומנם המשפט החל במילת השאלה למה, אך הוא הסתיים כעובדה. לקח לי ולאתי יותר מחצי שנייה לפתוח את הדלת.

ברגע שהאורח נכנס במלוא הדרו ואמר בקול רם וצוהל, "באתי לעורכת דין אורלי כספי," ברחה אורלי לחדרה.

"ווי, איזו עצבנית היא הבוקר, הלך עלינו," מלמלה אתי בשקט כדי שהאורח לא ישמע.

"נעים מאוד," אמרה לו אתי. "המתן בבקשה בחדר ההמתנה ועורכת דין כספי תקבל אותך בהקדם."

הוא התישב על אחד הכיסאות, הוציא את הטלפון הנייד שלו ועלעל בו.

"מה הפעם? האודם לא התאים לנעל?" שתינו צחקנו צחוק מנחם. תמיד הרגשנו הרבה יותר טוב אחרי שצחקנו על אורלי. מין ניצחון קטן.

"היא כועסת שלא רשמנו לה ביומן את פגישת המנהלים הבוקר," לחשה אתי.

"אבל אמיר אמר בפירוש שהיא לא חייבת להיות נוכחת," עניתי לה.

אורלי קראה לי לחדרה. נכנסתי והיא נעמדה. מבטה היה קודר. "אמרתי לכן כבר מיליון פעם לזמן אותי לפגישות מנהלים! עכשיו יש לי פגישה אחרת ואני לא אוכל להיכנס אליה. היא ממש חשובה לי. מה לא ברור לכן?" אורלי לחשה בכעס.

"מתנצלת. להבא אזמן גם אותך," אמרתי בכניעה. רציתי שלווייתן יבלע אותי ברגע זה.

"תראי," אמרה פתאום אורלי בניסיון לפייס אותי. "אני יודעת שזה לא אשמתך, אבל תעשי לי טובה, תגידי לאתי לערב אותי פה בכול. זה ממש חשוב לי. שלא תחשבי, יש כאן מספיק אנשים שהיו מעדיפים שאני לא אהיה פה."

"אני מבינה," אמרתי בנימת מרגיעה.

"באמת, תגידי את זה לאתי, ותבדקי שהיא עושה את זה, בסדר?"

"אין בעיה."

למען האמת לא היה לי אומץ להגיד לה שהיא לא מנהלת ושהיא רק הבת של הבעלים פה, ושאף אחד לא רוצה אותה בפגישות האלה. אבל כנראה גם לעשירים יש צרות משלהם. לצרות האלה קוראים אגו. ובעצם, אתי פישלה בענק. אורלי נלחמת כל הזמן על מקומה פה, ואתי הייתה צריכה לכתוב לה את הפגישה ולתת לה לשבור את הראש אם להיות נוכחת בה או לא.

אורלי פסעה הלוך ושוב בחדר. פתאום צץ רעיון במוחי. "תיכנסי לפגישת המנהלים ואני אשב עם הבחור," אמרתי בטון סמכותי. "יהיה בסדר, באמת, אל תדאגי".

אורלי התקרבה אליי. "את בטוחה?"

"כן, אל תדאגי. ניהלתי הרבה פגישות כאלה כשהיית בחו"ל," אמרתי בביטחון. מה שנכון - נכון.

"טוב, תקשיבי, הבחור שהגיע הוא הבן של יצחק הורוביץ. את יודעת מי זה הורוביץ, נכון? נו... הבעלים של סוכנות רכבים ועוד איזה חצי מדינה - "

"כן, אני יודעת מי זה. טייקון רציני," קטעתי אותה בביטחון. "אל תדאגי, אהיה הכי מקצועית שיש."

אורלי התרצתה. "יופי, הבן שלו בחור בן עשרים וחמש, משהו כזה. הוא היה ליצן ביום הולדת, וילדה אחת נפצעה ממתקן מתנפח ותבעו אותו. תשבי איתו, תראי במה מדובר ואל תיתני לו שום חוות דעת משפטית. תקחי ממנו את כל הפרטים ותעבירי אליי הכול. תגידי לו שאני אשלח לו מייל עם כל מה שצריך. את יכולה לקבל אותו בחדר שלי."

ברור, חשבתי, הרי בחדר הישיבות יש פגישת מנהלים. אז איפה אקבל אותו? במסדרון? "טוב, אין בעיה," עניתי.

אורלי חזרה על עצמה, "אבל בלי לתת לו חוות דעת משפטית, בסדר?"

"בסדר," עניתי. הייתה לי הרגשה שהיא סומכת עליי חלקית בלבד, אבל אני אחיה עם זה.

הבן הליצן של הורוביץ חיכה בחדר ההמתנה. הוא דפדף בחוסר עניין באחד העיתונים שהיו מונחים שם והעביר עמודים במהירות, כמו ילד קטן שמחפש רק את הציורים.

שתי עטיפות של סוכריות כבר הונחו על השולחן הקטן בחדר. את הסוכריות הוא מצץ ברעש.

"נמרוד?" קראתי לו. "נעים מאוד, מאיה בר גיל." הגשתי לו את ידי ללחיצה.

"נעים מאוד, עלמתי," צחקק ולחץ את ידי בחוזקה.

הוא לבש מכנסיים אפורים וסריג כחול כהה. מי לעזאזל בוחר לו את הבגדים?

"אחריי," אמרתי בטון הסמכותי ביותר שהצלחתי לגייס, ונזכרתי שלמרות שהוא מוזר, הוא הבן של הורוביץ הטייקון! אני סתם הבת של גאולה וששון אברג'יל מנתניה.

קיבלתי אותו בחדר של אורלי, סליחה, עורכת דין אורלי כספי. פעם זה היה החדר שלי. כעת השתעשעתי במחשבה שהוא שלי שוב. הפלגתי בדמיוני לזמנים עברו. כשאורלי גרה בחו"ל עם משפחתה, היו פה אנשים שבנו עליי הרים וגבעות. כסטודנטית למשפטים הייתי שחקנית רכש לא רעה בכלל. הסכמתי למשכורת נמוכה ועשיתי את העבודה הכי שחורה: כתיבת חוזים, פגישות עם לקוחות... בעצם, אני כתבתי את רוב החוזים, ועורכי הדין כאן רק תיקנו מה שצריך. הכול הוגש להם על מגש של כסף ולמדתי את העבודה במהירות רבה. החיסרון העיקרי היה שעות העבודה העמוסות, והתקשיתי להתכונן כראוי למבחנים. מצד אחד מצאתי לי עבודה טובה, חלומו של כל סטודנט - לעבוד כעורך דין עוד לפני שסיימתי תואר. בזכות העבודה הזו הצלחתי לממן את הלימודים וגם להיכנס לעולם המשפטים. אבל מצד שני העבודה הייתה תובענית מדי, בטח בשביל סטודנטית שיש לה מטלות נוספות מלבד העבודה. הייתי זקוקה נואשות לכסף של השעות הנוספות, ולכן פעמים רבות נשארתי לעבוד אל תוך הלילה. כולם היו מרוצים מכך שיש מישהו שעובד בלילות ומסיים מטלות חשובות. הכול היה טוב. עורכי הדין הודו לי מאוד, ואפילו הכריזו עליי כעובדת המצטיינת של השנה. אבל בסוף השנה השנייה ללימודים החלו להגיע ציונים נכשלים. ככל שהעריכו אותי פה והחמיאו לי על עבודתי, כך השקעתי פחות בלימודיי, ומצאתי את עצמי עם עוד ועוד ציון נכשל.

לא הצלחתי לסיים את התואר, והתחלתי לשאול את עצמי שאלות, כמו: אני רוצה להיות עורכת דין? המקצוע התובעני הזה מתאים לי? בתוך תוכי ידעתי שכל עוד ישבתי במשרד, בין הטפסים והחוזים - לא הייתה לי בעיה. אבל בפועל, במפגש עם אנשים הייתה לי נטייה לקחת ללב ולהתמלא באמוציות. קינאתי בכל עורכי הדין שהכול עובר לידם בלי שזה באמת מזיז להם. לא ידעתי לעמוד על שלי כמו אורלי. נטיתי להיכנע מהר מדי בניסיון לפייס את הצד השני. ולכן עדיין עלו בי ספקות בנוגע להתאמתי למקצוע הזה. והדבר שהכי הלחיץ אותי היה הופעה בבתי משפט. כמה לחץ ומתח. האם אני מסוגלת לעמוד בהצלחה במעמד הרגיש הזה?

בסיום ההתלבטויות האלו חזרה אורלי מחו"ל. לא היה לי תואר, לא עוד הערכה כלפיי ולא עוד חדר משלי. חזרתי להיות כמו שאר המזכירות, עם ידע שלא היה לי ממש מה לעשות בו וחוסר ביטחון. והכי גרוע - חשתי בושה מול משפחתי. רציתי להוכיח להם מה אני שווה. לא רציתי להתחתן עם ירקן כמו אחותי. הייתה בי תקווה שאוכל ללמוד, לעבוד, לבלות ולמצוא בן זוג איכותי, אבל כרגע נראה שבכל התחומים נכשלתי. מלאו לי שלושים ושתיים, והייתי ללא תואר, ללא בן זוג וכנראה גם לא עם עבודה נוצצת כפי שחשבתי.

והינה היום נותרה לי ההזדמנות לחזור ולעשות שוב את מה שעשיתי בעבר - להיפגש עם לקוח. אבל בלי לתת חוות דעת משפטית, דבריה של אורלי הדהדו במוחי. מבחינתה כל תפקידי היה להסתכל עליו, להקשיב לו ולומר בסוף: "עו"ד כספי תחזור אליך עם תשובות וחוות דעת משפטית, כמו שרק אורלי יכולה".

נמרוד ואני נכנסנו לחדר המוכר, שכעת התנוסס על דלתו השלט: עו"ד אורלי כספי.

ישבנו זה מול זה כאשר בינינו הפריד שולחן. נמרוד הגיש לי את כתב התביעה. עיינתי בו בהתעניינות.

"אז אני מבינה שאתה ליצן?" שאלתי בעדינות.

"שחקן," אמר נמרוד בתיאטרליות. קולו הדהד בחדר.

"אני מבינה, שחקן," תיקנתי.

נמרוד החל לתאר את שקרה. חשבתי לעצמי שאילולא תנועותיו החדות וההליכה המגושמת הוא היה אדם בעל מראה נעים. פניו היו בהירות ומנוקדות בנמשים קלים. את לחייו קישטו גומות חן נאות ועיניו הירוקות הקרינו רוך ותמימות.

"אני בעצם שימשתי כמפעיל יום הולדת והיה שם מתקן מתנפח," פתח נמרוד. הוא דיבר בקול ועם תנועות ידיים תזזיתיות. השתדלתי להקשיב מבלי שהריכוז שלי ייפגע מתנועותיו החדות. חששתי שמרוב התלהבות הוא יעיף איזה משהו בחדר. לאחר שסיים הגיע תורי להסביר את תהליך העבודה שלנו. תוך כדי ההסברים החל נמרוד לשחק עם הגומיות והאטבים שהונחו על שולחנה של אורלי. ממש כמו ילד קטן. בשלב כלשהו הוא החל להתנדנד על הכיסא בעצבנות. כן חוות דעת משפטית, לא חוות דעת משפטית - מה שברור הוא שמה שאמרתי שיעמם אותו לחלוטין.

"בעצם רוב התביעות מהסוג הזה נגמרות בעסקת טיעון," סיכמתי את דבריי.

מרוב שהוא התנדנד והתנדנד, הוא כמעט נפל מהכיסא. זה מה שחסר לי, שאיזה בן של טייקון ייפצע לי פה בחדר מנפילה מכיסא. ואז באמת אצטרך חוות דעת משפטית על מה שקרה כאן.

"תיזהר," אמרתי בבהלה.

"אמממ, אל תדאגי, אני לא באמת נפלתי," הרגיע נמרוד.

"בכל זאת, תיזהר..." הגנתי על עצמי.

"איזה ילדות יפות יש לך," נמרוד מיהר לשנות נושא.

הבטתי בו במבט סתום.

"בתמונות, פה." הוא הצביע על התמונות של הבנות של אורלי.

"אה, לא, אלו הבנות של עורכת דין כספי, זאת שתטפל לך בתיק. אני עדיין רווקה, אין לי ילדים".

"יופי." נמרוד נעמד." אז אפשר להזמין אותך לקפה. עליי!" נמרוד קבע זאת כעובדה. ללא שאלות אם אני בכלל מעוניינת לשתות איתו קפה. ולא הייתי מעוניינת.

נמרוד הגיש לי את כרטיס הביקור שלו. "קחי, בבקשה, תתקשרי כשתוכלי, אשמח." על הכרטיס התנוססה תמונה שלו מחופש לליצן, מה שממש הוריד לי את החשק להצטרף אליו לקפה.

אבל לפחות הוא בן של טייקון, החלק המיואש שבי ניסה לשכנע את עצמי בכל זאת. כדאי לך, את תהיי עשירה ויהיו לך הרבה ילדים שיתנדנדו על כיסא... אבל החלק הרציני יותר שבי הזכיר לי שהוא רק בן עשרים וחמש עם מוח של בן חמש. ואני לא פדופילית.

תחבתי את הכרטיס בכיס האחורי של המכנסיים וליוויתי אותו החוצה.

לאחר שהלך ניגשה אליי אתי ולחשה אל תוך אוזני, "מי זה העב"מ הזה?"

"אל תגידי עב"מ, הוא בן של טייקון," אמרתי לה בחיוך.

"מה שתגידי," אתי נאנחה, ואני הלכתי מהר לסדר מחדש את החדר של אורלי שעבר מלחמת גומיות ואטבים.

 

 

העולם עושה חרם

 

סוף השבוע התקרב בצעדי ענק. כשאני לבד ללא בן זוג, סופי השבוע היו המעיקים ביותר.

בדרך כלל בשישי־שבת נהגתי לקפוץ להוריי לנתניה לארוחת ערב. אבל הפעם ידעתי שהמפגש בבית הוריי יהיה מלווה בהרבה אמוציות בגלל הפרידה מאסף. ולא היו לי הכוחות לכך. החלטתי לוותר, גם אם מדובר באוכל של אימי הידוע כאוכל הטעים בעולם. אימא שלי הייתה אישה פשוטה ובילתה את רוב זמנה במטבח. אם היא לא הייתה במטבח היא ניקתה את הבית. "אישה צריכה להיות נקייה," תמיד אמרה. "אסור שאישה תהיה מלוכלכת." דעותיה השוביניסטיות של אימי עברו בירושה לאחותי הבכורה, תמי. אחותי תמי גדולה ממני בשנה וחצי בלבד. וזה טוב ולא טוב כאחד.

בתור ילדות היינו קרובות מאוד. כה קרובות, עד שהקרבה בינינו כללה חיבוקים ופיצוצים כאחד. אני הייתי הילדה המוכה והמחובקת בו־זמנית. תמי תמיד ניצחה אותי במשחקים, ואם איבדתי איזו בובה יפה מייד ראיתיה בזרועותיה החזקות של תמי. מצד שני אם הייתי רבה עם איזה ילד מהשכונה, תמיד תמי הגנה עליי בכל ליבה.

החששות העיקריים שלי ממפגש בבית הוריי היו מבטיה הדואגים והמרחמים של אימי. "אוי, מה יהיה, את כבר בת שלושים ושתיים... כמה חבל, דווקא היה בחור נחמד, אולי בכל זאת תראי מה קרה? אולי את קשה מדי איתו? את יודעת, את כבר לא בגיל שאפשר להיות בררנים." אימי כל כך ציפתה שאגיד לה סוף־סוף, "אימא! אני מתחתנת," אבל זה לא קרה. "ששון," תמיד הייתה שואלת את בעלה היקר, "מה לא טוב בה? תראה כמה יפה. אוי, מתי יגיע סוף־סוף המזל?" אני תמיד הייתי מתאפקת לא להתעצבן או לבכות. הייתי נושמת כמה נשימות ומעמידה פנים שלא שמעתי דבר. לו רק הייתה מבינה שכל מה שאני צריכה זה שהיא לא תגיד כלום. להתנהג כרגיל ולדמות שהעולם נפלא כהרגלו. אבל אם הייתי זורקת הערה בסגנון, "טוב, די," אימא שלי הייתה תמיד נפגעת. ובסוף עוד הייתי צריכה לפייס אותה. ולחלוטין לו היו לי הכוחות לזה.

תמי לעומתה הייתה מנסה לסדר לי דייט עם אחד מחבריו של שלומי, בעלה, וכמעט תמיד הם לא היו לטעמי. היה לה רצון טוב, אבל הם ממש לא היו הסגנון שלי. ואז היא הייתה מתווכחת שאני סתם בררנית ומערבת את אימא שלי. ואימא שלי הייתה אומרת, "תפסיקי להיות בררנית. בסוף תהיי לבד."

"עזבי, סתם מתנשאת," נהגה תמי לומר בהתססה, "אפילו את שם המשפחה היא שינתה מאברג'יל לבר גיל, כי לא נאה לה."

מאז ומתמיד הייתה תמי שתלטנית, וזה התבטא באופן שבו היא הייתה משחקת בתור ילדה, ומתבטא גם היום, באורח החיים הדעתני שלה. כל ויכוח איתה הסתיים בכניעתי. דומה היה שמה שחשוב בוויכוח הוא לא אם אני איכנע, אלא מתי. וכשהבנתי את זה, התהלכתי עם דגל לבן באופן קבוע. כשהייתי ילדה מצאתי את עצמי הרבה פעמים מתגנבת לחדרה של אחותי הקטנה, איריס, כדי לשחק במשחקיה. היא הייתה קטנה ממני בארבע שנים. לעומת האגרסיביות של תמי, עם הדיבור הרועש והשתלטני, הרוגע של איריס היה נחמה. היא הייתה ילדה שקטה ורגועה כל כך, באופן מעורר קנאה. כמה כיף לה שהיא לא הייתה צריכה לריב על כל צעצוע כמוני.

יום אחד, כשהיינו נערות, שלחה אימי אותי ואת תמי לירקן, המכונה "גנב" בפי אבא שלי. "ניסו הגנב," הוא קרא לו, בעיקר מכיוון שהמחירים בירקנייה של ניסו היו יקרים מן המחירים בשוק.

אימי שלחה אותנו לקנות פלפלים וגמבות לממולאים. "אל תגידו לאבא ששלחתי אתכן לניסו הגנב," הייתה לוחשת לנו, ואנו היינו מהנהנות כשותפות למזימה חשאית. אימי הייתה שמה את פעמיה לשוק לפחות פעם בשבוע, אבל תמיד שכחה לקנות איזה ירק אהוב. וכך הייתה שולחת אותנו מדי פעם בצער לניסו, "שבטח ייקח פי שניים, וזה העונש למי ששכח," הייתה אימי רוגזת על עצמה.

תמי ואני צעדנו לעבר הירקנייה השכונתית. ואז תמי, בהיותה בת שש־עשרה, פגשה לראשונה את שלומי, הבן של ניסו. שלומי התלהב מתמי, ומייד החל בחיזור אחרי אחותי התחמנית. פלפלים בחינם פה, קליפות הדרים מסוכרות שם... ותמי החלה לחכות שאימי תשלח אותנו שוב לניסו הגנב.

תמי התפללה שאימי תשכח לקנות דברים בשוק, ואכן זה קרה שוב ושוב. "אוי, שכחתי עגבניות," "איך שכחתי את הבצל..." וכך המשכנו שוב ושוב להגיע למרכולתו של ניסו, כאשר שלומי ותמי מחזרים זה אחר זה ומתעלמים באלגנטיות ממני, האחות הקטנה בת הארבע־עשרה וחצי.

עם הזמן נאלצה תמי לספר לאבינו על הרומן עם הבן של ניסו הגנב, ועל רצונה להינשא לו. ולמרות שחשבנו שהוא יתנגד, הוא רק אמר באכזבה קטנה, "זהו, רק בן של ירקן?" אבל מייד אמר, "מזל טוב. יאללה, נפטרנו ממך," בלעג. כי תמי הייתה בת לא פשוטה כלל. וכך לנו נותר להתרגל לקרוא לניסו - ניסו. ולא ניסו הגנב. בכל זאת, לא יפה.

אבא שלי מלמל בלחש, "שלוש בנות זה שלוש צרות. יאללה, נפטרנו מצרה אחת, עכשיו יש רק שתי צרות בבית." ואני הייתי נעלבת ממש וחושבת בליבי, האם גבר חיי הוא שיגרום לי או למשפחתי אושר בחיים?

ברבות השנים נולדו לתמי ולשלומי, שהתגוררו לא הרחק מהוריי, ארבעה ילדים, כך שהוריי לא נפטרו ממנה כלל וכלל כמו שתכננו, כי תמי המשיכה להגיע עם משפחתה מדי יום לבית הוריי לאכול, לשתות ולצעוק. וכך בית הוריי לא ידע רגע דל. תמי נהגה תמיד להגיע עם שקיות מכל טוב מהירקנייה. אין ספק שהיא באמת ניסתה לעשות רק טוב להוריי, אבל לא היה קל לאימי כלל. ברבות השנים החלה אימי לסבול מכאבי ראש ומסחרחורות, ותמי החלה להגיע לעיתים קרובות יותר כדי לעזור לאימי החולה, שמצבה עם השנים הלך והחמיר, ועל הדרך נהגה תמי להתלונן שרק לה אכפת ורק היא עוזרת להוריי, ולי ולאיריס לא אכפת. אימי אהבה מאוד את תמי ואת הנכדים, אבל ההמולה שלא נגמרה יצרה אצלה עוד יותר כאבי ראש וסחרחורות, ואז תגובת השרשרת של ביקורים וכאבי ראש לא פסקה. ואת תמי שמעו עוד מהחניה של השכנים. לפעמים היה נדמה לי שברגע שהמכונית שלי נכנסת לתוך נתניה, אני שומעת את תמי צועקת, "יאללה, לכי תביאי את זה," או, "שימי שם." אבל תמיד סלחתי לה, כי ידעתי שאת הכול היא עשתה באהבה רבה ומרצון טוב. לו רק היה לה כפתור שמנמיך ווליום, זה היה מושלם.

סוף השבוע הגיע, ולא הייתי במצב רוח לצעקות של תמי ולא לרחמים של אימי. הודעתי שלא אגיע לארוחת שישי, כי אני מתארחת אצל חברים ויש לי הרבה עיסוקים. ידעתי שתמי לא תפסיק להתקשר ולעורר בי נקיפות מצפון שאני מעליבה את אימא ואבא בזה שאני לא באה.

אבל החלטתי שהם יתגברו על זה. הזדקקתי נואשות למנוחת נפש ולזמן עם עצמי.

בשישי הזמן עבר לו בעצלתיים. תיארתי לעצמי שאימי עסוקה בבישולים והבטחתי לעצמי שאתקשר בצוהריים להגיד שבת שלום, הבטחה שלא אקיים. ניסיתי לחשב בראשי באיזו שעה אימי נכנסת למקלחת כדי להתקשר בדיוק בשעה זו ולהשאיר הודעה לאבי, שתמיד היה מדבר קצרות בטלפון. כך אוכל לצאת ידי חובה. אבל גם את זה שכחתי לעשות.

ניסיתי להעסיק את עצמי בניקיונות הבית. לאחר זמן קצר, התייאשתי וניסיתי לחפש לי תעסוקה קצת יותר נעימה. אולי קריאה? אולי איזה סרט נחמד בטלוויזיה? התחלתי לבהות במסך ולהעביר ערוצים בעצבנות. שום דבר לא השביע את רצוני. אולי אצא להליכה? הבטתי החוצה, אמממ, חם מדי... אולי אחר כך, בערב. הלכתי לעשות מקלחת קטנה, אולי זה יעביר לי כמה דקות. דקות מענגות וריחניות. ניסיתי לחשוב מחשבות חיוביות. הכול בסדר. יהיה טוב. בסך הכול המצב לא כזה גרוע...

לאחר שחצי שעה עפה לה בהצלחה יתרה, החלטתי לנסות את מזלי ולתכנן איזה טיול פאבים קטן לערב. לא יזיק לי משקה טוב ומוזיקה טובה, לפרוק כל עול ולהשתחרר, ללכת לישון לפנות בוקר ולבלות במיטה כל השבת. אך לזה צריך פרטנר או פרטנרית. עדיין לא הגעתי לייאוש כזה שאלך לי לפאב לגמרי לבדי. לכן לקחתי את הטלפון והתחלתי לחפש באנשי קשר. התחלתי לגלול את הרשימה ומייד קפץ מול עיניי שמו של אסף דנון. אסף! אבל מייד אחריו הופיעה אתי שמעוני מעו”ד דותן את כספי ושות’. דמיינתי אותה מזהירה עם האצבע - נו־נו־נו... כמו שעושים לילד קטן. “שלא תעזי להתקשר לאסף!”

זרקתי את הטלפון. “לא מתקשרת לאסף,” מלמלתי.

טוב, אז למי? ואז התחלתי לבצע טלפונים מיואשים לכל העולם ולקבל אין־סוף תשובות מאכזבות.

“ווי, איזה יופי,” אמרתי לאחת מחברותיי בצביעות, “שמחה שאתם בבית מלון בסוף השבוע. תיהנו לכם”.

התקשרתי והתקשרתי והרגשתי כמו ילדה קטנה שעשו עליה חרם בכיתה. כל אחד עם סיפוריו הוא. ואתי? לא זמינה ולא עונה. נתנה לי צ’ק בלי כיסוי. “בכל פעם שבא לך להתקשר לאסף, תתקשרי אליי במקום,” נזכרתי בהצעה המפתה. אוי, אתי, אתי... תפצי אותי היום בערב עם איזה דרינק, טוב?

אתי חיפשה זוגיות עכשיו, לכן ציפיתי שכחברה מסורה היא תתקשר אליי ותשכנע אותי לצאת להתאוורר, כי “זה יעשה לי טוב אחרי הפרידה,” אבל לא. אתי בטח הייתה עסוקה עם ההכנות למסיבת יום ההולדת של נדב שתתקיים מחר בבוקר.

בשעות הערב התקשרה אליי אתי בכבודה ובעצמה.

“יו, לא ראיתי שחיפשת אותי, מצטערת. בבוקר הייתי עסוקה, הכנתי עוגת יום הולדת לנדב, וגם הכנתי חמין כי חמי וחמותי בטח ירצו להתארח אצלי לצוהריים מחר. הם הרי משלמים על יום ההולדת, ואני חייבת שיהיה לי מה לתת להם. כל היום אני פה בגינה למטה, מנכשת עשבים. חייבת, אחרת לא נוכל לשבת”.

“יופי,” קטעתי אותה, “אז נצא ככה בתשע לדרינק”?

“יו, מאמי, אני מה זה גמורה... ואני צריכה מחר לארח שלושים ילדים ואת חמי וחמותי ש - “

“שמשלמים על יום ההולדת,” השלמתי אותה.

“אולי מחר, אחרי שחמי וחמותי ילכו,” ניסתה אתי לנחם, למרות שזה היה מסוג המשפטים האלה שגם מי שאומר אותם לא ממש מאמין למה שהוא אומר. כמו להגיד, “אחרי האביב” או “אחרי החגים”.

“טוב, בסדר, אתי, שיהיה מזל טוב ותיהנו,” חתמתי את השיחה מבלי לתת לעצמי להתחנן עוד. הבנתי שנגזר עליי להעביר את סוף השבוע פה לבדי.

הזמן בשבת עבר לאט עוד יותר.

ניסיתי לקום מאוחר עד כמה שיכולתי ולראות מעט תוכניות מנחמות בטלוויזיה. כמה כיף לראות אנשים עם בעיות גרועות משלי, חשבתי.

פתאום נזכרתי, רגע, כביסה! לא עשיתי כביסה! כילד משועמם שנזכר בצעצוע אהוב, התחלתי לאסוף את כל בגדיי האהובים ולמיין לפי צבעים. ואז גיליתי את כרטיס הביקור של נמרוד הליצן, הבן של הורוביץ. הוא הרי הציע לי לשתות איתו קפה. והרי אני מיואשת. ליצן ומיואשת זה ממש הולך יחד. החלטתי להתקשר. מה יקרה? הרי אתי לא אמרה לי לא להתקשר אליו... רק קראה לו עב”מ. יש יותר מעניין מקפה עם עב”מים?

התחלתי לחייג. נשמע צליל חיוג אחד, שני, שלישי. רגע, מה, גם הוא חתם על הסכם חרם נגדי? ממנו לא הייתי מצפה.

“הלו?” קולו התיאטרלי נשמע לפתע. התמלאתי באושר, והרגשתי כמו אדם על אי בודד שספינת ההצלה הבחינה בו.

“נמרוד? זאת מאיה בר גיל, זוכר אותי”?

“כן, בטח! איזה יופי שהתקשרת!”

וואו, הוא ממש שמח לשמוע אותי. הוא לא בחרם. הוא בצד שלי. בצד שתכף ילך לקרוע את העיר עם איזה דרינק טוב. או קפה... נזכרתי בהצעתו הסולידית לקפה. או־קיי, קפה גם טוב.

“ההצעה לקפה עדין בתוקף?” שאלתי בתקווה.

“בטח! מתי נוח לך? יום שלישי?”

עכשיו פישלת בגדול, מר ליצן שמציל אנשים מאי בודד, מה שלישי? אם מצילים מישהו מאי בודד מצילים אותו עכשיו. לא ביום שלישי ולא ביום רביעי ולא בעוד חודש. עכשיו.

“אממ... חשבתי אולי לנצל עוד את השבת ולצאת היום בערב...?” סיימתי את המשפט בסימן שאלה, למרות שהתכוונתי לסיים אותו עם נקודה. לא פסיק לא סימן שאלה, נקודה. ואולי אפילו אוסיף סימן קריאה. אולי אפילו אימוג’י של סמיילי מתחנחן.

חיכיתי למציל שלי, שיכריע אם הוא מציל אותי או מצטרף לחרם הגדול עליי.

“וואו, אממ, או־קיי... הבנתי, היום בערב... בואי נראה...”

אתה יכול, אתה יכול... ניסיתי לעודד אותו בליבי.

“יש לי כנס היום בערב.” נפלה ההכרעה. אין שלום ואין ביטחון. יש חרם.

אפילו לנמרוד הליצן יש תוכניות. ועד כנס. זה נשמע הרבה יותר מגניב מיום הולדת. מי עושה כנסים במוצאי שבת?

“אז אולי ניפגש אחרי הכנס?” הצעתי כמנסה להשיג הסכם פשרה ברגע האחרון.

“מממ, לא, זה ייגמר ממש מאוחר...”

טוב, השלמתי בליבי עם העובדה שאישאר על האי הבודד הזה לנצח נצחים.

“את יודעת מה? בואי ניפגש לפני הכנס! לשעה קלה. רבע לשש מתאים לך? אבל רק לשעה. מתנצל, ברבע לשבע איאלץ לפרוש,” הוסיף בצער.

או־קיי, מישהו אי שם בעולם שלח לי סירת הצלה. מישהו פה שחי על העולם הזה ישקיע בי שעה מזמנו! שעה עגולה ותמימה! כמה שמחתי על השעה הזו.

“טוב,” אמרתי.

“יופי,” הכריע נמרוד את השיחה. “קפה אלפא. רבע לשש. נתראה.”

השיחה הסתיימה ואני לא ידעתי מה לעשות קודם. לשמוח או להילחץ.

הבטתי בשעון. השעה הייתה עשרה לחמש! יש לי בדיוק חמישים וחמש דקות להגיע. אין מצב שאאחר וזמני יקוצר. התחלתי להילחץ ולהרגיע את עצמי בעת ובעונה אחת. יש לי עשר דקות להתקלח, ורבע שעה להתלבש, לסדר את השיער ולהעמיד מכונת כביסה שהתעלמתי ממנה במשך כל היומיים האחרונים. עשרים וחמש דקות נסיעה וחמש דקות להחנות את האוטו. זה יהיה מאתגר, אבל אספיק.

חטפתי מארון הבגדים שמלה פרחונית חמודה שלבשתי רק פעם אחת, ונעלתי נעליים עם עקבים קטנים. התארגנתי מהר ויצאתי.

קפה אלפא

 

כמו חיילת ממושמעת התייצבתי בבית קפה המכונה “קפה אלפא” בדיוק בשעה רבע לשש. מארחת בית הקפה קיבלה אותי בחיוך. “כמה אתם? הזמנתם מקום?” הרי זה ברור שאם בחורה לבושה יפה ומגיעה לבד לבית קפה זה רק מפני שהיא הגיעה ראשונה ויתווספו אליה עוד מעט אנשים. הרי לא יכול להיות שהיא תעז לבלות פה לבד. אני עם עוד מישהו אחד שנתן לי שעה שלמה, רציתי להשוויץ.

בדיוק כשהיא סיימה לדבר, הגיע נמרוד ברוב תרועה וצהלה. הוא לבש חליפה שחורה ומוגזמת. ככה מתלבשים בנים של טייקונים?

“היי, נמרוד, מה קורה?” שאלה המארחת. היא מכירה אותו, הבנתי מייד. המארחת הראתה לנו את הדרך לשולחן שלנו.

“איפה שתרצי.” נמרוד הצביע לעבר השולחן כג’נטלמן שנותן לי להחליט היכן להתמקם.

תפסתי מקום והשארתי לו את המקום שמאחוריו יש עמוד. זוהי האסטרטגיה שלי כדי שהוא לא יתנדנד לי פה ויעשה סלטה באוויר.

“היי נמרוד, מה שלומך?” הופיעה מלצרית חמודה וחייכנית. מה, גם היא מכירה אותו? נראה שהוא מבלה פה הרבה.

“בסדר, מה איתך? תכירי, זו מאיה,” והצביע עליי. אולי בכל זאת הוא ג’נטלמן יותר ממה שחשבתי.

“נעים מאוד, אתה בא אחר כך לכנס?” שאלה המלצרית העליזה.

מה, גם היא יודעת על הכנס? כולם הולכים לכנס? איזה כנס?

“ברורררר,” ענה נמרוד בהדגשה מוגזמת.

מבלי לבקש תפריטים, הזמין נמרוד לעצמו קציצות עדשים טבעוניות והציע גם לי להזמין. למרות שהתוכנית הייתה לשתות בלבד, זרמתי עם העניין. מי אני שאהרוס לו את התוכניות? ועוד לאחד היחיד והמיוחד שמשקיע בי שעה עגולה ויפה.

“אתה בא לפה הרבה, הא?” הסקתי.

“כן, הכנס מתקיים ממש פה מעבר לכביש,” אמר נמרוד בחיוך.

“הכנס הזה... מתקיים לעיתים קרובות?” התעניינתי.

“פעם־פעמיים בחודש. משהו כזה. הרבה פעמים אני מתנחל פה, לפני או אחרי הכנסים האלה”.

“נו, אז מה זה הכנס הזה?” שאלתי בסקרנות.

“אמממ...” נמרוד התחיל לשחק עם שקיות הסוכר שהיו מונחות על השולחן. הוא חייב להיגמל מההרגל המגונה הזה, חשבתי לעצמי. נזכרתי כיצד הוא שיחק עם האטבים והגומיות שהיו על השולחן של אורלי.

 

“כנס בנושא הגשמה,” ואת המילה האחרונה הוא ליווה בתנועות ידיים, כמגיש לי את המילה על מגש.

“וואו,” אמרתי בהתעניינות. “נשמע ממש טוב. ואתה מרגיש שאתה מגשים את עצמך?”

“לא,” ענה בכנות, “אבל אני בכיוון הנכון. “ואת?”

“אני?” שאלתי כמו ילדה שנתפסה באשמתה. “האמת?...” גמגמתי בהיסוס.

“רק האמת,” הכריז נמרוד.

“בכלל לא,” פסקתי. “ואני אפילו לא בכיוון”.

נמרוד הביט בי במבט שואל.

“אני בת שלושים ושתיים ועדיין לא מצאתי את עבודת חיי. התחלתי לימודי משפטים ולא סיימתי. אני יכולה לסיים, אבל אני לא יודעת עד כמה זה מתאים לי, וכרגע אני לא ממש מרוצה ממקום העבודה שלי ולא יודעת אם לחפש תחום אחר לגמרי או באותו תחום...” פשוט שפכתי בכנות.

נמרוד הביט בי במבט מבין והציע הצעה, “אבא שלי יכול לעזור לך. הוא מתעסק בדיוק עם זה. עם כל מה שקשור לכיוון בקריירה. אני אארגן לך פגישה איתו”.

או־קיי, כרגע הוצעה לי פגישה עם לא פחות ולא יותר יצחק הורוביץ. כן, אני מאיה בר גיל, אברג’יל לשעבר, איפגש עם מר יצחק הורוביץ, ואולי אחרי זה עם ראש הממשלה ונשיא ארצות הברית... נמרוד אולי הופך להיות ידיד שלי, ויש לזה יתרונות, חשבתי באופטימיות.

“וואו, תודה. זה ממש יכול לעזור לי,” הודיתי. וקיוויתי שאכן פגישה כזו תתקיים אי שם בעתיד הקרוב. “אבא שלך יסכים להיפגש איתי?” שאלתי בהיסוס.

“כן, ברור הוא מתעסק בזה המון. את יודעת, הוא עשה הרבה כסף בחיים שלו והוא רוצה לעזור גם לאחרים. הוא יעשה את זה ברצון רב. הוא ממש נהנה מזה,” הסביר נמרוד.

“יופי, אשמח,” אמרתי במבוכה.

המלצרית הגיעה עם המנות. “הינה המנות. בקשתי שיכינו אותן מהר בגלל הכנס,” אמרה בגאווה.

“אני רוצה לבוא איתך לכנס,” אמרתי בהחלטיות. “נשמע שזה ממש יתאים לי כל נושא ההגשמה. לא הייתי בכנס כזה אף פעם.” יותר משרציתי להעביר את הזמן בחברת אנשים, חשבתי שאולי כנס בנושא הגשמה יכול לעזור לי בתקופה הזו, שאני לא כל כך מוצאת את עצמי.

“אמממ, אני לא יודע... את לא ממש תביני מה הולך”.

“אל תדאג, אני אשתלב, אני תלמידה ממש־ממש טובה”.

נראה שנמרוד התלבט.

פניתי למלצרית בייאוש. “נכון שכדאי לו לקחת אותי לכנס?” שכנעתי את עצמי שלא משנה איזה כנס זה, הוא עדיף מאשר להיות לבד בבית ולרחם על עצמי.

“כן, קח אותה. מה יכול להיות,” היא פסקה בחיוך וקרצה.

“או־קיי, אני אקח אותך,” אמר נמרוד.

אם היה קהל בנמצא הוא היה מוחא כפיים, ואולי מזיל דמעה מאושר. אני, מאיה בר גיל, שעד לפני שעתיים השתעממה למוות, הולכת לכנס! ועוד כנס על הגשמה! הרגשתי שותפה למשימת סיום הארוחה הטבעונית. שילמנו ויצאנו לדרך.

שמנו פעמינו לאולם תיאטרון נחמד מעבר לכביש. כשחיכינו לחצות את הכביש התחיל נמרוד למלמל, “תקשיבי, את חייבת לבוא עם ראש פתוח, ותדעי שלא משנה מה את שומעת, את לא מכירה את התחום, אז יכול להיות שיצאו דברים מהקשרם... אמממ, תבואי עם ראש פתוח,” סיכם נמרוד את נאום האזהרה שלו.

ואני חשבתי בליבי, מה כבר יכול להיות? הרגשתי גאווה כמו ילדה קטנה. שרתי בליבי, “אני הולכת לכנס, אני הולכת לכנס.” הבטתי באדם מבוגר שהלך בחוסר עניין עם הכלב, ובאישה ישובה על ספסל כממתינה למישהו או שמשהו יתרחש. שני נערים הלכו להם בנחת, ודיברו על דמויות כנראה מסרט או סדרה, ואיש רץ בבגדי ספורט מקצועיים. וחשבתי בליבי, הם לא הולכים לכנס, ואני כן. איזה יופי שנפלה בחלקי הזכות הזו. תודה, עולם. אפשר עכשיו לנשום לרווחה. אני עכשיו מהאנשים החשובים שהולכים לכנס!

“את יודעת מה?” אמר נמרוד בהשלמה, “אולי דווקא כן תאהבי את הכנס. אם תרשי לעצמך לזרום, הערב הזה עוד ישנה את חייך,” הוסיף בחיוך.

לא ידעתי אז כמה הוא צדק.

 

 

הסיפור

 

באולם הכניסה לתיאטרון התגודדו אנשים מכל הגילים בקבוצות קטנות, מפטפטים בשמחה ובהערצה. צהלות שמחה רבות הופנו זה לקראת זה כמו בפגישת מחזור, כמכרים שלא התראו זמן רב.

גם נמרוד נכנס לעניינים מהר מאוד. מייד התנפלו עליו כמה אנשים בהתרגשות והתעניינו במצבו. “תכירו, זו מאיה, היא אורחת,” הציג אותי בשמחה לכל מי שהגיע ללחוץ יד או לתת חיבוק אוהב. כולם היו שמחים ומאושרים. דומה היה שבזה הרגע זכו במפעל הפיס. חיוכים, צחקוקים וחיבוקים הועפו לכל עבר. קולם הרם משמחה של האנשים הופץ באולם כאנרגיה משחררת, בעלת זרם עילאי. רציתי להכיר את כולם. את כל האנשים האלה. השתוקקתי לחיבוקם. קיוויתי שירעיפו עליי את חיבתם. והם אכן עשו זאת. לא עוד מבט חטוף הממלמל “נעים מאוד.” אלא “וואו, מאיה, איזו אורחת יפה את!” “ממש כיף להכיר אותך.” “שמחים שבאת.” לא נכחתי באירוע כזה עם אנרגיות רבות כל כך. מי אלו האנשים האלו? היכן הם התחבאו כל השנים?

כולם היו לבושים בהדר. הנשים לבשו שמלות ערב יפות, כולן מטופחות, עם תסרוקות ואיפור נעים. הגברים היו לבושים חליפות מחמיאות ללא רבב. עכשיו הבנתי מדוע נמרוד השקיע ולבש חליפה. הוא התאים את עצמו לקוד הלבוש בכנס. תהיתי אם השמלה הפרחונית החמודה שלבשתי הולמת מספיק, אבל לפי תגובתם של הנוכחים דומה היה שמלבושי לא משנה להם, והם שמחו לפגוש אותי מכל הלב. היו שם צעירים, צעירות, מבוגרים, מבוגרות, ואפילו מעט ילדים. מכל הגילים והצבעים. היו שדיברו באנגלית רהוטה. חשבתי בליבי שפה, באולם הזה, בוודאי אפשר למצוא חתן. לא רק לי, אלא לכל בנות ישראל. מבחינתי זה כמו גן עדן לחתנים. פתאום אסף עם פרצופו החמוץ והיבש התגמד לעיניי. איך פספסתי את כל זה? קיימים אנשים כאלה בעולם? שאלתי את עצמי.

לא רחוק מהכניסה הוצב דוכן עמוס בספרים מהודרים עבי כרס. ליד הדוכן התנוסס שלט ענק ובו תמונה של איש הודי זקן. חיוך קל התנוסס על שפתיו ופניו היו טובות ונעימות. על התמונה היה כתוב “האושר טמון בך.” לידם עמדו שתי עלמות נעימות וחייכניות. הן הגישו טופס לכל באי הדוכן. לידם עמדה אישה נאת מראה. איפורה העדין היה ניסיון לטשטש את גילה הבוגר, אך חיוכה היה כובש ואוהב. הכרתי נשים מושקעות כמו אורלי, אך תמיד מבטן היה חמוץ, מלווה בגאוותנות נאלחת. הכרתי נשים לבביות כמו אימי, אך הן תמיד היו לבושות בפשטות. שילוב של יופי, כריזמה ושמחה לא הכרתי מעולם. ועכשיו עמדה מולי אישה שהוכיחה ששילוב של תכונות אלו באדם אחד הוא אפשרי.

נמרוד הצביע על האישה הנאה והכריז בהפתעה, “תכירי, מאיה, זאת נעמי, אימא שלי.” אימא שלו לחצה את ידי בחום. “אני שמחה מאוד לפגוש אותך. יפה שבאת לפה.” הרגשתי את פתיחות ליבה אליי. כמו אימא שרוצה לקבל את בתה האהובה. נעמדנו ליד האישה הנאה ששמה נעמי, וצחקנו בנעימים. לאחר מכן נעמי סיפרה לאחת הבנות הצעירות על הספר עב הכרס המונח על השולחן. “כל כך הרבה זמן חיכינו לספר הזה,” אמרה נעמי באהבה. “עשיתי את כל הסדנה בהודו. אתם לא מבינים כמה כיף לכם שעכשיו הסדנה הזו מתקיימת במלואה בארץ, ועוד בעברית. פשוט חובה. אתן לא תבינו איך תטוסו בחיים בכל התחומים. בבקשה, הירשמו כאן,” אמרה באחריות, כאימא שדואגת לעתיד גוזליה.

האישה הזו נגעה כל כך לליבי. היו בה הרוך והדאגה של אימי, אבל בעטיפה יפה יותר ומלומדת יותר. אף פעם לא ראיתי את אימי קוראת ספר שלם. אימי מעולם לא השתתפה בסדנה, טסה לחו”ל או התלבשה כך. מעניין איך זה לגדול עם אימא אצילית כזו.

רוב האנשים שעברו ליד דוכנה של נעמי נרשמו מייד. נעמי הדביקה בגאווה לדש חולצתם מדבקה עם ציור של סרט אדום.

גבר נאה מבוגר עם שיער כסוף הגיח מאחור.

“אה, הינה אתה, אבא, תכיר, זו מאיה, היא אורחת שלי,” הציג אותי נמרוד לפני אביו. זהו בוודאי יצחק הורוביץ. הוא ולא אחר. גם הוא ניחן בלבביות נעימה חסרת תקדים, למרות מעמדו הרם. זה הפליא אותי והקסים אותי כאחד.

ראיתי את מר הורוביץ בטלוויזיה או בתמונות בעיתון, אך זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו במציאות. ובמציאות הוא נראה שונה, כבעל הילה נעימה ואנרגיה רוחנית אדירה. עור פניו היה בוהק, ודומה היה שהתלהב מהעולם כפי שהעולם אהב אותו. כמה עוצמה הייתה באיש הזה.

“אבא, אני מבקש שתקבל את מאיה לאבחון בנושא קריירה, זה חשוב מאוד,” ביקש נמרוד בקול החלטי.

“בטח,” ענה האב והמשיך ללחוץ ידיים בנועם לכל העוברים והשבים.

חליפות מהודרות ושמלות ערב הזכירו לי אירועים חגיגיים במשפחת אברג’יל. אירוע חתונה, בר מצווה, ואירועים מסוג זה. תמיד כולם שמחים, אבל השמחה מהולה בלחץ. אני זוכרת את אימי מחבקת ושמחה לפגוש את כולם, ומאחורי הקלעים אומרת לי, “בקרוב אצלך, נשמה שלי.” או מתלוננת על המוזיקה הרועשת. אחותי מתעצבנת ש”ההיא לא הגיעה,” ו”למה שמו אותה ליד הרמקולים,” ו”איזה חתן מעצבן ומכוער,” ו”האוכל לא טעים.” השמחה תמיד מלווה בתלונות. כגודל השמחה, גודל התלונות. ויום למוחרת אימי הייתה מתקשרת לבעלת השמחה, “איזו חתונה יפה הייתה! ממש נהנינו.” ואני הייתי חושבת בליבי על כל התלונות.

באירוע הזה הייתה אווירה אחרת. אווירה אמיתית וטהורה. אנשים שמחו פה באמת. חיבקו באמת. אהבו באמת. ואני נדבקתי מהאנרגיות האלה ונשביתי בהן בכל ליבי.

 

הכרוז קרא לכולם להיכנס לאולם. האנשים נכנסו לאט ובזהירות. הם המשיכו לפטפט באהבה ובשמחה עם הסובבים. כולם התמקמו בשורות האולם.

באולם היו כיסאות שמורים. לשמחתי משפחת הורוביץ הייתה אחת המשפחות שקיבלו מקומות שמורים ממש בשורות הראשונות. גם לי היה מקום. בדיוק לידם. כמו קסם. התמקמתי בין נמרוד וקרובת משפחה אחרת, והרגשתי כאישה רמת חשיבות.

על הבמה ניצב מסך שעליו הוקרנו תמונותיו של ההודי הזקן, והן התחלפו על המרקע בקצב. תמונות שלו נואם. תמונות שלו עם תלמידים, תמונות שלו עושה מדיטציה, תמונות עם ילדים, עם אנשים, תמונות לבד ביער, תמונות ליד מנזר, ועוד אין־ספור תמונות.

מי זה האיש הזה?

האורות כבו. הכרוז הכריז בקול גדול ונלהב, “גבירותיי ורבותיי, קבלו את יו”ר ניו דהרמה בישראל, דוקטור גבריאל שדה!”

גבר חסון ונאה בשנות החמישים לחייו עלה על הבמה. הוא התקדם בריצה קלה אל עבר הרמקול, שהושאר שם מבעוד מועד.

אנשים נעמדו ומחאו כפיים בחוזקה.

“ערב טוב, ניו דהרמה!” קרא האיש בקול נלהב אל עבר הרמקול.

האנשים הגבירו את עוצמת מחיאות הכפיים. שמחה וצהלה מילאו את האולם, ודומה היה שאליל רוק עומד עכשיו לתת את מופע חייו.

האיש קרא שוב בקול שמח, “ערב טוב. אפשר לשבת.” אף אחד לא ישב. מחיאות הכפיים גברו עוד יותר. הן לוו בשריקות ובמילות עידוד שאני חושבת שאפילו להקות רוק עולמיות לא ידעו.

הקהל אמר, “לא רוצים לשבת, אנחנו מעריצים אותך מאוד! ורוצים להוכיח זאת!”

מחיאות הכפיים נמשכו רגעים ארוכים. הבטתי במשפחת הורוביץ. מבטי הערצה הופנו לעבר הבמה. הם היו מרוצים מאוד מהתרחש ומחאו כפיים בהתלהבות שיא.

מחאתי גם אני כפיים, כמתאימה את עצמי למתרחש.

האיש חייך חיוך מרוצה. הוא הרים את ידיו כאדם שצמא לעוד ועוד מחיאות כפיים. הקהל המשיך להריע בהתלהבות דקות ארוכות.

לפתע התקרב האיש בשנית לכיוון הרמקול ואמר בקול עמוק וסמכותי, “נא לשבת.” מבטו היה רציני, ומחיאות הכפיים פסקו באחת. כולם התיישבו במקום וחיכו בשקיקה לדבריו.

“בני ניו דהרמה היקרים. אני נרגש כולי לפתוח ערב זה ולהציג בפניכם את הסדנה המדהימה שלנו שחיכינו לה שנים רבות, סדנת שיה!” את המילים האחרונות הוא צעק, כדורש מחיאות כפיים לאחר ההכרזה.

כמתבקש, שוב החלו מחיאות כפיים והפעם הקהל נשאר ישוב.

“כאן, בישראל, לראשונה תיפתח הסדנה במלואה באחוזת פרי האדמה שבצפון הארץ.” שוב מחיאות כפיים.

“אני רוצה לראות אתכם. קדימה, כל מי שיש לו מדבקה אדומה, שיקום.” אנשים בקהל החלו לקום בהתרגשות. נזכרתי שהמדבקה האדומה ניתנה למי שנרשם לסדנה בדוכן. “תראו איזה יופי, כמה עוצמה, כמה יפים אתם. כל הכבוד לכם,” הכריז בגאווה.

לא הייתה מדבקה אדומה על חולצותיהם של בני משפחת הורוביץ. נמרוד לחש לי שכל המשפחה עשתה את הסדנה כבר בהודו, חוץ ממנו. “אני בתהליכי סיום של הסדנה בהודו,” אמר. לפי הרושם שהם עשו והשורות שנשמרו עבורם, הבנתי שלא הייתה להם מדבקה, מפני שמשפחת הורוביץ הייתה חלק נכבד מארגון הערב וכל מה שקורה פה.

הקהל מחא כפיים, ואז ד”ר גבריאל שדה התקרב לרמקול ואמר בלגלוג, “מי שאין לו מדבקה אדומה, שיקום.”

“חחחח...” קול גיחוך קל נשמע בקהל.

כולם הסתכלו זה על זה במבט מאשים, בדומה לסצנת ילדות שהמורה שאלה מי ניפץ את החלון... אבל אף תלמיד לא הודה באשמה.

“מצוין,” אמר ד”ר שדה בהפתעה, כאשר אף אדם לא קם. “אני אדאג שהבנות יחזרו לדוכן בסוף הערב למען מי שלא הספיק להירשם,” אמר בקול רציני, כאב שדואג שילדיו ילכו לבית הספר.

“אז בואו רגע נאמר תודה לכל העוסקים במלאכה הקשה הזו.” הוא קרא למספר אנשים אחד־אחד, כדי שאלה יעלו לבמה. מוזיקה קלילה התנגנה במהלך העלייה במדרגות לבמה, ודומה שאותם האנשים חשו כחלוצים המקבלים מינימום פרס נובל. תעודה ופסל מזהב הוענקו לכל אחד מהם, וכולם מחאו להם כפיים לאות הערצה.

אחת הנשים שעלו על הבמה לקבל פסלון חטפה את הרמקול מידיו של ד”ר שדה. “אני חייבת לומר משהו,” אמרה בקול עם מבטא דרום אמריקאי. “אני חייבת להודות בכל ליבי לגבי, גבריאל המלאך שלי, המלאך של כולנו. הדוקטור הכי גדול שיש. אתם לא מבינים כמה עבודה הוא עשה. לא היו לו יום ולא לילה, והכול הוא עשה באהבה רבה. תמיד בחיוך ובסבלנות, הכול בהתנדבות, והוא יזם כמה פרויקטים התנדבותיים בקהילה. באמת אדם מקסים. תודה לך, בלעדיך לא הייתי פה,” אמרה בהתרגשות.

ד”ר גבריאל שדה חייך חיוך נבוך, והקהל הריע.

לאחר מכן סיפר ד”ר גבריאל שדה על הפגישה שלו עם הבאבא רג’נדרה. הוא דאג כל העת לציין שהכול בזכות באבא רג’נדרה. לבסוף הורה לכולם לעמוד ולמחוא כפיים לבאבא, שכולנו פה בזכותו וכל ההצלחות שלנו הן בזכותו.

אנשים מחאו כפיים בהתרגשות שיא.

לאחר הטקס הססגוני קרא ד”ר שדה ללהקת הבית של ניו דהרמה לעלות לבמה. לבמה עלו ארבעה נגנים וזמרת. הם החלו לשיר שירים קופצניים, כמו “We are family”, וכולם קמו מהכיסאות והחלו לרקוד במקום. זה היה משחרר. הרגשתי שזה בדיוק מה שהייתי צריכה. להשתחרר עם מוזיקה טובה. תודה, נמרוד, הודיתי לו בליבי.

עוד שיר קופצני, ועוד שיר קופצני, והקהל היה באקסטזה. כולם שרו וקפצו במקום והיו שמחים. וגם אני בהם, רקדתי והשתוללתי במקום. הרגשתי שאני פורקת מעליי את כל מה שצברתי בשבועות האחרונים.

לאחר כמה שירים סיימה הלהקה והנגנים והזמרת הודו לכולם. לחשושי אכזבה נשמעו בקהל מהולים בסיפוק.

הכרוז נשמע שוב, “גבירותיי ורבותיי, קבלו את יו”ר ניו דהרמה העולמי, ד”ר סטיב פרקר”.

לבמה עלה בחור צעיר. צעיר הרבה יותר מד”ר שדה. הוא עלה בניתור קל כמרחף בקלילות. “היי, ערב טוב,” הכריז באנגלית. כולם שתקו והקשיבו לדבריו.

ראשית, התחיל גם הוא בתודות, ולא פסח על תודה ענקית שוב לבאבא רג’נדרה. הוא תיאר כמה הוא שמח ונרגש להיות פה. זו כבר הפעם השלישית השנה שהוא מבקר בישראל. התלוצץ שמגיעה לו גלידה. כולם צחקו, מבחינתם מדובר פה בבדחן הכי גדול בכל הזמנים. הוא סיפר על הצלחות ניו דהרמה בעוד מדינות, כמו אנגליה, צרפת, גרמניה, איטליה, אוסטליה, יפן ומרוקו, וכולם הריעו בהערצה.

אחרי שכולם נרגעו אמר ברצינות, “טוב, עכשיו אני רוצה לספר לכם סיפור. כפי שאתם יודעים, אלוהים גירש את אדם וחווה מגן עדן. באבא רג’נדרה אומר שאלוהים לא תכנן לגרש את בני האדם לנצח. הכוונה הייתה להראות לאדם כמה רשע יכול להיות בעולם, כדי שהאדם יחזור לביתו בגן עדן. אבל הנחש המשיך לפתות את האדם שוב ושוב. וישלה הנחשה הייתה בתו. היא ירקה רעל בכל העולם. הרעל החל לחלחל בכל דבר: בלב, במחשבה, בתבונה. בכול. האדם שכח שיש גן עדן. במקום לחשוב איך לחזור לשם, הוא המשיך להשתכשך ברעל של וישלה, והורעל מהיסוד. במשך שנים רבות אף אחד לא הצליח לחזור לגן עדן. היו כאלה שדמיינו שאחרי המוות מגיעים לשם, והיו כאלה שהביאו תיאוריות שונות ומגוחכות לגבי כל מיני צדיקים שנמצאים בגן עדן, אבל בשביל להגיע לשם צריך קודם להתנקות מהרעל של וישלה.”

שקט שרר בקהל. ד”ר סטיב פרקר נשם נשימה ארוכה ואמר, “מכירים את זה שאתם קמים בבוקר על צד שמאל?” גיחוכי הסכמה נשמעו בקהל. “מכירים את זה שנראה לכם שהכול לא הולך לכם?” הוא המשיך והמשיך עם אין־ספור דוגמאות, ואני חשבתי כמה רעל של וישלה שתיתי כל חיי.

“צריך לנקות את עצמנו מהרעל של וישלה!” חזר סטיב. “אנחנו, בני ניו דהרמה, לקחנו על עצמנו לבצע משימה זו. ולאחר שנצליח, נרתום את כל העולם להתנקות וכולנו נגיע לגן עדן. חברים, זה צו השעה. אין לנו הרבה זמן. בשנת 2100 זוהי השנה שחלליות ינחתו פה, ורק מי שיהיה נקי יוכל להגיע לגן עדן”.

מה?

מה שמעתי עכשיו? חלליות? שפשפתי את עיניי. מה קורה פה? מה הוא סיפר עכשיו? היה פה ערב מדהים עם אנרגיות ושמחה. מה הוא עכשיו הורס פה את הכול?

החלק המרגיע שבי אמר לי, רגע, נמרוד הזהיר אותי. בואי בראש פתוח. הוא חזר על זה מספר פעמים. ותדעי שלא משנה מה את שומעת, את לא מכירה את התחום אז יכול להיות שיצאו דברים מהקשרם.

אוקיי, יכול להיות שפספסתי משהו? יכול להיות שזוהי מטפורה של משהו? ייתכן שלא הבנתי אותו נכון? הנאום היה באנגלית. האנגלית שלי לא רעה, אבל היו כמה מילים שלא הבנתי לגמרי.

בסיום ההרצאה ההזויה שוב נעמדו כולם ומחאו כפיים בהתרגשות. נראה היה שכולם מסכימים עם מה שהוא אומר. הסתכלתי סביבי. כל האנשים כאן לא נראו מטורללים. כולם נראו אנשים נורמטיביים, בעלי מקצועות ותחומי עיסוק שונים ומגוונים. אף אחד לא הופתע ממה שסטיב אמר, עושה רושם שדבריו היו ידועים ומובנים. הם כל כך שמחו מההרצאה ובאו על סיפוקם. גם בני משפחת הורוביץ מחאו כפיים בהסכמה, ונראה שלא היו מודאגים כלל מן הנאמר. בני משפחת הורוביץ היו אנשים רהוטים וחכמים. אפילו נמרוד המגושם נראה בחור נעים וחכם. האם נמרוד הבחור החמוד והחייכן מאמין בחלליות?

לא, החלטתי. בטוח שלא הבנתי נכון את ההרצאה.

 

לאחר שכולם יצאו מהאולם לכיוון אולם ההתכנסות, המשיכו באי הכנס לפטפט אלו עם אלו. הבנות ששהו ליד הדוכן בכניסה המשיכו לחלק פליירים ולנסות לרשום אנשים לסדנה. אליי הן רק חייכו חיוך נבוך ולא אמרו לי דבר. הן ידעו שאני זרה פה, ולא שייכת לקבוצה. איך קראו להם? ניו דהרמה?

פתאום ניגש אליהן בחור גבוה, בעל מראה נעים. הוא חייך חיוך נבוך והן הגישו לו את הטפסים. הוא היסס לרגע ואז התחיל למלא אותם במהירות. הוא חתם חתימה מהירה, הניח את העט ונשם נשימה עמוקה. “זהו. נקווה לטוב,” אמר כממלא כרטיס מזל ומקווה לזכות.

“בהצלחה,” לא התאפקתי ואמרתי. הוא הביט בי וחייך חיוך של מלאך.

“תודה רבה,” אמר וחמק מן החדר. ואני חשבתי שהוא הבחור הכי חתיך ויפה שיש כרגע באולם ובכלל. בן כמה הוא? איך קוראים לו? מה הוא עושה פה? מה הוא חושב על החלליות?

בסיום הערב נמרוד קרא לי. הוא ואביו התקבצו יחד עם סטיב הנואם, עם הסיפור המוזר. “תכיר,” אמר לו הורוביץ, “זוהי מאיה. היא אורחת.”

“נעים מאוד, מאיה, נהנית מההרצאה?” שאל סטיב.

“כן,” אמרתי, “אבל יש לי שאלה. “אמממ...” ניסיתי לנסח את השאלה, אך לא ידעתי איך. מה לשאול? החלליות באמת יבואו? אתה מאמין לסיפור? איך שואלים דבר כזה מבלי לפגוע ולקבל תשובה מספקת? במקום זה מלמלתי, “כל מה שסיפרת בהרצאה, הוא אמיתי?” השתדלתי להשתמש באנגלית הטובה ביותר שלי.

סטיב חייך חיוך ענוג והסביר, “כמו שאת בטח זוכרת, פתחתי את ההרצאה במילים: ‘אני רוצה לספר לכם סיפור’, אז בסך הכול סיפרתי סיפור”.

סטיב נעלם כדי לדבר עם מכרים נוספים. נרגעתי. יש כאן כנראה דברים שאני לא ממש מכירה. גם נדחפת לכנס לא שלי, וגם מתלוננת שזה לא היה ברור לה.

חצופה שכמותי.

בשיא האופוריה, לאחר הרגשת הריחוף שאפפה אותי כל הערב, גיליתי שלוש שיחות שלא נענו מתמי ונחתִּי באחת למציאות האמיתית שאני נוכחת בה. היא שוב בטח מנסה לעורר בי רגשות אשמה שלא הגעתי להורים בשבת. התעלמתי. תמי לא תהרוס לי את החגיגה. חוץ מזה, השעה ממש מאוחרת ותמי ממילא כבר הלכה לישון.

הערב הסתיים בסיפוק, אבל עם הרבה סימני שאלה. אבל היי, הגעתי הביתה קרוב לחצות והזמן עבר לו מהר כל כך. והינה, בעוד כמה שעות יתחיל לו שבוע חדש.

לימור שמש

לימור שמש, בת 45 ממרכז הארץ, מנהלת עסק משפחתי במשרה מלאה, רעיה ואמא לשלושה ילדים. קצב החיים העמוס מעולם לא אפשר לה לכתוב ספר, אך הסיפור היה בראשה שנים רבות. עם פרוץ הקורונה והסגר הראשון החלה לימור לכתוב את פרי הביכורים הראשון שלה, "אלפא מקשמיר" בנשימה אחת.

עוד על הספר

נושאים

אלפא מקשמיר לימור שמש

פרק 1

בבלי 15, צפון תל אביב
מאיה
הדלת

פעמון הדלת הדהד בחוזקה, ונדמה כמפריע לשלוות האנושות כולה. בסי הכלבה נבחה בקול. הרגשתי את דפיקות ליבי הולמות בקצב חזק ואחיד עם קולות הנביחות. דומה היה שליבי ובסי פצחו יחד בקונצרט חגיגי שנשמע עד הקצה השני של העולם. לרגע התחרטתי על ההחלטה להגיע לכאן. עלתה בליבי המחשבה שעוד יש לי סיכוי לברוח. הבטתי לכיוון המדרגות ולכיוון המעלית. בדמיוני שתיהן ניהלו ויכוח במי מהן אבחר כאמצעי לבריחתי. לפתע שמעתי את צעדיו של אסף, ואלה הכריעו את הכף. אני לא בורחת לשום מקום.

"רגע," שמעתי את קולו הולך ומתקרב לכיוון הדלת; אותו קול מוכר שייצג עד לא מזמן את קולו של בחיר ליבי. אסף פתח את הדלת לרווחה; אותה דלת שעד לפני זמן קצר שימשה חוצץ ביני ואסף ובין כל שאר העולם, למשך כמה חודשים טובים שהיינו יחד. כעת הדלת הזו מפרידה בינינו ומדגישה את זרותי. נכנסתי פנימה כמשיגת גבול. בסי קפצה עליי בשמחה. כמה התרגשה לראות אותי. חיבקתי אותה חזק־חזק. חיבוק אחרון ומנחם. איזו טעות זאת הייתה לקנות את בסי כמתנת יום הולדת לאסף. עכשיו היא שלו. בדיוק כמו כל הדירה הזו, המבצר הזה, שלא הייתי רצויה בו עוד.

אסף ניגש לכיסא ליד המטבח, שם הונחו שתי שקיות מלאות בחפציי. הוא הכין אותן מבעוד מועד כדי שפגישתנו תהיה קצרה ככל האפשר. כבר ידעתי איך מחשבותיו עובדות. ניצלתי את ההזדמנות לתת מבט אחרון בדירה האהובה שלא אהיה בה יותר.

על השיש זיהיתי את מסחטת התפוזים הירוקה, שמדי בוקר הכנתי בעזרתה מיץ תפוזים סחוט וטרי לאסף ולי. אוי, אסף, מסכן אחד, מי תכין לך עכשיו מיץ תפוזים? הרהרתי בלעג. ליד המסחטה עמדה לתפארת מכונת קפה חדשה. גדולה יותר ומפוארת יותר ממכונת הקפה שלי, שבטח מונחת באחת השקיות. מכונת הקפה שלי הייתה משהו מיוחד. אף מכונה לא הייתה יכולה להתחרות בה. זכיתי בה ביושר בתור העובדת המצטיינת לשנת 2017. היא עשתה את עבודתה נאמנה, פה, על השיש, בדיוק כמו שאני עשיתי. המכונה הזו סימלה את העובדה שיש מישהו בעולם הזה שחושב שאני יכולה להצטיין במשהו. ובכל פעם שאני או אסף השתמשנו בה, נזכרתי בזה. אני כמובן לא אוותר עליה. אני פה בשבילה. בשביל התזכורת הזו. כדי שאוכל להניח אותה על איזה שיש כמו תמונה למזכרת. ואיפה שהיא לא תהיה, תמיד אוכל להכין בזכותה קפה טעים ומשובח, מלבד היותה מזכרת טובה.

על הספה בסלון הייתה ממוקמת הסיבה האמיתית לפרידה ממני. היא ישבה לה ברוגע וראתה טלוויזיה, מתעלמת מהמתרחש בחדר. ידיה היו שלובות ושערה היה ארוך ובהיר. בדיוק כמו שאסף אוהב.

את פרצופה לא הצלחתי לראות. היא לבשה מכנסי טרנינג וסווטשרט! לא שמלת מיני יפה, לא ג'ינס וחולצה נאה. ככה, בגד בית, כיאה לבת הבית החדשה. אז סיבת הפרידה לא הייתה "זה לא את, זה אני," אלא "יש לי שחקנית רכש חדשה, רזה יותר, יפה יותר, עם שיער גולש יותר ומכונת קפה שווה יותר."

אסף הגיש לי את השקיות. באחת מהן אכן זיהיתי את מכונת הקפה, ובשנייה בגדים וכל מיני דברים ששכחתי מקיומם.

זהו. אני את שלי עשיתי. העולם יכול להירגע. לא אשוב לפה יותר, לא אחפש תשובות ולא אטריד יותר את מנוחתו של אסף. שימשיך לחיות באושר עם מכונת קפה חדשה, עם מסחטת מיץ התפוזים וחברה חדשה עם שיער גולש וטרנינג ועם בסי... בסי שלי, חמודה שלי, לא אראה אותך יותר, חשבתי... ליקוקיה וחיבוקיה כשזכרה אותי הזכירו לי כמה היא יכולה להיות נאמנה. בניגוד לבעלים שלה. "בסי, תשמרי על עצמך," לחשתי לה. הדלת נסגרה אחריי בטריקה חרישית.

ברגע שיצאתי מהדירה רצתי לכיוון המכונית שלי. נכנסתי פנימה ודמעות החלו לזלוג על לחיי. איפה טעיתי? שאלתי את עצמי. נתתי הכול. אולי זאת הטעות. זהו, אני סיימתי לתת ולתת. מהיום אני מתחילה להתרכז בעצמי ובמה שטוב לי. הגיע הזמן. הרגשתי שאני מתחילה להתעודד.

 

הליצן

משרדי עו"ד דותן את כספי ושות'

 

"עכשיו באים? ראית מה השעה?" נזפה בי אורלי בקרירות. היא אפילו לא הביטה בי ולא חיכתה לתשובה. היא רצתה שקולה יישמע, ושכולנו נדע מי כאן הבוסית החדשה.

ומה את יודעת בכלל, עורכת דין אורלי כספי? חשבתי בליבי, הרי לך יש הכול, בעל, ילדות חמודות, בית, ג'יפ, הכול! ניצחת עוד לפני שהמשחק התחיל. נולדת היישר אל תוך הניצחון. כבתו של עורך דין מצליח, משרתך פה בטוחה. אבל את נלחמת פה על מקומך שמובטח לך מראש. מה את מנסה להוכיח? רתחתי מכעס. כמה שקט ורגוע היה פה בשנתיים האחרונות כשהיית ברילוקיישן בארצות הברית. ומרגע שחזרת הכול כאן נהיה לחץ, לחץ, לחץ. כן, אז אני, מאיה בר גיל, איחרתי היום לעבודה והגעתי בעשר. אני, שבכיתי כל הלילה, החלטתי לא לקחת יום מחלה או חופש ולהגיע בכל זאת, להתמודד עם צרותיי ולבצע את עבודתי נאמנה.

אבל לא באמת אמרתי את כל זה. במקום זה מלמלתי "אוף" בקול חלש ומתלונן, כדי שרק אתי המזכירה תשמע אותי.

אתי הביטה בי בדאגה. "אל תגידי לי ששוב נפגשת איתו," אמרה בקול שקט אך מאיים. הרגשתי כילדה קטנה שהוריה גילו את הפשע שניסתה להסתיר.

"אה, ואת לא מתקשרת כל רגע לדודי?" ההתקפה הכי טובה היא הגנה. דודי היה הגרוש של אתי. בכל פעם שהם רבו, היא הייתה מתקשרת אליו שוב ושוב ומתפייסת איתו.

"אצלי זה משהו אחר," אמרה אתי בהפגנתיות, "דודי הוא האבא של נדב, אז אין לי ממש ברירה. חוץ מזה, בינינו, זה הכול עניין כלכלי. אני לא יכולה לממן את כל ההוצאות של נדב לבד, אז כן, אני מורידה מכבודי כדי שדודי יירתם קצת כספית. הינה, יום שבת הקרוב - מי את חושבת שמשלם על יום ההולדת של נדב? חמותי. יש לי כסף, את חושבת?"

אחרי הנאום המשכנע והמוצדק מאוד, שתקתי. אתי צדקה. לא הייתה סיבה להתעלל בעצמי בנוגע לפגישה עם אסף. "טוב, נפגשתי איתו," אמרתי כמרימה דגל לבן. "אבל רק בשביל לקחת את הדברים שלי, את יודעת, הייתה לי מכונת קפה יקרה אצלו."

"נו, אז היית שולחת אותי, או איזה שליח. מה את צריכה להיפגש איתו שוב ושוב? זה לא מביא אותך לשום מקום. אסף שייך להיסטוריה. זהו, תשלימי עם זה," אמרה אתי כמזהירה.

"השלמתי עם זה. אל תדאגי, האמת, עכשיו אני יודעת שיש לו בוודאות מישהי. אבל את יודעת מה? נכון, נפגעתי, אבל הכול לטובה. זהו, הבנתי. הסתיים ונגמר. הייתי צריכה את ההבנה הזו".

"טוב," נאנחה אתי, "רק תבטיחי לי שזהו. יותר את לא מתקשרת אליו." לקולה התלווה טון סמכותי.

"מבטיחה," אמרתי. הרגשתי שאני מנגנת מנגינה שחוזרת על עצמה.

אורלי נכנסה שוב לחדר והסתכלה בנו במבט זועף. היא לא אהבה שאנחנו מפטפטות ולא עובדות, במיוחד כשהיא עצבנית. והבוקר היא אכן הייתה עצבנית.

ברגע שפעמון הדלת צלצל, אמרה אורלי בקור, "למה אתן לא פותחות את הדלת?!" אומנם המשפט החל במילת השאלה למה, אך הוא הסתיים כעובדה. לקח לי ולאתי יותר מחצי שנייה לפתוח את הדלת.

ברגע שהאורח נכנס במלוא הדרו ואמר בקול רם וצוהל, "באתי לעורכת דין אורלי כספי," ברחה אורלי לחדרה.

"ווי, איזו עצבנית היא הבוקר, הלך עלינו," מלמלה אתי בשקט כדי שהאורח לא ישמע.

"נעים מאוד," אמרה לו אתי. "המתן בבקשה בחדר ההמתנה ועורכת דין כספי תקבל אותך בהקדם."

הוא התישב על אחד הכיסאות, הוציא את הטלפון הנייד שלו ועלעל בו.

"מה הפעם? האודם לא התאים לנעל?" שתינו צחקנו צחוק מנחם. תמיד הרגשנו הרבה יותר טוב אחרי שצחקנו על אורלי. מין ניצחון קטן.

"היא כועסת שלא רשמנו לה ביומן את פגישת המנהלים הבוקר," לחשה אתי.

"אבל אמיר אמר בפירוש שהיא לא חייבת להיות נוכחת," עניתי לה.

אורלי קראה לי לחדרה. נכנסתי והיא נעמדה. מבטה היה קודר. "אמרתי לכן כבר מיליון פעם לזמן אותי לפגישות מנהלים! עכשיו יש לי פגישה אחרת ואני לא אוכל להיכנס אליה. היא ממש חשובה לי. מה לא ברור לכן?" אורלי לחשה בכעס.

"מתנצלת. להבא אזמן גם אותך," אמרתי בכניעה. רציתי שלווייתן יבלע אותי ברגע זה.

"תראי," אמרה פתאום אורלי בניסיון לפייס אותי. "אני יודעת שזה לא אשמתך, אבל תעשי לי טובה, תגידי לאתי לערב אותי פה בכול. זה ממש חשוב לי. שלא תחשבי, יש כאן מספיק אנשים שהיו מעדיפים שאני לא אהיה פה."

"אני מבינה," אמרתי בנימת מרגיעה.

"באמת, תגידי את זה לאתי, ותבדקי שהיא עושה את זה, בסדר?"

"אין בעיה."

למען האמת לא היה לי אומץ להגיד לה שהיא לא מנהלת ושהיא רק הבת של הבעלים פה, ושאף אחד לא רוצה אותה בפגישות האלה. אבל כנראה גם לעשירים יש צרות משלהם. לצרות האלה קוראים אגו. ובעצם, אתי פישלה בענק. אורלי נלחמת כל הזמן על מקומה פה, ואתי הייתה צריכה לכתוב לה את הפגישה ולתת לה לשבור את הראש אם להיות נוכחת בה או לא.

אורלי פסעה הלוך ושוב בחדר. פתאום צץ רעיון במוחי. "תיכנסי לפגישת המנהלים ואני אשב עם הבחור," אמרתי בטון סמכותי. "יהיה בסדר, באמת, אל תדאגי".

אורלי התקרבה אליי. "את בטוחה?"

"כן, אל תדאגי. ניהלתי הרבה פגישות כאלה כשהיית בחו"ל," אמרתי בביטחון. מה שנכון - נכון.

"טוב, תקשיבי, הבחור שהגיע הוא הבן של יצחק הורוביץ. את יודעת מי זה הורוביץ, נכון? נו... הבעלים של סוכנות רכבים ועוד איזה חצי מדינה - "

"כן, אני יודעת מי זה. טייקון רציני," קטעתי אותה בביטחון. "אל תדאגי, אהיה הכי מקצועית שיש."

אורלי התרצתה. "יופי, הבן שלו בחור בן עשרים וחמש, משהו כזה. הוא היה ליצן ביום הולדת, וילדה אחת נפצעה ממתקן מתנפח ותבעו אותו. תשבי איתו, תראי במה מדובר ואל תיתני לו שום חוות דעת משפטית. תקחי ממנו את כל הפרטים ותעבירי אליי הכול. תגידי לו שאני אשלח לו מייל עם כל מה שצריך. את יכולה לקבל אותו בחדר שלי."

ברור, חשבתי, הרי בחדר הישיבות יש פגישת מנהלים. אז איפה אקבל אותו? במסדרון? "טוב, אין בעיה," עניתי.

אורלי חזרה על עצמה, "אבל בלי לתת לו חוות דעת משפטית, בסדר?"

"בסדר," עניתי. הייתה לי הרגשה שהיא סומכת עליי חלקית בלבד, אבל אני אחיה עם זה.

הבן הליצן של הורוביץ חיכה בחדר ההמתנה. הוא דפדף בחוסר עניין באחד העיתונים שהיו מונחים שם והעביר עמודים במהירות, כמו ילד קטן שמחפש רק את הציורים.

שתי עטיפות של סוכריות כבר הונחו על השולחן הקטן בחדר. את הסוכריות הוא מצץ ברעש.

"נמרוד?" קראתי לו. "נעים מאוד, מאיה בר גיל." הגשתי לו את ידי ללחיצה.

"נעים מאוד, עלמתי," צחקק ולחץ את ידי בחוזקה.

הוא לבש מכנסיים אפורים וסריג כחול כהה. מי לעזאזל בוחר לו את הבגדים?

"אחריי," אמרתי בטון הסמכותי ביותר שהצלחתי לגייס, ונזכרתי שלמרות שהוא מוזר, הוא הבן של הורוביץ הטייקון! אני סתם הבת של גאולה וששון אברג'יל מנתניה.

קיבלתי אותו בחדר של אורלי, סליחה, עורכת דין אורלי כספי. פעם זה היה החדר שלי. כעת השתעשעתי במחשבה שהוא שלי שוב. הפלגתי בדמיוני לזמנים עברו. כשאורלי גרה בחו"ל עם משפחתה, היו פה אנשים שבנו עליי הרים וגבעות. כסטודנטית למשפטים הייתי שחקנית רכש לא רעה בכלל. הסכמתי למשכורת נמוכה ועשיתי את העבודה הכי שחורה: כתיבת חוזים, פגישות עם לקוחות... בעצם, אני כתבתי את רוב החוזים, ועורכי הדין כאן רק תיקנו מה שצריך. הכול הוגש להם על מגש של כסף ולמדתי את העבודה במהירות רבה. החיסרון העיקרי היה שעות העבודה העמוסות, והתקשיתי להתכונן כראוי למבחנים. מצד אחד מצאתי לי עבודה טובה, חלומו של כל סטודנט - לעבוד כעורך דין עוד לפני שסיימתי תואר. בזכות העבודה הזו הצלחתי לממן את הלימודים וגם להיכנס לעולם המשפטים. אבל מצד שני העבודה הייתה תובענית מדי, בטח בשביל סטודנטית שיש לה מטלות נוספות מלבד העבודה. הייתי זקוקה נואשות לכסף של השעות הנוספות, ולכן פעמים רבות נשארתי לעבוד אל תוך הלילה. כולם היו מרוצים מכך שיש מישהו שעובד בלילות ומסיים מטלות חשובות. הכול היה טוב. עורכי הדין הודו לי מאוד, ואפילו הכריזו עליי כעובדת המצטיינת של השנה. אבל בסוף השנה השנייה ללימודים החלו להגיע ציונים נכשלים. ככל שהעריכו אותי פה והחמיאו לי על עבודתי, כך השקעתי פחות בלימודיי, ומצאתי את עצמי עם עוד ועוד ציון נכשל.

לא הצלחתי לסיים את התואר, והתחלתי לשאול את עצמי שאלות, כמו: אני רוצה להיות עורכת דין? המקצוע התובעני הזה מתאים לי? בתוך תוכי ידעתי שכל עוד ישבתי במשרד, בין הטפסים והחוזים - לא הייתה לי בעיה. אבל בפועל, במפגש עם אנשים הייתה לי נטייה לקחת ללב ולהתמלא באמוציות. קינאתי בכל עורכי הדין שהכול עובר לידם בלי שזה באמת מזיז להם. לא ידעתי לעמוד על שלי כמו אורלי. נטיתי להיכנע מהר מדי בניסיון לפייס את הצד השני. ולכן עדיין עלו בי ספקות בנוגע להתאמתי למקצוע הזה. והדבר שהכי הלחיץ אותי היה הופעה בבתי משפט. כמה לחץ ומתח. האם אני מסוגלת לעמוד בהצלחה במעמד הרגיש הזה?

בסיום ההתלבטויות האלו חזרה אורלי מחו"ל. לא היה לי תואר, לא עוד הערכה כלפיי ולא עוד חדר משלי. חזרתי להיות כמו שאר המזכירות, עם ידע שלא היה לי ממש מה לעשות בו וחוסר ביטחון. והכי גרוע - חשתי בושה מול משפחתי. רציתי להוכיח להם מה אני שווה. לא רציתי להתחתן עם ירקן כמו אחותי. הייתה בי תקווה שאוכל ללמוד, לעבוד, לבלות ולמצוא בן זוג איכותי, אבל כרגע נראה שבכל התחומים נכשלתי. מלאו לי שלושים ושתיים, והייתי ללא תואר, ללא בן זוג וכנראה גם לא עם עבודה נוצצת כפי שחשבתי.

והינה היום נותרה לי ההזדמנות לחזור ולעשות שוב את מה שעשיתי בעבר - להיפגש עם לקוח. אבל בלי לתת חוות דעת משפטית, דבריה של אורלי הדהדו במוחי. מבחינתה כל תפקידי היה להסתכל עליו, להקשיב לו ולומר בסוף: "עו"ד כספי תחזור אליך עם תשובות וחוות דעת משפטית, כמו שרק אורלי יכולה".

נמרוד ואני נכנסנו לחדר המוכר, שכעת התנוסס על דלתו השלט: עו"ד אורלי כספי.

ישבנו זה מול זה כאשר בינינו הפריד שולחן. נמרוד הגיש לי את כתב התביעה. עיינתי בו בהתעניינות.

"אז אני מבינה שאתה ליצן?" שאלתי בעדינות.

"שחקן," אמר נמרוד בתיאטרליות. קולו הדהד בחדר.

"אני מבינה, שחקן," תיקנתי.

נמרוד החל לתאר את שקרה. חשבתי לעצמי שאילולא תנועותיו החדות וההליכה המגושמת הוא היה אדם בעל מראה נעים. פניו היו בהירות ומנוקדות בנמשים קלים. את לחייו קישטו גומות חן נאות ועיניו הירוקות הקרינו רוך ותמימות.

"אני בעצם שימשתי כמפעיל יום הולדת והיה שם מתקן מתנפח," פתח נמרוד. הוא דיבר בקול ועם תנועות ידיים תזזיתיות. השתדלתי להקשיב מבלי שהריכוז שלי ייפגע מתנועותיו החדות. חששתי שמרוב התלהבות הוא יעיף איזה משהו בחדר. לאחר שסיים הגיע תורי להסביר את תהליך העבודה שלנו. תוך כדי ההסברים החל נמרוד לשחק עם הגומיות והאטבים שהונחו על שולחנה של אורלי. ממש כמו ילד קטן. בשלב כלשהו הוא החל להתנדנד על הכיסא בעצבנות. כן חוות דעת משפטית, לא חוות דעת משפטית - מה שברור הוא שמה שאמרתי שיעמם אותו לחלוטין.

"בעצם רוב התביעות מהסוג הזה נגמרות בעסקת טיעון," סיכמתי את דבריי.

מרוב שהוא התנדנד והתנדנד, הוא כמעט נפל מהכיסא. זה מה שחסר לי, שאיזה בן של טייקון ייפצע לי פה בחדר מנפילה מכיסא. ואז באמת אצטרך חוות דעת משפטית על מה שקרה כאן.

"תיזהר," אמרתי בבהלה.

"אמממ, אל תדאגי, אני לא באמת נפלתי," הרגיע נמרוד.

"בכל זאת, תיזהר..." הגנתי על עצמי.

"איזה ילדות יפות יש לך," נמרוד מיהר לשנות נושא.

הבטתי בו במבט סתום.

"בתמונות, פה." הוא הצביע על התמונות של הבנות של אורלי.

"אה, לא, אלו הבנות של עורכת דין כספי, זאת שתטפל לך בתיק. אני עדיין רווקה, אין לי ילדים".

"יופי." נמרוד נעמד." אז אפשר להזמין אותך לקפה. עליי!" נמרוד קבע זאת כעובדה. ללא שאלות אם אני בכלל מעוניינת לשתות איתו קפה. ולא הייתי מעוניינת.

נמרוד הגיש לי את כרטיס הביקור שלו. "קחי, בבקשה, תתקשרי כשתוכלי, אשמח." על הכרטיס התנוססה תמונה שלו מחופש לליצן, מה שממש הוריד לי את החשק להצטרף אליו לקפה.

אבל לפחות הוא בן של טייקון, החלק המיואש שבי ניסה לשכנע את עצמי בכל זאת. כדאי לך, את תהיי עשירה ויהיו לך הרבה ילדים שיתנדנדו על כיסא... אבל החלק הרציני יותר שבי הזכיר לי שהוא רק בן עשרים וחמש עם מוח של בן חמש. ואני לא פדופילית.

תחבתי את הכרטיס בכיס האחורי של המכנסיים וליוויתי אותו החוצה.

לאחר שהלך ניגשה אליי אתי ולחשה אל תוך אוזני, "מי זה העב"מ הזה?"

"אל תגידי עב"מ, הוא בן של טייקון," אמרתי לה בחיוך.

"מה שתגידי," אתי נאנחה, ואני הלכתי מהר לסדר מחדש את החדר של אורלי שעבר מלחמת גומיות ואטבים.

 

 

העולם עושה חרם

 

סוף השבוע התקרב בצעדי ענק. כשאני לבד ללא בן זוג, סופי השבוע היו המעיקים ביותר.

בדרך כלל בשישי־שבת נהגתי לקפוץ להוריי לנתניה לארוחת ערב. אבל הפעם ידעתי שהמפגש בבית הוריי יהיה מלווה בהרבה אמוציות בגלל הפרידה מאסף. ולא היו לי הכוחות לכך. החלטתי לוותר, גם אם מדובר באוכל של אימי הידוע כאוכל הטעים בעולם. אימא שלי הייתה אישה פשוטה ובילתה את רוב זמנה במטבח. אם היא לא הייתה במטבח היא ניקתה את הבית. "אישה צריכה להיות נקייה," תמיד אמרה. "אסור שאישה תהיה מלוכלכת." דעותיה השוביניסטיות של אימי עברו בירושה לאחותי הבכורה, תמי. אחותי תמי גדולה ממני בשנה וחצי בלבד. וזה טוב ולא טוב כאחד.

בתור ילדות היינו קרובות מאוד. כה קרובות, עד שהקרבה בינינו כללה חיבוקים ופיצוצים כאחד. אני הייתי הילדה המוכה והמחובקת בו־זמנית. תמי תמיד ניצחה אותי במשחקים, ואם איבדתי איזו בובה יפה מייד ראיתיה בזרועותיה החזקות של תמי. מצד שני אם הייתי רבה עם איזה ילד מהשכונה, תמיד תמי הגנה עליי בכל ליבה.

החששות העיקריים שלי ממפגש בבית הוריי היו מבטיה הדואגים והמרחמים של אימי. "אוי, מה יהיה, את כבר בת שלושים ושתיים... כמה חבל, דווקא היה בחור נחמד, אולי בכל זאת תראי מה קרה? אולי את קשה מדי איתו? את יודעת, את כבר לא בגיל שאפשר להיות בררנים." אימי כל כך ציפתה שאגיד לה סוף־סוף, "אימא! אני מתחתנת," אבל זה לא קרה. "ששון," תמיד הייתה שואלת את בעלה היקר, "מה לא טוב בה? תראה כמה יפה. אוי, מתי יגיע סוף־סוף המזל?" אני תמיד הייתי מתאפקת לא להתעצבן או לבכות. הייתי נושמת כמה נשימות ומעמידה פנים שלא שמעתי דבר. לו רק הייתה מבינה שכל מה שאני צריכה זה שהיא לא תגיד כלום. להתנהג כרגיל ולדמות שהעולם נפלא כהרגלו. אבל אם הייתי זורקת הערה בסגנון, "טוב, די," אימא שלי הייתה תמיד נפגעת. ובסוף עוד הייתי צריכה לפייס אותה. ולחלוטין לו היו לי הכוחות לזה.

תמי לעומתה הייתה מנסה לסדר לי דייט עם אחד מחבריו של שלומי, בעלה, וכמעט תמיד הם לא היו לטעמי. היה לה רצון טוב, אבל הם ממש לא היו הסגנון שלי. ואז היא הייתה מתווכחת שאני סתם בררנית ומערבת את אימא שלי. ואימא שלי הייתה אומרת, "תפסיקי להיות בררנית. בסוף תהיי לבד."

"עזבי, סתם מתנשאת," נהגה תמי לומר בהתססה, "אפילו את שם המשפחה היא שינתה מאברג'יל לבר גיל, כי לא נאה לה."

מאז ומתמיד הייתה תמי שתלטנית, וזה התבטא באופן שבו היא הייתה משחקת בתור ילדה, ומתבטא גם היום, באורח החיים הדעתני שלה. כל ויכוח איתה הסתיים בכניעתי. דומה היה שמה שחשוב בוויכוח הוא לא אם אני איכנע, אלא מתי. וכשהבנתי את זה, התהלכתי עם דגל לבן באופן קבוע. כשהייתי ילדה מצאתי את עצמי הרבה פעמים מתגנבת לחדרה של אחותי הקטנה, איריס, כדי לשחק במשחקיה. היא הייתה קטנה ממני בארבע שנים. לעומת האגרסיביות של תמי, עם הדיבור הרועש והשתלטני, הרוגע של איריס היה נחמה. היא הייתה ילדה שקטה ורגועה כל כך, באופן מעורר קנאה. כמה כיף לה שהיא לא הייתה צריכה לריב על כל צעצוע כמוני.

יום אחד, כשהיינו נערות, שלחה אימי אותי ואת תמי לירקן, המכונה "גנב" בפי אבא שלי. "ניסו הגנב," הוא קרא לו, בעיקר מכיוון שהמחירים בירקנייה של ניסו היו יקרים מן המחירים בשוק.

אימי שלחה אותנו לקנות פלפלים וגמבות לממולאים. "אל תגידו לאבא ששלחתי אתכן לניסו הגנב," הייתה לוחשת לנו, ואנו היינו מהנהנות כשותפות למזימה חשאית. אימי הייתה שמה את פעמיה לשוק לפחות פעם בשבוע, אבל תמיד שכחה לקנות איזה ירק אהוב. וכך הייתה שולחת אותנו מדי פעם בצער לניסו, "שבטח ייקח פי שניים, וזה העונש למי ששכח," הייתה אימי רוגזת על עצמה.

תמי ואני צעדנו לעבר הירקנייה השכונתית. ואז תמי, בהיותה בת שש־עשרה, פגשה לראשונה את שלומי, הבן של ניסו. שלומי התלהב מתמי, ומייד החל בחיזור אחרי אחותי התחמנית. פלפלים בחינם פה, קליפות הדרים מסוכרות שם... ותמי החלה לחכות שאימי תשלח אותנו שוב לניסו הגנב.

תמי התפללה שאימי תשכח לקנות דברים בשוק, ואכן זה קרה שוב ושוב. "אוי, שכחתי עגבניות," "איך שכחתי את הבצל..." וכך המשכנו שוב ושוב להגיע למרכולתו של ניסו, כאשר שלומי ותמי מחזרים זה אחר זה ומתעלמים באלגנטיות ממני, האחות הקטנה בת הארבע־עשרה וחצי.

עם הזמן נאלצה תמי לספר לאבינו על הרומן עם הבן של ניסו הגנב, ועל רצונה להינשא לו. ולמרות שחשבנו שהוא יתנגד, הוא רק אמר באכזבה קטנה, "זהו, רק בן של ירקן?" אבל מייד אמר, "מזל טוב. יאללה, נפטרנו ממך," בלעג. כי תמי הייתה בת לא פשוטה כלל. וכך לנו נותר להתרגל לקרוא לניסו - ניסו. ולא ניסו הגנב. בכל זאת, לא יפה.

אבא שלי מלמל בלחש, "שלוש בנות זה שלוש צרות. יאללה, נפטרנו מצרה אחת, עכשיו יש רק שתי צרות בבית." ואני הייתי נעלבת ממש וחושבת בליבי, האם גבר חיי הוא שיגרום לי או למשפחתי אושר בחיים?

ברבות השנים נולדו לתמי ולשלומי, שהתגוררו לא הרחק מהוריי, ארבעה ילדים, כך שהוריי לא נפטרו ממנה כלל וכלל כמו שתכננו, כי תמי המשיכה להגיע עם משפחתה מדי יום לבית הוריי לאכול, לשתות ולצעוק. וכך בית הוריי לא ידע רגע דל. תמי נהגה תמיד להגיע עם שקיות מכל טוב מהירקנייה. אין ספק שהיא באמת ניסתה לעשות רק טוב להוריי, אבל לא היה קל לאימי כלל. ברבות השנים החלה אימי לסבול מכאבי ראש ומסחרחורות, ותמי החלה להגיע לעיתים קרובות יותר כדי לעזור לאימי החולה, שמצבה עם השנים הלך והחמיר, ועל הדרך נהגה תמי להתלונן שרק לה אכפת ורק היא עוזרת להוריי, ולי ולאיריס לא אכפת. אימי אהבה מאוד את תמי ואת הנכדים, אבל ההמולה שלא נגמרה יצרה אצלה עוד יותר כאבי ראש וסחרחורות, ואז תגובת השרשרת של ביקורים וכאבי ראש לא פסקה. ואת תמי שמעו עוד מהחניה של השכנים. לפעמים היה נדמה לי שברגע שהמכונית שלי נכנסת לתוך נתניה, אני שומעת את תמי צועקת, "יאללה, לכי תביאי את זה," או, "שימי שם." אבל תמיד סלחתי לה, כי ידעתי שאת הכול היא עשתה באהבה רבה ומרצון טוב. לו רק היה לה כפתור שמנמיך ווליום, זה היה מושלם.

סוף השבוע הגיע, ולא הייתי במצב רוח לצעקות של תמי ולא לרחמים של אימי. הודעתי שלא אגיע לארוחת שישי, כי אני מתארחת אצל חברים ויש לי הרבה עיסוקים. ידעתי שתמי לא תפסיק להתקשר ולעורר בי נקיפות מצפון שאני מעליבה את אימא ואבא בזה שאני לא באה.

אבל החלטתי שהם יתגברו על זה. הזדקקתי נואשות למנוחת נפש ולזמן עם עצמי.

בשישי הזמן עבר לו בעצלתיים. תיארתי לעצמי שאימי עסוקה בבישולים והבטחתי לעצמי שאתקשר בצוהריים להגיד שבת שלום, הבטחה שלא אקיים. ניסיתי לחשב בראשי באיזו שעה אימי נכנסת למקלחת כדי להתקשר בדיוק בשעה זו ולהשאיר הודעה לאבי, שתמיד היה מדבר קצרות בטלפון. כך אוכל לצאת ידי חובה. אבל גם את זה שכחתי לעשות.

ניסיתי להעסיק את עצמי בניקיונות הבית. לאחר זמן קצר, התייאשתי וניסיתי לחפש לי תעסוקה קצת יותר נעימה. אולי קריאה? אולי איזה סרט נחמד בטלוויזיה? התחלתי לבהות במסך ולהעביר ערוצים בעצבנות. שום דבר לא השביע את רצוני. אולי אצא להליכה? הבטתי החוצה, אמממ, חם מדי... אולי אחר כך, בערב. הלכתי לעשות מקלחת קטנה, אולי זה יעביר לי כמה דקות. דקות מענגות וריחניות. ניסיתי לחשוב מחשבות חיוביות. הכול בסדר. יהיה טוב. בסך הכול המצב לא כזה גרוע...

לאחר שחצי שעה עפה לה בהצלחה יתרה, החלטתי לנסות את מזלי ולתכנן איזה טיול פאבים קטן לערב. לא יזיק לי משקה טוב ומוזיקה טובה, לפרוק כל עול ולהשתחרר, ללכת לישון לפנות בוקר ולבלות במיטה כל השבת. אך לזה צריך פרטנר או פרטנרית. עדיין לא הגעתי לייאוש כזה שאלך לי לפאב לגמרי לבדי. לכן לקחתי את הטלפון והתחלתי לחפש באנשי קשר. התחלתי לגלול את הרשימה ומייד קפץ מול עיניי שמו של אסף דנון. אסף! אבל מייד אחריו הופיעה אתי שמעוני מעו”ד דותן את כספי ושות’. דמיינתי אותה מזהירה עם האצבע - נו־נו־נו... כמו שעושים לילד קטן. “שלא תעזי להתקשר לאסף!”

זרקתי את הטלפון. “לא מתקשרת לאסף,” מלמלתי.

טוב, אז למי? ואז התחלתי לבצע טלפונים מיואשים לכל העולם ולקבל אין־סוף תשובות מאכזבות.

“ווי, איזה יופי,” אמרתי לאחת מחברותיי בצביעות, “שמחה שאתם בבית מלון בסוף השבוע. תיהנו לכם”.

התקשרתי והתקשרתי והרגשתי כמו ילדה קטנה שעשו עליה חרם בכיתה. כל אחד עם סיפוריו הוא. ואתי? לא זמינה ולא עונה. נתנה לי צ’ק בלי כיסוי. “בכל פעם שבא לך להתקשר לאסף, תתקשרי אליי במקום,” נזכרתי בהצעה המפתה. אוי, אתי, אתי... תפצי אותי היום בערב עם איזה דרינק, טוב?

אתי חיפשה זוגיות עכשיו, לכן ציפיתי שכחברה מסורה היא תתקשר אליי ותשכנע אותי לצאת להתאוורר, כי “זה יעשה לי טוב אחרי הפרידה,” אבל לא. אתי בטח הייתה עסוקה עם ההכנות למסיבת יום ההולדת של נדב שתתקיים מחר בבוקר.

בשעות הערב התקשרה אליי אתי בכבודה ובעצמה.

“יו, לא ראיתי שחיפשת אותי, מצטערת. בבוקר הייתי עסוקה, הכנתי עוגת יום הולדת לנדב, וגם הכנתי חמין כי חמי וחמותי בטח ירצו להתארח אצלי לצוהריים מחר. הם הרי משלמים על יום ההולדת, ואני חייבת שיהיה לי מה לתת להם. כל היום אני פה בגינה למטה, מנכשת עשבים. חייבת, אחרת לא נוכל לשבת”.

“יופי,” קטעתי אותה, “אז נצא ככה בתשע לדרינק”?

“יו, מאמי, אני מה זה גמורה... ואני צריכה מחר לארח שלושים ילדים ואת חמי וחמותי ש - “

“שמשלמים על יום ההולדת,” השלמתי אותה.

“אולי מחר, אחרי שחמי וחמותי ילכו,” ניסתה אתי לנחם, למרות שזה היה מסוג המשפטים האלה שגם מי שאומר אותם לא ממש מאמין למה שהוא אומר. כמו להגיד, “אחרי האביב” או “אחרי החגים”.

“טוב, בסדר, אתי, שיהיה מזל טוב ותיהנו,” חתמתי את השיחה מבלי לתת לעצמי להתחנן עוד. הבנתי שנגזר עליי להעביר את סוף השבוע פה לבדי.

הזמן בשבת עבר לאט עוד יותר.

ניסיתי לקום מאוחר עד כמה שיכולתי ולראות מעט תוכניות מנחמות בטלוויזיה. כמה כיף לראות אנשים עם בעיות גרועות משלי, חשבתי.

פתאום נזכרתי, רגע, כביסה! לא עשיתי כביסה! כילד משועמם שנזכר בצעצוע אהוב, התחלתי לאסוף את כל בגדיי האהובים ולמיין לפי צבעים. ואז גיליתי את כרטיס הביקור של נמרוד הליצן, הבן של הורוביץ. הוא הרי הציע לי לשתות איתו קפה. והרי אני מיואשת. ליצן ומיואשת זה ממש הולך יחד. החלטתי להתקשר. מה יקרה? הרי אתי לא אמרה לי לא להתקשר אליו... רק קראה לו עב”מ. יש יותר מעניין מקפה עם עב”מים?

התחלתי לחייג. נשמע צליל חיוג אחד, שני, שלישי. רגע, מה, גם הוא חתם על הסכם חרם נגדי? ממנו לא הייתי מצפה.

“הלו?” קולו התיאטרלי נשמע לפתע. התמלאתי באושר, והרגשתי כמו אדם על אי בודד שספינת ההצלה הבחינה בו.

“נמרוד? זאת מאיה בר גיל, זוכר אותי”?

“כן, בטח! איזה יופי שהתקשרת!”

וואו, הוא ממש שמח לשמוע אותי. הוא לא בחרם. הוא בצד שלי. בצד שתכף ילך לקרוע את העיר עם איזה דרינק טוב. או קפה... נזכרתי בהצעתו הסולידית לקפה. או־קיי, קפה גם טוב.

“ההצעה לקפה עדין בתוקף?” שאלתי בתקווה.

“בטח! מתי נוח לך? יום שלישי?”

עכשיו פישלת בגדול, מר ליצן שמציל אנשים מאי בודד, מה שלישי? אם מצילים מישהו מאי בודד מצילים אותו עכשיו. לא ביום שלישי ולא ביום רביעי ולא בעוד חודש. עכשיו.

“אממ... חשבתי אולי לנצל עוד את השבת ולצאת היום בערב...?” סיימתי את המשפט בסימן שאלה, למרות שהתכוונתי לסיים אותו עם נקודה. לא פסיק לא סימן שאלה, נקודה. ואולי אפילו אוסיף סימן קריאה. אולי אפילו אימוג’י של סמיילי מתחנחן.

חיכיתי למציל שלי, שיכריע אם הוא מציל אותי או מצטרף לחרם הגדול עליי.

“וואו, אממ, או־קיי... הבנתי, היום בערב... בואי נראה...”

אתה יכול, אתה יכול... ניסיתי לעודד אותו בליבי.

“יש לי כנס היום בערב.” נפלה ההכרעה. אין שלום ואין ביטחון. יש חרם.

אפילו לנמרוד הליצן יש תוכניות. ועד כנס. זה נשמע הרבה יותר מגניב מיום הולדת. מי עושה כנסים במוצאי שבת?

“אז אולי ניפגש אחרי הכנס?” הצעתי כמנסה להשיג הסכם פשרה ברגע האחרון.

“מממ, לא, זה ייגמר ממש מאוחר...”

טוב, השלמתי בליבי עם העובדה שאישאר על האי הבודד הזה לנצח נצחים.

“את יודעת מה? בואי ניפגש לפני הכנס! לשעה קלה. רבע לשש מתאים לך? אבל רק לשעה. מתנצל, ברבע לשבע איאלץ לפרוש,” הוסיף בצער.

או־קיי, מישהו אי שם בעולם שלח לי סירת הצלה. מישהו פה שחי על העולם הזה ישקיע בי שעה מזמנו! שעה עגולה ותמימה! כמה שמחתי על השעה הזו.

“טוב,” אמרתי.

“יופי,” הכריע נמרוד את השיחה. “קפה אלפא. רבע לשש. נתראה.”

השיחה הסתיימה ואני לא ידעתי מה לעשות קודם. לשמוח או להילחץ.

הבטתי בשעון. השעה הייתה עשרה לחמש! יש לי בדיוק חמישים וחמש דקות להגיע. אין מצב שאאחר וזמני יקוצר. התחלתי להילחץ ולהרגיע את עצמי בעת ובעונה אחת. יש לי עשר דקות להתקלח, ורבע שעה להתלבש, לסדר את השיער ולהעמיד מכונת כביסה שהתעלמתי ממנה במשך כל היומיים האחרונים. עשרים וחמש דקות נסיעה וחמש דקות להחנות את האוטו. זה יהיה מאתגר, אבל אספיק.

חטפתי מארון הבגדים שמלה פרחונית חמודה שלבשתי רק פעם אחת, ונעלתי נעליים עם עקבים קטנים. התארגנתי מהר ויצאתי.

קפה אלפא

 

כמו חיילת ממושמעת התייצבתי בבית קפה המכונה “קפה אלפא” בדיוק בשעה רבע לשש. מארחת בית הקפה קיבלה אותי בחיוך. “כמה אתם? הזמנתם מקום?” הרי זה ברור שאם בחורה לבושה יפה ומגיעה לבד לבית קפה זה רק מפני שהיא הגיעה ראשונה ויתווספו אליה עוד מעט אנשים. הרי לא יכול להיות שהיא תעז לבלות פה לבד. אני עם עוד מישהו אחד שנתן לי שעה שלמה, רציתי להשוויץ.

בדיוק כשהיא סיימה לדבר, הגיע נמרוד ברוב תרועה וצהלה. הוא לבש חליפה שחורה ומוגזמת. ככה מתלבשים בנים של טייקונים?

“היי, נמרוד, מה קורה?” שאלה המארחת. היא מכירה אותו, הבנתי מייד. המארחת הראתה לנו את הדרך לשולחן שלנו.

“איפה שתרצי.” נמרוד הצביע לעבר השולחן כג’נטלמן שנותן לי להחליט היכן להתמקם.

תפסתי מקום והשארתי לו את המקום שמאחוריו יש עמוד. זוהי האסטרטגיה שלי כדי שהוא לא יתנדנד לי פה ויעשה סלטה באוויר.

“היי נמרוד, מה שלומך?” הופיעה מלצרית חמודה וחייכנית. מה, גם היא מכירה אותו? נראה שהוא מבלה פה הרבה.

“בסדר, מה איתך? תכירי, זו מאיה,” והצביע עליי. אולי בכל זאת הוא ג’נטלמן יותר ממה שחשבתי.

“נעים מאוד, אתה בא אחר כך לכנס?” שאלה המלצרית העליזה.

מה, גם היא יודעת על הכנס? כולם הולכים לכנס? איזה כנס?

“ברורררר,” ענה נמרוד בהדגשה מוגזמת.

מבלי לבקש תפריטים, הזמין נמרוד לעצמו קציצות עדשים טבעוניות והציע גם לי להזמין. למרות שהתוכנית הייתה לשתות בלבד, זרמתי עם העניין. מי אני שאהרוס לו את התוכניות? ועוד לאחד היחיד והמיוחד שמשקיע בי שעה עגולה ויפה.

“אתה בא לפה הרבה, הא?” הסקתי.

“כן, הכנס מתקיים ממש פה מעבר לכביש,” אמר נמרוד בחיוך.

“הכנס הזה... מתקיים לעיתים קרובות?” התעניינתי.

“פעם־פעמיים בחודש. משהו כזה. הרבה פעמים אני מתנחל פה, לפני או אחרי הכנסים האלה”.

“נו, אז מה זה הכנס הזה?” שאלתי בסקרנות.

“אמממ...” נמרוד התחיל לשחק עם שקיות הסוכר שהיו מונחות על השולחן. הוא חייב להיגמל מההרגל המגונה הזה, חשבתי לעצמי. נזכרתי כיצד הוא שיחק עם האטבים והגומיות שהיו על השולחן של אורלי.

 

“כנס בנושא הגשמה,” ואת המילה האחרונה הוא ליווה בתנועות ידיים, כמגיש לי את המילה על מגש.

“וואו,” אמרתי בהתעניינות. “נשמע ממש טוב. ואתה מרגיש שאתה מגשים את עצמך?”

“לא,” ענה בכנות, “אבל אני בכיוון הנכון. “ואת?”

“אני?” שאלתי כמו ילדה שנתפסה באשמתה. “האמת?...” גמגמתי בהיסוס.

“רק האמת,” הכריז נמרוד.

“בכלל לא,” פסקתי. “ואני אפילו לא בכיוון”.

נמרוד הביט בי במבט שואל.

“אני בת שלושים ושתיים ועדיין לא מצאתי את עבודת חיי. התחלתי לימודי משפטים ולא סיימתי. אני יכולה לסיים, אבל אני לא יודעת עד כמה זה מתאים לי, וכרגע אני לא ממש מרוצה ממקום העבודה שלי ולא יודעת אם לחפש תחום אחר לגמרי או באותו תחום...” פשוט שפכתי בכנות.

נמרוד הביט בי במבט מבין והציע הצעה, “אבא שלי יכול לעזור לך. הוא מתעסק בדיוק עם זה. עם כל מה שקשור לכיוון בקריירה. אני אארגן לך פגישה איתו”.

או־קיי, כרגע הוצעה לי פגישה עם לא פחות ולא יותר יצחק הורוביץ. כן, אני מאיה בר גיל, אברג’יל לשעבר, איפגש עם מר יצחק הורוביץ, ואולי אחרי זה עם ראש הממשלה ונשיא ארצות הברית... נמרוד אולי הופך להיות ידיד שלי, ויש לזה יתרונות, חשבתי באופטימיות.

“וואו, תודה. זה ממש יכול לעזור לי,” הודיתי. וקיוויתי שאכן פגישה כזו תתקיים אי שם בעתיד הקרוב. “אבא שלך יסכים להיפגש איתי?” שאלתי בהיסוס.

“כן, ברור הוא מתעסק בזה המון. את יודעת, הוא עשה הרבה כסף בחיים שלו והוא רוצה לעזור גם לאחרים. הוא יעשה את זה ברצון רב. הוא ממש נהנה מזה,” הסביר נמרוד.

“יופי, אשמח,” אמרתי במבוכה.

המלצרית הגיעה עם המנות. “הינה המנות. בקשתי שיכינו אותן מהר בגלל הכנס,” אמרה בגאווה.

“אני רוצה לבוא איתך לכנס,” אמרתי בהחלטיות. “נשמע שזה ממש יתאים לי כל נושא ההגשמה. לא הייתי בכנס כזה אף פעם.” יותר משרציתי להעביר את הזמן בחברת אנשים, חשבתי שאולי כנס בנושא הגשמה יכול לעזור לי בתקופה הזו, שאני לא כל כך מוצאת את עצמי.

“אמממ, אני לא יודע... את לא ממש תביני מה הולך”.

“אל תדאג, אני אשתלב, אני תלמידה ממש־ממש טובה”.

נראה שנמרוד התלבט.

פניתי למלצרית בייאוש. “נכון שכדאי לו לקחת אותי לכנס?” שכנעתי את עצמי שלא משנה איזה כנס זה, הוא עדיף מאשר להיות לבד בבית ולרחם על עצמי.

“כן, קח אותה. מה יכול להיות,” היא פסקה בחיוך וקרצה.

“או־קיי, אני אקח אותך,” אמר נמרוד.

אם היה קהל בנמצא הוא היה מוחא כפיים, ואולי מזיל דמעה מאושר. אני, מאיה בר גיל, שעד לפני שעתיים השתעממה למוות, הולכת לכנס! ועוד כנס על הגשמה! הרגשתי שותפה למשימת סיום הארוחה הטבעונית. שילמנו ויצאנו לדרך.

שמנו פעמינו לאולם תיאטרון נחמד מעבר לכביש. כשחיכינו לחצות את הכביש התחיל נמרוד למלמל, “תקשיבי, את חייבת לבוא עם ראש פתוח, ותדעי שלא משנה מה את שומעת, את לא מכירה את התחום, אז יכול להיות שיצאו דברים מהקשרם... אמממ, תבואי עם ראש פתוח,” סיכם נמרוד את נאום האזהרה שלו.

ואני חשבתי בליבי, מה כבר יכול להיות? הרגשתי גאווה כמו ילדה קטנה. שרתי בליבי, “אני הולכת לכנס, אני הולכת לכנס.” הבטתי באדם מבוגר שהלך בחוסר עניין עם הכלב, ובאישה ישובה על ספסל כממתינה למישהו או שמשהו יתרחש. שני נערים הלכו להם בנחת, ודיברו על דמויות כנראה מסרט או סדרה, ואיש רץ בבגדי ספורט מקצועיים. וחשבתי בליבי, הם לא הולכים לכנס, ואני כן. איזה יופי שנפלה בחלקי הזכות הזו. תודה, עולם. אפשר עכשיו לנשום לרווחה. אני עכשיו מהאנשים החשובים שהולכים לכנס!

“את יודעת מה?” אמר נמרוד בהשלמה, “אולי דווקא כן תאהבי את הכנס. אם תרשי לעצמך לזרום, הערב הזה עוד ישנה את חייך,” הוסיף בחיוך.

לא ידעתי אז כמה הוא צדק.

 

 

הסיפור

 

באולם הכניסה לתיאטרון התגודדו אנשים מכל הגילים בקבוצות קטנות, מפטפטים בשמחה ובהערצה. צהלות שמחה רבות הופנו זה לקראת זה כמו בפגישת מחזור, כמכרים שלא התראו זמן רב.

גם נמרוד נכנס לעניינים מהר מאוד. מייד התנפלו עליו כמה אנשים בהתרגשות והתעניינו במצבו. “תכירו, זו מאיה, היא אורחת,” הציג אותי בשמחה לכל מי שהגיע ללחוץ יד או לתת חיבוק אוהב. כולם היו שמחים ומאושרים. דומה היה שבזה הרגע זכו במפעל הפיס. חיוכים, צחקוקים וחיבוקים הועפו לכל עבר. קולם הרם משמחה של האנשים הופץ באולם כאנרגיה משחררת, בעלת זרם עילאי. רציתי להכיר את כולם. את כל האנשים האלה. השתוקקתי לחיבוקם. קיוויתי שירעיפו עליי את חיבתם. והם אכן עשו זאת. לא עוד מבט חטוף הממלמל “נעים מאוד.” אלא “וואו, מאיה, איזו אורחת יפה את!” “ממש כיף להכיר אותך.” “שמחים שבאת.” לא נכחתי באירוע כזה עם אנרגיות רבות כל כך. מי אלו האנשים האלו? היכן הם התחבאו כל השנים?

כולם היו לבושים בהדר. הנשים לבשו שמלות ערב יפות, כולן מטופחות, עם תסרוקות ואיפור נעים. הגברים היו לבושים חליפות מחמיאות ללא רבב. עכשיו הבנתי מדוע נמרוד השקיע ולבש חליפה. הוא התאים את עצמו לקוד הלבוש בכנס. תהיתי אם השמלה הפרחונית החמודה שלבשתי הולמת מספיק, אבל לפי תגובתם של הנוכחים דומה היה שמלבושי לא משנה להם, והם שמחו לפגוש אותי מכל הלב. היו שם צעירים, צעירות, מבוגרים, מבוגרות, ואפילו מעט ילדים. מכל הגילים והצבעים. היו שדיברו באנגלית רהוטה. חשבתי בליבי שפה, באולם הזה, בוודאי אפשר למצוא חתן. לא רק לי, אלא לכל בנות ישראל. מבחינתי זה כמו גן עדן לחתנים. פתאום אסף עם פרצופו החמוץ והיבש התגמד לעיניי. איך פספסתי את כל זה? קיימים אנשים כאלה בעולם? שאלתי את עצמי.

לא רחוק מהכניסה הוצב דוכן עמוס בספרים מהודרים עבי כרס. ליד הדוכן התנוסס שלט ענק ובו תמונה של איש הודי זקן. חיוך קל התנוסס על שפתיו ופניו היו טובות ונעימות. על התמונה היה כתוב “האושר טמון בך.” לידם עמדו שתי עלמות נעימות וחייכניות. הן הגישו טופס לכל באי הדוכן. לידם עמדה אישה נאת מראה. איפורה העדין היה ניסיון לטשטש את גילה הבוגר, אך חיוכה היה כובש ואוהב. הכרתי נשים מושקעות כמו אורלי, אך תמיד מבטן היה חמוץ, מלווה בגאוותנות נאלחת. הכרתי נשים לבביות כמו אימי, אך הן תמיד היו לבושות בפשטות. שילוב של יופי, כריזמה ושמחה לא הכרתי מעולם. ועכשיו עמדה מולי אישה שהוכיחה ששילוב של תכונות אלו באדם אחד הוא אפשרי.

נמרוד הצביע על האישה הנאה והכריז בהפתעה, “תכירי, מאיה, זאת נעמי, אימא שלי.” אימא שלו לחצה את ידי בחום. “אני שמחה מאוד לפגוש אותך. יפה שבאת לפה.” הרגשתי את פתיחות ליבה אליי. כמו אימא שרוצה לקבל את בתה האהובה. נעמדנו ליד האישה הנאה ששמה נעמי, וצחקנו בנעימים. לאחר מכן נעמי סיפרה לאחת הבנות הצעירות על הספר עב הכרס המונח על השולחן. “כל כך הרבה זמן חיכינו לספר הזה,” אמרה נעמי באהבה. “עשיתי את כל הסדנה בהודו. אתם לא מבינים כמה כיף לכם שעכשיו הסדנה הזו מתקיימת במלואה בארץ, ועוד בעברית. פשוט חובה. אתן לא תבינו איך תטוסו בחיים בכל התחומים. בבקשה, הירשמו כאן,” אמרה באחריות, כאימא שדואגת לעתיד גוזליה.

האישה הזו נגעה כל כך לליבי. היו בה הרוך והדאגה של אימי, אבל בעטיפה יפה יותר ומלומדת יותר. אף פעם לא ראיתי את אימי קוראת ספר שלם. אימי מעולם לא השתתפה בסדנה, טסה לחו”ל או התלבשה כך. מעניין איך זה לגדול עם אימא אצילית כזו.

רוב האנשים שעברו ליד דוכנה של נעמי נרשמו מייד. נעמי הדביקה בגאווה לדש חולצתם מדבקה עם ציור של סרט אדום.

גבר נאה מבוגר עם שיער כסוף הגיח מאחור.

“אה, הינה אתה, אבא, תכיר, זו מאיה, היא אורחת שלי,” הציג אותי נמרוד לפני אביו. זהו בוודאי יצחק הורוביץ. הוא ולא אחר. גם הוא ניחן בלבביות נעימה חסרת תקדים, למרות מעמדו הרם. זה הפליא אותי והקסים אותי כאחד.

ראיתי את מר הורוביץ בטלוויזיה או בתמונות בעיתון, אך זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו במציאות. ובמציאות הוא נראה שונה, כבעל הילה נעימה ואנרגיה רוחנית אדירה. עור פניו היה בוהק, ודומה היה שהתלהב מהעולם כפי שהעולם אהב אותו. כמה עוצמה הייתה באיש הזה.

“אבא, אני מבקש שתקבל את מאיה לאבחון בנושא קריירה, זה חשוב מאוד,” ביקש נמרוד בקול החלטי.

“בטח,” ענה האב והמשיך ללחוץ ידיים בנועם לכל העוברים והשבים.

חליפות מהודרות ושמלות ערב הזכירו לי אירועים חגיגיים במשפחת אברג’יל. אירוע חתונה, בר מצווה, ואירועים מסוג זה. תמיד כולם שמחים, אבל השמחה מהולה בלחץ. אני זוכרת את אימי מחבקת ושמחה לפגוש את כולם, ומאחורי הקלעים אומרת לי, “בקרוב אצלך, נשמה שלי.” או מתלוננת על המוזיקה הרועשת. אחותי מתעצבנת ש”ההיא לא הגיעה,” ו”למה שמו אותה ליד הרמקולים,” ו”איזה חתן מעצבן ומכוער,” ו”האוכל לא טעים.” השמחה תמיד מלווה בתלונות. כגודל השמחה, גודל התלונות. ויום למוחרת אימי הייתה מתקשרת לבעלת השמחה, “איזו חתונה יפה הייתה! ממש נהנינו.” ואני הייתי חושבת בליבי על כל התלונות.

באירוע הזה הייתה אווירה אחרת. אווירה אמיתית וטהורה. אנשים שמחו פה באמת. חיבקו באמת. אהבו באמת. ואני נדבקתי מהאנרגיות האלה ונשביתי בהן בכל ליבי.

 

הכרוז קרא לכולם להיכנס לאולם. האנשים נכנסו לאט ובזהירות. הם המשיכו לפטפט באהבה ובשמחה עם הסובבים. כולם התמקמו בשורות האולם.

באולם היו כיסאות שמורים. לשמחתי משפחת הורוביץ הייתה אחת המשפחות שקיבלו מקומות שמורים ממש בשורות הראשונות. גם לי היה מקום. בדיוק לידם. כמו קסם. התמקמתי בין נמרוד וקרובת משפחה אחרת, והרגשתי כאישה רמת חשיבות.

על הבמה ניצב מסך שעליו הוקרנו תמונותיו של ההודי הזקן, והן התחלפו על המרקע בקצב. תמונות שלו נואם. תמונות שלו עם תלמידים, תמונות שלו עושה מדיטציה, תמונות עם ילדים, עם אנשים, תמונות לבד ביער, תמונות ליד מנזר, ועוד אין־ספור תמונות.

מי זה האיש הזה?

האורות כבו. הכרוז הכריז בקול גדול ונלהב, “גבירותיי ורבותיי, קבלו את יו”ר ניו דהרמה בישראל, דוקטור גבריאל שדה!”

גבר חסון ונאה בשנות החמישים לחייו עלה על הבמה. הוא התקדם בריצה קלה אל עבר הרמקול, שהושאר שם מבעוד מועד.

אנשים נעמדו ומחאו כפיים בחוזקה.

“ערב טוב, ניו דהרמה!” קרא האיש בקול נלהב אל עבר הרמקול.

האנשים הגבירו את עוצמת מחיאות הכפיים. שמחה וצהלה מילאו את האולם, ודומה היה שאליל רוק עומד עכשיו לתת את מופע חייו.

האיש קרא שוב בקול שמח, “ערב טוב. אפשר לשבת.” אף אחד לא ישב. מחיאות הכפיים גברו עוד יותר. הן לוו בשריקות ובמילות עידוד שאני חושבת שאפילו להקות רוק עולמיות לא ידעו.

הקהל אמר, “לא רוצים לשבת, אנחנו מעריצים אותך מאוד! ורוצים להוכיח זאת!”

מחיאות הכפיים נמשכו רגעים ארוכים. הבטתי במשפחת הורוביץ. מבטי הערצה הופנו לעבר הבמה. הם היו מרוצים מאוד מהתרחש ומחאו כפיים בהתלהבות שיא.

מחאתי גם אני כפיים, כמתאימה את עצמי למתרחש.

האיש חייך חיוך מרוצה. הוא הרים את ידיו כאדם שצמא לעוד ועוד מחיאות כפיים. הקהל המשיך להריע בהתלהבות דקות ארוכות.

לפתע התקרב האיש בשנית לכיוון הרמקול ואמר בקול עמוק וסמכותי, “נא לשבת.” מבטו היה רציני, ומחיאות הכפיים פסקו באחת. כולם התיישבו במקום וחיכו בשקיקה לדבריו.

“בני ניו דהרמה היקרים. אני נרגש כולי לפתוח ערב זה ולהציג בפניכם את הסדנה המדהימה שלנו שחיכינו לה שנים רבות, סדנת שיה!” את המילים האחרונות הוא צעק, כדורש מחיאות כפיים לאחר ההכרזה.

כמתבקש, שוב החלו מחיאות כפיים והפעם הקהל נשאר ישוב.

“כאן, בישראל, לראשונה תיפתח הסדנה במלואה באחוזת פרי האדמה שבצפון הארץ.” שוב מחיאות כפיים.

“אני רוצה לראות אתכם. קדימה, כל מי שיש לו מדבקה אדומה, שיקום.” אנשים בקהל החלו לקום בהתרגשות. נזכרתי שהמדבקה האדומה ניתנה למי שנרשם לסדנה בדוכן. “תראו איזה יופי, כמה עוצמה, כמה יפים אתם. כל הכבוד לכם,” הכריז בגאווה.

לא הייתה מדבקה אדומה על חולצותיהם של בני משפחת הורוביץ. נמרוד לחש לי שכל המשפחה עשתה את הסדנה כבר בהודו, חוץ ממנו. “אני בתהליכי סיום של הסדנה בהודו,” אמר. לפי הרושם שהם עשו והשורות שנשמרו עבורם, הבנתי שלא הייתה להם מדבקה, מפני שמשפחת הורוביץ הייתה חלק נכבד מארגון הערב וכל מה שקורה פה.

הקהל מחא כפיים, ואז ד”ר גבריאל שדה התקרב לרמקול ואמר בלגלוג, “מי שאין לו מדבקה אדומה, שיקום.”

“חחחח...” קול גיחוך קל נשמע בקהל.

כולם הסתכלו זה על זה במבט מאשים, בדומה לסצנת ילדות שהמורה שאלה מי ניפץ את החלון... אבל אף תלמיד לא הודה באשמה.

“מצוין,” אמר ד”ר שדה בהפתעה, כאשר אף אדם לא קם. “אני אדאג שהבנות יחזרו לדוכן בסוף הערב למען מי שלא הספיק להירשם,” אמר בקול רציני, כאב שדואג שילדיו ילכו לבית הספר.

“אז בואו רגע נאמר תודה לכל העוסקים במלאכה הקשה הזו.” הוא קרא למספר אנשים אחד־אחד, כדי שאלה יעלו לבמה. מוזיקה קלילה התנגנה במהלך העלייה במדרגות לבמה, ודומה שאותם האנשים חשו כחלוצים המקבלים מינימום פרס נובל. תעודה ופסל מזהב הוענקו לכל אחד מהם, וכולם מחאו להם כפיים לאות הערצה.

אחת הנשים שעלו על הבמה לקבל פסלון חטפה את הרמקול מידיו של ד”ר שדה. “אני חייבת לומר משהו,” אמרה בקול עם מבטא דרום אמריקאי. “אני חייבת להודות בכל ליבי לגבי, גבריאל המלאך שלי, המלאך של כולנו. הדוקטור הכי גדול שיש. אתם לא מבינים כמה עבודה הוא עשה. לא היו לו יום ולא לילה, והכול הוא עשה באהבה רבה. תמיד בחיוך ובסבלנות, הכול בהתנדבות, והוא יזם כמה פרויקטים התנדבותיים בקהילה. באמת אדם מקסים. תודה לך, בלעדיך לא הייתי פה,” אמרה בהתרגשות.

ד”ר גבריאל שדה חייך חיוך נבוך, והקהל הריע.

לאחר מכן סיפר ד”ר גבריאל שדה על הפגישה שלו עם הבאבא רג’נדרה. הוא דאג כל העת לציין שהכול בזכות באבא רג’נדרה. לבסוף הורה לכולם לעמוד ולמחוא כפיים לבאבא, שכולנו פה בזכותו וכל ההצלחות שלנו הן בזכותו.

אנשים מחאו כפיים בהתרגשות שיא.

לאחר הטקס הססגוני קרא ד”ר שדה ללהקת הבית של ניו דהרמה לעלות לבמה. לבמה עלו ארבעה נגנים וזמרת. הם החלו לשיר שירים קופצניים, כמו “We are family”, וכולם קמו מהכיסאות והחלו לרקוד במקום. זה היה משחרר. הרגשתי שזה בדיוק מה שהייתי צריכה. להשתחרר עם מוזיקה טובה. תודה, נמרוד, הודיתי לו בליבי.

עוד שיר קופצני, ועוד שיר קופצני, והקהל היה באקסטזה. כולם שרו וקפצו במקום והיו שמחים. וגם אני בהם, רקדתי והשתוללתי במקום. הרגשתי שאני פורקת מעליי את כל מה שצברתי בשבועות האחרונים.

לאחר כמה שירים סיימה הלהקה והנגנים והזמרת הודו לכולם. לחשושי אכזבה נשמעו בקהל מהולים בסיפוק.

הכרוז נשמע שוב, “גבירותיי ורבותיי, קבלו את יו”ר ניו דהרמה העולמי, ד”ר סטיב פרקר”.

לבמה עלה בחור צעיר. צעיר הרבה יותר מד”ר שדה. הוא עלה בניתור קל כמרחף בקלילות. “היי, ערב טוב,” הכריז באנגלית. כולם שתקו והקשיבו לדבריו.

ראשית, התחיל גם הוא בתודות, ולא פסח על תודה ענקית שוב לבאבא רג’נדרה. הוא תיאר כמה הוא שמח ונרגש להיות פה. זו כבר הפעם השלישית השנה שהוא מבקר בישראל. התלוצץ שמגיעה לו גלידה. כולם צחקו, מבחינתם מדובר פה בבדחן הכי גדול בכל הזמנים. הוא סיפר על הצלחות ניו דהרמה בעוד מדינות, כמו אנגליה, צרפת, גרמניה, איטליה, אוסטליה, יפן ומרוקו, וכולם הריעו בהערצה.

אחרי שכולם נרגעו אמר ברצינות, “טוב, עכשיו אני רוצה לספר לכם סיפור. כפי שאתם יודעים, אלוהים גירש את אדם וחווה מגן עדן. באבא רג’נדרה אומר שאלוהים לא תכנן לגרש את בני האדם לנצח. הכוונה הייתה להראות לאדם כמה רשע יכול להיות בעולם, כדי שהאדם יחזור לביתו בגן עדן. אבל הנחש המשיך לפתות את האדם שוב ושוב. וישלה הנחשה הייתה בתו. היא ירקה רעל בכל העולם. הרעל החל לחלחל בכל דבר: בלב, במחשבה, בתבונה. בכול. האדם שכח שיש גן עדן. במקום לחשוב איך לחזור לשם, הוא המשיך להשתכשך ברעל של וישלה, והורעל מהיסוד. במשך שנים רבות אף אחד לא הצליח לחזור לגן עדן. היו כאלה שדמיינו שאחרי המוות מגיעים לשם, והיו כאלה שהביאו תיאוריות שונות ומגוחכות לגבי כל מיני צדיקים שנמצאים בגן עדן, אבל בשביל להגיע לשם צריך קודם להתנקות מהרעל של וישלה.”

שקט שרר בקהל. ד”ר סטיב פרקר נשם נשימה ארוכה ואמר, “מכירים את זה שאתם קמים בבוקר על צד שמאל?” גיחוכי הסכמה נשמעו בקהל. “מכירים את זה שנראה לכם שהכול לא הולך לכם?” הוא המשיך והמשיך עם אין־ספור דוגמאות, ואני חשבתי כמה רעל של וישלה שתיתי כל חיי.

“צריך לנקות את עצמנו מהרעל של וישלה!” חזר סטיב. “אנחנו, בני ניו דהרמה, לקחנו על עצמנו לבצע משימה זו. ולאחר שנצליח, נרתום את כל העולם להתנקות וכולנו נגיע לגן עדן. חברים, זה צו השעה. אין לנו הרבה זמן. בשנת 2100 זוהי השנה שחלליות ינחתו פה, ורק מי שיהיה נקי יוכל להגיע לגן עדן”.

מה?

מה שמעתי עכשיו? חלליות? שפשפתי את עיניי. מה קורה פה? מה הוא סיפר עכשיו? היה פה ערב מדהים עם אנרגיות ושמחה. מה הוא עכשיו הורס פה את הכול?

החלק המרגיע שבי אמר לי, רגע, נמרוד הזהיר אותי. בואי בראש פתוח. הוא חזר על זה מספר פעמים. ותדעי שלא משנה מה את שומעת, את לא מכירה את התחום אז יכול להיות שיצאו דברים מהקשרם.

אוקיי, יכול להיות שפספסתי משהו? יכול להיות שזוהי מטפורה של משהו? ייתכן שלא הבנתי אותו נכון? הנאום היה באנגלית. האנגלית שלי לא רעה, אבל היו כמה מילים שלא הבנתי לגמרי.

בסיום ההרצאה ההזויה שוב נעמדו כולם ומחאו כפיים בהתרגשות. נראה היה שכולם מסכימים עם מה שהוא אומר. הסתכלתי סביבי. כל האנשים כאן לא נראו מטורללים. כולם נראו אנשים נורמטיביים, בעלי מקצועות ותחומי עיסוק שונים ומגוונים. אף אחד לא הופתע ממה שסטיב אמר, עושה רושם שדבריו היו ידועים ומובנים. הם כל כך שמחו מההרצאה ובאו על סיפוקם. גם בני משפחת הורוביץ מחאו כפיים בהסכמה, ונראה שלא היו מודאגים כלל מן הנאמר. בני משפחת הורוביץ היו אנשים רהוטים וחכמים. אפילו נמרוד המגושם נראה בחור נעים וחכם. האם נמרוד הבחור החמוד והחייכן מאמין בחלליות?

לא, החלטתי. בטוח שלא הבנתי נכון את ההרצאה.

 

לאחר שכולם יצאו מהאולם לכיוון אולם ההתכנסות, המשיכו באי הכנס לפטפט אלו עם אלו. הבנות ששהו ליד הדוכן בכניסה המשיכו לחלק פליירים ולנסות לרשום אנשים לסדנה. אליי הן רק חייכו חיוך נבוך ולא אמרו לי דבר. הן ידעו שאני זרה פה, ולא שייכת לקבוצה. איך קראו להם? ניו דהרמה?

פתאום ניגש אליהן בחור גבוה, בעל מראה נעים. הוא חייך חיוך נבוך והן הגישו לו את הטפסים. הוא היסס לרגע ואז התחיל למלא אותם במהירות. הוא חתם חתימה מהירה, הניח את העט ונשם נשימה עמוקה. “זהו. נקווה לטוב,” אמר כממלא כרטיס מזל ומקווה לזכות.

“בהצלחה,” לא התאפקתי ואמרתי. הוא הביט בי וחייך חיוך של מלאך.

“תודה רבה,” אמר וחמק מן החדר. ואני חשבתי שהוא הבחור הכי חתיך ויפה שיש כרגע באולם ובכלל. בן כמה הוא? איך קוראים לו? מה הוא עושה פה? מה הוא חושב על החלליות?

בסיום הערב נמרוד קרא לי. הוא ואביו התקבצו יחד עם סטיב הנואם, עם הסיפור המוזר. “תכיר,” אמר לו הורוביץ, “זוהי מאיה. היא אורחת.”

“נעים מאוד, מאיה, נהנית מההרצאה?” שאל סטיב.

“כן,” אמרתי, “אבל יש לי שאלה. “אמממ...” ניסיתי לנסח את השאלה, אך לא ידעתי איך. מה לשאול? החלליות באמת יבואו? אתה מאמין לסיפור? איך שואלים דבר כזה מבלי לפגוע ולקבל תשובה מספקת? במקום זה מלמלתי, “כל מה שסיפרת בהרצאה, הוא אמיתי?” השתדלתי להשתמש באנגלית הטובה ביותר שלי.

סטיב חייך חיוך ענוג והסביר, “כמו שאת בטח זוכרת, פתחתי את ההרצאה במילים: ‘אני רוצה לספר לכם סיפור’, אז בסך הכול סיפרתי סיפור”.

סטיב נעלם כדי לדבר עם מכרים נוספים. נרגעתי. יש כאן כנראה דברים שאני לא ממש מכירה. גם נדחפת לכנס לא שלי, וגם מתלוננת שזה לא היה ברור לה.

חצופה שכמותי.

בשיא האופוריה, לאחר הרגשת הריחוף שאפפה אותי כל הערב, גיליתי שלוש שיחות שלא נענו מתמי ונחתִּי באחת למציאות האמיתית שאני נוכחת בה. היא שוב בטח מנסה לעורר בי רגשות אשמה שלא הגעתי להורים בשבת. התעלמתי. תמי לא תהרוס לי את החגיגה. חוץ מזה, השעה ממש מאוחרת ותמי ממילא כבר הלכה לישון.

הערב הסתיים בסיפוק, אבל עם הרבה סימני שאלה. אבל היי, הגעתי הביתה קרוב לחצות והזמן עבר לו מהר כל כך. והינה, בעוד כמה שעות יתחיל לו שבוע חדש.