אוופבופ-אלובופ אלופבאם-בום

שורשים

הפופ המודרני החל באמצע שנות החמישים כרוק אנד רול, שבבסיסו היה תערובת של שתי מסורות – האחת, של השחורים שניגנו הבלוז, והשנייה, השירה הסנטימנטלית הרומנטית הלבנה. קצב שחור ורגש לבן.

החידוש היה באגרסיה, במיניות, ברעש כפשוטו, שרובו נבע מהקצב. זה היה רעש גדול וחזק יותר מכל קצב שלפניו, פשוט כיוון שעבר הגברה חשמלית. לרוב, זה הסתכם בצווחת הגיטרות החשמליות. כמובן, גיטרות חשמליות לכשעצמן לא היו חדשות– הן היו כבר שנים בג'אז וברית‘ם אנד בלוז (R&B) ואפילו כיכבו בכמה להיטים לבנים – כאן המקום להזכיר את להיטיו של לס פול – אבל החשמליות עדיין לא שימשו כמסד, כבסיס לכל המוסיקה. הן היו גולמיות, כוחניות, רועשות עד אין-קץ. הן הגיעו כמו מפלצות מעידן החלל, ומיד מחקו את כל הנימוס שהיה שם קודם.

לפני ימי הפופ, משנות השלושים ואילך, מוסיקת הריקודים נתקעה בעידן האולמות הגדולים – עידן הזהב של הביג בנדס, עידן התזמורות הגדולות. היה זה עידן שבו הכול היה רך, חמים, סנטימנטלי, הכול עוד היה בכאילו.

זהו אחד החוקים הקלישאתיים של עולם הבידור: רמת הבידור יורדת בזמנים קשים. ואחרי המיתון של שנות השלושים והמלחמה וכל מה שבא אחריה, הזמנים אכן היו קשים. אנשים שהחיים התאכזרו אליהם, רצו לאחוז זה בזה בחשכת אולמות הריקודים, כדי לקבל חיבוק ולהרגיש יותר בטוחים, לזכות למפלט ממציאות בלתי נסבלת.

במצב עניינים כזה עולם הבידור משגשג בזכות שירים דביקים על אור ירח, אבק כוכבים, ורדים ושושנים ולבבות מדממים, שהופקו מתוך אחריות ציבורית ובכמויות תעשייתיות. הביג בנדס נערכו במקומותיהם ברצינות ובאופן פורמאלי, בחליפות פינגווינים, הזמרים המתבכיינים החליקו את שערם לאחור בגריז, חטיבות ההרמוניה עשו או-ווא, או-ווא ברקע וכולם רקדו. זה היה חמים, דביק ומחבק כמו שמיכה. לפעמים, באולמות הריקוד נלכדה לרגע איזו חוצפה מוזרה, איזו תמימות, אווירה הדומה קצת לסרט של פרד אסטר. אבל כשזה היה רע, שזה מה שהיה כמעט תמיד, זה היה רק מעיק.

הכי נורא היה שהכול נמרח במשך זמן רב כל כך, ללא שינוי. רוב עידני הריקודים נמשכים מספר שנים, עשור לכל היותר, אבל המלחמה הקפיאה את הכול באותו מצב, העניקה לביג בנדס חיים שניים, ובראשית שנות החמישים הסצנה קפאה במקומה.

כל הזמן הזה, תעשיית המוסיקה הייתה בשליטת אנשי עסקים בגיל העמידה, חסרי עניין בכל סוג של שינוי. הם עשו כסף גם ככה, והם לא עשו שום מאמץ למצוא משהו חדש. הם היו משנים כמה פרטים שוליים, או חולמים על איזה גימיק חדשני ומשאירים את זה ככה. והסיבה היחידה שזה הצליח הייתה שאף אחד לא הציע חלופה. לרוב, עסקי הבידור שרדו מכוח ההרגל.

באותה תקופה לא היה קיים דבר שנקרא מוסיקה של בני נעורים, לא היה דבר שצעירים יכולים להזדהות אתו. המבנה העסקי של התחום היה כזה שזמרים, עד שהגיעו להצלחה, היו לרוב כבר עמוק בשנות השלושים שלהם. והיו חידושים מזדמנים, קומדיות חמודות, אבל באופן בסיסי, בני העשרה נאלצו להסתפק בשירים שגם הוריהם אהבו.

היחיד שהיה בו משהו יוצא דופן היה פרנק סינטרה. בתחילת שנות הארבעים, כשהוא התחיל, היה סינטרה עוד באמצע שנות העשרים לחייו, צעירון במונחי זמנו, והוא היה הראשון שהרטיט לבבות.

הוא לא היה ממש אליל נוער – הוא היה זמר בלדות קונבנציונאלי, ומאחוריו הוצבה תזמורת ביג בנד רגילה והוא שר את אותם השירים כמו כולם. אבל הוא היה גם יפה, היו לו עיניים מלאות רגש, וכמעט כל המעריצים שלו היו ממין נקבה. הן היו כרוכות אחריו, עשו מהומות בשבילו, ואפילו צרחו בעקבותיו, וזה היה משהו חדש. כמובן, כוכבי קולנוע תמיד קיבלו יחס כזה. סינטרה היה פשוט הזמר הראשון שהצטרף אליהם.

אבל כאבטיפוס של זמר הפופ, ג'וני ריי (Johnny Ray) היה הרבה יותר קרוב למטרה. הכוכב הנאנח, דמעת מיליון הדולר. אם אלביס פרסלי היה משיח הפופ הגדול, ריי שיחק את יוחנן המטביל. הוא נולד באורגון ב- 1927, ובגיל עשר העיפו אותו גבוה עם שמיכה, הוא נחת על הראש, ומאז שמיעתו נפגעה. לדבריו הוא גם הפך מילד מאושר ומשולב בסביבתו למופנם במשרה מלאה, בודד ועצוב. כאשר הפך לזמר, תסביכי הילדות הפכו לסמל מסחרי. הגימיק שלו היה כזה: כאשר היה מתקרב לשיא שלו על הבמה, הוא היה מתמוטט בהתייפחות חסרת-ישע. זה לא קרה רק פעם או פעמיים, אלא בכל פעם שהוא הופיע. זה היה טקס קבוע.

1952 הייתה שנת הפריצה שלו והתקליט שעשה את העבודה הציג שני שירים שדי סיכמו אותו: בצדו האחד היה השיר הענן הלבן הקטן שבכה ובצדו השני היה סתם לבכות. ג'וני היה מחולל מהומות אמיתי – קרעו מעליו את הבגדים, פרעו לו את השיער והמשטרה הייתה צריכה לחלץ אותו ממעריצים. הוא שר את אותו זבל כמו כולם, אבל הוא התנדנד, נאבק לנשום אוויר והתעוות, ופלט על הבמה כמויות אינטנסיביות של אגרסיה, שאיש לא הפיק לפניו.

ג'וני ריי עצמו הצליח לשפר את רווחיו לכדי 4,000 דולר בשבוע ומכר תקליטים במיליונים. וכל הזמן הזה הוא לא עשה כלום מלבד לבכות. "אין לי כישרון, אני שר שטוח כמו שולחן", אמר.

"אני מעין כלב ספניאל אנושי. אנשים באים לראות איך אני. אני גורם להם להרגיש. אני מתיש אותם, אני הורס אותם". הוא לא העריך את עצמו כראוי. הוא לא ידע לשיר, זה נכון, אבל הוא הפיק יותר אינטנסיביות מכל מבצע שראיתי בחיי, למעט ג'ודי גרלנד, ואי-אפשר היה לא להזדהות אתו.

הוא היה רזה מאוד וכאשר הוא זז, הגפיים שלו קפצו הצידה בגמלוניות של בובה. הוא היה מתחיל לאט, בזיוף, כמעט מגוחך, מייבב כחובבן, רזה וגבוה על הבמה כמו איזה חסילון קודח. וממש אז, ממש כשכבר ביטלת אותו, הוא היה מטיל עצמו לתוך איזו בלדה מעונה ולפתע הכול היה מתעורר לחיים.

הוא האמין בעצמו באדיקות, נחנק על הבמה מצער על מר גורלו, נאבק לשאוף אוויר, מתנודד, מכה באגרופיו על החזה, מתפתל, נופל קדימה על ברכיו ולבסוף פורץ בדמעות. הוא היה משתנק, רועד, חצי חונק את עצמו. הוא היה מבצע כל טריק נואל שאפשר להעלות על הדעת, והוא היה מגוחך, מביך, כואב, אבל הכול בכל-זאת עבד כיוון שעמוק בפנים הוא באמת סבל, הוא בער, זה היה טראומטי לצפות בו. הוא היה נשפך לפניך ואתה היית קופא, מזיע, פוגע בעצמך. היית מבקש להביט הצידה ולא יכול.

רזה ועדין, דק וחירש וחולני, המעריצות שלו היו מתעוותות בהתקפי היסטריה אימהית והיו כמעט הורגות אותו. זו הייתה הפגנת אמפתיה אורגזמטית שקודם לכן פשוט לא התרחשה מעולם בפופ. לא המוסיקה, האווירה.

באופן אירוני, הוא שעזר לסלול את הדרך עבור הפופ, היה זה שנהרס ממנו. ברגע שהרוק הגיע, הוא נשמע מיושן ומלודרמטי במידה שלא הותירה לו תקווה. עד-מהרה הפסיק להנפיק להיטים. הוא המשיך להופיע אבל קמל בהדרגה. ועד היום הוא ממשיך בשלו וכאשר הוא מדליק את המנוע, הוא רושף ומיוסר כמו תמיד.

כל זמן שבלדות אור ירח שלטו בשוק הלבן, המוסיקה השחורה נשלטה כמו תמיד על ידי הבלוז. הבלוז הכפרי הישן, גס ומחוספס ולפעמים אמוציונאלי ופרוע, הלך והתחלף בבלוז עירוני, בגיטרות חשמליות וסקסופונים. החל משנות הארבעים ודרך שנות החמישים, התנועה הייתה לכיוון יותר רעש, יותר התרגשות. הקצב נכנס, הלהט דעך, ואיפשהו לאורך הדרך, הסגנון החדש החל להיקרא רית‘ם אנד בלוז, R&B.

הלכה למעשה, הבלוז היה כרוך בלהקה קטנה, חמישה או שישה נגנים, אולי יותר, שמפיקים רצף של 12 תיבות. הסגנונות היו מגוונים כמובן, אבל באופן כללי המגמה הייתה לכיוון הבלוז הקופצני, משוחרר גפיים, מנוגן על ידי אנשים כמו לואי ג'ורדן (Louis Jordan), לויד פרייס (Lloyd Price), וינוני "מר בלוז" האריס (Wynonie Harris) ופטס דומינו (Fats Domino).

זו הייתה מוסיקה כיפית, רקידה וחסרת יומרות, ובהשוואה לדביקות של המוסיקה הלבנה באותה תקופה, היא הייתה כמו חלון פתוח שאיוורר את הריחות הרעים. ובמיוחד היא הייתה גלויה וישירה בקשר לסקס, ולא השתמשה בדימויים עבשים על לבבות ושושנים. רוב הזמן היא שפעה זימה באופן גלוי – תעבדי אתי אנני של האנק בלארד (Hank Ballard), איש השישים דקות של בילי וארד (Billy Ward), וביבי תני לי לדפוק לך ת'קופסה של הבנגרס (The Bangers) איפיינו את המגמה. כולם היו להיטים גדולים במצעדי ה-R&B וכצפוי, כולם נאסרו להשמעה בתחנות הלבנות.

ובכל זאת, ה-R&B החל להסתנן ולעבור לצעירים הלבנים והם אהבו אותו. בשנת1951, די.ג'יי. בשם אלן פרד השיק סדרה של הופעות בארינה של קליבלנד ומיד משך קהלים גדולים פי שלושה מקיבולת המקום. בהופעות האלה הופיעו אמנים שחורים אבל הם נועדו באופן בלעדי לקהל לבנים, וכדי למנוע את מה שכונה "הסטיגמה הישנה של המגדר הישן" פרד השיל את הכינוי R&B והמציא את הביטוי רוק אנד רול במקומו. אך עד אמצע שנות החמישים, תחנות רדיו לבנות המשיכו לחסום את ה-R&B והשמות הגדולים היו עדיין דוריס דיי, פרי קומו ופרנקי ליין.

להיטים גדולים היו עוברים סירוס מיוחד בביצוע שיועד לשוק הלבן – פאט בון עשה את איינט דאט א שיים של פאטס דומינו, ודורוטי קולינס רצחה את סבן דייז של קלייד מקפת'רס, ואפילו עושי להיטים ששווים מיליונים כדוגמת ג'ו טרנר (Jo Turner), רות בראון (Ruth Brown) ובו דידלי (Bo Diddley) לא הגיעו מעולם למצעדי הפופ.

מלבד הפופ וה-R&B היה בדרום גם שוק גדול של קאונטרי וווסטרן (Country and Western), מוסיקת רכיבה ששרים דרך האף. באנגליה זו נחשבה מוזיקת קאובויז והיא לא מכרה הרבה. אבל בארה"ב, אנשים כמו האנק וויליאמס, סלים ויטמן, אדי ארנולד ונטסיי ארני פורד נמנו עם הכוכבים הגדולים ביותר.

לכל אחד מהסגנונות המוסיקליים האלה – קאונטרי, R&B והזרם המרכזי, היה מצעד להיטים משלו. לפעמים הם היו מתערבבים כמובן. טווידל די של לה-וורן בייקר (LaVern Baker) היה להיט גם במצעד הפופ וגם בשוק ה- R&B – אבל לרוב הם צעדו בנפרד, כך שזה כלל לא מפתיע שכוכב כדוגמת אדי ארנולד (Eddy Arnold) מכר 50 מיליון תקליטים ויחד עם זה לא היה לו זכר במצעד הלאומי.

אז אלה היו המרכיבים המוסיקליים שעשו את הפופ – מסורת הבלדה הלבנה, האקסביציוניזם שאותו הציג לראשונה ג'וני ריי, הרגשנות המוגזמת של הקאונטרי ווסטרן והקצב שהולך ישר לבטן של הרית‘ם אנד בלוז. כולם יחד יצרו טירוף רבתי, אבל מה שעשה את הרוק אנד רול ליותר משיגעון, מה שהפך למהפכה חברתית קטנה, לא היה קשור בשום צורה למוסיקה.

פשוט כעת, בתקופה של תעסוקה מלאה, לנוער היה כסף לבזבז. אם הם היו לבנים והם באו מכל מקום מלבד שכונות המצוקה הקשות ביותר, הם לא היו רעבים ללחם. סביר יותר להניח שהם יכלו להשיג לעצמם עבודה טובה ולהרוויח כסף. והיה להם אפילו זמן פנוי לבזבז אותו.

ואפילו יותר חשוב מכל הנתונים הכלכליים היה השינוי באווירה. במשך 30 שנה, באמריקה ובבריטניה, רוב הנוער ממעמד הפועלים סיים בית ספר ויצא לחיים עם תחושה מובנית של תבוסה. גורלם ייעד להם עבודה חסרת תקווה שתוביל אותם למבוי-סתום. יתכן שישוגרו לנצח במלחמות, יתכן שייגמרו בתור לדמי אבטלה. בכל מקרה, העתיד לא צפן להם הרבה כיף. בהשוואה לזה, שנות החמישים הביאו שפע משכר. כמובן, תמיד היה סיכוי שכולם יתפוצצו לחלקיקים מאיזו פצצת אטום, אבל זה היה רעיון מופשט מדי מכדי להפחיד באמת. אך לפחות עכשיו לא היה מיתון, לא היו הפצצות או מכסות מזון. השאלה כבר לא הייתה רק איך נשארים מעל המים, כעת לנוער הייתה הזדמנות להשפיע.

אבל המסיבה התקלקלה כי הם חיפשו על מה לבזבז את הכסף החדש שלהם, אבל לא מצאו כלום. לא הייתה להם מוסיקה משלהם, לא בגדים או מועדונים, לא הייתה זהות שבטית. הם נאלצו להתחלק עם המבוגרים בכל.

זה היה קשה. אחרי כל השנים האלה הנוער הגיע סוף סוף לארץ המובטחת והם גילו שדה טרשים. מטבע הדברים, זה היה מתסכל. היה להם את כל הכסף הזה ולא היה להם מה לעשות בו והם נותרו ותאוותם בידם.

כמו תמיד, רגע המרד המקסימאלי מגיע בדיוק כשהעניינים משתפרים, כשהשחרור הראשון מתחיל. כאשר לנוער לא היה כלום, הם איכשהו השלימו עם זה. עכשיו, כשהחיים היו קלים יותר, הם התחילו לעשות מהומות.

עבריינות הנוער הפכה לצעקה האחרונה. הטדי בויז התבלטו עם תלבושת תקופתית אדוורדיאנית, ג'ינס צינורי הדוק, נעלי שפיץ ומעילי שלושת רבעי, והשיער שלהם היה כבד מגריז. הם לא דמו לשום תנועה בעשורים שקדמו להם. הם היו כה רבים וכל כך חסרי מטרה – הם נדדו בחבורות גדולות, התקוטטו ושברו כל מה שזז. מעט אחר כך הם הוסיפו מעילי עור שחורים ורכבו על אופנועים. עיסוקם היחיד היה לשבור - חלונות ומנעולים ועצמות. לא היה משהו אחר לעשות, ובכל שנות החמישים הטדי בויז שלטו והם היו האקשן היחיד בסביבה. אם לא רצית להצטרף אליהם, היית צריך לשבת בבית ולעשות קולות של צמח.

היה עוד משהו: אנשי עסקים לא ראו קודם לכן בבני נוער יחידות כלכליות עצמאיות. כאלה שיש להם צרכים וטעמים נפרדים משאר הקהילה. כעת האפשרות הזאת נגלתה לעיניהם כמו חזון נבואי והם נכנסו לפעולה מהר, ובטירוף.

כצפוי, ילדים קנו כמעט כל מה שהעמידו לפניהם – אופנועים, ג'ינס, שמני שיער, צמות, מילקשייקים – והכי הרבה: מוסיקה. היית צריך רק לשים על המוצר תווית של "מיועד לנוער" והם היו מוכרחים לקנות את זה. במוסיקה, הבעיה היחידה הייתה שבחברות התקליטים לא היה להם מושג מה בני נוער באמת רוצים. הדבר היחיד שהם יכלו לעשות זה לשחרר רעש בטונות ולראות מה תופס. בשיטה הזאת נדרש רק זמן עד שהם יגיעו לזהב.

זו הייתה חשיבה נכונה. באפריל 1954, זמר קאונטרי אנד ווסטרן מזדקן בשם ביל היילי (Bill Haley) הקליט תקליט שנקרא רוק מסביב לשעון. בשנת 1955 הוא היה להיט באמריקה ואחר כך היה להיט בבריטניה ואחר כך ברחבי העולם. והוא פשוט המשיך להימכר, לא רצה להפסיק. הוא נשאר במצעדים שנה שלמה.

עד שסיים, הוא מכר 15 מיליון עותקים. הוא גם התחיל את הפופ.