מצפן

אנחנו שני מעשני אופיום כל אחד אפוף בענן משלו, בלי לראות שום דבר בחוץ, לבדנו, בלי להבין את עצמנו כלל אנחנו מעשנים, פנינו בראי מעוּנות, אנחנו תמונה קפואה שהזמן משווה לה אשליה של תנועה, גביש שלג מחליק על גוש כפור שאיש אינו קולט את מורכבות הסתעפויותיו, אני טיפת מים מעובה על שמשת הסלון שלי, אגל נוזלי שמתגלגל ואינו יודע את האד שיצר אותו או את האטומים שהוא עדיין מורכב מהם אך בקרוב ישמשו פרודות אחרות, גופים אחרים, את העננים הכבדים בשמי וינה הערב: מי יודע לתוך איזה צווארון יגלשו המים האלה, כנגד עורו של מי, על איזו מדרכה, לעבר איזה נהר, והפנים העמומות על הזגוגית הן שלי רק לרגע קצר, אחת ממיליוני התצורות האפשריות של האשליה — והנה מר גרובר מטייל עם הכלב שלו למרות הגשם הדק, במעיל הגשם הנצחי שלו וכובע ירוק לראשו; הוא מנסה לחמוק מפני המים הניתזים מהמכוניות בדילוגים קטנים מגוחכים לעומק המדרכה: הכלבלב סבור שהוא רוצה לשחק, קופץ על אדונו ונהדף בחוזקה ברגע שהוא מניח את כפו הבוצית על מעילו של מר גרובר שבסופו של דבר מתקרב אל שפת הכביש כדי לחצות, פנסי הרחוב מאריכים את צלליתו, שלולית שחורה בין יַמי הצללים של העצים הגדולים, שאורות הרכב החולף בפּוֹרצֵלַנגָאסֶה משסעים אותם, והֵר גרובר מהסס כנראה לחדור לאפילת האַלזֶרגְרוּנְד, כפי שאני מהסס לחדול מהתבוננותי בטיפות המים, במדחום ובתנועת החשמליות היורדות לעבר תחנת שוֹטֶנטוֹר.

הקיום הוא בבואה מכאיבה, חלום של מכור לאופיום, שיר של רוּמי מושר בפי שָהְראם נאזֵרִי, האוֹסטינָטו של הזארְבּ מרעיד קלות את הזגוגית תחת אצבעותי כמו עור מתוח על תוף, כדאי שאמשיך לקרוא במקום לצפות במר גרובר הנעלם תחת הגשם היורד, במקום להטות אוזן למליסמות המסולסלות של הזמר האיראני, שעוצמתו וגוֹן קולו עשויים לבייש טנורים רבים אצלנו. כדאי שאעצור את התקליט, איני יכול להתרכז; כבר קראתי את התדפיס הזה עשר פעמים ועדיין איני מבין את כוונתו הנסתרת, עשרים עמודים, עשרים עמודים נוראים, מקפיאים, שהגיעו לידי דווקא היום, לאחר שרופא רחום נקב אולי בשם מחלתי, הכריז רשמית על גופי כחולה, כמעט מתוך הקלה על כך שהצליח להדביק אבחון — נשיקה קטלנית — לתסמינים שלי, אבחון שטעון אישור, אם כי יש להתחיל טיפול, כך אמר, ולעקוב אחר ההתפתחות, התפתחות, זהו, זה המצב, להתבונן בטיפת מים בעודה מתקדמת לעבר היעלמותה בטרם תיטמע בסדר הגדול של הדברים.

אין אקראיות, כל הדברים קשורים, הייתה שרה אומרת, למה דווקא היום אני מקבל בדואר את המאמר הזה, תדפיס מהסוג הישן, צרור ניירות מחוברים בסיכות, במקום קובץ פי־די־אף מלוּוה במסר המאחל "קבלה נעימה", מייל שיכול היה לכלול חדשות כלשהן, להסביר היכן היא נמצאת, מהי סָראוואק זו שממנה היא כותבת, שלפי האטלס שלי היא אחת ממדינות מלזיה ונמצאת בחלקו הצפון־מערבי של האי בורנאו, מרחק שני צעדים מברוניי והסולטן העשיר שלה, שני צעדים גם מהגמֶלאנים של דביסי ושל בריטן, כך נדמה לי — אבל תוכן המאמר שונה למדי; אין בו מוזיקה, למעט אולי קינה ארוכה; עשרים דפים דחוסים שהופיעו בגליון ספטמבר של Representations, כתב העת הנאה של אוניברסיטת קליפורניה שבו פרסמה לא אחת. המאמר נושא הקדשה קצרה על העטיפה, "לפרנץ היקר לי מאוד, מחבקת אותך חזק, שרה" והוא נשלח ב-17 בנובמבר, כלומר לפני שבועיים — עדיין נדרשים שבועיים לדבר דואר לעשות את הדרך ממלזיה לאוסטריה, אולי היא התקמצנה על הבולים, הרי יכלה לצרף גם גלוית דואר, מה פירוש הדבר, עברתי על כל עקבותיה המצויים בדירתי, מאמריה, שני ספרים, כמה תצלומים, ואפילו גרסה של עבודת הדוקטור שלה, מודפסת וכרוכה בחיקוי עור אדום, שני כרכים עבי כרס, שלושה קילו כל אחד:

"בחיים יש פצעים שכמו הצרעת מכרסמים את הנשמה בבדידותה," כותב האיראני סאדק הֵדאיָת בפתיחת הרומן הינשוף העיוור: האיש הקטן הזה עם המשקפיים העגולים היטיב לדעת זאת יותר מכל אדם אחר. אחד הפצעים האלה הוא שהביא אותו לפתוח את הגז בדירתו שברחוב שַמפּיוֹנֶה בפריז, בערב אחד של בדידות גדולה, ערב אפריל, רחוק מאוד מאיראן, רחוק מאוד, כשמארחים לו לחברה רק כמה משירי עומר ח'יאם ובקבוק קוניאק קודר, אולי, או מנת אופיום, ואולי לא כלום, מאום פרט לטקסטים שנותרו עדיין ברשותו ושנשא איתו אל הריק הגדול של הגז.

לא ידוע אם השאיר מכתב, או סימן כלשהו מלבד הינשוף העיוור, שכתיבתו הסתיימה זה כבר, העתיד לקנות לו שנתיים לאחר מותו את הערצתם של אנשי רוח צרפתים שלא קראו מעולם דבר שמוצאו מאיראן: המו"ל ז'וֹזֶה קוֹרטִי עתיד לפרסם את הינשוף העיוור זמן קצר לאחר חוף הסירְטים; ז'וליין גראק כבר יזכה להצלחה בשעה שהגז ברחוב שמפיונֶה יפעל את פעולתו, בשנת 1951, ויאמר שספרו, חוף הסירטים, הוא הרומן של כל "הריקבונות הנאצלים", כמו אלה שזה עתה כרסמו עד תום את הֵדאיָת באדי היין והגז. אנדרה בְּרֵטוֹן יתייצב לצד שני האנשים וספריהם, מאוחר מכדי להציל את הֵדאיָת מפצעיו, לוּ אפשר היה להצילו, אלמלא היה החולי בלי שום ספק חשוך מרפא.

האיש הקטן בעל המשקפיים העגולים העבים ניהל, בגלות וגם באיראן, חיים שקטים ופרטיים, דיבר בקול נמוך. האירוניה והעצבות הממאירה שלו עוררו גינוי כלפיו, אלא אם כן נבע הדבר מאהדתו למטורפים ולשיכורים, ושמא מהתפעלותו מספרים מסוימים וממשוררים מסוימים; אולי גינו אותו משום שניסה קצת אופיום וקוקאין, בה בשעה שלעג למסוממים; משום ששתה לבדו, או מפני שלא היו לו עוד שום ציפיות מאלוהים, גם לא בערבים של בדידות גדולה, כשהגז מפתה; אולי משום שהיה אומלל, או שהאמין לא בלי היגיון בחשיבות כתביו, או מפני שלא האמין בכך — כל אלה דברים שמטרידים.

מכל מקום ברחוב שמפיונֶה אין שום לוחית שמציינת את שהותו, גם לא את עזיבתו; באיראן הוא אינו מונצח בשום אנדרטה, למרות כובד המשקל ההיסטורי שקבע את מרכזיותו, למרות כובד המשקל של מותו שעדיין מעיק על בני ארצו. יצירתו חיה היום בטהראן כפי שהוא מת, בדלות ובמחתרת, על דוכני שוק הפשפשים, או במהדורות מקוצצות, שנגזמה מהן כל התייחסות שעלולה לדחוף את הקורא לזרועות הסמים או ההתאבדות, כדי לגונן על הנוער האיראני, המוכה במחלות הייאוש האלה, ההתאבדות והסמים, ולכן מסתער על ספריו של הֵדאיָת בהתלהבות, כשהוא מצליח למצוא אותם, וכך כשהוא נערץ ואינו נקרא כראוי, הוא מצטרף אל השמות הגדולים הסובבים אותו בפֶּר־לָשֵז, שתי פסיעות מפרוּסט, מסתפק במועט בחיי הנצח כשם שהיה בחיים עלי אדמות, סמוי מעין באותה מידה, בלי פרחים ראוותניים או המוני מבקרים, מאז אותו יום באפריל 1951 שבו בחר בגז וברחוב שמפיונֶה לשים קץ לכל, אכול בצרעת הנשמה הרודנית וחשוכת המרפא. "איש אינו מחליט להתאבד; ההתאבדות מצויה באנשים מסוימים, היא חלק מטבעם" — הֵדאיָת כותב מילים אלה בשלהי שנות העשרים. הוא כותב אותן לפני שקרא ותרגם את קפקא, לפני שכתב על ח'יאם. יצירתו נפתחת בסוף. הקובץ הראשון שלו פותח ב"קבור בעודו בחיים, זֶנדֶה בֶּה גוּר," התאבדות וחורבן, ומתאר בבירור את מחשבותיו, כך לדעתי, של האיש ברגע שהוא מפקיר את עצמו לגז כעבור עשרים שנה, מניח לעצמו להתנמנם בנחת לאחר שדאג להשמיד את ניירותיו ואת רשימותיו במטבח הזעיר המוצף בניחוח הבלתי נסבל של האביב הממשמש ובא. הוא השמיד את כתבי היד שלו, אולי היה אמיץ יותר מקפקא, אולי משום שלא היה לו איזה מקס בְּרוֹד לידו, אולי משום שלא בטח באיש, או שהיה משוכנע שבאה העת להיעלם. ואם קפקא מסתלק כשהוא משתעל, מתקן עד הרגע האחרון את הטקסטים שהוא מבקש לשרוף, הֵדאיָת הולך לו בגסיסה איטית של שינה כבדה, לאחר שכבר כתב את מותו עשרים שנה קודם לכן, וכל חייו חרושים פצעים וחבורות של אותה צרעת שאכלה בו בבדידותו, שהייתה קשורה מן הסתם לאיראן, למזרח, לאירופה ולמערב, כשם שבפראג קפקא היה בעת ובעונה אחת גרמני, יהודי וצ'כי ואף לא אחד מכל אלה, אבוד יותר מכולם או חופשי יותר מכולם. להֵדאיָת היה אחד מאותם פצעי עצמיות שגורמים לך להיטלטל באי־יציבות בעולם, סדק שנפער עד שהיה לבקע; יש כאן, כמו באופיום, באלכוהול, בכל מה שפוער אותך לשניים, לא מחלה כי אם החלטה, רצון לפצל את עצם ישותך עד הסוף.

בגישָתי אל עבודתו של הֵדאיָת ואל הינשוף העיוור שלו בכוונתי לבחון את השסע הזה, לפשפש בחרכים, להיכנס אל שכרונם של הנשים והגברים שהתבוססו יותר מדי באחרוּת; אחזיק בידו של האיש הקטן כדי לרדת ולהתבונן בפצעים המכרסמים, בסמים, בבריחות, לחקור את התווך הזה, את הבַּרזָח' הזה, את העולם שבין העולמות שאליו נקלעים אמנים ונוסעים.

הפתיח הזה בהחלט מפתיע, השורות הראשונות האלה עדיין טורדות מנוחה באותה מידה גם אחרי חמש־עשרה שנה — השעה בוודאי מאוחרת, עיני נעצמות על הטקסט המוקלד במכונת כתיבה למרות צלילי הזארבּ וקולו של נאזֵרי. שרה נתקפה זעם, בעת ההגנה על עבודת הדוקטור שלה, בשל הביקורת שנמתחה על הנימה ה"רומנטית" של דברי הפתיחה שלה ועל ההקבלה "לגמרי שלא ממין העניין" עם גראק ועם קפקא. אומנם מורגן המנחה שלה ניסה להגן עליה, באופן נאיבי למדי, ואמר ש"תמיד טוב לדבר על קפקא", מה שחילץ אנחה מחבר הבוחנים שהורכב ממזרחנים פגועים וממלומדים מנומנמים שרק שנאתם זה לזה יכלה להעירם מתרדמתם הדוגמטית: ובעצם שכחו די מהר את הפתיחה הבלתי־שגרתית כל־כך של שרה ופנו להתנצחות בסוגיות מתודולוגיות, כלומר הם לא ראו כיצד יכול להיות משהו מדעי ב"טיול" (הברנש הקשיש ירק את המילה כמו קללה), ולוּ אף בהנחייתו של סאדק הֵדאיָת. במקרה הייתי אז בפריז, ושמחתי על ההזדמנות לנכוח בפעם הראשונה בהגנה על תֶזה בסורבון, מה גם שזו הייתה ההגנה שלה; אבל משעה שפגה הפתעתי המשועשעת נוכח מצבם המוזנח של המסדרונות, של האולם ושל חבר הבוחנים, שנדחקו לפינה נידחת של השד יודע איזו מחלקה במבוך הידע, ששם עמדו חמישה מאורות גדולים להפגין זה אחר זה את עניינם הקלוש בטקסט שהיו אמורים לדון בו, בעודם נזקקים למאמצים על־אנושיים — כמוני, באולם — כדי לא להירדם. האירוע כולו מילא אותי מרירות ודכדוך, וברגע שפנינו לעזוב את המקום (חדר כיתה סתמי, ובו מכתבות מדיקט סדוק ומתקלף, שלא יֶדע צפוּן בחובן כי אם כתובות גרפיטי משעשעות ומסטיקים מודבקים), כדי להניח לאנשים הללו לקיים את הדיון שלהם, נתקפתי רצון עז להרים רגליים, לרדת בבולוואר סן מישל וללכת על גדת הנהר כדי שלא אתקל בשרה ולא אחשוף בפניה את רשמַי מההגנה המפורסמת הזאת שהייתה בוודאי כה חשובה בשבילה. היו בקהל כשלושים בני אדם, משמע המון רב ביחס למסדרון הצר שבתוכו נדחקנו; שרה יצאה יחד עם כלל הנוכחים, שוחחה עם גברת מבוגרת יותר ואלגנטית מאוד, שידעתי שהיא אימהּ, ועם גבר צעיר שדמה לה במידה מטרידה, אחיה. לא יכולתי להתקדם לעבר היציאה בלי להיתקל בהם, פניתי על עקבי כדי להסתכל בדיוקנאות המזרחנים שקישטו את הפרוזדור, תחריטים מצהיבים מיושן ולוחיות זיכרון מימי זוהר שחלפו לבלי שוב. שרה ליהגה, היא נראתה תשושה אך לא מובסת; אולי בלהט הקרב המדעי, בעודה רושמת ראשי פרקים ומכינה את תשובותיה, הייתה לה תחושה שונה לגמרי מזו של הקהל. היא הבחינה בי ואותתה לי בידה. באתי בעיקר כדי להיות לצידה, אבל גם כדי להתכונן, ולוּ רק בדמיוני, להגנה שלי עצמי — ומה שראיתי לא הפיג את חששותי. התברר שטעיתי: מקץ דיון שנמשך דקות אחדות הותר לנו להיכנס שוב אל האולם, והיא זכתה בציון הגבוה ביותר; יושב הראש עוין ה"טיול" החמיא לה בחום על עבודתה, והיום, כשאני חוזר וקורא את התחלת הטקסט שלה, אכן יש להודות שהיה משהו חזק וחדשני בארבע־מאות העמודים ההם על הדימויים והייצוגים של המזרח, מקומות לא־מקומות, אוטופיות, פנטזיות אידיאולוגיות שרבים מאלה שביקשו לשוטט בהם הלכו שם לאיבוד; גופיהם של האמנים, המשוררים והנוסעים שניסו לחקור אותם נהדפו מעט־מעט אל חורבנם; האשליה, כפי שאמר הֵדאיָת, כרסמה בנשמה השרויה בבדידות — מה שכונה זמן רב שיגעון, מלנכוליה, דיכאון היה פעמים רבות תוצאה של חיכוך, של אובדן העצמי בתהליך היצירה, במגע עם האחרוּת, וגם אם הדבר נראה היום קצת שטחי, רומנטי במילה אחת, הייתה פה בוודאי אינטואיציה אמיתית שעליה היא בנתה את עבודתה בהמשך.

משהוכרז פסק הדין שמחתי מאוד בשבילה וניגשתי לברך אותה; היא חיבקה אותי בחום ושאלה מה אתה עושה כאן, ואני עניתי שיד המקרה המוצלח הביאה אותי לפריז ברגע המסוים הזה, שקר לבן. היא הזמינה אותי להצטרף אל מקורביה להרמת כוסית השמפניה המסורתית, הזמנה שנעניתי לה, ונפגשנו שוב בקומה הראשונה של בית קפה סמוך ברובע הלטיני שבו היה נהוג לחגוג ארועים ממין זה. פתאום נראתה לי שרה מובסת, שמתי לב שהיא טובעת בחליפה האפורה שלה; האקדמיה נגסה בצורתה, גופה נשא את אותות המאמץ שהשקיעה בשבועות ובחודשים הקודמים: ארבע השנים האחרונות הוליכו לעבר הרגע הזה, לא הייתה להן משמעות אלא ביחס לרגע הזה, ועכשיו, כשזרמה השמפניה, עלה על פניה חיוך תשוש של יולדת — עיניה היו מוקפות עיגולים כהים, תיארתי לי שהעבירה את הלילה בבדיקת ההרצאה שלה, נסערת מכדי להירדם. ז'ילבר דה מורגן, מנחה הדוקטורט שלה, היה שם כמובן; כבר נתקלתי בו בדמשק. הוא לא הסתיר את תשוקתו לבת טיפוחיו, הביט בה במבט אבהי מגונן שבהשפעת השמפניה נטה קלות לעבר גילוי עריות: בכוסית השלישית, כשמבטו בוער ולחייו סמוקות, שעון לבדו על שולחן גבוה, לכדתי את נדידת עיניו בין קרסוליה למותניה של שרה, מלמטה למעלה ואחר־כך מלמעלה למטה — ואז הוא פלט גיהוק עגמומי קטן ורוקן את כוסיתו הרביעית. הוא הבחין בכך שאני מתבונן בו, גילגל לעומתי עיניים קוצפות בטרם זיהה אותי וחייך, כבר נפגשנו פעם, נכון? רעננתי את זיכרונו, כן, אני פרנץ ריטר, התראינו בדמשק עם שרה — אה, כמובן, המוזיקאי, ואני כבר הייתי מורגל כל־כך בטעות הזאת שהגבתי בחיוך אווילי במקצת. עוד לא הספקתי להחליף שתי מילים עם כלת השמחה, שתשומת ליבה נכבשה בידי כל ידידיה וקרובי משפחתה, וכבר נתקעתי מול המלומד הגדול הזה שכולם — מחוץ לאולם ההרצאות ולישיבות מחלקתיות — שאפו בכל ליבם להשתמט מפניו. הוא פנה אלי בשאלות פרטניות על הקריירה האקדמית שלי, שאלות שלא ידעתי להשיב עליהן והעדפתי לא לשאול אפילו את עצמי; אף על פי כן הוא היה במצב רוח מרומם, שמח וטוב לב, שלא לומר שלוח רסן וגס, ולא העליתי כלל על דעתי שאפגוש אותו שוב כעבור חודשים אחדים בטהראן, בנסיבות ובמצב שונים בתכלית, עדיין בחברת שרה, שברגע הזה הייתה שקועה בשיחה עם נאדים — הוא הגיע זה עתה, היא הסבירה לו מן הסתם מה בדיוק קרה בהגנה על התזה, אין לי מושג מדוע לא היה שם; גם הוא היה הדור מאוד, בחולצה לבנה יפה עם צווארון עגול שהבליטה את גון עורו השחום, את זקנקנו השחור; שרה החזיקה בשתי ידיו כאילו הם עומדים לקום ולרקוד. התנצלתי בפני הפרופסור וניגשתי אליהם; נאדים העניק לי מייד חיבוק חברי שהחזיר אותי בן רגע לדמשק, לחאלבּ, לעוּד שלו בחשכת הלילה שנסך שיכרון בכוכבים שבשמי סוריה המתכתיים, הרחוקים, רחוקים כל־כך, אותם שמיים שלא כוכבי שביט קרעו אותם כעת אלא טילים, פגזים, זעקות ולחימה — לא היה אפשר בפריז ב-1999, על כוסית שמפניה, להעלות על הדעת את החורבן שעתידה לחולל בסוריה האלימות הנוראה, שהשוק של חאלב יעלה באש, שצריח המסגד של בני אוּמאיה ייהרס, שידידים כה רבים ימותו או ייאלצו לצאת לגלות; אפילו היום אי אפשר להעלות על הדעת את היקף הנזקים, את ממדי הסבל הנורא, מתוך דירה וינאית נוחה ושקטה.

אוּפס, נגמר התקליט. איזו עוצמה בקטע הזה של נאזרי. איזו פשטות קסומה, מיסטית, האדריכלות הזאת של ההקשה המונחת ביסוד הפעימה האיטית של השיר, המקצב המרוחק של האקסטזה המיוחלת, הזיכּר המהפנט שנדבק לך לאוזן ומלווה אותך עוד שעות. נאדים הוא היום נגן עוּד שזוכה להכרה בינלאומית, נישואיהם עוררו רעש גדול בקהילת הזרים הקטנה בדמשק, היו כה בלתי צפויים, כה פתאומיים עד שדבק בהם חשד בעיני רבים ובעיקר בעיני שגרירות צרפת בסוריה — אחת מן ההפתעות הרבות מספור שמזמנת שרה, והאחרונה שבהן המאמר המרתק על סראוואק: זמן קצר אחרי הגעתו של נאדים נפרדתי מהם, שרה הודתה לי ארוכות על כך שבאתי, שאלה אותי אם בכוונתי להישאר כמה ימים בפריז, אם יהיה לנו זמן להתראות, עניתי שאני חוזר לאוסטריה כבר למחרת; נפרדתי בכל הכבוד מהפרופסור שקרס כעת על שולחנו והסתלקתי.

יצאתי מהקפה והמשכתי בטיול שלי בפריז. שעה ארוכה הרהרתי שוב ושוב, גורר את רגלי בין עלי השלכת שעל רציפי הסֶן, בסיבות האמיתיות שהביאו אותי לבזבז כך את זמני, בהגנה על התזה ובשתייה שלאחריה, ואני מזהה — בתוך הילת האור האופפת, שם בפריז, את זרועותיהם החבריות של הגשרים ומבליטה אותם מתוך הערפל — כברת דרך, שיטוט שיעדם ומשמעותם לא ייראו אולי אלא בדיעבד, מסע שעובר בבירור דרך המקום הזה, דרך וינה, ששם חוזר מר גרובר מהטיול שלו עם כלבו הדוחה: צעדים כבדים במדרגות, יללת כלב, אחר־כך למעלה, מעל לתיקרה שלי, שעטות ושפשופים. מר גרובר מעולם לא ידע לשמור על השקט ואף על פי כן הוא הראשון להתאונן על התקליטים שלי, מילא שוברט, הוא אומר, אבל האופרות הישנות האלה וסגנונות המוזיקה, המממ, האקזוטיים האלה, זה לא בהכרח הטעם של כל אחד, אתה מבין למה אני מתכוון. אני מבין שהמוזיקה מפריעה לך, מר גרובר, צר לי מאוד על כך. עם זאת עלי להודיעך שערכתי כל ניסוי אפשרי העולה על הדעת על חוש השמע של כלבך כשנעדרת מהבית: וגיליתי שרק ברוּקנר (וגם זה ברמות צליל שגובלות בבלתי נסבל) מרגיע את גירודיו ברצפה ומצליח להשתיק את נביחותיו הצורמניות, שכל הבניין מתאונן עליהן בעצם, נושא שאני מתכוון לפתח במאמר מדעי במוזיקותרפיה וטרינרית שיזכה אותי ללא כל ספק בתשואות עמיתי, "השפעת כלי הנשיפה על מצב הרוח הכלבי: התפתחויות ואפשרויות".

יש לו מזל, לגרובר, שגם אני עייף, כי אחרת הייתי מוריד לו בהחלט מכת טוֹמבאק הגונה, מוזיקה אקזוטית לו ולכלב שלו. עייף מהיום הארוך הזה של העלאת זיכרונות כדי לחמוק — למה להעמיד פנים — מן המחשבה על המחלה, כבר בבוקר כשחזרתי מבית החולים פתחתי את תיבת המכתבים, חשבתי שהמעטפה המרופדת מכילה את התוצאות המפורסמות של הבדיקות הרפואיות שהמעבדה אמורה לשלוח לי עותק מהן: היססתי דקות ארוכות לפני שחותמת הדואר העמידה אותי על טעותי. חשבתי ששרה נמצאת איפשהו בין דרג'ילינג לקולקטה והנה היא צצה לה בג'ונגל המוריק של צפון בורנאו, בנחלות הבריטיות־לשעבר שבאי הכרסתני הזה. נושאו המפלצתי של המאמר מבהיל, וכך גם הסגנון היובשני, השונה כל־כך מהליריות האופיינית לה. זה שבועות לא התכתבנו והנה דווקא כשעוברת עלי התקופה הקשה בחיי היא חוזרת ומופיעה בצורה המוזרה הזאת — ביליתי את היום בקריאה חוזרת של הטקסטים שלה, יחד איתה, וכך נחסכה ממני המחשבה, יצאתי מעצמי, ובשעה שהבטחתי לעצמי לתקן עבודה של סטודנטית אחת באה העת לישון, נראה לי שאדחה למחר את הצלילה לטיעוניה של תלמידה זו, "המזרח באופרות הווינאיות של גלוּק", משום שהעייפות גורמת לעיני להיעצם ואני חייב לחדול מכל קריאה וללכת למיטה.

הפעם האחרונה שראיתי את שרה הייתה כשבילתה שלושה ימים בווינה מסיבה אקדמית כלשהי. (הצעתי לה כמובן להתגורר כאן, אבל היא סירבה, בטענה שהמוסד המארח דואג לה למלון נהדר וינאי מאין כמותו, ואין לה כוונה לוותר עליו לטובת הספה הרופסת שלי, דבר שעלי להודות שדכדך אותי עד עפר). היא הייתה במצב רוח טוב מאוד וקבעה איתי פגישה בקפה ברובע הראשון, אחד מאותם מוסדות מפוארים שעושרם של התיירים, אדוני המקום, משווה להם מראית עין של דקדנטיות שמצאה חן בעיניה. מהר מאוד היא התעקשה שנצא לטייל על אף הגשם הדק, למגינת ליבי, לא היה לי שום חשק לשחק את הטייל ביום סתיו רטוב וקר, אבל היא שפעה מרץ ובסופו של דבר שכנעה אותי. היא רצתה שניסע בחשמלית D עד התחנה הסופית בנוּסדוֹרף ואז נלך קצת ברגל בבֶּטהוֹבֶנגַאנג; עניתי לה שנדרוך בעיקר בבוץ, שמוטב שנישאר ברובע הראשון — שוטטנו על הגראבֶּן עד הקתדרלה, סיפרתי לה שתיים או שלוש אנקדוטות על שירי הזימה של מוצרט, וזה הצחיק אותה.

"אתה יודע פרנץ," אמרה לי כשצעדנו לאורך טורי הכרכרות בשולי שְטֵפַנספּלאץ, "יש משהו מעניין מאוד באלה שחושבים שווינה היא השער למזרח," והפעם היא הצחיקה אותי.

"לא לא, אל תצחק, אני חושבת שאכתוב על זה, על ייצוגי וינה בתור פּוֹרטָה אוֹרייֶנטיס."

נחירי הסוסים העלו הבל מרוב קור והם הפרישו צואה בנחת לתוך שקי עור שנתלו תחת זנבותיהם לבל ילכלכו את מדרכות וינה הנאצלות.

"חשבתי על זה לא מעט, לא נראה לי," השבתי. "הניסוח של הופמנסתאל 'וינה שער המזרח' הוא בעיני אידיאולוגי מדי, קשור לאיווי שלו ביחס למקומה של האימפריה באירופה. הדברים נאמרו ב-1917... נכון, יש פה צֵ'וואפִּי ופפריקה, אבל חוץ מזה זאת יותר העיר של שוברט, של ריכרד שטראוס, של שנברג, לא שום דבר מזרחי במיוחד, לעניות דעתי. ואפילו בתחום הייצוג, באוצר הדימויים הווינאי, מלבד חצי הסהר התקשיתי להבחין בשום דבר שמזכיר ולוּ במעט את המזרח."

זאת קלישאה. כבר הטחתי בה את הבוז שאני רוחש לרעיון הזה שנדוש כל־כך עד שאין בו כל משמעות:

"זה שפעמיים העות'מאנים הגיעו לשערי העיר לא עושה אותנו בדיוק שער המזרח."

"לא זאת השאלה, לא מדובר בממשות הרעיון הזה, מה שמעניין אותי הוא להבין מדוע וכיצד נוסעים רבים כל־כך ראו בווינה ובבודפשט את הערים 'המזרחיות' הראשונות, ומה אפשר ללמוד מכך על המשמעות שהם מייחסים למילה זו. ואם וינה היא שער המזרח, אל איזה מזרח היא נפתחת?"

החיפוש שלה אחר משמעות המזרח, חיפוש בלתי נגמר, אינסופי — אני מודה שפקפקתי לרגע בוודאויות שלי, הרהרתי גם אני, וכשאני חוזר וחושב על כך עכשיו, בעודי מכבה את האור, היה אולי בקוסמופוליטיות של וינה הקיסרית משהו מאיסטנבול, משהו מן ה-Öster Reich, מהקיסרות המזרחית, אבל הדבר נראה לי רחוק, רחוק מאוד היום. וינה אינה עוד בירת הבלקן מזה זמן רב והעות'מאנים עברו מן העולם. הקיסרות ההַבסבורגית הייתה בהחלט הממלכה התיכונה, ובשלוות הנשימה הקודמת להירדמות, בעודי מאזין למכוניות המחליקות על הכביש הרטוב, כשהכר עודנו צונן ונעים כנגד לחיי, והדי הזארבּ עוד הולמים באוזני, אני נאלץ להודות ששרה מכירה כנראה את וינה טוב ממני, ביתר עומק, בלי להיאחז בשוברט ובמאהלר, כפי שלעיתים קרובות זרים מיטיבים להכיר עיר מאשר תושביה השקועים בשגרה — היא גררה אותי לפני זמן רב, לפני נסיעתנו לטהראן, אחרי שהתמקמתי כאן, גררה אותי ליוֹזֵפינום, בית החולים הצבאי הישן שבו נמצא מוזיאון מהנוראים ביותר: תצוגה של דגמים אנטומיים משלהי המאה השמונה־עשרה, שנוצרו להשכלתם ולהכשרתם של רופאי הצבא בלי להיזקק לגוויות ולריחותיהן — דמויות שעווה שהוזמנו בפירנצה באחת הסדנאות הגדולות ביותר לפיסול; בין הדגמים המוצגים בתוך תיבות מפוארות של עץ וזכוכית נמצאה, על כר ורוד שדהה עם הזמן, אישה צעירה בהירת שיער בעלת תווים עדינים, שכובה כשפניה פונים הצידה, עורפה כפוף מעט, שׂערותיה פזורות, עטרת זהב על מצחה, שפתיה פעורות מעט, שתי מחרוזות פנינים יפות סביב צווארה, ברך אחת מקופלת למחצה, עיניה פקוחות בארשת חסרת מבע, אבל כזו שאם מתבוננים בה די מרמזת על התמסרות או לפחות על פסיביות: היא הייתה עירומה לחלוטין, מפשעתה כהה יותר משׂער ראשה ובולטת קלות, ויפת תואר להפליא. והיא הייתה פתוחה כמו ספר מן החזה ועד לנרתיק, אפשר היה לראות את ליבה, את ריאותיה, את הכבד, את המעיים, את הרחם, את העורקים כאילו ביתר אותה בקפידה עבריין מין מיומן להדהים שביצע חיתוך בבית החזה שלה ובבטנה וחשף אותה לאור היום, כמו תיבת כלי תפירה, כמו אורלוגין יקר ערך, כמו אוטומט. שערותיה הארוכות הפרושות על הכר, מבטה השקט, ידיה המקופלות למחצה אף רמזו על כך שאולי הפיקה מזה הנאה, והמכלול, בתוך כלוב הזכוכית בין עמודי ההבנֶה, עורר בעת ובעונה אחת תשוקה ואימה, היקסמות וגועל: דמיינתי איך פרחי הרפואה הצעירים לפני קרוב למאתיים שנה מגלים את גוף השעווה הזה, לשם מה לחשוב על הדברים האלה לפני השינה, מוטב לדמות נשיקת אֵם על מצחנו, את העדנה הזאת שמצפים לה בלילה ואינה באה לעולם, במקום בובות תצוגה אנטומיות פעורות מעצם הבריח עד לשיפולי הבטן — במה הרהרו פרחי הרפואה נוכח הדגם העירום הזה, האם הצליחו להתרכז במערכת העיכול או הנשימה, בשעה שהאישה הראשונה שראו כך, במערומיה, ממרומי דרגתם הצבאית ועשרים שנותיהם הייתה בלונדינית אלגנטית, מתה מלאכותית שהפַּסל השכיל להעניק לה את כל סממני החיים, שהשקיע בה את כל כישרונו, בקפל הברך, בגוֹן הבשר של הירכיים, במבע הידיים, בריאליזם של איבר המין, בכלי הדם הצהובים של הלבלב, באדום הכהה של נאדיות הריאות. שרה התפעמה נוכח הפרוורסיה הזאת, תסתכל על השׂערות האלה, לא ייאמן, אמרה, הן ערוכות במיומנות כדי ליצור רושם של נונשלנטיות, של אהבה, ואני מדמיין לי אמפיתיאטרון שלם של מתלמדים צבאיים פוצח בקריאות התפעלות כשמורה קשוח ומשופם חושף את הדגם הזה כדי לציין את האיברים אחד לאחד בעזרת מקל ולנקוב בשמותיהם, ובמחווה ידענית תוקע את מסמר ההצגה: העוּבר הזעיר המונח בתוך הרחם הוורדרד, סנטימטרים מעטים מכֵּף הערווה המכוסה שערות בלונדיניות, נמוגות, עדינות, דקות כמו השתקפות של רוך מפחיד ואסור. שרה היא שהפנתה את תשומת ליבי, תראה, זה מטורף, היא הרה, ואני תהיתי אם ההיריון הזה היה גחמה של האמן או דרישה של מזמיני העבודה — להראות את הנשיות הנצחית בכל היבטיה, בכל אפשרויותיה; העוּבר הזה, משעה שנתגלה מעל לפלומת הערווה הבהירה, העצים אף יותר את המתח המיני שעלה מן המכלול, ורגש אשמה אדיר חנק אותך, שכן זיהית יופי בתוך המוות, ניצוץ של תשוקה בגוף הזה המבותר עד תום — לא יכולת להימנע מלדמיין את רגע העיבור של העובר הזה, פרק זמן הצפון בשעווה, ולתהות איזה מין גבר, עשוי בשר ודם או שרף עצים, חדר אל תוך הקרביים המושלמים הללו והפרה אותם, ואז היית מסב את ראשך באחת: שרה חייכה למראה מבוכתי, תמיד חשבה שאני חסוד, מן הסתם משום שלא תפסה שלא החיזיון עצמו גרם לי להסב את מבטי אלא מה שהצטייר בנפשי, שהיה מטריד הרבה יותר, למען האמת — אני, או מישהו דומה לי, חודר לגופה של המתה־החיה הזאת.

שאר התצוגה היה בהתאם: פְּשוט עור כמו חי נח לו בשקט בברך מקופלת כאילו כלום, בשעה שלא נותר לו אפילו סנטימטר מרובע אחד של אפידרמיס, אף לא אחד, וזאת כדי להדגים את כל מורכבותו הססגונית של מחזור הדם שלו; כפות רגליים, ידיים, איברים שונים הוצגו בתיבות זכוכית, פרטים של עצמות, של מפרקים, של עצבים, בקצרה כל פרט מסתורי גדול או קטן שיש בגוף, וברור שעלי לחשוב על זה כעת, הערב, הלילה, לאחר שקראתי את המאמר הנורא של שרה, ולאחר שאני עצמי קיבלתי את בשורת מחלתי ואני ממתין לזבל הזה של תוצאות הבדיקות, אז בוא נחשוב על משהו אחר, נתהפך, האיש המבקש להירדם מתהפך והנה התחלה חדשה, ניסיון נוסף, ניקח נשימה עמוקה.

חשמלית משקשקת תחת חלוני, יורדת בפּוֹרצֵלַנְגאסֶה. החשמליות העולות שקטות יותר, או שפשוט יש פחות מהן; מי יודע, ייתכן שהעירייה שואפת להסיע את הצרכנים אל המרכז ולא דואגת להחזירם אחר־כך לבתיהם. יש משהו מוזיקלי בשקשוק הזה, משהו ממסילת הברזל של אַלקָן בקצב איטי יותר, שארל וָלַנטֶן אלקָן, מורה נשכח לפסנתר, ידידם של שופן, של ליסט, של היינריך היינה ושל ויקטור הוגו, שמספרים עליו שארון הספרים שלו נפל ומחץ אותו למוות כשאחז בספר התלמוד — קראתי לא מזמן שהסיפור מן הסתם כוזב, עוד אגדה על אודות המלחין האגדי הזה, המוכשר כל־כך עד שנשכח במשך יותר ממאה שנים, נראה שנמחץ למוות על ידי מזוודה גדולה או על ידי כוננית כבדה ששימשה לאחסון כובעים, לתלמוד לא הייתה יד בדבר מלכתחילה. מכל מקום, מסילת הברזל שלו לפסנתר היא יצירה וירטואוזית לחלוטין, שומעים בה את הקיטור, את החריקות של הרכבות הראשונות; הקטר דוהר שם ביד ימין, מִחברי הקרונות מתגלגלים ביד שמאל, ונוצר רושם מוזר למדי של האטת התנועה, ולדעתי קשה ביותר לביצוע — קיטש, הייתה מטיחה שרה, קיטשי מאוד כל עניין הרכבת הזה, וקשה לומר שהייתה טועה טעות גמורה, נכון שיש משהו מיושן ביצירות פרוגרמטיות "מחקות מציאות", ובכל זאת יש פה אולי רעיון למאמר, "רעשי רכבות: מסילת הברזל במוזיקה הצרפתית", ועל אלקן אפשר להוסיף את פסיפיק 231 של ארתור הוֹנֶגֶר, את ניסויי קטרים של פְלוֹרַן שְמיט האוריינטליסט ואפילו את שירת מסילות הברזל של ברליוז: אני עצמי הייתי יכול לחבר קטע קטן, "חשמליות פורצלן", לפעמונים, זארבּ וקערות טיבטיות. ייתכן מאוד שבעיני שרה זה יהיה קיטש גמור, האם הייתה חושבת על ייצוג של תנועת גלגל, של דהרת סוס או של גלישת סירה על פני המים כקיטש באותה מידה? מן הסתם לא, זכור לי כמדומני שהתפעלה, כמוני, מהלידֶר של שוברט, מכל מקום דיברנו עליהם פעמים רבות. המדריגליזם עדיין נותר בגדר שאלה גדולה. אני לא מצליח להוציא את שרה מראשי, בצינת הכר, הכותנה, רכות הנוצות, למה היא גררה אותי למוזיאון השעווה הבל־ייאמן ההוא, איני יכול לזכור — על מה היא עבדה באותו זמן, בזמן שעברתי לגור כאן, כשחשבתי שאני ברונו וַאלטר שנקרא לשמש עוזרו של מאהלר הגדול באופרה של וינה כעבור מאה שנים: לאחר ששבתי מסבב במזרח, בדמשק ליתר דיוק, הוטל עלי לשמש עוזרו של מורי באוניברסיטה, וכמעט מייד מצאתי את הדירה הזאת שני צעדים מהקמפוס המפואר שבו עמדתי לעבוד, דירה אומנם קטנה אבל נעימה, על אף גירודי החיה של הֵר גרובר, ובה ספה נפתחת ראויה לשמה בהחלט, תאמר עליה שרה מה שתאמר, ולראיה: כשבאה בפעם הראשונה, בעת אותו ביקור מוזר במוזיאון היפהפיות המבותרות, היא ישנה בה לפחות שבוע בלי להתלונן. והיא שמחה מאוד לראות את וינה, שמחה מאוד שהדרכתי אותה בווינה, כך אמרה, אפילו שדווקא היא שגררה אותי למקומות הבלתי־צפויים ביותר שבעיר. לקחתי אותה כמובן לראות את ביתו של שוברט ואת מקומות מגוריו השונים של בטהובן; שילמתי כמובן הון עתק (ושיקרתי לה על המחיר) כדי שנוכל ללכת לאופרה — סימון בּוֹקָנֶגרָה של ורדי המלאה חרבות ומהומה בבימויו של פטר שטיין הגדול, שרה יצאה משם מוקסמת, נדהמת, המומה מהמקום, מהתזמורת, מהזמרים, מהסְפֶּקטַקְל, אם כי אלוהים יודע שאופרה עשויה להיות קיטש, אבל היא התמסרה לוורדי ולמוזיקה, לא בלי להאיר את עיני, כהרגלה, לצירוף מקרים משעשע: ראית שהשם של הדמות שעובדים עליה לכל אורך האופרה הוא אדוֹרנוֹ? זה שבטוח שהוא צודק, מתמרד, טועה, ובכל זאת נבחר בסופו של דבר לדוג'ה. מטורף, לא? היא לא הייתה מסוגלת לתת מנוח לרוחה אפילו באופרה. מה עשינו אחר־כך? כנראה לקחנו מונית צפונה כדי לסעוד באיזה הוֹיריגֶר וליהנות מהאוויר האביבי המתון באופן יוצא מהכלל, כשגבעות וינה מדיפות ריחות צלייה, עשב ופרפרים, זה דווקא היה מיטיב איתי, קצת שמש יוני במקום הסתיו הבלתי נגמר הזה, הגשם הרצוף המכה בחלוני — שכחתי להגיף את הווילונות, איזה אידיוט אני, מיהרתי להיכנס למיטה ולכבות את האור, אצטרך לקום שוב, לא, לא עכשיו, לא עכשיו כשאני נמצא בהויריגֶר תחת סוכת הגפנים ושותה יין לבן עם שרה, מעלה זיכרונות מאיסטנבול, אולי, מסוריה, מהמדבר, מי יודע, או מדבר על וינה ועל מוזיקה, על בודהיזם טיבטי, על השהות המסתמנת באיראן. לילות גרינצינג אחרי לילות תדמור, גְרִינֶר וֶלְטְלִינֶר אחרי היין הלבנוני, צינתו של ערב אביבי אחרי לילות השימורים המחניקים בדמשק. מתח מהול במבוכה כלשהי. האם כבר אז דיברה על וינה כעל שער המזרח? היא טילטלה אותי כשפסלה מכל וכל את ספרו של קלאודיו מאגְריס דנובה, אחד החביבים עלי: מאגריס הוא הבסבורגי נוסטלגי, אמרה, הדנובה שלו מאוד לא הוגן ביחס לבלקן; ככל שהוא מעמיק לחדור לשם כך הוא מספק פחות מידע. אלף הקילומטרים הראשונים של מהלך הנהר תופסים יותר משני שלישים הספר; ורק כמאה עמודים מוקדשים לאלף ושמונה מאות הקילומטרים הבאים: מרגע שהוא יוצא מבודפשט אין לו יותר כמעט מה לומר, ונוצר הרושם (בניגוד להכרזתו במבוא) שדרום־מזרח אירופה כולו מעניין הרבה פחות, שלא התרחש שם שום דבר ולא נבנה שום דבר חשוב. זאת ראִייה "אוסטרוצנטרית" להחריד של הגיאוגרפיה התרבותית, שלילה כמעט מוחלטת של זהויות הבלקן, בולגריה, מולדובה, רומניה ובעיקר המורשת העות'מאנית שלהן.

לידנו שולחן שלם של יפנים זלל שניצלים וינאיים בגודל לא מתקבל על הדעת, שגלשו מעבר לשוליהן של צלחות עצומות מלכתחילה, אוזני ענק של בובות דובי.

היא התלהטה כשאמרה זאת, עיניה קדרו, זווית פיה רעדה מעט; לא יכולתי להימנע מלצחוק:

"מצטער, אני לא רואה מה פה העניין; הספר של מאגריס נראה לי מלומד, פיוטי, ולפעמים אפילו משעשע, טיול, טיול למדני וסובייקטיבי, מה רע בזה, נכון שמאגריס הוא מומחה לאוסטריה, עשה דוקטורט על הקיסרות בספרות האוסטרית של המאה התשע־עשרה, אבל מה את רוצה, לא תזיזי אותי מדעתי שדנובה שלו הוא ספר גדול, והצלחה עולמית, נוסף לכל."

"מאגריס הוא כמוך, שטוף נוסטלגיה. טרייסטיני מלנכולי שמתגעגע לקיסרות."

היא הגזימה, כמובן, התלהמה, דיברה בקול רם יותר ויותר — היין תרם את חלקו — עד כדי כך ששכנינו היפנים פנו לעברנו כמה פעמים; התחלתי לחוש מבוכה מסוימת — יתר על כן, אומנם הרעיון של אוסטרוצנטריזם בשלהי המאה העשרים נראה לי מצחיק ביותר, פשוט מבדח, אבל היא הצליחה לפגוע בי בביטוי "שטוף נוסטלגיה".

"הדנובה היא הנהר שמקשר בין הנצרות הקתולית, הנצרות האורתודוקסית והאִסלאם," הוסיפה. "זה מה שחשוב, זה יותר מסתם מקף מחבֵּר, זה... זה... אמצעי תחבורה. אפשרות של מעבר."

הסתכלתי בה, נראה שנרגעה לגמרי. ידה הייתה מונחת על השולחן, מושטת מעט לעברי. סביבנו, בגנו המוריק של הפונדק, בין הגפנים המטפסות וגזעי האורנים השחורים, המלצריות בסינרים רקומים התרוצצו ובידיהן מגשים כבדים עמוסים קנקנים עולים על גדותיהם, צעדי העלמות רישרשו על שבילי החצץ, היין הלבן שנמזג זה עתה מהחבית היה עכור ומקציף. רציתי להעלות זיכרונות מסוריה; מצאתי את עצמי שוב נואם על הדנובה של מאגריס. שֹרה.

"שכחת את היהדות," אמרתי.

היא חייכה אלי, דווקא מופתעת; מבטה התבהר לרגע.

"כן, כמובן, גם היהדות."

האם זה היה לפני כן או אחר־כך שהובילה אותי למוזיאון היהודי בדוֹרוֹתֵיאֶרגאסֶה, כבר אינני זוכר, היא התקוממה עד עמקי נפשה, הזדעזעה ממש, למראה "עליבותו" של המוזיאון הזה — אפילו ניסחה "פרשנות נספחת למדריך הרשמי למוזיאון היהודי בווינה", טקסט אירוני מאוד, מבדח למדי. כדאי שאחזור לשם ביום מן הימים כדי לראות אם השתנה המצב; בעת ההיא הביקור אורגן לפי קומות, תערוכות קודם, אחר־כך אוספים קבועים. הרצף ההולוגרפי של אישים יהודים בולטים בעיר הבירה נראה לה וולגרי לאין שיעור, הולוגרמות של קהילה שנעלמה, של רוחות רפאים, איזו תצוגה נוראה, שלא לדבר על כיעורן של הדמויות הללו. נאום התרעומת שלה היה רק בראשיתו. הקומה האחרונה גרמה לה לפרוץ בצחוק, לא פחות ולא יותר, צחוק שהתחלף אט־אט בזעם נוגה: עשרות תיבות תצוגה גדושות חפצים מכל סוג, מאות גביעים, פמוטים, תפילין, טליתות, אלפי פריטי יודאיקה מגובבים ללא כל סדר, ורק הסבר תמציתי ומחריד: "חפצים שנבזזו בין השנים 1938 ו-1945 ולא נודעו בעליהם", או משהו דומה, שלל מלחמה שנמצא בין חורבות הרייך השלישי ונערם תחת גגו של המוזיאון היהודי כמו בעליית הגג של איזה סבא־רבא קצת מרושל, צֶבר, גל של גרוטאות לסוחר עתיקות חסר מצפון. ואין ספק, אמרה שרה, שכל זה נעשה מתוך הכוונות הטובות ביותר, לפני שידו של האבק תהיה על העליונה ומשמעות כל הגיבוב הזה תאבד ותותיר רק קַפֶּרנאוּם,1 שהוא שמה של עיר בגליל, אל תשכח, אמרה. היא עברה חליפות מצחוק לכעס: אבל איזו תמונה של הקהילה היהודית, איזו תמונה, בחיי, תאר לך את תלמידי בתי הספר שמבקרים במוזיאון הזה, הם יחשבו שהיהודים שנעלמו היו צורפים אספני פמוטים, והצדק היה איתה ככל הנראה, זה היה מדכא וגרם לי להרגיש קצת אשם.

השאלה שרדפה את שרה אחרי ביקורנו במוזיאון היהודי הייתה שאלת האחרוּת, כיצד התחמקה התצוגה שם משאלת השונוּת והתרכזה ב"אישים בולטים" שיצאו מתוך מאסה חסרת ייחוד וגיבוב של חפצים משוללי משמעות ש"ניטרלו", כך אמרה, את ההבדלים הדתיים, התרבותיים, החברתיים ואפילו הלשוניים כדי להציג את התרבות החומרית של ציוויליזציה מזהירה שנעלמה. הדבר דומה לערימת החרפושיות האליליות המוצגות בתיבות העץ במוזיאון קהיר, או למאות ראשי החץ או הגרָדים מעצם במוזיאון פרהיסטורי, אמרה. החפץ ממלא את הריק.

הנה, ישבתי לי בנחת בהויריגֶר ונהניתי מערב אביבי נהדר, וכעת יש לי בראש את מאהלר ואת הקינדֶרטוֹטֶנלִידֶר שלו, שירים על מות ילדים, של האיש ששלוש שנים לאחר שחיבר אותם החזיק בזרועותיו את בִתו המתה במאיֶרְנִיג שבקארינתיה, שירים שתוקפם המחריד לא ייוודע אלא זמן רב לאחר מותו שלו ב-1911: לפעמים ההיסטוריה מרחיבה את משמעותה של יצירה, מכפילה ומשלשת אותה בגודל הזוועה. אין מקריות, תאמר שרה בהשפעת הבודהיזם, קברו של מאהלר נמצא בבית הקברות של גרינצינג, שני צעדים מההויריגר המפורסם שבילינו בו ערב כה יפה למרות ה"פולמוס" בעניין הדנובה, והקינדֶרטוֹטנלידֶר הללו הם שירים של ריקֶרְט, גדול המשוררים הגרמנים האוריינטליסטים, לצד גתה — המזרח, תמיד המזרח.

אין מקריות, אבל עדיין לא הגפתי את הווילונות ופנס הרחוב בפינת פורצלנגאסֶה מפריע לי. אל ייאוש! קשה למי שזה עתה עלה על יצועו לקום שוב, אם לא דאג לצורך טבעי שמזכיר לו גופו או ששכח את השעון המעורר בפינה רחוקה, הרי זו באסה, בלשון העם, כשאתה נאלץ להסיט את שמיכת הפוך, לחפש בבהונות רגליך את נעלי הבית האמורות להימצא בסביבה, להחליט לוותר על נעלי הבית בשביל כברת דרך כה קצרה, לדלג עד לפתילי הווילונות, להחליט על קפיצה מהירה לשירותים, להשתין בישיבה, כשכפות רגליך באוויר, כדי להימנע ממגע ממושך עם הרצפות הקפואות, לעשות את הדרך חזרה בשיא המהירות כדי לחזור אל חלומותיך שמוטב אילו לא זנחת אותם, עדיין אותה מנגינה בתוך הראש שאתה מניח כעת, בהקלה, על הכר. בשנות ההתבגרות זו הייתה היצירה היחידה של מאהלר שיכולתי לשאת, ואפילו יותר מזה, אחת היצירות הנדירות שיכלה לרגש אותי עד דמעות — בכיו של האבוב, אותה זימרה מאיימת; הסתרתי את התשוקה הזאת כאילו הייתה פגם מביש משהו והיום מעציב למדי לראות איך מאהלר מוכתם ונבלע בידי הקולנוע והפרסום, פניו הנאות והכחושות משמשות למכור השד יודע מה, צריך להתאפק כדי לא לתעב את המוזיקה הזאת שממלאת את רפרטואר התזמורות, את דוכני חנויות התקליטים, את שידורי הרדיו, ואשתקד, כשמלאו מאה שנים למותו, לא היה מנוס מלאטום את האוזניים, עד כדי כך וינה הזילה מאהלר מכל חור בלתי צפוי, תיירים נצפו מתהדרים בחולצות טריקו עם דיוקנו של גוסטב, קונים פוסטרים, מגנטים למקררים שלהם ובטוח שהמונים הגיעו לקלָגֶנפוּרט לבקר בבקתה שלו על שפת הוֶרתֶרזֶה — אני מעולם לא הייתי שם, זה טיול שאוכל להציע לשרה, לצאת לסיור בקארינתיה המסתורית: אין מקריות, אוסטריה נמצאת בינינו, במרכז אירופה, בה נפגשנו, בסופו של דבר חזרתי לכאן והיא המשיכה לבוא לבקר אותי. הקארמה, הגורל, איך שלא תרצו לקרוא לכוחות שהיא מאמינה בהם: לראשונה נפגשנו בשְטירְיָה לרגל כנס אקדמי, אחת מאותן מיסות רבתי של המזרחנות שארגנו מעת לעת אריות הברנז'ה שלנו וניאותו, כראוי וכצפוי, לקבל גם כמה "חוקרים צעירים" — טבילת אש ראשונה לה ולי. באתי מטיבינגן ברכבת דרך שטוטגרט, נירנברג וּוִינה, וניצלתי את הנסיעה הנהדרת לשיפוץ אחרון של הרצאתי ("מודוסים ומרווחים בתורת המוזיקה של אל־פאראבי", כותרת יומרנית לחלוטין, לאור מיעוט הוודאות שהכיל הסינופסיס הזה של עבודתי) ובעיקר לקריאת עולם קטן, ספרו הקורע מצחוק של דייוויד לודג', שהיה לדעתי המבוא המוצלח ביותר שאפשר להעלות על הדעת לעולם האקדמי (מזמן לא חזרתי לקרוא בו, באמת ספר שיוכל להנעים ערב חורפי ארוך). שרה באה להציג פֵּייפּר מקורי ומשוכלל הרבה יותר משלי, "המופלא בעמקי הזהב של אלמסעוּדי", שהתבסס על עבודת המוסמך שלה. הייתי ה"מוזיקאי" היחיד שם, ושובצתי לפאנל של פילוסופים; היא השתתפה למרבה המוזרוּת בשולחן עגול על "הספרות הערבית וחוכמות הנסתר". הכנס נערך בהאינפלד, מקום מושבו של יוזף פון האמֶר־פוּרגשטל — המזרחן האוסטרי הגדול הראשון, מתרגם אלף לילה ולילה והדיוואן של חאפז, היסטוריון של האימפריה העות'מאנית, ידידו של סילוֶסְטְר דה סאסִי ושל כל חבורת המזרחנים הקטנה באותם ימים — מי שבת אצילים ישישה משטיריה מינתה ב-1835 ליורש יחיד של תוארה ושל הטירה הזאת, הוַאסֶרשְלוֹס הגדול מכולם באזור. פון האמר מורו ורבו של פרידריך ריקֶרְט, שלמד אצלו פרסית בווינה, ויחד איתו תרגם מבחר מתוך הדיוואן שַמְס של רוּמי, חוליה מקשרת בין אותה טירה נשכחת בשטיריה והקינדֶרטוֹטנלידֶר, המחברת את מאהלר אל שירתו של חאפז ואל המזרחנים של המאה התשע־עשרה.

על פי תוכנית הכנס, אוניברסיטת גראץ, שעמדה לארח אותנו בטירה המהוללת, התקינה היטב את הדברים; נשוכן בעיירות פֶלדבּאך או גְלַייסדוֹרף הסמוכות; אוטובוס "שכור במיוחד" יחזיר אותנו לשם בערב לאחר הסעודה, "שתוגש בפונדק הטירה"; שלושה אולמות בבניין כבר הוכנו לצורך הדיונים, אחד מהם ספרייתו הנהדרת של האמר עצמו, שאוספיו עדיין קישטו את מדפיה, והצימוק שבעוגה, לשכת התיירות של שטיריה תקיים ברציפות "טעימות ומכירת מוצרים מקומיים": כל זה נראה "מבשר טובות" ביותר, כפי שהייתה אומרת שרה היום.

המקום היה מדהים לגמרי.

חפירי נוי דחוקים בין חווה מודרנית, יער וביצה הקיפו את הבניין בן שתי הקומות, בעל הגגות המחודדים המכוסים רעפים כהים, שסגר על חצר רבועה בגודל חמישים על חמישים מטרים — הפרופורציות שלו היו כה מוזרות עד כי, מבחוץ, ולמרות הצריחים הפינתיים הרחבים, הטירה הזאת נראתה נמוכה יחסית לממדים אלה, כאילו נמעכה אל המישור בכף ידו של ענק. פיסות גדולות של טיח אפור התקלפו מן הקירות החיצוניים חמורי הסבר, חושפות את הלבֵנים, ורק המבוא העצום — מנהרה ארוכה וקודרת, מקומרת בקשת יורדת בקצותיה — שמר על הדרו הבארוקי, ובעיקר, להפתעתם של כל המזרחנים שבאו בשעריה, על כתובת בערבית, חקוקה באבן בכתב יד בסגנון פיסולי מלא, שברכותיה נועדו להגן על הבית ועל יושביו: זה היה ללא כל ספק השְלוֹס היחידי בכל אירופה שנשא כך את שם אללה הכל־יכול בפתחו. בעודי יורד מהאוטובוס תהיתי במה הוגה עדר אנשי האקדמיה הללו גבוהי המצח, ואז גם אני נדהמתי למראה משולש הערבסקות הקטן הזה האבוד בלב האדמות הקתוליות, קילומטרים מעטים מגבולות הונגריה וסלובניה: האם הביא האמר את הכתובת הזאת מאחד ממסעותיו הרבים, או שמא שכר סתת אבן מקומי שהעתיק אותה בעמל רב? מסר ברכה ערבי זה לבאים היה רק הראשונה בהפתעות, והשנייה הייתה אף היא בלתי מבוטלת: אך עברת את מנהרת הכניסה מצאת את עצמך כמו בתוך מנזר ספרדי, אפילו סְטָו איטלקי; מעל כל היקפה של החצר הפנימית, ועל שתי קומותיה, נמשכה סדרה אינסופית של אכסדרות, קשתות בצבע חום סיינה, שנקטעו רק בקפלה בארוקית לבנה שצריחה הבצלי פנה עורף למראה הדרומי של המכלול. כל התנועות בטירה נעשו אפוא דרך המרפסת הענקית הזאת שאליה נפתחו בסדירות נזירית החדרים הרבים כל־כך, דבר מפתיע למדי בפינה זו של אוסטריה שאקלימה לא נחשב מהנוחים ביותר באירופה בעונת החורף, אבל שבא על הסברו, כפי שהתברר לי לאחר מעשה, מתוך כך שהאדריכל היה איטלקי ולא ביקר במקום אלא בעונת הקיץ. עמק הראאב לבש אפוא, כל עוד נשארת בתחומי הקוֹרטילֶה הקולוסאלי הזה, חזות טוסקאנית. הזמן היה ראשית אוקטובר ומזג האוויר, למחרת בואנו לאזור הספר הזה של שטיריה אל ביתו של יוזף פון האמר־פורגשטל המנוח, לא היה נוח ביותר; הייתי מטושטש למדי ממסעי ברכבת וישנתי שינה עמוקה באכסניה קטנה ונקייה בלב כפר שנראה לי (אולי מחמת העייפות או בשל הערפל הכבד שכיסה את הדרך המתפתלת בין הגבעות המובילה לגראץ) מרוחק הרבה יותר מכפי שציינו המארגנים, שינה עמוקה, זה בדיוק הרגע לחשוב על כך, אולי גם עכשיו כדאי לי למצוא אמצעי לטשטש את תודעתי, מסע ארוך ברכבת, כברת דרך בהרים או שיטוט בין ברים מפוקפקים בתקווה להניח יד על מנת אופיום, אבל באַלזגרוּנד מעטים הסיכויים שאתקל בחבורת טריאקי איראנית: לרוע המזל, בימינו אפגניסטן — קורבן השוק — מייצאת בעיקר הרואין, חומר מפחיד עוד יותר מן הגלולות שרושם ד"ר קראוס, אבל אני בונה על כך, בונה על כך שתבוא עלי שינה, ואם לא הרי מתישהו השמש תעלה. עדיין אותה תחושה אסונית בתוך ראשי. לפני שבע־עשרה שנים (הבה ננסה להסיט את הכר כדי לגרש את ריקרט, את מאהלר ואת כל הילדים המתים) שרה הייתה הרבה פחות רדיקלית בהשקפותיה, אולי רדיקלית באותה מידה אבל עצורה יותר; אני מנסה לשוב ולראותה יורדת מהאוטובוס מול טירת האינפלד, שׂערה האדמוני, הארוך והמתולתל; הלחיים הבולטות והנמשים שיוו לה מראה ילדי שהיה מנוגד למבטה העמוק, הקשה כמעט; היה לה כבר משהו מזרחי בפנים, בגון העיניים ובצורתן, שהודגש במרוצת השנים, כך נראה לי, יש לי איפשהו תצלומים, כנראה לא מהאינפלד אלא הרבה תצלומים נשכחים מסוריה ומאיראן, דפי אלבום, אני חש רגוע מאוד עכשיו, כבד, מעורסל בזכרם של הכנס הזה באוסטריה, של טירת האמר־פורגשטל, של שרה, מתעכבת על סף הכניסה, מתעמקת בכתובת הערבית בניד ראש נדהם ובארשת פנים מופתעת, אותה ארשת שראיתי פעמים כה רבות בין פליאה לתמיהה לקרירות אדישה, אותה קרירות שהפגינה כשבירכתי אותה בפעם הראשונה, אחרי הרצאתה, נמשכתי אליה בשל איכות הטקסט שלה וכמובן בזכות יופיה הגדול, קווצת השיער הג'ינג'ית שהסתירה את פניה, היא התרגשה מעט בדקות הראשונות, קראה את הפֵּייפּר שלה על מפלצות וניסים בעמקי הזהב: על ר'ולים מפחידים, ג'ינים, חין, ניסנאסים, הוואתף, יצורים מוזרים ומסוכנים, פרקטיקות של כישוף וניחוש עתידות, עמים אנושיים למחצה וחיות פנטסטיות. בהפסקת הקפה פילסתי לי דרך בקהל המלומדים שנדחקו סביב המזנון וניגשתי אליה, על המרפסת באכסדרה הנפתחת אל החצר האיטלקית כל־כך של הטירה השטירית. היא הייתה לבדה, שעונה על המעקה ובידה ספל ריק; התבוננה בחזית הלבנה של הקפלה ששמש הסתיו השתקפה בה, ואני אמרתי לה סליחה, הרצאה נהדרת על מסעודי, מדהימות כל המפלצות האלה, והיא חייכה בחביבות ולא השיבה, רק הביטה בי, הנבוך בין שתיקתה לביישנותי: הבנתי מייד שהיא מחכה להיווכח אם בכוונתי לשקוע באמירות נדושות. הסתפקתי בהצעה למלא לה שוב את הספל, והיא חזרה וחייכה אלי, ומקץ חמש דקות היינו שקועים בשיחה ערה, דיברנו על ר'ולים ועל ג'ינים; הדבר המרתק, אמרה לי, הוא ההבחנה שעושה מסעודי בין יצורים אמיתיים שיש עדות על קיומם לבין המצאות מכל וכל של הדמיון העממי: ג'ינים ור'ולים ממשיים לגמרי בעבורו, הוא אסף עדויות אמינות על פי אמות המידה שלו, בעוד הניסנאס, למשל, או הגריפון ועוף החול אינם אלא אגדה. מסעודי מלמד אותנו פרטים רבים על חיי הר'ולים: מכיוון שצורתם ודחפיהם מבודדים אותם מכל היצורים, הוא אומר, הם מבקשים להם את המקומות השוממים והפראיים ביותר ודעתם נוחה רק ממדבריות. בגופם יש בהם בעת ובעונה אחת מן האדם ומן החיה הרעה. מה שמעניין את "חוקר הטבע" מסעודי הוא השאלה כיצד נולדים הר'ולים ומתרבים, אם אכן מדובר בבעלי חיים: מגע גופני עם בני אנוש בלב המדבר מועלה כאפשרות. אבל התזה המועדפת עליו היא זו של חכמי הודו, הסבורים שהר'ולים הם גילוי של האנרגיה של כוכבים מסוימים בעת זריחתם.

משתתף אחר בכנס מתערב בשיחתנו, נראה שהוא מעוניין מאוד באפשרויות ההזדווגות בין בני אנוש ור'ולים; האיש הוא צרפתי חביב למדי, מארק פוֹז'יֶה שמו, והוא מגדיר את עצמו בהומור שופע כ"מומחה להזדווגות ערבית" — שרה פוצחת בהסברים מפחידים למדי על קסמיהן של מפלצות אלו: בתימן, היא אומרת, אם גבר נאנס בידי ר'ול בשנתו, דבר שמתבטא בחום גבוה ובמורסות במקומות לא נעימים, משתמשים במשׁרה מורכבת מאופיום ומצמחים שצצו עם זריחת כוכב הכלב, וכן בקמעות והשבעות; אם החולה מת יש לשרוף את הגופה בלילה שלאחר המוות כדי למנוע את לידת הר'ול. אם הוא נשאר בחיים, דבר שקורה רק לעיתים נדירות, מקעקעים על חזהו ציור מאגי — אך לעומת זאת שום מחבר לא תיאר, כך נראה, את לידתה של המפלצת... הר'ולים ממין נקבה, הלבושות בלויי סחבות ושמיכות ישנות, היו מנסות להדיח נוסעים בשיריהן; הן מעין סירנות מדבריות: אומנם פניהן וצחנתן הן כשל גווייה מרקיבה, אך יש להן בכל זאת הכוח לשנות את צורתן כדי לכשף את הגבר התועה בדרכו. משורר ערבי מתקופה הג'אהליה, המכונה תַאַבָּטָ שָרָן, "נושא האסון תחת זרועו", מדבר על קשר האהבים שלו עם ר'ולה: "עם עלות השחר (הוא אומר) היא התייצבה לפני כדי להיות בת זוגי; ביקשתי שתתמסר לי והיא כרעה ברך. אם ישאלוני על דבר אהבתי, אומר כי חבויה היא בין חגווי גבעות החול."

נראה שלצרפתי כל זה נראה מגונה ומשמח; בעיני התשוקה הזאת של המשורר והמפלצת דווקא נוגעת ללב. שרה בלתי נלאית, ממשיכה לדבר, שם על המרפסת, בשעה שמרבית המלומדים שבים לפאנלים ולהרצאות שלהם. עד מהרה רק שלושתנו נשארים בחוץ בערב היורד; האור כתום, שרידים אחרונים של שמש או שביבים ראשונים של חשמל בחצר. שערותיה של שרה זוהרות.

"אתם יודעים שגם טירת האינפלד הזאת צופנת בחובה מפלצות ופלאים? היא כמובן מעונו של המזרחן האמר, אבל גם המקום שממנו שאב שֵרידַן לֶה־פָאנוּ את ההשראה לנובלה שלו קַרמילָה, סיפור הערפדים הראשון שהחריד את החברה הטובה הבריטית עשור לפני דרקולה. הערפד הראשון בספרות הוא אישה. ראיתם את התערוכה בקומת הקרקע? בל ייאמן!"

האנרגיה של שרה כבירה; היא מקסימה אותי; אני הולך אחריה במסדרונות הבית העצום. הצרפתי חזר לפעילויותיו המדעיות, אנחנו מתפלחים, שרה ואני, יוצאים לחפש בחשכת הצללים והקפלות הנשכחות את זכר הערפדים של שטיריה המסתורית — התערוכה נמצאת למעשה מתחת לאדמה ולא בקומת הקרקע, במרתפים מקומרים שהותקנו לשם כך; אנחנו המבקרים היחידים; באולם הראשון, צליבות גדולות מוצגות לסירוגין לצד רמחים ישנים וייצוגי העלאה על המוקד — נשים בסחבות עולות באש, "מכשפות פֶלדבּאך", מסביר הכיתוב; התצוגה אינה חסה גם על חוש השמיעה שלנו, זעקות במרחק נבלעות בנפצוצים עזים. מטריד אותי יופיין הגדול של הבריות הללו המשלמות על מגען ומשאן עם השֵד, שאמני ימי הביניים מציגים אותן עירומות למחצה, בשרן מתפתל בין הלהבות, בתולות ים מקוללות. שרה מתבוננת ומפרשת, בקיאותה יוצאת דופן, איך היא מיטיבה כל־כך לדעת את כל הסיפורים האלה, כל המעשיות האלה משטיריה, כשגם היא רק זה עתה הגיעה להאינפלד, זה כמעט מטריד. אני מתחיל לחוש פחד, נחנק מעט במרתף הלח הזה. האולם השני מוקדש לשיקויים, למשקאות מאגיים; אגן עשוי גרניט שאותיות רוּניות חרותות בו מכיל נוזל שחור דוחה למדי, וכשמתקרבים אליו נשמעת נעימת פסנתר שנדמה לי שאני מזהה בה נושא של גיאורג גורדייף, אחד מלחניו האזוטריים; על הקיר מימין, ציור של טריסטן ואיזולדה בסירה ולפניהם משחק שחמט; טריסטן שותה מגביע גדול שהוא מחזיק בידו הימנית בעוד משרת חבוש טורבן מוזג מתוך נאד של עור את השיקוי לאיזולדה, המתבוננת בלוח השחמט ואוחזת כלי בין אצבע לאגודל — מאחור מתבוננת בהם האמה בְּרַנגיין ופני הים חרושים עד אין סוף. פתאום באה עלי תחושה כאילו אנחנו בלב יער אפל, ליד מעיין הגרניט באופרה פֵּלֵיאַס ומֵליסַאנְד; שרה חומדת לצון ומשליכה טבעת אל תוך הנוזל השחור, ומגבירה בכך את עוצמת המנגינה המסתורית השופעת של גורדייף; היא יושבת על המדף שבשולי האגן, ואני מתבונן בה; תלתליה הארוכים מלטפים את האותיות הרוניות בעוד ידה טובלת בנוזל הכהה.

האולם השלישי, מן הסתם קפלה, הוא זה של קרמילה והערפדים. שרה מספרת לי איך העביר הסופר האירי חורף שלם בהאינפלד כמה שנים לפני שבא האמר המזרחן לגור שם; את ההשראה לקרמילה קיבל מסיפור אמיתי, לדבריה: הרוזן פורגשטל אכן אסף לביתו קרובת משפחה יתומה ושמה קרמילה, וזו קשרה מייד קשר ידידות עמוק עם בתו לָאוּרָה, כאילו הכירו זו את זו מאז ומתמיד — במהירות רבה צומחת ביניהן קִרבה גדולה, הן חולקות סודות ורגשות. לאורה מתחילה לחלום על חיות דמיוניות שבאות לבקר אותה בלילות, מנשקות ומלטפות אותה; לעיתים הופכות החיות בחלומותיה לקרמילה, עד כדי כך שלאורה מתחילה לתהות אם קרמילה אינה למעשה עלם בתחפושת, דבר שהיה מסביר את מבוכתה. לאורה לוקה במחלה של לֵאות, ושום רופא אינו מצליח לרפאה, עד שהרוזן שומע על מקרה דומה שהתרחש במרחק כמה פרסאות משם: שנים רבות קודם לכן מתה עלמה צעירה, שני חורים עגולים במעלה גרונה, קורבן לערפדה מילַרקָה קַרשְטיין. קרמילה אינה אלא אנגרמה וגלגול של מילרקה; היא אשר יונקת את חִיותה של לאורה — הרוזן יצטרך להמית אותה ולהוריד אותה אל קברה בטקס מבעית.

בעומק הקריפטה מסבירים לוחות גדולים שצבעם אדום דם את הקשר בין האינפלד לערפדים ולידם מיטת אפיריון מוצעת בקפידה בסדינים לבנים, עם עמודי עץ שיריעות משי מבהיקות מתוחות עליהם, מוארות מלמטה בתאורה רכה; על המיטה שׂרוע גוף של עלמה צעירה בשמלה אוורירית, פסל שעווה שמחקה תרדמה או מוות; שולי התחרה חושפים שני סימנים אדומים על פלג גופה העליון בגובה השד השמאלי. שרה מתקרבת, מרותקת; היא רוכנת על העלמה, מלטפת אותה בעדינות בשׂערה, בחזהּ. אני מוטרד, תוהה מה פירוש התשוקה הפתאומית הזאת, ואז חווה בעצמי גל תשוקה מחניק: אני מסתכל בירכיה של שרה בגרבונים השחורים המתחככים בכותונת הלילה הלבנה, בידיה המרפרפות על בטן הפסל, אני מתבייש בשבילה, מתבייש מאוד, ופתאום אני טובע, שואף שאיפה עמוקה, מרים את הראש מהכר, אני בעלטה, נותרת לי התמונה האחרונה הזאת, המיטה הבארוקית, הקריפטה המפחידה והעדינה בעת ובעונה אחת, אני פוער את פי לרווחה כדי לחוש שוב את האוויר הצונן של חדרי, את מגעו המרגיע של הכר, את משקל הכסת.

בושה גדולה מעורבת בשרידי תשוקה — זה מה שנותר.

איזה זיכרון יש בחלומות.

אתה מתעורר בלי שנרדמת, מתאמץ ללכוד שוב את קרעי הנאתו של האחר שבקרבך.

יש פינות שקל להאירן, אחרות אפלות יותר. הנוזל הכהה קשור מן הסתם למאמר המפחיד שהגיע הבוקר. משעשע שמארק פוז'יה מזמין את עצמו לחלומות שלי, לא ראיתי אותו זה שנים. מומחה למשגל הערבי, זה היה מצחיק אותו כהוגן. ברור שלא היה נוכח כלל בכנס הזה. מדוע צץ פתאום, מכוח איזו אסוציאציה עלומה — אין לדעת.

זו אכן הייתה טירת האינפלד, אבל באופן מובהק אפילו יותר, כך נדמה לי. אני חוֹוה עכשיו חסר פיזי קשה מאוד, כאב של פרידה, כאילו זה מקרוב נגזל ממני גופה של שרה. השיקויים, המרתפים, העלמות המתות — כשאני שב וחושב על כך נראה לי שאני עצמי שׂרוע מתחת לאפיריון הזה, שאני משתוקק בלהט ללטיפותיה המנחמות של שרה, על ערש מותי שלי. הזיכרון אכן מפתיע, הגורדייף הנורא, אלוהים. מה הוא עושה כאן, המיסטיקן המזרחי הזקן הזה, אני בטוח שהמנגינה המתוקה המכשפת הזאת אינה שלו, חלומות מכסים על מסכה במסכה והחלום הזה אכן היה סתום.

של מי היצירה הזאת לפסנתר, זה על קצה הלשון שלי, אולי שוברט, אבל לא, לא שלו, אולי קטע מתוך שירים ללא מילים מאת מנדלסון, בכל מקרה לא משהו שאני מאזין לו לעיתים קרובות, זה בטוח. אם אירדם מייד אולי אמצא את התשובה, עם שרה והערפדים.

למיטב ידיעתי לא הייתה קריפטה בטירתו של האמר, לא קריפטה ולא תערוכה, בקומת הקרקע היה פונדק שטירי טיפוסי והגישו בו שניצל, גולש וסֶרוְיֵטֶנקְנֶדְל — נכון שנוצרה בינינו חיבה מיידית, בין שרה וביני, אפילו בלי ר'ולים ומשגלים על־טבעיים, סעדנו תמיד יחד ובחנו באריכות את מדפי ספרייתו המדהימה של יוזף פון האמר־פורגשטל. תרגמתי לה את הכותרות הגרמניות שהתקשתה לפענח; רמת הידע שלה בערבית, הגבוהה הרבה משלי, אִפשרה לה להסביר לי את תוכנם של ספרים שלא הבנתי בהם דבר, ובילינו שעות לבדנו, כתף אל כתף, בשעה שכל המזרחנים הסתערו על הפונדק מחשש פן לא יספיקו תפוחי האדמה לכולם — רק ערב קודם הכרתי אותה וכבר היינו צמודים זה לזה, רכונים על ספר ישן; עינַי ריצדו בוודאי על השורות וליבי התכווץ בחזי, לראשונה הרחתי את ניחוח תלתליה, חוויתי את עוצמת חיוכה וקולה: אכן מוזר לחשוב שבלי כל אבטחה מיוחדת, בספרייה הזאת שחלונה הגדול (החריגה היחידה מאחידותה הגובלת בחדגוניות של החזית החיצונית) נפתח אל מרפסת קטנה שהזדקרה מעל לחפיר הדרומי, החזקנו בידינו אסופת שירים של פרידריך ריקֶרט מוקדשת בכתב ידו למורו ורבו האמר־פורגשטל — אותיות גדולות ומתפרשׂות, חתימה מסולסלת ומצהיבה, מתוארכת בנוֹיזֶס, איפשהו בפרנקוניה, ב-1836, בשעה שמולנו ריטטו על שפת המים אותם קנים ריחניים המכונים אָקוֹרוּס קָלָמוּס, שבימים עברו חיטבו מהם קולמוסים, בֶּשנוֹ אז נֵיי צ'וֹן הֵכּאיית מיכּוֹנד, שמע את אשר מספר הנֵיי, נאמר בפתיחת המַת'נָוִי של רוּמי, ונפלא היה לגלות ששני המתרגמים האלה מפרסית, האמר וריקרט, נמצאים כאן יחד, בעוד שבחוץ הציגו לפנינו הקנים סינֶסתֶזיה מפוארת, שהעלתה לתודעה בבת אחת את רכות הלידר של שוברט ושל שומאן, את השירה הפרסית, את צמחי המים שמייצרים מהם חלילים שם במזרח ואת שני גופינו, מאופקים ללא תנועה ונוגעים לא נוגעים זה בזה, באור הנעדר כמעט כליל — סממן תקופתי — בספרייה הזאת בעלת מדפי העץ הענקיים הכורעים תחת משקל השנים או הכרכים, מאחורי זגוגיותיהם המעוצבות מעשה תשבץ. הקראתי לשרה כמה שירים מהאסופה הקטנה של ריקרט, ניסיתי לתרגם אותם בשבילה כמיטב יכולתי — הוא ודאי לא היה ממש מבריק, התרגום המאולתר הזה, אבל לא רציתי שהרגע יחלוף, לקחתי את הזמן שלי, אני מודה בכך, והיא לא עשתה דבר לקצר את רגעי ההיסוס שלי, כאילו קראנו שבועה חגיגית.

שבועה משונה, שכן כל הסיכויים שהיא אינה זוכרת עוד את הרגע הזה, או ליתר דיוק, שמעולם לא ייחסה לו את החשיבות שייחסתי לו אני, ולראיה, הבוקר היא שולחת לי, בלי כל הערה, את המאמר הזה שכנגד הטבע שמביא עלי סיוטים הראויים למעשן אופיום ותיק.

אבל עכשיו, בעיניים פקוחות לרווחה, נאנח, עם קצת חום, יהיה עלי לנסות להירדם שוב (צמרמורות בשוקיים, חם לי עד אימה עת קור גווי חודר, כמאמר המשוררת) ולשכוח את שרה. מזמן כבר לא סופרים כבשים; ״Go to your happy place" אמרו לגוסס בסדרת טלוויזיה אחת, מה יוכל להיות ה-happy place שלי, אני שואל את עצמי, איפשהו בילדות, בקיץ על שפת אגם בזַלצקאמֶרגוּט, באופרטה של פרנץ לֵהָאר בבּאד אִישְל, או במכוניות המתנגשות עם אחי בפְּראטֶר, אולי אצל סבתי בטוּרֵן, חבל ארץ שנראה לנו אקזוטי להפליא, זר ולא זר, ששם שפת אימנו שכמעט התביישנו בה באוסטריה נעשתה פתאום שפת הרוב: באישל הכל היה אימפריאלי ורוקד, בטורֵן הכל היה צרפתי ורצחנו תרנגולות וברווזים, ליקטנו שעועית ירוקה, גירשנו את הדרורים, אכלנו גבינות מרקיבות מגולגלות באפר, ביקרנו בטירות מהאגדות ושיחקנו עם דודנים שדיבורם לא היה נהיר לנו לגמרי, שכן אנחנו דיברנו צרפתית של מבוגרים, את הצרפתית של אימנו ושל אי־אלו דוברי צרפתית בסביבתנו, צרפתית של וינה. אני רואה את עצמי מלך הגן עם מקל ביד, קברניט של ספינת נהר המפליגה במורד הלוּאר מתחת לחומות של אלכסנדר דיומא במוֹנסוֹרוֹ, על אופניים בכרמים באזור שינוֹן — אתרי הילדות האלה מעוררים כאב נורא, אולי משום היעלמותם האכזרית, המבשרת את היעלמותי שלי, את המחלה והפחד.

שיר ערש? ננסה את קטלוג שירי הערש: בראהמס שנשמע כמו תיבת נגינה זולה, שכל ילדי אירופה שמעו בעריסתם מחובקים עם צעצוע פרוותי כחול או ורוד, בראהמס הפולקסווגן של שירי הערש, סולידי ויעיל, שום דבר לא מרדים אותך מהר יותר מבראהמס, המזוקן הרשע הזה שגנב משומאן בלי התעוזה או השיגעון — שרה מתה על אחת השישיות שלו, הראשונה מן הסתם, אופוס 18 עד כמה שאני זוכר, שיש לה נושא, איך נאמר, מדביק. משעשע, ההימנון האירופי האמיתי, זה שמהדהד מאתונה עד רייקיאוויק ורוכן על ראשינו הבלונדיים החמודים, הוא שיר הערש הדפוק הזה של בראהמס, הפשוט להחריד, וכך גם אִבחות החרב היעילות ביותר. לפניו שומאן, שופן, שוברט, מוצרט וכל האחרים, בחיי, אולי יש פה רעיון למאמר, ניתוח שיר הערש כסוגה, על השפעותיו והנחותיו המוקדמות — אין כמעט שירי ערש לתזמורת, למשל, שיר הערש שייך בהגדרה למוזיקה הקאמרית. אין בנמצא, למיטב ידיעתי, שיר ערש עם אלקטרוניקה או לפסנתר מותקן, אבל צריך לאמת זאת. האם אני יכול להיזכר בשיר ערש בן זמננו? אַרְווֹ פֵּרְט האסטוני הנלהב חיבר שירי ערש, שירי ערש למקהלות ומיתרים, שירי ערש להרדמת מנזרים שלמים, כתבתי על כך ברשימה הרצחנית שלי על היצירה שלו לתזמורת מזרח — מערב: היא מעלה בדמיון באופן מושלם אולמות שינה של פרחי נזירות שרים לפני השינה בניצוחם של כמרים פרבוסלבים מזוקנים. ואף על פי כן, צריך להודות, יש משהו מנחם במוזיקה של פֵּרט, משהו מאותה תשוקה רוחנית של המוני בני המערב, התשוקה למוזיקה פשוטה שמצלצלת כמו פעמונים, למזרח שלא איבד דבר מן הזיקה המחברת את האדם לשמיים, מזרח מקורב לְמערב באמצעות האני־מאמין הנוצרי, שריד רוחני, שכבת מגן לימי עזיבוּת — איזה שיר ערש בשבילי, אם כך, בשבילי השוכב בחושך, כאן ועכשיו, ואני פוחד, פוחד, פוחד מבית החולים ומן המחלה: אני מנסה לעצום את עיני אבל אני חרד מפני העימות הזה עם גופי, עם פעימות ליבי שיידמו לי מהירות מדי, הכאבים, שכאשר אני מתעניין בהם צצים בכל מקום בגוף. צריך שהשינה תבוא בהפתעה, מאחור, כמו המוציא להורג שחונק אותך או עורף את ראשך, כמו שמכה בך האויב — הייתי יכול פשוט לקחת גלולה במקום להתכווץ כמו כלב אחוז בעתה בין השמיכות המיוזעות שאני מסיר מעלי, חם מדי תחתן, הבה נשוב אל שרה ואל הזיכרון כי שניהם בלתי נמנעים במידה שווה: גם לה יש מחלה משלה, אומנם שונה משלי, אין ספק, ואף על פי כן מחלה. הסיפור הזה של סראוואק מאשר אולי את ספקותי, שמא גם היא הלכה לאיבוד, אבדה לבלי שוב במזרח כמו כל הדמויות האלה שהתעמקה בחקירתן.

מה שבאמת חתם את חברותנו, אחרי האינפלד והקריאה בריקרט, היה הגיחה הקטנה למרחק שלושים קילומטר משם שעשינו בתום הכנס; היא הציעה לי להתלוות אליה, נעניתי כמובן, לא בלי לשקר בעניין האפשרות להחליף את כרטיס הנסיעה ברכבת — וכך, אחרי שקר קל, השתתפתי בטיול הזה, למורת רוחו של מלצר הפונדק שנהג במכונית וחשב, בלי ספק, שיימצא לבדו עם שרה בכפר. ברור לי מאוד עכשיו שזו הייתה בוודאי הסיבה להזמנה, נועדתי לשמש משגיח, מכל מקום לסלק כל נופך רומנטי אפשרי בטיול הזה. יתר על כן, מאחר ששרה ידעה מעט מאוד גרמנית והנהג לעת מצוא לא שלט באנגלית, נוכחותי נדרשה (זאת הבנתי, לדאבוני, עד מהרה) כדי לכלכל את השיחה. הרשים אותי למדי הדבר ששרה רצתה לראות, הטעם לכל הטיול הזה: האנדרטה לזכר קרב סנט גוטהארד, ליתר דיוק קרב מוֹגֶרסדוֹרְף, כמטחווי קשת מהונגריה — איזה עניין יכול היה להיות לה בקרב נגד העות'מאנים שהתרחש ב-1664, נצחון האימפריה הרומית הקדושה ובעלי בריתה הצרפתים, בכפר נידח, גבעה נישאת מעל לעמק הראאב, אחד מיובלי הדנובה, שזרם במרחק כמה מאות מטרים מקני הסוף של האינפלד, זאת עמדתי לגלות בקרוב, אבל קודם לכן היה עלי לסבול שלושת רבעי שעה של להג סתמי עם בחור צעיר לא מן הנעימים, שהתאכזב מאוד לראותני שם לצידו, בשעה שדמיין שתשב שם שרה בחצאית המיני שלה — אני עצמי תהיתי למה נכנסתי לכל ההוצאות האלה, כרטיס רכבת, לילה נוסף במלון בגראץ, וכל זה כדי לטחון מים עם המלצר הזה שלמען האמת לא היה טיפוס גרוע כל־כך. (אני קולט ששרה, שישבה לה בנחת מאחור, בוודאי השתעשעה כהוגן בינה לבינה, על הצלחתה לחמוק משתי מלכודות ארוטיות בעת ובעונה אחת, כששני המחזרים מבטלים זה את זה באכזבה הדדית עגומה.) מוצאו היה מריגֶרסבּוּרג והוא למד בבית ספר למלונאות בסביבה; בדרך סיפר לנו אנקדוטה או שתיים על מבצר גָלֵרִין, נחלה של משפחת פורגשטל, קן נשרים שמתנוסס מאז שנת 1000 על ראש צוק תלול, ושלא ההונגרים ולא הטורקים הצליחו לכבוש מעולם. עמק הראאב פרש את עלוותו שהסתיו צבע בכתום, וסביבנו הוריקו עד אין סוף הגבעות והרי הגעש הכבויים של הסְפר השטירי תחת הרקיע האפור, ויערות וכרמים כיסו את המדרונות לסירוגין, נוף מיטְלְאוירופי מובהק — חסרו רק כמה רצועות ערפל, זעקות של פֵיות או של מכשפות כדי להשלים את התמונה — גשם דק החל לרדת, השעה הייתה אחת־עשרה בבוקר אך יכלה להיות גם חמש אחר הצהריים; שאלתי את עצמי מה לעזאזל אני עושה שם, ביום ראשון, בשעה שיכולתי לשבת בשקט ברכבת שלי בדרך לטיבינגן במקום לנסוע לשדה קרב נידח עם אישה זרה או כמעט זרה ועם מלצר כפרי שיש לו רשיון נהיגה רק מהקיץ האחרון, אט־אט הלכתי וקפאתי בתוך המכונית; היה ברור שהחמצנו פנייה והגענו אל הגבול ההונגרי, מול העיר שֵנטְגוֹטְהארד ששיכוניה נראו מעבר למבני המכס; הנהג הצעיר היה נבוך; עשינו סיבוב פרסה — הכפר מוגרסדורף נמצא במרחק כמה קילומטרים, על צלע הצוק שעניין אותנו: מחנה הקיסרות הקדושה, מסומן בצלב בטון מונומנטלי בגובה כעשרה מטרים שהוקם בשנות השישים; קפלה אף היא מאותו חומר ומאותה תקופה השלימה את המכלול, במרחק לא רב, ולוח התמצאות מאבן הציג את תרחיש הקרב. הנוף היה פתוח; השקפנו על העמק, שנמשך היישר מזרחה, לשמאלנו, לעבר הונגריה; בכיוון דרום נוצרו קפלים בין הגבעות בשלושים או ארבעים הקילומטרים שהפרידו בינינו לבין סלובניה. שרה ירדה מהמכונית ומייד התרגשה; מרגע שזיהתה את הכיוונים התבוננה בנוף ואחר־כך בצלב, וחזרה ואמרה בלי הפסק "זה פשוט יוצא מהכלל", היא התהלכה אנה ואנה באתר, מהקפלה לאנדרטה, ואז בחזרה אל הלוח המגולף. תהיתי (וכך גם איש הפונדק, ככל הנראה, הוא עישן שעון על דלת רכבו, ומפעם לפעם שלח אלי מבטים מבוהלים) אם איננו עדים לשחזור של פשע בנוסח רוּלְטַבִּי או שרלוק הולמס: ציפיתי שתשלוף מהקרקע חרבות חלודות או עצמות סוסים, שתתאר לנו את מיקומה של חטיבה זו או אחרת של אוּלאנים או של נושאי רומח פְּיימוֹנטֶזים, אם בכלל היו אולאנים או פיימונטזים בהתכתשות הזאת עם היָניצֶ'רים האכזרים. קיוויתי שזה יספק לי הזדמנות להסתער לשדה המערכה ולהפגין את ידיעותי במוזיקה הצבאית הטורקית ובהשפעתה על הסגנון אָלָה טוּרקָה הנפוץ כל־כך במאה השמונה־עשרה, כשמוצרט הוא הדוגמה המפורסמת ביותר; בקצרה, ארבתי לשעת הכושר ליד הכרכרה שלנו בחברת הרכָּב, בלי לבוסס בבוץ לעבר שפת הצוק, לוח ההתמצאות והצלב הענקי, אבל מקץ חמש דקות, משסיימה את הקפותיה, עדיין עמדה שרה שקועה בהתבוננות במפת האבן, כאילו מצפה שאצטרף אליה: התקדמתי אפוא, מדמיין שזו תחבולה נשית למשוך אותי להתקרב אליה, אבל ייתכן שזיכרם של קרבות אינו באמת קרקע פוריה למשחק האהבה ואולי לא היטבתי להכיר את שרה: היה לי הרושם שאני מפריע לה בהרהוריה, בקריאתה את הנוף. מה שעניין אותה במקום הזה היה כמובן ארגון הזיכרון, ולאו דווקא העימות הצבאי עצמו; בעבורה הדבר החשוב היה הצלב הגדול מ-1964, שבהנציחו את התבוסה הטורקית סימן קו גבול, חומה, מול הונגריה הקומוניסטית, מזרח אירופה, האויב החדש, המזרח החדש שתפס באופן טבעי את מקומו של זה הישן. לי או למארש הטורקי של מוצרט לא היה מקום בראִייה שלה; היא הוציאה פנקס מכיסה ורשמה כמה הערות, אחר־כך חייכה אלי, מרוצה בעליל ממסע המחקר שלה.

שוב התחיל לרדת גשם; שרה סגרה את הפנקס, טמנה אותו בכיס מעיל הגשם השחור שלה; נאלצתי לשמור לדרך חזרה את הגיגַי על השפעת המוזיקה הצבאית הטורקית: אומנם ב-1778, כשמוצרט מחבר את הסונאטה לפסנתר האחת־עשרה שלו, הנוכחות העות'מאנית, המצור על וינה או קרב מוגרסדורף הזה כבר רחוקים מאוד, ואף על פי כן הרונדו אלה טורקה שלו הוא בלי ספק היצירה הקשורה בקשר ההדוק ביותר עם המֶהטֶר, תרועות החצוצרות של היניצ'רים, שנכתבה בתקופה זו; אין לדעת אם הסיבה לכך היא סיפוריהם של נוסעים או פשוט כישרונו הגאוני לסכם דברים שאִפשר לו לאגד את כל סממני הסגנון "הטורקי" של התקופה, ואני עצמי, בניסיון להבריק בתוך המכונית הזאת שהשתרכה בלב שטיריה הספוגה לחות של סתיו, לא היססתי לסכם (לנכס, בעצם) את עבודותיהם של אֵריק רַייס ושל רלף לוֹק, שאיש אינו משתווה להם בתחום זה. מוצרט הצליח במידה כזו לגלם את ה"צליל" הטורקי, את המקצבים וכלי ההקשה, עד שאפילו בטהובן הכביר עם הטַם טָלָדַם טַם טַם טָלָדַם במארש הטורקי שלו עצמו בחורבות אתונה מצליח לכל היותר להעתיק אותו, אולי לחלוק לו כבוד. לא כל אחד יכול להיות מזרחן טוב. כמה הייתי רוצה לספר לשרה עכשיו, כדי להצחיק אותה קצת, על המופע הקורע שהוקלט ב-1974, של שמונה פסנתרנים מפורסמים בעולם כולו, מבצעים את המארש הטורקי של בטהובן על הבמה, שמונה פסנתרים עצומים מסודרים במעגל. הם מנגנים את העיבוד המוזר הזה לשש־עשרה ידיים פעם ראשונה, ואז, אחרי מחיאות הכפיים, הם מתיישבים שוב והפעם מבצעים את היצירה בגרסה בורלסקית: ז'אן־מארי דארֶה הולך לאיבוד בתווים שלפניו; ראדוּ לוּפּוּ שולף לא ידוע מהיכן תרבוש ומבריג אותו על קודקודו, אולי כדי להראות שהוא, הרומני, המזרחי ביותר בין כולם; הוא אפילו שולף מכיסו סיגר ומעשן אותו בלי שום התחשבות, למגינת ליבה של שכנתו אליסיה דה לָרוֹצָ'ה שאותה זה בכלל לא מצחיק, כל הקונצרט הזה המלא זיופים ודיסוננסים, וכך גם ג'ינה בָּכָאוּאֶר המסכנה, שידיה נראות זערוריות לעומת גופה הענקי; בלי צל של ספק המארש הטורקי הוא היצירה היחידה של בטהובן שאיתה יכלו להרשות לעצמם את הפארסה הגימנזיסטית הזאת, גם אם מפנטזים חזרה על התעלול עם, נאמר, בלדה של שופן או הסוויטה לפסנתר של שנברג; דווקא היה יכול להיות נחמד לשמוע מה הומור וליצנות יכולים להביא ליצירות הללו. (הנה עוד רעיון למאמר, על העיוותים והאירוניה במוזיקה במאה העשרים; נושא אולי רחב מדי, כבר יש בוודאי עבודות שעוסקות בו, דומני שזכור לי במעורפל מאמר — של מי? — על האירוניה אצל מאהלר, למשל.)

מה שהיה מרתק אצל שרה הוא עד כמה הייתה מלומדת, כבר אז בהאינפלד, סקרנית ומלומדת, תאבת ידע: עוד לפני בואה הספיקה לדגור (ובאותם ימים שחלפו מזמן לא מדובר בחיפוש גוגל) על חייו של האמר־פורגשטאל המזרחן, עד כדי כך שחשדתי בה שקראה את זיכרונותיו, ולכן ששיקרה כשטענה שכמעט אינה יודעת גרמנית; היא התכוננה לביקור שלה במוגרסדורף, ידעה הכל על הקרב הנשכח הזה ועל נסיבותיו: איך הטורקים, שהיו רבים יותר, הופתעו בידי פרשי האימפריה הרומית הקדושה הדוהרים במורד בשעה שהם זה מקרוב חצו את הראאב ולא הספיקו להיערך; אלפי יניצ'רים שנדחקו בין האויב לנהר ניסו נואשות לסגת, ורבים מהם טבעו או נטבחו סמוך לגדת הנהר עד כדי כך שבשיר עות'מאני, כך סיפרה שרה, תוארה גופתו המושחתת של חייל שנסחפה עד גייֶר שבהונגריה: הוא הבטיח לאהובתו שיחזור והנה הוא, מרקיב כולו, עורבים ניקרו את עיניו, מגולל את סיפור התבוסה הנוראה ואז מתנתק ראשו מגֵווֹ וממשיך את דרכו המזוויעה במורד הדנובה, עד בלגרד או אפילו עד איסטנבול, ראיה לאומץ ליבם של היניצ'רים ולנחישותם — בדרך חזרה ניסיתי לתרגם את הסיפור הזה לנהג שלנו, והוא, שאת עיניו ראיתי במראה האחורית, התבונן בשרה שלצידו בארשת מפוחדת משהו; אין ספק שלא קל לפלרטט עם אישה צעירה שמספרת לך על קרבות, גופות מרקיבות וראשים מנותקים מגוום, גם אם היא מספרת את הסיפורים האלה בכאב אמיתי. לפני שאפשר לחשוב על היופי חובה לצלול אל נבכי הזוועה האיומה ביותר, לעבור אותה בשלמותה, זו הייתה התיאוריה של שרה.

המלווה שלנו היה בסך הכל סימפתי מאוד, הוא הוריד אותנו בגראץ באמצע אחר הצהריים, על כל מיטלטלינו, וגם טרח להמליץ בפנינו (ואפילו ירד מהמכונית כדי להציג אותנו) על אכסניה שהכיר בעיר העתיקה, שני צעדים מהעלייה אל השלוֹסברג. שרה הודתה לו בחמימות, וגם אני (מה היה שמו של הבחור שהסיע אותנו בחביבות כה רבה? בזיכרוני הוא בעל שם פרטי שמשתייך בדרך כלל לדור קודם, משהו כמו רוֹלף או ווֹלפגנג — לא וולפגנג, את זה הייתי זוכר; אוטו, אולי, או גוסטב, אפילו וינפריד, שם שכמו הזקין אותו באופן מלאכותי ויצר בו מתח מוזר, שהודגש בשפם בהיר ונערי שחתר לעבור את זוויות פיו ונכשל בכך בדיוק כמו הצבא הטורקי במעבר הנהר ראאב).

יכולתי ללכת לתחנה ולתפוס את הרכבת הראשונה לווינה, אבל האישה הצעירה הזאת, עם סיפורי המפלצות, המזרחנים והקרבות שלה ריתקה אותי במידה כזאת שלא רציתי להיפרד ממנה מהר כל־כך, בשעה שהייתה לי אפשרות לבלות את הערב ביחידות איתה במקום עם אמא, דבר שלא היה בלתי נעים אך רגיל מדי — אם התגוררתי זמן־מה בטיבינגן הרי זה דווקא כדי להתרחק מווינה המחניקה, המוכרת יותר מדי, לא כדי לחזור ולסעוד בחברת אימי בכל יום ראשון. כעבור שישה שבועות עמדתי לנסוע לאיסטנבול בפעם הראשונה, והטעימות הטורקיות הראשונות שטעמתי בשהות הזאת בשטיריה הקסימו אותי — האם לא התחיל הדְרָגוֹמַן הצעיר יוזף האמר עצמו את הקריירה שלו (אומנם אחרי שמונה שנות לימודי מתורגמנות בווינה) במשלחת הדיפלומטית האוסטרית על שפת הבוספורוס? איסטנבול, הבוספורוס, זה בהחלט a happy place, מקום שהייתי שב אליו מייד אלמלא החזיקו אותי הרופאים בפורצלנגאסֶה, הייתי מוצא דירה זעירה במרומיו של בניין דירות צר בארנווּטקיי או בבֵּבֶּק והייתי צופה באוניות החולפות, הייתי סופר אותן ומתבונן בצבעים המתחלפים בגדה המזרחית לפי עונות השנה; לעיתים הייתי נוסע באוטובוס ימי לאוּסקוּדר או לקדיקיי כדי לראות את אורות החורף על בַּאאדַת צ'אדֵסי, והייתי חוזר קפוא, בעיניים עששות, מצטער שלא קניתי כפפות באחד המרכזים המסחריים המוארים כל־כך, עם הידיים בכיסים ומבטי מלטף את מגדל לֵאַנְדרוס שנדמה כה קרוב בלילה באמצע המצר, אחר־כך בדירתי, למעלה, קצר נשימה מהעלייה במדרגות הייתי מכין לי תה חזק, אדום, עם הרבה סוכר, הייתי מעשן מקטרת אופיום, רק אחת, והייתי מתנמנם בנחת בכורסתי, ומתעורר מדי פעם בפעם לקול צופרי הערפל של המכליות הבאות מן הים השחור.

העתיד נראה מזהיר כמו הבוספורוס ביום סתיו נאה, מלא הבטחה כאותו ערב לבדי עם שרה בגראץ בשנות התשעים, סעודת ערב ראשונה ביחידות איתה. אני הייתי מלא חששות מן הפן הרומנטי המשתמע מטיב המפגש (הגם שלא היה פמוט של בדיל על שולחן הגַסטהאוס), אבל היא לא: היא דיברה באותו אופן בדיוק ועל אותם דברים נוראים כאילו ישבנו לאכול, למשל, בקפטריה של מעון סטודנטים, בקול שהיה לא נמוך ולא גבוה מהרגיל, ואילו אני, מכוח האווירה המאופקת, התאורה המעומעמת והשיק המסויג של המלצרים, נטיתי לדבר בלחש, כממתיק סוד — לא היה ברור לי בדיוק אילו סודות יכולתי לחלוק עם האישה הצעירה הזאת, שהמשיכה בסיפוריה על קרבות טורקיים, מעודדת מביקורנו בגראץ ובלַנדֶסצוֹיגהָאוּס, בית הנשקייה של שטיריה, שיצא היישר מן המאה השבע־עשרה. בבית היפה העתיק הזה, בעל החזיתות המעוטרות, נמצאו אלפי כלי נשק מסודרים יפה, ערוכים במיומנות, כאילו חמישה־עשר אלף לוחמים עומדים להסתדר בתור מחר בהֵרֶנגאסה ולקחת מי חרב, מי אפוד, מי אַרקֶבּוּז או אקדוח כדי לחוש להגנת האזור נגד מתקפה מוסלמית שספק אם תתרחש: אלפי מוסקטים, מאות חניתות, הַלבַּרדים כדי לבלום סוסים, קובעים וקסדות כדי להגן על רגלים ופרשים, המון כלי נשק כף יד, כלי נשק קר מוכנים לאחיזה, קרני אבק שרפה מוכנות לחלוקה, והיה מפחיד למדי לראות בתוך השפע הזה, המסודר כל־כך, שרבים מהדברים הללו שימשו בפועל בלחימה: במגינים ניכרו עקבות הכדורים שהם עצרו, הלהבים נשחקו מהמהלומות שחלקו ולא היה קשה לדמיין את הכאב שכל החפצים הדוממים האלה גרמו, את המוות שזרעו סביבם, את הקרביים שנשפכו, את הגופים ששוסעו בסערת הקרב.

אפשר היה לשמוע בנשקייה הזאת, אמרה שרה, את השתיקה הגדולה של כלי המלחמה, את שתיקתם הרת המשמעות, הוסיפה ואמרה, עד כדי כך היטיב המצבור הזה של מכשירי קטל שהאריכו ימים מבעליהם לשרטט את סבלותיהם, את גורלם ולבסוף את היעדרם: ועל כך היא דיברה איתי באותה סעודת ערב, על השתיקה המיוצגת בלנדֶסצוֹיגהאוס, והיא קישרה את השתיקה הזאת עם הסיפורים הרבים שקראה, רובם ככולם טורקיים, קולות נשכחים שגוללו את פרשיות המאבקים ההם — ואני מן הסתם ביליתי את הערב בהתבוננות בה ובהקשבה לקולה, לפחות כך אני מדמה בנפשי, אחוז בחבלי קסם, מכושף מדבריה, שעירבו היסטוריה, ספרות ופילוסופיה בודהיסטית; האם בחנתי את גופה לפרטיו, את עיניה הקבועות בפניה, כמו במוזיאון, את שני ענני הנמשים על לחייה, את החזה שלה שהרבתה להסתיר באמותיה תוך שילוב אגרופיה מתחת לסנטרה, כאילו הייתה עירומה, במחווה מוכנית שתמיד הייתה מקסימה בעיני, מחווה צנועה ובו בזמן מרגיזה, שכן הזכירה לי את התאוותנות המשוערת של מבטי המופנה אליה. מוזרות דרכי הזיכרון; איני מסוגל להיזכר בפניה מאתמול, בגופה מאתמול, הם נמחקים ואת מקומם תופסים אלה של היום על רקע תפאורת העבר — הוספתי בוודאי לשיחה ההיא פרט מוזיקלי: היה דווקא מוזיקאי באותו קרב מוגרסדורף, מלחין נשכח מתקופת הבארוק, הנסיך פאל אסטרהאזי הראשון היה שמו, הלוחם־המלחין הגדול היחיד או המלחין־הלוחם הגדול היחיד המוכר לנו, שנלחם פעמים רבות מספור נגד הטורקים, מחבר קנטטות ובהן המחזור הנהדר Harmonia caelestis ונגן צ'מבלו גדול בזכות עצמו — לא ידוע אם היה הראשון ששאב השראה מאותה מוזיקה צבאית טורקית ששמע לעיתים כה קרובות, אבל אני מפקפק בכך: אחרי קרבות כה רבים ואסונות כה רבים בנחלותיו, ודאי רצה בעיקר לשכוח את האלימות ולהקדיש את עצמו (בהצלחה) להרמוניה השמימית.

היי, אם כבר מדברים על מוזיקה צבאית: השעטה של מר גרובר העומד לשכב לישון. השעה אחת־עשרה בלילה — בכל זאת בל ייאמן איך שהאדון הזה רץ אל השירותים, מדי ערב בערב, בכל ערב אלוהים גורם להֵר גרובר להסתער על המחראה שלו באחת־עשרה בדיוק כשהוא רוקע על הרצפה ומרעיד את הנברשות שלי.

בדרכי חזרה מטהראן התעכבתי באיסטנבול וביליתי שם שלושה ימים נהדרים, לבד או כמעט לבד, פרט לטיול זכור לטוב עם מיכאל בּילגֶר כדי "לחגוג את שיחרורי", ואכן אחרי עשרה חודשים בלי לצאת מטהראן ועצב חובק כל הייתי זקוק לחגיגה מטורפת בעיר, בברים אפופי עשן, במסבאות שיש בהן מוזיקה, בחורות ואלכוהול, ודומני שזו הפעם היחידה בחיי שהייתי שתוי, שיכור ממש, שיכור מהרעש, משׂערן של נשים, שיכור מהצבעים, מהחירות, משִכחת העצב על עזיבתה של שרה — בילגר הארכיאולוג הפרוסי היה מדריך מצוין, הוא הוליך אותי מבר לבר ברחבי בֵּייאוֹלוּ עד שצנחתי במועדון לילה השד יודע היכן: התמוטטתי בין זונות בשמלות ססגוניות, כשאפי תחוב בגביע קטן ובו גזר נא ומיץ פטל. למחרת הוא סיפר לי שנאלץ לשאת אותי אל חדרי במלון, לדבריו שרתי בקולי קולות (זוועה חיה!) את מארש ראדֶצקי, אבל איני יכול להאמין, למה לכל הרוחות (אפילו אם אני בדרכי לווינה) שאשיר את הנעימה הצבאית הזאת בלילה האיסטנבולי, הוא בטח צחק עלי, בילגר תמיד לעג למבטא הווינאי שלי — דומני שמעולם לא שרתי משהו של יוהן שטראוס בקולי קולות, גם לא שרקתי ולו את ואלס המחליקים על הקרח, כבר בתיכון שיעורי הוואלס היו עינוי אמיתי, הוואלס הוא בכלל אסונה של וינה והיו צריכים לאסור עליו אחרי כינון הרפובליקה, כשם שביטלו את השימוש בתארי אצולה: זה היה חוסך לנו הרבה נשפי נוסטלגיה איומים וקונצרטים מחרידים לתיירים. כל הוואלסים, למעט כמובן הוואלס הקטן לחליל וצ'לו של שרה, "הנושא של שרה", אחד מאותם משפטים קטנים מסתוריים, ילדותיים, שבריריים, ששאלת את עצמך מאיפה בכלל היא שלפה אותו, מקום שגם טוב לחזור אליו, המוזיקה היא מפלט נאה מפגמי העולם ומהתנוונות הגוף.

למחרת באיסטנבול התעוררתי מלא מרץ כאילו כלום, האנרגיה של העיר וההנאה מהשיטוט בה היו חזקות דיין לבטל כליל את השפעות האלכוהול שבלעתי בערב הקודם, בלי כאבי ראש, בלי בחילות, שום דבר שלא נגוז באחת, שרה והזיכרונות — הכל ניקתה הרוח הנושבת מהבוספורוס.

הוואלס הקטן הוא סם חזק: המיתרים החמים של הצ'לו חובקים את החליל, ויש משהו ארוטי מאוד בצמד הכלים האלה הנשזרים זה בזה כל אחד עם הנושא שלו, הפראזה שלו, כאילו הייתה ההרמוניה מרחק מחושב, קשר חזק ומרחב בלתי עביר בעת ובעונה אחת, דבר מה קשיח שמלחים אותנו זה לזה בעודו מונע מאיתנו התקרבות מלאה. משגל של נחשים, דומני שהדימוי בא מסטרווינסקי, אבל על מה הוא דיבר, ודאי לא על ואלס. אצל ברליוז, בפאוּסט שלו, בנשות טרוֹיה או ברומאו ויוליה, האהבה היא תמיד דיאלוג בין חליל ואבוב — כבר מזמן לא האזנתי לרומאו ויוליה, לקטעי התשוקה הכובשים, קטעי האלימות והתשוקה.

אורות דולקים באפלת הלילה, מתחת לווילונות; בעצם הייתי יכול לחזור לקרוא, אני חייב לנוח, אחרת אהיה תשוש מחר.

גם בגראץ התקשיתי בוודאי להירדם, בעקבות סעודת הערב בשניים, חשתי דכדוך מה נוכח מושלמותה של הבחורה הזאת, יופיה אבל גם בשל הקלילות שבה הרצתה, פירשה, הציגה בטבעיות יוצאת מגדר הרגיל ידע בלתי מתקבל על הדעת. האם כבר הייתי מודע למסלולינו המשיקים, האם כבר ידעתי בחוש מה נפתח בסעודת הערב הזאת, או שנתתי לתשוקתי להנחות אותי, כאשר איחלתי לה לילה טוב במסדרון שאני חוזר ורואה עכשיו במדויק, קירות מצופים לבד חום, רהיטי עץ בהירים, אהילים ירוקים כהים, כשם שאני חוזר ורואה את עצמי אחר־כך שׂרוע על המיטה הצרה בידיים שלובות על עורפי, מתנשם ובוהה בתקרה, מאוכזב שאיני נמצא לידה, שאיני מגלה את גופה לאחר שהוקסמתי כל־כך מרוחה — המכתב הראשון שאכתוב יהיה אליה, אמרתי לעצמי כשחשבתי על מסעי בטורקיה; דמיינתי התכתבות לוהטת, תערובת של ליריקה, של תיאורים ושל למדנות מוזיקלית (אך בעיקר ליריקה). אני מניח שסיפרתי לה בפרוטרוט על מטרת שהותי באיסטנבול, המוזיקה האירופית בעיר הזו מן המאה התשע־עשרה אל המאה העשרים, ליסט, הינדמית וברטוק על הבוספורוס, מאבּדילאזיז עד אטאטורק, מיזם שזיכה אותי במלגת מחקר מטעם מכון יוקרתי שמילאה אותי גאווה לא מבוטלת והתכוונתי להשיק אותו במאמר על אחיו של דוניצטי, ג'וזפה, כמי שהחדיר את המוזיקה האירופית אל החוגים השליטים העות'מאנים — אני תוהה מה ערכו של הטקסט הזה היום, לא גדול מן הסתם, פרט לשחזור הביוגרפיה של אותה דמות מיוחדת במינה שכמעט נשכחה, אדם שחי ארבעים שנה בצל הסולטנים ונקבר בקתדרלת בייאולו לצלילי המארשים הצבאיים שחיבר בשביל האימפריה. (המוזיקה הצבאית היא בהחלט אתר חליפין בין מזרח ומערב, הייתה אומרת שרה: מפליא שהמוזיקה הזאת המוצרטית כל־כך "חוזרת" כביכול אל מקורה, אל הבירה העות'מאנית, חמישים שנה אחרי המארש הטורקי; ובעצם סביר שהטרנספורמציה הזאת של המקצבים והצלילים שלהם עצמם תערב לאוזנם של הטורקים, שכן — אם ניזקק לאוצר המילים של שרה — יש מן העצמי באחר.)

אנסה להשתיק את מחשבותי, במקום להתמסר לזיכרון ולעצב שבוואלס הקטן הזה; אשתמש באחת מאותן טכניקות של מדיטציה המוכרות לשרה, שאותן הסבירה לי, ועם זאת גם צחקה מעט, כאן בווינה: הבה ננסה לנשום נשימות עמוקות, להניח למחשבות להתפוגג בתוך לובן עצום, בעפעפיים עצומים, ידיים על הבטן, הבה נחקה את המוות טרם בואו.